שם משמואל, תצוה ג׳Shem MiShmuel, Tetzaveh 3

א׳תצוה שנת תרע"ג

ב׳ואתה תצוה ויקחו אליך, ובפ' תרומה כתיב ויקחו לי תרומה נראה שנצרך למצוה זו כחו של משה יותר מבכל עניני משכן, ויש להתבונן למה, ונראה דהנה בש"ס מנחות אף מנחות הי' בדין שיהא טעונין שמן זית זך ק"ו ומה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך מנחות שהן לאכילה אינו דין שיהא טעונין שמן זית זך ת"ל זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות, ואף שגזירת הכתוב היא שלא נלמד הק"ו מ"מ טעמא בעי:

ג׳ונראה דהנה במשנה פ"ג דאבות שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן, ופירש רש"י והרע"ב שכתר שם טוב הוא מעש"ט, והקשה בדרך חיים למהר"ל שם, למה לא אמר התנא ד' כתרים הם, ועוד הקשה שבמדרש פ' נשא איתא שכתר שם טוב נרמז, במנורה, והנה במקדש הי' כנגד כל הכתרים כלי מרמז על כל כתר כתר, וכבמדרש פ' תרומה, כתר מלכות זה השולחן דכתיב בו זר זהב סביב, כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב, ואלו כנגד כתר שם טוב שהיא על גביהן לא הי' זר במקדש, והאריך הרבה בדבר עיי"ש, ובעיקר דברי המדרש נשא צריך פירוש מה ענין כתר שם טוב שהיא מעשים טובים למנורה שהיא כלי אור ורומז לחכמה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים:

ד׳ובעניותן נראה לפרש דהנה יש להתבונן בענין הכתר שהוא מורה על ממשלה ומלוכה, ואין בכאן הפירוש ממשלה על זולתו שמי לא משכחת כתר תורה שיושב ועוסק בתורה בחדרי חדרים ואין איש יודע ממנו, ובאשר כתר תורה בודאי אין הפירוש על זולתו, ממנו נבין שגם כתר כהונה וכתר מלכות לא מיירי ממשלה על זולתו אלא על עצמו, שיהי' מושל ברוחו ולבו ברשותו, וכענין שאמר הכתוב טוב מושל ברוחו מלוכד עיר, וכמו שכתב הא"ע בשם נזיר כי נזר אלקיו על ראשו כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות עכ"ל הזהב, ובענין הכתרים שאנו מדברים בהם נכלל שיהי' שליט ברוחו שיהי' בלתי שום תערובות מחשבת פיגול לקנטר או להתגאות בחכמת תורתו ולבלתי רם לבבו מאחיו אף שטבע האנושי נוטה לזה, וזהו כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות שכל אחד מאלו נצרך לכתר וממשלה שיהי' שליט ברוחו ולא ימשך אחר מה שהטבע מושכו, ובאמת שגם זה לב מתנה מן השמים שיהי' בכחו למשול ברוחו, וע"ז מורה הזר בשלשה כלים כנ"ל ומצות הכלים עם הזר הם פועל דמיוני לכח זה הניתן מהשמים ובאמצעותם זוכין ללב מתנה כנ"ל:

ה׳והנה בהא דכתר שם טוב עולה על גביהן דפי' שהיא מעש"ט הקשה המהר"ל קושיא עצומה בספר דרך חיים שם, שבזולת מעשים טובים גם כתר תורה אינו כלום, והלומד ואינו עושה וכו', וע"כ כשלומד ועושה, וא"כ מהו זה שכתר שם טוב עולה על גביהן, שבכלל כתר תורה הוא נמי שם טוב, ועוד יש להקשות שאיך שייך לומר שכתר שם טוב דהיינו מעשים טובים עולה על גביהן שהרי תלמוד תורה כנגד כולם, ובירושלמי כל חפצים לא ישוו בה אפי' כל מצותי' של תורה אינם שוין לדבר אחד מן התורה:

ו׳אך יש לומר בפירוש מעש"ט דאין הפירוש שיעשה הרבה מצות לבד, אלא דהנה טוב פירושו בלי פסולת, וכמו במרע"ה דכתיב ותרא אותו כי טוב היא פירשו בו שלא הי' בו שום פסולת ולא בא לעולם הזה כדי להתברר כי לא הי' צריך בירור ונקיון ובספר המגיד לב"י דלא אתא לעלמא משום צורכי' אלא לזכאה דרא, וכשנולד נתמלא כל הבית אורה מפני שהי' כתנות אור באלף ולא בעין, וכפי מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק פירוש מה שקורין לרבי [גוטער יוד] יהודי טוב היינו שהוא מבורר, שהוא כולו טוב עכ"ד, והפי' שכל אדם נברא עם חלק רע ומשכנו בחלל השמאלי שבלב, והוא לב כסיל לשמאלו ומי שמהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא זה הוא רב הדומה למלאך ה' צבאות שתורה יבקשו מפיהו, כמו מלאך שאין בו פסולת, וכענין שבכלל האדם פירוש טוב הוא בלי פסולת יש לומר נמי הפירוש מעשים טובים היינו שהמעשים יהיו מבוררים בלי שום פסולת וחלק רע אלא בתכלית לשמה, ואפי' לא לתועלת והשלמת נפשו רק למלאות רצון הש"י, וכאמרם ז"ל לא בשביל שאקרא רב וכו' ובשביל שהי' בן העוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, כמו שפירשו במשנה אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו', ולפי"ז יתורץ קושית הדרך חיים שהקשה שתורה בלי מצות אינה כלום וכתר תורה הוא בהכרח עם מצות, וא"כ כתר שם טוב נכלל בכתר תורה, וכפי שפרשנו לא קשה כלל, דאפי' כשמעשה המצות אינם כ"כ מבוררים, מ"מ מאחר שעושה המצות בפועל אינו מעכב על תורה ורק מחשבת פיגול להתגאות או לקנטר זה נתמעט מלשון כתר כנ"ל, וכמו שחילקו התוס' בהא דשלא לשמה דתרי גווני שלא לשמה איכא, דלקנטר נוח לו שלא בא לעולם, אבל שלא לשמה שעדיין אינו מבורר זה אינו מעכב על כתר תורה, ולעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא ללשמה, אבל כתר שם טוב היינו שהמעשים שלו יהיו בלי שום פסולת רק לשמה בתכלית זה עולה על גביהן כשאינן בתכלית הלשמה, ובודאי כשהתורה היא לשמה בתכלית או כששניהם הם בלתי לשמה בתכלית, אז ת"ת כנגד כולם, אבל כשמעשיו הם לשמה בתכלית, והתורה אינה לשמה בתכלית שוב כתר שם טוב עולה על גביהן:

ז׳האומנם שזה קשה לצייר איך ישתנה טבעו שלא לזכור כלל תועלת עצמו, והרי אדם קרוב אצל עצמו ואיך יכול להיות שמעשיו יהיו נקיים מבוררים בלי שום פסולת רק לשמה בתכלית, ולא יתערב בו שום כוונה צדדית אף להשלים את נפשו, אך עצה היעוצה לבוא לזה הוא ע"י ביטול דעתו ומחשבתו ורצונו לרצון הש"י, וכאמרם ז"ל יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, כמו ששור וחמור אינה משגיחים ומתכוונים לתועלתם כלל, וכאשר יתרגל בזה הרבה יקנה טבע שני כאשר חכמים הגידו ההרגל נעשה טבע שני שיהי' באמת בטל להשי"ת ואז נקל יהי' לו לעשות כל מעשיו לשמה ואז יזכה לכתר שם טוב שעולה על גביהם:

ח׳ולפי"ז יובן מהו ענין כתר שם טוב שהיא מעשים טובים למנורה, שהמנורה תרמוז לכתר שם טוב, שהמנורה היא כלי אור וחכמה שהרוצה להחכים ידרים ולא כלי מעשה, אך הנה מנורה היא כלי איר שנתהוה משמן זית זך, והנה שמן זית הוא דבר הנבדל ונפרד חשוכא מנהורא ומרירא ממתיקא, שהרי זית קשה לשכחה היפוך החכמה, והוא מר בטבעו כאמרם ז"ל יהי מזונותי מרורים כזית ביד הקב"ה, אלא שע"י כתישה וביטוש וסחיטה נפרד הטוב מהרע ומוציא שמנו, ושמן מפקח השכל ומחכים, כאמרם ז"ל מפני ששמן זית מצוי להם לפיכך החכמה מצוי' בהם, וכתישת הזתים עד שמבטל צורתם הוא פועל דמיוני להאיש המבטל דעתו ורצונו להשי"ת, וכמו שע"י הכתישה מוציא שמנו ונעשה נפרד מפסולת עד שמוציאין ממנו שמן זית זך בלי שמרים, היינו שאיננו מתערב בו מגוף חומר הזית שטבעו היפוך השמן, כן איש המבטל דעתו ורצונו כנ"ל נפרדו ממנו חלקי הפסולת, והיא חכמה כח מה, שלעומת שנעשה נפרד מהפסולת וכל מעשיו לשמה זוכין לחכמה נבדלת שהיא בלי פסולת, וחכמה נבדלת בלי ביטול מעש"ט כנ"ל בלי פסולת אי אפשר, וע"כ בזה עצמו שהיא כלי אור בחכמה נבדלת הוא פועל דמיוני למעש"ט ע"כ מעשים טובים שהם בלי פסולת כנ"ל מרומז במנורה:

ט׳ולפי האמור יתיישב קושיות הדרך חיים שהקשה למה לא הי' כנגד כתר שם טוב שהוא על גביהן זר, ולהנ"ל הוא עצמו עוד יותר מזר, שזר מורה על ממשלה שלא יתגאה ולא ילמוד לקנטר כנ"ל, והרי המנורה מורה על תכלית הלשמה והביטול, א"כ המנורה כולה מראשה עד יריכה היא עוד יותר מזר משהו שהוא על הכלים, ועם זה יובן מה שלא שנו במשנה ד' כתרים הם, שהרי כתר שם טוב אינו ענין אחד עם הכתרים הנ"ל, שהם רק כתר על דבר אחר כמו שהוא הרמז בזר על כלי, אבל כתר שם טוב הוא כולו כתר:

י׳ולפי האמור יובן ענין דשמן זית זך כתית למאור, ולא למנחות, דכל עצמה של המנורה באה לרמז על התהפכות ובחי' ביטול עד שיהי' לשמה בתכלית בלי שום פסולת, ע"כ נצרך להיות זך וכתית, שאין זה ענין למנחות:

י״אועם זה יובן שנצרך למצוה זו כחו של משה ואתה תצוה, ויקחו אליך, היינו כי משה הי' בלי שום פסולת כנ"ל מתולדתו, ע"כ הי' בכחו להשפיע ענין זה בישראל להתהפך עד בלי פסולת כנ"ל:

י״בבמדרש ואתה תצוה הה"ד זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך וכו' אלא מה זית מגרגרין אתו ואח"כ מורידין אותו וכו' ונחבט וכו' וטוחנין אותו ואח"כ מקיפין אותו בחבלים ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שמנן, כך ישראל באין אוה"ע וחובטין וכו' ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם וכו' הוי זית רענן יפה פרי תואר, ויש לתמוה שח"ו לומר שכן צורת ישראל שלא לעשות תשובה עד ח"ו ע"י יסורים, וכך היתה הכוונה שהרי שם של דבר הוא מהותו, ומאחר שאמר קרא ה' שמך מורה שכך היא מהות ישראל ח"ו לומר כן, אבל הפירוש הוא דהנה לכאורה נראה שתשובה כזו ע"י יסורין ר"ל אין בה כ"כ שבח, ע"ז בא לומר שאינו כך שהרי זית כך צורתו שיתן שמנו אחר כל המעשים, ומ"מ זה שבחו, כי ע"י המעשים אינה נולדת לו תכונה אחרת רק שמקודם הי' טמון שבחו בפסולת המקיפו ומשקין מפקד פקידי, וכשמסלקין הפסולת ממילא נתגלה שבחו וטבעו כן ישראל בעצם הם טובים רק לפעמים במקרה פסולת מקיפם וכשמסיר הפסולת ממילא נתגלה עצם ישראל וכעין שכתב הרמב"ם בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

