שם משמואל, תולדות ח׳Shem MiShmuel, Toldot 8
א׳שנת תרע"ז.
1
ב׳בענין לידת יעקב ועשו, יש להתבונן למה היתה כזאת שנולדו בבטן אחת, ולא כמו ישמעאל ויצחק שנולדו זא"ז, וזה הי' גרם בנזקין שסבלה רבקה כ"כ צער עד דכדוכה של נפש, ומה תועלת הי' בזה, וגם בענין נטילת הברכות למה נעלם מיצחק רשעת עשו וצדקת יעקב, ולא נגלה לו כמו לרבקה, ולא הי' נזקק יעק"א לכל הצער הזה, וגם כל הצרות שעברו עלינו בשביל שתי דמעות של עשו, וגם הזעקה בשושן הבירה שנמשך מהזעקה שהזעיק יעקב לעשו כבמדרש, ואם הי' נגלה ליצחק אע"ה מהותם והי' אומר בתחילה לברך את יעקב לא הי' בא לכל אלה, וכבר האריכו המפרשים למעניתם, וכבר דברנו ג"כ הרבה בזה אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה איתא בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל בפירושו על איוב, שכל נשמות נפלו בעמקי הקליפה ע"י חטא אדה"ר והחיצונים כשיש נשמה יקרת הערך ביניהם הם נזונים על ידה ואינם מניחים אותה לצאת משם כלל, ובאשר יראים אולי יהי' זכות באיזה אדם להוציאה משם בעת זיווגו לכן כשרואין איזה מקום פגום עד מאד הן נותנין שם אותה הנשמה כדי שתתקלקל ממה שהיתה ותחזור להם יותר פגומה מבראשונה כדי שתעמוד בידיהם ימים רבים עכת"ד הצריך לעניננו, ונראה עוד לומר שלאו דוקא שיש להם שליטה בענין זה שאינם מניחין אותה לצאת מביניהם, אלא שיש להם נמי שליטה למנעה שתצא לפועל בחיים, והוא עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמשמע מש"ס נדה שטעם היצירה שבנקבה כפולה שנוצרה לשמונים משום שטומאתה כפולה, והענין כי קודם חטא אדה"ר הי' העיבור והלידה בלי המשך זמן כאמרם ז"ל עלו למטה שנים וירדו שבעה, כי הי' מדריגתם בפועל, אך ע"י החטא נפלו ממדריגתם ע"י הקליפה המסתיר כח אלקי, ובארבעים יום יוצא הולד מכח אל הפועל, ובנקבה שהיא חמרית יותר, הכח אלקי מצומצם ביותר, ע"כ ימי יצירתה כפלים עכ"ד:
3
ד׳ובזה יש לפרש דברי המד"ר ריש פ' תזריע בפסוק חיים וחסד עשית עמדי שמונה והולך את החסדים שעוברין על העיבור עד יציאתו לאויר העולם, ולכאורה אינו מובן שזהו בטבע העולם ואפי' בגוי נמי, ומה זה שאמר חיים וחסד עשית עמדי דמשמע עמדי ולא לזולתי, אך להנ"ל יש לומר שכל החסדים נצרכים באשר כחות הרעות מתנגדים ללידת ישראל, מה גם לאנשים רמי המעלה כדוד המלך ע"ה שבודאי בחפצם לעשות כל טצדקי למנוע הלידה ובאשר יש להם שליטה כנ"ל מפאת חטא אדה"ר ע"כ צריכין לחסדים גדולים ליטול מהם את כוחם ולא יהי' יכולת בידם למנוע היצירה והלידה אלא כמה שניתן להם הרשות כנ"ל:
4
