שם משמואל, תולדות י׳Shem MiShmuel, Toldot 10
א׳שנת תרע"ט.
1
ב׳במדרש אבל שוטה אריכות ימים מבטלת מיצחק דכתיב ויהי' כי ארכו לו שם הימים מיד והנה יצחק מצחק, רחב"א אמר בשביל שהעלו לך ימים רבים היית עושה את הדבר הזה לא כך אמר ר' יוחנן המשמש מטתו ביום הרי זה מגונה וכו', ויש לדקדק דפתח באבל שוטה בשביל שהעלו לך ימים רבים היית עושה את הדבר הזה, משמע שתפסו ז"ל עליו משום אבילות, ומסיים דמצד יום הוא מגונה, ומשמע דאם הי' בלילה לא הי' תפיסה עליו מצד אבילות, וא"כ הוא סתירה מיני' ובי', ועוד שהרי ביום לעולם הוא מגונה, ולאידך גיסא אבילות אחר שבעה שוב אין בו איסור תשמיש כלל, וכמפורש בכתוב וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבוא אלי', ובש"ס מ"ק (ט"ו:) למדו מכאן דאבל אסור בתשמיש המטה, דמכלל דמעיקרא אסור, וא"כ משמע דתיכף אחר שבעה הוה, ולא אשתמיט חד דלימא דעכ"פ מגונה הוא או ממדת חסידות הוא מגונה, דמאחר שמפורש בקרא דאדונינו דהמע"ה עשה כן בודאי אין בו שום בית מיחוש, וא"כ מה תפיסה יש בזה על יצחק אבינו, שבודאי אחר שבעה למיתתו של אברהם הי', שהרי יצחק הלך לגרר וכתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים, ואי אפשר שיהי' הכל בתוך שבעה, ועוד תימה רבתא שהרהיבו עוד לכנות ליצחק אבינו שם "אבל שוטה" [שפירש"י] וכי שוטה הי' ח"ו יצחק אבינו אתמהא:
2
ג׳ונראה דהנה כבר הגדנו שיצחק אבינו אחר העקידה הי' כעין אדה"ר קודם החטא שכתוב ויהיו שניהם ערומים וגו' ולא יתבוששו פירש"י שלא הי' יודעין דרך צניעות להבחין בין טוב לרע וכו' לא ניתן בו יצה"ר עד אכלו מן העץ וכו' ובספורנו כי אז הי' כל פעולתיהם וכל אבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להטיב תענוגות נפסדות כלל באופן שהיתה פעולת הזיווג אצלם כפעולת אכילה ושתי' המספקת ובכן הי' ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלינו עכ"ל, וכן הוא באוה"ח טעם הדבר להיותם מקודם מושללים מבחי' הרע וכוללותם קודש הי' דומות בהם בפנים של מטה כפנים של מעלה וכו', ויש לנו לבחון הדבר ממה שראינו באאע"ה שאמר לעבדו שים נא ידך וגו' עכ"ל ובספורנו פרשת ויצא בפסוק אלי תבוא, הודיענו [התורה] אמנם שהי' ענין התולדה אצל האבות כמו שהי' ענינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם וכו' עכ"ל, ומעתה אין תימה מ"ש ביצחק אחר העקידה שהי' אז עולה תמימה אחר שכבר נגמל מיצה"ר, וישקף אבימלך בעד החלון וגו' שפירש"י ראוהו משמש מטתו, אך כ"ז הי' בעודו במוחין דגדלות שלו ובמדריגה הגבוה ושלא זכר שיש מציאות הרע בעולם, אך בעת שהי' המוחין דגדלות מסולקים מאצלו אף שהי' בלתי יצה"ר, מ"מ הרי ידע שיש מציאות הרע בעולם ושוב הי' נזקק לצניעות, והנה איתא בדברי האר"י ז"ל שאין לאבל להניח תפילין דר"ת בימי אבלו דתפילין דר"ת הם גבוהין מאוד מוחין דאבא, והם מסולקין ממנו מחמת אבילות בסוד ימותו ולא בחכמה, עכ"ד:
3
ד׳ולפי"ז י"ל דהא דתפסו ז"ל על יצחק הי' דווקא מכח שתי אלה יחד, דמפאת אבילות שהי' מסולקים ממנו מוחין דאבא שוב הי' נזקק לצניעות, אבל הוא ע"ה מחמת שארכו לו שם הימים חשב שכבר חזרו לו המוחין דאבא, אבל לא כך הי', וע"כ תפסו ז"ל עליו מכח שתי אלה דווקא, דמכח אבילות לחודא לא הי' קושיא עליו שהרי כבר הי' לאחר שבעה, ומפאת שהי' ביום לולא האבילות לא הי' קושיא כנ"ל שהי' כמו אדה"ר קודם החטא, אבל מפאת האבילות אף שהי' לאחר שבעה מ"מ לא חזרו עדיין מוחין דאבא, אף שכל אבל אחר שבעה מניח תפילין דר"ת, מכלל דאחר שבעה חוזרין, מ"מ שאני אחר אבילות אברהם אבינו ע"ה כדבעינן למימר לקמן, שוב יש קושיא מדהוה ביום:
4
ה׳וי"ל עוד בלשון אחר עפימ"ש האר"י ז"ל שכל חטא אדה"ר נמשך מפאת שלא המתין בזיווגו לשבת ואז ביום הי' זמן שליטת הדינים ומש"ה נאחזו בו כחות החיצונים עכת"ד, וי"ל דמטעם זה בעי צניעותא, דכל דבר סתר אין לכחות החיצונים כ"כ אחיזה בו, ובית הסתרים אינו מקבל טומאה ובלילה ובחושך ובצניעות נחשב כעין בית הסתרים, אך יצחק באשר מדתו יראת שמים בלא"ה לא הי' אפשר לכחות החיצונים להאחז בו וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל כמה שאדם מתיירא ועומד מרחוק בחרדת קודש מדבר קדושה, לעומתו כחות החיצונים עומדים מרחוק ממנו, ואי אפשר להם להתקרב אליו עכ"ד, וע"כ יצחק לא הי' מתיירא מאחיזת כחות החיצונים:
5
ו׳אך בימי אבל בהכרח שיש לכחות החיצונים אחיזה בהאבל כמו שאיתא בספה"ק בטעם הדברים שאסור בהם, וכבר הגדנו נמי הטעם עפ"י מאמרם ז"ל שאונן אינו מביא קרבנותיו משום שנאמר שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, הרי שהאונן נקרא חסר, ובודאי כן הוא קצת לכל זמן האבילות, וידוע טעם הזוה"ק בטומאת מת שהחיצונים מתאחזים בכל דבר שנסתלק הקדושה ממנו, וכן הוא טעם זוה"ק בנגף ששולט ח"ו ע"י מנין כי אין הברכה מצוי' בדבר המנוי ובמקום סילוק הברכה שורה כחות חיצונים, וכן י"ל נמי באבל שהוא נקרא חסר [ובודאי הטעם כמ"ש האר"י ז"ל שנסתלקין מוחין דאבא כמו שהבאנו לעיל] נאחזו בו לעמתו כחות חיצונים, וע"כ יצחק נמי בהכרח הי' לכחות החיצונים קצת אחיזה בו, ואף דכל כחות החיצונים לעולם הי' מתרחקים ממנו כנ"ל, מ"מ י"ל דשאני כחות חיצונים הבאים מחמת האבילות, מפני שכל ענין מיתה איתא בזוה"ק והאר"י ז"ל שמחמת שבאין בהאדם כחות הטומאה אין הנשמה יכולה לסבול ומסתלקת, היפוך מכל מקום שהחיצונים בורחין מפני הקדושה וכענין שכתוב מפני שרה גברתי אנכי בורחת, בחטאו של אדה"ר ניתן רשות לכחות הטומאה לבוא באדם בשעת המיתה בעוד הנשמה הקדושה בתוכו כדי שמפני זה תסתלק הנשמה, וע"כ כחות חיצונים ששורין על האבל מחמת המת אינם מתרחקין מפני פחד הקדושה, וע"כ ביצחק נמי אף שתמיד הי' כחות החיצונים מתרחקים ממנו ומפחדו, בימי האבל לא הי' מתרחקין, וע"כ בהכרח הי' לכחות החיצונים אחיזה בו, ושוב הי' נצרך ללילה ולצניעות כנ"ל שיהי' כעין בית הסתרים:
6
ז׳אך טעמו של יצחק שלא הי' נזהר י"ל דהנה בהכרח לומר שזה הי' אחר שבעת ימי אבילות כמו שהגדנו לעיל, ושוב אין אבל אסור בתשהמ"ט, אבל י"ל בטעם מספר שבעת ימי אבילות כי כל אדם יש בו כח כללי כידוע, וכבר דברנו בזה, על כן בהסתלק מן העולם כח כללי זה שורה לעומתו כח חיצוני כללי, וכל כח כללי מתייחס למספר שבעה [ששה קצות ונקודה הפנימית כמבואר הרבה פעמים במהר"ל] ע"כ נמשך ימי אבילות שבעה ימים, אך אאע"ה שהי' כללי של כל העולם ונקרא אב המון גוים וכתיב בהבראם באברהם, ע"כ מחמת סילוק מן העולם כמו כללי של כל העולם, שורה לעמתו כחות חיצונים כללי עוד יותר ממספר שבעה, ואולי הוא שנה שלימה, כי באבן עזרא ששם שנה מלשון שינוי, והיינו שאחר יב"ח מתחיל שינוי חדשה לגמרי, וע"כ י"ל שי"ב חודש נחשב כללי גמור, ואחר הסתלקות אברהם שהי' כללי לגמרי נמשך אבילות זמן כלו לגמרי, והוא יב"ח, ומעשה זו הי' בעוד לא עברו י"ב חודש:
7
ח׳ולפי האמור י"ל דכל התפיסה על יצחק הי' מחמת שלא נחית לחלק בין אבילות שאחר הסתלקות אברהם לאחר הסתלקות אדם זולתו, וחשב שמחמת שהוא אחר השבעה נסתלקו כחות החיצונים שמחמת אבילות ושוב איננו נזקק לצניעות כנ"ל, אך באמת לא כך הי' ותפסו עליו מחמת שהי' ביום ובימי אבלו על אברהם שניהם יחד, דעל זה בלא זה לא הי' קושיא עליו כלל:
8
ט׳ולפי האמור יש לפרש הלשון אבל שוטה, שאין הפירוש ח"ו ככל שוטה דעלמא, אלא ענין שוטה שאיננו יודע להבחין דבר מדבר, ע"כ השאילו זה הלשון בכאן לומר שלא שם לבו ולא ירד להבחין בין אבילות שאחר הסתלקות אאע"ה לבין אבילות אחר הסתלקות זולתו:
9
י׳בענין מה שרצה יצחק במטעמים שח"ו לומר שהי' להוט אחר תאוות אכילה, והספורנו כתב שרצה לזכות את עשו במצוות כיבוד אב כדי שיהי' ראוי לברכה, ונכון הוא, אבל זהו תירוץ על עיקר הדבר שציוהו לצוד ציד, אבל מטעמים כאשר אהבתי עדיין אינו מיושב, וכן רבקה חזרה ואמרה ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב כאלו ח"ו הי' מהדר להתענג בתענוגי עוה"ז שאין זה ממדת השלמים מה גם האבות הקדושים:
10
י״אונראה דהנה במדרש בפסוק ותהיינה מורת רוח אמר ריב"ל גרם להורו לסילוק ממנו רוה"ק, ובפשיטת טעם סילוק רוה"ק כברש"י בפסוק וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, שכ"ז שהרשע אצלו הדיבור פורש ממנו, וכך הי' בעשו בעוד הי' אצל יצחק הי' מסלק ממנו את רוה"ק, והנה יצחק בודאי לא הרגיש שעשו הוא סיבה לזה, שהרי לא הי' מחזיקו לרשע, וכבמדרש שאמרה רבקה ליעקב עלי ליכנס ולומר לאביך יעקב צדיק ועשו רשע, מכלל שיצחק לא הרגיש בעשו שהוא רשע, וי"ל שיצחק תלה במה שכהו עיניו ורוה"ק אינו שורה אלא מתוך שמחה, ומאחר שסומא חשוב כמת הי' חסר לו שמחה, ע"כ הי' מהדר אחר דברים לשמח את לבו כענין אלישע שכתוב ועתה קחו לי מנגן, ונסתייע דברינו מדברי המדרש אמר בתחילה הייתי נהנה מן הראי' ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם, ומכלל באם הי' יכול להנות מן הראי' הי' מסתפק בזה, הרי מפורש שלא הי' מהדר להתענג בעריבת הטעם, וכל עצמו לא נצרך לו אלא למען להיות בחדוה ובשמחה כדי שתשרה עליו רוה"ק, וכענין מ"ש ויבא לו יין וישת, ובזוה"ק (קמ"ב:) ר"א אמר רמז מההיא יין דכל חדו אשתכח בי' בגין לחדתא לי' ליצחק דבעי חדוה כדקא בעיין חדוה לחדתא סטרא (דליואי) דילי' וע"ד ויבא לו יין וישת עכ"ל:
11
י״בויש להוסיף ולומר דהא דבעי לחדתא דליבי' ע"י מטעמים ולא ע"י דברים אחרים כמ"ש ועתה קחו לי מנגן שהוא חוש יותר דק מחוש הטעם, וכבמדרש הנ"ל בתחילה הייתי נהנה מן הראי' שדקדקנו לעיל דמכלל אם הי' יכול ליהנות מן הראי' הי' מסתפק בזה, ובודאי משום שחוש הראי' הוא יותר דק, וכ"כ נאמר על חוש השמיעה, י"ל עפ"י ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שסיפר מהרבי הקדוש זצללה"ה מלובלין שניתן לו פיתקא מאיש רשע וכשהביט בהפתקא אמר שהאיש ההיא מאיר בהשמים ולאחר מכאן ניתן לו פיתקא ג"כ מהאיש ההוא והשליכו לארץ, ונשאל ע"ז ואמר שאז הי' מדליק נרות חנוכה ע"כ הי' אז מאיר בשמים, מעתה קו"ח לעשו בשעה שהי' מקיים כיבוד אב בוודאי הי' מתעורר נשמות הקדושות שהי' טמונים בו ומכ"ש שבאותו זמן לא הי' גורם סילוק רוה"ק מיצחק, ויצחק שלא הי' יודע מרשעת עשו כשהי' רואה שבשעה שהי' עשו מביא לו את המטעמים כמ"ש כי ציד בפיו ומתרגם כי מצידו הוה אכיל, הי' הרוה"ק שופע עליו, לא הי' לו לחשוב אחרת אלא שהמטעמים גרמו לו, ע"כ הי' מהדר אחר המטעמים ולא אחר חדות הלב ע"י חוש השמיעה שלא ראה והרגיש שחוש השמיעה יחזור לו את רוה"ק, אבל ע"י מטעמים כבר ראה תמיד שבשעה שהי' מאכילו את המטעמים חזר עליו רוה"ק, ע"כ הי' להוט אחר המטעמים דווקא, שיהי' לו לאמצעי להשגת רוה"ק:
12
י״גויש לומר עוד דהנה במדרש שלשה דברים נאמרו בעץ שאכל אדה"ר טוב למאכל ויפה לעינים ומוסיף חכמה ושלשתן נאמרו בפסוק אחד ותרא האשה כי טוב העץ למאכל מכאן שהוא טוב למאכל וכי תאוה הוא לעינים מכאן שהוא יפה לעינים, להשכיל מכאן שהוא מוסיף חכמה המד"א משכיל לאיתן ע"כ במדרש, ונראה ששלשה דברים אלו מקבילים לגוף ונפש ושכל, טוב למאכל הוא עריבת הטעם מתייחס לגוף, יפה לעינים מתייחס לנפש שהוא מתפעלת ממראה נאה, מוסיף חכמה הוא בשכל, וע"כ בחטא אדה"ר נעשה פגם בגוף ונפש ושכל, ומזה נסתעף חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד כמ"ש מהר"ל, ובמעשה האכילה דכתיב ותקח מפריו ותאכל נפגם גם העשי' בידים, והנה ידוע ששלשה האבות ודהמע"ה תקנו חטא אדה"ר, א"א תיקן חטא ג"ע יצחק תיקן חטא ע"ז יעקב תיקן חטא שפ"ד כך הוא במהר"ל, אאע"ה תיקן פגם הראי' והוא פגם הנפש, והיינו כי תיקן חטא ג"ע המתייחס לראי' כמ"ש וראה את ערותה וגו' וכן בכל עריות כתיב לא תגלה ולשון גילוי הוא לעיני הרואים והוא אפי' בדידי' לא היה מסתכל, וע"כ זכה לעומתו בקדושה לחסד דקדושה ובחי' הראי' כמ"ש לה' הנראה אליו, יצחק תיקן פגם הגוף במה שהקריב את גופו לקרבן ונעשה עולה תמימה שכולה לגבוה סלקא, והנה כתיב טעמו וראו כי טוב ה' ממילא חטא ע"ז ששמים מר למתוק מתייחס הפגם לחוש הטעם, וע"כ יצחק שתיקן חטא ע"ז של אדה"ר נאמר עליו שהוא תיקן פגם הטעם שבחטא עץ הדעת כנ"ל, יעקב תיקן חטא השכל במה שהתחכם בחכמה נגד עשו מרכבה לנחש הקדמוני שהלך בערמימיות ללכוד את אדם, ויעקב הלך לעומת עשו בחכמה כמ"ש בא אחיך במרמה ובתרגום בחכמתא, וכן ויעקבני זה פעמים תרגם וחכמני, ומפורש כמה פעמים בזוה"ק שיעקב אזיל בחכמה לגבי דעשו ע"כ תיקן פגם השכל, והנה כתיב ימותו ולא בחכמה, שבחי' החכמה הוא היפוך מיתה ושפ"ד, וע"כ יעק"א שתיקן פגם השכל והחכמה, תיקן חטא שפ"ד של אדה"ר שהי' פיתוך בחטא עץ הדעת, וע"כ לא ראה טפת קרי מימיו שידוע שהזרע באה מהמוח, וזה שתיקן פגם המוח והשכל וע"כ לא ראה טפת קרי, וזה עצמו הוא הענין שאמרו ז"ל יעקב אבינו לא מת [ובמק"א כתבנו סדר אחר באלו שלשה תיקונים ושבעים פנים לתורה], ודהמע"ה כתיב בי' ודוד מנגן ביד תיקן העשי' שהוא ביד, וממוצא הדברים שיצחק תיקן פגם הנאמר בעץ שאכל אדה"ר כי טוב העץ למאכל, והיינו שענין עריבת הטעם הפך לקדושה ולקח אותו לאמצעי להשיג רוה"ק, ע"כ בחר במטעמים חוש הטעם ולא בחוש השמיעה כנ"ל:
13
