שם משמואל, תולדות ד׳Shem MiShmuel, Toldot 4
א׳שנת תרע"ג.
1
ב׳במדרש גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, גילה בזמן שהצדיק נולד גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק [כן הוא גרסת הילקוט משלי], ובמדר"ת מפורש עוד יותר שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומפני מה היו שמחים שאלמלא לא נברא יצחק לא הי' העולם מתקיים שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ואין בריתי אלא יצחק שנאמר ואת בריתי אקים את יצחק, ויש להבין למה לא שמחו כ"כ בלידת אברהם שכתוב בי' נמי ברית, ובפשיטות יש לומר שבריתו של אברהם לא הי' מתולדה, אלא אח"כ בצדקתו, אבל בריתו של יצחק הי' עד שלא נולד, אבל העיקר נראה עפ"י דברי המדרש רבה הנ"ל דבזמן שהצדיק נולד הוא רק גילה אחת ובזמן שהוא צדיק בן צדיק הוא גילה כפולה, וע"כ יצחק שהי' צדיק בן צדיק הי' הגילה כפולה מלידת אברהם שהי' צדיק בן רשע, אך צריך ביאור שעכ"פ הי' להם לשמוח שמחה אחת בלידת אברהם, גם יש להבין מהו הגילה הכפולה, גדולה וקטנה הו"ל למימר, והלשון גילה אחר גילה אינו מובן לכאורה:
2
ג׳ונראה דהנה ענין השמחה בלידת הצדיק הוא משום שבאמצעות הצדיק נמשך קדושה וברכה לעולם, ובמדרש פרשה מ"ב משל לאוהבו של מלך שהי' שרוי במדינה ובשבילו נזקק המלך למדינה, אך באשר נשמה של אדם היא נעלמת ורוחני ודקה עד מאד, ע"כ הקדושה וברכה הנמשך באמצעותה הוא נמי נעלמים ואינם מרגישים אלא הרוחניים, ולדידהו נתוסף תוספות אור וגילה בזמן שהצדיק נולד, אבל כשהוא צדיק בן צדיק ומושך הצדיק בעת הולדתו מלבוש קדוש, להוליד א"כ באמצעות מלבוש קדוש זה נמשך קדושה וברכה גם להנגלים שהם מלבושי הרוחניים, וזהו גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק, שהגאולה הוא כפולה הן בהרוחניים והן בהגשמיים שהם מלבושי הרוחניים, וזהו גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק שהגילה הוא כפולה הן בהרוחניים והן בהגשמיים שהם מלבושי הרוחניים, והיינו הא דמדר"ת שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם מלבושי הרוחניים מפני שיצחק הי' לו גוף ומלבוש קדוש שהמשיך לו אאע"ה ע"כ שמחו גם הם, ומדוקדק הלשון שחושב המדר"ת ששה דברים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות, כי מספר ששה הוא כנגד ששה קצוות המלבישים את נקודה הפנימית, אבל בלידת אברהם הנה מבואר בכתבי האר"י ז"ל שתרח בא על אשתו בימי נדתה ומזה נולד אברהם באשר החיצונים שהיתה נשמתו בשבי' אצלם לא הניחו את נשמתו להפרד מהם לירד לעוה"ז, אלא כשראו זיווג טמא ומאוס כזה חשבו שבודאי תחזור הנשמה אצלם עוד יותר מטונפת עכת"ד, וממוצא הדברים שהמלבוש הי' טמא ומאום ע"כ לא שמחו בו שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם הששה קצוות, אלא נקודה הפנימית המתיחס לשביעי בודאי נתוסף אור בלידת אברהם נמי, ובזה י"ל דהיינו טעמא דאיתא במדרש אשרי תבחר ותקרב יש שנבחר אבל לא נתקרב, אברהם נבחר אבל לא נתקרב אלא הוא קירב את עצמו, כי באשר הי' לבושו טמא לא הי' אפשר לקרבו אלא לעומת שהוא טיהר את עצמו מקודם, וכבמדרש חזית ג' ה' מור זה אברהם אבינו שהי' ממרר ומסגף עצמו ביסורין, והיינו לטהרת המלבוש ואם הי' נתקרב קודם הי' כעין המכניס טומאה למקדש, ע"כ בשעת לידתו לא שמחו בו שמים וארץ וכו':
