שם משמואל, תולדות ה׳Shem MiShmuel, Toldot 5
א׳שנת תרע"ד.
1
ב׳בענין מה שרצה יצחק לברך את עשו יש להבין שכנראה לא רצה לברך כלל את יעקב שהרי אח"כ אמר עשו הלוא אצלת לי ברכה, ופירשו המפרשים שטענת עשו הי' שבודאי השארת ברכה גם לאחי ומעתה שהוא לקח שלי ברכני בברכה שהשארת לאחי עכ"פ ויצחק השיב לו ולכה אפוא מה אעשה בני, א"כ נראה שלא השאיר ליעקב כלל, ולמה, וכי לא הי' יודע שיעקב איש תם יושב אוהלים, ואף שחשב את עשו לצדיק כי ציד בפיו מ"מ לא מצינו שחשב על יעקב להיפוך, מה גם לפי מה שאיתא בספרים שגם אברהם הי' מחבבו ליעקב ביותר וקרא אותו תמוד בני היתכן שיצחק חשב לשלול ממני הכל ולא ישאר לו ברכה אחת עכ"פ, ובעיקר הדבר תמוה איך אפשר שיהי' ליצחק הצדיק והחכם כ"כ טעות ח"ו מהיפוך להיפוך:
2
ג׳ונראה בהקדם דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין שיצחק בחר בציד למאכלו, הי' הציד לפועל דמיוני למדתו לכבוש עבדא תחות מארי' ושפחה תחות גבירתה, עכת"ד, ולפי"ז נראה שיצחק חשב בעשו שעסק כל היום בציד שמדתו נמי לאכפיא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ואף שיודע בעשו שאיננו כ"כ צדיק יסוד עולם, שיהי' ביכולתו לפעול על כלל העולם, כי בודאי הרגיש בו פסולת ורצוניות לחומריות, מ"מ חשב שהוא כופף תמיד את רצונו, ומכניע רצונו מפני רצון ה', ובאשר האדם הוא עולם קטן דוגמת עולם הגדול, בהכניע את רצון טבעו החומרי לרצון השי"ת, בזה עצמו מכניע את כוחות חיצונים שבשורשו להקדושה, ועוסק בציד לפועל דמיוני כנ"ל, והיינו הך דכתב הזוה"ק שיצחק רחים את עשו דכל זינא אזיל בתר זיני', ובכן יש לומר שיצחק ידע ביעקב שהוא צדיק גמור איש תם ויושב אוהלים, אבל חשב שהוא בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ואין לו עוד יצה"ר כלל שהפכו כולו לטוב והוא נקי בלי פסולת כמו שהי' באמת, וע"כ אין לו עוד מה להכניע רצון עצמיותו שכבר אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירי למיתקא ורצונו רק לטוב:
3
ד׳והי' חושב את יעקב ועשו ששניהם כאחד טובים, אלא שיעקב בבחי' שבת ועשו בבחי' ששת ימי המעשה היינו שהעבודה בכל ששת ימי המעשה בבחי' אתכפיא, ובשבת בבחי' אתהפכא כמו שדברנו בזה במק"א, וע"כ שבת פטור מתפילין ואות שבת הוא במקום אות דתפילין כי איתא בתקה"ז דבקשירת תפילין יהבו חילא למאריהון לאכבשא עבדא תחות מארי' ושפחה תחות גבירתה, אך שבת הוא אהבה ורצון ודביקות לבד, ואינו צריך להכניע את רצונו כי רצונו הוא לטוב והוא בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירי למיתקא, וכל מה שהכניע להקדושה ע"י עבודתו בששת ימי המעשה כשהגיע יום השבת נכלל בקדושה וכפי שטרח בששת ימי המעשה יאכל בשבת, ובדוגמא זו הי' חושב יצחק את יעקב ועשו שעשו הוא כעין ימי החול להכניע הכל להקדושה, ויעקב לבחי' שבת שנכלל מה שראוי להכלל בקדושה:
4
