שם משמואל, תצוה ז׳Shem MiShmuel, Tetzaveh 7
א׳תצוה וזכור שנת תרע"ז.
1
ב׳ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, במכילתא אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם שאין השונא בא אלא כו' רפיון ידים מן התורה, ובש"ס שבת (קי"ח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהם אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתרי' ויבוא עמלק, משמע דבשביל חטא חילול שבת בא עמלק, וכן מפורש בזוהר חדש דעמלק אתא עלייהו על ההוא חובא דשבתא דלא נטרי לי' כמה דאיתערו חכמז"ל אלמלי נטרא ישראל שבתא קמא וכו' עיי"ש, ויש להבין מי סני מה דכתיב בקרא מפורש בסמוך לו על ריב בנ"י ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, וכמו שפירש"י סמך פרשה זו למקרא זה לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין חייכם שהנחש בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני משל לאדם וכו' השליכו מעליו ובא הנחש ונשכו, ולמה יצאו חכמז"ל לבקש חטאים אחרים להוציא תיבת רפידים מפשוטו, או לתלות בחילול שבת דרחוק מיני' טובא, ובתנחומא פ' יתרו סי' ג' הרכיב שני טעמים כאחד, דפתח מהו רפידים שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות ראה מה כתיב שם ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכו' אמר להם הקב"ה כך הרהרתם היש ה' בקרבנו, חייכם הריני מודיע לכם, לכך ויבוא עמלק וכו' כך הרהרתם הרי הכלב נושך אתכם:
2
ג׳ונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים בחד מתקלי סלקי, דהנה בזוה"ק אמר ר' אבא מה דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין, וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעו מלה דא והא חמי שכינתא קמייהו וכו' אלא הכי קאמר ר' שמעון בעי למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין ובין זעיר אפין דאיקרי הוי' ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא כמה דכתיב הילך בתורתי אם לא, אלא היש ה' בקרבנו אם אין, אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ה' אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא אחרא, וע"ד מיד ויבוא עמלק, ויש להבין מאחר שישראל כל כוונתם למנדע כנ"ל למה באמת באו בנסיונא, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בזה דבר נחמד, היות ידוע שבעתיקא אין לעורר, וכבזוה"ק מה שנאמר להם על הים ואתם תחרישון, בעתיקא תלי' מילתא, אך בזעיר אפין הנהגה היא לפי האתערותא דלתתא, וזהו שרצו לידע אם הנהגה אתם היא לפי מעשיהם וכשרונם או בחסד ה' לבד בלתי אתערותא דלתתא, וע"כ אם הי' מתפללים ליתן להם מים וניתן להם עדיין לא ידעו אם ניתן להם מחמת תפלתם ואתערותם, או אולי בלא"ה נמי הספיק להם די מחסורם, ולא יכלו למיקם עלה דמילתא, ע"כ באו דרך מריבה, שבמריבה ודאי איננו מתעורר למעלה ליתן להם מים, ועי"ז יתוודעו מה שרצונם לידע עכ"ד ודפח"ח, אך עדיין אינו מובן למה הי' להם לעשות מריבה, שהרי הי' די לחשוב בלבבם ולהמתין אם ינתן להם מים בלי תפלתם, ואם היתה כוונתם לדחוק את משרע"ה שיתאמץ בתפלה, עדיין לא יתוודעו מאומה:
3
ד׳ונראה דהנה בזוהר חדש פ' וישב דכל גלות מצרים הי' בחטא מכירת יוסף, וכתב עוד שם וכד אשתלימו אינון יומין דאתגזר עלייהו למיתב בגלותא כדין קב"ה אתער ברחמוהי סגיאין עלייהו ובדינא על אינון דאשתעבדו בהו ואפיק לון מתמן, כיון דמטו למרה קמת מדת דינא קמי' קוב"ה ואמרה ואך יפקון ישראל מגלותא והא כתיב באורייתא דטמירא תרין אלפין שמן מקמי' דיתברו עלמא דעל חד שבעה על חוביהון אית להון למסבל בגין ההוא פרצה רבתא דפרצו וחבו בהאי זכאה קדישא, אמר לה קב"ה הכי הוא דינא מיהו באורייתא קדישתא אית לי מתנה טובה ושבת שמה, וכו' וכדאי היא לכפרא על האי חובא וכו', ויורהו ה' עץ דא אורייתא הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה:
