שם משמואל, תצוה ח׳Shem MiShmuel, Tetzaveh 8
א׳תצוה וזכור שנת תרע"ח.
1
ב׳בש"ס סנהדרין שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ויש להבין למה יוקדם מצוות מינוי המלך מלהכרית זרעו של עמלק, דבכל מקום ביעור הרע קודם, ומשמע מזה דלהכרית זרעו של עמלק צריכין למלך, ואינו מובן למה לא סגי לי' בשופט כמו כל מלחמות ישראל שהיו מתנהגין ע"י השופטים, לפני מלוך מלך לבנ"י כמ"ש שופטים ב' ט"ז ויקם ה' שופטים ויושיעם מיד שוסיהם, וכמו שמפורש בכתוב בכל שופטי ישראל עד שמואל וכמ"ש שופטים י"ב י"א וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב וגו', ולמה לא הספיק שופט למלחמת עמלק שהיא נמי מלחמת מצוה כמו כל מלחמות השופטים, ונראה דהנה בפדר"א דעמלק הוא היפוך משבת, וביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבשבת יש שתי בחי' דבלוחות הראשונות כתב הטעם משום שביתה דיום השביעי במעשה בראשית, ובלוחות האחרונות בשביל יצי"מ, והיינו דכמו במעשה בראשית ניתנה בכל הבריאה בחי' נשמה דכל ששת ימי המעשה היו שמים וארץ נמתחין והולכין ומתגשמים, ובשבת ניתן בהם בחי' נשמה לשוב להתדבק בשורשם, כן לעולם בשבת ניתן נשמה יתירה באדם, וזהו הטעם דבלוחות הראשונות משום מעשה בראשית, ויש עוד בחינה כמו ביצי"מ שכל כחות החומרים ומתנגדים להקדושה נתבטלו מחמת גילוי שכינה, וכמ"ש אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען, כן נמי בשבת מחמת האור של קדושת שבת מרגיש החומר בושה בעצמו לענות ולהכנע מפני הנשמה, ושבת היא אותיות בושת, והנה להיפוך מזה הי' עמלק שהוא לא נתפעל מכל הנסים והנפלאות, ולא עוד אלא שהחציף ובא להלחם בישראל לעשות אפס ותהו מכל הענין האלקי שנתגלה עד הנה עכ"ד:
2
ג׳ויש להוסיף ולומר שלאו לבד לבחי' השני' של שבת הי' עמלק מהיפוך, אלא גם לבחי' הראשונה וכמ"ש אשר קרך בדרך, וברש"י לשון קרי וטומאה שהי' מטמאן במשכב זכור, והיינו שהי' מתכוין להכניס בהם רוח הטומאה, ובזוה"ק (קצ"ה.) כמין הוה לעילא לסאבא מקדשא וכמין הוה לתתא לסאבא לישראל כו' כתיב הכא אשר קרך וכתיב התם כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה, ובפשיטות נמי משמע שרצה להכניס בישראל כחות הטומאה ע"י כישוף, כי בזוה"ק דבלעם ובלק התפארו בעצמם זה שיש לו שתי אותיות ראשונות מעמלק וזה אותיות האחרונות, ובודאי שכמו שהם רצו להכניס בישראל כחות הטומאה בכשפיהם כמו שביארנו באריכות במקומו, כן הי' עמלק שהרי כל כחם ממנו, וצד השוה שבהן שדרכן להזיק בהכנסת כחות הטומאה ע"י כישוף, שע"ז אמרו ז"ל שרוח רעה מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, והנה גם זה הוא היפוך משבת שכולם מתעטרין בנשמתין חדתין ורוחין עם נפשין קדישין, ועמלק הוא להיפוך שמכניס באדם כחות הטומאה, והנה הוא היפוך משבת בכל בחינותיו מצד הנפש ששבת מוסיף בנפש האדם קדושה, ועמלק מכניס בנפש האדם טומאה לצודד נפשות לפורחות, ומצד הגוף ששבת עושה את החומר להיות נכנע להקדושה, ועמלק להיפוך, שכמו שמהות עמלק שלא להעשות נכנע כן כחו נמי להכניס בזולתו כח רע זה לשלא להיות נכנע להקדושה, ואדרבה להשתוקק לכל רע שמתנגד להקדושה, והוא קלקול במוח ובלב, המוח מקבל כחות הטומאה תמורת שהמוח מעותד לקבל הארות הקדושה והוא ממעלה למטה, דבזוה"ק דבהאי עלמא הלב מקבל תחילה ומשם להמוח וברוחניות בהיפוך המוח מקבל תחילה ומשם להלב, וזהו היפוך בחי' הראשונה שבשבת, והלב משתוקק לרע בלתי נכנע להקדושה תמורת שהי' מעותד להכנע ולהשתוקק לקדושה, והוא ממטה למעלה, וזהו היפוך בחי' השני' שבשבת כנ"ל:
3
ד׳ובזה יתבארו דברי המדרש פ' תולדות בפסוק כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך, ועשו הוא שונא את הדם [בתמי'] רשב"נ אמר זה דם בכורה וקרבנות ר' לוי אמר זה דם מילה, רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו כו', ובמכילתא הביא מקרא זה על עמלק, ולפי האמור יש לפרש זה שאמר דם קרבנות היינו שעיקר הקרבן היא ההכנעה ושבירת הלב וכמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה, ועמלק הוא היפוך מזה שהוא היפוך לבחי' שני' של שבת, ר"ל אמר זה דם מילה, כי במצוות מילה נשלם בצורת האדם השלש אותיות של שם שין דלת יוד, ומחמת זה שורה על האדם שם השם, ועמלק התנגד לזה, ואדרבה הי' כל ענינו להכניס באדם כחות הטומאה, וי"ל שזהו ענין ויזנב בך כל הנחשלים אחריך שאמרו ז"ל שהי' חותך מילתן של ישראל וזורק כלפי מעלה, שהי' מתנגד שיהי' באדם צורת השם, ובודאי מי שיש בו צורת השם לא בנקל הוא להכניס בו כחות הטומאה כמובן, ע"כ הי' עמלק מתנגד לו, ורבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו, היינו דמבואר בהאריז"ל דרביעית דם שבאדם היא הממוצע בין גוף שמהתחתונים, להנפש שמהעליונים, ועמלק שהכניס בגוף האדם מדת הסירוב והמרד שלא יהי' החומר נכנע כנ"ל, א"כ הי' מהותו היפוך ושונא לחיבור גוף ונפש, וזהו שעמלק נקרא קוצץ, וזהו שנקרא שונא לדמו של אדם בגופו, ובפשיטות שכמו ששנא חיבור הרוחני נמשך מזה ששנא חיבור הגשמי ונמשך לשפ"ד בפועל:
4
ה׳ובזה יש לפרש נמי דברי המ"ר בפרשתינו רבי אומר ויגרש מפניך אויב זה המן שנא' איש צר ואויב, ולמה צר ואויב אלא צר למעלן ואויב למטן, צר לאבות ואויב לבנים, צר לי ואויב לך והמת"כ פי' צר לי ואויב לך אחר שכבר אמר צר למעלן ואויב למטן, אלא דהאי לי ולך אסתר אמרה כן על עצמה ועל אחשורוש, ויש לפרש דהאי לי ולך כלפי ישראל והשכינה היתה כוונתה, ולמעלן ולמטן קאי על קלקול המוח המקבל הארה מהעליונים ועל קלקול הלב לבלתי הכנע להשכל שלמעלה, וא"כ קלקול המוח נקרא צר למעלן, והוא מלשון והמסכה צרה כהתכנס שכחות הטומאה שמכניס להמוח נעשים צרה להארות קדושות וקלקול הלב נקרא אויב למטן:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש ענין כפל המצוה כברש"י, לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור בפה, כי לא תשכח בלב היינו המחשבה שבמוח [ואף שאיתא שכחת הלב האי לב אמחשבה שבמוח קאי כמו שבא הרבה בדברי חכז"ל לבי על הסל וכו' שפירושו מחשבתי, וכן בכתוב ודברתי אני עם לבי וכהנה רבות] וזכור שבפה הוא תלוי בלב כי האי לישנא קולמסא דליבא, וא"כ כלפי שעמלק הוא צר ואויב ומקלקל את המוח ואת הלב באה המצוה בו נמי בכפלים במוח והלב:
6