ה׳והנה שבת הוא מקור הברכה, ואין שליטה לכחות חיצונים וכולהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא מפני הופעת אור קדושת שבת, כן נמי יעקב הוא מקור הברכה, וע"כ לא חשב כלל לברך את יעקב, כי הברכה שייך רק בדבר שעוד יש דבר המתנגד ובהמשכת הברכה נתברך ונתרבה ונתגבר צד הקדושה, אבל במקום שאין שום התנגדות והוא מקור הברכה אין נצרך לו ברכה, ונהרא מכיפי' מיבריך, וכמו שבת שהיא מקור הברכה, וע"כ בשבת כתיב ויברך אלקים את יום השביעי ולא פירש במה, אבל הפירוש הוא שנקבע בו שבת שהיא מקור הברכה, וחכז"ל פירשו רק במה שניכר הברכה, אבל עצם הברכה מהו אין כאן שאלה כי ברך את יום השביעי שיהי' בו שבת ומאחר שנקבע בו שבת הרי הוא מקור הברכה, וע"כ רצה יצחק לברך רק את עשו שהוא איש שדה וחשבו למכניע כחות חיצונים לזה נצרך הברכה להתברך ולהתגבר על כחות החיצונים ויכניעם להקדושה ויהי' שניהם בדוגמת מלך וכ"ג, כי זהו ענין מלך ישראל להרים את האמת ולהכניע הכל להקדושה, וכענין בדוד המע"ה שאמר לו הקב"ה יודע אני שידיך חדות וחרוצות לרדות בהן את עולמי כבמדרש דברים, והיינו להכניע את כל העולם להשי"ת, וענין כ"ג לקשר הכל בשורשו כידוע, וכענין שבש"ס יומא (יח.) אחיו הכהנים אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ובתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות והרי מהפך חשוכא לנהורא וכו':
5
ו׳ויש לומר עוד שכוונת יצחק הי' שעשו יכניע את כל העולם כולו לטוב, כי בוודאי אם הי' עשו רוצה להכניע את זדון לבו הי' באמת בכחו להכניע את כל העולם, כי ראשית גוים עמלק כחו של עשו, ובהכנע הראשית הכל נכנע, והי' כמו שיהי' לעתיד כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ולפי האמור יובן דברי המדרש (פס"ה) בפסוק שא נא כליך וגו' שרמז לו הארבע מלכיות, והיינו שחשב יצחק את עשו שיגביה את כל ד' מלכיות שהם מתנגדים להקדושה ויגביה אותם לעשותם נכנעים להקדושה כמו שיהי' לעתיד:
6
ז׳אך באשר עש' הרע לעשות, ואם ח"ו הי' משיג הברכות הי' עוד להיפוך שהי' מתגבר צד הטומאה והי' מכניע ח"ו להיפוך, ע"כ הי' עצת רבקה שגם בחי' אתכפיא ימָסר ליעקב ואף שרצון יעקב הוא רק לטוב ולא שייך אצלו להכניע את רצונו, מ"מ בזה עצמו שהיא מצוָה אותו לרמות את יצחק ליטול את הברכות שהי' קשה עליו מאד ומ"מ יכניע את רצונו ויעשה ע"כ שלא בטובתי וכבמדרש וילך ויקח אנוס וכפוף ובוכה והי' מכניע את רצונו מחמת מצות כיבוד אם, ובזה זכה ג"כ לבחי' אתכפיא ולהכניע את כל העולם תחת הקדושה הוא וזרעו אחריו עד לעתיד:
7
ח׳ויש לפרש שזהו הענין שהלבישה רבקה ליעקב את בגדי עשו היינו שירגיש בו יצחק מעט פסולת של עשו שיראה שזה נצרך לברכה, כי זה שחידשה רבקה שיעקב יצטרך להכניע רצונו מפני כיבוד אם, לא הי' אפשר שידע יצחק, וא"כ מה הועילה בתקנתה, וכמו שמעיקרא שלא חשב לברך את יעקב הטעם זה הוא עדיין, ע"כ חכמות נשים בנתה ביתה והלבישה אותו את בגדי עשו ואת עורות גדיי העזים על ידיו ועל חלקת צואריו והלוא אין ריח רע יותר משטף של עזים, ואף שבודאי בישמה אותו בבשמים שיתמרק רוח הרע, ולבסוף הי' שנכנס עמו ריח ג"ע מ"מ הי' נרגש מעט ריח הרע ע"י תערובת כדמיון שחשב יצחק מהות עשו שריח הרע נכנס לריח הטוב, ובזה יש לפרש דברי המדרש וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כי לזה הי' צריכין שירגיש בו מעט פסולת שיהי' שייך בו צורך הברכה:
8
ט׳ולפי דרכנו זה יבא על נכון שעד כה ישב יעקב בשלוה יושב אוהלים, כי לא לו הי' הענין להכניע כנ"ל, אך אחר שחידשה רבקה ומסרה לו וזרעו אחריו גם מדת אתכפיא להכניע את כל העולם להקב"ה, התחיל פרק אחר והצריך ללכת אל בית לבן להכניעו, והי' לו מלחמות מכל צד עשו ולבן, ובזה הכניע אתם והוציא את בלעם מפיהם, מה שעד הנה לא הי' נצרך לו כל אלה:
9
י׳יש להבין מדוע נתגלה רשעת עשו לרבקה ולא ליצחק שבודאי הרשע הזה הסתיר עצמו מכל אדם והי' מראה א"ע בעיני כל העולם לצדיק כחזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור, וכמו שאמר הרה"ק הרבי ר' בינם זצללה"ה אל תחשבו שעשו הי' נראה כאיכר מגושם אלא הי' לבוש לבנים ואומר תורה בג' סעודות, ואיתא במדרשות שלעתיד יבוא עשו וישב בראש כולם ואין מוחה בידו עד שיבוא הקב"ה ובעצמו ישליכהו לחוץ, הרי שאף משומרי החמות ומלאכי השרת יהי' נסתר רשעתו, ואם בעוה"ב שהוא כולו אמת כך בעוה"ז שהוא כולו מלא שקרים עאכו"כ, וע"כ אף יצחק אע"ה עם כל חכמתו ודקות הבנתו לא הרגיש, וע"כ מה שנודע לרבקה הי' במראה הנבואה כי האמהות נביאות היו ולמה לא נתגלה זה ליצחק ולא הי' צריכין לכל אלה, ועוד מדוע לא סיפרה רבקה ליצחק מה שנתגלה לה במראות הנבואה, ונראה דהנה ידוע שלמעלה אין נמצא מדת העצבות ועוז וחדוה במקומו וכולם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, וע"כ להמשיך הברכות ממקום כ"כ גבוה הי' צריך להיות בתכלית השמחה והחדוה, ועוד שגם מדת יצחק הי' שמחה וחדוה, כי שם יצחק ע"ש השחוק ובזוה"ק (קכ"ז.) שרומז על לעתיד אז ימלא שחוק פינו, והלוים נקראים בדיחו דמלכא בזוה"ק, וע"כ להמשיך ברכות משורשו הי' צריך להיות בתכלית החדוה והשמחה, וע"כ כשידע שיעקב הגיע למעלה רמה ונשאה בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירי למיתקא כבמאמר הקדום, וגם זה שעומד לפניו לקבל את הברכות שחשב שהוא עשו ראה אותו במעלה עליונה מאד עד שהי' נצרך להעמיק בחוש הריח אולי ימצא בו מעט פסולת כמ"ש וירח את ריח בגדיו שדרשו ז"ל ריח בוגדיו כמ"ש במאמר הקדום, א"כ הי' חושב ששני בניו יחד ירשו כל חמדת העולם וכל המעלות הרמות והנשאות ומטתו שלימה ולא יצא ממנו שום פסולת, ע"כ הי' בתכלית השמחה ולא נתערב עצב עמה, ולזה הי' צריכין כנ"ל, אבל באם הי' יודע שעשו נדחה הי' בהכרח תערובת עצב עמו ולא הי' אפשר להמשיך הברכות כ"כ גבוהים:
10
י״אבמדרש ויעתר לו ה' ר' לוי אמר משל לבן מלכים שהי' חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב והי' זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ שכן בערביא קורין לחתירתא עתירתא, ויש לדקדק שהי' צריך לומר זה חותר מבחוץ ברישא והדר זה חותר מבפנים:
11
י״בונראה דהנה ענין חתירה הוא למעלה מן הסדר כי הסדר הוא לכנוס דרך פתח, והוא משל לתפלה המתפרץ מתוך מרירות הלב עד שלא הי' יכול הלב לסבול ובוקע ויוצא לחוץ למעלה מן הסדר, וכענין שכתוב בדוד המע"ה ויתקבצו אליו כל איש מצוק ומר נפש וכל אשר לו נושה, ולעומת שהתפלה מתפרץ ויוצא מתוך עומק הלב למעלה מן הסדר כן נמי עולה למעלה ובוקע חלוני רקיע למעלה מן הסדר, ובזוה"ק (קל"ב.) ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי' כד"א ותעל שועתם אל האלקים ומהו שועתם אלא דבצליתי' ארים קלי' וזקיף עינוי לעילא כד"א ושוע אל ההר וצלותא דא מתבר תרעין ודפיק (ס"א ודחיק) לון לאעלא צלותי', וכגון זה נקרא שהי' חותר על אביו, ואז עוד טרם יתפרץ הדיבור של תפלה מן הלב, הקב"ה חותר מבפנים לקבל תפילתו למעלה ממדריגתו אחר שכבר קצר הלב מהכיל:
12
י״גוהנה בשבת אמרו ז"ל וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש ופירש כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שכיון ששבת ומרגיש מהות השבת אז הוא בעיניו כאבידה לעומת גודל בהירת שבת, ואינו צריך להתמרמר עוד יותר וממילא נסתלק כל הערובין למעלה מן הסדר ומן דרגא דילי', אך זה הוא לעומת פרישתו מחומריות כל ימי השבוע אז כשהגיע שבת מרגיש כנ"ל, כי בלא"ה הוא שוטה שאינו מרגיש, וזה שאנו אומרים בזמירות רבו יתיר יסגא לעילא מן דרגי' ויסב בת זוגי' דהות פרישא:
13
י״דבמדרש כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע ר' יהודה אומר ארבע כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר ורבנן אמרי חמש כנגד חמשה ספרי תורה וכו', נראה לפרש פלוגתייהו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין חפירת הבארות עפ"י מאמר תובת הלבבות בפסוק מים עמוקים בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שאף קודם החפירה היו במציאות בבטן הארץ, אלא שגושי עפר היו מכסים עליהם, כן עצה בלב איש יש במציאות בכל אדם אלא שגשמית החומר מכסה עליו ואין צריך אלא לגלול את האבן מעל הלב ואז ממילא יתגלה העצה שבלבו, וזה הי' ענין חפירת הבארות של יצחק, עכ"ד, ויובן ביותר עפ"י מה שכתבנו במאמרים הקודמים שיצחק הי' מדתו להכניע את כל העולם להשי"ת, ואז יתגלה ממילא כבוד ה', והוא מדת אתכפיא כנ"ל באריכות:
14
ט״ואך בזה יש שני דרכים, יש ע"י התמרמרות הנפש נכנע הלב כאמרם ז"ל ברכות (ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, בזה הוא קורע סגור לבו, ויש ע"י שנתגלה אור האלקי ומעט אור ידחה רב חושך, וכמ"ש (ישעי' ב' כ"א) ובאו בנקרת הצורים ובמחלות עפר מפני ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ, ובזה יש לפרש במה פליגי דר' יהודה סבר ארבע כנגד ד' דגלים שבמדבר, שידוע שהילוך ישראל במדבר הי' להכניע כח הסט"א שמשכנם במדבר כמ"ש בזוה"ק פרשת תצוה ובמדרש פ' בא פ' ט"ו איומה כנדגלות אין דגלים אלא צבאות שנאמר דגל מחנה וגו', וכשם שהכל יראים מן הקב"ה ומן המלאכים כן הגוים יראים מישראל שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך לכך נאמר איומה כנדגלות, וע"כ נראה ענין דגלי מדבר שהטיל אימה על כחות חיצונים ונכנעו להקדושה, ורבנן ס"ל שמדתו של יצחק, הי' להמשיך התגלות אלקית וממילא נפל פחד ה' כנ"ל וזהו חמשה ספרי תורה כי אורייתא וקב"ה כולא חד ובהופיע אור התורה שבחמשה ספרים שהוא מקביל לחמשה חלקי הנפש נרנח"י אז נכנעו כל כחות החיצונים, וכמו שמצינו ג"כ במדבר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וגו':
15
ט״זוזה הענין ששת ימי המעשה והכנסת שבת שבששת ימי המעשה צריך להיות עבודת האדם בהתמרמרות הנפש לקרוע סגור לבו וטובה מרדות אחת כנ"ל והוא כעין דגלי מדבר, ובהכנסת שבת כשהופיע אור קדושת שבת אז אין זמן להתמרמרות הנפש אלא להתלהב באהבה ואור קדושת שבת ואז ממילא כל כחות הרע מסתלקין ממנו וכמו בכלל וכל דינין מתעברין מינה, כן בפרט, והוא דוגמת נסיעת הארון קומה ה' ויפוצו אויביך וגו' וזה שמור מדת הלילה, וזכור הוא עוד יותר שאז הוא בחי' אהפכא חשוכא לנהורא וכו' וכמו שאמרנו במאמר הקדום:
16
י״זוקח לי משם שני גדיי עזים טובים וברש"י וכי שני גדיי עזים הי' מאכלו של יצחק אלא פסח הי' האחד הקריב לפסח והאחד מטעמים, ולפנינו בפדר"א איתא אחד לפסח ואחד לחגיגה, ויש להבין למה לא אמר יצחק לעשו שיעשה לו שנים אחד לפסח ואחד לחגיגה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי פסח הוא ביעור ע"ז כבזוה"ק פ' בא, והוא נחש הקדמוני ועשו הי' מרכבה טמאה אליו וכמו שנרמז בתרגום איש יודע ציד גבר נחשירכן, וע"כ כשניטל הברכות מעשו הי' אז זמן ביעור ע"ז, אבל מעיקרא כשצוה יצחק את עשו לא הי' ביעור ע"ז כלל ולא הי' ענין לפסח, ודפח"ח, אך עדיין צריכין להבין הלא גם לפי שסבור יצחק שעשו הוא טוב מ"מ גם בלעדו הי' ע"ז בעולם, ולמה לא עשה פסח ע"ש ביעור ע"ז שבכל העולם מבלעדי עשו, אחר שהוא זמן פסח:
17
י״חונראה דהנה במדרש וכן הוא בזוה"ק דשני שעירים הי' נמי דוגמת שני שעירי יוהכ"פ אחד לה' ואחד לעזאזל, והנה בש"ס יומא שסימן טוב הי' כשעלה הגורל של שם בימין, ופרשנו שזה של שם הוא רמז שנהפך לקדושה כל עשיות שבכל השנה, אף שלא הי' בכוונה נכונה, וזה של עזאזל הוא רמז שאפי' דברים שא"א ליכלל בקדושה ונדחה לחוץ מ"מ יהי' נכנע להקדושה והוא מדת אתכפיא, כדאי' בזוה"ק (קמ"ה:) דהא בזמנא דאקריבו ישראל שעיר הוה אתכפיא ההוא נחש ואתהפך לעבדא כמה דאתמר, וע"כ כשעלה גורל של שם בימין הוא מורה על שמאל דוחה וימין מקרבת וכשהקירוב הוא בימין ממילא מתקרב אף זה שלא הי' ראוי מצד הדין אלא בחסד:
18
י״טוהנה במאמרים הקודמים הגדנו שכוונת יצחק לאכפיא כל החיצונים ואפי' ארבע מלכיות הי' נכנעים להקדושה, והי' סבור שעשו יותר נאות לזה באשר חשבו שהוא בבחי' אתכפיא ויעקב הוא בבחי' אתהפכא לא נאות לענין זה אך רבקה שידעה זדון עשו הסיבה שיהי' הכל נעשה ע"י יעקב עיי"ש, וע"כ לפי האמת שהי' יעקב שיש בו מדת שני הבחי' אתהפכא ואתכפיא עשה שני שעירים שרומז לשתי אלה כנ"ל, אבל לפי כוונתו של יצחק שחושב שעשו יעשה זה ואפי' שהי' סבור בו שהוא טוב מ"מ אין בו אלא בחי' מתכפיא ע"כ לא הי' נצרך אלא אחד לאתכפיא:
19
כ׳וכן נמי לפי הדעת שאחד לפסח ואחד לחגיגה נמי, דפסח וחגיגה נמי נגד שתי בחי' אלו פסח שהוא ביעור ע"ז כנ"ל הוא בחי' אתכפיא ובזה הכניע את שר של מצרים ונגאלו ישראל, וחגיגה הוא לשמוח בה' כענין שכתוב שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלקי, והוא דביקת ישראל לאביהן שבשמים, וזה שלמים שלום למזבח ולכהנים ולבעלים שנכלל הכל בקדושה, והוא בחי' אתהפכא, אך יצחק שהי' חושב לאתכפיא לבד לא הי' צריך שתים:
20
כ״אולפי האמור יש ליתן טעם על פתיחת מדר"ת בפרשה זו בענין שלמים שלכאורה אינו מובן כ"כ השייכות לפרשה זו, ולהנ"ל יש לומר שזה כל ענין הפרשה של יעקב, וע"כ לא מצינו עד יעקב שהי' קרבן שלמים, עד שנאמר ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, ולא הקריבו בני נח שלמים שאין בהם אלא בתי' אתכפיא ולא בחי' אתהפכא, והדבר כמבואר:
21