ה׳והנה מובן אשר בלידת מובחר שבאבות יעק"א ע"ה שהוא הי' תכלית הבריאה, בידאי הי' כל כחות הרעות שבעולם חגרו שארית כוחם לעמוד לשטן על דרך יצירתו ועיבורו ולידתו שלא יצא לפועל, ע"כ הפלא ה' עצה ונוצר בבטן אחת עם עשו, וללידת עשו שורש נחש הקדמוני בודאי היו שואפים, ולא הי' ביכלתם להחיות את זה ולהמית את זה, כי אין בכוחם לעשות פעולות מתחלפין, שזה לא יתכן בלתי לה' לבדו, וכן הי' במצרים שהיו ישראל ומצרי ישנים בטלית אחת והחי' את זה ונגף את זה, והם באשר רצו להחיות את עשו, בהכרח הי' להם להחיות גם את יעקב, ולפחות שלא יגעו בו לרעה ח"ו, ע"כ הי' עשו כתריס בפני יעקב שלא יהי' יכולים לפגוע בו לבדו, וכה חלף עבר כל ימי העיבור שהי' עשו קליפה שומר לפרי, ולא הי' רגע אחד לבדו, עד בוא זמן הלידה, ומפתח של לידה לא נמסר לשליח אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ע"כ אז שהי' שמירת השי"ת דבוק בו, שוב לא הי' פחד וחשש מכחות הרעות, ע"כ יצא עשו תחילה לבדו, ואח"כ יעקב לבדו ולא הי' נצרך עוד להשמירה מכח עשו:
5
ו׳ולפי האמור יש ליתן טעם אשר הברכות הוצרכו שיבואו לו בבלי דעתו של יצחק ושיחשוב שהוא עשו, דהנה במדרש פרשה נ"ו ויבן שם אברהם את המזבח ויצחק היכן הי', אמר לוי נטלו והצניעו אמר שלא יזרוק ההוא דיגער בי' אבן ויפסלנו מן הקרבן, ואף ששם הי' ציווי השי"ת מפורש להעלות אותו לעולה, מ"מ הי' כח לס"ם לזרוק בו אבן להפסילו מן הקרבן, כ"ש בנ"ד דבאם הרגישו שיצחק בא לברך את יעקב, בודאי הי' עושים כל מיני תחבולות למנוע הברכה, ע"כ הי' עצת השי"ת שכוונת יצחק יהי' לברך את עשו, ולזה רקדו וחלו שיתברך ח"ו נחש הקדמוני ואף שהרגישו שיעקב הולך בערמה ליטול את הברכית, תשבו שבודאי יצחק יכירנו או הם בעצמם יעוררהו ויכניסו בו מחשבות והרהורים לומר שזה יעקב ויחשוב אותו כמתעתע ויביא עליו קללה ולא ברכה, וירויחו בזה בכפלים שיהי' ח"ו יעקב מקולל ועשו מתברך, וכענין דברי האר"י ז"ל שכאשר רואין מקום פגים מאוד נותנין שמה הנשמה כנ"ל, אך ידוע דברי הרה"ק זצללה"ה מלעלוב שכל מקום שיש בו עשרה מישראל, אפי' מלאך שבא לשם מתמוגג מפחד משום דכל בי' עשרה שכינתא שרי', ולפי"ז מובן ביעק"א שנכנס אצל אביו שהשכינה היתה עמו, שוב לא הי' שום יכולת לכחות הרעות לבוא שמה לעורר את יצחק ונשארו נתאלמים בחוץ וקיבל יעקב את הברכות ושוב לא חשש מהם כי מאז כל הכחות הרעות משועבדים לו, כמ"ש יעבדוך עמים וגו':
6
ז׳בענין הבארות שעשו אותם אברהם ויצחק בשוה, ולדעת רש"י הם הם אותם בעצמם, יש לפרש דברי המג"ע ששלשה בארות של יצחק עשק שטנה ורחובות מקבילים לשלשה עולמות, עשי' יצירה בריאה, מקביל לנפש רוח ונשמה, והם תלת יומין מקמי שבתא, ואח"כ כתוב ויעל משם באר שבע מקביל לעולם אצילות ונשמה לנשמה, והוא יום השבת, עכת"ד, ולפי"ז יש לומר דאברהם שחפר נמי שלשה בארות שהרי כתיב וכל הבארות ואין כל פחות משלשה, הם מקבילים לתלת יומי דאחר שבתא, והיינו שאאע"ה פעל שהארת קדושת שבת ישאר לימי החול, אך אחר מות אברהם סתמום פלשתים שלא יאיר לימי החול, וישב יצחק ויחפור את בארות המים, כי מדת יצחק הוא יראה, וכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"כ הי' לבארות של יצחק יותר קיום שאף שרבו עמו פלשתים לא עצרו כח לסתמם, ויש לומר עוד עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצקללה"ה שהשארת הקדושה אחר עבור ימי הקדושה, הוא לפי