שם משמואל, תולדות י״אShem MiShmuel, Toldot 11
א׳שנת תר"פ.
1
ב׳ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי, וברש"י א"כ גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על הריון, ובמדרש ר' יצחק אמר מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה מימיכם אם כך הוא צערן של בנים הלואי לא עוברתי, ויש להתבונן בדבר למה הי' הצער כ"כ והרציצה זו מה שלא הגיע לשום אשה מעוברת כזאת, הגם שפירשו ז"ל שהיו מריבין זע"ז בנחלת שני העולמות, מ"מ כל תאומים שבעולם יש לכל אחד שליא בפ"ע ואין מגיעין כלל זה בזה כמ"ש הא"ע בפסוק כ"ה ששתי השליות נפתחו רגע אחד, איך יתכן רציצה ביניהם, מה גם בעוברין שעדיין הפה סתום ואין אומר ואין דברים ביניהם, ואף שי"ל שטבע כל אחד נמשך היפוך השני, מ"מ הרציצה בשתי שליות אינו מובן, מה גם באופן חזק מאד שלא הגיע ככה לשום יולדת תאומים, אפי' אחד צדיק ואחד רשע, או שאר שינוי הטבע, ובעיקר הדבר כבר דברנו למה הי' זה כל עיקר שיתיילדו תאומים ויהי' לרבקה צער גדול כזה היפוך נשים צדקניות שלא היו בפיתקא של חוה, ולא ילדו זאח"ז כמו ישמעאל ויצחק, וכבר דברנו בזה אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה בליקוטי תורה להאר"י ז"ל על איוב שכל נשמות נפלו בעמקי הקליפה ע"י חטא אדה"ר וכשיש נשמה יקרת הערך תוך הקליפה אינן מניחין אותה הנשמה לצאת מתח"י כי ניזונים ע"י, וכוונתם לטמאה בכל הבא בידם כדי שתשאר תמיד בידם כי הם יראים אולי יהי' שם זכות באיזה אדם להוציאה משם בעת זיווגו לכן כשרואים איזה מקום פגום עד מאד הם נותנים שם אותה הנשמה כדי שתתקלקל ממה שהיתה ותחזור להם יותר פגומה מבראשונה, והנה תרח בא על אשתו נדה ושניהם עוע"ז אז חשבה הקליפה שלא תמצא מקום מטונף יותר מזה ואז הניחה לצאת את נשמת אאע"ה ונכנסה שמה עכת"ד:
3
ד׳ויש להבין התינח נשמת אברהם, אבל עדיין יש להתבונן איך יצאו מהם נשמות יצחק ויעקב ולא עיכבו כחות חיצונים בפניהם אחרי שהקדים האר"י ז"ל שכל נשמות נפלו וכו' וכמו שהי' להם כח לעכב בעד נשמת אברהם, בודאי כ"כ הי' להם כח לעכב גם בעדם, וקו"ח הדברים, אם עכבו בעד נשמת אברהם שעדיין לא הי' נודע מה יהי' ממנו וכמ"ש טוב יום המות מיום הולדו, שביום הולדו אינו ידוע הצדיק יהי', כ"ש שהי' להם לעכב בעד יצחק שהי' ידוע מבטן ויעק"א ע"ה שהי' קדוש מתולדתו ובעודו במעי אמו כשעברה על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות הי' מפרכס לצאת, ועוד שכבר נתבשר אברהם שיצא ממנו כל קהל ישראל, ובודאי ידעו גם הם מזה, והי' זה לשכים בעיניהם ולצנינים בצדיהם, ולמה לא עשו כל טצדקי לעכב בעדם כדי שלא יצא לפועל אותו הגוי ואותו זרע המבורך:
4
ה׳ונראה ליתן טעם מה שלא עיכבו בעד נשמת יצחק עפ"י דברי זוה"ק (ר"ג:) ומתבאר ביותר בס' שערי אורה, שכחות חיצוניות אורבות מבחוץ על עת התעוררות דינים הקדושים כדי שישיגו הם וימסר בידם את המתחייבים בדין, וע"כ בגוף לידת יצחק שורש הדין הי' הם שבעים רצון בחשבם שבגללו יתרבו המתחייבים בדין וירויחו עוד יותר, אך עדיין הי' להם להתיירא מחמת שיצא ממנו אותו הגוי והזרע המבורך, וי"ל שמטעם זה השי"ת מסיבות מהפך שנולד יצחק מסטרא דנוקבא אשר לא הי' ראוי להוליד, אלא שאח"כ בעת העקידה השיג נשמתא מסטרא דדכורא, וע"כ לא עיכבו את לידת יצחק:
5
ו׳אך בלידת יעקב שמדתו מדת הרחמים בודאי היו מתאמצים בכל כחם לעכב בעדו, ונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיעקב ועשו הם דוגמת עץ החיים ועץ הדטו"ר ששניהם מעורין בשורש אחד, וע"כ כתיב בשניהם שהם בתוך הגן שפירושו בנקודה האמצעית אף שנקודה אי אפשר להתחלק לשנים אלא הי' שניהם בשורש אחד, ודוגמתם יעקב ועשו נולדו תאומים, והנה בתנחומא לך סי' ד' משל למלך שהי' לו פרדס נתנו לאריס לעבדו ולשמרו הי' בתוך הפרדס אילן של סם חיים ואילן של סם מות דבקים זב"ז אמר האריס מה אעשה להשקות אילן של סם חיים ולהניח את זה אי אפשר וכו' כן אברהם אמר (שלא לברך) [שלברך את יצחק אי אפשר] שעשו יוצא ממנו אלא הריני מניחו לבעל הברכה וכו' ודוגמת משל זה נאמר בלידת תאומים אלו שכחות החיצונים לא יכלו לעשות כל טצדקי לעכב לידת יעקב, שעם זה הי' מעכבים גם לידת עשו, שהרי שניהם דוגמת עץ החיים ועהדטו"ר שהם בשירש אחד, וללידת עשו הי' מצפין בכל כחם שהוא מסטרא שלהם מרכבה לנחש הקדמוני, ע"כ לא יכלו לעשות בזה דבר:
6
ז׳ומ"מ עדיין צריכין למודעי התינח בענין יציאת הנשמה מבית שבי' לא יכלו לעכב מפני שעשו הי' עמה בכרך אחד אבל אחר שהי' בבטן אמם מפני מה לא עשו כל טצדקי לקלקל את עיבורו של יעקב אחר שהי' מונחים כל אחד בשליא בפ"ע כבא"ע הנ"ל, ובמדרש ריש תזריע בפסוק חיים וחסד עשית עמדי חושב כמה מיני סכנה להוולד במעי אמו שלא יפול וימות, ועוד שם שהקב"ה משמרו שלא יעשה שפיר שלא יעשה שליא ושלא יעשה סנדל ואין זה חיים וחסד הוי חיים וחסד עשית עמדי, עד כאן, וכבר דקדקנו שזה הענין הוא בכל העולם כולו זולתינו, ואין זה עמדי דווקא, והגדנו שכל הסכנה הוא מפני כחות חיצונים שרצונם לעשות כל פעולות לעכב בעד נפש ישראלי שלא יבוא לעולם, אבל זולתינו שמהם ובהם הוא אינם מהדרים כ"כ להשחית, ובמד"ר פ' לך משלו משל חזירתא רעיא בעשרה ואימרתא לא בחד, ומעתה מובן עד כמה הי' חשש על יעק"א ע"ה בהיותו במעי אמו שלא יעשו כל טצדקי לחבל ולהשחית את העיבור בהיותו בשליא לבדו בלי עשו:
7
ח׳ולולי דברי הא"ע הייתי אומר אף כי סדר הטבע בכל תאומים דעלמא שיהי' כל ולד בשליא בפ"ע, נשתנה בכאן הסדר והיו שניהם בשליא אחת, ונסתייענו מדברי המדרש למה יצא עשו ראשון כדי שיצא הוא וסריותי עמו, ואי אמרת שהי' בשני שליות וכל שליא דבוקה בולד שלה א"כ כל ולד יש לו סריותו בפ"ע, שכל זה הוא בהשליא כידוע, ומעתה סרה פליאת הא"ע בהא דידו אוחזת בעקב עשו, ויצא לנו מזה שגם בהיותם בבטן אמם היו בכרך אחד, ובשביל זה לא הי' אפשר שכחות החיצונים יעשו לו לבדו שום רעה עד שעת לידה שנפרדו זה מזה, ואז בהכרח שכחות החיצונים מסתלקים משם כי מפתח של לידה אינו אלא ביד הקב"ה לבדו כמו שכבר דברנו בזה במק"א, וע"כ יצא יעק"א ע"ה לאור עולם באין שום חשש מכחות החיצונים, ואחר שיצא לפועל לאור עולם שוב אין לכחות החיצונים שליטה אפי' בשאר כל אדם מה גם יעק"א ע"ה שופרא דאדה"ר ומשאתו יגורו אלים:
8
ט׳ולפי האמור יתפרש לנו הרציצה וצערה מה שלא הי' כך בשום נשים שבעולם, שכולם הם נולדים בשתי שליות ואין להם ענין זה אפי' זה נמשך לטבעו ונוטה לימין וזה לשמאל לא יתגדל בשביל זה צער העיבור כ"כ, אבל כאן שהיו בשליא אחת וזה טבעו משכהו לימין וזה משכהו לשמאל ושניהם בשליא אתת, ובהכרח מתפשטת לכל צד, זה גורם צער גדול כמובן, ומעתה כל הפרשה מבוארת בעזהי"ת:
9
י׳ולפי דרכנו זה עלה בידינו לפרש בעזה"י ענין הברכות שהוא לכאורה מוקשה מכל צד, וגם לפי מה שחשב שהעומד לפניו הוא עשו למה לא הנית אפי' ברכה אחת ליעקב איש תם יושב אהלים ושאברהם עוד השתבח בו מאוד וקראו בני וכמ"ש בספה"ק, ויצחק לא רצה להניח לו אפי' ברכה אחת וכדמוכח ממה שענה לעשו אח"כ כשאמר לו ברכני גם אני אבי, אך לפי דרכינו הנ"ל י"ל דהנה אמרו ז"ל מה תאומים כשחש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, ובודאי כמו כן להיפוך, וכל זה בתאומים דעלמא שנולדו כל אחד בשליא בפ"ע כך, מובן דכשנולדו בשליא אחת ובכרך אחד הם שניהם כאיש אחד בלב אחד, וע"כ יצחק שידע שנולדו שניהם בשליא אחת שלא כדרך העולם חשב שבודאי הם כאיש אחד, מה גם כששניהם צדיקים ומטרה אחת לשניהם, וע"כ הברכה שהוא מברך לאחד חל על שניהם יחד, אלא מחמת שזה הוא בכור הוא גביר לאחיו, ונחשב קצת כמו אב לבן כמ"ש מהר"ל בענין בכור, ומ"מ האב זוכה לבן, וככה הי' חושב את עשו כמו מלך שלבו לב העם ואיננו חלוק מהם כלל וטובתו הוא טובתם הן בגשמית הן ברוחנית כמ"ש הזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאין, ובמדרש כשראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא אם איננו דומה לעשו דכתיב בי' אדמוני עד שהשיב לו הקב"ה וכו' ומכלל שהי' צד התדמות בשניהם, ואולי הי' עשו צדיק הי' יכול להיות במדריגת דהמע"ה, אלא שבזדון לבו הפך הכל לרעה, ולעומת שהי' יכול להיות מרכבה למלכות שמים כמו דהמע"ה נעשה להיפוך מרכבה לנחש הקדמוני, ומ"מ יצחק שנעלם ממנו זדון עשו חשבו כאיש אחד עם יעקב איש תם יושב אוהלים, אלא שזה כמו מלך לזה וזה כמו כה"ג לזה כמ"ש יורו משפטיך ליעקב ומ"מ מלך קודם לכה"ג ע"כ הקדים את עשו ליתן לו את הברכות, וע"כ לא הזכיר בברכות אלו אלא ברכה השייך למלך ולא הזכיר כלל בענין עבודה ותורה ולימוד משפטים שזה שייך לכה"ג וכוונתו בברכתו רק בענין מלוכה, והוא יהי' הצינור שעל ידו יתברך גם הלב ויתר האברים, וכל זה מחמת שידע שנשתנה עליהם סדרו של עולם ונולדו בכרך אחד ובשליא אחת:
10
י״אולפי דרכינו הנ"ל י"ל נמי בענין הצורך שיהי' יצחק חושב שהוא עשו, דהנה במ"ר פרשה נ"ו ויבן שם אברהם את המזבח ויצחק היכן הי' א"ר לוי נטלו והצניעו אמר דלא יזרוק ההוא דגער בי' אבן ויפסלנו מן הקרבן, הרי דאף בהעקדה שהי' ציווי השי"ת להקריבהו לקרבן הי' חשש זה, מפני שכחות החיצונים בודאי הי' מתאמצים לעשות כל טצדקי לעכב העקידה, כ"כ י"ל נמי בענין הברכות, אולי הי' בא יצחק לכתחילה לברך את יעקב בידעו שעשו רשע ולא יהי' לו חלק בברכה, בודאי הי' כל כחות החיצונים מתאמצים בכל עוז לעכב בעד הברכה כענין אמרם ז"ל כמה מקטריגים יעמדו מכאן ועד גיחון, וקטרוג למנוע הדבר שישאר בשב ואל תעשה בודאי נקל מלזרוק אבן במעשה לפוסלו מן הקרבן, ע"כ עצת ה' היתה שיצחק לכתחילה ירצה לברך את עשו וכמה רקדו במחולות כל כחות החיצונים לדבר זה, ואף שבודאי הרגישו בתחבולות רבקה שיעקב יטול את הברכות לא חשו, שחשבו שבודאי יצחק ירגיש בקולו או בחלקת ידיו שזה איננו עשו, וכל מה שעשה הוא בתחבולה כדי להטעותו כמתעתע יהי' בעיניו ויביא עליו עוד קללה ולא ברכה וישתכרו בכפלים שיהי' עשו מתברך ויעקב ח"ו יתקלל, ע"כ לא הפריעו את מעשה יעקב, אך אח"כ כשראו שיעקב נתברך הי' מעיהם מתחתכין ולא יכלו לעשות מאומה כי השכינה נכנסה עמו, ואז בהכרח מפני פחד ה' ברחו לנוקבא דתהומא רבה, וכענין שהגדנו לעיל שבשעת הלידה אין חשש מחמת החיצונים כי מפתח של חי' הוא ביד הקב"ה לבדו ובהכרח שבורחים, ועוד יותר מזה הי' בעת הברכות שהשכינה הי' שם וע"כ אז נתוודע ליצחק כל הסוד ואמר גם ברוך יהי':
11
י״בבמדרש הה"ד כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך ועשו הוא שונא את הדם רשבנ"א זה דם בכורה וקרבנות ר' לוי אמר זה דם מילה רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו, נראה לפרש לפי מה שהגדנו במאמר הקדום שאם הי' עשו חפץ להיות צדיק הי' יכול להיות במדריגת דהמע"ה אלא זדון לבו הפך הכל לרעה, והנה בזוה"ק שדהמע"ה הי' זקוק להיות בתחילת מלכותו שבע שנים בחברון כדי להתחבר באבהן, והיינו כי דהמע"ה הוא מרכבה למלכות שמים וידוע דלית לה מגרמה כלום, אלא שמקבלת מאורות הקדושים המתיחסים למדות שלשת האבות, וע"כ עשו תמורת אם הי' חפץ להיות צדיק הי' מאיר בו כל שלשת הארות בזדון לבו נעשה להיפוך לגמרי ונתהפך להיות שונא להאבות קדושות אלו וכמ"ש ואם את משפטי תגעל נפשכם פירש"י שונא את החכמים וזהו שנעשה מרכבה לנחש הקדמוני שכוונתו להזיק, ובזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין תנין ונחש כוונתו להזיק אף בלתי הנאתו אלא שונא בעצם כך הי' יעקב שונא בעצם הרע ועשו להיפוך שונא בעצם את הטוב אף בלתי יהי' לו שום תועלת והנאה ממנו, וזה שאמר רשב"נ דם בכורה וקרבנות זה הוא שנאה למדתו של יצחק שהקריב א"ע לקרבן, ר' לוי אמר זה דם מילה זה מדתו של אברהם שנצטוה במצות מילה, ובמצוה זו השיג מדריגות להיות נקרא תמים, רבנן אמרו שנאת דמו של אדם בגופו זהו שנאה למדתו של יעקב שלא ראה טפת קרי מימיו שהוא דמו של אדם בגופו וא"כ לא פליגו אהדדי אלא מר אמר חדא ומא"ח אלא רשבנ"א באשר אם הי' בטובה הי' לו להיות דבוק במדתו של יצחק ביותר דכל מינא אזיל בתר מיני', וע"כ כשנהפך לרע הי' שונא בתחילה למדתו של יצחק ואח"כ לאינך האבות, ור' לוי אמר שהי' שונא בתחילה למדתו של אברהם שהוא הי' הראשון להאיר את החושך שבעולם, ע"כ זה שהוא תכלית החושך הי' שונא בראשונה למדת האור, ורבנן אמרו שהי' שונא ביותר למדתו של יעקב שזהו תכלית הטוב כולו לשמא דקב"ה, ושונא את הרע בעצם כנ"ל, וזה תכלית הרע מרכבה לנחש הקדמוני ושונא את הטוב בעצם כנ"ל, ומ"מ כולם מודים דכל שלשה אתנייהו בי':
12