4
ה׳ויש להבין למה שתקה מדת הדין לקטרג קטרוגא דא עד מרה, ובפשיטות הי' מקום לזה ביותר בשעה שהיו נתונים בדין על הים, ושטן מקטרג בשעת הסכנה, או בשעת יציאת מצרים ולמה המתינה עד מרה:
5
ו׳ונראה דהנה בעיקר חטא דמכירת יוסף יש להתבונן בו עפ"י מה דאיתא בספה"ק שמידן דיינוהו בדין תורה לרודף ולמחויב מיתה אלא שטעו, וא"כ למה הי' עליהם כ"כ אשם, והלוא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועוד למה באמת היתה כזאת לקדושי עליון אלו שיטעו בדבר המשפט, הלוא כתיב אלקים נצב בעדת אל, וכמ"ש הרמב"ן פ' שופטים בטעם כאשר זמם ולא כאשר עשה וז"ל אבל אם נהרג נחשוב שהי' אמת כל אשר העידו עליו הראשונים ואלו הי' צדיק ולא יעזבנו ה' בידם כמ"ש ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, ועוד שלא יתן ה' את השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלקים ישפוט, והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל והבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט, עכ"ל, ואם בסתם שופטי ישראל כך הוא המדה עאכו"כ לעשרה שבטי י"ק אהובי עליון שהשי"ת כרת עמם ברית שעמהם בדבר המשפט, שהי' צריך להאיר את עיניהם שלא יבואו לכלל טעות, ואם הי' זה לצורך כדי שיצא ענין גלות לפועל, עכ"פ אין עליהם אשם על זה:
6
ז׳ונראה דהחטא הוא מחמת גודל מעלתם, והיינו דהנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך פירש"י התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהי' עמו ולחלקו, והנה איתא בספה"ק שהשבטים נתייראו שלא ידחו מפני יוסף, כמו עשו מפני יעקב, ויהי' הוא לבדו הבעל ברית לאלקים, והם ידחו, וחרה להם הדבר עד מות כמסת רצונם ותשוקתם העצומה לקרבת האלקים של קדושי עליון כמוהן, אך עם כל המעלה של תשוקתם הגדולה, יש למצוא בזה קצת נטי' מדרכי התמימות, שמתנאי התמימות שלא לחקור אחר העתידות וכל מה שיבוא לקבל בתמימית, ולא לבד בעניני עוה"ז אלא אף בדברים האלקיים להיות בטל לרצון הש"י, וכמו שאמר דוד המע"ה (שמואל ב' ט"ו כ"ה) ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלקים העיר אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אותו ואת נוהו, ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, כך הי' להם להשבטים לילך בדרך תמים ולהשיב אל לבם אם ימצאו חן בעיני ה', יעמדו לפניו כל הימים ולא ידחו מפני יוסף, ואם כה יהי' רצון ה' לדחותם, הנני יעשה לנו כטוב בעיניו, וע"כ לקדושים כאלה הי' נחשב נטי' מדרך התמימות, ולעומת שההולך בדרך תמים הוא עמו ולחלקו, אבדו מעלה זו להיות עם ה' ממש, והנה ידועים דברי הזוה"ק בטעם נגף ששולט במנין עד שצריכין לשקלים, משום שע"י מנין נסתלקה הברכה ושוב שורים כחות חיצונים במקום הברכה וזה מביא לנגף רח"ל, והוא כטעם הזוה"ק בטומאת מת הידוע, וע"כ השבטים נמי במקום שנסתלק מהם ענין אלקי שהי' שורה עמם, נספח להם כח חיצוני לעומת ענין אלקי שנסתלק מהם, וכמי שענין אלקי מאיר עינים, ועמהם בדבר המשפט שלא יבואו לכלל טעות, עשה להם כח חיצוני הנספח להם בהיפוך שהחשיך עיניהם והביאום לכלל טעות עד שנעשה מה שנעשה:
7
ח׳ומעתה מובן מאין נתהוה שקדושי עליון שישבו על המשפט שיבואו לכלל טעות לשפוך דם נקי, שלא מהם היתה זאת אלא מחמת שנספח להם כח חיצוני כח מתעה, ומ"מ אף שלא מהם היתה זאת נחשב עליהם אשם שהם עצמם היו גרם בנזקין במה שנטו מדרכי התמימות כנ"ל:
8
ט׳והנה ישראל ביציאת מצרים כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולא פחדו ולא אמרו איך נחי' במדבר שמם הזה בלי לחם ובלי מים, אלא אחזו במדת התמימות והשליכו על ה' יהבם, ומה שיטב בעיני השי"ת יעשה עמהם, וכן כשנאמר להם שישובו ויחנו לפני פי החירות עשו כן ולא אמרו איך נתקרב לצד רודפינו שלא לשבור את לב הטף והנשים וצריכין להתרחק ממצרים ולא להתקרב אליהם, ואחזו במדת התמימות ואמרי אין לנו אלא דברי בן עמרם, וכן על הים שנכנסו לתוך המים עד חוטמיהם, והנה זה הי' תיקון על חטא מכירת יוסף שפגמו במדת התמימות, ועכ"פ נסתם פי המקטרג שאפי' חטא גמור אין הבנים נענשים בעון האבות כשאין אוחזין מעשי אבותיהם בידיהם, מה גם בפגם דק וקלוש הזה, ושישראל היו אז במדת התמימות עד להפליא, מובן שאין עוד שום מקום קטרוג עליהם:
9
י׳והנה אחר העברת הים איתא בזוה"ק וז"ל וכד סיימו מלין כלהו מתבסמאן בנפשייהו ותאבין למחמי ולאסתכלא ולא הוו בעאן לנטלא מתמן מסגיאות תיאובתא וכו' אמר לון משה לישראל כמה (זמנין לנטלא מתמן ולא בעו) זמנין אמינא לנטלו מתמן ולא בעותון עד די אחזי לון זוזא יקרא דקב"ה במדברא ומיד הוו תאבין, ולא נטלו עד דאחיד בהו משה ואחמי לון זיוא יקרא דקב"ה במדברא כדין מסגיאות תיאובתא ורעותא לאסתכלא אנטיל לון משה הה"ד ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וכו' וע"ד אקרי מדבר שור אסתכלותא שם, עוד שם בזוה"ק וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים, אמ"ר יוסא וכי מאן יהיב להו דאורייתא הכא והא עד כאן לא איהיבת לון אורייתא, אמ"ר אלעזר אינון נפקו למדברא לאסתכלא קב"ה נטל זיוא יקרא דילי' מתמן ואינון אזלי לאסתכלא [לקב"ה] בי' ולא אשכחוהו, ואוליפנא דקב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קב"ה, אמ"ר שמעון עד דהוי אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין ההוא דשליט במדברא ואערעו בהו תמן [ובהגהות הרח"ו ס"ם בא להטעיתם] חמו ישראל דלא הוה ההיא זיוא יקרא דמלכיהון הה"ד ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, מ"ט כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא ולא עוד אלא דאתי לקטרגא עלייהו מה כתיב ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ ואין עץ אלא תורה דכתיב עץ חיים הוא למחזיקים בה וכו' אמ"ר אבא ת"ח בקדמיתא כד עאלו ישראל בקיימא דקב"ה לא עאלו כדקא יאות, מ"ט בגין דאתגזרו ולא אתפרע ולא אתגלייא רשימא קדישא, כיון דמטו התם מה כתיב שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו בהאי את קדישא כד"א כי חק לישראל הוא עכ"ל:
10
י״אויש להבין מה חטאו ישראל להביאם לידי נסיון הזה שניתן רשות לס"ם לבוא למחנה ישראל או לפניהם להטעותם, ויש לומר שנחשב להם לחטא מה שלא שמעו תיכף לדברי משה דאמר לון כמה זמנין לנטלא מתמן ולא בעו, וכמו שבמדרש ויסע משה שהסיעם בעל כרחם, ובזה נטו מדרכי התמימות שמקודם, שהיו אומרים אין לנו אלא דברי בן עמרם, ואף שהי' מחמת סגיאות תיובתא למחמי ולאסתכלא, מ"מ אחר שאמר להם משה בשם ה' שיסעו, לא הי' להם להרהר אלא לקבל בתמימות מאמר השי"ת, ולהשליך על השי"ת יהבם ולהשכיל שבאם טוב לפניהם להסתכל ולמחמי בודאי ה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים, ואף דגוף התשוקה והרצון להאלקות שבחא הוא דלהון כבזוה"ק ח"א (ס"ט:) מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמינדע אע"ג דלא יכיל [ולא יהבי לי' רשותא] שבחא הוא דילי' וכלא משבחין לי' עכ"ל, מ"מ אחרי שנאמר להם ליסע הי' המיאון נחשב להם לנטי' מדרכי התמימות, כי אפי' היו חושבין שזהו ענין ריחוק, נמי הי' להם לקבל מאמר הש"י, וכמו שאמר דוד המע"ה ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כטוב בעיניו מה גם שהי' להם לחשוב אולי בנסיעתם ישיגו יותר גדולות, וע"כ כאשר נטו מדרך התמימות שעל ידה הוא עמו ולחלקו, נסתלק מהם הארה האלקות שהיתה חופפת עליהם, וע"כ איתא בזוה"ק ס' הנ"ל אמ"ר אלעזר אינון נפקין למדברא לאסתכלא, קב"ה נטיל זיוא יקרא דילי' מתמן ואינון אזלו לאסתכלא [לקב"ה] בי' לא אשכחוהו, והטעם דנטיל זיוא יקרא דילי' מתמן מטעם זה הוא, דמאחר שנטו מדרכי התמימות, לעומתם נטה מהם ענין האלקי ואזלו לאסתכלא ולא אשכחוהו, וזה שמסיים ר' שמעון שלא לבד שנסתלק מהם ענין האלקי, אלא שבמקום הסתלקות ענין האלקי אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין, וכנ"ל שבהסתלקות הברכה שורה כח חיצוני שמביא נגף רח"ל, וכטעם טומאת מת, וכמו שהי' הענין בשבטים שהביאם לכלל טעות בדבר המשפט ולמכירת יוסף כנ"ל, אך הפעם לא עשו ידיו של ס"ם תשי' וישראל לא טעו בו, והרגישו דלא הוה ההיא זיוא יקרא דמלכיהון, ואולי זכותא דמשה גרם להם, ומ"מ מבואר שמחמת הנטי' מדרכי התמימות אירע להם כל אלה:
11
י״בובזה יתיישב לי דברי המדרש פ' כ"ד ויסע משה את ישראל הה"ד הלה' תגמלו זאת ומאריך שם המדרש בחטא ישראל, ועוד שם שרצו לחזור למצרים, ומשרע"ה הסיען מחטאו של ים עיי"ש, והדבר יפלא שלפני רגע היו כ"כ במעלות רמות וגבוהות מאד, והמדרש מדבר ומספר בשבחן, משרע"ה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות בסימן, והחיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הדמות, ועולי הים כל אחד מראה באצבעו וכו', וכמעט רגע נהפך הגלגל ונעשו גל של חטאים, ומעודי נתקשיתי בזה, אך לפי האמור יובנו הדברים שלא מהם היתה כל אלה אלא שנשתאב בהם כח רע ונתן רסן מתעה בפיהם, עד אפי' לחזור למצרים:
12
י״גולפי האמור מובן דברי הזוהר חדש דבמרה התעורר קטרוג על מכירת יוסף, דעד כאן שתקה מדת הדין משום דישראל אחזו במדת התמימות, אבל אחר שנטו מדרכי התמימות עד שניתן רשות לס"ם לבוא להטעותם, הגם שלא הי' יכול, מ"מ הרי אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וחל עליהם קטרוג, והיתה עצת ה' ליתן להם מצות שבת, ויש לומר שגם הא שניתן להם במרה קצת פרשיות שבתורה שיתעסקו בהם, שבת, פרה אדומה כיבוד אב ואם, ודינין, וגם מה דאמר ר' אבא שניתן להם אז פריעת מילה, ושם נסהו בהאי את קדישא, נמי מהאי טעמא היא, ויתבאר עפ"מ שהגדנו במק"א דבשלשה קשרים מתקשרין ישראל באביהן שבשמים נטריקון שב"ת והוא שבת ברית תורה, שבאשר נטו מהתמימות ונסתלק מהם ענין האלקי, חזר הש"י על התיקון ע"י שלשה קשרים אלו שבאמצעות אלו יחזרו לתמימותן, וכן הי' שבמ"ת אמרו נעשה ונשמע שהוא ענין תמימות כבש"ס שבת אנן דסגינן בתמימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, וכן ענין מצות הגבלה הי' ענין תמימות שאחר כל הטורח והתשוקה נאמר להם לעמוד מרחוק וקבלו עליהם ולא התנפלו לפני משה שיבקש עליהם שלא יעשה להם ככה, והוא מדת התמימות כנ"ל, וכל זה השיגו באמצעות שלשה קשרים שבת ברית תורה, ע"כ מיהר הקב"ה ליתן להם במרה, ולא המתין עד מתן תורה הכללית:
13
י״דוהנה ישראל שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין שפי' בזוה"ק דבעי למינדע בין עתיקא סתימאה ועבדו פרודא ועבידו בנסיונא אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא הוא להיפוך לגמרי ממדת התמימות, כי הי' להם לומר אין לנו אלא דברי בן עמרם, והי' להם לבוא לפני משה ולשאל, ואם לא יאמר להם הי' להם לידע שעדיין לא הגיע מעלתם לדרוש בנסתרות כאלה, וכמו שכן הי' באמת וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דגם במשה איתא בזוה"ק ח"ג (קנ"ז.) באמרו למרגלים היש בה עץ אם אין, שהכוונה עץ הוא אילנא דחיי, ומדסיים אם אין ולא קאמר אם לא, משמע פירושו כמו אם אין דהכא, הרי שגם משה אשתדל לידע זה ולא הי' נחשב לחטא, אדרבה משמע מזוה"ק שהש"י אמר לו ככה עיי"ש, ומה שאצלנו נחשב לחטא, הוא משום דהם לא הגיעו למדריגה זו, ואצלם הוא כמו שאמרו במה שהורשת התבונן, אין לך עסק בנסתרות עכ"ד ז"ל, וע"כ במה שדחקו עצמם בזרוע למינדע דא היא היפוך התמימות, כי מתנאי התמימות לקבל על עצמו אפי' רחקות גמור כמ"ש ואם כה יאמר לא חפצתי בך וגו', מה גם שלא הי' הרצון להודיעם נסתרות שהי' להם להיות תמימי דרך ולא לחקור במופלא מהם, ולא עוד אלא שעשו מריבה עם משה שזה היפוך לגמרי מתמימתן:
14
ט״ווזה הי' קשה לחכז"ל איך באו לנפילה גדולה כזו מהיפוך להיפוך מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ע"כ התבוננו בה בינה מה היתה הסיבה לזה, וזה שאמרו בשביל שרפו ידיהם מן התורה, היינו שבמרה ניתן להם התיקון שיחזרו לתמימתן, שלשה קשרים כנ"ל שבת ברית תורה, ע"כ בשביל שרפו ידיהם מן התורה, וכן במה שפגמו בשבת כמ"ש ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט דבודאי הא והא גרם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובאשר נסתלקו שנים מן השלשה קשרים כנ"ל, נסתלק מהם הענין אלקי שהי' שורה בהם ע"י התמימות, ולעומתו נשתאב בהם כח חיצוני לעשות אותם היפוך התמימות ולבוא במריבה עם משה, וזהו שבזוהר חדש שהתעורר עליהם אז קטרוג חטא מכירת יוסף, והיא מפני העדר תמימות, וכמו שבמרה נתעורר עליהם קטרוג חטא מכירת יוסף מחמת העדר התמימות, כן נמי הכא, וזה שאמרו ז"ל בשביל שרפו ידיהם מן התורה או חלול שבת אין הכוונה להם ז"ל שזה הי' סיבה לביאת עמלק שהסיבה לביאת עמלק מפורש בקרא דסמיך לי' אלא חכז"ל עמדו על סיבת הסיבה, ומצאו שהוא סילוק השני קשרים כנ"ל:
15
ט״זולפי האמור יובן נמי הא דביאת עמלק הי' מדה במדה דהנה מדת התמימות היא מדה גבוה מהכל שעל ידה הוא עמו ולחלקו ית"ש, וכאשר פגמו בזה נשתאב בהם כח חיצוני לעומתם שהוא בטומאה יותר מהכל, והנה בזוה"ק שקליפת עמלק בא מהתחברות תרין גזירין בישין שור וחמור יוצא כלב מביניהם, ודורשי רשימות אמרו שאותיות האמעים משור וחמור הם ו' מ' ו' גמטריא כלב שהוא חצוף מכולם, וחוצפה מלכותא בלי תגא, שהכתר נהפך לכרת, ועוד בזוה"ק שבלעם ובלק התפארו שלזה שתי אותיות הראשונות ולזה שתי האחרונות מעמלק, וידוע שזה במלולא ורע עין, וזה בעובדא, ומוכח שעמלק הוא כולל כח שתיהן, וידוע שהכולל שני דברים יש בו כח נעלה וגבוה משתיהן, וע"כ עמלק נמי הי' לו כח רע גבוה מאד ולמעלה מן הפכים עולה עד הכתר, אלא שנהפך לו לכרת, ע"כ בשביל פגם מדת התמימות ונשתאב בהם כח רע להיפוך מהתמימות שהיא גבוה מהכל, הי' העונש גירוי עמלק שהוא גבוה בטומאה מהכל:
16
י״זבמדרש תנחומא זכור את אשר עשה לך עמלק, כאן כתיב זכור, ובשבת כתיב זכור שניהם שוין, אמר שלמה אמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר ואמרתי כי אין זכרון עם הכסיל, אע"פ שכתב בשבת זכור ובעמלק זכור אינן שוין וכו', והדברים מתמיהין מה הוה ס"ד, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דהמדרש בא לומר דעמלק הוא היפוך לגמרי משבת עכ"ד, פירוש ע"פ דברי מהר"ל בס' הגבורות פ"ד שכל שהוא היפוך לגמרי יש לו קצת יחוס וחובור, ויש לומר שיהי' שייך מיזוג ביניהם, כמו מתוק ומר, והלובן והשחרות, תוכל למזגם ולערב זה בזה, אבל לא תוכל למזג מתוק וחושך שאינם בסוג אחד, כך ישראל ומצרים אע"ג שהם הפכים כי ישראל הם צורה נבדלת ומצרים הם החומר, מ"מ שייך יחוס ביניהם, כי החומר והצורה משלימים מציאות אחד, ויש שיתוף וחיבור ביניהם, אבל צורה קדושה וצורה הארורה אין שום התיחסות ביניהם, עיי"ש באריכות, וזה מבאר המדרש שאף ששוין בלשון זכור, אין ביניהם שום יחוס וחיבור ואיננו כמו מצרים וישראל, כי עמלק איננו חומר כדי שתאמר ששבת באשר היא צורת הבריאה יהי' שייך יחוס ביניהם, אלא היא צורה פחותה וארורה שאין לה שום יחוס לצורה הקדושה, כך יש לפרש דבריו הקדושים זצ"ל:
17
י״חויש לפרש עוד עפ"מ דאיתא במשנה דאבות שלשה כתרים הכי כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם, וברש"י שכתר שם טוב הוא מעשים טובים, ובמהר"ל בדרך חיים הקשה דבלי מעש"ט אין תורה כתר כלל, והאומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו, ובהכרח דשלשה כתרים כולם הם בצירוף מעשים טובים, ואיך תחשוב למעשים טובים לכתר בפ"ע, ושיהי' עולה על גביהן, וכבר אמרנו ליישב, דטוב פירושו בלי פסולת כלל, כי כל הנבראים יש בהם עירוב טו"ר, וכל שהוא מנוקה מעירוב הוא נקרא טוב בהחלט, וע"כ מעשים טובים הפי' שהם בתכלית לשמה בלי שום תערובות כוונה אחרת לצורך עצמו כלל ואפי' ע"צ הזכות, וכאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב, אבל כוונה זו אין מעכבת על כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, שאם אינם כדי לקנתר ולהתגאות כתר מיקרי, וכשהוא בתכלית הלשמה זהו כתר שם טוב, ויש לומר דג' כתרים וכתר ש"ט מקבילים לג' אבות ומשה רבינו ע"ה, כתר כהונה הוא אברהם כמ"ש נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם, כתר תורה הוא יעקב כידוע שהוא אוריין תליתאי, כתר מלכות מתיחס ליצחק מדת הגבורה שהמלכות צריכה לגבורה והבן, ומשרע"ה הוא כתר שם טוב, שכתיב בי' כי טוב הוא, פירושו בלי פסולת כלל, וע"כ כשנולד נתמלא הבית אורה שהי' מתלוה עמו אור שנברא ביום א' שנקרא טוב כידוע, ולעומתם שלשה מועדות ושבת, שבועות הוא כתר תורה, סוכות יו"ט של אהרן שענני כבוד בזכות אהרן הוא כתר כהונה, פסח נתגלה כי כל ישראל בני מלכים הם, כדאיתא בספה"ק הוא כתר מלכות, ויש לפרש שעיקר המלוכה בפרט הוא שיהי' האדם מושל ברוחו וכמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, ואף שהחומר מושכו לאחור, יהי' ביכולתו להתגבר. עליו וצדיקים לבם ברשותם, ומעלה זו השיגו כל ישראל ביצי"מ, כי מצרים הוא כלל החומר כמ"ש מהר"ל, ולפי סדר זה הוא מתיחס פסח ליצחק, שבועות ליעקב, סוכות לאברהם כי בפסח נתקיים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ובמדרש פ' בא משל למלך שאמר לבניו הוו יודעים שאני דן דיני נפשות הקריבו לי דורן שכשאעלה לבימה שאעבור אליירין שלכם לאחר, כך אמר הקב"ה לישראל בדיני נפשות אני מתעסק ומודיע אני לכם שאני חס עליכם וכו', וכן הוא בגבורות פרק ל"ו שרז"ל פירשו שה תמים על שם יצחק שהרי הקריב תמורתו איל, ובסוכות היא המשכת החסדים חיצונים ופנינים כידוע בכתבי האריז"ל, ע"כ יש ליחסו לאברהם, אך שבת שהיא כתר שם טוב שעולה על גביהן מתיחס למשה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקי:
18
י״טובזה יש לפרש מה שכתוב ויקחו אליך שמן זית זך, ולמה לא כתיב ויקחו לי שמן וגו' כמ"ש ויקחו לי תרומה, אך להנ"ל יש לומר דהנה במדרש פ' נשא שכתר שם טוב נרמז במנורה, ולפי דרכינו שכתר שם טוב פירושו בלי פסולת תערובות הכוונה אלא לשמה בתכלית, יוצדק מאד התיחסותו למנורה שנדרש שמן זית זך בלי פסולת השמרים והוא מתאים למדת משרע"ה לשבת, ושבעה קני המנורה לשבעה ימי שבת, והנה הלשמה בתכלית איננו כ"כ דבר נקל, ולאו בכח כל אדם לעשות כן, אלא באמצעות משרע"ה שהכניס משרע"ה בלב ישראל בסוד שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, ע"כ מתיחם השמן זית זך שהוא ענין כתר שם טוב למשה:
19
כ׳והנה לעומת שלשה כתרים וכתר שם טוב שעולה על גביהן, שהם מקבילים לשלשה אבות ומשרע"ה, ושלשה מועדים ושבת, לעומתם בטומאה שלש מלכיות ומלכית אדום שתמצית הרע שבעשו הוא עמלק, ובשלש מלכיות הראשונות איך הם מקבילים לעומת שלשה אבות ושלשה רגלים כבר דברנו למדי ואין מהצורך לכפול הדברים, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, שהם הפכים לשלשה כתרים, מלכות בבל הי' ענינה לדכא תחת רגלה כל אסורי הארץ ולמשול ממשלה בלתי מוגבלת, כמו שתראה שבשביל שלא ידעו החרטומים וחכמי בבל להגיד לו מה שחלם, אמר להרוג כל חכמי בבל, והטיל אימה יתירה על כל העולם כבמדרש אימה זו בבל, היפוך כתר מלכית ישראל שמלכי חסד הם כמ"ש באחאב, מה גם מלכות ב"ד שנמשל למי השלוח ההולכים לאט, וענין מלכות ישראל להמשיך שפע לכל העולם כמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי' היפוך מזה הי' ענין בבל, שנקרא משחית גוים, מלכות פו"מ הי' ענינה המשכה אחר תאוה וניאוף כמו שדברנו בזה כמה פעמים באריכות, וסעודת אחשורוש לעד, והוא היפוך מכתר כהונה שמדת הכהן הוא חסד, ומדת החסד הוא לגמול חסד עם זולתו, ולחבר העליונים ותחתונים, ומדת התאוה הוא היפוך מזה שכ"א כוונתו רק למלאות תאות נפשו, ועם זה עושה פירוד בין העליונים ותחתונים, כאמרם ז"ל אלהיהם של אלו שונא זימה וכתיב לתאוה יבקש נפרד, כמ"ש הא"ע פ' וילך עיי"ש, היפוך מדת הכהן, ובזה יש לפרש ענין אחשורוש שלבש בגדי כהונה, היינו להתפאר שגבר על מדת הכהונה, ולקח את חסד דקדושה שהיא אהבה, לאהבת חיצוניות, מלכות יון שהי' ענינה המשכה לחכמות חיצוניות היא היפוך כתר תורה וזה מבואר, ומלכות רביעית שתמציתה היא קליפת עמלק מקביל לעומת כתר שם טוב שפרשנו שהוא לשמה בתכלית, כן עמלק בטומאה שהי' שונא בתכלית לישראל כמו נחש שכוונתו להזיק ע"כ נקרא נחש כבמדרש בראשית פ' ז' על מלכות מדי שהי' המן שף עמה כנחש, וכן הוא ברש"י במקומו בא נחש ונשכו וכן הוא בפייט שנקרא נחש, והיינו שכל חיות הטורפות הכוונה להנאתן, וכן ג' מלכיות הראשונות שהיו נמשכין לע"ז ג"ע ושפ"ד, ובשביל זה היו שונאים לישראל שהיו עומדים לשטן על דרכם, והיו חוצצין בפניהם למלאות תאותם וכמ"ש באחשורוש עד חצי המלכות ותעש, ולא דבר שחוצץ למלכות שהוא בנין בהמ"ק, וזה היא עיקר שנאתם לישראל, אבל עמלק תמצית מלכות הרשעה שונאים ישראל בעצם, וכמו שפסע עמלק ד' מאות פרסה ובא, אף שידע שלא עליו הם הולכים, והוא היפוך לגמרי מענין כתר ש"ט, שהוא לשמה בתכלית בלי כוונת טובה עצמית, וזה תכלית הרע בלי כוונת עצמית אלא רק להזיק לבד, ולפי האמור יובנו מאמרי קודש של כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק היפוך לגמרי משבת:
20
כ״איש להתבונן בענין שאול שהי' צדיק גמור שלא טעם טעם חטא, מאין נתהוה שנכשל בדבר עמלק, ונראה דהנה איתא בספה"ק שעמלק היא בחי' דעת דקליפה, ויש להבין הלוא הסט"א הוא צלמות ולא סדרים, וכתיב כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול וגו', ואיך ימצא בהם בחי' דעת, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שענין דעת להיות מכיר את ערכו ולעמוד מרחוק, ודייק לה מדברי המדרש ויקרא כל ת"ח שאין בו דעה נבילה טובה הימנו תדע לך שהוא כן שהרי משה רבן של כל הנביאים ועשה את המשכן ולא נכנס עד שקרא לו, והיינו משום שמשה בחי' דעת כידוע בספה"ק, הכיר את ערכו נגד הש"י שאין שום מקום לכנוס עד שקרא לו, והיפוך מזה הוא ת"ח שאין בו דעה שחושב א"ע ליש ומציאות נגד הש"י, ודעת דקליפה הוא נמי שמכיר את שפלותו אבל עי"ז מפיל אותו ליאוש הנורא ומסיתהו להתהנות בטנופי דהאי עלמא, עכ"ד, וזהו קליפת עמלק דכתיב בי' אשר קרך בדרך ופירשו בו מלשון קרירות שמקרר את האדם ומפילו ליאוש, אך עצה היעוצה לאיש אף שמכיר את ערכו שאינו ראוי, כנ"ל, מ"מ יתן אומץ בלבבו שאף שמצד חשבונו הפרטי אינו שוה כלום ומכף רגלו ועד ראש אין בו מתים, מ"מ הרי הוא בתוך כלל ישראל ואין הקב"ה מואס ח"ו בכלל ישראל, וכל איש הוא כאבר מאברי הכלל, ובאמצעות הכלל הוא מחובר להקדושה, אך עמלק קוצץ בן קוצץ מכניס מחשבות בלב איש להפרידו מהכלל ולהתתשב בפני עצמו, ועי"ז מפילו ליאוש כנ"ל וגם זה הוא תוצאות גסות הרוח שמכניס באדם שנתבקש לו מעלות רמות ונשאות, ובאשר לא זכה לזה מייאשהו לגמרי, ובכל אלה נצרך לאיש הנלבב להשמר, ולידע שאין לו לבקש קרבת אלקים אלא באמצעות הכלל, ואם השתדל ולא מצא יתלה בעצמו שאיננו דבק לכלל ישראל כראוי ויוסיף להתאמץ באהבת ישראל ובדיבוק חברים ובצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו:
21
כ״בוהנה בשאול נאמר לו לך והכית את עמלק, וכל הפרשה כולה בלשון יחיד, והטעם מפני שמלך לבו לב העם ובאמצעותו נעשים כל ישראל כאיש אחד, אך זה יוצדק במאמר שמואל אליו, ועכ"פ שאול עצמו הי' לו לדבר בלשון רבים להורות שאינו הולך בכח עצמו הפרטי אלא בכח כלל ישראל, והנה כתיב ויאמר שאול אל הקני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו בלשון יחיד, ובזה יש לומר ששאול חשב ששמואל שאמרו לו בלשון יחיד כוונתו שילך בכח עצמו הפרטי ובזכותו, וכענין שאמר משרע"ה אשר יוציאם ואשר יביאם שפירש"י בזכיותיו, ושאול באשר הי' צדיק גמור וידוע שכפי מסת גודל הצדיק כן ידמה בעיניו קוצר עבודתו וכאלו לא התחיל מאומה בעבודה, אלא שהי' צריך להתחזק בכח הכלל וכדעת דקדושה הנ"ל, וכאשר חשב שנתבקש שילך בכח עצמו ע"כ נסתלק ממנו הדעת דקדושה ושרה במקומו דעת דקליפה שהוא קליפת עמלק להתקרר ולהתייאש שהי' בכחו למחות את זכר עמלק לגמרי, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת, וע"כ השאיר את אגג ומיטב הצאן וכל מה שעשה לו ממנו הי' אלא מפאת שנשתאב בו כח חיצוני של עמלק וסימא את עיניו לדון קו"ח מעגלה ערופה כאמרם ז"ל בפסוק וירב בנחל אם על נפש אחת כך וכו' וזהו שהוכיחו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, והיינו שכל שבטי ישראל הם אצלך בערך הגוף להראש, והי' לך לילך בכח הכלל המתאחדים בך:
22
כ״גבש"ס מגילה כתוב זאת זכרון בספר, זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מ"ש בנביאים, בספר מ"ש במגילה, יש לפרש הענין כתיבת מחיית עמלק בתורה ובנביאים ובכתובים, דהנה הביט בתורה וברא את העולם, וא"כ כל מציאת וחיות העולם הוא מכח התורה, וע"כ כל שם יש לו רמז בתורה, ואפי' הרשעים יש להם רמז בתורה כידוע במעשה דתלמיד של הרמב"ן אבנר הי' שמו שיצא לתרבות רעה רח"ל והחציף לשאול את רבי הרמב"ן יען שמע ממנו שכל השמות נרמזים בתירה אנה נרמז שמו, והשיב לו בפסוק אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם אות שלישי מכל תיבה, כי באם לא הי' נרמז בתורה לא הי' לו מציאות כלל בעולם, וע"כ עמלק שנכתב בתורה מחיית שמו, זה עצמו עשאו העדר המציאות, וע"כ נכתב מחיית שמו בתורה נביאים וכתובים שלא יהי' לו שום חיות ומציאות מכל שלשה אלה, ובאמת זה עצמו מסייע לישראל למחות את שמו, אחרי שנעדר מציאותו מתורה נביאים וכתובים, ומובן נמי שההזכרה בספר זה עצמו גורם לו המחיי', וע"כ לא סגי לי' על פה אלא לקרות בתורה כדעת רוב פוסקים שקריאת פרשת זכור היא דאורייתא, וכדמפורש בש"ס ריש פ"ב דמגילה מה להלן בספר אף כאן בספר, וזהו דברי המדרש אתם מזכירין שמו מלמטה ואני אמחה אותן מלמעלה, כי בהזכרת מחייתו בספר תורה מעדרים מציאתו:
23