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש עוד מאמר המדרש אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב משל לאחד שהי' לו דין לפני השלטון ויצא דינו מלפני השלטון לשרוף וצפה אותו השלטון באסטרולוגיא שלו שהוא עתיד להוליד בת והיא נשאת למלך אמר כדאי הוא להנצל בזכות בתו שהוא עתיד להוליד והיא נשאת למלך, כך אברהם יצא דינו מלפני נמרוד לישרף וצפה הקב"ה שיעקב עתיד לעמוד ממנו אמר כדאי הוא אברהם להנצל בזכותו של יעקב, ואינו מובן, דמה ענין שיצא דינו מלפני נמרוד לישרף להמשל שבאמת נתחייב ראשו להשלטון, ובהמשל זה השלטון שחייבו הוא שהצילו בשביל בתו, אבל בהנמשל הרי חייבו נמרוד ואין זה נקרא כלל חיוב לגבי המצילו שהוא הקב"ה, ובמדר"ת שאמרו מלאכי השרת רבש"ע לזה אתה מציל כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו אמר להם הקב"ה בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו, וזה תימא שלא מצינו קטרוג שיתחייב הצדיק בשביל שעתיד להוליד רשעים, ואפי' בשביל חטא עצמו שעתיד לעשות אינו נידון כמפורש בש"ס ר"ה הובא ברש"י פ' וירא בפסוק כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שעתיד לעשות, מה גם על מעשה זרעו אחריו, ומפורש ביחזקאל בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן:
4
ה׳אך לפי האמור שהשמים וארץ לא שמחו בעת לידתו מפני שבנין גופו הי' בטומאת הנדה, ועדיין הי' צריך מירוק וצירוף וזיכוך יש לפרש, דהנה ידוע בהכשר הכלים מגעולי גוים יש שני מיני הכשר, הגעלה בחמין, וליבון באש, וההפרש ביניהם שבהגעלה בחמין נפלט הבליעה של איסור לחוץ, אך באם הבליעה כ"כ נדבקת ונסרכת בחוזק עד שאינה מתפרדת ע"י הגעלה בחמין, צריכה ליבון שתשרף הבליעה במקומה, וכעין זה הוא חלקי הרע הנבלעים באדם יש שיוצאין ממנו ע"י צירוף וזיכוך בעסקו במצות ובמעש"ט שגורמין להמשיך הארה אלקית בלב האדם ועי"ז הסט"א וחלקי הרע בדילין ממנו כענין שכתוב מפני שרי גברתי אנכי בורחת, ויש שנדבק כ"כ בחוזק שאין נפרדין ע"י הארה אלקית כנ"ל, ובזוה"ק שיש עננין חשוכין שכל אור הבא בהן נבלע ואינו מאיר מפני עובי חשכת עננין, והם שבע פרות הרעות שראה פרעה שגם אחר אכלם את הטובות לא נודע כי באו אל קרבנה, וזה כעין אינו יוצא בהגעלה כנ"ל, אלא שצריך ליבון שתשרף הרע במקומו, והיינו כדכתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, הוא אשא דאורייתא ששורף ומכלה את כל חלקי הרע שבאדם, והיינו כשהלימוד הוא ברשפי אש שלהבתי', כי אם איננו כ"כ בהתלהבות יתירה אין בו כח זה לעשות ליבון לנפש, אך כאשר הוא