שם משמואל, תצוה ד׳Shem MiShmuel, Tetzaveh 4
א׳תצוה זכור שנת תרע"ד.
1
ב׳ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, יש לפרש עפ"י דברי תקוני הזוהר (ג':) ד' בגדי לבן כלהו רחמי בשמא דהוי' וד' בגדי זהב כלהו דינא מסטרא דאדנ' וכו', ולפי"ז לכבוד קאי על בגדי זהב ולתפארת על בגדי לבן, ועיין ברמב"ן ולכאורה לפי"ז בגדי לבן הם יותר במעלה מבגדי זהב ולמה בבגדי לבן משמש גם כהן הדיוט, אך יובן עפ"י המבואר עוד שם בתקה"ז דארבעה בגדי לבן מכפרים על ג"ע, וד' בגדי זהב מכפרין על ע"ז, וידוע דחטא ג"ע הוא מצד תאוה הנטועה בלב וא"כ הוא פגם הלב, וחטא ע"ז הוא בשכל שבמוח וא"כ הוא פגם המוח, וזאת ידוע שפגם השכל והמוח קשה יותר לתקן מפגם הלב, ע"כ תיקון פגם המוח נמסר רק לכ"ג, אבל תיקון פגם הלב נמסר לכל הכהנים:
2
ג׳ולפי האמור שבגדי כ"ג הם תיקון פגם הלב והמוח יש לפרש הא דאמרו ז"ל מגילה (י"ב.) באחשורוש שלבש בגדי כהונה [פירש"י שהי' בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים] כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת, והענין צריך ביאור, מה ענין בגדי כהונה לסעודה, ואם להראות כי כביר מצאה ידו הי' די להראותם בלתי מלובש בהם:
3
ד׳אך יש לומר דהנה ישראל הי' בידם חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר והוא חטא ע"ז שהיא פגם המוח, וגם חטא נשים נכריות שהוא פגם הלב, והנה במדרש מגילת אסתר בימים ההם זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה שהי' אומרים לפניו רבש"ע בית המקדש חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין אמר להם תנו ימים כנגד ימים הה"ד בימים ההם ראיתי יהודה דורכים גתות בשבת וגו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' שאלת המלאכים מאחר שבהמ"ק חרב מאין נמצא מנוחה ושמחה בעולם והשיבם הש"י כי שבת היא מנוחה, וכאשר פגמו בשבת נטלו האומות המנוחה, עכת"ד, ולפי דרכו זה אף אנו נאמר שמחמת פגם ישראל במוח ולב נתחזקה קליפת אחשורוש במוח ולב על ישראל, והיינו שהאפיל את שכלם ולהכניס בלבם תאוות רעות, ולשניהם היתה כוונתו בסעודתו, כי הסעודה נעשית בשביל דלפי חשבונו מטו שבעין שנין ולא אפרקו תו ודאי לא מיפרקי, וח"ו לעולם העבד ימלוך ושפחה תירש גבירתה, וכאשר ישראל יהיו באותה סעודה הרי הוא כאלו מודים לו בזה ושמחים עמו ע"ז, והוא כעין חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, וכן מבואר במדרשים שרצה למשכם לתאוות רעות כחטא נשים נכריות, א"כ רצה לפגום במוח ולב, וזהו שלבש בגדי כהונה לסעודה זו היינו שרצה להמשיך את ישראל לסעודה זו לפגמם במוח ולב ע"י מה שנטל כח בגדי כהונה מישראל שהם תיקון מוח ולב ע"י שני החטאים הנ"ל:
4
ה׳ועם זה יובן שחטא מה שנהנו מסעודתו של אותו הרשע נמשך עוד מחטא הקדום שהשתחוו לצלם ונשאו נשים נכריות, ובזה יתיישב מה שאמרו ז"ל מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלי' מפני שהשתחוו לצלם, הלוא מיום שמת נבוכדנצר עד מעשה המן הי' מ"ג שנים עשרים ותלת דאויל מרודך ותלתא דבלשצר היא כ"ו וחמש דדריוש וכורש ושנים עשרה דאחשורוש עד מעשה המן הרי מ"ג והרבה שנים שממעשה דצלם עד שמת נבוכדנצר וב"ד של מעלה אין מענישים עד בן עשרים, נמצא רוב אנשים שהיו במעשה דצלם כבר הלכו לעולמם, והעולם נידון אחר רובו ורוב הדור נתחלף למה יענשו עתה במעשה המן בשביל מעשה אבותיהם, אך להנ"ל ניחא שחטאים הנ"ל שנשתאבו בקרבם משכו אותם להסעודה וא"כ עוד מרחף עליהם חטא אבותיהם, ועוד שבאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם נענשין בעון אבותיהם, ויש לומר עוד שאף אלו שלא היו בשושן ולא נטלו חלק בסעודה זו מ"מ באשר הי' טמון בקרבם חטא אבותיהם אף שלא יצא לפועל נמי צריכין מירוק:
5
ו׳ולפי"ז יש לומר שכל דברי חכמים קיימין רשב"י שאמר מפני שהשתחוו לצלם ותלמידיו שהיו אומרים מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע דברים אחדים המה, ויש להעמיס זה בלשון הגמרא בהויכוח שביניהם שהם שאלו מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלי' דקדקו בדבריהם "שבאותו הדור" להוציא טעם שהשתחוו לצלם מפני שלא היו באותו הדור אלא דור הקדום כנ"ל, ע"ז אמר להם אמרו אתם לשמוע מה בפיהם אם כוונו אל האמת אחר שמצא אותם מבינים שלא מפני חטא הקדום לבדו נענשו, ע"ז אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, ושוב בדק אותם מה כוונתם אם סבורים שע"ז לבד בלי צירוף חטא הקדום, או ע"י צירוף כנ"ל, ושאל אותם א"כ שבכל עולם כולם אל יהרוגו והם בקשו לידע מה בלבו אם לא נטו מדרך האמת אמרו אמור אתה, והשיב להם מפני שהשתחוו לצלם כלומר ע"כ נענשו כולם מפני שנשתאב בקרב ישראל חטא זה והוא שהביאתם לחטא הסעודה, וכולם צריכין מירוק אפי' אותם שלא נטלו חלק בה כנ"ל:
6
ז׳ולפי האמור יובן למה הי' המירוק על ידי המן שהתגבר עליהם כח עמלק דווקא, דהנה יש להתבונן בפרשה של מלחמת עמלק בראשונה שאמרו ז"ל שהי' בשביל שרפו ידיהם מן התורה, ולמה לא בשביל החטא שמפורש בכתוב על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ועוד הלוא עדיין לא נצטוו על תלמוד תורה שאף שניתן להם פרשיות במרה, אבל לימוד התורה הוא מצ"ע בפ"ע נוסף על גוף עשיית המצ"ע, ובודאי לא נצטוו עלי' עד סיני, ולמה יענשו:
7
ח׳ונראה דהנה שני חטאים נזכרו בכתוב על ריב בני ישראל, ועל נסותם וגו', ויש לומר דהנה הזוה"ק (ס"ד:) אמר ר' אבא מאי דכתיב היש ה' בקרבינו אם אין וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעו מלה דא והא חמו שכינתא קמייהו וענני כבוד עלייהו דסחרן לון ואמרו היש ה' בקרבנו אם אין וכו' אלא הכי קאמר ר' שמעון בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין וכו' אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם וכו', והנה חטאם הוא חטא ופגם בשכל, אך מה שכתיב על ריב בני ישראל שענין מריבה הוא בא מהתפעלות הלב שאינו יכול לסבול ולעצור בקרבו את הכעס וקצף, והנה הוא חטא ופגם בלב, אבל חכמינו ז"ל ירדו לעומק הדבר והבינו מאין נמשך לישראל שיתפגמו בשכל ולב, ומצאוהו מרומז בפסוק רפידים שרפו ידיהם מן התורה, והיינו דהנה בתורה נכללים שני דברים השכלת התורה שהוא במוח ושכל, ויש בה עוד מצות הלב ללמוד לעשות כאמרם ז"ל הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, והיינו שצריך להיות לימודו להשכיל את הלב שיהי' מיכן וכלי קיבול להתורה, ולא יהי' השכלתו נפרדת מלבו, וזהו שאמרו ז"ל כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו, והנה במרה שניתנו להם פרשיות התורה להתעסק בהם אף שעדיין לא נצטוו במצות הלימוד מ"מ הי' הלימוד מביא בהם שלימות השכל ושלימות הלב, והי' בהם כמו נשמה בגוף, וכשרפו ידיהם מן התורה, נשתאבו בהם כחות חיצונים לעומת השכל והלב, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת שמפני סילוק נשמה הטהורה מהגוף שורה לעומתה בגוף דבר חיצוני המביא טומאה, כן נמי הי' ע"י רפיון ידים מהתורה שהיא שלימות השכל והלב, שורה עליהם כחות חיצונים המקלקלים השכל והלב [ויש לומר עוד לשון רפיון ידים מהתורה כי ידים נתכנה בהם בעשית המצות המתיחס ללב האדם כי העשי' עיקרה צריכה להיות ברגש והתפעלות הלב, ורפיון ידים מהתורה היא פירוד הלב מהשכל והיא כענין הנ"ל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו, ולפי"ז אף שלא נפרדו מלימוד התורה נמי חשוב שלא הי' להם אפי' מצות לימוד כנ"ל ושרה לעומתו כח חיצוני המקלקל השכל והלב] וזה עצמו הוא שהמשיכם לחטא ממש בכפלים על ריב בני ישראל, ועל נסותם, וע"כ נקרא שם המקום מסה ומריבה לעומת שני החטאים, ולפי"ז אין דברי חכז"ל מוציאים מפשט הכתוב אלא ביאור ענין הכתוב כמשפט תורה שבע"פ המבארת ענין שבתורה שבכ':
8
ט׳ולפי האמור יובן העונש שבא עליהם עמלק, דהנה נראה שכחו של עמלק בקליפה היא לעומת כחו של אהרן בקדושה, ומוכח מהא דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ובא להלחם בישראל, כי כל זמן שהי' אהרן קיים לא הי' לו שליטה, והיינו דכמו אהרן בשמונה בגדיו הי' מאיר במוח ולב ישראל כנ"ל, הי' כחו של עמלק נמי כח כפול, להאפיל את המוח ולבלבלו ולהחשיך את השכלתו שבל יאיר וישכיל את הלב, ולטמטם את הלב לבל יקבל מהוראת השכל שיהי' משתוקק לדבר קדושה, אלא יהי' נמשך אחר טבעו להשתוקק להנאות וכיסופין דהאי עלמא, ובדוגמא זו בין עולם העליון לבין התחתון, הסתר כפול שהעליון לא ישפיע, וגם התחתון לא יקבל, הא למה זה דומה לליקוי חמה הפרוש על פני חמה שלא תאיר ללבנה ויש ליקוי הלבנה הפרוש על פני הלבנה שלא תקבל מאור השמש, ואם שניהם לוקין כאחד הסתר כפול, ובמדרש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, הרי הוא הסתר בפני העליון, ובפסיקתא שעמלק דומה לזבוב שלהוט אחר המכה, ומשל הזבוב מצינו שאמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, והיינו שאינו מניח לבוא להלב שום הארה קדישה, וא"כ זהו הסתר בפני התחתון, וזה צר ואויב למעלן ואויב למטן, וזהו שאין השם שלה ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, שם וכסא הם דוגמות לכבוד ולתפארת הנאמר באהרן כנ"ל, וזהו מחה אמחה מלמעלה ומלמטה:
9
י׳ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק ס"ד דעמלק הוא קליפת שור וחמור יחדיו וכד מזדווגי כחדא לא יכלין למיקם בהו מבין סטר"א דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו, והיינו דשור יש בו הכרה דכתיב ידע שור קונהו ושור מלך בבהמות ויש בו אומץ לב המרומז בקרניו, ודוגמתו באדם בקדושה הוא דעת דקדושה ולהיות לבו מוגבה בדרכי ה', וזהו קרנות צדיק, ובטומאה היא דעת דקליפה המביאה לידי מינות וכפירה ר"ל וגסות הרוח קרני רשעים, וחמור יש בו מדת הסבלנות שסובל את המשא ואינו מבעט, ובקדושה ישכר חמור גרם רובץ בין המשפתים מקבל עליו עול תורה ואינו מבקש תענוגי עוה"ז וצדיק אוכל לשובע נפשו, ובטומאה הוא חומרי לגמרי להוט לתאוות רעות וכד אזדווגי יוצא כלב מבין שניהם, היינו שהכלב מדתו חוצפה ועזות מצד שור ובלען לא ידע שובע מצד חמור, ושניהם בפסוק אחד והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, והנה מצד קליפת שור שבו הוא מסתיר בפני דעת דקדושה וחוצפה מלכותא בלי תגא, ומצד קליפת חמור שבו שהוא הנטי' אחר התאוה הוא מסתיר בפני הלב והשתוקקת הקדושה:
10
י״אובזה יש לפרש מה שהתגבר עליהם עמלק בעת ההיא שמחמת שפגמו במוח ולב ע"כ הי' העונש עליהם שהתגברה עליהם קליפת עמלק שהיא קליפה כפולה והסתרה מצד המוח והסתרה מצד הלב:
11
י״בובזה יש לפרש מאמר מכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו שהי' אהרן מזכיר מעשה לוי וחור מעשה יהודה, והיינו שידוע שלוי הי' ראש ישיבה במצרים כמ"ש הרמב"ם והוא מעלת השכל, ויהודה הוא המלך מרכבה למלכות שמים, שידוע שמשתוקקת למעלה, וכן הי' ענין דוד המלך ע"ה שבא מיהודה שהי' משתוקק תמיד להדבק באלקים חיים כמ"ש צמאה נפשי כמה לך בשרי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי, ומלך לבו לב העם כמ"ש הרמב"ם באופן שלוי הי' מעלת המוח והשכל שבישראל ויהודה הוא מעלת הלב שבישראל, ושני אלה עמדו לישראל נגד קליפת עמלק שנתגברה עליהם בשביל שני חטאים הנ"ל הנמשך מענין רפיון ידים מהתורה כנ"ל:
12
י״גולפי האמור יש לפרש דברי הפרקי דר"א דשבת היא לעומת עמלק, והיינו דכמו שעמלק ישבו הסתר כפול כל"ל, בשבת הוא להיפוך שיש בו התגלות ושלימות כפולה במוח ולב, וזה זכור ושמור, זכור במוח ושמור בלב, וכן כתיב ויכלו השמים והארץ, והיינו ששמים הם עולם העליון והארץ היא עולם התחתון, ובשבת נעשה משניהם כלל אחד בלי פירוד שנסתלקו שני מיני הסתר כנ"ל, ויש לומר שלעומת שתי אלה היא מצות נר של שבת רומז לשלימות השכל, והסעודה ועונג רומזים לשלימת הלב וזהו נזמן לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין וכן אסדר לדרומא במנרתא סתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין, שהרוצה להחכים ידרים, ע"כ נר של שבת רומז לחכמה שבמוח, ושלחן עם נהמא בצפונא כמו הלב שניתן משמאלו של האדם:
13
י״דומעתה יובן נמי מה ששלט עליהם המן קליפת עמלק בעת ההיא אחר החטא מהסעודה שהי' חטא בכפלים פגם המוח ופגם הלב נמשך מחטאם הקדום, והיא ממש כמו המלחמה של עמלק במדבר:
14
ט״וולפמ"ש יובן אשר תמיד אחר מחיית עמלק נתעלו ישראל במדריגת שלימות מוח ולב, לעומת שע"י עמלק נפגמו בבחי' מוח ולב, וע"כ במחייתו נתעלו בשתי אלה, והיינו בראשונה זכו למתן תורה שהיא שלימת השכל, והמשכן שהיא שלימת הלב שהיא דביקת ישראל באביהן שבשמים באהבה כמ"ש תוכו רצוף אהבה כמו שפירש"י, וכן בהמחי' שבימי שאול ודוד זכו לתורה דהיינו חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה ובנין בית ראשון, וכן בימי מרדכי ואסתר זכו לתורה היא עליית עזרא וכמ"ש ועזרא עלה מבבל ואמרו ז"ל ראוי' היתה התורה להנתן ע"י עזרא אלא שקדמו משה, כי מה עלו' שנאמרה להלן תורה אף עלי' שנאמרה כאן תורה, וגם היתה קבלה מחדש כמ"ש במגילה קיימו וקבלו, ובנין בית שני, וכן לעתיד לביא אחר מחיית עמלק בב"א כתיב ומלאה הארץ דעה את השם, וכן כתיב בירמי' נתתי תורתם בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה ובית שלישי, הרי שלעולם אחר מחיית עמלק זוכין ישראל לשלימות השכל והשתוקקת הלב:
15
ט״זובזה יתיישב קושיית מהר"ל בספר אור חדש בהקדמה במ"ש ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ופרשו ז"ל אורה זו תורה והקשה שהרי כבר הי' להם התורה עיי"ש, ולהנ"ל יש לומר פירוש הכתוב שנתעלו במדריגת השכל זה התורה שהאירה עיניהם אחרי שהי' חושך ואפילה בהשכל בימי המן והשיגו שלימת השכל והמוח, וכן יש לפרש כל הכתוב שפרשו ז"ל שמחה זה יו"ט וששון זה מילה ויקר אלו תפיליו, והיינו שכמו שתורה היא שלימת השכל כן יו"ט היא שלימת הלב, וידוע ששמחה מקורה בלב, וכן וששון זה מילה כי במילה יש שתי מצות מילה ופריעה, מילה היא סילוק ערלה רומז לערלת הלב ובזה נשלם צורתו כאמרם במדרש כבכורה בתאנה מה תאנה אין בה פסולת אלא העיקוץ לבד כן הערלה, וכמו ערלת הגוף כן ערלת הלב וא"כ הוא שלימת האדם בלב, פריעה היא מלשון התגלות זהו בשכל שמגלה דברים נעלמים, וא"כ מילה ופריעה היא שלימות לב ומוח, וכן ויקר אלו תפילין כי תפילין של יד כנגד הלב לשעבד כחות הלב להש"י ותפילין של ראש כנגד המוח ושניהם הם שלימות מוח ולב:
16
י״זבפרקי דר"א וכן בתנחומא שעמלק הוא היפוך שבת וע"כ בזה כתיב זכור ובזה כתיב זכור, זה לטוב וזה בהיפוכו, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב בעמלק לשון מחי' ולא שאר לשונות של כליי' והפסד, כי יעקב ועשו שניהם היו שווים בצורתם וכבמדרשים שיהודה לא רצה להרוג את עשו בפניו מפני שחלק כבוד לדיוקן של יעקב שהי' דומה לו אלא מאחוריו וע"ז כתיב ידך בעורף אויביך, וכן הי' דומים בקולם עד שיצחק לא הי' מכיר ביניהם בטביעת עינא דקלא, וא"כ אין עשו נחשב לעומת יעקב כמו שאר אומות לעומת ישראל שנחשבים כמו חומר לצורה, אלא שעשו הי' נמי צורה אלא צורה רעה ופחותה, וזה ירש עמלק מעשו, וע"כ נאמר בו לשון מחיי' שהוא לשון העברת צורה כמ"ש מהר"ל בדור המבול, וכמו כתב שאין באותיות אלא צורה שייך בו לשון מחיקה, עכ"ד:
17
י״חויש לבאר הדברים כי כשאדם עושה מעשה ומתכוין להגיע על ידה לתועלת מה, נחשב המעשה לחומר והתועלת לצורה, כי תכלית הדבר הוא צורתו והמעשה בכדי להגיע להתכלית הוא חומר הדבר, הן לטוב והן להיפוך ח"ו, ולמשל אם עושה אדם מעש"ט למען ירש בשבילם עוה"ז ואפי' עוה"ב הנה המעש"ט הם חומר הדבר, ומה שירש בשביל זה היא צורתו, וכן להיפוך אם יהרוג אדם נפש בכדי לקחת ממנו את הונו נחשבת ההריגה חומר ולקחת ההון היא צורתו של מעשה הרצח, ודבר זה פשוט בחכמה:
18
י״טוהנה כתיב נפש רשע אותה רע, היינו שאינו מתאוה לו אלא בשביל שהוא רע, ואינו דומה לעושה מעשים רעים בשביל להנות בו, והוא עושה למלאות נפשו המתאוה הנמשכת לדבר הזה מטבעו, אבל זה מתאוה להרע לא בשביל תועלת אלא לבד מפני שהוא רע למעלה מכל חשבון ודעת אם תצמח לו תועלת או לא, ולעומת זה בקדושה הנמשך אחר השי"ת לא בשביל להשיג תועלת לגרמי' אפי' תועלת עוה"ב אלא בשביל שהוא טוב, כמו שאיתא בספרים אהוב את הטוב בשביל שהוא טוב למעלה מן הדעת וחשבון אם יצמח לו לגרמי' תועלת או לא, והיא כעין שאמרו ז"ל כתפוח בעצי היער מה תפוח אין לו צל והכל בורחין ממנו בשעת השרב כך בורחים כל האומות מלחסות בצל הקב"ה אבל אני בצלו חמדתי וישבתי כאמרם ז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו', זהו מדתן של ישראל הנמשכין אחר הש"י למעלה מן הטעם והחשבון, וע"כ אפי' איש פשוט שאינו מבין להבחין עריבת ומתיקת עוה"ב נמי בכחו למסור עצמו על קידוש השם זה ועמך כולם צדיקים, כי הצדיק הוא היפוך הרשע וכמו נפש רשע אותה רע כך נפש צדיק מתאוה לטוב, ולעומתם עשו הרשע ועמלק ימ"ש הם שונאים בעצם לכל דבר קדושה למעלה מן הטעם והחשבון, ואפי' תועלת עוה"ז הוא מפקיר בשביל שנאתו ורשעתו, וע"כ עמלק הרהיב בנפשו לבוא להלחם בישראל אחרי ראותו כל ענין פרעה ומצרים, והנסים והנפלאות שבמצרים ועל הים ועמוד הענן ועמוד האש עודנה עומד עליהם, ועמלק הי' מיועצי פרעה והי' יודע שכל עניני משה הובחנו עשר פעמים ע"י כל החכמים והמכשפים היותר גדולים שבעולם שפרעה הי' מולך על כל העולם ובודאי עשה כל מיני טצדקי וקיבץ כל הכחות של כישוף מכל העולם ונתבררו דברי משרע"ה וכל יועצי פרעה עצה נבערה וכרעו ונפלו לפני משרע"ה, ק"ו לעמלק שלא הי' מגיע לקרסולי פרעה ולא הי' גוי איתן ולא גוי מעולם, ועל מי בטח כי מרד בה' לבוא להלחם עמו, ואם הי' בעל דעת וחשבון הי' לו להטמן במחילות העפר ולא לעשות טפשות גדולה כזו, אבל הוא הדבר שאמרנו שהי' רשעתו למעלה מן הדעת והחשבון והפיל עצמו לתוך אש בוערה ע"מ ליהרג, וכענין שבמדרש בפסוק כי הוא ידע מתי שוא, ופרשו ז"ל שאלו המתים על השוא לעשותו, והוא היפוך לגמרי מישראל ואינו דומה לשאר האומות שהם בעלי חומר ונמשכין אחר הנאות וכסופין דהאי עלמא, וכל הרעות שעשו עמנו הי' להגיע למחוז חפצם זה, וא"כ הרעות שעשו היו רק הכנה לתכלית ואינו נחשב רק חומר לצירה אבל הרשע זה הרעה הי' לו לתכלית והוא שנחשב לו הצורה, וזהו דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעשו ועמלק לעומת ישראל לא היו כחומר לעומת צורה אלא כצורה לעומת צורה:
19
כ׳ועם מה שאמרנו שעמלק השליך מנגד אף עוה"ז בשביל אהבת הרע באשר הוא רע ושנאתו להקדושה יש לפרש דברי המכילתא דארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא, דהנה בזוה"ק ח"א (קכ"ג:) וישקול אברהם לעפרון את הכסף דא הוא כספא רבתא דאינון עלמין וכסופין ארבע מאות שקל כסף ד' מאות עולמות והנאות וכסופין עיי"ש, והדברים צריכין ביאור שאדרבה אברהם נתן לעפרון ד' מאות שקל כסף ולא שקיבל אברהם, והיתכן שירמוז זה לת' עלמין דכסופין, אבל הפי' הוא שאברהם מסר לעפרון הנאות וכסיפין דהאי עלמא, ע"כ זכה לעומתו לד' מאות עלמין דכסופין דההיא עלמא, ולעומתו להבדיל יש לומר בעמלק שהשליך מנגד גם הנאות וכסופין דהאי עלמא בשביל רשעתו בא לעומתו לת' עלמין מצד הטומאה, והם מרומזים בד' מאות איש שהיו עם עשו, ויש לומר רמז לזה בכתוב אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם שק בגמטריא הכי הוה כי את זה לעומת זה וגו' וזהו שרומז בת' פרסה שפסע ובא:
20
כ״אועם מה שאמרנו יובן מה שלא נצטוינו להחרים את יתר האומות שעשו עמנו רעות כפלי כפלים ובאכזריות חמה יותר מאד מעמלק ולכולם יהי' תיקון לעתיד לבד עשו ועמלק שנאמר ולא יהי' שריד לבית עשו [והכנענים שנצטוינו להחרימם הוא רק אחר שלא קבלו דברי יהושע כל הרוצה להשלים וכו'] כי כל האומות שהרעו לנו עד מאד כסנחרב ונבוכדנצר וכדומה לתאוותם למשול בעולם או לשלול שלל עשו מה שעשו, וממילא לעתיד שיתגלה פני הלוט הלוט אז ישליכו את אלילי כספם ואת אלילי זהבם ויבואו להשתחוות לה' ויתבררו ויתלבנו ויתקיים בהם כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', כי אז יראו ויבינו כי כל כסופין דהאי עלמא וכל ממשלתם ותענוגות בני אדם מאפס ותוהו נחשבו לעומת עריבות ומתיקות הקדושה, כענין אמרם ז"ל יפה שעה אחת של קורת רוח לעוה"ב מכל חיי העוה"ז, אבל הרשע הזה שכל רשעתו הוא בעצם ושונא לדבר קדושה כדאיתא בתנא דבי אליהו פ' כ"ד עמלק הי' אומר לאליפז אביו מי הוא שיורש העוה"ז והעוה"ב אמר לו בני ישראל יורשין העוה"ז והעוה"ב לכן לך עכשיו וחפר להם בורות וכו' אם תעשה כן תזכה ותירש ותנחל ותבוא לעוה"ב אבל הוא לא עשה כן אלא כיון שאמר לו רישומו של דבר שתק מיד יצא עמלק להחריב את העולם וכו', א"כ מה בצע בהתודע לו עוד יותר עריבות ומתיקות עוה"ב יהי' עוד יותר שונא ע"כ אין לו עוד תקנה אלא למחות שמו:
21