מסת ההכנה שלפני', וע"כ בשבת שהכנה לפני' הוא ג' ימים דמקמי שבתא נמשך רושם הקדושה לאחרי' תלת יומין, ומי שלא הבדיל במוצש"ק יבדיל עד יום ג', ובחג שהכנה לפני' הוא שלשים יום נמשך רושם החג אח"כ נמי שלשים יום, וע"כ כל שלשים נקרא אחר החג עכ"ד, ואתיא הא כדברי הזוה"ק ח"ג (קנ"ב:) ברעיא מהימנא דכיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין ע"ש, וע"כ יש לומר דמש"ה אותם של יצחק לא עצרו כח פלשתים לסתמם באשר הוא תיקון אותם שלשה דמקמי שבתא, ע"כ לפי מסת היומין דמקמי שבתא נשאר בהכרח לאחר שבתא:
7
ח׳ולפי דברי מג"ע הנ"ל דג' בארות מקבילים לתלת יומי קמי שבתא, א"כ רחובות מקביל ליום הששי אף שעדיין הוא מימי החול מכל מקום באשר יש בו אור החוזר משבת, יש בו התפשטות קדושה בלי מפריע וכמ"ש ולא רבו עלי', ע"כ הוא זמן מעותד לתשובה כבש"ס עירובין בני בר רב דיתבו בתעניתא בע"ש, כי כל תענית צריך שמירה שלא יסתעף ממנו עצבות וכעס כידוע, וע"כ יותר מוכשר לזה הוא ע"ש:
8
ט׳במדרש שא נא כליך זה בבל וכו', תליך זה מדי וכו', קשתך זה יון, וצא השדה זה אדום וכו', והפירוש פשוט שכונתו הי' להכניס גם ארבע מלכיות בקדושה ולהפוך חשוכא לנהורא, ומרירא למיתקא, וכבר דברנו בזה, ויש להבין למה לא הרגיש יצחק בהמטעמים שהביא יעקב שאין בהם ענין זה, שהרי באמת לא הכניסם להקדושה כלל, ובהכרח לומר שלא נתקיימה מחשבתו של יצחק בזה, ולמה לא התעורר יצחק כלל בזה, ונראה דהנה יש לדקדק שיצחק לא צוה אלא לעשות מטעמים מהציד ולא להביא עמם לחם ויין, ויעקב הוסיף להביא לו עוד לחם ויין למה עשה כזאת:
9
י׳ונראה עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהגיד למה לא צוה לעשו להביא לו שני גדיים אחד לפסח ואחד לחגיגה כמו שהביא יעקב, ויצחק הרי זכר שהיא ליל פסח כמפורש בפרקי דר"א ובתרגום יונתן שאמר לעשו שבלילה הזה אוצרות טל נפתחים עיי"ש, והגיד ז"ל כי פסח הוא ביעור ע"ז כבזוה"ק ובאמת הי' אז ביעור ע"ז שהוא עשו נחש הקדמוני, אך יצחק שלא ידע מקודם בזה לא הי' אצלו מקום לפסח ודפח"ח, ונראה להוסיף בה דברים דהנה כתיב האלוק מקרוב אני, ובמדרש אני שאני מקרב ולא מרחק, וכן הדין נותן שהשי"ת הוא תכלית הטוב והחסד ע"כ הוא רוצה תמיד לעשות חסד ולקרב בימין צדקו וכמ"ש החפץ אחפוץ במות הרשע וגו', ואף שאינן כדאי, השי"ת שולח הארות קדושה ללב אדם לעוררהו בתשובה והקדים הקירוב כדי שע"י הקירוב יתעורר להתקרב מעצמו ויהפך לבבו לטוב ויתקבל בקדושה אך באשר יש כחות רעות מאד שגם זה לא יועיל להם, ובזוה"ק פרשת פנחס שהם עננין חשוכין שכל אור הניתן בהם נבלע בהם וכדמיון שבע פרות הרעות שבחלום פרעה שכתוב בהם ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שזהו קליפת גסות הרוח שבאם בא בו מעט הארה הוא מתגאה עוד יותר עכ"ד, ע"כ אין תקנה לכחות רעות אלו ע"י קירוב, ואדרבה צריכין ביטוש וריחוק עד יחליש ויתבטלו כחות הרעות, ואז המקום להכניס רק את שארית הטוב שבהם להקדושה ולא כולו כמו שהוא, וזה מדתו של הקב"ה מעולם ומנהיג עולמו בשתי מדות אלו, בימין מקרבת להראוי לקירוב ושעי"ז יטיב מעשיו ויהפך ויכניס הכל להקדושה, ובשמאל דוחה לאותם שהקירוב לא יתקן אותם, והנה מצרים הם הם הרשעים שלא הי' מועיל להם קירוב והם הם העננין חשוכין שלא נודע כי באו אל קרבנה, וע"כ הכונה שהי' למען ידעו מצרים כי אני ה', לא הי' ע"י קירוב, אלא ע"י ביטוש ועשר מכות ואז המעט טוב שהי' בהם העלו ישראל עמם בהעלותם, וזה הי' מצות פסח ביעור ע"ז, שבמדרש אתם שוחטים פסחים ואני שוחט בכורים, וזהו ביטול כוחות הרעות שבמצרים, וכך הי' נמי ענין עשו שזדונו ורוע לבו וגסות רוחו הי' כדמיון עננין חשוכין הנ"ל שלא הי' מועיל לו קירוב אלא שמאל דוחה וביעור כחות הרעות שבו, ולא להכניס את כולו להפכו לקדושה, וככה יתנהג עם כל הרשעים וארבע מלכיות עד עת קץ שהכחות הרעות בעשן יכלו ומעט קדושה שבהן יתבררו ויתלבן וישוב להקדושה:
10
י״אוהנה יצחק באשר הי' עולה תמימה לא ידע ממציאות כחות רעות כאלו כדמיון עננין חשוכין כנ"ל, שא"א להם להתהפך לקדושה ע"י קידוש כנ"ל, והוא כלשון הכתוב (תהלים ק"א) לבב עקש יסור ממני רע לא אדע, שלא ידע שיש כ"כ רע בעולם, כי הצדיקים הגמורים אינם יכולים לצייר לפניהם שיש רע כ"כ בעולם, מה גם יצחק אבינו שלא הי' יכול לצייר לפניו ממציאות רע כזה ע"כ הי' כוונתו לברך את עשו ובאמצעות הקירוב יתעורר כנ"ל להיטיב מעשיו ויתהפך כולו לטוב, וכן הי' רצונו להגביה את הארבע מלכיות ולעשות תיקון הכללי, באשר עשו הוא ראשית גוים ובהכנסתו שיתהפך לקדושה יתהפכו עמו כל הגוים לקדושה, ולפי"ז לא הי' שייך אצלו עדיין פסח, שענין פסח הוא ביעור ע"ז וכל כחות הרעות, והוא הי' כל כוונתו להפך הכל לקדושה ולא לבער כלל, ע"כ לא צוה לעשו לעשות פסח כלל, ועם זה מובן שלא צוה אותו על הלחם ועל היין כלל, כי הלחם בודאי הי' מצות לאכול עם הפסח, ובזוה"ק שמצות הוא מלשון מריבה שעושה מריבה ומגרש את הסט"א, וכן יין הוא ארבע כוסות נגד ארבע כוסות של תרעלה שעתיד להשקות את האומות, ונגד ד' לשונות של גאולה, ויצחק באשר כוונתו אז להפוך את הכל להקדושה ואינו ענין פסח ממילא אין לו ענין לא למצות ולא ליין, אך יעק"א ע"ה כשהביא לו את הפסח עם המצות, הוא כאלו שם דברים בפיו ומרמז לו ממציאות הרע בעולם כעננין חשוכין כנ"ל, ואין עצה אלא לבער מקודם את כחות הרעות ועדיין נצרך לפסח לביעור ע"ז, ולמצות לעשות מריבה עם הסט"א, וליין של ארבע כוסות כנ"ל להשקות כוס התרעלה לרשעים, ויצחק אע"ה בהרגישו כי השכינה עמו ומסכמת לזה המביא את הפסח [אף שחשב שהובא מהציד, מ"מ חשב שצד גדי או טלה מהפקר, כי בודאי לא נכשל באכילת קדשים בלי כוונה] קבל ממנו דרכו בקודש זה לבער מקודם את הקוצים מן הכרס, ע"כ אכל הפסח עם המצות ושתה הד' כוסות לכוונה זו:
11
י״בולפי"ז אתי שפיר שלא התעורר בהעדר הגבהת הארבע מלכיות, שהרי אחרי הודיעו ממציאות רע כזה שאין לו תקנה ע"י קירוב אלא ע"י ביעור כחות הרעות, שוב לא דרש הגבהת ד' מלכיות כלל:
12