בהתלהבות רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, אש אלקי אש אוכלה אש, הוא עושה ליבון לנפש, וזה גורם שהמצות ומעש"ט יעשה נמי בהתלהבות, כמו שאמר זקיני זצללה"ה מקאצק שאור המצוה מונח בהמסכת שמדברת ממצוה זו, ומובן כשהלימוד הוא בהתלהבות מושך אש אלקי אש אכלה אש גם בהמצוה, ויש לומר שמצוות שבת מועיל מאד גם לזה כי המצוה הוא אהבה ורצון ודביקות ורגש הנפש, ובהופיע אור קדושת שבת ממילא כל חלקי הרע בטילין במציאות, כי מציאות חלקי הרע הוא רק מפאת ההסתר של ששת ימי המעשה שהי' נמתחין והולכין, ובשבת הוא היפוך מזה שהכל שב למקורו, וע"כ מחמת קדושת שבת שבלב האדם נתבטל ממילא כל חלקי הרע משם, והנה תקנה זו ע"י אש התורה מובן שהוא רק לאחר מתן תורה שניתן כח זה בתורה על הארץ לשרוף את כל הרע, אבל קודם מ"ת אם הי' חלקי הרע כ"כ נדבק ונסרך בחוזק עד שאינו בורח מפני הקדושה, שוב אין לו תקנה, ובודאי גם שבת קודם שנצטוו עלי' לא הי' באופן זה כי גדול המצוה ועושה וכו', וע"כ טומאת הנדה שהוא טומאה חמורה מאד, ובזוה"ק ח"ב (ג:) דלית מסאבו תקיף בעלמא בר ממסאבו דנדה קשיא מכל מסאבו דעלמא אסתאב הוא וכל דמקרבין בהדי' יסתאבון עמי', בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מקמייהו וכו', לזה אין תקנה בהמשך לתוכה הארה אלקית ע"י מצות ומעש"ט להבריח את חלקי הרע דאדרבא מסאבו דנדה דחייא שכינתא מקמי', וע"כ אאע"ה שבנין גופו נבנה במסאבו דנדה לא הי' לו תקנה אלא שריפה ממש וזהו שיצא דינו מלפני נמרוד לישרף, שמאת ה' היתה שומה בפי נמרוד שיגזור עליו שריפה לכלות פשע ולהתם חטאת ותשאר נשמתו זכה ונקי', ואחרי שכבר יצאה לחירות משבויתה שהי' ביד החיצונים, שוב תוכל לבוא לעוה"ז עוד הפעם בגוף טהור, לא כמו בראשונה שהיתה שבוי' בידי החיצונים ולא הי' מניחין אותה כנ"ל, אבל אחר שכבר יצאה מתחת ידיהם תוכל לבוא בגוף טהור ויהי' בתכלית השלימות בלי פסולת ולא יצטרך עוד שיצא ממנו עשו וישמעאל שישאבו את הזוהמא, והיינו הך דאיתא במדר"ת שהי' אומרים המלאכים לזה אתה מציל כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו, והיינו שלא מפני זה יתחייב, אלא שיותר טוב לפניו לישרף שלא יצטרך שיצא ממנו הרשעים האלו, ובזה יתיישב עוד דקדוק שלא נאמר שמלאכי השרת קטרגו עליו, כמו שנאמר הלשון בישמעאל לפי שהי' מלאכי השרת מקטרגין ואומרים [ברש"י פ' וירא] וכאן לא נאמר לשון קטרוג אלא אמרו מלאכי השרת, והיינו שלא בתואר קטרוג אמרו אלא שיותר טוב הוא לפניו כנ"ל, עד שאמר הקב"ה שיעקב עתיד לצאת ממנו שגם לבושו זה יתברר ויתלבן ע"י שיצאו ממנו עשו וישמאעל לשאוב את הזוהמא וישאר יעקב נקי בלי פסולת והוא בת הנשאת למלך:
5