ז׳ובזה יש לפרש דברי המכילתא בפסוק ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה, ראש אלו מעשה אבות גבעה אלו מעשה האמהות, שנא' כי מראש צורים אראנו מגבעות אשורנו, ועוד שם ויקחו אבן וישימו תחתיו אלו מעשה אבות וישב עלי' אלו מעשה האמהות, ויש לפרש עפ"י דברי הש"ס נדה (ל"א.) אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעינים, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר [ובשאילתות גורם עור ובשר ודם] ובודאי הלב שהוא בשר וגם הוא אדום בא נמי מזרע האשה, ולפי"ז י"ל האבות שמהם בא המוח שבראש נתנו בבניהם מוח קדוש והאמהות שמהם בא הלב נתנו בבניהם אחריהם לב טהור ונכנע ונשמע להשכל ומשתוקק לקדושה, וזהו שאמר המכילתא מראש צורים וכן ויקחו אבן רומז להאבות, שצור ואבן הם קשה בלתי נתפרד כ"כ בנקל, הוא משל לכח השכלי שכח השכלי הוא חזק ואיננו משתנה כ"כ בנקל, וע"כ נקראו האבות איתנים כבש"ס ר"ה דאיתן לישנא דתקיפי איהו, וזה הורישו לבניהם אחריהם שיהי' בהם כח לעמוד בפני כחות הרעות המתאמצים לבלבל את השכל ולהכניס בו כחות הטומאה, וישב עלי' רומז לאמהות שהם הורישו לבניהם אחריהם לב טהור להיות נכנע ומשתוקק להקדושה, וזהו וישב עלי' שזהו יסוד הכל כי במקום שתשוקתו של אדם מונח שם הוא:
7
ח׳ובזה יש לפרש דברי הפסיקתא פרשה י"ג סימן א' אמר להם הקב"ה עשו את שלכם תמחה את זכר עמלק ואני אעשה את שלי כי מחה אמחה את זכר עמלק, ויש להבין, דמשמע שתחילה ישראל מוחין שמו ואח"כ השי"ת מוחה את שמו, והלא מאחר שישראל עשו את שלהם, ומחו את שמו מתחת השמים, שוב איך יתקיים אמחה מאחר שכבר נמחה, אך לפי דרכינו י"ל דזה קאי על מחיי' הרוחנית, דודאי למחות אותו מהמוח והשכל שלא יבלבל את המחשבות ויהי' השכל בהיר זה איננו ביד האדם, כי שכיחים בלבולים על כרחו של אדם שלא בטובתו, ורק מתת אלקים היא זה, אבל לאדם מערכי לב שביד האדם להכניע את לבו ולהכין את תשוקתו שיהי' לצד הטוב, וכשהאדם עושה את מה שעליו לעשות מתאמץ להטות את לבבי ותשוקתו לטוב, לעומתו מן השמים מסירים ממנו את הבלבולים וכחות רעות המאפילים ומחשיכים את עיני השכל, ולפי"ז יש לפרש הא דאמר הקב"ה עשו את שלכם תמחה את זכר עמלק, היינו להכין את לבבם ואז אני אעשה את שלי להסיר את כחות הרעות המבלבלים את השכל:
8
ט׳והנה במכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו אהרן מזכיר מעשה יהודה וחור מעשה לוי, ובילקוט גורס אהרן מעשה לוי וחור מעשה יהודה, וכן מסתברא שכל אחד מזכיר זכות אבותיו, ומ"מ איך שיהי' הגירסא, הרי ראינו שהי' נתבקש זכות לוי ויהודה, ולפי דרכינו יובנו הדברים, דלוי הי' ראש ישיבה במצרים וכמ"ש הרמב"ם, והנה הוא הי' לו כח המוח ושכל הנבדל, ויהודה בחי' לב שיהודה ע"ש הודאה והוא בחי' הכנעה להשי"ת, ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, והיינו אני את דכא, והדברים ידועין בספה"ק, וכבר דברנו בו במק"א, וע"כ זכות שתי אלה היו נתבקשים לעמוד נגד כח עמלק, ובפסיקתא איתא אהרן בזכות הכהונה וחור בזכות המלכות, יש לפרש נמי בדרך זה וכמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, והוא בחי' מוח ושכל הנבדל, ומלכות היא בחי' לב, וכלשון הרמב"ם שלבו לב כל ישראל, וידוע שמלכות ישראל היא מרכבה למלכות שמים, וזה הי' מהות דהמע"ה כמ"ש צמאה נפשי לאלקים וגו' וכן צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, והדברים ידועין בזוה"ק בכמה מקומות שזאת המדה היא השתוקקות ישראל לאביהן שבשמים והדברים עתיקין:
9
י׳ולפי האמור ותבאר מה דנתבקש מינוי המלך קודם הכרתת זרעו של עמלק, ולא הספיק לזה שופט משופטי ישראל, עפ"מ שהגדנו כבר מענין השופט, מה בינו לבין המלך, והגדנו ששופט הוא מרכבה למדת המשפט, וע"כ הוא הי' נמי הלוחם מלחמות ה' כענין שכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, וע"כ לא הי' נלחם אלא להציל את ישראל מיד שוסיהם או לכיבוש א"י שיהיתה נעשקת ביד הכנענים כי בחלקו של שם נפלה כברש"י ריש לך בפסוק והכנעני אז בארץ, אבל לא מלחמת הרשות להרחיב גבול הקדושה, כי זה אינו שייך למדת המשפט, כי מדת המשפט הוא רק להציל העשוק מיד העושקו, אבל מלך מדה אחרת היתה בו שהוא מרכבה למלכות שמים, והוא מדת השתוקקת ממטה למעלה, ומחמת זה עצמו נקבצו ובאו כל חלקי הקדושה המפוזרים ומתדבקים למעלה ונתרחב גבול הקדושה, וע"כ נמי בפועל ענינו ללחום מלחמת הרשות להרחיב גבול הקדושה:
10
י״אולפי דרכינו הנ"ל הנה שופט שהוא מרכבה למדת המשפט הוא בבחי' המוח והשכל, כי משפט מתייחס לחכמת השכל, כמ"ש כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, ומלך הוא בבחי' לב כנ"ל, וכך הי' הסדר שבראשית נשלמו ישראל בבחי' המוח והשכל ע"י השופטים, ואח"כ בבחי' לב ע"י המלך:
11
י״בומעתה מובן אשר למלחמת עמלק שהי' נתבקש כח וזכות בחי' המוח והשכל שממעלה למטה, וגם בחי' הלב שיהי" נכנע ומשתוקק למעלה, הי' נצרך להעמיד מלך ברישא ולא הספיק השופט שהוא בבחי' המוח והשכל לבד, אף שמלחמת עמלק נמי מלחמת מצוה הוא, מ"מ אינו דומה לכיבוש הארץ מיד הכנענים ששמה לא הי' נתבקש אלא כח וזכות המוח והשכל לבד, משא"כ מלחמת עמלק שנצרכת לשניהם צריכין למנות מלך ברישא:
12
י״גולפי האמור יתבאר ג"כ ענין שאול וחטאתו שלא עשה חרון אפו של ה' בעמלק, ולא עוד אלא שדן קו"ח כאמרם ז"ל וירב בנחל על עסקי נחל מה על נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה על נפשות הרבה עאכו"כ, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו ואי אדם חטא בהמה מה חטאת, ואינו מובן איך הי' לו טעות כזה שהקו"ח פריכא היא, מה ענין עגלה ערופה שהיא על נפש אחת מישראל שהוא כאלו הי' עולם מלא, לנפשות הרשעים האלו אשר דמם מותר כמים, ואם על קטנים קא קשיא לי' הי' לו להשיב לעצמו שבעה אומות יוכיחו שנצטוו מפי משרע"ה לא תחי' כל נשמה, והטעם פשוט כמ"ש שם למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואם התורה צותה להחרים גם הטף משום שירדה תורה לסוף דעתם שהטף כשיגדלו יאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, וכ"כ הי"ל להשיב אל לבו שכן הוא בענין העמלקים שירדה תורה לסוף דעתם של הקטנים שכשיגדלו יאחזו מעשה אבותיהם העמלקים בידיהם, וכמו שהי' בענין המן, וכל המזיקים נהרגים אפי' בשבת, וכ"ז פשוט שלא הי"ל לשאול המלך הצדיק לטעות בזה, ועוד למה החי' את אגג והמפרשים נדחקו בזה:
13
י״דאך לפי דרכינו י"ל דהנה מה שהי' מלך הראשון משבט בנימין י"ל, שמאחר שלא הי' זמן מלכות ב"ד הבא מיהודה למלוך, כמ"ש הרמב"ן באשר הי' דבר המלך נתעב ונחשב להם לחטא ששאלו להם מלך, ע"כ לא נמלך עליהם מלך מיהודה אלא מאחד השבטים, הי' יותר מעותד לזה שבט בנימין שהוא נקרא צדיק דלתתא, וכבר פרשנו במק"א שזהו מדת השתוקקת ממטה למעלה, וזה שרמזו ז"ל רצועה יוצאה משבט בנימין לשבט יהודה ועלי' מזבח בנוי והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבולעה, שזהו לשון השתוקקות, והיא זכות הלב הנצרך למלך כנ"ל, אך באשר לא הגיע עדיין הזמן לשאול להם מלך ועדיין הי' צריך להתנהג ע"י שופטים, וכבר אמרנו הטעם שעוד לא נכבשה הארץ בשלימותה, שזה שייך להשופטים כנ"ל, ומוכח שעוד לא נשלמו ישראל בבחי' השכל והמוח, שבאם היו נשלמים בודאי היו כובשים כל א"י כמ"ש עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, וא"י היתה עשוקה בידי הכנענים כנ"ל, ע"כ עצת ה' היתה אשר נצטוה שאול להחרים את עמלק אשר לפי חשבון צדק עדיין לא הגיעה העת, שהרי לא היו ישראל מושלמים בבחי' המוח והשכל, ובפשיטות נמי הרי כתיב והי' בהניח, ועדיין לא הניחו, והא בהא תליא כנ"ל, וע"כ אף שידע שאול מראש מתורת משה רבינו שהמצוה להחרים את עמלק הוא גם את הטף גם את הבהמה כמ"ש תמחה את זכר שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק היתה, זה דווקא כשיגיע הזמן אחר כבוש כל א"י ויתקיים והי' בהניח, אבל קודם זה איננו מוכח מהכתוב, ומ"מ אם הי' שאול מבטל את דעתו לדברי שמואל והי' עושה בלי שום התחכמות ובביטול השכל הי' נשתלם הוא וכל ישראל עמו בבחי' השכל, והי' נתקיים בו כענין שנאמר במרע"ה בזכות ויסתר משה פניו כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט, כי בדבר שהאדם מבטל עצמו למקום זוכה לדבר זה עצמו ביתר שאת, וכמו שהגדנו דבר זה כמה פעמים בארוכות, וע"כ מחמת ביטול השכל הי' זוכה לשלימות השכל, ושוב הי' באמת הזמן למחות את זכר עמלק לגמרי, אך כאשר לא קיבל את דברי שמואל בתמימות ובביטול השכל ונפל ברעיוניו לדון בזה ולהסתכל בעין שכלו בזה, שוב באמת לא הגיע הזמן שהרי עדיין לא נשלם בבחי' המוח והשכל:
14
ט״ווהנה במקום שהי' ראוי בחי' השכל להשתלם ולא נשלם נשתאב בו כח מתעה, וכענין טעם הזוה"ק בטומאת מת, ובמה שהנגף חל ע"י מנין, והדברים עתיקים, וכח מתעה זה שהוא היפוך משלימות השכל הוא הטעהו לטעות ולדון קו"ח פריכא הנ"ל שאין הנדון דומה לראי' כלל, ולהחיות את אגג אף שאין בזה שום קו"ח כלל, וכל זה הי' מפני כח מתעה שנשתאב בו, ושזה עצמו הוא קליפת עמלק, ולא עלה בידו להחרימו עד שהוליד בלילה כידוע, וי"ל שזהו ענין רוח רע שהי' מבעתו אח"כ:
15
ט״זועם מה שאמרנו יתיישב לנו תמי' עצומה, למה לא החרים שמואל אח"כ את הצאן והבקר כמו שהרג את אגג, ולפי דרכינו אתי שפיר שמאחר שלא נשלם אז שאול בבחי' המוח והשכל, וזה נגע לכלל ישראל, ושוב באמת לא הגיע הזמן למחות את זכר עמלק אפי' מהבהמות שיהי' מיחוי שמו לגמרי עד לעתיד בב"א:
16