י״גוע"כ טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי כל פעולת המלקיות הוא רק לקרוע סגור הלב וממילא נתגלה עצם ישראל, ק"ו למרדות בלבו של אדם שמעצמו התעורר עצם ישראל ונקודה הפנימית לצאת מתוך החושך:

י״דומזה ק"ו לשבת שכתיב ביום השבת יפתח וממילא נתגלה עצם ישראל, ומזה בא שאפי' ע"ה אימת שבת עליו, בודאי יש ביד איש ישראל להתעורר להוציא כחותיו הטמונים בלבו, וע"כ שבת בו תשוב ואינן צריכין ח"ו ליסורים ולא למרדות, וע"כ איתא במדר"ת שעונג שבת טוב יותר מאלף תעניות שהרי כל פעולות התעניות הם להתיש החומר למען תצא לפועל נקודה הטמונה שבלבו, ק"ו לשבת שממילא נקרע סגור הלב וע"י עונג שבת מעורר הנקודה פנימית שבו בעצמה לצאת מתוך המאסר, ולא סילוק המונע לבד, והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בשם כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שמי שהוא נשמר מנעוריו יש לו בסעודת שבת סגולת מלכים עכ"ד, ויש לומר שכל מי שמתחיל מחדש ומקבל עליו מהיום והלאה באמת הרי הוא בעת הזאת מנעוריו, וכמאמר הכתוב בני אתה אני היום ילדתיך, ואפי' גר שנתגייר שבא מטפה פסולה נמי כקטן שנולד דמי, ורות מכיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, ק"ו לישראל הקדושים מלידה ומבטן שמאחר שנותן דעתו ומקבל עליו מחדש באמת זוכה לעונג שבת ונושע מכל ענינים המעיקים:

ט״וענין בגדי כהונה, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכהנים שהיו פנימים היו צריכין לבגדי כהונה לכיסוי, אבל לוים שעבודתם בשיר לארמא קלא והיא בהתגלות ע"כ אינם צריכין לבגדים עכת"ד:

ט״זויש להבין משרע"ה שהוא תכלית הפנימית עד שאינו נתפס בשם כלל כי שם של דבר הוא מהותו, ומהותו של מרע"ה היא נעלם, ע"כ שמו הוא רק שלילה מן המים משיתיהו מסולק מחומר כמ"ש המהר"ל, ק"ו שהי' צריך לבגדים, ולמה אמרו ז"ל ששימש בחלוק לבן, ונראה דהנה דבריו הקדושים צריכין ביאור למה פנימים צריכין כיסוי, ויש לפרש עפ"י מה שאמרו ז"ל דאור שנברא ביום הראשון אדם מביט בו מסוף העולם עד סופו כיון שצפה הקב"ה במעשיהם של רשעים גנזו, ויש להבין הלא הקב"ה הוא הטוב ומטיב לרעים ולטובים ולמה גנזו מהם, ועוד הלוא כמה וכמה דברים טובים בעולם ולא גנז אלא האור בלבד, ובש"ס תענית צדיקים לאורה וישרים לשמחה, ופירש"י שישרים עדיפי מצדיקים, וא"כ ע"כ שהשמחה עוד עודפת במעלה על אורה והי' לו לגנוז את שמחה, אך יש לפרש דהנה אור שנברא ביום הראשון שאדם מביט בו מסוף העולם עד סופו אין הפירוש כפשוטו שהי' אור רב מאד וע"כ היו יכולין להביט בו בתכלית הרוחק, דהא תינח אם הי' הארץ שטחית, אבל הארץ היא כדורית וא"כ חלקי הארץ וגבשושיתה מפסיקים, אך יובן עפ"י ברייתא דמלאכת המשכן הובא בתוס' פרק במה מדליקין הי' מסתכל בחבית ויודע מה בתוכו בטפיח ויודע מה בתוכו, והנה ראי' זו איננה ראי' גשמית כי הגשם חוצץ ומפסיק בפני הגשם, אלא ע"כ הוא ראי' רוחנית, וכעין הרואה ברוח הקודש שצופה ומביט כאלו הי' עומד לפניו ואין הגשם מפסיק וחוצץ בפני הרוחנית, והנה שורש אור זה הוא בהתדבק העלול בעילה בדביקות עצומה, וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה לתלמידו אז תראה ותשמע מה שאין בו ספק, וזה כח שניתן בנבראים שיהי' בידם להתדבק בדביקות עצום כזה, וזהו הפירוש שנברא ביום ראשון שיום ראשון שימשה מדת חסד כנודע, שכל שבעת ימי בראשית שמשה בכל יום מדה אחת על הסדר וביום ראשון חסד ובשני גבורה וכו', והנה חסד היא אהבה ודביקות ונשפעה מדה זו בנבראים שיהי' ביכלתם להדבק באהבה, ובשביל זה הי' צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, אך באשר צפה הקב"ה במעשיהם של רשעים עמד וגנזו, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק לאיש ששאלו למה אין כעת האהבה כ"כ גדולה בין החסידים כמו בדורות הראשונים, והשיב שיש בשמים היכל אהבה והוא סתום אך הרבי ר' לוי זצללה"ה מברדיטשוב הרתיק על ההיכל ההוא ונפתח לו, ומזה נשפעה אהבה גדולה בעולם, אך באשר הרשעים השתמשו בהאהבה לאהבת חיצוניות ונתרבה ג"ע בעולם עמדו צדיקי הדור וסגרוהו, כן ממש י"ל שלכן נגנז אור שנברא ביום ראשון שהיא אהבה ודביקות כנ"ל, ובשביל הרשעים שלא יקחוהו לטנופת שלהם עמד וגנזו:

י״זובזה יש לפרש מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהכהנים באשר הם פנימיים צריכין לבוש וכיסוי, היינו שכהן מדתו חסד ואהבה, והכיסוי הוא לבל יקבלו הרשעים מאהבה זו לטנופת שלהם, ותהי' אהבה מוגבלת, ע"כ עבודת הכהנים היא בחשאי, אך לוים באשר מדתם מדת יראה כנודע, ובחי' שמאל דוחה, ע"כ לעומת שמדתם לעמוד מנגד מחמת היראה, כן נמי כחות הרשעים עומדים מנגד ואינם יכולין לקבל מהם מאומה, אף שעבודתם היתה נמי בדביקות עצומה בשיר, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלעומת שהאדם מתרחק ממה שאינו שייך לו, כן נמי מתרחקין ממנו ענינים חיצונים שאין להם שייכות לו, ע"כ לא הוצרכו הלוים לבגדים:

י״חולפי"ז שפיר מובן מה שלא הוצרך משרע"ה לבגדים, דהנה כתיב כי קרן עור פני משה וייראו מגשת אליו, ולכאורה יש להבין יראה זו מה טובה הלא פני משה כפני חמה, וכי מתייראים מן החמה, והי' לו לומר שלא יכלו להביט בפניו כמו מי שעיניו טרוטות אינו יכול להסתכל בחמה, אבל למה עוד ייראו, אבל לפי הנ"ל יובן, דהנה אמרו ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ויראה היא אותיות ראי', וראה מה שלא ראה זולתו, ע"כ קרן עור פניו כדמיון מראה המלוטשת העומדת נגד החמה כן הבהיק פניו מזיו השכינה, וע"כ כמו שהיתה בו מדת היראה בתכלית, כן יראו מגשת אליו, ובמדרש פרשה מ"ה בשכר כי ירא ויראו מגשת אליו, ומעתה יובן ק"ו מלוים שהי' מדתם יראה לא הוצרכו לבגדים וכיסוי, משרע"ה שאף ישראל היו יראים מגשת אליו עאכו"כ:

י״טולפי האמור יש לפרש ענין כהן גדול שמשמש בשמונה וביוה"כ בארבעה, דהנה כ"ג שורשו מבחי' רב חסד, כמ"ש הרב בספר תורה אור שאברהם אע"ה הי' מבחי' חסדי עולם ואהרן הכהן מבחי' רב חסד, וע"כ לא הועילו אצלו הד' בגדי כהן הדיוט, כי האור שלו הי' כ"כ גדול ובוקע דרך הבגדים, ויש רמז לזה בש"ס יומא (ל"ה:) אמרו עליו על ר"א בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשו מפני שנראה כערום, וכו' אמר אביי כחמרא במזגא פירש"י שהפשתן מוצהב ונראה בשרו מתוכה, ע"כ הוצרך עוד ד' בגדי זהב, והיינו עפ"י דברי המדרש משל לבן מלכים שהי' פדגוגו נכנס אצלו ללמד סניגוריא על בנו והי' מתיירא מן העומדים עליו הלבישו פרפורא שלו שיהו רואין אותו ומתייראין ממנו, כך אהרן וכו', מה גם שידוע שד' בגדי זהב נגד ד' אותיות שם אדנ' דינא דמלכותא, ע"כ הי' מעין משה וייראו מגשת אליו:

כ׳והנה כ"ג ביוה"כ כשנכנס לפני ולפנים הי' בתכלית האימה ויראה, וע"כ הוצרך פרישה שבעת ימים מקודם, שפירש"י יומא (ח':) שזה פרישתו לקדושה לכנס למחנה שכינה וכו' שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות, ובפייט אתה כוננת הי' עומד באימה לפני א' עליון וסמך וכו', והיינו שתיכף שלבש בגדי לבן לצורך פנים לבש אימה ופחד, והרי אמרנו שלעומת היראה שבו, מתייראין ג"כ ממנו ע"כ הי' זה במקום בגדי זהב:

כ״אולפי האמור יובן טעם ד' בגדי לבן בשבת לשרידים אשר ה' קורא כבכתבי האריז"ל כי שבת היא פנימית יומא דנשמתא וכלהו ערקין ואתעברו מינה, הרי הוא מעין כ"ג ביוה"כ לפני ולפנים שמשמש בד' בגדי לבן, וכבש"ס שבת (כ"ה:) כך הי' מנהגו של ר' יהודה בר' אלעי ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות:

כ״בבש"ס זבחים (פ"ח:) מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת על שפיכת דמים שנאמר ויטבלו את הכתונת בדם, פירש"י רמז הוא לעתיד שיכפר שפיכת דמים בכתונת, טבילה היינו כפרה, מכנסים על ג"ע, מצנפת על גסי הרוח, אבנט על הרהור הלב, חשן על הדינים, אפוד על ע"ז, מעיל על לה"ר, ציץ על עזות פנים, בציץ כתיב והי' על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב ומצח אשה זונה הי' לך, ע"כ, ויש להבין מהו ענין כפרה שבבגדי כהונה:

כ״גונראה דבזוה"ק ובתיקונים דארבע בגדי לבן הם נגד ד' אותיות הוי', וד' בגדי זהב נגד ד' אותיות אדנ', והנה ידוע שזלע"ז עשה האלקים, ד' כחות הטומאה דכורין וד' נוקבין, ויש לומר שמהם נמשכין הד' מלכיות שמתנגדין למלכות שמים, וכבר אמרנו שהם כחות חיצונים מושכין לע"ז ג"ע שפ"ד, ועבירה הכוללת את שלשתן, וע"כ בגדי כהונה שהם לעומתם בקדושה הם דוחין את כחות הרעות ומכפרין על כל אלה, וזהו שאמרו מצנפת על גסי הרוח וכל המתגאה כאלו עע"ז, מכנסים על ג"ע, כתונת על שפ"ד, אבנט על הרהור הלב, כי הרהור הלב הוא כולל הכל שהרי יכול לחשוב ולהרהר בכל, וכמו שהלב בו נתקבצו כל בחי' שבאדם, וכ"כ ד' בגדי זהב אפוד על ע"ז, ציץ על עזות מצח כדכתיב ומצח אשה זונה הי' לך, ובכלי יקר שאיש שהוא עז פנים בידוע שבא מג"ע, הרי שציץ על ג"ע, חשן על הדינים, וידוע שגזל הוא ענף משפיכת דמים כדכתיב כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, וחשן הוא אותיות נחש בהיפוך אתוון שנחש הביא מיתה לעולם, וזה מכפר על שפ"ד, מעיל על לה"ר שהוא כולל כל ג' עבירות כנ"ל, ובספר המגיד לב"י שמעיל היא כנגד כנסת ישראל שהיא כנישו דכל נהורין לעומת כח חיצוני כנישו דכל כחות הטומאה והדברים עתיקים:

כ״דוהנה כבר אמרני שג' אבות אברהם יצחק ויעקב הם הורישו לישראל כח ועוז לעמוד נגד ג' כחות הרעות הנ"ל המושכין לשלש עבירות ובזכותם ג' רגלים פסח שבועות סוכות שהם נמי נותנים כח לישראל בזה, ומשרע"ה הוא נגד כח הכולל כנ"ל, ובזכותו שבת כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וכל הרגלים מסתעפין משבת, ובזה נמי יש ליתן טעם על ד' בגדי לבן בשבת להשרידים אשר ה' קורא:

כ״הבמשנה מנחות (ע"ז:) המלואים הי' באין כמצות שבתודה חלות ורקיקין ורבוכה, הנה נראה כי קרבנות המלואים שהם חינוך בכל מיני קרבנות כמ"ש הרמב"ן בראשית ט"ו ט' בברית בין הבתרים רמז לו כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו העולה והחטאת והשלמים כי האשם כחטאת הוא אין ביניהם לבד השם, וכבר כתבנו שזה רק לדעת ר"א, אבל לרבנן אינו כן, ובאמת האשם במתן דמו דומה לעולה, ובשרו ואימוריו לחטאת, ומ"מ אין אשם קרבן מחודש אלא מורכב משניהם, וע"כ שלשה אלה חטאת ועולה ושלמים הם כלל כל הקרבנות, ולפי"ז נראה דה"ט דמלואים שקרבנו חטאת ועולה ושלמים, וחלות ורקיקין ורבוכה, ויש להבין מדוע לא הי' נמי כעין חמץ שבתודה או שתי הלחם, אך יש לומר עפמ"ש הזוה"ק (קפ"ג:) בטעם איסור חמץ בפסח, ובשבועות דהוא שלימא יתיר מקריבין שתי הלחם חמץ, והסביר ע"פ משל למלכא דהוה לי' בר יחידאי וחלש וכו' אמרו ייכול ברי' דמלכא מיכלא דאסוותא וכו' כיון דאכלו ההוא אסוותא וכו' אמר הקב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון לי' דהא לא יכיל לנזקא לון עכ"ד, וכעין זה נמי יש לומר בטעם המלואים שנכנסו לקדושת כהונה הי' מעין ישראל כשיצאו ממצרים שנכנסו לרשות הקב"ה, וכשם שישראל בראשית הויתם הי' יכול החמץ להזיק להם, כן הכהנים בראשית הויתם בכהונה:

כ״ווהטעם דבראשית הוי' מזיק החמץ ולא אח"כ, יש לומר עפ"י מה שכתב הרמב"ן פ' נצבים בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, היינו שורש רע שיפרה וישגה בימים הבאים יוצא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וע"כ חמץ שרומז ליצה"ר בתחילתו הוא מזיק עד שיכול לצמוח ממנו אשכולות מרורות כדמיון החולה אשר יאכל דבר קשה העיכול ישוב למרירות פתנים בקרבו עד שנתחזק האיצטומכא ויכול לעכל אפי' דברים קשה העיכול, כן אח"כ כשהאדם מתחזק בצדקו יכול להכלל גם את היצה"ר לעבודת ה' כאמרם ז"ל בשני יצריך, ויצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא וכדומה:

כ״זומכאן תוכחת מגולה להבאים להתקדש שצריך לחפש בחורין ובסדקי לבו כי בתחילתו הוא מזיק ביותר, וכמו חמץ בפסח שאסור במשהו:

כ״חועפי"ז יש ליתן טעם על לחם הפנים הבאים מצה ולא חמץ, ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות ששבת היא יומא דנשמתא מעין עוה"ב, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ אדרבה מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ, אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת שתי בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה והיא כדמיון עוה"ב אחר עוה"ז, ובחי' השנית שהיא ראשית לימי המעשה הבאים ומני' שיתא יומין מתברכין, והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השלחן עד שבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמ"ש הרמב"ן בפ' תרומה, איננו יכולין לומר שהוא מצד בחינה הראשונה שבשבת שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננו נגמר מצותו עד שבת הבאה ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייך לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת בחינה השנית שבשבת שהיא התחלה וראשית לימי מעשים הבאים, וכל התחלה וראשית צריך להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יו"ט של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה ע"כ בא חמץ:

כ״טבמשנה מנחות אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים של בין הערבים ולא את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ונא את המנורה אלא בשבעה נרותי' בין הערבים, הנה חינוך הוא העיקרי והוא בראשית ואחר הראשית נגרר הכל, ועפי"ז יובן שעיקר התמידין הוא בשחר, והטעם יש לומר דבשחר זמן התגברות החסדים בוקר דאברהם, ולא מצינו קרבן עולה אלא באברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, וביצחק לא מצינו אלא ויבן שם מזבח אבל לא נאמר אם הקריב עליו, וביעקב מצינו ויזבח זבחים ועיין רמב"ן שם, וע"ז בזכות אברהם זכו ישראל לתמידין וע"כ עיקרו הוא בבוקר דאברהם, קטורת ונרות עיקרם בין הערבים, להאיר את החושך שכמו בגשמיות כן ברוחניות שהוא התגברות הדינין והתפשטות דרגין מסאבין בעלמא, וע"כ הוא זמן שבאדם נמי אינו מאיר השכל כ"כ והוא זמן שינה, יע"כ אז עיקר התחזקות באמינה, וזהו שאומרים אמת ואמונה ערבית, וע"י התחזקות באמונה זוכין לאור ה' כדכתיב כי אשב בחושך ה' אור לי, והיינו שאיננו נופל ח"ו בחושך אלא יושב כדכתיב ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' נתקיים ה' אור לי, ולזה רומזים נרות המנורה מערב עד בוקר, ובעידן הדלקה תהא מוקטר קטורת, היינו שמקודם צריכין לקשר בקשר אמיץ, כי קטורת היא לשון קשר ואח"כ יכולין להאיר ע"י אמונה כנ"ל, וכעין זה הוא שבת לעומת ימי המעשה היא בערך אור אל החושך, ושבת שעת מנחה הוא רעוא דרעוין ואז הוא זמן קישור ישראל באביהן שבשמים בתוספות אהבה ודביקות ובכח זה להתחזק בימי המעשה, ובאמת כי זה הוא עיקר ביאת הנשמה לעוה"ז, והוא כעין שיוצאין משבת לימי המעשה, וכשזוכין בימי חול שלא ידבק בו פחיתות וטנופא דהאי עלמא זוכין לשבת הבאה ביתר שאת, וכמו נשמת צדיקים ששבין מעוה"ז לעולם העליון ביתר שאת ממה שהי' קודם בואם לזה העולם, כי הכוונה היא להתחזק בימי החושך ודווקא בעוה"ז השפל, וכמו שהגיד כ"ק זקני אדומו"ר זצללה"ה אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, ולא די מחובשי ביהמ"ד שזה רבותא יותר, ולכל אלה מרמזין קטורת ונרות בין הערבים, ולפי"ז יובן למה נתאחרה פרשה זו אחר כל עניני מלאכת המשכן וכל כליו ובגדי כהונה להורות כי זה חותם הכל וסוף מעשה במחשבה תחילה ישמע חכם ויוסיף לקח: