שם משמואל, תצוה ה׳Shem MiShmuel, Tetzaveh 5
א׳תצוה וזכור שנת תרע"ה
1
ב׳יש להתבונן בענין פרשת זכור שאין מספיקה הקריאה בפורים ויבוא עמלק, אלא שמקדימין וקורין בשבת, ובעיקר מצוות מחיית עמלק יש להבין, וכי הקב"ה לסייעתן של ישראל צריך ומאחר דכתיב כי מחה אמחה למה לא אבדהו כרגע כמו מכת בכורות או מחנה סנחרב, ולמה נצטוו ישראל בזה כלל:
2
ג׳ונראה דהנה יש להבין טעמו של משרע"ה שלא נלחם בעצמו בעמלק אלא שלח את יהושע וברש"י שם בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו, ומ"מ בודאי הי' לו למשרע"ה טעם בזה, שח"ו לומר שהי' עצלות בפשיטות, שהרי עליו כתיב חכם לב יקח מצות במדרש פרשה כ' סי' י"ז עיי"ש, ועוד דרשו בו אוהב כסף לא ישבע כסף זה מצות:
3
ד׳והנראה דהנה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, פירש"י חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלושים שבהם ולא הרגם כולם מכאן אנו למדים שעשה עפ"י הדיבור של שכינה, עכ"ל, והטעם בזה יש לומר דהנה אמרו ז"ל אברהם בירר לו את המלכיות, והם כדמיון עלוקה המוצצת את מותרות הדם מהחולה, אך לגודל הריחוק ישראל מהאומות אי אפשר להם להשתעבד בישראל, [כענין מה שאיתא בספר גבורות למהר"ל שמצרים היו צריכין להיות להם קצת השתוות במה שהם החומר וישראל צורה וחומר וצורה מתדבקים זה עם זה] אלא באמצעות עמלק שהוא ראשית גוים ויש לו אחיזה בצד מה בשורש קדוש מיצחק אבינו, וכאשר ימחה שמו מן העולם שוב לא יהי' להאומות שום מקום אחוזה להשתעבד בישראל, וא"כ אם ח"ו היו ישראל חוטאין לא הי' להם מירוק אלא בגיהנם היפוך ברירת אברהם, ובאשר עדיין לא היו מבוררין ומתוקנים לגמרי ועוד הי' נמצא בהם תערובת רע, ואפשר להם לבוא לידי חטא שיהיו צריכין מירוק, ע"כ יש צורך במציאות עמלק בעולם, ע"כ לא יתכן שישראל בעצמם יהיו מאבדים את זכרו, אף שיש סברא שאז לא הי' נמצא החטא בעולם כדבעינן למימר לקמן, מ"מ הם בעצמם כמו שהם לא היו יכולים לאבד זכרו כי הי' הקטרוג עצום מאוד, עד לעתיד שישראל יהיו מתוקנים לגמרי אז יתקיים בו כי מחה אמחה, ועד אז כתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ומשמע שישאר ממנו מדור זה לדור שלאחריו מפני טעם הנ"ל שיש צורך בו:
4
ה׳והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שמהותו של עמלק הוא היפוך יעק"א ע"ה שעמלק מלשון מעוקל ויעקב שמו ישראל וישרון מלשון ישר. עכת"ד. ויש להוסיף בה דברים שיעקב אע"ה אמתי הוא דכתיב תתן אמת ליעקב וגם הוא ישר. והיינו דהנה עשו הוא כמו חזיר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור, והוא מקור השקר, ובמדרש ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, כי ממנו מדת השקר והחנופה והצביעות בעולם, ומ"מ בעצמו עכ"פ הי' יודע שהוא שקר אלא שמרמה לבריות, וקליפת עמלק עוד קשה המינו, שחוץ מזה שיש בו מדת השקר ירושה מעשו ובא ברמאות ושקר כמ"ש בפרדר"א שעמד לו מחוץ לענן והי' קורא לישראל בשמם לעשות אתו מסחר וקנין עד שרימה אותם לצאת מן הענן והרגם, וכסות ולשון שינה, וע"כ אם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגירוי האויב כברש"י סוף תצא, עוד הוא שקר כפול ומכופל שהוא מעוקל כ"כ עד שאומר לרע טוב, ומטעה את עצמו ג"כ שעם כל תועבות שבעולם מחזיק עצמו לצדיק וישר, והנהו שקר מוחלט מכל צד היפוך יעק"א ע"ה שהי' אמת וישר לגמרי, והנה כתיב שלח אורך ואמתך המה ינחוני ופירשו ז"ל אורך זה מלך המשיח ואמתך זה אליהו, שכלפי שעמלק הי' שקר כפול כנ"ל באו שניהם לשרש אחריו, אורך הוא מלך המשיח להאיר לידע בעצמו להבדיל בין האמת והשקר, ועדיין אין זה מספיק שיש עוד קליפה החפצה בשקר לרמות את אחרים אף שיודע שהוא שקר, לזה צריכין לאמתך לבער את השקר לגמרי כאשר יבער את הגלל עד תומו, ואז לא יהי' שריד לבית עשיו:
5
ו׳והנה במדרש דרשו נמי שלח אורך ואמתך אורך זה משה ואמתך זה אהרן, ויש אומרים אורך זה אהרן ואמתך זה משה, ובודאי אלו ואלו דא"ח, שמשה ואהרן פעמים מקדים זה לזה ופעמים להיפוך לומר ששקולים הם, וע"כ אם הי' משה עצמו הלוחם עם עמלק הי' מאבד שמו לגמרי, כי במדת האמת שלו [כידוע יעקב מלבר ומשה מלגאו] אין לעמלק שום מציאות וכמו שלא נשאר מסיחון ועוג שום שריד ופליט, וכבר אמרנו שסיחון ועוג הם כמו בלק ובלעם, שכח שניהם הי' בעמלק כבזוה"ק שבלעם הי' לו שתי אותיות הראשונות מעמלק ובלק האחרונות, וסיחון ועוג שהיו דוגמתם נפלו ביד משה עד שלא השאיר להם שריד, וכן הי' נמי בעמלק, אך באשר ידע את ישראל שעדיין בלתי מזוככים, ויש עדיין צורך בו כדמיון עלוקה כנ"ל, ע"כ לא רצה להלחם עמו בעצמו שאז הי' מוחה שמו בעוד צורך בו, וזה שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים היינו שיחשבו שלוחי כל הקהל ולא של משה לבדו, כי שלוחו של אדם כמותו אלא שלוחי כל הקהל, ואז יתכן להשאיר לו שארית וזה הי' טעם משה:
6
ז׳אך חכמינו ז"ל שאמרו עליו שנתעצל במצוה, היינו שמאחר שישראל הם בעצם קדושים, והחטא שבהם הוא במקרה, וישראל כאשר הם דבקים במשה נקראו עמו של משה, וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, הי' כחו של משה יפה להצילם מכל תערובת רע, כי הי' כחו של משה מאיר ללב ישראל בסוד שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, כי פני משה כפני חמה וכנסת ישראל נמשלה ללבנה, והי' כמו החמה שמאירה ללבנה עד ששבה כולה אור אף דלית לה מגרמה כלום, ולא הי' נמצא בהם עוד שום חטא ועון, אלא מחמת קליפת עמלק המפריד בין הדבקים ומונע את כחו של משה להאיר ללבבות ישראל, ואלמלי הי' משה בעצמו הלוחם בעמלק והי' מאבד את זכרו [כי עליו לא הי' שום קטרוג] היו ישראל ממילא נעשים זכאים ולא היו צריכין לעלוקה, ושוב לא היו צריכין לעמלק כלל, אך משה בענותנותו היתרה לא מצא את עצמו במדריגה גבוה כזו שכחו לבד יהי' די לזכך את ישראל כנ"ל, ותלה החסרון בעצמו, ע"כ לא נלחם בעצמו ושלח את יהושע כנ"ל וזהו הענין שנתעצל:
7
ח׳ולפי האמור יובן העונש שבא לו שנתייקרו ידיו, דהנה הידים הם המתפשטים חוץ לגוף האדם והם חיצונים ביותר כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי, אלא שכח הגוף מתפשט בהם ונושא אותם, ולעומת שחשב שאין בכח קדושתו להתפשט על ישראל כנ"ל, הי' העונש נמי לסלק ממנו כח התפשטות הגוף לידיו ונתייקרו ידיו מפני שאין חיות הגוף נושא אותם כ"כ:
8
ט׳ויש לומר שטעותו של משה לא ממנו הי' אלא נמשך מפאת חטא ישראל כידוע שגדול הדור יכול להתפגם במחשבת העם, והדברים עתיקים, וכבר דברנו מזה, אלא שחכמינו ז"ל עשו תיקון קצת לזה באמרם מורא רבך כמורא שמים שמצד היראה עומדים מרחוק, ע"כ אין המחשבות שלהם פוגעים בו כלל, אך כאן דכתיב וירב העם עם משה שלא באו לפניו בלשון תחנונים כמתיראים מפני רבם אלא דרך מריבה, ע"כ שוב היו מחשבותם נופלים עליו, והנה כבר פרשנו דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהגיד מה שאמרו ז"ל רפידים שרפו ידיהם מן התורה, היינו שהיו כמתייאשים, עכת"ד, ופרשנו דהנה לכאורה בלתי מובן הלוא רפיון ידים הי' שייך באם הי' להם עוד דרך רב וימים ארוכים עד סיני לקבלת התורה, אבל לא הם שהיו במסע האחרון, ועוד מעט ישיגו את חפץ לבבם ותקותם שהיו משתוקקים לקבלת התורה כדאיתא בספרים הקדושים שהיו מספרים יום אחר יום עד שיזכו לשמחת לבבם, ואין שייך רפיון ידים במקום הזה, ואמרנו אדרבה שישראל הבינו שלתורה צריכין להיות נקי בלי זוהמא כלל, וכמו שכן הי' באמת שפסקה זוהמתם, וכאשר היו עומדים במסע האחרון ועדיין לא הרגישו מאומה, ע"כ רפו ידיהם ונעשו כמתיאשים לזכות עוד למה שזכו, וזה הי' חטא שלא האמינו בעצמם וחשבו חשבונות בלתי צודקים ולא בטחו בהש"י שהוא כל יכול, וכמו שבאמת כך נעשה אפי' אחר החטא וביאת עמלק אשר קרך וגו', ובשביל חשבונות בלתי צודקים שהם כענין אם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגירוי האויב, בא עמלק וקירר אותם עוד יותר כמו שפירשו ז"ל במ"ש אשר קרך בדרך, והנה ישראל במחשבותם זה פגמו את משה לעשות נמי חשבונות בלתי צודקים בענותנותו היתרה כנ"ל:
9
י׳והנה באשר ישראל במחשבתם פגמו את משה, וזה הי' סיבה שנשאר זכר עמלק, ע"כ מוטל על ישראל המצוה לדורות להשריש את זכר עמלק, ובאשר אז הי' הסיבה מה שהיו כמתיאשים, התיקון הוא להיפוך שישראל אף בזה"ז שהם עצמות יבשות לבד, ואין אתנו נביא ולא חוזה, אעפ"כ יתחזקו באמונה ויאמינו שהש"י רוצה בעמו ישראל ובכל הגה והגה ודיבור בתורה ובתפלה הם בוראים עולמות, וכן ח"ו להיפוך ויגבהו לבם בדרכי ה' וזה הוא יסוד למחיית עמלק, וע"כ התחלת המצוה בשבת דווקא, כי זה ממצות שבת כאשר אמרנו כמה פעמים, ואין מהצורך לכפול בדברים:
10
י״אואתה תצוה וגו', ובזוה"ק הקשה מאי שנא הכא ובכל אתר דכתיב ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, אלא כלא ברזא עלאה וכו', ובודאי צריך להיות פירוש בכל חלקי הפרד"ס, ינראה דהנה בפרשת המלואים כתיב וזה הדבר וגו', ויש להבין דלשון זה הדבר שייך במצוה הנוהגת לדורות כאמרם ז"ל כל הנביאים נתנבאו בלשון כה מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון כה ובלשון זה הדבר, ופירש מהר"ל ששאר הנביאים שאין בהם מצוה לדורות ע"כ נתנבאו רק בלשון כה, ומשרע"ה נמי כשנתנבא לשעתו נתנבא בלשון כה, אבל עיקר נבואת משה היא המצות שנוהגין לדורות, ובהם היתה נבואתו בלשון זה הדבר עכ"ד, וא"כ מלואים שאיננה מצוה לדורות למה נתנבא בלשון זה הדבר, ואפי' לדברי הרמב"ן שלעולם מצוה לדורות לעשות חנוכה, מ"מ הלוא אין החנוכה של לדורות כאותן קרבנות שבכאן, והקרבנות שבכאן אינן נוהגין לדורות, למה הזכיר בהם זה הדבר:
11
י״בונראה עפ"י מ"ש חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, ואיתא בספה"ק דודאי דרכי החינוך הצריך לנער אי אפשר שיספיק לאיש מלא ימים, אבל הפירוש הוא שלא יסור מלהיות תמיד בבחינת חינוך, והיינו להיות תמיד מוסיף והולך, ולי יש להוסיף בה דברים, דידוע דמצוה שאדם עושה בפעם הראשון חביבה היא עליו ביותר ועושה בהתלהבות וחיות וחוזק ביותר ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ולזה הזהרנו הכתוב שיהי' חביב כל שעה ושעה כשעה ראשונה, והיינו משום שתמיד מוסיף והולך וכל שעה ושעה יש בו התחדשות, ועפ"י דברים האלה יש לומר דזה ענין חינוך והמלואים שבקרבנות האלה משך אהרן עליו רוח קדוש שהוא מתרבה ומתחדש תמיד להיות כל שעה ושעה אצלו כשעה ראשונה, וע"כ כ"ג מקריב חביתין בכל יום ככהן הדיוט ביום חינוכו מהאי טעמא, ובניו אף דאינן מקריבין בכל יום חביתין, מ"מ כתב הרמב"ן בפ' שמיני שהי' קצת דינם ככהנים גדולים מפני שנמשחו בשמן המשחה עיי"ש, וע"כ יש לומר שנצרכו ג"כ להשתתף במלואים מה"ט, ומ"מ עיקר קרבנות אלו עדיין מועילים לענין זה, וע"כ יוצדק בהם לשון זה הדבר לקדש אותם לכהן לי:
12
י״גולפי הנחה זו יש לומר דמה שכתב הרמב"ן דבני אהרן מחמת שנמשחו בשמן המשחה דינם בקצת ענינים ככהנים גדולים, הוא משום דשמן המשחה אמרו ז"ל דכולו קיים לעת"ל, והרי דיש בו ענין זה דהתחדשות בכל עת כשעה ראשונה, דאל"ה הי' מתחסר והולך, ובאשר יש בו בחינה זו מביא תועלת זו נמי בהנמשח, והוא ענין כ"ג כנ"ל, ויש לומר דמה"ט מלכי ישראל אינם נמשחים בשמן המשחה אלא מלכי ב"ד לבד, כי זהו בחינתו של דוד המע"ה שהוא בהתחדשות תמיד ונמשל לירח המתחדש בכל חודש, וע"כ בקידוש החודש שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, ובפרקי היכלות שדוהמע"ה עדיין אומר בכל יום שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם, כי בבחי' שאדם הוא בזה העולם כן הוא בעולם העליון וכבר דברנו מזה:
13
י״דובדוגמא זו יש לומר דחכמים העושים את כל מלאכת הקודש שנאמר בהם ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת דפירש"י בחכמה מה שאדם למד מאחרים ובתבונה המבין דבר מתוך דבר ובדעת זו רוח הקודש, ולכאורה אינו מובן רוה"ק מאי עבידתי' הכא שאינו ענין להמלאכה, ויש לומר דענין רוה"ק הנאמר כאן היינו שהיתה שופעת בהם החכמה תמיד ונעשו כמעיין המתגבר חדשות בכל שעה ושעה, ויובן ביותר עפ"י דברי הזוה"ק (רכ"ה.) דבצלאל ברזא דיוסף קאי, כי מדתו של יוסף נקרא חי כנודע, והיינו שהי' שופע בו חיות חדש בכל שעה ושעה:
14
ט״ווכן דוגמא זו ביחוד הוא בנרות המנורה הרומז לחכמה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום, והוא אור חכמת התורה השופע תמיד כמעין בישראל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן מברכין נותן התורה בלשון הוה כי נתינת התורה הוא תמיד כאמרם ז"ל היושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, עכ"ד, והרמז בנרות המנורה כאמרם ז"ל המוציא שלהבת לרה"ר פטור מפני שמה שעקר לא הניח ומסיק שיש בו תוספות בכל שעה אור חדש:
15
ט״זולפי האמור יש לפרש מה שבכל אלה נאמר למשה ואתה, היינו כי זה עצמו הוא צורת משרע"ה שהי' רוה"ק שופע עליו תמיד עד עת שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ואמרו ז"ל מלמד שנסתם ממנו מסורת ומעיינות החכמה, מכלל שעד אז הי' תמיד כמעיין המתגבר, ואף גם אז נאמר ומשה בן מאה ועשרים במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה, וע"כ לצוות על נרות המנורה ולקרב את אהרן ובניו ולעשיית שמן המשחה ובהדיבור אל כל חכמי לב, שכל אלה הי' צריכין להיות בכח התחדשות בכל עת הי' נצרך שיהי' באמצעות משרע"ה:
16
י״זולפי האמור יש לומר דהיינו נמי שברוב פעמים פרשה זו בפרשת זכור עפ"י מה שהגדנו כמה פעמים שזה עיקר ענין עמלק לקרר ולהטיל יאוש והתרשלות על ישראל, היפוך התחדשות החיות הנ"ל, וישראל מצווין ע"ז להתעורר בהיפוך, ע"כ באה פרשה זאת בפרשת זכור ברוב:
17
י״חויש לומר עוד דהנה תחילתו של פרשה הוא בענין שמן המאור וסופה בענין קטורת ונרות והוא שמן וקטורת ישמח לב, ושמחה היא בהתעוררת החיות היפוך עמלק כנ"ל, ע"כ הוא דבר בעתו מה טוב:
18