ו׳במדרש ויעתר לו ה' משל לבן מלכים שהי' חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב והי' זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ, פי' דאם אדם מתאמץ בתפילה יותר מכפי טבעו הרגיל, פותחין לו כנגדו נמי מן השמים למעלה מן הטבע, ואפי' שאינו כדאי וזה נקרא חתירה שאינו דרך פתח הרגיל, ויש לדקדק דמדקאמר זה חותר מבפנים דהיינו המלך שהוא בפנים תחילה, דמשעה שנתן דעתו להתאמץ בתפילה, אפי' טרם שהתחיל להתפלל, תיכף חותר מפנים, וזה עצמו הוא מסייע ונותן כח לאדם לתפילה, וזה ה' שפתי תפתח מכלל שהם סגורין, אך להתאמץ בתפילה כ"כ אינו דבר נקל לכל איש, ונראה שעכ"פ בשבת דכתיב ביום השבת יפתח וגו' שאז בלא"ה השערים פתוחים זה עצמו נותן כח לאיש להתחיל להתאמץ בתפילה ואז ממילא הפתיחה שע"י התפילה הוא באופן אחר לגמרי, וע"כ גם בשבת אומרים ה' שפתי תפתח:
6
ז׳במדרש ויתרוצצו ר' יוחנן אמר זה רץ להרוג את זה וכו', יש להתבונן בלשון רץ ששייך בהעתקת מקום כמו וירץ לקראתם מפתח האוהל, אבל בעודם במעי אמם שלא נעתקו ממקומם כלל איך שייך לשון רץ, ונראה שהוא העתקת מהות ומוסרי שהרי מהות רבקה לא היתה להרוג את הרשע, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהאנשים שהם ממדת הדין צריכין שמירה מאד שבל יתעורר עם זה דינים אחרים, וכמו ששלמה המע"ה כשהרג את יואב ושמעי בצוואת אביו שלח לבניהו בן יהוידע להרגם, ולכאורה אינו מובן שהרי הוא הי' כהן איש החסד, אך הוא הדבר שבאשר בא להם המיתה מצד דין המלכות הי' צריך שמירה כנ"ל, עכת"ד, ולדידי יש להוסיף שמטעם זה לא מצינו ביצחק אבינו שום רוגז וכעס ודין ובאברהם מצינו מלחמת ארבעה מלכים וביצחק לא מציני ענין זה כלל, כי כל ימיו הי' באהבה ורצון, כי באשר הי' מדתו מדת הדין הי' שומר עצמו מאד מכעס, וע"כ נשי עשו שהי' מורת רוח ליצחק ולרבקה לא מצינו שכעס עליהם להשליכם מביתו כי בודאי עשו שהי' מתחפש בלבוש צדיק לא הי' לו כ"כ מקום להחזיק בימינם, והכל מטעם הנ"ל, וכן רבקה שהי' מדת הדין רפה כבזוה"ק היתה שומרת עצמה מכל מיני כעס ודין וכמ"ש שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד, הרי שהיתה חס אפי' על עשו, וזה פירש ממהות שלה נקרא שרץ ממנה, ובזה יובן דקדוק עצום לקמן במדרש בשעה שהיתה עומדת על פתחי בתי כנסיות וב"מ יעקב מפרכס לצאת וכו' ובשעה שהי' עוברת על בתי ע"ז עשו רץ ומפרכס לצאת וכו' שאצל יעקב על פתחי ב"כ וב"מ לא נזכר רץ, ואצל עשו על פתחי ע"ז נזכר רץ, ולהנ"ל ניחא שיעקב לא נעתק ממהותה לצאת על בתי כנסיות וב"מ שהרי היתה צדיקת לא נזכר בו לשון רץ, אלא בעשו על פתחי ע"ז שנעתק ממהותה נזכר לשון רץ:
7
ח׳ותאמר א"כ למה זה אנכי פירש"י מתאוה ומתפללת על הריון, מזה נראה שהי' היסורין עד דכדוכה של נפש, שהרי זה עשר שנים שכלתה עיני' מיחלת ומצפה לבנים, מה גם שהיתה יודעת שממנה צריך לצאת אומה הישראלית שכל בנין העולם תלוי בזה, ומ"מ לא עצרה כח לסבול, ויש להבין למה הי' כזה שיהיו שניהם בכרס אחד, ולמה לא כמו ישמעאל ויצחק שנולדו זה אחר זה, ולא היתה צריכה לכל הצער הזה, מה גם נשים צדקניות לא הי' בפתקה של חוה, א"כ מצדה לא היתה צריכה להצער:
8
ט׳ונראה דהנה אמרו ז"ל בש"ס ע"ז אלמלא חטאו ישראל בעגל לא הי' מולידין כי פסק היצה"ר, וכח להוליד אי אפשר בלתי היצה"ר ובש"ס יומא (ס"ט:) בעי בעיתא בת יומא בכל א"י ולא אשכחי כאשר אכנה"ג חבשוהו להיצה"ר, והנה במדרש פרשה נ"ג ויגדל הילד ויגמל רבי יהושע רבה אמר נגמל מיצה"ר, וכבר אמרנו, שגם מתולדה הי' נקי בתכלית כמו שאנו מברכין אשר קידש ידיד מבטן שזה יצחק, ויש להבין מאין נמצא בו כח להוליד אחר שהוא נקי מיצה"ר, ובזוה"ק שלעתיד ישיגו הכח ע"י תפלה, ואף כי מייתא הקרא דויעתר יצחק לאסמכתא ורמז על העתיד, מ"מ הרי מפורש בכתוב כי עקרה היא, משמע שמצידו לא הי' מניעה, אך י"ל דמזה עצמו שהי' צריך לצאת ממנו עשו, הרי בהכרח שהי' פסולת זה, ופסולת זה הביא בו כח להוליד, ובאמת אחר שיצא ממנו פסולת זה שוב לא הי' בו כח להוליד, ולפי"ז יובן שבהכרח הי' צריכין שניהם להיות בכרס אחד, דאם הי' יוצאה הזוהמא הוא עשו מקודם שוב לא הי' נשאר בו כח להוליד את יעקב:
9
י׳ולפי מה שאמרנו יובן הקרא וישקף אבימלך בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו, שפירש"י ראהו משמש מטתו, וכבר תמהו כל המפרשים שישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהן ביום, ולהנ"ל י"ל דהנה מעשה זה הי' אחר שכבר נולד עשו, ונשאר נקי לגמרי, והי' כאדה"ר קודם החטא, ואולי עוד יותר, וכמו באדה"ר דכתיב ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו שפירש"י שלא הי' יודעין דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ושם שהנחש ראה אותם ערומים ועוסקין בתשמיש לעין כל, וכמ"ש הספורנו שם כי אז הי' כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהי' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת עכ"ל, וכן כתב האור החיים שטעם הדבר מפני היותם משוללים מבחי' הרע וכללותם קודש היו דומות בהם בפנים של מטה כפנים של מעלה, וכעין זה נאמר ביצחק אחר שנפרד ממנו הפסולת הוא עשו הרשע, וא"כ יוצדק הדבר כפשוטו:
10
י״אבמדרש הה"ד כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך, ועשו הוא שונא את הדם רשבנ"א זה דם בכורה וקרבנות, ר' לוי אמר זה דם של מילה, רבנן אמרי שנאת דם של אדם בגופו וכו', נראה לפרש דהנה לקמן במדרש שא נא כליך זו בבל תליך זו מדי קשתך זו יון וצא השדה זו אדום, ביאור הדברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שבחר יצחק בציד כי מדתו גבורה לכבוש ולהכניע הכל להקדושה והי' לו ענין ציד לפועל דמיוני, עכת"ד, ולי יש להוסיף בה דברים דהנה מתחילת הבריאה כתיב וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על על הארץ, והיינו כי הכוונה הי' שכל בעלי חיים יהי' נכנעים לאדם והאדם יהי' נכנע להש"י, בזה יהי' כל הבריאה נכנעת להש"י, וע"כ כשחטאו הדורות ולא הי' נכנעין להש"י, ממילא אבדו הרדי' על יתר בעלי חיים, ובמדרש פרשה כ"ה בשעה שברא הקב"ה את אדה"ר השליטו על הכל הפרה היתה נשמעת לחורש וכו' כיון שחטא אדם מרדו עליו הפרה לא היתה נשמעת לחורש וכו' כיון שעמד נח נחו, ובדור המבול הופקרו למאכל לחיות רעות לשלוט בהם לפיכך הוצרך להזהיר עליהם את החיות כברש"י פ' נח, ובמדרש מורא וחתות חזרו ורדי' לא חזרו, וע"כ יצחק שהי' עולה תמימה, ובמדרש פרשה נ"ג ויגדל הילד ויגמל רבי הושעיא רבה אמר נגמל מיצה"ר, מה גם אחר שיצא ממנו הפסולת זה עשו והי' נשאר נקי כאדה"ר קודם החטא, וכמו שכתבנו במאמר הקדום, ע"כ הי' ענינו להכניע כל הבריאה להש"י ע"י מה שהוא הי' בטל בתכלית ונכנע להש"י ובמה שהכניע הבע"ח אליו הי' כעין הרדי' של אדה"ר וכנ"ל, והי' זה פועל דמיוני לכלל העולם, ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל שא נא כליך וגו' שרומז לארבע מלכיות, היינו שכוונת יצחק הי' לעשות תיקון הכללי להגביה גם את הד' מלכיות לעשותם נכנעים להש"י, ובזוה"ק דיצחק רחים לעשו דכל זינא אזיל בתר זיני' דמאחר שהי' סבור שעשו הוא בקדושה הי' סבור להכניע על ידו כל הד' מלכיות לקדושה, כי שליח של אדם כמותו, אבל באמת עשו ישראל מומר הוי ולא הי' ראוי להעשות שליח בזה, אדרבא כל הבחי' טובות שהי' בו מתולדה השתמש בהם לרוע, והי' רוצה להכניס את הקדושה ח"ו להיפוך, ובמדרש ועשו אחיו בא מצידו מזוין לצוד נפשו כמד"א ואשר לא צדה, ולכאורה אינו מובן הלא עדיין לא ידע שיעקב קיבל את הברכות ומה הי' לו ליעקב, אך הוא הדבר באשר ידע שיעקב הוא כולו קודש הי' רוצה לצודו ח"ו לצד הטומאה:
11
י״בולפי האמור יובן עוד טעם מה שעשו נולד בכור, דהנה בכור הוא ראשית ואחר הראשית נגרר הכל, ובאמת הוא ראשית גוים עמלק, ונברא בבחי' זו שיהי' ביכולתו להכניע הכל לקדושה ע"י שיכניע את עצמו ואת כל חלקי הרע שבו להקדושה, הי' נעשים כולם נכנעים כי אחר הראשית נגרר הכל, ואז הי' באמת שייך אליו הענין להקריב קרבנו לדבק הכל להקדושה ממטה למעלה אבל הרשע הזה בחר לו דרך אחרת להיפוך כנ"ל, וזה הוא שאמר רשב"נ שהי' שונא דם בכורה וקרבנות:
12
י״גור' לוי אמר זה דם מילה, היינו דהערלה היא קליפה חמורה מאד וחופפת על ברית קודש ובאה המצוה לחתכה כי קליפה חמורה זו אי אפשר להכניסה בקדושה, ואין לה תקנה אלא להרחיקה, וע"כ אברהם שאיחה את כל באי העולם נצטוה על המילה, כי לקליפה זו אין תקנה, ובזה נתגלה אות ברית קודש ונשלם צורת אדם באותיות שין דלת יוד כידוע אז שורה על האדם שם הש"י מלמעלה למטה וע"כ להכניע את הכל להקדושה הי' בו הצורך למצות מילה, אך הרשע הזה הי' בהיפוך, והי' דבוק בעריות, וז"ל הא"ע פרשת וילך ומעבודת ה' לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתיב את משפט אלקי הארץ ע"כ אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר עכ"ל:
13
י״דורבנן אמרו שנאת דמו של אדם בגופו, היינו כי כבר אמרנו בשם האר"י ז"ל שרביעית דם שבאדם הוא ממוצע בין הנפש להגוף, ובזה אמרנו הטעם מה שבכל מקום פירוד הנפש מהגוף מכונה בשם שפיכת דמים, היינו העדר הממוצע והמחבר, וכמו בפרטות כן בכלל העולם, העולם העליון והתחתון יש להם צירוף והמפריד ביניהם זה נקרא שפיכת דמים, ורמזו ז"ל בטיטוס שגידר את הפרוכת ונעשה נם והי' דם מבצבץ ויוצא כי הפרוכת המבדיל בין קודש לקודש הקדשים הוא דוגמת המחבר שני העולמות, ובהעדר זה שנקרא שפיכת דמים נעשה נס שהי' הדם מבצבץ ויוצא בפועל, והנה תמורת שנברא להכניע הכל להקדושה הי' נרגן מפריד אלוף:
14
ט״וקיצור הדברים כל התנאים כולם לדבר אחד נתכוונו לבאר רעות עשו, שמעשיו הי' היפוך ממה שנברא עליו, וכשתדקדק תמצא שהם ג' עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, עבודת הקרבנות הוא היפוך ע"ז מילה הוא היפוך עריות, זה דעת רשב"נ ור"ל, ורבנן אמרי שפיכת דמים:
15
ט״זוהנה ידוע מ"ש המהר"ל כי שלש עבירות אלו הם בגוף ונפש ושכל, ויש לומר שלעומתם עתיד שר של אדום לטעות שלש טעיות כבש"ס מכות (י"ב.) ושאנו אומרים בזמירות יחשוב לו בצרה תקלוט כבצר, ומלאך כאדם בתוכה ינצר ומזיד כשוגג במקלט יעצר, הטעות שבמקום מתיחס לגוף, הטעות בחילוק שבין מלאך לאדם מתיחס לנפש, והטעות בין מזיד לשוגג מתיחס לשכל ודו"ק:
16
י״זבמדרש שעבר עשו שתי עבירות שבא על נערה המאורסה שנאמר כי בשדה מצאה, והוא עיף שהרג את הנפש, המד"א כי עיפה נפשי להורגים ר' אמר אף גנב וכו', ונראה עפי"מ שאמרו ז"ל דמחמיר הכתוב בגנב מבגזלן, שעושה עין של מעלה כאלו ח"ו אינו רואה, וא"כ הוא ענף מע"א, והוא עבירה שלמעלה אמרו ג"ע ושפ"ד והוסיף ר' אף ע"ז, וזה שמסיים המדרש והוא רואה את בן בנו עע"ז ומג"ע ושפ"ד, ולא מצינו לו ע"ז אלא זה שגנב, ובזה יובן דברי הרמב"ם דגזל גוי מותר מה"ת וגניבת גוי אסור [עי' רמב"ם ריש הלכות גניבה וריש הלכות גזילה ואבידה וחידושי הר"ן סנהדרין (נ"ז.) אף שאינו נראה כן מדברי הרה"מ והכ"מ], דאיסור גניבה לאו מפני לתא דנגנב שחסרו אלא מפני לתא דגנב שהוא כענין ע"ז וזה אין חילוק בין גונב מישראל לגונב מגוי, ולפי"ז יש לומר דאפי' גניבת דעת וחניפה וצביעות נמי בכלל גניבה מאחר שאיננו מפאת החסרון של חבירו אלא לתא דידי', ודו"ק, וממוצא הדברים כל איש ישום אל לבו מה גדלה איסור הצביעות וגניבת דעת השם ישמרנו:
17
י״חברש"י כשנעקד יצחק על גבי המזבח והי' אביו רוצה לשוחטו באותה שעה נפתחו השמים וראו מלה"ש והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו עכ"ל, ומובן לכל שאין הדברים כפשוטן, ונראה לפרש דהנה רצונו של אברהם לשוחטו הי' חוץ לדרך הטבע, ובמדרש פ' העקידה הן אראלם צעקו חוצה חוצה הוא ברי' למיכס ית ברי', אלא שאהבת הש"י שבו עקר כל חוק וגבול הטבע שהטבע לא חצץ בפני', וכמים פנים אל פנים, עורר מלמעלה שהטבע והצמצום לא יחוץ בפני הרוחנית המשפיע מלמעלה, כי כל ההשפעה הבאה מלמעלה הוא רוחני אלא שמתעבה ומתגשם בעברו דרך כל עולם ועולם וממלאך למלאך עד בואה להכוכבים כדי שתהי' ראוי להנתן לעוה"ז הגשמי כי אין ביכולת הגשם לסבול התגלות הרוחני וכמ"ש מנוח מות נמות כי אלקים ראינו, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כשהתפלות עולין למעלה מלה"ש מחבקין ומנשקין התפלות, היינו לזככם ולדקדקם מעפרוריות הגשם עד שיהי' ראוי לעשות מהם עטרה, כי הרוחניות אינו סובל אפי' מדא דהאי עלמא עכת"ד, ובודאי כן הוא בשפע היורד מלמעלה למטה שמתעבה מעט מרוחניותו בכל עולם ובכל מלאך עד הכוכבים ומזלות כדי שיהי' ראוי לעולם הגשמי, ובעת העקידה הסיר הצמצום והמסכים, וירדה השפע ליצחק שהי' אז כמעט מסולק מהעוה"ז בלי לבוש, וזה נקרא שהי' מלה"ש בוכים כי באדם דמעות באין מהמוח והם נקראים מים טהורים והטבע מעציר בעד הדמעות שלא ירדו תמיד אלא ע"י התפעלות הנפש נתגבר על הטבע ויורדין, וזה מצוי בזקנים וחלושי כח המעצור, ובמדרש קהלת ושבו העבים אחר הגשם בא לבכות וזלגו עיניו דמעות, וע"כ בעת העקידה שנפסק אז כח המעצור והצמצום וירדה השפע בלתי מתעבה ע"י המלאכים, נקרא שירדו דמעותיהם ונפלו לתוך עיניו של יצחק, שהוא הי' אז בבחי' כזו שיכול לראות ולקבל כנ"ל, והנה העין כמו שהוא כלי המעציר מהדמעות כנ"ל שהוא כענין המלאכים לגבי השפע מלמעלה למטה כמו כן הוא האמצעי ממטה למעלה כענין המלאכים בהעלות התפלות ממטה למעלה והיינו שהוא אמצעי שעל ידה תקבל הנפש ההרגש מדבר הנראה, ויצחק שקיבל השפע כנ"ל בלתי אמצעות המלאכים, גרם נמי שיוסר ממנו כח האמצעי הזה וכהו עיניו, ודו"ק:
18
י״טיש ליתן טעם מה שאדום מתנגד ביחוד לקידוש החודש כבש"ס סנהדרין ולא הניחו הארמי הלז, וכמ"ש מהרש"א רש"י פ"ב עולה הייתי במעלה אדומים עיי"ש, עפי"מ שכתבנו כבר שדעת יצחק לברך את עשו, הי' בחשבו שיעקב ועשו הם כדמיון שבטי ישראל וכמו יהודה שנתברך במלכות כן ברך את עשו במלכות, וחשב שיעקב יהי' כמו לוי שיצא ממנו משרע"ה וכהונה ולוי', ומעשו יצא שני משיחים משיח ב"ד ומשיח בן יוסף, והארכנו בזה, והנה עשו הי' שלם בעיני עצמו ולא מצא אצלו שום חסרון, וע"כ כתיב וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל וגו', כי אחרי שראה שנפל מאיגרא רמה שחשב להיות גביר לאחיו ונהפך עליו הגלגל להיות עבד עולם לא פשפש במעשיו לתלות החסרון בו אלא בנשיו מפני שאינן מיוחסות שלא הי' ראוי שיצא מהן אותו הזרע ואותו גוי המבורך, וחשב לתקן שיהי' לו עוד אשה מיוחסת בת ישמעאל לפרי' ורבי', וע"כ לא גירש את הראשונות, ע"כ הוא עשו הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, וכמו שהי' מתחילה בעיני עצמו שלם בלי שום חסרון כן הי' לבסוף, והנה הוא להיפוך מדוד המע"ה דכתיב הוא דוד מתחילתו ועד סופו כשם שבתחילתו הקטין עצמו וכו' כבש"ס מגילה (י"א.) וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנרמז בשמו דלת בראשו ובאמצעו אות ואו שהוא אות השפעה, ודלת לבסוף, לרמוז שאחר השיגו כל המלו כה והי' מושפע בכל טוב נשאר בעיני עצמו דל ועני, כמאמר הכתוב תהלים כ"ב ואנכי תולעת ולא איש, ועשו הי' להיפוך לא כדמיון יצחק אבינו שחשבו כדוד להכניע את כל העולם תחת הקדושה כמ"ש הרמב"ם שהמלך הוא ללחום מלחמות להרים דת האמת, והנה ר"ח הוא יו"ט של דהמע"ה כידוע ע"כ עשו הוא אדום הי' מתנגד לקידוש החודש ביחוד:
19