כ״בויש לומר שהיינו הך שנשבע הקב"ה בכסאו שאינו מקבל גרים מזרע עמלק, כי הוא בעצם רע ואם ירצה לבוא ולהתגייר ולהטיב מעשיו הוא רק במקרה והמקרה לא יתמיד ועתיד לחזור לסורו, והוא היפוך לגמרי מישראל שהם בעצם טוב והחטא במקרה שלא יתמיד ועתידין כולם להתקדש בקדושה העליונה, אבל עמלק הוא בהיפוך:
22
כ״גוהנה אין שבת מכין ליו"ט, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי שבת הוא מעין עוה"ב שהוא התכלית ואיננו הכנה על להבא ע"כ איננו מכין, עכת"ד הצריך לענינינו, ומעתה מובן מה שעמלק ושבת הם בתכסיד אחד אלא שמהופכים זה רשעתו בעצם ולא הכנה לדבר אחר והוא צורה רעה כנ"ל וזה טובתו בעצם ותכלית והוא צורה טובה:
23
כ״דיש להתבונן בענין פרשת זכור באדם ואחר פרשת שקלים, הגם שהטעם פשוט להסמיכו לפורים, אבל בודאי גם פורים שהוא בימים האלה איננו במקרה שכן איתא במהר"ל שכל דברים הגדולים אינן במקרה, ונראה עפ"י מה שכבר אמרנו שנראה בעליל שתמיד קודם בנין בהמ"ק ותורה הי' מחיית עמלק, א' בימי משרע"ה קודם מ"ת והמשכן, ב' בימי שאול ודוד קודם בנין בית ראשון והתגלות חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה, ג' בימי מרדכי ואסתר קודם בנין בית שני ועלית עזרא מבבל שאמרו ז"ל מה להלן תורה, אף כאן תורה, ולעתיד קודם בנין בית השלישי ואז כתיב נתתי תורתי בקרבם וכתיב ומלאה הארץ דעה את ה', וקודם זה יהי' מחיית עמלק ע"י משיח בן יוסף, מזה נראה בעליל שעמלק היפוך תורה ועבודת הקרבנות, ובמדרש תרומה בזר עמים קרבות יחפצון שמפזרת את ישראל מלימוד התורה ומכנסת אותן במה שיצה"ר חפץ בו, ובמדרש פ' תולדות אם לא דם שנאת ודם ירדפוך זה עשו, וכי עשו שונא את הדם אתמהה אלא דם בכורה וקרבנות, ובמכילתא דרשו פסוק זה על עמלק, הרי שעמלק מתנגד לשתי אלה, והטעם פשוט כי שתי אלה הם חיבור עליונים ותחתונים, והם באין לקרב, ועמלק הוא היפוך מזה קוצץ בן קוצץ בא לרחק:
24
כ״הוהנה ניסן הוא זמן התחדשות העבודה בכל שנה כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ופסח הוא נקרא עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, וממחרת הפסח מתחילין לספור למתן תורה, ע"כ צריכין מקודם להחליש את כחו של עמלק המתנגד לזה ע"י קריאת פרשת זכור כבמדרש אתם מזכירין למחות את שמו מלמטן ואני אמחה אותו מלמעלן, וכן מעשה המן ופורים קודם ניסן:
25
כ״ואך לפי"ז הי' לכאורה בדין להקדים זכור לשקלים ששקלים היא התחלת התעוררות לעבודה, אך הנה כתיב והי' בהניח ה' אלקיך לך וגו' ויש ליתן טעם למה לא חלה מצוה זאת עד בהניח, דהנה כחו של עמלק לא די שמפזר את ישראל מלימוד התורה אלא עוד להיפוך ומכנסת אותן בדבר שיצה"ר חפץ בו כבמדרש פ' תרומה הנ"ל, היינו שמכניס בלב ישראל תשוקה ונייחא בתאוות רעות, והנה כבר אמרנו במק"א כי בטבע הלב להשתוקק ואין שתי מיני תשוקה היינו תשוקה קדושה ותשוקה טמאה אינם יכולין להיות כאחד, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה, ומצאנו רמז לזה בהגמ' קיסרי ירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן או ישבו שתיהן אל תאמין חרבה זו וישבה זו או להיפוך תאמין, קיסרי מכונה תאוה רעה וירושלים תאוה קדושה ואי אפשר ששתיהן יהיו מיושבים בלב אחד, אלא אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו, ולעומת שיש באדם תשוקה קדושה ונייחא בעבודת ה', מגרש מתוך הלב תשוקה ונייחא הטמאה, ומעורר איבה על כחות הרעות המבטלין את האהבה הקדושה, ולהיפוך הוא ח"ו להיפוך, וע"כ לגרש את עמלק מלב האדם אין עצה כי אם להתחיל בתשוקות הקדושה, כי באם ימתין עד שיגרש מקודם אהבה הטמאה יהי' ביני ביני הלב פנוי מתשוקה, וזה אי אפשר כי חרבו שתיהן אל תאמן, ואין עצה אלא להכניס בלבו בכח חשוקה קדושה ונייחא בעבודה, וזה עצמו דוחה ומגרש את תשוקה הטמאה וכעין דאיתא בתנדב"א נכנס באדם טפה של תורה יצא כנגדו טפה של לצנות, וזה שאמר הכתוב והי' בהניח וגו' תמחה וגו', היינו במה שיש באדם נייחא בדבר קדושה בזה עצמו מוחה את עמלק מלב:
26
כ״זוכן יש לפרש הא דשלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ברישא מלך והדר למחות זכר עמלק, כי מלך הוא מרכבה למלכות שמים, והוא תשוקה להקדושה כמ"ש דוד המלך ע"ה לבי ובשרי ירננו אל אל חי, ובאשר מלך לבו לב כל העם כמ"ש הרמב"ם, ע"כ ענין המלך הוא להכניס בלב ישראל אהבה ותשוקה לאביהן שבשמים, וזהו מוקדם למחיית עמלק כנ"ל:
27
כ״חולפי"ז י"ל שהיינו הך דשקלים קודמין לזכור, דענין שקלים הוא התעוררות אהבה בישראל לאביהן שבשמים, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ברמז מטבע של אש שהוא אהבה רבה רשפי' רשפי אש שלהבתי', וישראל משיגים נייחא מהארת הקדושה ונתקיים בהניח ואח"כ תמחה וגו':
28
כ״טובזה יש לפרש הא דש"ס שצפה הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דהמן חשב שישראל הי' להם נייחא מסעודתו של אותו הרשע, ובשביל זה אי אפשר שיהי' להם נייחא מדבר קדושה כנ"ל, שאי אפשר לשתיהן כאחת לדור בלב האדם, ועי"ז יהי' ביכולתו להתגבר עליהם אחר שיקנה אותם מאת אחשורוש, אך הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו, כי שקלי ישראל מורין על הרצון והשתוקקות שיש לישראל לאביהן שבשמים להתחדש בעבודתו ית"ש, ועי"ז באמת לא הי' להם נייחא מסעודתו של אותו רשע כדאיתא בתרגום מטול דחזי תמן מאני בית מקדשא הוו בכין ומספדן תמן, ויש לומר עוד דמצות שקלים עצמה מסוגלה לזה שאינה מניחה להיות לישראל נייחא מדבר חיצוני, כי זה דוחה את זה כנ"ל, וזה עצמו היינו שקלי המן הביאו לידי מחיית עמלק, כי הסרת טבעת החזירן למוטב ונכנסה אהבת ה' בלבם, והי' להם נייחא מדבר קדושה ונייחא זו דחה את נייחא הטמאה, ובכח זה התגברו על העמלקים בפועל:
29
ל׳ועוד יש לומר בטעם הקדמת שקלים לזכור עפ"י דברי הש"ס ריש ר"ה דלמלכי ישראל מניסן מנינן, והטעם פשוט כי מלך ישראל הוא מרכבה למלכות שמים כנ"ל, ומלכות שמים נתגלה בעולם בניסן, ובמדרש פ' בא משל לדוכוס שזרקו לו הלגיונות פרפירא וכו', עד והיא נקראת ראש למלכותו, וכמו מלכות שמים שמניסן מנינן כן מלכי ישראל, והנה בש"ס שם מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן אין מונין לו אלא מניסן פשיטא לא צריכא אלא דאימנו עלי' מאדר, ועדיין אינו מובן מה הי' ס"ד דבודאי סברא החיצונה נותנת לחשוב משעת משיחה או מינוי שבמקום משיחה, דאל"ה למה לי משיחה או מינוי כלל, ונראה דהנה במצות הפסח שנצטוו ישראל במצרים כתיב וילכו ויעשו בני ישראל, וברש"י בשם המכילתא וכי כבר עשו והלא מר"ח נאמר להם אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו, כן נמי יש לומר במצות מינוי המלך שכיון שקבלו עליהם ונמנו השרים למנותו חשוב כאלו קיימו בו מצות מינוי המלך, ע"כ הי' ס"ד דנמנה לי' מעת שנמנו עליו למנותו, אך באמת אין הדבר כן דאף דבפנימית נוכל לחשבו מאז למלך מ"מ כדי למנות לו צריכין שיהי' נמשח או נתמנה בפועל, והנה אמרו ז"ל שלש מצוות נצטוו ישראל למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק, נמי נאמר דלמחות זרעו של עמלק בפועל צריכין נמי שיהי' מלך בפועל ולא חלה המצוה משעה דאימנו עלי' אלא מיום שעמד בפועל, אך למחי' פנימית די למלוכה פנימית, והיינו דקב"ה נקרא מלך ישראל ולדידי' מניסן מנינן כנ"ל במדרש שנקראת ראש למלכותו, יבכל שנה ושנה בניסן שישראל מתחילין בעבודה מחדש הו"ל כאילו ממליכין עליהם מחדש את הקב"ה, ובאדר שמשמיעין על השקלים כדי לחדש ולהביא קרבן מתרומה חדשה, זה הו"ל דוגמת מלך ישראל דאימנו עלי' מאדר ואין מונין לו אלא מניסן, אך בענין מחיית עמלק הפנימית מלב ישראל שצריכין נמי למנות עליהם מלך ברישא דהיינו קב"ה מלך ישראל משעה שהשמיעו על השקלים מחשבין משעה דאימנו עלי' היינו מאדר, וע"כ מקדימין שקלים דהוא כעין מינוי המלך ברישא והדר למחות זרעו של עמלק זה פרשת זכור:
30
ל״אואפשר לומר עוד דהנה חלופי גרסאות יש דבש"ס סנהדרין הגירסא שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך וכו', אך בספרי ראה ובמדרש שופטים ובתנחומא תצא הגירסא למנות עליהם מלך וכן העתיק הרמב"ם משמע דס"ל דגרסת הספרי עיקר דידוע דהרמב"ם דרכו להעתיק לשון הגמרא, ואולי כונת הספרי ואינך לרמוז ג"כ דברינו הנ"ל דלמחי' פנימית די דאימנו כנ"ל ורמזו זה בלשון למנות שסובל ג"כ לשון דאימנו עלי', וסובל שתי הלשונות מלשון מינוי ומלשון מנין דנמנו השרים למנותו כלשון רש"י בש"ס ר"ה:
31
ל״ביש ליתן טעם על קריאת פרשת זכור בשבת שקודם פורים ולא סגי לי' בפורים עצמו, דהנה כתיב ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן וגו', והנה דם מורה על מדת הדין, והשמן המשחה הוא רחמים גמורים ושמן וקטורת ישמח לב, והטעם שהוצרך אהרן לשתיהן, ולא סגי לי' בשמן לבד כמו המשכן וכליו שלא הוזה עליהם דם כלל, כי אהרן נתקדש לעבודה וכל כהן פועל עובד הוא כפירש"י ובזוה"ק דלית פלחנא אלא לקרבא דרגין קדישין ולרחקא סטרין דלאו קדישין, וע"כ הוצרך לשתיהן שמן המשחה לקרבא דרגין קדישין ודם לרחקא סטרין דלאו קדישין, ואף דכהן הוא איש החסד מ"מ היא הנותנת שמחמת האהבה הגדולה כי עזה כמות אהבה, זה עצמה גורם רוגז על כל הבא להפריעהו מזה, וכל שתגדל האהבה ביותר תגדל השנאה על המונע ביותר, כן יש לומר בענין זכירת עמלק לעורר איבה ושנאה בלבו עליו מתחילין מיום השבת יום אהבה ורצון שבכל איש ישראל לאביהן שבשמים, ומחמת זה עצמו תגדל השנאה על עמלק, ע"כ מתחילין זכירה ההיא בשבת:
32
ל״גועשרון סולת בלול בשמן כתית וברש"י לא לחובה נאמר כתית אלא להכשיר לפי שנאמר זך כתית למאור ומשמע למאור ולא למנחות יכול לפסלו למנחות וכו', ויש להבין שהרי בש"ס מנחות אף המנחות הי' בדין שיהא טעון שמן זית זך מה מנורה שאינה לאכילה טעון שמן זית זך מנחות שהן לאכילה לא כ"ש, א"כ צריך קרא לשלילה היינו שלא יהי' צריך, ומהיכא תיתי עוד לפסול שיהי' צריך קרא להכשיר:
33
ל״דונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם זך כתית למאור שאור נרות המנורה רומז לתורה, ולתורה צריכין שכל נבדל עכ"ד, והיינו שכמו השמרים שמעכרים את צחות השמן כן החומריות מעכרת את צחות השכל, ומעט עיכוב בשכל מוליד טעות כמובן, ע"כ לשכל התורה צריכין להיות מובדל מהחומר, והנה במדרש שאמר הקב"ה לבלעם רשע אילו הייתי חפץ בקרבן הייתי אומר למיכאל וגבריאל שיקריבו לפני הוי איני מבקש קרבן אלא מישראל הה"ד כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים, ונראה הפי' דקרבן נקרא עבודה ועבודה היא מה שהאדם עושה היפוך טבעו ורצונו וכופף את אזנו לשמוע, כי באם טבעו ורצונו לכך זהו בחי' בן, ובחי' עבד הוא לכפוף טבעו ורצונו, וע"כ המלאכים שאין בהם יצה"ר לא שייך בהם בחי' עבד, ע"כ אין להם ענין עם הקרבנות, ולפי"ז הו"א דכן הוא באדם השלם שכבר הפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא אין שייך אצלו ענין עבודה, וזה עצמו הו"א דזך כתית פסול למנחות, ע"ז בא הכתוב להכשיר דכל אדם יש בו עוד בחי' עבד שהאדם הולך מדרגא לדרגא, ואף מי שכבר הפך מרירא למיתקא כשהגיע למעלה יותר עליונה נחשב גם זה לפסולת, וכמו שמספרים כשהרבי מלובלין זצללה"ה חזר מתשליך ר"ה פגע בהרבי ר"נ מראפשיץ זצללה"ה שהי' הולך לתשליך ושאלהי לאן אתה הולך ואמר בצתית לשונו להגביה מה שהשליך הרבי, והוא כעין מה שנאמר בזוה"ק האי כתר עליון אוכם הוא לגבי עילת העילות, וכ"ז ניחא באדם שהוא הולך אבל לא במלאך שהוא עומד, וע"כ כשר כתית למנחות, ובכן רומז לאדם אף שמצא בעצמו פסולת למכביר אל יפול לבו עליו מלעסוק בתורה ועבודה, שאף שלתורה צריכין שכל נבדל היינו להוציא הלכה ברורה, אבל בלימוד התורה שהוא בכלל העבודה כדאיתא בספרי עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו, ובעבודה אף שאינו זך כשר:
34
ל״הועם דברינו יובן שברוב פעמים פרשה זו היא פרשת זכור, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בביאור מה דאיתא במקובלים דעמלק הוא דעת דקליפה, דענין דעת היא שהאדם ידע להבדיל את מיעוט ערכו נגד הש"י, ויליף לה ממדרש פ' ויקרא שאיתא שמשה לא נכנס עד שנקרא ומכאן שכל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה המינו, הרי שמה שמשה לא נכנס עד שנקרא ועמד מרחוק הוא בחי' דעת, ועמלק הוא דעת דקליפה היינו לקרר את האדם לאמור לו הלוא אתה רחוק מאוד מהש"י, ואין לך עוד תקוה, ולך אתהני בהאי עלמא עכ"ד, וזה דעת דקליפה שגורם יאוש שהוא גרוע מהכל, ואילו ידע האדם אשר אף במצב שהוא, בונה עולמות בתורתו ועבודתו, וח"ו להיפוך הוא להיפוך, הי' לבו כאש בוערה, ולזה נמצא רמז בענין הפרשה:
35