שם משמואל, צוShem MiShmuel, Tzav

א׳צו ושבת הגדול שנת תרע"א

ב׳להבין ענין שבת הגדול שהא דמקחו בעשור הי' צריך להיות בשבת דווקא דאל"ה הי' צריך להקרא יום עשירי לחודש יום הגדול, ומאחר שנקרא שבת שקודם פסח שבת הגדול בין שהוא עשור לחודש או לא נראה בעליל ששבת היתה הגורמת, ונראה דהנה בשביל שלא הי' בידם מצוות במה להִגָאֵל ניתן להם פסח ומילה, ולמה דווקא מצות אלו:

ג׳אך י"ל דהנה מבואר בכתבי האריז"ל כי אדם הראשון באכילתו מעץ הדעת טו"ר ועירב טו"ר אז נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים באדה"ר כאמרם ז"ל בפסוק איפה היית ביסדי ארץ, ואח"כ באותן ק"ל שנה שפירש מאשתו ובאו הרוחות והיו מתחממין ממנו המשיך אותן הנשמות שהם באים מסוד טוב לההיא קליפה תקיפא דאיקרי רע, והנה אותן הנשמות היו נשמות קדושים וגבוהים מאד, ונתגלגלו שנית בדור המבול, והוסיפו לחטוא, ונתגלגלו בדור הפלגה, אח"כ נתגלגלו בדורות ההם שנשתעבדו תחת יד פרעה ואז נצרפו ונתלבנו עד שיצאו כולם נקיים ומלובנים וזה מבואר בכתבי האריז"ל:

ד׳ונראה כי הנה מבואר שבאכילת עץ הדעת הי' ענין חטא ע"ז, כמו שאמרו ז"ל והייתם כאלהים יוצרי עולמות מן העץ הזה אכל וברא את העולם, והנה האמין לקדמות העץ ושניות, ומזה נסתעפה קליפת ע"ז בעולם, אך בחטא השני באותן ק"ל שנה שהי' לאונסו כמבואר בעירובין לא הי' בו שמץ חטא ע"ז ומזה נסתעפה רק קליפת ג"ע וש"ד כמובן, ובדור אנוש נתגלגלו לתקן חטא הראשון, ובדור המבול לתקן חטא השני, ובדור הפלגה לתקן שוב חטא הראשון ובכל אלה עוד הוסיפו לחטוא, עד שבמצרים קבלו עונשם לגמרי, בגזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו נתקן חטא השני שהוא חטא דור המבול, ובעבודתם בחומר ובלבנים נתקן חטא דור הפלגה שנאמר בהם הלבנה לאבן והחמר הי' להם לחומר:

ה׳אך למען לבוא לעומת זה להקדושה היו צריכין למצות, כי כל עוד שלא נכנסו לעומת זה בקדושה לא היו יכולין להיות גאולים, וזה שניתן להם פסח ומילה, כי פסח הוא ביעור ע"ז כמ"ש בזוה"ק וכאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וזהו גמר התיקון מחטא הראשון, ומילה היא גמר תיקון חטא השני כמובן:

ו׳והנה חטא ע"ז הוא חטא בפנימיות, שהחטא הוא במחשבה שהיא אינה נגלית, וע"כ בכל עבירות אין מענישין על הרהור רק בחטא ע"ז כמבואר בסוף פ"ק דקידושין, וע"כ מצות פסח שהוא ביעור ע"ז לא הי' יכול להתחיל רק ביום השבת שהוא ג"כ פנימיות יומא דנשמתא, ע"כ מצות לקיחה שהיא משכו ידיכם מע"ז לא היו יכולין להגיע אליו רק באמצעית שבת שהאיר עליהם אור קדושת שבת, ובכח השבת שהתחילו בו היו יכולין לעשות הפסח, ע"כ מתיחס יום הלקיחה לשבת דווקא:

ז׳ולפי האמור יובן עוד שכל הגאולה היתה באמצעות השבת, כי כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר כי היכל האהבה שבשמים אם הוא נפתח הוא מביא אהבה רבה בין ישראל לאביהן שבשמים ובין ישראל זה לזה והרה"ק ר' לו"י זצללה"ה מבארדיטשוב הוא פתח את ההיכל הלז והיתה אז אהבה גדולה בעולם, אך באשר הרשעים השתמשו באהבה זו לרוע התאמצו צדיקי הדור לנעול אותו, עכתדה"ק, ובזה הבנתי מאמר חכז"ל באור שנברא ביום ראשון ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, כי ידוע שאור שנברא ביום ראשון הוא חסד והוא היכל אהבה כנודע:

ח׳והנה ידוע כי שורש כל החטאים הוא התשוקה וחמדה לדבר שאינו ראוי, ואפי' חטא ע"ז נמשך ממה שמשתוקקים למשוך השפעות מכוכבי השמים וכסיליהם, וכמו חטא הראשון של עץ הדעת טו"ר נאמר ותרא האשה כי טוב וכו' וכי תאוה וכו' ונחמד וכו', וזאת ידוע כי מטבע האדם שיהי' לו מדת התשוקה ואם אין מניח התשוקה במקום הראוי היינו לעבודת הש"י, בהכרח הוא משתוקק לדברים פחותים וחומרים, וכבר כתבנו במ"א שלשתי התשוקות רמזו חכז"ל וכינוי אותם בשם קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין ישבו שתיהן אל תאמין, ולעומת שאדם משתוקק להקדושה היא מסירה ממנו תשוקות חיצוניות, אך מאין יבוא להשתוקקות הקדושה כל עוד מצאתו לא רחץ, רק כאשר בזמנים מיוחדים שנפתח מעט היכל האהבה מזה יכול לבוא בלב אדם אהבה והשתוקקות להקדושה אבל ג"כ קשה שיתפתח היכל ההוא בעוד תשוקות החיצוניות קיימות למען לא יצמח מזה אהבות חיצוניות, וכל זה הי' בגאולת מצרים שהגאולה נצמחה מההשתוקקות להקדושה, וכמו שאמרו ז"ל שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, היינו שמצד התגלות אלקית התלהבו לבבות בנ"י להמשך אליו יתברך, וכטבע הברזל הנמשך אחר אבן השואבת, וזה העלם ממצרים, אבל בעוד שהי' השתוקקות החיצוניות בתוקפו לא הי' אפשר שתתגלה אהבה כ"כ בעולם כנ"ל, אך בשבת שהוא יום אהבה ורצון ואז היתה לקיחת הפסח שבזה נתקן חטא ע"ז כנ"ל ובטלה החמדה חיצונית שנמשכה מחמדת עץ הדעת טו"ר כנ"ל ועכ"פ בכלל נחלשה תשוקה החיצונית שוב לא היו יכולין הרשעים ליקח ההתגלות אהבה לחיצוניות שלהם, כי הנה כל מה שהרשעים ביכלתם למשוך אהבה אלקית לאהבתם המגונה הוא רק מפאת ההסתר והצמצום, וממילא כי אחר ביטול הע"ז והצמצומים המסתירים אורו ית"ש ביותר לא יכלו הרשעים עוד ליקח אהבה אלקית לאהבתם המטונף, שכל כחם להנות מהקדושה ולהגשימה הוא רק מפאת ההסתר והצמצומים כנודע, וכאשר נתבטל כח הע"ז והצמצום אז הי' באפשר לפתוח את היכל האהבה כנ"ל, ויבאו להם השתוקקות והתלהבות להקדושה ועי"ז שוב נתבטל ונתקן גם חטא השני מאדה"ר ובאו למצות מילה כנ"ל, וזהו שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, נמצא שכל הגאולה נמשכה מפאת שהוקדם להם השבת, וע"כ בכל שבת שקודם הפסח אפי' איננו בעשור לחודש נקרא ג"כ שבת הגדול, כי חסד נקרא גדול כמאה"כ לך ה' הנדולה וגו':

ט׳במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, תלה הכתוב חטאת לשחיטת צפון בעולה כאלו הי' עיקר צפון לעולה ולמה, ונראה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי זצללה"ה טעם שחיטת צפון בעולה, כי עולה באה על הרהור הלב שהוא במצפון ע"כ מקומו בצפון שנגזר שם צפון מפני שהוא במצפון מהחמה כמ"ש הא"ע, עכת"ד, אך לפי"ז יש להבין מדוע חטאת טעונה צפון כי חטאת באה על מעשה עבירה נגלית בלי מחשבה לחטא היפוך העולה, ונראה עפ"י שכתבנו במק"א שענין השוגג שהזדמן לאיש ישראלי לעבור עליו בלי דעת, שהוא מחמת שבודאי מכבר השתוקק לאותו דבר אף שהזהיר מלעשותו מחמת ציווי הש"י מ"מ מאחר שהשתוקק לזה הרי יש לו חיבור לזה הדבר וע"כ מזדמן אליו דבר הזה לעבור עליו בשוגג והכפרה הוא על מה שהשתוקק אליו כבר, וא"כ שוב הכפרה על שורש החטא שהביאו לזה והיא המחשבה ע"כ טעונה ג"כ צפון, וזה שתלוי' בעולה להורות כי החטאת נמי הכפרה על הרהור הלב כמו עולה:

י׳האומנם כי לכאורה יקשה על הנחה זו מהא דאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, וידוע דעת הרמב"ם שיצא לחלוק בין עבירות השכליות והשמיעיות, ולדידי הפי' עפ"י דברי הא"ע בלאו דלא תחמוד שרבים תמהו איך אפשר שאדם לא יחמוד לדבר יפה ונחמד לעיניו ונתן משל לזה שהוא כמו שלא יתאוה האיש להיות לו כנפים לעוף למעלה כי דבר הנמנע לא יתאוה לו הטבע, ככה צריך איש הישראלי לידע שכל דבר שלא ניתן לו מן השמים לא שייך אליו כלל כמו כנפים לאיש ולא יכול לקחתו בתחבולותיו והוא נמנע ממנו ע"כ לא יתאוה לו כלל ודפח"ח, ואף אנו נאמר שכ"ש דבר שאסרה תורה היא עוד יותר נמנע מפחמין לאכילה, ומה שאמרו ז"ל אבל אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, היינו שבאם לא הי' גזר הי' באמת דבר טוב כי הביט בתורה וברא את העולם, ואם עפ"י התורה הי' זה מותר ומאכל לאיש הישראלי אז הי' לו צורה אחרת והי' באמת טוב, אבל עכשו שהתורה אסרה אין זה רק רע וכפחמין לאכילה ואי אפשר להתאוה לו כלל, וע"ד זה תקיש לכל העבירות שבאם לא אסרה תורה בהכרח שהי' לו צורה אחרת והי' טוב וראוי, אבל עתה שאסרה תורה שוב נמאס ואין ראוי להשתוקק אליו, וע"כ המשתוקק אליו הוא חוטא וצריך כפרה:

י״אבזוה"ק רב אחא פתח ואמר והאש על המזבח תוקד בו וגו' אמאי ובער עלי' הכהן עצים בבוקר בבוקר אמאי וכהנא אמאי והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא וכהנא מסטרא דימינא קאתי ורחיקא הוא מן דינא וכו' והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא, ותירץ דהוא אשא אכלא אשא עי"ש, ועדיין אינו מובן ופי' כ"ק אבי זצללה"ה דהנה שמאל דוחה וימין מקרבת, וכהנא דהוא מסטרא דימינא צריך לעולם לקרב ולא לרחק, ואש שטבעו לכלות הוא מסטרא דשמאלא שדוחה, אבל אש אכלא אש איננו מכלה האש או דוחה אותו אלא מקרבו ומכללו אליו ונכלל אש הנאכל באש האוכל וזה עצמו מדת הכהן ודפח"ח, ועיין יומא (כ"א:) יש אש דוחה אש דגבריאל ויש אש אכלה אש דשכינה והדברים מבוארים ובהירים, והנה כתבו המפרשים טעם לגלות ושעבוד מצרים למען יורגלו בני ישראל לשאת על שכמם עול, ועי"ז נקל יהי' להם לשאת את עול תורה ומצות וכענין הנאמר ברחבעם בד"ה למען ידעון את עבודתי ואת עבודת ממלכי הארץ, וא"כ הרי גם הצרות והשעבוד בעצמו לטובה ולא למרק לבד, שדבר שהוא למירוק הרי אינו טוב בעצם רק לתכלית טוב, אבל להרגיל את האדם לשאת עליו עול תורה ומצות הוא טוב בעצם, הא למה זה דומה למרגיל את התינוק שיכול להלוך שהוא בעצם טוב, והבן:

י״בוזה הוא התכללות שמאלא בימינא, שמשמאלא נעשה ימינא, וכה הענין בששת ימי המעשה שהעבודה כדי לקבל את יום השבת, היינו שעבודת אדם תהי' בכל ששה ימים שעי"ז יזכה לקבל אור קדושת השבת, ובזה נכללין כל ששת ימי המעשה בשבת, ובכן שבת שקודם היציאה מהגלות אז נכללו כל ימי הגלות בהגאולה, כמו כל ששה ימים בשבת, וכמו מדת הכהן כנ"ל, וע"כ נקרא שבת הגדול חסד מדת הכהן שנקרא גדול והבן הדברים:

י״גבמד"ר כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירום רבנן פתרין קריא באהרן בלשון זה הושפל ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ובלשון זה הוגבה זה קרבן אהרן ובניו וגו', ונראה דהנה צריך להבין מענה אהרן למשה שאמר לו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, וענה אותו שבשביל שאמרו לי עשה לנו אלהים שילכו לפנינו ואימר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש ויצא העגל הזה, ופירש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא, אבל מ"מ למה אמר להם כלל למי זהב ולמה השליכו באש כלל, וי"ל דכל כוונת אהרן היתה באשר הובחן שכל הצרה הזאת שכל ישראל יבואו לכלל טעות הוא באשר בעוד משה עמהם הי' הוא המאחד והיו כולם כאיש אחד חברים ובלתי אפשר שיתדבק בהם דבר רע כאמרם ז"ל אין חטאת ציבור מתה שציבור דבקים במקור החיים כמאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, אך באשר משה עלה למרום ונפרד מהם ע"כ נשארו בלי כח המאחד אותם, וע"כ הי' כל איש ואיש בפני עצמו, וזה שאמרו ז"ל שאיוו לאלהות הרבה שלא היו כאיש אחד רק פרטי פרטים, וע"כ אין עצה רק לאחד אותם יחד, והיתה עצתו שיקח מכל אחד ואחד זהב ויתיך כל אלה לעשותו גוש אחד ויהי' זה דוגמא לכח האחדות שהשפיע הוא בהם וכאשר ישובו ויתאחדו שוב יתבטל טעותם כנ"ל, אך המכשפים בכשופיהם פעלו שיצא העגל הזה, כללו של דבר התנצלות אהרן הי' שהתכוין לאחד אותם, וכוונתו היתה רצוי', ע"כ זכה להקריב חביתין בכל יום שבאות י"ב חלות כמנין שבטי ישראל והיינו לאחד את כל י"ב שבטים לעשותן כאחד, וע"כ דעת ר' שמעון שכה"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו קרבין משל ציבור באשר הוא קרבן ציבור, הגם דלא קי"ל הכי רק משל יורשים היינו משום דכה"ג אפי' בעולם העליון עבודתו לאחד את הכלל כמו שהי' בעודו בזה העולם, והחביתין קריבין חצאין ולדעת הרמב"ם מחלקין כל חלה וחלה לשנים ומקריב י"ב חצאין בבוקר וי"ב חצאין בין הערבים להורות שאין לכל אחד שום השלמה בפני עצמו, כי עיקר פירוד לבבות נמשך ממה שכל אחד אדם שלם בפני עצמו, ולהיפוך אדם שבור שיודע שאין לו השלמה בפני עצמו רק מן הש"י שהוא משלים את הכלל כולו, זה מביא לידי אהבה והתאחדות, וכ"ז זכה מפאת כוונתו הטובה, וזה שאמר המד"ר בלשון זה הושפל כי זה בגמט' י"ב שכוונתו היתה לאחד הי"ב שבטים אבל שם לא עלתה כהוגן ובלשון זה הוגבה לאחד הי"ב שבטים גמט' זה, והבן:

י״דבפייט של שבת הגדול הוא נותן טעם לכל עניני יו"ט של פסח, ולמה זה, ולמה זה, מה שלא מצינו כן בכל הפיוטים, ויש לומר דהנה כתיב זאת חקת הפסח, וחקה היא בלי טעם, ונראה דאיכות גאולת מצרים הי' באשר היו ישראל עבדים לפרעה ע"כ היתה היציאה רק ע"י שלקחם הקב"ה לו לעבדים, ועבדות הש"י הוציאם מהיות עוד עבדי פרעה, וכענין אמרו ז"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד, כי כל קדושת הגוף שהיא בעצם מסלקת השעבוד שהוא במקרה, והקב"ה שלקח את ישראל לעבדים הוא קדושת הגוף לעולם, וזהו שאמר הכתוב עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד, וע"ז באה מצות פסח שנקרא עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, והנה עבודת עבד היא אף בלתי יודע הטעם, ולא עוד אלא שאי אפשר להקרא עבודת עבד אם יודע טעמו של דבר שצוהו הש"י, כי אם יודע הטעם אין לך הנאה גדולה מטעמם של מצות, וזה ידוע להזוכים להם וכמאמר הכתוב טעמו וראו כי טוב, וכל עבודת עבד הוא רק כשאין הנאה לעבד כבש"ס קידושין (כ"ב:) כי קאמרינן זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא, ע"כ מצות הפסח שנקרא עבודה והוא עבודת עבד להש"י שזה מוציאתו משעבוד פרעה נצרך שיהי' חקה דווקא:

ט״וובזה יש לפרש דברי המכילתא ואת עירום וערי' שלא הי' בידם מצות במה להגאל וניתן להם שתי מצות שהם פסח ומילה, וכבר עמדנו בזה הלוא זנותם עמד לישראל לעולם כמאמר הכתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ועוד שכבר נאמר בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלקים על ההר, ומה הי' חסר להם עוד זכות ומצות כדי להגאל, אך להנ"ל יובן שהוצרכו לעבוד עבודת עבד להש"י שזה יוציאם מעבדות פרעה, וזהו פסח כנ"ל, וגם מילה היא חותם עבדות כמ"ש המפרשים ז"ל בטעם מצות מילה ובאמת גם מצות מילה היא מכלל החקים, ועיין אבן עזרא בפסוק התהלך לפני והי' תמים, שלא תשאל למה המילה:

ט״זאך עם כל המעלה שיש למצות החקים כנ"ל יש בהם עוד צד להיפוך שהיודע טעמו של דבר זה מביא לו שמחה שהיא עיקר גדול בעבודת הש"י כמ"ש עבדו את ה' בשמחה, והעושה בלי ידיעת הטעם רק עבודת עבד קשה הדבר שיהי' כ"כ בשמחה, וידוע שכל הגלות בא מחמת העדר השמחה בעבודת הש"י כמאמה"כ תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב וגו', אך לזה הי' תיקון שמקחו של פסח שהוא התחלת מצותו הי' בעשור לחודש שהי' אז ביום השבת ובשבת נאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם, והיינו שמזה עצמו שזכו להיות עבדי הש"י והש"י הוא המקדש אותם ומיחדם לעבודתו הי' להם שמחה גדולה עד מאד, והידיעה זאת אף כי כל איש יודע זה תמיד, מ"מ אין כל הידיעות שוות שיש ידיעה מקופיא, ויש ידיעה עצמית עד שנוגעת ללב שממנו מקור מוצא השמחה, וידיעה זו באה באמצעות השבת, ואז היתה העבודה שלימה מכל צד, ומאחר שעשו בשמחה שוב באו לידיעת הטעם כי שמחה היא התגלות הנעלם כידוע, וכ"ז הורה לנו הפייטן במה שנותן טעם לכל דבר ודי בזה למבין:

י״זבמד"ר גופא אמר רב אידי מתאוה הי' דוד לקרבנם של נשיאים הה"ד עולות מחים וגו' איזה קרבן שיש בו פרים ואילים וכבשים אלא קרבנם של נשיאים שנאמר ולזבח השלמים וגו' ר' יהודה ור"נ ורבנן ר"י אומר חביב קרבנן של נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל בים שירה שאמרו ישראל בים זה א' ואנוהו וכאן כתיב זה קרבן נחשון בן עמינדב ר"נ אמר חביבה קרבנן של נשיאים כשני לוחות הברית בשני לוחות הברית כתיב מזה ומזה הם כתובים וכאן כתיב זה קרבן וגו' ורבנן אמרו חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כקרבן של נשיאים בקרבנות של נשיאים כתיב זה קרבן נחשון וגו' וכאן כתיב זה קרבן אהרן אמר ר' ברכי' חביב קרבן של אהרן לפני הקב"ה כי"ב שבטים מה טעם זה מנין זה עכ"ל, המאמר הזה אומר דרשוני וחיו:

י״חונראה עפי"מ שכתבנו במק"א ענין החנוכה והמלואים שנראה שהיא מצוה גם לדורות ובית עולמים ולעתיד מפורש בכתוב החנוכה, ואמרו ז"ל מלואים הקריבו בימי עזרא, ויש להבין שמץ מנהו עפ"י דברי הרמב"ן שאם בא לאדם אהבה אלקית יניחנה בתוך חפץ של מצוה וזה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ עכת"ד, ובודאי שיער חכמתו יתברך גדר האהבה וצוה לעומתה מצות מעשיות שיהיו כלים להאהבה, ובזמני קודש שהאהבה יותר גדולה נצטוינו להקריב מוספין ומצות יתירות בכל רגל ורגל מצה וסוכה ושופר, וכדומה, והנה ידוע שבראשית חינוך האדם לעבודתו יתברך תגדל האהבה ואיתא ברוקח אין חוזק כחסידות בתחילתו, ויובן מזה שבעת הקמת המשכן או בהמ"ק היתה האהבה גדולה מאד אשר אין ערך לאהבה התמידית, עד שאמרו ז"ל שמחמת גודל השמחה בעת חינוך המקדש שכחו ואכלו ושתו ביוה"כ, מזה נראה בעליל עד כמה גברה האהבה והשמחה שהרי יצאה מגדר וגבול חק אנושי, וע"כ היו צריכין לתוספות קרבנות למען יהי' זה כלים לאהבה רבה זו וכדברי הרמב"ן הנ"ל, וזה עצמו הי' קרבן הנשיאים וע"כ הקריבו פרים ואילם וכבשים, כי פרים כנגד אברהם, אילם כנגד יצחק, כבשים כנגד יעקב כמ"ש רש"י, והיינו כי אברהם הי' מוגבל במדתו מדת החסד, יצחק במדת הגבורה, יעקב במדת התפארת, וע"כ הקריב כל אחד לפי מהותו, אבל הנשיאים בעת הקמת המשכן שגברה בהם האהבה כ"כ עד למעלה מגדר וגבול לכן הקריבו פרים ואילם וכבשים יחד כנגד כולם:

י״טוזה שאמר המד"ר מתאוה הי' דוד לקרבנם של נשיאים וגו', כי ידוע מדת דוד המלך ע"ה שהיא השתוקקות ממטה למעלה להש"י כמאה"כ כלתה נפשי לה' וכל ספר תהילים מלא מזה, והיתה השתוקקתו להש"י עד אין קץ וגבול ותמיד הי' נראה בעיניו כמקצר באהבתו יתברך, והתאוה לקרבנם של נשיאים היינו שתהי' אהבתו למעלה מכל גבול ושיצטרך לכלים פרים ואילם וכבשים יחד כנ"ל:

כ׳ובא רבי יהודה וביאר מעלת קרבן הנשיאים כשירה שאמרו ישראל על הים שלגודל אהבת הנס יצאו מכל גדר וגבול עד שזכו כולם לנבואה גדולה כזו לומר זה א' ואנוהו, כי לשון זה הוא כמורה באצבע וכמי שיהי' לעתיד כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו', ואמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, היינו שכ"כ גברה עליהם האהבה עד למעלה מכל גבול וגדר ולמעלה ממהותם, וכ"כ הי' קרבן הנשיאים וכנ"ל:

כ״אור"נ אמר בלשון אחר כשני לוחות הברית, היינו כי ענין מזה ומזה הם כתובים שהיו נקראין משני עבריהן, וידוע דלוח המתהפך ישוב ימין להיות שמאל ושמאל להיות ימין והאותיות יהיו מהופכין בלתי נקראין קריאה הגונה, אך לוחות הברית נראה שהיו למעלה מגדר ימין ושמאל והכל הי' בנס עד שהיו נקראין משני עבריהן, וכך הי' קרבן הנשיאים למעלה מכל הפכים והכל מצד עוצם האהבה כנ"ל:

כ״בורבנן אמרו חביב קרבנו של אהרן כקרבן של נשיאים, דהנה חביתין מקריב כל כהן ביום חינוכו, ולפי דברנו הנ"ל יובן שבאשר ביום חינוכו האהבה יותר גדולה מהאהבה התמידית ע"כ צריך כלי להאהבה וזה החביתין, ובאשר כה"ג מקריב חביתין בכל יום נראה שאצלו חביב כל יום ויום כשעה ראשונה, ובכל יום ויום מוסיף והולך באהבה עד שלעומת יום אתמול הוא היום כדבר חדש לגמרי, ובכל יום אצלו חוזק חסידות בתחילתו, א"כ הרי הוא בלתי קץ וגבול והוא כקרבן נשיאים:

כ״גור' ברכי' אמר חביב קרבנו של אהרן כי"ב שבטים, היינו שידוע שי"ב ראשי חדשים הם כנגד י"ב שבטים, והרי זה בא ללמד ונמצא למד שכמו שי"ב חדשים בכל חודש יש התחדשות וצירוף הוי' מה שאין בזולתו, וע"כ חודש מלשון התחדשות שתמיד מתחדש והולך, כמו כן הוא ענין י"ב שבטים שהיו תמיד בהתחדשות וחיות חדש בעבודת הש"י, ובמדרש חזית א' ט"ו ב' מה יונה מחדשת בכל חודש גורן כך ישראל מחדשין בכל חודש תורה ומעש"ט והנה החביתין באות י"ב חלות כנגד י"ב שבטים, ומורה שיש בו ענין כל הי"ב שבטים שהוא התחדשות אהבה וחיות בעבודת הש"י, והכל הולך אל מקום אחד:

כ״דולפי דברנו אלה יש לפרש שאלת הבן חכם והתשובה אליו, שהוא שאל על כלל המצות אחרי אשר אתם הזקנים הגעתם לאהבת הש"י כראוי למה נצטויתם עוד במצות שבודאי תכלית המצות לעורר האהבה שבין ישראל לאביהן שבשמים, וזה שדייק אתכם הזקנים, שבודאי הבנים שלא הגיעו לתכלית האהבה נצרכים למצות עדות חקים ומשפטים, ותשובה ע"ז ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים היינו שיהיו המצות כלים לאהבה וזה לטוב לנו כל הימים שתהי' האהבה שמורה בכלים שתשאר עד לעולם, וזה עצמו מוזכר בההגדה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שישאר טעם פסח בפיו:

כ״הוממוצא הדברים שימי חג הפסח שעיקרם בחסד ואהבה צריכים שמירה וכלי להאהבה, וזה מנהג כל ישראל לטרוח הרבה לחג הזה ולבני תורה הלימוד הרבה בהלכות אלו שרבו כמו רבו דיני חו"מ וקרבן פסח, הלכות אלו הם שמירה וכלי להאהבה רבה של כל איש ישראל:

כ״וובזה נוכל לומר שזה עצמו הוא תשובה לבן רשע זבח פסח היא לה' שהוא כלי להאהבה ובהגדה לכם ולא לו שמאחר שאין בו אהבה להש"י אין המצות שייכים לו, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה [שפירש"י בשביל שאקיים מצותיו] עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל, שמאחר שכל הגאולה היא כדי לקיים המצות והמצות הם כלי להאהבה והוא שאין בו האהבה ואין המצות שייכים אליו שוב לא הי' נגאל, אבל אנחנו אלה פה חיים כולנו חיים באהבתו ועבודתו יתברך ויתברך:

כ״זשנת תרע"ב.

כ״חבמד"ר זה קרבן אהרן ובניו, זש"ה ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל וכו' והי' שמשון תמי' בלבו ואמר ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל, כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן ואיזה זה קרבן אהרן ובניו, יש לפרש דהנה כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, והנה ידוע כפרה דקרבנות היא מחמת דכל העולמות מתקרבים מחמת הקרבן כמ"ש הזוה"ק היפוך עבירה דכתיב ונרגן מפריד אלוף, ע"כ היא תיקון וכפרה על עבירות, ולפי"ז יש להבין כפרת אכילת כהנים מהו, ולרש"י גם אכילת בעלים בכלל וכבש"ס פרק תמיד נשחט האי עשה והאי עשה, ועיין מנחת חינוך מצוה ק"ב:

כ״טויש לומר עפ"י מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל דיוחנן כ"ג שימש בכ"ג שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי שבא לו מחמת אכילת קדשים שלא בכוונה ונתעברה בו נשמה רעה שמשכה אותו לרע רח"ל ע"כ, והנה ידיעת הפכים אחד שבודאי ע"י אכילת קדשים בכוונה מתעברות בו נשמות קדושות וטהורות שמושכים אותו לטוב, והנה כתיב את קרבני לחמי לאשי, והכוזרי נשאל על זה איך שייך לומר בהקב"ה לחמי והשיב שבמה שאמר לאשי מיישר כל קשה, שהוא לחם לאשי לבד ולא להש"י, אלא שעי"ז מביא לידי השראת השכינה, דוגמת המאכל שבאדם שגורם השראת הנשמה בגוף אף שהנשמה היא רוחנית ואינה נהנה ממאכל גשמי, מ"מ המאכל גורם לאיד הדם והוא נושא את נפש החיונית ונפש החיונית נושא למה שלמעלה ודק ממנה, וזה הדק נושא למה שעוד דק ממנה עד אחר הרבה אמצעים הוא נושא להנשמה, כן הוא בענין הקרבן שהוא נושא לאשי, וזה נושא שלמעלה ודק ממנו, וידוע דעשרה כתות מלאכים הם, ולמטה מכולם אשים כמ"ש הרמב"ם, ויש אלפים ורבבות מדריגות זה למעלה מזה וזה כסא לזה עד רום המעלות, ועל סדר זה גורם הקרבן לקירוב העולמות עד השראת השכינה:

ל׳והנה ידוע שנשמות הצדיקום גדולים ממלאכים, ובמדרש מי גדול השומר או הנשמר הוי אומר זה הנשמר וכתיב כי מלאכיו יצוה לך הוי שהצדיקים גדולים ממלאכים, ואפי' לדעת המחקרים שמלאכים גדולים, מ"מ זה רק בנשמות המלובשים בגוף, אבל נשמות בעולם העליון בודאי הכל מודים שגבוהים ממלאכים, והנה ידוע שנשמות הבאים בעיבור אינם מלובשים ונקשרים בהגוף שבאו בו ויכולין לצאת ממנו בכל עת שרוצין, וכאשר ח"ו בא לעבור עבירה מסתלקין ממנו, וא"כ נשמות צדיקים הבאים בעיבור לכ"ע הם גבוהין ממלאכים והם מעון לשכינה, וא"כ יובן שאכילת קדשים בכוונה שגורמת שיבואו לשכון עמו נשמות צדיקים, היא מביאה ביותר להתקרבות העולמות והשראת השכינה יותר מקרבנות הקריבים ע"ג מזבח שהם מאכל רק לאשים, וזה הוא מעון לנשמת צדיקים:

ל״אולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש מהאוכל יצא מאכל, שאהרן אוכל כל הקרבנות ואכילתו יותר גבוה כנ"ל איך יביא הוא קרבן שיהי' לאשים, וזה דבר המתמי', אבל כך גזרה חכמתו יתברך:

ל״בולפי האמור יש ליתן טעם בפסח מצרים שהיו גם האימורים נאכלין ובש"ס פסחים מאן לימא לן דלאו שוויסקא עביד פירש"י צלי בשפוד, משום דאז ישראל היו במעלה גדולה מאד מאד גבוה לפי מהותם, ולילה כיום יאיר להם, זכי אז נמי שתהי' אכילתם כמו הקטרת אימורין לאישים:

ל״גוממוצא הדברים נשמע לאכילת מצה בזה"ז שבזוה"ק שמצה מלשון ריב ומצה היינו שעושה מריבה עם הסט"א לגרשהו מגוף הישראלי הוא נמי באופן זה כי אתכא דרחמנא קסמיכנא כמי אכילת קדשים דמשלחן גבוה קזכי שהיא מביאה לידי עיבור נשמות גבוהות מאד הבאים בעיבור לסייע בעבודת הש"י ומושכין אותו לטוב, והסט"א ערקת מקמי נשמות ההם, אך צריכין לזה כוונה והתפעלות ורגש קודש ושיזכור בעת אכילתו מה הוא זה כעין אכילת קדשים בכוונה זוכין כנ"ל:

ל״דבפייט ולמה אכילת חמץ עד שש שעות, זכר לחפזון שכינה להעביר גזירות רעות, הפירוש פשוט כי ששה חדשים מקודם פסק השעבוד שנפסק מהם כח המצרים שנמשל לחמץ, ולא זכו לבוא לתחת כנפי השכינה שהוא דוגמת המצה שהוא מאכל בלי פסולת עד פסח, וזה הי' חפזון שכינה להעביר גזירות רעות שהוא השעבוד עוד קודם תם קץ הגלות, שהרי ברית בין הבתרים הי' בפסח כפירש"י בפסוק ליל שמורים, ושלמו ימי הגלות נמי בפסח, ויש לומר שהרי זה כענין מ"ת שהי' רחוק מעת היציאה שלשה חדשים ובמדרש שהוא ג' חדשי הבחנה, ופי' המהר"ל כדי שיהיו נבדלים לגמרי מהמצרים בלי שום חיבור, כענין זה יש לומר בטעם פסיקת השעבוד ששה חדשים מקודם, וזהו לימוד למשכיל שצריכין מקודם הפסח לטהר לבבו, ולא להמתין עד יגיע יום הפסח, ולזה בא הרמז ג"כ באכילת חמץ שנאסר מחצות, ואתה דע לך:

ל״הומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו', יש ליתן טעם למצוה זו, ולכאורה נראה מפשטת דברי חכז"ל שזה הוא הכנה על יום השמיני ומינה ילפי ליוה"כ כדכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם מה כאן פרישת שבעה ליום אחד, אבל הלשון דכתיב עד יום מלאת ימי מלואיכם וכתיב קרא אחרינא תשבו יומם ולילה שבעת ימים משמע דאחר שבעת ימים אינם צריכין לישב, ואם איתא דכל הישיבה היתה הכנה ליום השמיני א"כ כ"ש דביום השמיני היו צריכין לישב:

ל״וונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק ח"ב (מ'.) דשאור וחמץ דהו' רשו אוחרי שלטנין וממנין על שאר עמין וקרינן להו יצה"ר רשותא אחרא אל נכר אלהים אחרים אמר ר' יהודה אי הכי כל יומי שתא נמי אמאי שבעת יומין ולא יתיר אמר לי כל זמנא דאתחייב בר נש לאיתחזי גרמי' בן חורין הכי איצטריך כל זמנא דלא אתחייב לא איצטריך למלכא דעביד לחד בר נש רופינוס כל אינון יומין דסליק להאי דרגא וכו' לשתא אחרי נטיר אינון יומין ולבש אינון לבושין כגוונא דא ישראל וכו', והמפרשים פרשוהו דבתחילה צריכין שמירה ואח"כ אינו מזיק חמץ ושאור, וכן בכל שנה שנתעורר ענין הגאולה צריכין שבעה ימים הראשונים שמירה, ולפי"ז יש לפרש דהיינו טעמא דפרישת שבעה, דידוע דמחשבות הדור כולם נקבצו באים לצדיק הדור והוא מעלה אותם, ולזה צריך שמירה יתירה שמחשבות האלו לא יתפסו מקום אצלו ולא יקלקלוהו, וע"כ אהרן ובניו שנכנסו לכהונה בראשית ימי הכנסתם היו צריכין שמירה והשמירה הי' מחיצת חצר אוהל מועד, ולזה יוצדק הטעם פן תמותו, אבל אחר עבור שבעת הימים שוב כחם יפה בעצמם לדחות כל אותם המחשבות ולשרוף אותם כקש ותבן, וזה עצמו הי' הענין ביום הכפורים שהי' הכ"ג צריך שמירה ביותר עד שנחשב לנם שלא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ ועיין תיו"ט, ובזה יובן בפשיטות ש"ס יומא מעשה בכ"ג שסיפר עם ערבי אחד בשוק ביוה"כ ונתזה צנורא מפיו על בגדיו, ותמהו הלוא הי' צריך פרישה, ולהנ"ל יובן שלאחר הפרישה שבעה ימים הי' כחו יפה אף לספר עם ערבי בשוק:

ל״זולפי"ז יש להבין ענין פלוגתא דר"י ור"ל דר"י יליף לה פרישה לכ"ג ממלואים ור"ל יליף לה מסיני, דבסיני הפרישה לכנוס למחנה שכינה ע"כ לאו משום האי טעמא, אלא שיהי' נבדל מכלל העם, וימי הפרישה הם כמו אמצעי בין ימים שקודם להם שהי' בתוך כלל העם ובין ימים שהוא במחנה שכינה נבדל לגמרי, שכל זמן שנבדל לגמרי מזמן הקודם צריך לזמן אמצעי, וכעין מה שאמרנו בטעם איסור חמץ מחצות ועיין במאמר הקדום, וכן הי' הפרישה ליוה"כ שהי' צריך הכ"ג ביוה"כ להיות נבדל לגמרי כמו מלאך, וכבירושלמי וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכ"ג לאו אדם הוא אלא וכו', ולפי"ז אין ללמוד זה ממלואים דא"כ כ"ש יום השמיני שהי' צריך לפרישה מה שאינו נראה מהכתוב, אבל לר"י הפרישה היתה לשמירה כנ"ל והוי דומיא דמלואים ולא דומיא דסיני, ולפי"ז מעשה דכ"ג שסיפר עם ערבי בשוק ביוה"כ אתיא כר"י, ולר"ל צריכין לומר דשעת הגזירה הוי ואין הפרישה מעכבת בדעבד:

ל״חוממוצא הדברים דכל איש ישים אל לבו להיות פרוש בימי הפסח ביתר שאת ולא דווקא מחומרי דחמץ אלא מכל עניני יצה"ר שהחמץ מרמז עליו ובזה יקנה קנין בנפשו קנין קדושה וטהרה לכל ימות השנה:

ל״טצו וזכור שנת תרע"ג.

מ׳זאת תורת העולה וגו' והרים את הדשן, יש לדקדק מה ענין תורת העולה לתרומת הדשן, הלוא תרומת הדשן יכול להיות מדשן אימורי שאר קרבנות ולמה תלה בעולה, ונראה דהנה יש להתבונן במצות תרומת הדשן, דהנה שלשה דברים יש בקרבן, דם, אברים ופדרים, ודשן, דם הוא הנפש ומכפר על הנפש ובזה תלוי עיקר הכפרה, אברים ופדרים הם לריח ניחוח ומ"מ אינן מעכבין את הכפרה, דשן מוציאין אותו מחוץ למחנה, ונראה דעצם הנפש מכופר בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר, אך מדות המסתעפין מהנפש מתכפרין בהקטרת איברים ופדרים, שבהם מלובשים חלקי הזן חיות הנפש, כי כל מדות יש בקדושה וכנגדן בתמורה כמו חסד דקדושה ולעומתו אהבת חיצוניות וכן כל שבע מדות, וזה נתברר בלהב אש המזבח חלקי הרע בעשן כלו והוא מאכל לחיצונים כבזוה"ק, כי כל זינא אזיל בתר זיני', וחלקי הטוב עולים מלובנים ומזורזים לריח ניחוח, ובאשר יוצא ע"י אש המזבח כל חלקי החיות ואינו נשאר רק הגוש הנעשה אפר שאין בו שום חלקי החיוח, זה אין בדוגמתו בקדושה, ע"כ נדחה לחוץ:

מ״אוהיינו שלעומתו באדם הוא עצבות ומרה שחורה שאין בו שום חיות ואין דוגמתו בקדושה, כי בקדושה כתיב עוז וחדוה במקומו, ועצבות ומרה שחורה הוא רק בסט"א, ע"כ אין בו חלק שיתקבל בפנים, קיצור הדברים עצם הנפש נתכפר בדם, כי הדם הוא נושא לנפש הבהמה ונפש האדם המגולגל בה כבר קבלה עונשה בצער הגילגול ובשחיטה ובהגיע הדם אל קיר המזבח נדבקה הנפש ביסודה, ואין בו חלקי פסולת הנדחה כי כל טיפה וטיפה חזיא לזריקה, ובזריקת טיפה אחת נדבקה הנפש ביסודה, איברים ופדרים בהם מלובש חיות ומדות הנפש שישנם בקדושה וכן בתמורה, נתברר בלהב המזבח, חלקי הרע כלו בעשן והוא מאכל החיצונים, וחלקי הטוב עולים מלובנים לריח ניחוח, עצבות ומרה שחורה זהו אפר שאין בו שום חיות, אף אינו מצמיח כי אפר האיברים לכ"ע אינו מצמיח כמ"ש תוס' חולין (פ"ח:), וזה לאות שאין בו שום חיות כלל, ואין דוגמתו בקדושה ע"כ נדחה לחוץ:

מ״באך באשר אין עוד מלבדו ואי אפשר שיהי' דבר במציאות בלתי שיהי' בו ניצוץ קדוש המחי' אותו, וכתיב כי לא ידח ממנו נדח, ע"כ יש בו עדיין מצוה והיא מצות תרומת הדשן שנברר את ניצוץ הקדוש שבו, אך איננו נתקבל בפנים כמו שהיא, אלא ושמו אצל המזבח ושם נבלע במקומו והוא מסיבות מתהפך עד שניצוץ הקדוש חוזר ובא ונכלל בקדושה, ומ"מ בעודו יש בו מעילה לאות שהוא ניצוץ הקדוש, אלא שהוא בסתר המדריגה מהופך לחלק רע שאין בו שום חיות, וצריך ליבון אחר ליבון וצירוף אחר צירוף, בדומם צומח חי מדבר עד אשר תשוב אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה והדברים עתיקים:

מ״גובזה יש לפרש הכתוב זאת תורת העולה פירושו תורת העליות, והיינו העליות שעל ידי מוקדה על המזבח שהרשעה נכלה בעשן, וחלק הטוב עולה לריח ניחוח, ועוד עלי' ע"י תרומת הדשן כנ"ל, והנה דוגמת זה הוא ארבע מלכיות ועמלק, שארבע מלכיות אף שהם חלק רע ומתנגדים למלכות שמים והם כח מושך לעבירות, מ"מ באשר ענינם לעשות בחיות וכחות הנפש, ויש דוגמתם בקדושה, כי שורשם ושורש שורשם עד למעלה ד' אותיות הש"י, ע"כ יתבררו ויתלבנו ויצרפו לעתיד וישאר מהם חלקי הקדושה ויהי' ענינם כח מושך לדוגמתו בקדושה וחלקי הרע יתפרדו מהם לחרפות ולדראון עולם, והוא דוגמת אברים ופדרים הנאכלין בלהב המזבח כנ"ל והרשעה כולה כעשן תכלה:

מ״דאך קליפת עמלק שהיא קליפה רעה מאד והיא קליפה מושכת לקרירות ומרה שחורה כמו שאיתא בספרים בפסוק אשר קרך בדרך שפירשו שהביא בהם קרירות ומצץ את כל חלקי החיות שבהם עד שכל מה שעושין הוא בלי חיות ורגש הנפש כלל, וכבר אמרנו שזה מתאים עם פירש"י צוננך והפשירך מרתיחתך שכל האומות היו יראים וכו' והקרה אותם בפני אחרים, היינו עפי"מ שכתוב והי' בית יעקב אש וקדושו ללהבה, שלעומת שישראל עושין עבודתם עבודת הש"י בחיות וברשפי אש הם כאש בפני אומות העולם וכולם יראים מפני ישראל כבמדרש פ' בא, כמו שיראים מפני האש שלא יכוו בלהב אש אוכלה, אך כאשר עושין בקרירות וכמצות אנשים מלומדה, שוב כן הם בפני האומות, וזה שפירש"י צוננך והפשירך בפני האומות שע"י שהם בעצמם נעשו צוננין כן הם בפני האומות, וקליפה זו אין דוגמתה בקדושה, ועלי' נאמר ולא יהי' שריד לבית עשו, כי אינו דומה לשאר אומות, ואין לו תקנה אלא מחה אמחה את שמו מתחת השמים, ואז הניצוץ הקדוש שבו ע"י סיבות מסיבות שונות יהי' לו תיקון לשוב אל הקדושה, והוא בדוגמת תרומת הדשן שאיננו מתקבל בפנים רק ע"י ביטול שנבלע במקומו וכנ"ל, וכענין שאמרו ז"ל בקצת רשעים שנעשו אפר והרוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ובעשרה מאמרות שעי"ז יש להם תיקון ועלי', ואינו דומה לשאר האומות שבהפרד מהם הרע תשאר המדה כמו שהיא בקדושה, אבל קליפת עמלק שאין דוגמתה בקדושה וניצוץ הקדוש שהי' בו נתהפך בעמלק לרע, כמו שביארנו במקום אחר, שהרי כמה אומות הרעו לנו יותר מעמלק, פרעה שחט ק"נ ילדים בביקר וק"נ בערב ושאר גזירותיו אם בן הוא והמיתן אותו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ועוד כהנה, היוצאים מגדר וחוק אנושי, ועמלק בדרך מלחמה בא עליהם שהוא דבר הנוהג בעולם, וכולם לא נגזר עליהם כליון ומחיית שם כמו בעמלק, אבל הוא הדבר שעמלק הי' בו ניצוץ הקדוש שהרי הוא מזרע יצחק, וגם אביו אליפז הי' נביא אומה"ע, והוא ברוע בחירתו הפך את ניצוץ הקדוש לרע, וע"כ הי' כחו כל כך גדול עד שמרע"ה הי' לו כ"כ טורח במלחמה זו והי' חושב אותה לנס גמור ובנה מזבח וקרא שמו ה' נסי, והכל מפני שהי' לו כח מהקדושה שנהפכה אצלו לרע גמור שאין דוגמתו בקדושה וניצוץ הקדוש שבו שנתקלקל אי אפשר לחזור ולשוב להקדושה כמו שהוא אלא ע"י תיקונים מתיקונים שונים:

מ״הולפי האמור יש לפרש מחשבת שאול שאמר לשמואל ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה', ומוכח שהי' לו טעות גמור עד שחשב שקיים המצוה בשלימות, והיינו שהוא ידע שהניצוץ הקדוש שהי' בעמלק אי אפשר שיאבד לגמרי כי לא ידח ממנו נדח, וע"כ חשב שראשית החרם בודאי יש בו חלקי הקדושה כי ראשית הוא בקדושה כי ראשית כל דבר הוא קדושה ורק בהשתלשלות נתהוה כחות רעות כידוע, וע"כ נקרא עמלק ראשית גוים באשר יש לו אחיזה בהראשית וממנו התחיל השתלשלות הרע וע"כ בהשלל שנקבצו בו מרבית חלקי ניצוץ הקדושה נקרא ראשית החרם, וכן נקרא מיטב הצאן, היינו שיש בהם ניצוץ הטוב שהוא הקדושה, כי כל טוב הוא בקדושה והסט"א הוא רק רע, וע"כ חשב שאול שבלקחו זה לזבוח לה' יחזרו חלקי הקדושה לשורשם, אך טעה בזה כנ"ל:

מ״וואולי גם באגג הי' טעות כזה, שבאשר מלך הוא ראשית העם חשב שמוטב להחיותו ולהחזירו להקדושה, אך זה טעות כנ"ל שאין ניצוץ הקדוש שבעמלק יכול לשוב להקדושה כמו שהוא, ואולי מטעם זה נשבע הקב"ה שלא יקבל גרים מזרע עמלק, אלא צריך מקודם להחרימו ואז רק אז ע"י סיבות וגלגולים שונים יכול לחזור להקדושה, ואפשר שע"ז אמרו ז"ל מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, שלכאורה יקשה הרי אין מקבלין גרים מעמלק, ומשמע שאפי' בדיעבד אם קבלו אינו מקובל כמו שהרג דוד לגר עמלקי שאיתא בפדר"א שנזכר דוד שנשבע הקב"ה שאין מקבלין גרים מעמלק אף שכבר הי' מקובל שהרי בן איש גר עמלקי הי' [ובפסיקתא שהוא דואג האדומי או בן דואג לפי חלופי הגרסאות] ולהנ"ל יש לומר דהא דמבני בניו של המן למדו תורה, היינו אחר שנחרמו ונהרגו ע"י סיבות וגלגולים שונים נתלבן ניצוץ הקדוש שהי' בהם ושב אח"כ לעוה"ז בגוף אחר, והם נקראו בני בניו של המן, וברוך ה' היודע:

מ״זוהנה כמו שבכלל כן בפרט, שאפי' רשע גמור שעבר עבירות חמורות יכול עדיין לשוב בתשובה ובכח החמימות והתלהבות להעבירות ישוב לעשות טוב תורה ומצות בהתלהבות, אבל מי שיש בו מדת העצבון והתקררות תשובתו יותר קשה הרבה מאד שהרי אין דוגמתו בקדושה, וכמו בחולי הגוף שלמחלת מרה שחורה כמעט אין תרופה, כן הוא בחולי הנפש שמי שנתגברה עליו קליפת עמלק עד שעושה הכל בקר רוח ובעצבון תשובתו קשה מאד:

מ״חאך הש"י ברחמיו הרבים חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח המציא גם לזה תרופה, והיינו דהנה ידוע כי בעת שמחה יכול איש לסבול אפי' שונאו כמ"ש הרב בסידור בכוונת המקוה, וממילא מובן דכן נמי להיפוך דבעלי העצב ומרה שחורה לא יכלו לסבול שום איש ובוחרים לשבת בדד ומואסים בחבורת אנשים וכחות נפשם נוטים לשנאה ואיבה, והנה נצטוינו לזכור מה שעשה לנו עמלק לעורר בקרבנו שנאה ואיבה לזרעו, א"כ מדה זו יש בה נמי מצוה, ובזה נעשו מתוקנים גם בעלי מדה רעה זו, שהרי במדה זו עושה מצוה, דומה לזה איתא בכתבי האר"י ז"ל שבמה שאדם כועס ומקנא להש"י יכול להתתקן בפעם אחת, כי הכעס הוא תכונה רעה שבנפש וכאשר לקח תכונה זו למצוה נעשה מתוקן לגמרי, כן יש לומר בענין איבה ושנאה שהם תולדות העצבות ששורשם בשבתאי, וכעס שורשו במאדים וכמו שנעשה מתוקן ע"י הכעס לדבר מצוה כן נמי באיבה ושנאה, ונתקיים בכל עצב יהי' מותר היינו מעצב זה של מצוה נמשך אח"כ שמחה, היפוך עצבון שאינו של מצוה שנמשך ממנו כעס ורוגז, וע"כ ממצות זכירה של עמלק נולדה שמחת פורים בלב, ולעומת האיבה והשנאה שעורר בלבו על עמלק בזכירתו אותו, לעומתה נתהוה השמחה בפורים:

מ״טובזה יש לפרש דברי הגמרא (למד.) פורים שחל להיות בע"ש רב אמר מקדימין פרשת זכור כי היכי דלא תקדום עשי' לזכירה, וכן כשחל בשבת אתמר נמי דרב סבר דמקדימין דצריך דווקא הקדמה לפרשת זכור ולא בבת אחת, ואינו מובן דהרי זכירה דקרא עיקר קאי על קריאת המגילה וכמו דקריאת המגילה ועשי' הם ביום אחד למה לא יהי' נמי קריאה דפרשת עמלק דכותי', ולהנ"ל יש לפרש שהרי מן העצב באה אח"כ השמחה של העשי', ולא יתכן להיות שניהם יחד:

נ׳יש ניתן טעם מה שמקדימין וקורין זכור בשבת שלפני פורים ולא סגי הקריאה בפורים עצמה אף להסוברים בש"ס הנ"ל דלא מצריכין להקדים היכי דחל בשבת עצמה ולא איכפת להו הא דזכירה ועשי' בהדי הדדי, א"כ למה לא סגי לי' הקריאה בפורים עצמה, ונראה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה בכל הרוגי מלכות שהרג שלמה המע"ה אדוניהו יואב שמעי כתיב ששלח את בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימת, הלא בניהו בן יהוידע הי' על הכרתי ועל הפלתי שאמרו ז"ל שהם האורים והתומים א"כ למה בחר להרוג את האנשים האלה ע"י איש החסד, ופירש שהרוגי מלכות שהיו מורדים במלכית הי' יכול להתגנב בלבב ההורג גם קצת שנאה ונקמה כטבע אנישי ע"כ בחר דוקא באיש החסד, למען יהי' נקי על טהרת הקודש לשם שמים לבד ודפח"ח, וכמו כן נוכל לומר הנה עמלק ימ"ש הי' הילך נגד כוונה אלקית ורצה לקלקל כל ענין האלקי שנתגדל כבוד שמו יתברך ביציאת מצרים ע"י האותות והמופתים ושמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וגו' ועמלק רצה לבטל זה, נוסף לזה עשה לנו רעה גדולה שהקרה אותנו בפני אחרים והסיר פחד ישראל מן האומות וזה רעה גדולה בגשמיות נוסף על עיקר הדבר שקלקל ברוחניות שבלעדו הי' נגמר כל התיקון בעת מ"ת כמו שאיתא בספרים, ובסיבתו אנו סובלין כ"כ עד ימות המשיח ב"ב, ובהמצוה לעורר בקרבנו את השנאה ואיבה לעמלק הי' יכול להתערב גם שנאה על מה שעשה לנו בגשמיות, לזה תקנו לנו חכז"ל להקדים בשבת שהוא זמן רצון ואהבה שכל איש משליך ממנו חשבנותיו הגשמים ודבקים בהש"י באהבה למען תהי' השנאה והאיבה בעמלק רק על טהרת הקודש לבדו שהי' רוצה לקלקל זה האהבה, ויותר ממה שעשה לנו עשה לו ית"ש כמ"ש בפייט:

נ״אוכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל, יש ליתן טעם בזה, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם דכהנים צריכין בגדים ואם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, ולוים אינן צריכין לבגדים, ואמר כי הכהנים באשר הם פנימים ועבודתם בחשאי צריכין בגדים לכיסוי הפנימית כמו כל דבר פנימי צריך כיסוי, וכן הנשמה כשבאה לזה העולם צריכה לכיסוי שהוא הגוף, וכן מלאך כשנשתלח לזה העולם צריך ללבוש גופני, אבל לוים שעבידתם בהתגלות בשיר ובקול אינן צריכין לכיסוי, עכת"ד, והנה הא דלא סגי לי' הכיסוי כמו לכל נשמה דהיינו הגוף, מוכרח לומר דגם גופו קנה מדריגה פנימית ע"כ גם גופו צריך לכיסוי הבגדים, וכן מוכח מדברי המהר"ל שפירש בשם אהרן שאותיותיו המה פנימים, הא, הוא אמצע יחידיות, ריש, אמצע המאות, נון, אמצע עשיריות, והאלף הוא אלופו של עולם המאיר בו, והנה שם של אדם איננו להנשמה לבדה רק בהצטרפה עם הגוף ונפש, והראי' נשמות המגולגלות, ער ואונן נקראו אח"כ שמם פרץ וזרח, מחלון נקרא אח"כ עובד, ובאשר שמו של אהרן מורה על פנימית מוכח שגם גופו זכה למדריגה פנימית, וע"כ זכה לזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אף שהזרע מתיחס ביותר להגוף וכבר דברנו מזה, וע"כ ענני כבוד בזכות אהרן וכן סוכה דוגמת ענני כבוד, שהיא מקפת על הגוף והנשמה בהשוואה אחת והכל מטעם הנ"ל שגם גופו זכה למדריגה פנימית, ובזכותו הופיע ענין זה בצד מה לכל ישראל, ונראה לומר שזכה לזה מחמת מסירת נפשו עבור ישראל במעשה העגל כמו שפירש"י מוטב שיתלה הסרחון בי, והנה השליך את נפשו מנגד עבור ישראל, ואפי' לאבד גם את נשמתו ועוה"ב שהוא הפנימית ע"כ לעומת מעשיו זה זכה שנתגבר אצלו כח הפנימי שלו עד שהחזיר גם את החיצוניות שלו דהיינו גופו למדריגה פנימית:

נ״בוהנה מנחה שקומצין ממנה הקומץ להקטיר לגבוה היינו שכל חלקי הקדושה שהיו מפוזרים בכל המנחה נקבצו ובאו כולם בהקומץ ועולין לגבוה והשיריים נאכלין לכהנים, והקומץ במקום הדם שבזבח, שהדם הוא הנפש ובו נקבצין כל חלקי הקדושה והחיות של הזבח, והקומץ לגבי שירים הוא כערך נפש לגבי הגוף שהיא פנימית המנחה ונקרא אזכרתה כי זכירה היא פנימית של דבר, וכן שבת יומא דנשמתא כתיב בי' זכור, ונבחר הקומץ לגבוה כמו שנבחרה הנשמה מהגוף כמ"ש בזוה"ק שקב"ה אתרעי בנשמתא דבר נש ולא בגופא, וע"כ כהנים שגם גופם במדריגת נשמה ע"כ כולו כליל ואין בהם קמיצה, ובזה יובן טעמו של ר' שמעון דס"ל מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן, דמאחר שהוא חטא חטא שוגג מתיחס להגוף ולא להנשמה, שוב א"א שיהי' גופו עוד במדריגת נשמה, ודי שזה קרב לעצמו וזה לעצמו, ורבנן סברי דמ"מ מאחר שאין נפסל מהכהונה, ואפי' כ"ג שסרח מלקין ומחזירין אותו ואין למעלתו השתנות ע"כ אין בו קמיצה כלל:

נ״גבפדר"א המשיל את השבת לכוס יין ועמלק לכוס חומץ, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכחו של עמלק הוא כח פנימי רע וזה שהמשילהו לחומץ שהוא נמי פנימית כמו יין אלא שזה טוב וזה רע, וע"כ כמו ששבת הוא פנימית יומא דנשמתא כן לעומתו עמלק בטומאה, וע"כ כחו כ"כ גדול כי כל דבר פנימי יש לו כח גדול, עכת"ד, ויש לי להוסיף בה דברים עפ"י מה שאמרנו שעמלק הי' בו ניצוץ הקדוש והפכו לרע, זה הוא ממש כחומץ שהי' מתחילתו יין ונתקלקל, ולפי"ז יש לפרש וישמע הכנעני מלך ערד [שהוא עמלק] שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד שנאמר ויראו כל העדה אל תיקרי ויראו אלא ויֵרָאו, והיינו לפי מה שאמרנו בדיבור הקדום שאהרן זכה שנתגבר בו כח הפנימית עד שהחזיר גם החיצונית שלו למדריגה פנימית, ע"כ עמלק הוא ממש היפוך אהרן, זה הפך גם את החיצונית למדריגה פנימית וזה הפך את הפנימית שלו לרוע מדריגה חיצונית, כי כל צד הרע מתיחס לחיצונית וצד הטוב לפנימית, ועמלק שקילקל את הפנימית שלו והפכו לרע הוא בהיפוך מאהרן:

נ״דוהנה ידוע כשזה קם זה נופל וע"כ כל ימי אהרן שהי' הכל במדריגה פנימית נפל כח עמלק שהי' לו כח פנימי כנ"ל ונשאר לו רק כח חיצוני לבד ע"כ לא הי' כחו גדול, אך כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד קם החמס למטה רשע, ולעומת שהיו ישראל דבקים בכח פנימי וע"כ הי' משכנם תוך ענני כבוד, עתה וייראו שנתגלו, ונתחזק בעמלק כח פנימי שלו לרוע, והסתיר עצמו בכסות ולשון של כנעני, לעומת שבעוד אהרן הי' קיים לא הי' יכול להסתיר עצמו, והיתה עצת ישראל שדבקו עצמם בנדר, וידוע שנדר הוא לשון נ' דר שהוא כח פנימי נעלם, ע"כ נפל כח פנימי של עמלק ונשאר בחיצונית שלא הי' כחו כ"כ והחרימו אותו:

נ״הולפי האמור יש ליתן טעם על מצות זכירת עמלק, כי הנה הוא פושט טלפיו ומראה שהוא טהור ומסתיר את רשעתו ע"כ כחו גדול, ע"כ המצוה להזכיר בפה מה שעשה בגודל רשעתו כדי שיהי' רשעתו נגלה בפועל, ולא יהי' כחו כ"כ גדול, וזה שבמדרש שכתוב תמחה וכתיב מחה אמחה אתם מזכירין שמו מלמטה ואני אמחה שמו מלמעלה הרי שהזכירה נקראת ג"כ מחי', והטעם כנ"ל, שבמה שמגלין רשעתו ומשפילין כחו מלמעלה, הזכרה עצמה היא מחיית עמלק, עד לעתיד דכתיב בעובדי' איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, היינו שתתגלה רשעתו שהיתה טמונה בסתר לבבו בזה עצמו יתבטל מהותו לגמרי, וזהו עצמו הוא מחיית שמו, בב"א:

נ״וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי עמלק הוא היפוך יעקב אבינו ע"ה ששמו ישראל ישרון מלשון ישר והוריש לזרעו אחריו כח קדוש מושך לישרת לב ושכל ישר בתורה, ועמלק הוא כח רע מושך לעקלקלות עכת"ד, ויש לומר שזה שאנו אומרים בסעודה שלישית שהוא סעודתא של יעקב אע"ה כבזוה"ק לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין, דידוע דעמלק הוא קליפת כלב ומרומז בפסיקתא בא הכלב ונשכו, כי כשהופיעה מדתו של יעקב נתבטל כחו של עמלק:

נ״זויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו', יש לדקדק למה בהצואה בפ' תצוה נאמרו הזאות אלו קודם הקרבת אימורי השלמים וכאן במעשה נאמרו אחר ההקרבה, והרמב"ן ז"ל עמד בזה, ונראה דהנה בזוה"ק וכן דעת הרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו ופרשת תצוה נאמרה קודם מעשה העגל, והנה אמרו ז"ל כי הפר ושני האילים הם לכפר על אדה"ר ושני בניו, וברש"י שהוא לכפר על מעשה העגל, ויש במדרש שפר החטאת נגד אהרן ושני האילים כנגד שני בניו, אך אלו ואלו דא"ח דקודם החטא הי' לכפר על אדה"ר ושני בניו כנ"ל, אך אחר החטא בא גם לכפר על מעשה העגל, ורש"י ז"ל שפי' בפרשת תצוה שהוא לכפר על מעשה העגל וכן במדרשים הם ס"ל מפורש דמעשה העגל קדים, אך לדעת הזוה"ק והרמב"ן בפשיטות כמו שכתבתי:

נ״חוהנה ידוע שחטא העגל הי' במעשה לבד אבל הכוונה היתה טובה, ובמדרש שכל עצמו שנבחר לכהן הי' בשביל טוב כוונתו, ואף שלדעת הזוה"ק א"א לומר כן שהרי הבחירה באהרן לכהן הי' לדידי' מקמי מעשה העגל, מ"מ לא פליג על טובת כוונת אהרן, ואפשר שצפה לפניו יתברך את טובת כוונתו וע"כ בחרו לכהן ולא פליגי בזה:

נ״טעוד צריך להקדים הקדמה שהדם הוא הנפש מכפר על הרצון והמחשבה שבהעבירה שהם כחות הנפש, אף שמכפר על השוגגין אבל כבר כתבנו במק"א דהא דהשוגגין צריכין כפרה שאלמלא לא הי' להם תשוקה לאיסור זה לא הי' מזדמן לפניהם שיעברו בשוגג ורגלי חסידיו ישמור והכפרה היא על תשוקה הקודמת, והאימוריי מכפרין על מעשה העבירה:

ס׳והנה ידוע ששמן המשחה מעלה את האדם למדריגה גבוה, ובמדרש שאפי' בגשמיות אם הוא קצר נעשה ארוך ומכ"ש ברוחניות:

ס״אומעתה יובן השינוי שבין הצוואה להעשי', דהצוואה היתה בקרבנות בשביל חטא אדה"ר, והנה נפש אדה"ר אמרו המפרשים שנתעברה אז באהרן ושני בני אדה"ר בשני בניו, וע"כ כשנזרק הדם תיכף נגמר הכפרה כי כפרת הנפש הוא בדם לבד וכאן לא הי' אלא נפשו של אדה"ר, ואחר שנגמרה הכפרה בדם תיכף הי' יכול להזות עליו משמן המשחה ולהגביהו שהרי הפסולת שנתהוה ע"י החטא חלף הלך לו, והי' ראוי לקבל הזאת שמן המשחה, אבל במעשה שהי' אחר החטא שהי' במעשה ושלזה צריך כפרת הקרבת האימורים כנ"ל לא הי' יכול להזות עליו עד אחר הכפרת האימורים למען יתפרד הפסולת מגופם לבל יקבל גם הפסולת תועלת משמן המשחה הגם שהמשיחה היתה עוד קודם כל הקרבנות, יש לומר שזה הי' רק להעלותו מזרות לכהונה אבל הזאות אלו שהיו לתוספת מעלה ועלי' יתירה הי' צריך שיהי' מקודם מנוקה מכל שמץ פסולת, וכענין זה יש לומר קריאת פרשת זכור קודם פורים וכן תענית אסתר שמקודם, כי בפורים נפתח אור עליון גדול מאוד מעולם הנסתר ע"כ צריך להיות מקודם מנוקה מפסולת, וכן יש לומר טעמא דהני בני רב דיתבו בתעניתא במעלי יומא דשבתא:

ס״בצו ושבה"ג שנת תרע"ד

ס״גיש ליתן טעם על מה שנקרא שבת הגדול, דהנה מדת גדולה היא התפשטות, והש"י נקרא גדול שמדת טובו מתפשטת ממעלה מעלה עד מטה מטה, וכאמרם ז"ל כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, והנה בזוה"ק ח"ג (ק"ח.) כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא ת"ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא ועל דא פטורין מן המצות, מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא ואי לא קביל עלי' האי עול לא עביד מידי הכי נמי איצטריך לי' לבר נש וכו' ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא ייכול למפלח וכו' והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים, ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עלי' דבר נש עד דאשתכח גבי' בהאי עול ובג"כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם עכ"ל, וכבר דקדקנו במק"א איך יתאים המשל לנמשל דהאי תורא אם לא קיבל עול ברישא אין המחרישה קשורה בו ואינה נמשכת אחריו ואיך שייך זה בעול מלכות שמים, ופרשנו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמה שהמצות הם פועלים בעולמות העליונים הוא משום שהעושה את המצוה הוא כמו שור שמושך את המחרישה ומתיחסת הפעולה להש"י כמו שמתיחסת מלאכת החרישה לאדם החורש, והבהמה היא כגרזן ביד החוצב בו כמ"ש הרמב"ן עכת"ד, וא"כ הוא חשוב פעולת הש"י ולא פעולת בו"ד, וע"כ מובן דבלעדי העול איננה מתיחסת שוב הפעולה להש"י וחשובה פעולת בו"ד, ואי אפשר שפעולת בו"ד תפעול בעולמות העליונים, א"כ אינו עושה מאומה והוא ממש כעין שור בלתי נתינת העול עליו ברישא שאינו מושך את המחרישה כלל, וכן היו ישראל במצרים שהי' עליהם עול מצרים לא היו יכולין לקבל עליהם עול מלכות שמים, א"כ לא פעלו במצותם בעולמות העליונים כלל, והנה כל זה הי' עד יום העשור לחודש הזה, אך בעשור לחודש שמשכו את הפסח למרות רוח מצרים ולא היו יכולין לומר להם דבר הנה פרקו מעליהם את עול מצרים ושוב הי' ביכולתם לקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה ושוב פעלו במעשיהם בעולמות העליונים, וזה שפסח נקרא עבודה, שעבודה בכל מקום משמע שהוא לצורך הנעבד והיינו צורך גבוה, ולולא שקדמו לפרק מעליהם את עול מצרים ע"י משיכת הפסח כנ"ל לא הי' אפשר לעשות את הפסח במצרים:

ס״דומעתה יובן למה נקרא שבת הגדול לפי הנחה הנ"ל שגדול נקרא מה שמתפשט חוץ מגבולו, וכמו שהש"י נקרא גדול מפני שמתפשט מדת טובו עד למטה מטה, כן נמי נאמר להיפוך ממטה למעלה שכשמעשה התחתונים מתפשטים לעולמות העליונים נקרא ג"כ גדול, וזה התחיל ביום זה ונתחדש ענין זה שלא הי' מקודם ע"כ נקרא גדול, ואין זה ענין לכל הנסים שנעשו לישראל עד אז בכל המכות והנפלאות אף שכל הנסים נקראים גדולות כנ"ל מהכתוב ספרה נא את כל הגדולות אשר עשה אלישע, מ"מ זהו ממעלה למטה שהנס שהוא מעולם שלמעלה מהטבע מתפשט לעולם הטבע, וא"כ הוא גדלות הש"י ואין זה ענין למה שמעשה ישראל נקרא גדול:

ס״הולפי האמור יש ליישב נמי הא דנקרא שבת הגדול ולא עשירי הגדול דמשמע דשבת גרים לזה ואינו מובן, אך יש לומר דהנה בזוה"ק דשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דשבת הוא הכל אהבה ורצון ואין שייך לקראותו עול עכת"ד, וצריך להבין דא"כ שוב יקשה איך מצוות שבת פועלת בעולמות העליונים לפי הנחה הנ"ל שכל מה שפועל בעליונים הוא מצד העול והוא נחשב פעולת הש"י, ובשבת שהכל אהבה ורצון שוב ליהוי כעושה מאליו ולא תתיחס הפעולה להש"י, אך יש לומר דהנה עול מלכות שמים נאמר ג"כ אצל מלאכים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, וכד הוינא טליא שאלתי לכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה איך שייך לומר עול אצל מלאכים, והשיב לי שעול שלהם הוא שלא יביטו למעלה ממדריגתם למרות תשוקתם העצומה עכת"ד, ובאופן זה י"ל ששייך עול מלכית שמים גם בשבת שלא יביט למעלה ממדריגתו וכעין הגבלת הר סיני, ודווקא העול שהוא כעין תפילין לשעבד מוחו ולבו זה אינו שייך בשבת, וזהו שכתב הזוהר בדקדוק מעול מלכות שמים דאיהו תפילין מזה פטור בשבת שהוא אהבה ורצון ולא עול, ואף בימות החול העול בכפלים מבשבת אין זה מגרע בשבת מהפעולות בעולמות העליונים, כי לא שייר ממה שאפשר, וכעין אמרם ז"ל אף דמקדש חצי אשה אין קדושיה קדושין מ"מ חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה קדושיה קידושין שלא שייר בקנינו ודו"ק:

ס״ווהנה במצרים שאמרנו שאז כשפרקו מעליהם עול מצרים קבלו עליהם עול מלכות שמים שלימה, עדיין יש להבין שבודאי היתה העבודה מתוקה אצלם מדבש ונופת צופים וזה היום שקיווהו מצאוהו ראוהו איך שייך לקראותו עול, אך באשר הי' אז שבת שלעולם אז העול מלכות שמים שלא יביט למעלה ממדריגתו, ואי אפשר בשבת בענין אחר שוב נחשב זה עול מלכות שמים שלימה וכעין לא שייר בקנינו ודו"ק:

ס״זזה קרבן אהרן ובניו וגו' ומבואר דכ"ג מקריב חביתין בכל יום וכהן הדיוט ביום חניכתו, אך יש שינוי ביניהם דכ"ג אינו צריך לעבדה בידו אלא שמשלו היא באה ואפי' מת איפסק הלכתא דבאה משל יורשין, וכהן הדיוט צריך לעבדה בידו, והטעם יש לומר פשוט דענין חביתין דכהן מביא ביום חינוכו משמע שבאה מחמת חביבות שכל דבר חדש חביב הוא על האדם ומה"ט הלל ומגילה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמים משום איידי דחביבא יהיב דעתי' ושמע, והא דחביבא משום דמזמן לזמן קאתי, וכבר אמרנו שכפי מסת האהבה כן צריכין להיות המצות בפועל שיהיו כלים להאהבה, וע"כ ברגל יש תוספת קרבנות משבת, ואף דשבת מעלתו גבוה מ"מ הרגל דמזמן לזמן קאתי חביבא לי', וצריך תוספת כלים, וע"כ ביום חינוכו לעבודה או לעבודת כהונה גדולה [כמבואר ברמב"ם פ"ה מה' כלי המקדש] שחביבא לי' באה מנחת חביתין, וכ"ג מקריב בכל יום כבר אמרנו משום דכל יום אצלו כרגל דמי, היינו שיש לו בכל יום השגות חדשות שלא הי' לו אתמול, וכמו שאמר הרה"ק היהודי זצללה"ה שבכל יום יום לעומת יום אתמול הוא בערך יהודי לערך נכרי, ויש לומר עוד דהנה הא דמזמן לזמן קאתי חביבא לי' משום דבדבר שאדם מורגל נתישן אצלו ואיננו כ"כ בחיות ורגש הנפש, וכ"ז הוא מחמת טבע הגופני, אבל מפאת הרוחני איננו נתישן, וכמו המלאכים אף שהם נקראים עומדים ואינם הולכים מדרגא לדרגא וכמו אתמול כן היום, ומ"מ כולם עונים באימה ואומרים ביראה ברגש עצום ואינו נתישן אצלם מאומה כי רק טבע החומר גורם שמישן, וע"כ כ"ג שהגיע לשיעיר הזדככות מלאכי, וכמו שאמרו בירושלמי אהא דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכי כ"ג לאו אדם הוא ותירץ דאה"נ עיי"ש, וע"כ אינו נתישן אצלו וחביבא לי' כל שעה כשעה ראשונה, ויש לומר שמטעם זה נקרא כהן גדול עפ"י מה שאמרנו במאמר הקדום כי גדול נקרא התפשטות מחוץ לגבול כמו מלמעלה למטה שהתפשטות הוא למטה כן מלמטה למעלה שהתפשטות הוא למעלה, כן נמי יש לומר דהתפשטות קדושת כהונה עד שגם גופו ישיג שיעור הזדככות מלאכי נקרא נמי גדול, והנה מובן שכל זה הוא בפנימיותו אבל מפאת חיצונית המעשה אינה מוסיפה לו רגש וחיות, ע"כ כהן הדיוט שחידוש המעשה גורמת החביבות צריך לעובדה בידיו, אבל כ"ג שאין חידוש המעשה גורמת אלא מצד פנימיותו הוא כלפיד אש בוער איננו זקוק להמעשה אלא שתיעשה משלו:

ס״חולפי האמור מענין החביתין יש לפרש דברי המדרש שחביב קרבנו של אהרן כקרבן נשיאים כתיב התם זה קרבן נחשון בן עמינדב וכתיב הכא זה קרבן אהרן ובניו, ונראה דהנה לעיל מני' חביב קרבן של נשיאים כשירה שאמרו ישראל על הם כתיב התם זה אלי ואנוהו וכתיב הכא זה קרבן וכו' וחד אמר כשני לוחות הברית דכתיב בהו מזה ומזה הם כתובים ולכאורה אינו מובן הגז"ש דזה על קרבן קאי ומה דמיון לזה אלי ואנוהו או מזה ומזה הם כתובים, אך ביאור הדברים דשירה שאמרו ישראל על הים היינו שנתעלו ונגבהו מכלי הגוף עד שלא הי' הגוף חוצץ בעד המראה וע"כ ראתה שפחה על הים וכו', ובאמת כל ענין שירה הוא התגברות רגש הנפש על כחית הגוף כמו שרמזו ז"ל יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, ובשירת הים הי' עוד יותר וע"כ אמרו זה אלי ואנוהו שמשמע שהיו מראין באצבע, אף כי לא יראני אדם וחי כי הגוף חוצץ ויוצאה הנפש מנרתיקה מ"מ אז לא הי' הגוף חוצץ, וזהו שאמרו ז"ל שמעין זה הי' קרבן נשיאים שחביבת גלוי שכינה שהי' אז עבר כל חוק וגבול אנושי והיו כ"כ מזוככים עד שלא הי' הגוף חוצץ והיו רואין בעיניהם למי הם מתקרבין, וזהו הפירוש זה קרבן היינו התקרבותו, וזה שאמר כשני לוחות הברית דכתיב מזה ומזה שנקראים משני עברים וחומר האבן לא הי' מפסיק, כן נמי הגיעה חביבתן של נשיאים ושיעור הזיכוך שלהם למדריגה גבוה עד שכחות הגוף והחומר לא עמדו לשטן עלי דרכם, וזהו נמי שחביב קרבנו של אהרן כקרבן הנשיאים היינו שהגיע לשיעור הזדככות מלאכי שלא נתישן אצלו כלל והי' חביב עליו כל שעה ושעה כשעה ראשונה והי' תמיד במדריגה זו כמו הנשיאים בעת החניכה:

ס״טולפי האמור שלכן נקרא כהן גדול מפני התפשטות הקדושה שבו על הגוף נמי להזדכך שיעור מלאכי יש לפרש נמי מה ששבת זה נקרא שבת הגדול, שבאשר מסרו נפשם ללקיחת הפסח וכמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו נתפשט כח הרוחני שבהם גם על הגוף להתקדש בקדושת הנפש, ומזה נתהוה מה שנמשכו אח"כ אחר הש"י בלי שום התחכמות וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו' שגדולה נקרא חסד ע"כ נקרא שבת הגדול ודו"ק:

ע׳הנה ד' מיני קרבנות הם שנזכרו בפרשה זו עולה חטאת אשם ושלמים, וברעיא מהימנא (כ"ח.) עולה חטאת ואשם תלת פקודין אינון תלת אבהן, שלמים מטרנותא אתר דאיהו תשלומין דכלא וכו', ונראה לפרש דהנה ידוע דשלשה אבות תקנו חטא אדה"ר דהי' כלול מע"ז ג"ע שפ"ד שזה חטא בנפש וזה ברוח וזה בנשמה כמו שדברנו מזה במק"א, אברהם דדרגי' חסד תיקן חטא ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק דדרגי' פחד ויראת ה' תיקן חטא ע"ז במה שהקריב נפשו קרבן לה', יעקב דאחיד בתרין ודרגי' רחמים תיקן חטא שפ"ד במה דלא ראה טפת קרי מימיו, והנה חטאת הבאה על חטא המעשה בלא מחשבת עבירה דהיינו שוגגין היא מתיחסת לגוף, וכבר אמרנו שרוב חטאות שבתורה הם בעריות כי היא עבירה שבגוף ובש"ס סוטה היא עשתה מעשה בהמה, ע"כ נראה דקרבן חטאת לכפר הוא בזכותו של אברהם דבאשר הוא תיקן חטא ג"ע שהוא שורש עבירה שבגוף ע"כ כל השוגגין שהם עבירה שבגוף מתכפרין בזכותו, עולה מכפרת על הרהור הלב הוא בזכותו של יצחק שתיקן חטא ע"ז שעיקרו במחשבת הלב, וע"כ על כל עבירות אין נענשין על המחשבה חוץ ממחשבת ע"ז, ובזכותו שהקריב עצמו לעולה מתכפרין ישראל בקרבן עולה על הרהור הלב, אשם מתן דמו הוא כעולה ובשרו ואימוריו כחטאת הוא כלול תרוויהו והוא בזכותו של יעקב שלא ראה קרי מימיו דפתוך בחטא זה כל ג' עבירות רח"ל, בזכותו מתכפרין ישראל באשם שעיקרו בא על מועל בהקדש ומוציאו לחולין, שהוא חטא הדומה לו בצד מה:

ע״אוהנה יש באדם צלם אלקים שהוא המאחד ומחבר את כל חלקי האדם וכתיב אך בצלם יתהלך איש, וקודם הסתלקות האדם מזה העולם אתעבר צולמא דילי' כבזוה"ק, ובאשר הוא מאחד כל חלקי האדם מוכרח לומר שהוא גבוה מהכל, ונראה דכמו שבפרט כן הוא בכלל, כמו דאבות הם נפש רוח ונשמה של כלל ישראל, כן משרע"ה הוא הצורה וצלם אלקים של כלל ישראל, והוא המאחד ומקשר הכל, וזהו שאמרו שקול משה ככל ישראל, ונראה דזה ענין קרבן שלמים והוא שלימות של ג' קרבנות חטאת עולה ואשם, וכמו שהם בזכות ג' אבות כן שלמים בזכות משה, ויש להעמיס זה בכוונת הזוה"ק דכתב שלמים מטרנותא אתר דאיהו תשלומין דכלא, ויש לומר דזהו התורה שהיא שלימות הכל ומאחדת הכל, וע"כ נביא התורה הי' משרע"ה ולא זולתו שזה מדתו כנ"ל, ויש לומר דמה"ט לא מצינו שלמים בצבור אלא בעצרת יום מתן תורה:

ע״בויש לומר דהיינו נמי ד' מיני לחם שבתודה, דהנה ענין תודה שבאה על נס היינו שהוא מודה שאינו כדאי והש"י הפליא חסדו עמו, וג' מיני מצה מורים על נפש רוח ונשמה כאלו מודה שהש"י השיב אליו נפשו רוחו ונשמתו אחר שהי' ראוי להיות נעדר מהם, ולחם חמץ שהוא כנגד ג' מיני מצה מורה על צלם אלקים שהוא בכח התורה מאחד ומקשר את כולם, וכמו בעצרת שתי הלחם הבאות חמץ, והטעם יש לומר כי חמץ הוא ענין התנשאות כמו שאיתא בספרים, וכל מיני התנשאות וגיאות הוא מטבע שפסלתה מלכות שמים לא מיני' ולא מקצתה, אך יש מין התנשאות הנרצה היינו להיות מוגבה לבו בדרכי הש"י והוא בכח התורה שנותנת רגש חיים ונשיאת ראש להאדם וכמ"ש במק"א, וע"כ שתי הלחם באות חמץ, וזה נמי ענין חמץ שבתודה על חסד ה' ששב אליו את צלם האלקים:

ע״גולפי האמור יש ליתן טעם בענין ד' כוסות שבין שלישי לרביעי לא יפסיק, שד' כוסות הם נגד ד' לשונות של גאולה וגם נגד ד' כוסות התרעלה שעתיד להשקות את אומה"ע, ונראה ששניהם ענין אחד דג' לשונות והוצאתי והצלתי וגאלתי הם נגד נפש רוח ונשמה, היינו הוצאתי הוא כמו שמוציאין הטובע בנהר והוא בנפש שעבירה שדבוק בה היא הטובע אותו במצולות ים, הצלתי הוא מנזק הבא מזולתו כמו המציל מן הלסטים וזה מתיחס ביותר לרוח שמצד עצמו איננו נוטה לרע, וגאלתי הוא משעבוד אפי' מרחוק וזה מתיחס לנשמה שא"א לצד הרע אלא להאפיל אורה, ולשין הרביעי ולקחתי שהם מתן תורה זה מתיחס לצלם אלקים כנ"ל, וכן נמי ד' כוסות תרעלה שעתיד להשקות לאומה"ע שהם ד' מלכיות שלש הראשונות נגד נפש רוח ונשמה שהם כחות רעות למשוך את האדם לע"ז ג"ע ושפ"ד כמו שביארנו זה באריכות במק"א, ומלכות הרביעית שהיא שקולה כשלשתן היא נגד צלם אלקים, וענין שני הטעמים היינו ד' לשונות של גאולה וד' כוסות התרעלה הם דברים אחדים וע"כ בין שלישי לרביעי לא יפסיק כמו שאי אפשר שיהי' פירוד בין צלם אלקים לנפש רוח ונשמה, שהסתלקות צלם אלקים מהם הוא גורם ההעדר ובלתי אפשר זולתו ע"כ בין שלישי לרביעי לא יפסיק:

ע״דבפרשת המלואים יש לדקדק שהי' שני פעמים נתינת שמן המשחה, א' קודם כל המעשים, תיכף אחר הלבישה כתיב בפרשת תצוה ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו וגו' וכן בפרשת צו אחר הלבישה כתיב ויקח את שמן המשחה וימשח את המשכן וגו' ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן, ובאוה"ח נתן טעם למה במעשה הפסיק בין הלבישה למשיחה במשיחת המשכן, ומ"מ מבואר שזה הי' קודם התחלת הקרבנות, ולבסוף אחר כל הקרבנות ומתן בהונות וזריקת דם מהאיל המלואים כתיב ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו', הנה קודם כל המעשים הי' משיחה ולאחר כל המעשים הי' הזאה:

ע״הונראה דהנה כבר אמרנו דמשיחת שמן המשחה היתה נוגעת גם לגוף כי אפי' הי' קצר קומה ונמשח נעשה ארוך כבמדרש, וקרבנות הם כפרה לנפש ואפי' הקטרת האימורין שאמרנו כבר שהיא גם כפרה לגוף, כי הדם שהיא הנפש של הבהמה מכפר על נפש האדם והאימורים שהם הגוף והחומר של הבהמה מכפרים על גוף וחומר האדם, מ"מ כפרה היא ענין פנימי, ואינו דומה לשמן המשחה שפועל בו בחיצונותו הנראה לעינים, ויש לומר כי שמן המשחה שורשו בחכמה כי שמן הוא חכמה, והבשמים שבו שורשם בבינה וע"כ הם חריפים כי ממנה דינין מתערין, רומז לתורה דמחכמה עלאה נפקת, ואחר בינת הלב הם הדברים כמ"ש במק"א, וע"כ היא כוללת הכל הגוף והנפש כי אפי' בריאים הגשמיים חיותם מהתורה כי הביט בתורה וברא את העולם: והנה הי' בדין שבראשונה יתכפר בהדם וישאר נקי ראוי לקבל קדושת שמן המשחה שהיא קדושה גבוה ומעלין בקודש, ועוד כי כפרה הוא מלשון קינוח כמו שפירש"י שהוא סילוק הפסולת לבד, ושמן המשחה הוא תוספת מעלה, אך יש סברא נמי להיפוך כי מאין יבוא אדם להנקות אם לא בכח התורה, כי מבלעדי כח התורה אין שום חיות לאדם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ע"כ תחילת כל דבר הוא משיחת שמן המשחה לערות עליו רוח ממרום כח התורה, ואח"כ יכול לבוא להכפרה, ושוב שנית לקדשו בהזאת שמן המשחה, ומכאן לימוד לכל איש שעלה על לבו לבוא ולגשת לטהר את נפשו ראשית דבר ישקע רעיוניו בתורה ואח"כ יבוא מזה לחרטה אמיתית, ויעשה כלי שרת ראוי לתורה כמ"ש הרבינו יונה שהפה צריך להיות כמו כלי שרת, ואך אז יעלה תורתו ועבודתו לרצון, וע"כ בתחילת הגשתו שעוד מצואתו לא רחץ אל יבקש גדולות בלימודו, כי אפי' מחשבות מבלבלים אותו אל יחוש כי כך הוא המדה, והעיקר הוא הלימוד אחר הנקיון:

ע״וולפי מה שאמרנו יש ליתן טעם למה הבנים לא נמשחו בשמן המשחה אלא הזאת שמן המשחה לבד כמ"ש הרמב"ן, דהנה אהרן הי' צריך כפרה על חטא העגל ובניו נמי היו ראוין להענש בעון אביהם, אלא שהועילה תפלתו של משה ומתו שנים ונשתיירו שנים, וע"כ נמי צריכין כפרה, ומ"מ באשר החטא לא הי' מגופם אלא בחטא אביהם לא היו צריכין למשיחה הקודמת להכפרה כנ"ל, ואינו דומה לאהרן שהי' החטא מונעו מגשת אל הכפרה והי' צריך סיוע מהמשיחה כנ"ל, אבל הם לא הוצרכו לכך והי' די בכפרה והזאה:

ע״זצו ושה"ג שנת תרע"ה

ע״חענין תרומת הדשן, הנה ידוע שיש בכל נמצא ד' ענינים, הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, בעולם ד' יסודות ארמ"ע, בשנה שבת ויו"ט ור"ח וימי חול, בנפש גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, וכל אחד כלול נמי מארבעה וארבעה מארבעה עד כי עצמו מספר וקצת הצריך לענינינו נזכירם ומהם תקיש על השאר, "אש" כלול מארבעה אש היסודי שהוא חשוך כמ"ש הרמב"ן בפ' בראשית, ואשא אוכמא וחיוורי ותיכלא הנזכר בזוה"ק, "רוח" אמרו ז"ל ד' רוחות מנשבות בכל ים, "מים" מי באר, מי נהרות מי גשמים מי הים, "עפר" נמי כלול מארבע, דומם, צומח, חי, מדבר, "ודומם" עצמו כלול מארבע, עפר, וחול, [ההפרש ביניהם שזה עושה פירות וזה אינו עושה פירות], אבנים, ומתכות, וכן "צומח" עצמו כלול מארבע, ירקות, וזרעים אילנות, ופרי העץ, "חי" כלול מארבע וכולם בפסוק אחד, החי', וכל בהמה, רמש, וצפור כנף, "מדבר" נמי נזכרו שם, מלכי ארץ וכל לאומים, שרים וכל שופטי ארץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים, "ומתכות" שהוא אחד מחלקי הדומם נמי כולל מארבע, זהב, וכסף, ונחושת, וברזל, ועיין בזוה"ק פ' וארא, וכן כל אחד מחלקי החי דם, ובשר, גידין, ועצמות, וכן בחלקי המדבר, גוף, ונפש, ישכל, וצלם אלקים, ושורש כולם ד' עולמות, אבי"ע, וד' חיות נושאות את הכסא, ושורש שורשם ד' אותיות שם אדנ', וד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, שכל הנמצאים נמצאו מאמיתת המצאו:

ע״טובאשר את זלע"ז עשה אלקים עשה כנגדן ד' מיני כחות המתנגדים להמציאות והם ארבעה גוליירין בישין, עון, משחית, אף, חימה, הנרמזים בפסוק אחד והוא רחום יכפר "עון" ולא "ישחית" והרבה להשיב "אפו" ולא יעיר כל "חמתו", והם שורש לד' ענינים המתנגדים להמציאות הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, בעולם הוא נרמז בפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ובמדרש דורשו על ד' מלכיות המתנגדים למלכות שמים תוהו זה בבל, בוהו זה מדי, חושך זה יון, על פני תהום זו מלכות הרשעה, והיינו שד' מלכיות אלו הם נשפעים מד' כחות רעות אלו, בשנה הם ד' תקופות שבהם מתעוררין ד' כחות רעות אלו, ומהם נסתעף ד' פרקים שאירעו צרות לישראל שנקבע בהן ד' צומות, ובנפש ד' מרות, מרה אדומה, לבנה, ירוקה, שחורה, ובזוה"ק שהמרה היא כמו גיהנם באדם, וכמו שמציאת העולם נחלק לד', הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, כך נמי המתנגדים להמציאות נחלק לד', הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש:

פ׳ונראה שמלכות בבל מקבלת למרה אדומה בנפש, ובמתכיות הוא זהב, וכתיב אנת הוא רישא דדהבא, ובמדרש שפרה אדומה זו בבל, ויסודה יסוד אש שממנה הגיאות העולה הוא למעלה והכעס והחימה, וזה מצינו בנבוכדנצר שנתגאה ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ונמצא אצלו הכעס והחימה ביותר, ובמדרש פ' לך אימה זו בבל שנאמר באדיין נבוכדנצר התמלא חימה, הרי שזה הי' מהותו, ושורש מלכות בבל הוא האחרון מד' גוליירין בישין שהוא "חימה", מלכות מדי מקביל למרה לבנה, ובמתכיות כסף כמ"ש חדוהי ודרעוהי די כסף, ויסודה מים שממנה בקשת התענוגים והתאוה וסעודת אחשורוש לעד וכמ"ש מהר"ל בספר נר מצוה שכל ענינה של מלכות זו למלאות נפשם המתאוה וכמ"ש בדניאל קומי אכלי בשר שגיא, ושורש מלכות מדי הוא הראשון מד' גוליירין בישין שהוא "עון" וסתם עון הוא התאוה וכמ"ש הן בעון חוללתי, מלכות יון מקבלת למרה ירוקה שבנפש, ובמתכיות הוא נחושת כמ"ש מעוהי וירכוהי די נחש, ויסודה רוח שממנה תאוות הממשלה ולרדוף באף את מי שאינו נכנע אלי', ושורש מלכות יון הוא השלישי מגוליירין בישין שהוא "אף", מלכות הרשעה מקבלת למרה שחורה שבנפש ובמתכיות הוא ברזל ראש המשחיתים וחרס כמ"ש בדניאל, ויסודה יסוד עפר, וכמו עפר שהוא מבלה ומכלה את הכל כך טבע מלכות הזאת להשחית את הכל כמ"ש בדניאל אכלה ומדקא ושארה ברגלי' רפסה, וכמו שהאריך מהר"ל בספר הנצח, וכמו טבע בעלי מרה השחורה שהם שונאי המציאות כנודע, ושורש מלכות הרשעה הוא השני מגוליירין בישין שהוא "משחית", ובמדרש פ' תרומה וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת זהב זו בבל וכו', כסף זו מדי וכו', נחושת זו יון וכו', אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן למה שנמשל בו אדום הרשעה ללמדך שמכל המלכיות יקבל הקב"ה דורן לעת"ל חוץ מאדום וכו':

פ״אונראה שהדורן הוא שלעת"ל יתבררו מכל הכחות שבעולם כל חלקי הקדושה והיינו שבכל הכחות וכל המדות יש דוגמתן בקדושה כידוע שבכל הכחות שבעולם יכולין להשתמש בהם בקדושה לאהוב את ה' ולירא ממנו בכל תוקף שהי' מונחת האהבה והיראה בחיצוניות, וע"כ שלש מלכיות הראשונות שהם זהב וכסף ונחושת שהם יראה ואהבה והתפארת והעוז יהפך לקדושה וזהו הדורון למלך מ"ה הקב"ה, אבל מדת השחתה והעדר המציאות אין דוגמתו בקדושה כי כל ענין קדושה הוא החיים והמציאות, ואפי' העונשין הם רק לתקן ולהדחות המתנגד להמציאות, וע"כ ברזל לא נמצא לא במקדש ולא במשכן, ע"כ לא נתקבל מהם הדורון לעת"ל, ועל זה נאמר ולא יהי' שריד לבית עשו:

פ״בוהנה ענין הקרבנות הקרבין ע"ג המזבח כל חלקי החיות מבררין ומקריבין, והיינו, דם, ובשר, וגידין, אבל עצמות מצד עצמם אינם עולין ע"ג המזבח אלא כל זמן שהן מחוברין לבשר עולין עם הבשר פירשו לא יעלו כבש"ס זבחים, והיינו כי דם בשר וגידין שיש בהם חיות שהם שלשה חלקים הראשונים שבחי, הם לעומת שלש מלכיות הראשונות שיש בהן חיות ולעתיד יחזרו להקדושה וזה יהי' הדורון למלך מ"ה הקב"ה כנ"ל, אבל עצמות שבעצמם אין בהם חיות אלא ע"י שהם מחוברין להבשר עולין עמו ויסודם מיסוד העפר, הוא דומה למלכות רביעית, וה"ה נמי כל האברים אחר שנבררו מהם חלקי החיות העולים לגבוה ולא נשאר אלא הדשן לבד והיינו יסוד העפר לבד, הוא דוגמת מלכות הרביעית ונדחה לחוץ כי הוא ממרה השחורה שענינה רק להשחית ולבלע את הכל ודוגמתו האפר שאינו עושה פירות ואינו מצמיח כמ"ש התוס' פרק כיסוי הדם שדם איברים לכ"ע אינו מצמיח ע"כ נדחה לגמרי וכמ"ש ולא יהי' שריד לבית עשו:

פ״גואך באשר אי אפשר שיהי' דבר בעולם שלא יהי' בו ניצוץ הקדוש המחי' אותו, חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא מצות תרומת הדשן שאפר עם כל ענינו שהוא בלי חיות ובא מצד השחתה כנ"ל נמצא בו עוד ניצוץ טוב והיינו שנמשל בו ענין הכנעה כמ"ש ואנכי עפר ואפר, היפוך מדתו של מלכות הרביעית האומרת אני ואפסי עוד, והיינו כשיתבונן האדם שהוא נשחת לגמרי כאפר בלי חיות ואין לו שום מציאות בפ"ע, והוא מבטל עצמו לכלל ישראל אז באמצעות כלל ישראל אפשר שישיג חיים חדשים, ולזה בא הרמז שבתרומת הדשן שלוקח קומץ דשן במחתה ושמו אצל המזבח, כי מזבח הוא כנס"י ונבלע בצדו הרמז שיהי' כ"כ בתכלית הביטול עד שישוב כמו בלוע, וזה תיקונו והוא כעין מ"ש הרמ"ע בהא דאמרו ז"ל נשמתן נשרפת ונעשו אפר תחת רגלי הצדיקים:

פ״דולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס פ"ב דיומא דבעא תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר או מתרומת מדין ילפינן לה, ופשט לה דמקומץ המנחה ילפינן לה, היינו דכל ענין תרומה מורה על התרוממות הנפש שע"י אסיפת התבואה שגורמת שמחה לאיש וכמו שכתבו ז"ל בטעם סוכות זמן שמחתנו באשר בא בזמן האסיף, וכן הלוי באסיפת מעשרו שלא עמל ולא טרח בה, מה גם השבים ממלחמת מדין שנתנו נקמת ה' במדין ולא נפקד מהם איש ובידם כל השלל הזה, שבודאי היתה נפשם מתרוממת, לזה באה המצוה להרים תרומה לה' היינו שההתרוממת תהי' כולה קודש לה' ולא יתערב שמץ גיאות ח"ו, ופשט לה שבתרומת הדשן אינו כן שאין כאן עדיין מקום התרוממת הנפש, אדרבה כאן נתבקש דווקא הכנעה ושפלות רוח וכענין מנחה כאמרם ז"ל מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב את נפשו, והיינו דדשן המורה על הכנעה כמו מי שנשחת מכל וכל ולא יוצלח עוד לשום דבר יכול ח"ו לצמוח מזה יאוש הנורא והתרשלות, לזה באה מצות התרומה היינו לרומם את ההכנעה לה', היינו להיות נכנע להש"י לתורתו ולעבודתו ולידע ולהאמין שעוד ישוב לאור באור החיים, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסח מצרים שטעון הזאה באגודת אזוב כמ"ש ולקחתם אגודת אזוב היינו שישראל במצרים לא הי' להם מעלה אלא היו נכנעים לפרעה, ואותה הכנעה נצטוו להגביה אותה לה' היינו שלא להיות בשפלות ידים אלא נכנעים לה' ולתורתו, וזה ולקחתם שהוא לשון הגבהה כענין אמרם ז"ל בלולב מדאגבה נפיק בי' עכת"ד, כן נמי הוא ענין תרומת הדשן:

פ״הולפי האמור יש לפרש ענין שבת הגדול שכתב הטור מפני שנעשה בו נס גדול שמשכו השה וקשרו בכרעי המטה ולא היו המצרים רשאים לומר להם דבר, ואינו מובן למה לא אמרינן יום עשירי הגדול שמקחו בעשור, ומשמע ששבת הי' הגורם ואינו מובן למה, ולהנ"ל יש לומר דהנה הא דמשכו השה כנ"ל למרות רוח מצרים כאמור הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו הי' נצרך לרוממות הנפש שלא הי' נמצא בכל אותי הדור שהיו מגודלים בהכנעה וכמ"ש הא"ע פ' בשלח, וכל ענינם הי' כענין תרומת הדשן כנ"ל שמקומץ המנחה ילפינן לה, ולא מהם הי' לילך בהתרוממות הנפש אבל כח הלז הי' מפאת שהי' אז העשירי בשבת, ושבת כל ענינו הוא בהתרוממות הנפש כמו שכבר הארכנו בזה בפי' צווחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין ואין מהצורך לכפול הדברים:

פ״ובזוה"ק והאש על המזבח תוקד בו אמאי, וביער עלי' הכהן עצים בבוקר בבוקר אמאי, וכהנא אמאי, והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא וכהנא מסטרא דימינא קא אתי ורחיקא הוא מן דינא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא דכתיב וביער עלי' הכהן, ותירוצו אינו מובן עי"ש, ונראה לפרש דהנה בזוה"ק דעבירות הם כמו סירכות דאחידן בריאה ולא מניחין לה לפרחא לסלקא לגבי עילא לנשבא ברוחא דקודשא, אך ידוע שאין לך דבר העומד בפני הרצון, ואם הרצון הוא חזק ואיתן הוא מפרק הרים ומשבר סלעים, אבל דא עקא שהעבירות מקררין את הרצון, אך הנה כהנים אנשי החסד תוקפי' דדרום הם הם המדליקין את אש האהבה והחסד שלהבתי', ומחמת זה כל הסירכות מתנתקין, וזהו אשא אוכלא אשא, וזהו בבוקר בבוקר עת שליטת החסד, ויש להעמיס זה בכוונת הזוה"ק עיין עליו:

פ״זולפי האמור יש לומר שגם זהו טעם שבת הגדול, כי היות שהיו צריכין ללקיחת השה מסה"נ שזה לא הי' לפי מסת דרגין שלהם שהיו במ"ט שערי טומאה, אך מחמת שבת שאיתא בתדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו ואנשי ביתו, וכבר פרשנו דקאי אקב"ה, ובניו וב"ב הם ישראל, וכמו שאנו אומרים בקידוש אשר קדשט במצותיו ורצה בנו, וכמים פנים אל פנים גורם נמי רצון בישראל עד למעלה ראש המפרק הרים ומשבר סלעים, ע"כ היו יכולין אז לבוא למסה"נ, ושוב עורר זה למעלה עד שנגלה עליהם מלך מ"ה הקב"ה וגאלם, ובהתגלות האלקות ניתוספה בהם אהבה על אהבה עד שכל קשורין שקשרו עליהם המצרים ננתקו כנעורת הפשתן בהריחו אש, וזה הי' עיקר הגאולה:

פ״חבמכילתא ר' מתיא בן חרש אומר מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים מפני שבא הקב"ה לגאלם ולא הי' בידם מצות שיתעסקו בהם כדי לגאול אותם לכך נתן להם שתי מצות מצות פסח ומצות מילה, וכבר דקדקנו הלוא כך היו התנאים מתחילה, שהרי משרע"ה בתחילת שליחותו שאל באיזה זכות, והשיב לו הש"י בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וא"כ למה עתה בשעת מעשה ידרוש מהם זכות ולא הספיק זכות העתיד של קבלת התורה, אבל הענין הוא דמשרע"ה בודאי לא הי' מקטרג לשאול באיזה זכות, ואם טוב בעיני המקום לגאלם בלי שום זכות מה לו לבקש זכות, אלא מחמת שידע מראש שבודאי כל קטריגי עלמא ישננו את לשונם נגד ישראל, וכמ"ש כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ובתרגום כי לא נחשיא צבין דייטב לדבית יעקב ולא קסמיא רען ברבות בית ישראל, ובאשר הקב"ה אוהב משפט ועל דינא אתברי עלמא לא ידחה אותם בגילא דחיטתא, ובהכרח שיש איזה זכות, אלא שבודאי המקטרגים ימלאו גם בו בדק, ע"כ רצה שיאמר הקב"ה בפירוש שזהו זכות, ושוב אין הטוען אחר מעשה ב"ד כלום, אך הש"י השיב לו זכות מ"ת העתיד היינו שהביט בתורה וברא את העולם, ואם לאו מ"ת יחזור העולם לתוהו ובוהו, ע"כ אי אפשר שיהי' קטרוג על גוף היציאה לקבל את התורה, שא"כ גם הם בטלין ומבוטלין וכלא הי' וא"כ הקטרוג הוא על עצמם, אך זה יצדק רק על גוף היציאה לקבל את התורה, אבל שתהי' היציאה באופן נעלה באותות ובמופתים שלא עשה כן לכל גוי בודאי שוב שייך הקטרוג אבל עדיין לא נאמר לו למשה שיעשה אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע כמ"ש הרמב"ן בפסוק ואמרו לי מה שמו עיי"ש, וע"כ הי' די תשובה למשה על שאלתו, אך עתה שהגיע עת היציאה שהיא באותות ובמופתים כי כך הי' הרצון לפניו ית"ש שתהי' יציאת מצרים יוצא מהיקש הטבע למען יתפרסם שמו הקדוש בעולם, וגם תהי' הכנה לעתיד שלא תהי' הטבע עומדת כנגד ישראל, ע"כ הי' אז דרוש להם זכות נוסף על זכות העתיד של קבלת התורה שהיא לגוף היציאה, ובודאי לולא זכות העתיד של קבלת התורה, לא הי' זכות שתי מצות אלו מספיק לגוף היציאה, ע"כ לא השיב אז למשה זכות שתי מצות אלו, אבל אחר שהגאולה מוכרחת בזכות קבלת התורה שוב מספיק זכות שתי מצות אלו שתהי' היציאה באופן נעלה כנ"ל, ואפשר להעמיס שורש דברינו בדברי מהר"ל בספר הגבורות פ' ל"ה עיי"ש:

פ״טיש להתבונן עוד במה ששבת קודם פסח נקרא שבת הגדול אף שאיננו בעשור לחודש, דהנה במשנה אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, וזיתום המצרי, [נראה שזיתום המצרי רומז ליון שידוע ביוסיפון שיחוס אלכסנדר מוקדון ממצרים הי', ותלמי מלך מצרים מלך יון הי'], הנה נזכרו פה הארבע מלכיות לרמוז שזמן ביעורם מן העולם הוא בפסח, וכן איתא בספר מעשה רוקח, ויש לומר שפרעה מלך מצרים הי' לפועל דמיוני לכל הארבע מלכיות, כי כל המלכיות נקראים ע"ש מצרים כבמדרש, ובודאי כח פרעה הי' כלול מארבעתן, וכמו שמפלתו היתה בפסח, כן כל הארבע מלכיות תבוא מפלתם ויתבערו בפסח:

צ׳והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם קדימת הלקיחה ד' ימים מפני שאפי' תפילה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיא מליאה גלולים וא"כ יש להבין איך עשו את הפסח במקום טמא כזה, אבל במה שהקדימו לקיחתו והיו קושרין אותו בכרעי המטה בזה השפילו כח הע"ז ושוב היו יכולין לעשות הפסח, והוצרך לד' ימים כדי לסלק כח הארבע מלכיות שהי' כלול בפרעה איש יומו, עכת"ד, ומדבריו ז"ל למדנו מהו הענין הקשירה לכרעי המטה וכי לא סגי לי' לעמוד בדיר או ברפת אחר שקנה אותו ובקרו, ונראה שרמז יש בדבר דמטה רומזת למטתו של שלמה ופירשו ז"ל על המשכן והמקדש וברש"י שה"ש א' ט"ז שאף המקדש קרוי מטה שנאמר ביואש בחדר המטות ע"ש שהוא פריין ורביין של ישראל, וש לומר משום דאל אחר אסתרם ולא עביד פירין כידוע, וד' כרעי המטה רומז לד' מתנות שכינה או לד' חיות נושאות את הכסא, ע"כ הקשירה לכרעי המטה רומזת שנקשר ונכנע לסטרא דקדושה:

צ״אאך הא גופא צריך להבין מאחר שישראל עדיין היו תחת רשות פרעה שהי' כלול מכח ד' מלכיות, איך התחיל בהם הכח להכניע את כל הכחות האלה ולקשרם בכרעי המטה כנ"ל, אך יש לומר עפי"מ שהגדנו במאמרים הקודמים שכח הארבע מלכיות נמשך מד' גוליירין בישין עון, משחית, אף, חימה, מתנגדי המציאות, ובשבת אין לאלו שליטה בעולם, ולעומתם יש לנו בשבת ד' ענינים, קידוש והבדלה, סעודה דהיא עונג שבת, קריאת התורה ושבת יעשה כולו תורה, ותפלה, והם מקבילין לד' אותיות הוי' הממציא כל המציאות, הבן במראה, וע"כ מנהגינו לומר מזמור הארבעה צריכין להודות בהכנסת שבת קודם מנחה כאלו אנו נותנים הודאה על שנצלנו מד' כחות אלו, ויראה שלעומתם ד' מיני לחם בתודה שלשה בפסוק אחד ומין חמץ בפסוק א' מקביל לד' מלכיות הנשפעין מד' גוליירין בישין שהזכירם משה בתורה שלש הראשונות בפסוק אחד גמל שפן ארנבת, והרביעית שהיא חזיר בפסוק אחד וכן דניאל ראה שלשתן בלילה אחת והרביעית בלילה אחרת מפני ששקולם כשלשתן כבמדרש, וע"כ עשר עשרון לשלשתן ועשר לחמץ לבד:

צ״בונראה לומר שהארבעה שצריכין להודות והם תעו במדבר, והיוצא מבית האסורין, והחולה שנתרפא, ויורדי הים, הסכנה היתה נמשכת מד' גוליירין בישין מקבילין להארבע מלכיות, תעו במדבר עיר מושב לא מצאו רומז למלכות בבל שעליו נאמר בכתוב שם תבל כמדבר ושורשו "חימה", יוצא מבית האסורים רומז למלכות הרשעה שהיא שקולה כשלשתן וכן אמרו ז"ל שבי כלהו אתנייהו בי', וע"כ כתיב אסירי עני וברזל שברזל הוא רומז למלכות הרביעית שכתבכו במאמר הנ"ל בשם המדרש ושורשו "משחית", חולה שנתרפא רומז למלכות יון שישראל היו אז בארצם לא כמו בשאר גליות אלא היו כחולה המוטל במטתוי בביתו שכמעט נתייאש מהחיים, כן היו אז ישראל בצרה גדולה מאד כמעט קט שנכבה גחלת ישראל [וידוע בסידור האריז"ל שהחתימה בברכת רפואה הוי' בניקוד חולם והבן] ושורשו "אף", יורדי הים מקביל למלכות מדי שהי' התגברות כח התאוה ובקשת התענוגים הבאים מיסוד המים והי' נפשם ברעה מתמוגג מגזירת המן ושורשו "עון", ובשבת אנו מודים שנצלנו מד' גוליירין בישין אלה, וע"כ בעוד היו אלו הכחות מסולקים ביום השבת הי' ביכולת ישראל ליקח את השה ולקשור אותו בכרעי המטה כנ"ל, וזה הי' הראשית ואחר הראשית נגרר הכל, וע"כ אף אחר יציאת השבת וחזרו כחות הרעות להתפשט בעולם מצאוהו קשור ותפוס כנ"ל, וכה עברו ד' ימים עד שנתבטלו כל הכחות מעליהם ועשו את הפסח, וע"כ אנו מייחסים את נס הגדול לשבת ולא לעשור לחודש, כי בלתי יום השבת לא הי' אפשר להתחיל:

צ״גצו וזכור שנת תרע"ו.

צ״דבש"ס סנהדרין (כ':) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבתירה, ויש להבין למה מלך ברישא והדר להכרית זרעו של עמלק, ולא סגי לי' בשופט וכמו כיבוש א"י והכרתת הכנענים שלא נתבקש לזה מלך ברישא:

צ״הונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין עמלק שהוא דעת דקליפה כמבואר בספה"ק, כי במדרש ויקרא כל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה המנו תדע לך שמשה רבן של כל הנביאים לא נכנס אל אוהל מועד עד שנקרא, מבואר מדברי המדרש כי דעת דקדושה הוא לידע שאין לאדם שום צירוף וחיבור אל הש"י, וע"כ אפי' משרע"ה שהוא רבן של כל הנביאים עמד לו מן הצד ולא נכנס עד שנקרא באשר משה הי' בסוד הדעת, ודעת דקליפה הוא נמי באותו הסוג אלא שעי"כ מרפה את ידי עבדי ה' שמראה לו חסרונו וכמה הוא רחוק והרבה לפשוע עד שאין לו תקוה ומפילו ליאוש הנורא הגרוע מהכל, וע"כ בשביל שרפו ידיהם מן התורה היפוך התאמצות הלב בא עליהם עמלק, והעצה לעמוד נגד קליפה זו עם שלא יעזוב שפלותו, שיצייר בנפשו שמ"מ הוא בכלל ישראל ועדיין מצווה בכל המצות, ואף שאיננו נרצה מצד הפרט מ"מ הוא נרצה מצד הכלל, עכת"ד, ויש להוסיף ולבאר הדברים עפ"מ שהגדנו כבר למה נחרץ משפט עמלק למחות את שמו יותר מכל רשעי אומה"ע שעשו עמנו רעות יותר מעמלק שפרעה השליך זכרוהם ליאור ושחט מקטני ישראל ק"ן בבוקר וק"ן בערב ורחץ בדמם ושעבדם באכזריות חימה עד מאד כמפורש בכתוב וכן נבוכדנצר וכהנה וכהנה ועל כולם לא נחרץ עליהם משפט חרוץ כמו על עמלק אף שדרך מלחמה בא עליהם שזה מנהגו של עולם מימי אמרפל שאומה אחת נלחמת בזולתה, ואמרנו הטעם שכל עצמו של עמלק שהרהיב עוז בנפשו להלחם בישראל הוא מפאת שהי' בו ניצוץ קדוש מן האבות, וכן איתא במדרש אסתר פרשה ז' סי' י"ג שעמלק הלך ליטול עצה מבלעם ואמר לו שישראל תלויין בזכותו של אברהם אביהן ואף אתה שהוא בן בנו של אברהם תלוי בזכותו של אברהם, ובודאי אין הפירוש כפשוטו שחשב שזכות אברהם יסייע לו לאבד זרע אברהם, אלא הפירוש שיש בו ניצוץ הקדוש מאברהם ע"כ כחו גדול, והנה לעומת שצדיקי ישראל מהפכין חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא הי' עמלק להיפוך שהפך ניצוץ הקדוש שבו לרע והפך נהורא לחשוכא ומיתקא למרירא, ומובן אשר רשעתו עלה על רשעת כל הגוים ע"כ נחרץ עליו עונש כבד כזה:

צ״וולפי"ז יש לומר דגם בענין דעת דקדושה שהוא לעמוד מרחוק כנ"ל הפכהו עמלק לרע היינו שהדעת עצמו יגרום ח"ו עוד יאוש כנ"ל, ובזה יובנו דברי המדרש הנ"ל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה המינו, שלכאורה אינו מובן מה ענין זה לנבלה לומר שזה טוב מזה, אך לפי האמור יובן והיינו שנבלה היא רע בעצמותה, אבל ת"ח שאין בו דעה ואינו עומד מרחוק כנ"ל שמחמת שהוא בן תורה מחזיק את עצמו ליש וחשוב וראוי לחיבור, הנה מהפך את הטוב שהוא התורה שבו לרע, באשר התורה שבו היא הגרמא בנזקין והוא כעין קליפת עמלק כן זה שמהפך נהורא לחשוכא, וכמו עמלק שגרוע מכל רשעי האומות כנ"ל כן זה הוא גרוע מנבלה:

צ״זולפי האמור יובן דהעצה לעמוד נגד קליפת עמלק הוא נמי כהאי גוונא, היינו כמו דקליפת עמלק הוא לעשות ממדה טובה שתהי' היא עצמה גורמת רעה, כן לעומתו צריכין לעשות מרעת עמלק שתהי' היא עצמה גורמת טובה, והיינו דהנה להיות איש בטל לציבור לגמרי הוא דבר גדול ונעלה ותפילת הציבור לעד ואין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור, ולא עוד אלא ששוכן אתם בתוך טומאתם ח"ו, אבל לעומת גודל מעלתה כן הוא גודל הקישוי, שמטבע האדם באשר הוא עולם קטן שלא להתבטל לזולתו, אך איש שרואה א"ע אבוד מכל וכל ואין לו עוד תקוה והוא מיאש א"ע, לאיש כזה יותר נקל לבטל עצמו להכלל שממנו תוצאות חיים, הא למה זה דומה לאיש הטובע בים וספינה עוברת לפניו שבכל מאמצי כחו יאות לאחוז באחת הדפנות של הספינה למען הציל את חייו כן הדבר הזה, וא"כ קליפת עמלק שהפילתו ליאוש הנורא היא עצמה הגורמת לבטל א"ע להכלל לגמרי, ולאמור לנפשו אף כי הרביתי לפשוע ואפס כסף התקוה מ"מ יש לי חיים באמצעות הכלל שהש"י שוכן אתם אפי' בתוך טומאתם ועדיין הנני מצווה במצות ככל ישראל כנ"ל, וקלקלתו הוא תקנתו:

צ״חאך כ"ז הוא באיש שאיננו מסתפק עצמו בשפלותו ומשתוקק ומתאוה ומצפה לישועה וכמשל הנ"ל הטובע בים אף שהוא מפרפר בין החיים והמות מ"מ מתאמץ לאחוז בדפני הספינה למען הציל את נפשו, אבל אם מסתפק עצמו בשפלותו לזה אין תקנה, וגם זה הוא בכלל קליפת עמלק:

צ״טאך באשר רוצה ה' בעמו ישראל ורצון הוא למעלה מכל טעם וחשבון וכמ"ש כמים פנים אל פנים וגו' גורם נמי בלב ישראל רצון שלא להסתפק בשפלותו, וקול דודי דופק על מיתרי הלב לשוב ולהטהר ולהתקדש לדבק עצמו במקור החיים:

ק׳ובזה יש לפרש השלשה מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, והיינו שארץ ישראל יש לומר שהיא ענין רצון שהש"י רוצה בעמו ישראל, כי ארץ היא לשון רצון כאמרם ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ורצון זה הכניס את ישראל לארץ והפיל לפניהם את השבעה עממים, ואפי' בלתי זכאין כ"כ כמ"ש ביהושע (כ"ב י"ז) המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה וממילא כמים פנים אל פנים נתעורר הרצון בלב ישראל לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמם, וזהו ענין המצוה למנות עליהם מלך, שמלך הוא המאחד את הכלל כידוע וכבר דברנו הרבה מזה, וכמו שבגשמיות שנתיראו ישראל ממלחמת האויבים בקשו למנות עליהם מלך שבכח הכלל יהי' ביכולת לנצח את האויבים משא"כ כשחסר להם כח המאחד, כן ברוחניות שכחות רעות וראשית גוים עמלק רודפים את כל אחד מישראל עד שהאדם אינו מוצא בעצמו כח אלא מצד הכלל, והוא מצות מינוי המלך, ובכח זה דוחין את כח עמלק וכנ"ל שרעת עמלק שגרמה להתאחדות, בזה מבטלין את כח עמלק, ובזה זוכין למצות בית הבחירה ששם הוא תכלית הביטול להש"י בהשתחואת פישוט ידים ורגלים, על רצפת אבני בית המקדש שזה אסור בגבולין וכמ"ש ואבן משכית וגו' והביטול נמשך מפחד ה' ומהדר גאונו בהתגלות, שעמלק הוא המעכב להתגלות כבוד ה' וכמ"ש כי יד על כס י' שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ובמדרש תנחומא כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה, נעקר זרעו מן העולם כתיב ולא יכנף עוד מוריך:

100

ק״אונראה שבדוגמא זו הוא שבת שישראל נתרצין לאביהם שבשמים כמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו ובתפלה אנו אומרים באהבה וברצון שבת קדשך, וזה גורם רצון בישראל להתאחד ולהתאגד בכלל ישראל לעשות רצון אבינו שבשמים, והוא דוגמת כניסת ישראל לארץ ולמנות עליהם מלך, ובזה יש ליתן טעם מה שאנו מקדימין וקורין זכור בשבת שלפני הפורים ואינה מספקת הקריאה שבפורים, כי בשבת שהוא כדוגמת כניסת ישראל לארץ ולמנות עליהם מלך סומכין ענין לו להכרית זרעו של עמלק:

101

ק״בולפי דרכנו זה שהביטול של אדם לכלל ישראל נמשך מפאת כי רוצה ה' בעמו ישראל וכמים פנים אל פנים כנ"ל, יש לפרש ענין הפרשה דפתח זאת תורת העולה וגו' ואינו מבאר בתורת העולה כלום אלא מצות תרומת הדשן, ונראה דהנה יש להבין דמצינו בתרומת הדשן מעלה מה שלא נמצא בכל הקרבנות, שכולם אינם מתקבלין דרך נס נגלה כמו תרומת הדשן שנבלעים במקומם, והוא אחד מעשרה נסים הנעשים בביהמ"ק, ולא מיבעיא דם שאינו מתקבל אלא ע"י זריקת הכהן, אלא אפי' אברים ופדרים שיש אש של מעלה על המזבח מ"מ הרי מסדרין מערכות עצים על המזבח ובבית שני מהוה הוה וסייע לא הוה מסייע, אבל הא דתרומת הדשן נבלע במקומו הי' גם בבית שני, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא:

102

ק״גויש לומר דענין תרומת הדשן רומז לביטולו של אדם שהוא בעיני עצמו עפר ואפר מחמת גודל שברת הלב ותשובה מעומקא דליבא, ובע"ת משכין לי' בחילא יתיר ע"כ נתקבלה התרומה דרך נס, אך מאין נמשכה ההכנעה ושבירת הלב כ"כ, יש לומר דהוא מצד הקרבן שהוא לריח ניחוח ומרצה וכמים פנים אל פנים גורם נמי באדם הרצון להדבק כנ"ל מה שאין הפרט ראוי לכך אלא מצד הכלל עד שגורם לו הכנעה עוד יותר, וזהו תכלית הקרבן וכמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה, וע"כ הסדר ראשון שבעליות הוא הדם דם הוא הנפש שהוא הרצון כמ"ש רש"י חולין וכמו שהגדנו כמה פעמים, ובזה ממשיך אליו הרצון מלמעלה, וכמ"ש הכוזרי שמרגיש בעצמו רוח חדש, ומ"מ אין בקבלתו עדיין שום דבר יוצא מהיקש הטבע, שני לו הוא אברים ופדרים, ובזה פתוך בי' חלק שלמעלה מהטבע הוא אש של מעלה, וזה נמשך מפאת הרצון שנמשך מלמעלה ע"י שהדם הורצה וזה גורם באדם הכנעה שהי' רואה א"ע שהוא הי' צריך לשרוף על המזבח והקרבן הוא תמורתו כמ"ש הרמב"ן ריש ויקרא, ועי"ז מתנחם ומאחד כל חושיו וכחותיו ורמ"ח אברים שבו לעבודת ה', וכאשר גם הם היו לריח ניחוח נמשך רצון עוד יותר עד שנעשה כעפר ואפר בעיני עצמו והוא בטל בתכלית הביטול, וזה נתקבל דרך נס לגמרי ומשכין לי' בחילא יתיר, ואחד הוא בין בקרבנות היחיד בין בקרבנות הציבור תוכן אחד להם, וע"כ אמר זאת תורת העולה על תרומת הדשן שזהו תכלית העלי', וע"כ במדרש מביא בכאן הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, ובפשיטות אינו מובן מה שייך ענין זה לכאן, וכנראה הי' מקומו ביותר בפרשת ויקרא המדבר מסמיכה על ראש הקרבן ומשחיטת הזבח, ולדברינו אתי שפיר:

103

ק״דויש לומר עוד דשלשה דברים הללו, היינו דם, ואברים ופדרים, ותרומת הדשן, הם דוגמת שלשה הנ"ל ארץ ישראל ומינוי המלך ולבנות בית הבחירה, דם שהוא הנפש והוא הרצון כנ"ל ועושהו מרוצה להש"י עד שרוצה בקרבנו הוא דוגמת א"י שהוא כענין רוצה הש"י בעמו ישראל, אברים ופדרים שהוא התאחדות כל חושיו וכחותיו ורמ"ח אברים לה' כנ"ל הוא דוגמת מינוי המלך, תרומת הדשן שהוא תכלית הביטול ובעיניו כעפר ואפר הוא דוגמת ההשתחואה בבית הבחירה, ואפשר עוד לומר שהוצאת יתר הדשן לחוץ הוא דוגמת להכרית זרעו של עמלק דעת דקליפה כנ"ל ישמע חכם ויוסיף לקח:

104

ק״הבמנין מערכות שעל המזבח שהיו בכל יום שלשה אחת לאברים ופדרים, ואחת שממנה מכניסין גחלים לקטורת שבמזבח הפנימי, ואחת לקיום האש כר' יוסי דבש"ס פרק טרף בקלפי ופסק הרמב"ם כוותי', יש לומר דשלשה אלו מקבילים לגוף ונפש ושכל, מערכה של גחלים לקטורת שעל מזבח הפנימי רומז לשכל שהוא מקושר בעליונים, מערכה לאברים ופדרים רומז לנפש, ויובן עפ"י מה שהגדנו במאמר הקדום שמקביל למצות מינוי המלך שהוא ענין התאספות כל כחות הנפש, מערכה של קיום האש רומז לגוף שמצד עצמו אין בו שבח אלא שהוא נושא ונשמע לכחות הנפש והשכל, והיינו שאש דת יהי' בוער באדם הן בגוף הן בנפש הן בשכל רשפיה רשפי אש, והמרבה אש המזבח עובר בלאו, ודוגמתו הוא כשהאדם נעשה מצונן וקר בעבודה, ומחויב האדם לעורר בקרבו רגש חם בכל יום ולא יסמוך על חום הטבעי שבקרבו, ולזה רמזו ז"ל אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ומסדרין כל שלשה מערכות בכל יום ויום, שמענה ואתה דע לך:

105

ק״וויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ברש"י חתך מילתן של ישראל וזורק למעלה, ובמדר"ת מסיים בה בזה בחרת הא לך מה שבחרת, הנה בפשיטות הם דברי חרופין וגדופין, ויש לפרש שלוטה בו עוד כוונה והוא עפ"י מאמרם ז"ל כיון שנפל הגורל לפני המן בחודש אדר שמח מפני שבו מת משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה ולכאורה הרי שבז' אדר מת משה הי' יודע, ולמה חזר ואמר שלא הי' יודע שבז' אדר מת וכו' דמשמע דגם מהמיתה לא ידע, אך הפירוש הוא שהמן חשב בדעתו הסרוחה שככל הגוים בית ישראל שהאחרית הוא ההעדר וההפסד וכמ"ש הנה אחרית גוים מדבר וצי', וכאשר בחודש ניסן התחיל לזרוח שמש הצלחת ישראל וכמו שיסד הפייטן לפרשת החודש חודש אשר ישועות בו מקיפות ומנו מתחילות ותוקפות, כן לעומתו חודש אדר הוא האחרית, וחשב שבודאי חודש זה שהוא האחרית הוא מסוגל להפסד והעדר ישראל ח"ו, וחשב בדעתו הסרוחה שמטעם זה מת משרע"ה באדר, ולא הי' יודע שאחרית ישראל הוא הש"י שעתידין לאשתאבא בגופא דמלכא, וזהו שבשבעה באדר נולד משה הרי שאדר הוא עליית מזלו, ומה שמת באדר אינו מטעם הפסד והעדר אדרבה עלה אל ה' ועומד ומשמש במרום, ואחרית ישראל הוא תכלית הצלחתם, וא"כ גם במהות המיתה לא הי' יודע שמהות אחת היא עם הלידה ועוד עלי' נכבדת ממנה, וכאלו המיתה היא לידה וכמדומה שכן הוא ביערות דבש, ועיין באור חדש למהר"ל בפסוק ביום השביעי כטוב לב המלך ביין:

106

ק״זויש לומר דעל עיקר זה מורה מצות מילה שהיא בסיומא דגופא דשמה נאחז הערלה חלק הנחש, וזהו אחרית גוים מדבר וצי', אך ישראל מסלקין את חלק הנחש ונשאר האבר בצורת יוד אות משמו של הקב"ה מורה שאחרית ישראל הוא השי"ת, וכמו שאיתא בספה"ק מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי' ב"ה וב"ש, ולפי דרכנו הרמז דבשביל מצות מילה שבראשית הוית האדם שנרמז בר"ת נעשה סוף ואחרית ישראל שעולין השמימה להש"י שנרמז בס"ת, וע"כ עמלק ראשית גוים שאחריתם מדבר וצי' חרה אפו ביותר וקנא על מצות מילה שישראל מרמזין שאחריתם הוא הש"י, וחירף וגידף לומר שככל הגוים בית יהודה, וזהו הענין שחתך את מילתן של ישראל וזרק למעלה, ומשורש נחש יצא צפע הוא המן שדעתו הסרוחה כנ"ל ירושה היא לו מעמלק, ע"כ לא הי' יודע כנ"ל, והנה במדרשים שסעודת אחשורוש היתה בעצת המן להמשיך את ישראל לפגם ברית ר"ל, ולפי דרכנו ענין אחד היא עם מה שעשה עמלק הא דויזנב בך כנ"ל, ואח"כ כשנתקן זה ע"י תשובתם הגדולה ודברי הצומות וזעקתם חזר להם גילוי הרושם אות ברית קודש המורה על אחרית הנכבד, ויש לומר שזה ענין מגילה אותיות מילה בצירוף אות ג' שמורה על גילוי, ולעומתו זכו להתגלות אורות גדולית כבדברי האריז"ל, וזה נשאר לדורות לעומת תיקון או עכ"פ קבלה שמירת הברית:

107

ק״חיש ליתן טעם להא שמקדימין וקורין פרשת זכור בשבת שלפני הפורים ואפי' כשחל פורים בשבת לדידהו דמיקלע, ולדידן המוקפין מקדימין לשבת שלפני', דהנה כתיב בעמלק מחיי' כפולה כי מחה אמחה, מחה תמחה, והטעם כי עמלק ימח שמו גורם הסתרה כפולה בין למעלה בין למטה, למעלה כמ"ש כי יד על כס י' שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק, ובתנחומא כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה, וכנגדו למטה הוא מטעה את השכל הישר ומעקמו ומבלבלו בטענות שקר ובדמיונות כוזבות, וא"כ אם שקרת במדות ובמשקלות הי' דואג מגירוי האויב, וזהו הסתרה בשכל, וכן נמי הוא אוטם וסותם בפני הלב שלא יקבל מהארת השכל שאפי' דבר שהוא יודע בהכרח שכך צריך להיוות איננו מתפעל ומתרגש ושומע ומבין ברוח קר, ומפני זה אין הלב נשמע כלל אל השכל, כמו שביציאת מצרים שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וגו' ועמלק לא נתפעל ולא נתרגש מכל האותות והמופתים, ובמדרש פ' תצוה ויגרש מפניך אויב זה המן שנאמר איש צר ואויב ולמה צר ואויב אלא צר למעלן ואויב למטן צר לאבות ואויב לבנים צר לי ואויב לך ובודאי הפירוש כנ"ל, וע"כ נאמר בו מחיי' כפולה מלמעלה וזה אין ביד בשר ודם אלא כתיב כי מחה אמחה, מלמטה מחה תמחה:

108

ק״טוהנה הסתרת עמלק למטה הוא התנגדות לתורה ועבודה, תורה היא שכל הישר ועבודה היא התפעלות והתרגשות הלב, וע"כ מחיית עמלק היתה נצרכת קודם מ"ת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאלמלא ניצוח עמלק קודם מ"ת לא הי' מקום ליתן את התורה, כי עמלק הי' לו תירוץ על הכל והי' מטעה ומכחיש את הכל בשקרותיו ובדמיונותיו הכוזבות ודרכיו העקומים, ואחר מחיית עמלק תיכף ניתנה התורה, ונתבשרו בהמשכן שהוא עבודה, דבזוה"ק סוף משפטים בפסוק ונגש משה לבדו אל ה' ובההוא שעתא אתבשרא למהוי בנייהו מקדשא כד"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וההוא קרא דונגש כתוב עוד קודם מ"ת וברש"י דבה' בסיון נאמרה לו פרשה זו, ולדעת הרמב"ן בו ביום של מ"ת נאמרה, ובין למר ובין למר סמוך למ"ת נאמרה, והרי שתיכף אחר מחיית עמלק זכו ישראל לתורה ועבודה, וכן מחיית עמלק שבימי שאול ודוד זכו ישראל אח"כ לתורה ועבודה, תורה היא חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה, ועבודה הוא בנין הבית, וכן בימי מרדכי ואסתר אחר מחיית עמלק זכו ישראל לתורה ועבודה, תורה כמ"ש קיימו וקבלו כאמרם ז"ל הדר קבלוהו בימי אחשורוש, וכן נמי כתיב הוא עזרא עלה מבבל ואמרו ז"ל מה עלי' שנאמרה להלן תורה אף עלי' שנאמרה כאן תורה, וזכו לבנין בית שני דהוא עבודה, וכן לעתיד כשימחה זרעו של עמלק לגמרי יזכו ישראל לתורה ועבודה, תורה כברש"י שיר השירים בפסוק ישקני מנשיקות פיהו, ובמדרש שם מפורש עוד יותר שאמרו ישראל לוואי יגלה לנו פעם שני' אמר להם אין זו עכשיו אבל לעתיד לבוא הוא, משמע שיזכו שיגלה עליהם הקב"ה כבראשונה וילמדם תורה, ובנין בית השלישי וכתיב עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי:

109

ק״יונראה דבכל שנה נמי דבקריאת הפרשה שהיא מחיית עמלק כבמדרש אתם מזכירין למחות את שמו למטה ואני אמחה שמו למעלה, זוכין ישראל לתורה ועבודה, תורה בפורים כמו אז שהדר קבלוהו בימי אחשורוש, כן בכל שנה מתגלים אורות הגדולים בפורים, וזהו ענין שם מגילה התגלות הנעלם כמו שאיתא בספה"ק, ועבודה בניסן שהוא חודש עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, וזה זוכין מחמת מחיית עמלק שקדם, ואף דמקמי מרדכי ואסתר היתה העבודה בחודש הזה, לא תברא דלמעלה הוא למעלה מהזמן:

110

קי״אולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס מגילה (ו':) אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה ר' אליעזר בר' יוסי סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט, רשב"ג סבר מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן, דהנה חודש שבט מזלו דלי שרומז לתורה כמ"ש בספה"ק, וע"כ באחד לחודש שבט הואיל משה באר את התורה הזאת, וניסן הוא חודש העבודה כנ"ל ובמחיית עמלק זוכין לשניהם, ע"כ יש לומר דמר סבר דעיקר מה שזוכין היא התורה וע"כ יש להסמיך פורים לחודש שבט, ומר סבר דעיקר צריכין לזכות לעבודה, דלענין תורה בלא"ה אין לעמלק כ"כ שליטה, וכל שליטתו כאשר רפו ידיהם מן התורה, ואף דאינו דומה התורה של אחר מחיית עמלק לתורה שקודם מחיית עמלק כמ"ש ליהודים היתה אורה וגו' ואמרו ז"ל אורה זו תורה, מ"מ לענין עבודה יש לו שליטה ביותר, וע"כ מחיית עמלק נדרשת לענין עבודה ביותר ממה שנדרשת לענין תורה, וע"כ סבר דצריכין להסמיך פורים לניסן וכן הילכתא:

111

קי״בולפי האמור יש לפרש הא דמקדימין וקורין זכור לשבת שלפני הפורים, דמחמת הקריאה דזכור בשבת שלפני הפורים זוכין אח"כ בפורים להארות התורה, וכמו דשבת הוא יומא דנשמתא שהוא השכל ושע"כ שבת יעשה כולו תורה, ומחמת הקריאה בפורים זוכין אח"כ בניסן להעבודה, וע"כ אפי' כשחל פורים בשבת מקדימין לשבת שלפניו, שבשעת הקריאה הוא שעת המחי' כנ"ל, וכמו אז שהמלחמה היתה יום קודם ליום המנוחה ולא בהדי הדדי קאתי וע"כ מקדימין לשבת שלפני':

112

קי״גצו ושה"ג שנת תרע"ז

113

קי״דבענין שבת הגדול, דהנה כתיב זאת תורת העולה וגו', ואינו מובן למה נקראת הפרשה תורת העולה, והרי אינה מדברת מתורת מעשה העולה כלום, אלא מתרומת הדשן, ולא מצינו שיהי' זקוק להרים מאפר העולה דווקא, אלא מכל האפר שעל המזבח, שפיתוך בו אפר אימורי חטאת ואשם ושלמים וקמצים ומנחת נסכים [האומנם שמפשט הכתוב משמע דווקא אפר העולה כמ"ש אשר תאכל האש את העולה, אבל אין זכר מזה לא במשנת תמיד ולא ברמב"ם, ולפי דרכינו שלפנינו יתורץ זה] ולמה יקרא זה תורת העולה, ונראה דהנה יש לדקדק דעיקר הקרבן שהיא הדם לא נעשה בו שום נס יוצא מהיקש הטבע, ובהאברים והאימורים יש בו אש של מעלה שעכ"פ סייע הוה מסייע אלא שבבית שני מהיה הוה סייע לא הוה מסייע, אך בתרומת הדשן נעשה בו נס תמידי שהי' נבלע במקומו, וא"כ נראה אות קבוע בקבלתו לרצון יותר מגוף הקרבן, אתמהה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, וכבר דברנו בו:

114

קי״הונראה דהנה אמרו ז"ל מי שמקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ויתבאר זה ע"פ דברי המדרש פ' תשא שלהי פ' מ"ב באותה שעה הראה לו [למשה] הקב"ה את האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנין לצדיקים, והוא אומר האוצר הזה של מי הוא, והוא אומר של עושי מצות, והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים, וכל אוצר ואוצר, ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא, אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, ודקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה מגיע להם עוד יותר אוצר גדול, ופירש מי שאין לו דהיינו שיודעים בעצמם שאין מגיע להם כלום, ובשביל זה זוכין לאוצר גדול עכ"ד, וכן בדין שמה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, ונראה בפירוש אוצר גדול, שמלת גדול היא התפשטות יותר מכפי המדה והגבול, וע"כ השי"ת נקרא גדול שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וכו', והוא התפשטות מדת טובו עד מטה מטה להגביה שפלים ולהחיות לב נדכאים, ואאע"ה נקרא האדם הגדול בענקים מפט שהיתה בו מדת ענווה מאד כמ"ש ואנכי עפר ואפר, והיתה מדתו להשפיל עצמו למטה לבני אדם פחותים אפי' לערביים לעשות עמם חסד ולהגביהם משפל מצבם, וכן אהרן הכהן הגדול שידוע מענינו שהי' ענו מאד ושפל בעיני עצמו וכבמדרש כשהי' נמשח אמר אוי לי שמא אינני ראוי ומעלתי בשמן המשחה, ושהי' משפיל א"ע לעשות שלום בין איש לרעהו ורבים השיב מעון והי' מחזיר בכל ישראל ולמדם קריאת שמע, וזה עצמו הוא הענין אוצר גדול היינו שמתפשט השכר על כל בחינות האדם וכחותיו אפי' השפלים והנמוכין להגביהם ולעשותם קודש לאור באור החיים, וע"כ הוא מדה במדה לעומת שיודע שאין מגיע לו כלום, ומשפיל ומכניע א"ע, זוכה לאוצר גדול הנ"ל, וזה עצמו הוא מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, שכל קרבן וקרבן וכל חלק ממנו יש לו בחי' מיוחדת ושכר מיוחד, אבל מי שדעתו שפלה עליו זוכה לאוצר גדול שהוא בחינה ושכר כללי אפי' להיותר נמוכים:

115

קי״וולפי"ז יש לפרש הענין תרומת הדשן שתכלית כל הקרבן לזכות למדת ענוה שיהי' בעיני עצמו כעפר ואפר, וא"כ ראשונה שבעליות הקרבן היא הדם שמחדש באדם נפש טהורה ורוח נכון, ועי"ז מבחין האדם ביותר רחיקו מהשלימות וקוצר עבודתו, ולעומת זה מראין לו קצת יותר התקבלות קרבנו לריח ניחוח, וכענין שאמרו בהבל וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ירדה האש וליחכה את מנחתו, וזהו האש של מעלה שעל המזבח אף שבבית שני לא הוה מסייע מ"מ הרי הוא אות על הקבלה כמו שם שליחכה את מנחתו שמשמע נמי שלא הי' אש אוכלת אלא לוחכת, ועי"ז זוכין עוד יותר להבחין שפל מצבו ובאין לידי ענוה ושפלות עד שהוא בעיניו עפר ואפר וזהו תרומת הדשן, ולפי האמור הפירוש זאת תורת העולה לאו על קרבן ששמו עולה כוונת הכתוב אלא הכוונה תורת העליות שתכלית העליות הוא תרומת הדשן שזה התכלית שנתבקש מהאדם, וע"כ זה נתקבל לגמרי דרך נס [ולפי האמור מיושב נמי מה שתרומת הדשן איננה זקוקה להיות מדשן העולה, אף שבכתוב נאמר אשר תאכל האש את העולה, שמלת העולה במקום זה נמי הפירוש העולה לגבוה בלהב המזבח, הן אברי עולה והן אימורי חטאת ואשם ושלמים וקמצים ומנחת נסכים, ואין הכוונה על קרבן עולה לבד] ויש לומר עוד בטעמו של דבר שנתקבל לגמרי דרך נס דהנה לולא מה שהטבע מצמצמת ומסתרת הי' בדין שכל קיבול הקרבנות יהי' דרך נס וק"ו מקרבן הבל, אבל הטבע מסתרת ומלבשת הכל, אך זה שזוכה לאוצר גדול שהוא התפשטות קדושה אפי' להחלקים הפחותים והנמוכים, שוב אין הטבע עומדת כנגדו, וע"כ מצינו בשמיני למלואים [שידוע ששמיני הוא למעלה מן הטבע שהטבע מתייחסת רק למספר שבעה] שהי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנברא בו שמים וארץ לא הי' הטבע עומדת כנגד להסתיר ולהלביש, וע"כ כתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה ואת החלבים, עד שנתפעלו ונתרגשו כולם כמ"ש וירא העם וירונו ויפלו על פניהם, וכן באליהו בהר הכרמל שהי' הצורך לקדושת ה', לא עצר כח הטבע לעמוד כנגד, כתיב ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים וגו':

116

קי״זולפי האמור בענין תרומת הדשן, יובן מה שהמדרש מאריך בכאן ודורש הפסוק זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, שלכאורה יותר הי' נכון לדבר מענין זה בפ' ויקרא המדבר מעיקר הקרבן ולמה המתין לו עד כאן שאינו מן המדה, ואף לפי דרכנו הנ"ל מדה ומדה הוא:

117

קי״חוהנה לישראל היו שני גואלים משה ואהרן, וכבר אמרנו שמשה הוא בחי' השכל והמוח שהשפיע בישראל, ואהרן הוא בחי' הלב, והוא לב נשבר כמדתו שהי' מתירא ואמר שמא איני ראוי ומעלתי בשמן המשחה, אבל לב נשבר לבדו בלתי צירוף חוזק השכל שמגביה את הלב להיות לבו אמיץ בגבורים במקום הצריך חיזוק, אלא שבירת הלב לבד, אין בו שבח שהרי יכול ליפול במחלת היאוש והמרה שחורה או להתבטל ולהתבייש מפני המלעיגים עליו, אלא עם שפלת רוחו ושבירת לבבו יאיר בו כח השכל ולהיות כולו שכלי שהשכל אינו מתבטל ואינו משתנה כ"כ בנקל, ויגבה את לבו בדרכי ה' וכמו אאע"ה עם כל שפלותו והי' בעיני עצמו עפר ואפר הי' לו לב חזק ואמיץ לא ישוב מפני כל וע"כ נקרא איתן מלשון חוזק, וכבמדרש בפסוק יונתי תמתי אצלי הם כיונה פותה אין לב אבל אצל אומה"ע הם קשים כחיות לבלתי שמוע להם לבטל מן התורה ומצות, וזה השפיע משרע"ה בישראל וזהו הענין שהיו שני גואלים כי תרוייהו צריכי, משה מדת המוח והשכל וכמו שבת שמתיחס למשה כמו שאנו אומרים בתפלה ישמח משה במתנת חלקו, ואהרן מדת לב טהור ולב נשבר, וע"כ הכהונה גדולה היתה לאהרן כנ"ל במדת גדול:

118

קי״טויש לומר שבדוגמת שני הגואלים האלו משה ואהרן יחד הי' אז צירוף שמש וירח שדוגמתם היא מוח ולב, משה ואהרן כנ"ל, וזהו שיסד הפייטן לפרשת החודש ד"ה אבי כל חוזה "ילדות חרס וסהר בו ביום חשבון מצו, וכתחילת בריאתם בחלון אחד נמצאו, רעים כניתן למו מסורת, אמצו, לחשב לעבר ולקדש ספורות כמצאו":

119

ק״כוהנה ליצ"מ, הי' נתבקש מסנ"פ של ישראל בלקיחת הפסח, וענין מסירת הנפש הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבמקום צורך גבוה אין מציאת האדם נחשב מציאת כלל, כמו שמותר שחיטת הבהמות לצורך האדם, עאכו"כ האדם לצורך גבוה עכת"ד, ויש לומר שנתבקש מהם מסירת הנפש כי ישראל היו במצרים במ"ט שערי טומאה ולא היו ראוין לגאולה אלא שמ"מ נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, והוא ממדת השי"ת שנקרא גדול, שהוא התפשטות המדה עד מטה מטה וכמו שהארכנו לעיל בפירוש גדול, וע"כ נתבקש מישראל מסנ"פ דהיינו שמציאת עצמם לא יהי' נחשב מציאת כלל בערך צורך גבוה והשליכו את נפשם מנגד למעלה מכל גבול והוא מדת גדול ממטה למעלה, ומדה במדה התנהג השי"ת עמם במדת גדול ממעלה למטה, וכבמדרש לתרומה שהיא מונחת בבית הקברות להניח תרומתי א"א וכו':

120

קכ״אוהנה מסנ"פ שהוא כולל כל עשרה חלקי הנפש מתיחס ביותר לזמן שהוא עשירי בחודש, ע"כ יום העשירי נקרא גדול, אך באשר מסירת הנפש צריכה להיות בהגבהת הלב ובהתרוממות הנפש ובכח השכלי שבו כנ"ל וזה הי' אז שאירע יום העשור בשבת והוא מדת משה והי' צירוף שני הגואלים משה ואהרן יחד, וע"כ הי' אז שבת הגדול, שבת בחי' משה, וגדול בחי' אהרן, משא"כ בכל הנסים שלא היו ע"י התעוררות מסירת נפשם לא נקראו גדול, והנה כ"ז הי' אז שהי' מסירת הנפש בפועל שהוא מתיחס לעשור לחודש, אך לדידן שנשאר מאז הרשימו מהתרוממות הנפש שהי' אז בעת המסירת הנפש והוא מכח השבת, ע"כ לדידן לעולם השבת שלפני הפסח אפי' איננו בעשור לחודש נקרא שבת הגדול:

121

קכ״בבמדרש ר' חנינא בר פדא שלא יהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהם עכשיו שאין קרבנות מהו להתעסק בהם אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקין בהם מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבין אותם, וביפ"ת שהשאלה אולי טוב להתעסק בדינים הנוהגים בזה"ז, לזה אמר שנחשב כאלו הקריב, והטעם כי תכלית הקרבן להכניע את החומר תחת השכל ובלימוד התורה מתיש החומר ומגביר השכל ומדביק אותו עם שכל העליון עכ"ד, ואין זה מספיק שתועלת זה הוא בלימוד דינים הנוהגים בזה"ז נמי, א"כ שוב טוב להתעסק בדינים הנוהגים בזה"ז שיש בהם תועלת נוסיף לידע את המעשה אשר יעשון, וכשאני לעצמי הייתי אומר עפ"מ שכתב כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמת אגלי טל שללמוד וללמד הוא מחלקי המצוה עכ"ד, ומ"מ האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו, היינו שאין לו אפי' חלק מחלקי המצוה, והטעם יש לומר עפ"י דברי האריז"ל שבמצות מעשיות מתקן הגוף, ובלימוד מתקן הרוח, והלימוד לתקן הרוח לבד דומה למקדש חצי אשה שאינה מקודשת, אך בזה"ז שא"א במעשה שוב דומה לחצי שפחה וחב"ח שנתקדשה שקידושי' קידושין משום דלא שייר בקנינו, א"כ שוב יש מעלה בדיני קדשים, ובפשיטות יש לומר שזה סגולה מיוחדת בעניני קרבנות, ע"פ דברי הש"ס מגילה (ל"א:) שאמר אברהם תינח בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם אמר לו הקב"ה כבר התקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו מקריבין לפני קרבן וכו', ונראה לפרש שזהו בזכות אברהם מדת החסד שמאחר שאדם עושה מה שבידו לעשות ונתקדש חלק הרוח דחשוב לא שייר בקנינו והוא רוצה להתקדש גם בחלק המעשה אלא שאינו יכול שוב פשטה הקדושה בכולה כבש"ס פ"ק דקידושין:

122

קכ״גוממוצא הדברים לחזק ידים רפות הטרודים מאד על המחי' ועל הכלכלה מה גם בעת רעה כעת הזאת אשר הרעיונות דחופים ומבוהלים ובלתי אפשר לאדם לצמצם את מחשבתו לתורה ולתפלה מה גם בעיון הלכה, דשמעתא בעיא צלותא כיומא דאיסתנא, אל יתרפה במלאכת הקודש כל מה דאפשר לו, ואם עושה כל מה דאפשר לו וחשוב לא שייר בקנינו, נתקדש האדם ע"י אותו מעט, ושוב פשטה קדושה בכולה, וע"ז יש לומר חסד אל כל היום שמחמת חסד אל נתקדש כל היום אף בשעה שא"א לו:

123

קכ״דצו ושבה"ג שנת תרע"ח

124

קכ״הבמדרש ר"י דסכנין בשם ר' לוי מתחילת הספר ועד כאן כתיב וערכו בני אהרן וזרקו בני אהרן ונתנו בני אהרן אמר משה לפני הקב"ה הבור שנואה ומימי' חביבין חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן וכו' ולאהרן אי אתה חולק לו כבוד בשביל בניו, א"ל הקב"ה חייך שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים צו את אהרן ואת בניו לאמר, עד כאן:

125

קכ״וויש להבין הרי עוד בפ' תצוה נאמר מפורש ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך וגו', ואיך תאמר שהי' נדחה, וברש"י שאין מוקדם ומאוחר בתורה ופרשת תרומה תצוה לאחר העגל נאמרו, וכבר בארנו שדעת המדרש נמי הכו הוא, ואפי' לדעת הזוה"ק שהפרשיות כסדרן נאמרו, והצוואה למשה היתה קודם חטא העגל, עדיין אינו מיושב שהרי בפרשת פקודי כאשר צוה ה' להקים את המשכן ביום החודש הראשון באחד לחודש שהי' מאוחר לכ"ע כתיב והקרבת את אהרן וגו' והלבשת את אהרן וגו', וביותר יקשה לפי דברי המדרש לקמן פרשה י' שאדרבה שמחמת מעשה העגל שאהרן מסר את נפשו עבור ישראל ואמר מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל זכה לכהונה ועליו כתיב אהבת צדק ותשנא רשע ע"כ משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך, אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבם ע"כ משחך אלקים אלקיך אמר חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה קח את אהרן ואת בניו אתו, וא"כ בלתי מובן איך אפשר שהי' נדחה בשביל מעשה העגל ונתקרב רק ע"י תפילת משה לחלוק לו כבוד בשביל בניו, ועוד דמשמע בכל המקומות שכל מה שבניו הם כהנים הוא בזכותו ואיך תאמר כאן להיפוך:

126

קכ״זונראה לפרש עפ"י מה שאיתא בבעה"ט ריש פ' תצוה לא הוזכר משה בזה הסדר, משא"כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה, והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת וקללת חכם אפי' על תנאי באה ונתקיימה בזה עכ"ל, וענין זה מצינו בהרבה מקומות שכל שנגזרה ח"ו גזירה רעה אם אינה ראוי' להתקיים צריכין לעשות מעשה בדומה לה, ויכולין לצאת ידי הגזירה בדבר קל, וכאמרם ז"ל אהפכא לכרסי' ותירצי', וכן בספורנו שמות ב' ג' ועם זה בחרה במקום הסוף להפוך גזירת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור עכ"ל, ובדוגמא זו י"ל על אהרן שמאחר שהוא אמר על עצמו מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל, הי' זה כעין קללת חכם כנ"ל, ואף שדיבורו זה הי' נרצה מאד וזכה בשבילו לכהונה, מ"מ הרי משה נמי זכה למעלות רמות בשביל שמסר נפשו עבור ישראל במה שאמר מחני נא ואעפי"כ מאחר שפסק על עצמו מוכרח להתקיים, אלא שבדבר קל היינו במה שלא הוזכר שמו בפרשה אחת שבתורה יצא ידי הגזירה, כן נמי אהרן אף שזכה בשביל זה לכה"ג מ"מ מוכרח להתקיים דיבורו שפסק על עצמו שיתלה בו הסרחון, אלא שיצא ידי הגזירה במה שאינו נזכר שמו בפרשה שלימה, ובדין הי' שלא יזכר שמו בכל ספר ויקרא אלא שלזה הועילה תפילת משה במה שאמר הבור שנואה ומימי' חביבין לצאת ידי הגזירה במה שאינו נזכר מתחילת הספר יעד כאן:

127

קכ״חיש להבין ענין אימורי פסח מצרים דנאכלין כבש"ס פסחים, מ"ש בזה מפסח דורות, וכמו שהדם ניתן על המשקוף ושתי המזוזות ועליהם אמרו ז"ל שלש מזבחות הי' שם, למה לא הקטירו גם האימורים באחד המקומות:

128

קכ״טונראה עפ"מ שהגדנו ענין דמנחת כהן כליל תהי' לא תאכל כי הקומץ בערך השיריים הוא כערך נפש לגוף, וע"כ נקרא את אזכרתה כמו שגוף האדם נזכר באמצעות הנפש שבו, ובזוה"ק דקב"ה אתרעי בנשמתא דב"נ ולא בגופא, כן נמי נבחר הקומץ להקטרה לגבוה, והשיריים נאכלין לכהנים, אך כהנים שנבחרו לא מצד נשמתם לבד, שהרי בהאריז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכגהן לוי וישראל, וא"כ הנשמה בישראל ובכהנים אחת הוא אלא שגם גופם נבחר, וע"כ זכה אהרן לו ולזרעו אחריו כי התולדות מתייחסים לעולם להגוף, ולולא שגם הגוף נבחר לא היתה קדושת הכהונה נמשכת לזרעו, וע"כ לעומתם מנחת כהן אין כאן שיריים לאכילה דוגמת הגוף שגם הגוף נבחר כמו הנפש, והיינו טעמא דר"ש דמנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן דמאחר שהוא חוטא שוב אין הגוף במדריגת הבחירה כמו הנפש ודי שיקרב לעצמו:

129

ק״לובסיגנון זה י"ל נמי דהנה ישראל בעת יציאתם ממצרים היתה מעלתם גבוהה מאד והאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, והיתה מדריגתם אז מעין עוה"ב שהוא בגוף ונפש, והיינו שהגוף הי' במדריגת הנפש, וע"כ הי' להם לילה כיום יאיר, שלילה מתייחס לגוף ויום לנפש, והנה האימורים דלגבוה סלקי בערך הבשר הנאכל לבעלים, הוא נמי בערך הנפש לגבי הגוף, וע"כ ישראל אז שהי' גם הגוף במדריגת הנפש, היו גם האימורים נאות למאכלם:

130

קל״איש להתבונן שלא מצינו בכל המצוות שהכנה למצוה תהי' מצוה שלימה בפ"ע כמו לקיחת פסח מצרים בעשור לחודש שהוא רק הכנה למצוות הפסח, ומ"מ באה עלי' ציווי מיוחדת, ולולא שאין למנות מצוה שהיא לשעה בלבד ולא לדורות, בודאי הי' נמנה במנין המצוות, וממנה מסתעף גם חלק ממנה לדורות שעכ"פ טעון ביקור ד' ימים ותמיד נלמד מפסח, ומ"מ עיקר הדבר הוא בפסח כידוע שבמקום הכתוב שם הוא העיקר:

131

קל״בונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שכל הרחקות הם דרבנן שעשו הרחקה וגדר ומשמרת שלא יבוא לידי עברה זולת בעבירת השקר שגם הרחקה הוא דאורייתא כמ"ש מדבר שקר תרחק עכ"ד, והנה ע"ז הוא שורש השקר שנמצא בעולם ומצות הפסח הוא היפוך מזה כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ובזוה"ק שזה שאינו נאכל אלא צלי לקיים פסילי אלהיהם תשרפון באש, וע"כ בשניהם היינו בשקר שהוא מצוות ל"ת ובפסח שהוא מ"ע, שבהם ענין אחד להרחיק ענין ע"ז מהעולם, באה נמי ההכנה למצוה דאורייתא, וכמו הרחקה מהשקר שהוא הכנה לסילוק השקר מהעולם הוא דאורייתא, כן נמי הכנה לפסח דאורייתא וממנה נשאר גם לדורות שיהי' טעון ביקור ד' ימים:

132

קל״גוממוצא הדברים שעיקר הכנה ליום טוב של פסח לבקר כל איש את קירת לבו לסלק את כל עניני השקר והצביעות והחניפה:

133

קל״דוי"ל דהיינו נמי דלא תשחט על חמץ דם זבחי, דאין לך דבר המרגיל את השקר בלב האדם כמו מדת הגיאות, ואדם המתגאה קשה מאד שירגיש נטי' להשקר בלבו, וידוע שחמץ רומז על מדת הגיאות כמו שאיתא בספה"ק, וע"כ לר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה, וכבמדרש שלהי פרשה ז' א"ר לוי נימוס קילוסים היא שכל המתגאה אינו נידון אלא באש שנא' היא העולה על מוקדה, וע"כ נמי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים:

134

קל״הצו ופרה שנת תרע"ט.

135

קל״ובמדרש פרשת חקת וכן הוא בפסיקתא א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיעו לפרשת אמור אל הכהנים א"ל משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו, לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה א"ל הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, וכבר דברו בו בספה"ק, למה הי' ככה, ועוד דמשמע דשאלת מרע"ה הי' רק על כהן כאמור אם נטמא זה במה תהא טהרתו, ולמה לא שאל על ישראל אם נטמא במה תהא טהרתו, דזה משמע כהן דווקא, וכן במשמע שהרי כבר נאמר לו טומאת מת ויקרא ה' ג', וגם ז' כ"א ולמה לא שאל אז אם נטמא במה תהא טהרתו:

136

קל״זונראה לפרש דהנה כבר הגדנו דטומאה היא לשין טמטום וכבש"ס יומא אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, וברש"י עבירה אוטמת וסותמת הלב מכל חכמה, אך כל טומאות מטהרין בביאת מים, והיינו מפני שכל כתות חיצוניות אין להם שליטה במים, ובש"ס סנהדרין שכל כישוף נמחה במים, ובזוה"ק דנבואה שאינה שורה בתחילה בחו"ל, מ"מ מקום הנהרות שהוא מקום טהרה שם יכול הנביא לקבל את נביאתו, וזש"ה על נהר כבר, וע"כ זה שבא במים בהכרח שהטומאה פורחת ומסתלקת ממנו, אך טומאת מת איננה מסתלקת בביאת מים, והטעם י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם טומאת מת שעולה עד לרקיע, אף דבכל מקום רה"ר שהיא מקום שליטת החיצונים אינה תופסת אלא עד עשרה, אלא רה"י שהיא כינוי למקום הקדושה עולה עד לרקיע, הטעם מפני שבזוה"ק בענין טומאת מת מפני שבמקום שנתרוקן מקדושה שוכנים במקומו כחות חיצונים, וכן הוא גוף האדם שהי' מקום משכן נשמה הקדושה וכשנתרוקן ממנה שורה במקומה כחות הטומאה עכ"ד הזוה"ק, וע"כ כחות הטומאה שהם כנגד כח הנשמה תופסים מקום כמו שהי' הנשמה תופסת עד לרקיע עכת"ד, ובדוגמא זה י"ל במקום טהרת המים שמאחר שכח הקדושה שולט נמי במים, ע"כ כח הטומאה שלעומתה שולט נמי במים, ואינה דומה לשאר טומאות אלא נוקבת והולכת לתוך תוכו של הטמא ואינה פורחת ומסתלקת מכח המים:

137

קל״חולפי האמור יש לפרש הא דבכל דבר ודבר הי' אומר טומאתו וטהרתו, דמאחר שא"ל ענין הטומאה אם הוא מאותן דסגיא להו בטבילת מים [לבד אותן שצריכין קרבן וטהרת מצורע שנאמר בהדיא טהרתם] הבין מרע"ה מעצמו שטהרתו בטבילת מים כדי שתהא טומאתו פורחת ממנו:

138

קל״טובזה יתיישב לנו למה לא שאל על ישראל שנטמא במת שמפורש בפ' ויקרא שהוא טמא, דשם אינו מפורש טומאת אוהל כלל, הי' סובר מרע"ה בפשיטות שהוא כשאר טומאות מגע דסגי לי' טבילתו במים, אך בפרשת אמור ששם כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא שפירושו באוהל המת כברש"י, הבין מרע"ה דשאני ענין טומאת מת משום דבאה תמורת נשמה הקדושה שהיתה בו, א"כ שוב הבין דלא סגי לי' טבילת מים, ע"כ שאל זה שנטמא היינו הנאמר עליו שנטמא במת במה תהא טהרתו:

139

ק״מוהנה בפסיקתא ג' מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו א"ר יהושע הכהן הוא הביא לפני המלאכים מים שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן ואל הבקר רץ אברהם א"ל הקב"ה הוא טהרתם של בניך, יהיו נותנין מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים עכ"ל, הנה חידש לנו הפסיקתא שטהרת מי חטאת נמשך גם מואל הבקר רץ אברהם, ונראה לפרש דהנה טבע הבקר להתגאות, ואמרי ז"ל שור מתגאה בבהמה וע"ז מורה קרן השור ודוגמתו וכל קרני רשעים אגדע, אך מ"מ יש מעלה בשור, שעם שטבעו להתגאות יש בו נמי כח להתלמד לסבול עול בעליו כמ"ש ידע שור קונהו, ואמרם ז"ל ישים אדם עצמו כשור לעול, הרי שטבע השור להתלמד לקבל עליו עול, ובאמת שזה רבותא יותר משאר בע"ח המקבלים לימוד לסבול עול שהרי הם אין טבעם להתגאות כ"כ, ובנקל להם להכנע, אבל זה שדרכו להתגאות בטבעו ומ"מ הוא מתלמד לסבול עול הוא רבותא יותר:

140

קמ״אוהנה בזה יתבארו דברי המדרש ואל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, שזה מעלת ישראל עם שטבעם חזק וגבוה כאמרם ז"ל שלשה עזים הם ישראל באומות, מ"מ עם כל טבעם הגבוה הם מקבלים לימוד התורה, וממעטין עצמם לרצון השי"ת וכאמרם ז"ל כי אתם המעט מכל העמים בשביל שאתם ממעטין עצמיכם, אבל הענין מה שבזה המעשה שאל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה, י"ל דאאע"ה היו בו שתי המדות יחד שהי' נקרא איתן כמ"ש איתן זה אברהם כמ"ש משכיל לאיתן האזרחי, והיינו שגובה וחוזק לבבו הוא עד להפליא שאיש יחיד התייצב כחומה בצורה נגד כל העולם בהתגלות והי' הולך וכורז נגד דעת כל העולם שהיו מבקשים את נפשו והשליכוהו לכבשן האש, ועם זה הי' לבו רך ונכנע מאד לרצון השי"ת, וכמו שאמר ואנכי עפר ואפר והי' ממשיך חסד לכל העולם והי' משפיל א"ע נגד אנשים אפי' פחותים כערביים המשתחוים לאבק שברגליהם ולהמשיכם תחת כנפי השכינה, וזהו הענין שתחילה אמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, היינו כענין אמרם ז"ל מה מים שמניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך כך תהי' דעתו של אדם שפילה עליו, כי זה התחלת אדם להתקרב כי אם עודנו בגסות רוחו בלתי אפשר שיהי' ממנו תועלת, אבל שפלות והכנעה לבדה עדיין אין בה שבח ועוד יש חשש יאוש, ע"ז השתמש עוד במדה שני' שלו, וזהו ואל הבקר רץ אברהם, היינו להגביה את לבם בחיזוק עצום, ובתנאי לא כטבע תולדות הבקר אלא כטבע שקנה ע"י למוד, היינו שיהי' לבו חזק ואיתן ומלומד לקבל עליו עול מלכות שמים, וזהו שרץ לקדם אותה אימה שכתיב בה ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, שבאמת זהו מדת ישראל, וע"כ בדרכו זה שבא לקרב את האורחים הקדים את אומה זו שיהי' בחירת השי"ת בהם ולא בזולתם שאין בהם מדה זו:

141

קמ״בולפי האמור י"ל שזה עצמו הוא ענין טהרת מי חטאת, שמים חיים הוא ענין הכנעה כנ"ל כמו שאמר אברהם יוקח נא מעט מים, אבל לא הכנעה ושפלות להסתפק בשפלותו אלא מים חיים שמשתוקק למעלה, ואף שטומאת מת אינה פורחת ע"י טהרת המים כנ"ל, אך נצרך להצטרף גם אפר פרה הנמשך מהא דואל הבקר רץ אברהם, ויתבאר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני האדומו"ר הגדול זצוקללה"ה מקאצק שנקל להגוף לסבול כל מיני סיגופים וענויים מלסבול עומ"ש עכ"ד, וע"ז מורה אפר הפרה שנשרפו כל חלקי חיות הטבעית ואינו נשאר אלא אפר לבד רומז לקבלת עומ"ש, וכפי מסת קבלת עומ"ש שהגוף מקבל על עצמו, באותה מדה דוחה ממנו כחות הטומאה שאינה יכולה לסבול קבלת עומ"ש כלל, ורומז לזה מש"ה מפני שרי גבירתי אנכי בורחת, ומאחר שהטומאה פורחת מתוך תוכו של האדם ואין לה עוד ענין עם תוכית האדם אלא מרחפת בחיצונותיו, שוב המים דוחין אותה לגמרי, קו"ח מטבילת מים שהטומאה אין לה שום מקום:

142

קמ״גובזה יובן טעם פסול העול, שלא מצינו זה בכל הקרבנות, לרמז שהעיקר שנתבקש מאפר הפרה הוא קבלת עומ"ש, וכבזוה"ק ריש בהר דעול מלכות שמים אינו שורה במי שהוא כפית באחרא ויש עליו עול אחרים, ע"כ עליית העול מסלק הרמז של קבלת עומ"ש, וי"ל שכל ענין החומרות ושמירה יתירה שהניחו חכז"ל על ענין אפר הפרה, מה"ט הוא להורות שכל ענינה הוא עול מלכות שמים, וכל מה שמניחין עלי' ביותר עול התורה ומלכות שמים משובחת:

143

קמ״דובזה יש ליתן טעם על מה שאין הזאה דוחה שבת שבזוה"ק שבשבת פטור מעומ"ש דהיינו תפילין, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבשבת כל עבודת האדם היא אהבה ורצון, ולא שייך לקרוא אותו עול, ע"כ מאחר שכל ענין אפר הפרה שמטהרת הוא הקבלת עול מלכות שמים אין זה ענין לשבת שצווחין אף עקתין בטלין ושביתין:

144

קמ״הוע"כ י"ל דזמן פרשת פרה מתכוונת בין זכור לחודש, שזכור הוא סילוק נקודת עמלק מלב כל איש, וחודש הוא זמן קבלת עול עבודה ומלכות שמים, ופרה שבאמצע הוא מחמת שיש בה שניהם יחד, מים חיים לעומת דחיית עמלק, ועפר שריפת החטאת שהוא קבלת עומ"ש לעומת חידוש עבודה שבפסח:

145

קמ״וזאת תורת העולה וגו' וכבר דקדקנו דתרומת הדשן לאו דווקא מדשן של עולת התמיד באה אלא מכל הנקרב על המזבח ואפי' מחלבי השלמים ואימורי החטאת נמי, ולמה תלה הכתוב בעולה:

146

קמ״זונראה לפרש עפ"י דברי הש"ס ברכות אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אי אזיל מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, ודקדקו המפרשים אי הזכרת יום המיתה מועלת ביותר לדחות את היצה"ר אף שלא נדחה ע"י תורה וק"ש, למה לי' לאמתוני ולא יזכיר לו תיכף בראשונה את יום המיתה, מה גם לפי מה ששמעתי מכ"ק אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר דהא דיזכיר לו את יום המיתה איננו יראת העונש אלא שיזכיר לעצמו שיצא מעוה"ז ריקם ערום ויחף בלי תורה ובלי מצות ושם א"א לעשות מאומה, א"כ ישאר בעל מום ומחוסר אבר מכל צד ולא יועיל לזה לא עונש ולא גיהנם, שהם אינם אלא מסלקים הפסולת אבל אינם מוסיפים שלימות איברים וגידים ועצמות עכ"ד, וא"כ הוא תוכחת חיים המוספת חיות והתלהבות, למה לא יזכירהו תיכף בראשונה, ונראה דהנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושכל, ובודאי אדם השלם ששכלו מזהיר ומתעורר הוא כלי זיין היותר טוב שבעולם, כי כשהשכל מאיר הא למה דומה לאדם בר דעת שאי אפשר לו להושיט ידו לתוך רמץ גחלים ואש בוערה מחמת ידיעתו הברורה שישרף ידיו, מכ"ש לעבור על רצונו של מי שאמר והי' העולם שלאדם בר דעת הוא נגלה שנזקו יותר מהשטת ידו לתוך האש, וכל ענין יצה"ר הוא שמסתיר ומשכח ממנו את דברים אלה, אך מי ששכלו איננו כ"כ בהיר ואינו יכול לצייר זה לנגד עיניו, מ"מ אם מדתו טוב ומגזע ישרים גזעו, כאשר יעור כאיש הניעור משנתו לא יסבול מדתו להנזר לבושת, אך מי שגם זה איננו בו, מ"מ אם יצייר בנפשו שבמעשה זה מאבד את חייו, ולאט לאט יסיתהו יצה"ר עד אשר יוציאו ריקם מהעולם יתחזק בטבע גופו שלא להמשך אחריו, וע"כ שלשה אלה, תורה, ק"ש, והזכרת יום המיתה, הוא כנגד אלה, תורה הוא בהירת השכל, ק"ש הוא התעוררת מדות טובות וגזע נפש ישראל שמעצמם הם נמשכין אחר השי"ת, הזכרת יום המיתה מועיל עכ"פ לעורר את גופו שיראה ויבין מהו לפניו, וע"כ תחילה ישתמש בהיישרת השכל ע"י תורה, שזה יותר טוב מהכל, אך באם דעתו ושכלו בשפלות, עכ"פ יקרא ק"ש לעורר בו מדות וגזע נפש ישראל, ואם כבר נפשו נשפלה עד שאול תחתי' ואיננה משתוקקת עוד למדותי' הטובים, עכ"פ יעורר את בחי' גופו להצילהו מלצאת מעולמו ריקם, ומעתה אין שום קושיא להתחיל תיכף בתרופה הגופנית בעוד שיש לפניו תרופות טובות מאלה ע"י השכל והנפש:

147

קמ״חונראה כי נגד שלשה אלה הם שלשה חלקי הקרבן שהוא דם, ואברים ופדרים, ודשן, דם הוא חלק המובחר שהוא הנפש וחיות הקרבן, זהו מקרבת את שכל האדם שהוא חלק המובחר שבו, וזה לעומת יעסוק בתורה, או"פ שבהם מלובש טבע הקרבן מקרב את נפש האדם ומדותיו, וזה לעומת יקרא ק"ש, אך הדשן באשר כלה ממנו כל החיות אינו מתקרב בפנים אלא נדחה לחוץ, וכבזוה"ק דקב"ה לא אתרעי בגופא דב"נ אלא בנשמתא דבי', והוא דמיון גוף האדם שאיננו עולה בעלותו מעוה"ז, אלא נטמן בעפר הקברות, ומ"מ איננו ח"ו לעולם אלא עתיד לעמוד לתחי' לאור באור החיים, ולזה בא הרמז בתרומת הדשן שהוא לעומת הגוף ושמו אצל המזבח ונבלע במקומו ומתאחד עם המזבח והאדמה שסביביו, והדברים עתיקים, ומ"מ מובן שהרצאת הגוף לא שישאר לעצמו אלא תכליתו הוא להתאחד עם הנפש והשכל:

148

קמ״טונראה עוד לומר שדוגמת שלשה חלקי הקרבן הנ"ל יש שלשה סוגי קרבנות, עולה, חטאת, ושלמים, עולה מכפרת על המחשבה שהיא פגם בשכל האדם, חטאת על שגגת המעשה המתייחס לנפש, וע"כ נזכר בפרשת החטאות כמה פעמים נפש, אף שנעשה בלי כוונת הנפש, ומ"מ צריך שתהי' הכוונה להמעשה ולא יהי' מתעסק, וכבר הגדנו שלולא שהי' רצונו שהוא נפשו אחוזה בדבר הזה או שהתאוה אליו לפעמים לא הי' מזדמן לפניו כזה והי' נתקיים בו רגלי חסידיו ישמור, וע"כ חטאת מקרבת את הנפש, שלמים הוא לקרב גם את בחי' הגוף וע"כ הבשר נאכל לבעלים שהרמז לקרב גם את גופו לקדושה, אך זה יתכן רק אחר התקרבות השכל ובאמצעות השכל גם גופו נתקרב, וע"כ מתן דמו שוה לעולה, וכמו שהגדנו לעיל בתרומת הדשן שכל התקרבותו הוא באמצעות השכל, וע"כ מתן דמו לעולם אחר תמיד של שחר, ולא מאוחר מתמיד של בין הערבים, מורה שכל התקרבות הגוף הוא באמצעות השכל:

149

ק״נולפי האמור יתבאר הא דתלה הכתוב תרומת הדשן בעולה דווקא, דאם יצוייר שאין כאן עולה שהוא התקרבות השכל כנ"ל, לא הי' אפשר כלל כל ענין תרומת הדשן:

150

קנ״אוהנה פרשת החודש היא התכלית שהוא ענין התחדשות עבודת ישראל להשי"ת כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, ובניסן מתחילין התרומה חדשה, ושלשה פרשיות הקודמות שקלים, זכור, ופרה, הם הכנה לזה, במחשבה דיבור ומעשה, שהם לעומת גוף ונפש ושכל כמו שהגדנו במק"א, מחשבה לעומת תורה וקרבן עולה שהוא בשכל כנ"ל, וזה שקלים עשר גרה מספר יוד, שהשכל כולל כל עשרה כחות הנפש, וברש"י פ' בשלח יוד ע"ש המחשבה נאמר, זכור הוא בחי' הדיבור וכאמרם ז"ל זכור בפה, והוא לעומת ק"ש שבדיבור, וקרבן חטאת והאיברים והאמורים שהם לעומת הנפש, פרה היא העשי' שבגוף, ובש"ס ריש יומא לעשות זו מעשה פרה לעומת קרבן השלמים, ותרומת הדשן, ע"כ לא נתבקש מפרה אלא האפר לבד, והם לעומת שלש אותיות הראשונות של שם הוי' ב"ה והכנה לפסח, שהיא לעומת ה"א האחרונה שבשם הוי' ב"ה, ישמע חכם ויוסף לקח:

151

קנ״בצו ושה"ג שנת תר"פ

152

קנ״גבטור שאנו קורין לשבת שלפני הפסח שבת הגדול מפני נס גדול שהי' שם שאז איקלע יום העשור לחודש בשבת והי' נס בלקיחת השה לפסח שלא היו המצריים יכולין לומר להם דבר, והכל תמהו א"כ יום העשור צריכין לקרותו גדול אפי' איקלע בחול, ולמה אנו קורין גדול ליום השבת אפי' לא איקלע בו יום העשור, וכבר דברנו בזה בעזהי"ת:

153

קנ״דונראה עוד לומר, דהנה יש להבין היות ידוע דשורש כל קדושת המועדים נסתעף מקדושת שבת, וע"כ הוקדם שבת בפרשת מועדים, וכמו שאנו אומרים בקידוש היום תחילה למקראי קודש, וא"כ במצרים שעדיין לא נצטוו על השבת אלא במרה, איך הי' אפשר לחול קדושת יו"ט, ואף שתאמר שאז לא היתה קדושתו קדושת המועד אלא מחמת נס היציאה, מ"מ הלוא בפרשת החודש הוזכרה קדושת יו"ט של פסח לדורות, אף שעדיין שבת לא ניתן לישראל:

154

קנ״הונראה דהנה כבר הגדנו שהתפשטות גלות מצרים לא הי' בפעם אחת כמבואר במדרשים, חלוקי דיעות, והגדנו שכל דברי חכמים קיימים, תחילה הי' כשנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, ואח"כ כשמת יוסף נתפשט הגלות עוד יותר, ואח"כ כשמתו השבטים, ואח"כ כשמתו כל השבעים נפש כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו יכל הדור ההוא, ובאשר יעק"א ע"ה הי' נשמת ישראל הי' מאיר עיניהם ולא הי' ביכולת טומאת מצרים להחשיך את עיניהם למשכם לדיעות ע"ז וכישוף, וכשמת יעק"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מחמת צרת השיעבוד הרוחני למשכם לקילקול השכל והי' להם בזה מלחמה גדולה מלחמה רוחנית, ובעוד יוסף קיים שגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, לא הי' ביכילת טומאת מצרים למשכם לתאוות רעות וכשמת יוסף התפשט גם כת טומאה זו, וכשמתו השבטים שהי' ענינם קישור העולמות כמ"ש והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והפתרון הוא קישור העולמות התחתון בהעליון, ובכלל זה הגוף שמהתחתונים עם הנפש שמהעליונים, וכשמתו הם נתפשטה טומאת מצרים המושכת לשפ"ד שהוא ענין פירוד בין הדבקים, הן עולם מעולם והן נפש מהגוף, אך כ"ז הי' ברוחנית בלתי שיעבוד הגוף, וכשמתו גם השבעים נפש נתפשט שעבוד הגוף, וע"כ כשהכתוב מדבר משעבוד הגוף הזכיר בו וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא:

155

קנ״וולעומת שהתפשטות הגלות הי' בזמנים חלוקים, כן הגאולה היתה צריכה להיות בזמנים מתחלפין, בר"ח כשנאמר להם פרשת החודש ניתן בהם כח השכל, והנשמה, שנסתם כשנפטר יעק"א כמו שהי' בבריאת העולם שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, ובעשור לחודש שלקחו את השה וקשרו אותו בכרעי המטה רומז למטתו של שלמה ובהמ"ק שנקרא חדר המטות, וכברש"י שיר השירים וכמ"ש תוכו רצוף אהבה נסתלק כח התאוה של מצרים, ובי"ד לחודש שחיטת הפסח נסתלק כח המושך לשפ"ד ונהפך על המצריים כבמדרש אתם שוחטים פסחים ואני שוחט בכורים, ובלילה בעת אכילת הפסח נגאלו לגמרי ונסתלק השעבוד של פרעה כבמכילתא שאמר פרעה לשעבר הייתם עבדי עכשיו הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין, א"כ הרי ארבעה זמני גאולה לעומת ארבעה זמני התפשטות הגלות:

156

קנ״זוהנה בלשון רש"י שכיון שנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל, כפל הלשון עיניהם ולבם מהו, ובמק"א הגדנו עיניהם הוא השכל ולבם הוא התשוקה שבלב שהי' מעולם תשוקת לבם של ישראל לאביהן שבשמים, אך לפי דרכינו הנ"ל לא יתכן פירוש זה כי אף שנפטר יעק"א מ"מ בעוד יוסף קיים עדיין לא התפשטו כחות אהבה חיצונית על ישראל, וממילא עדיין לא נפגם תשוקת ישראל לאביהן שבשמים, ונראה ששניהם בענין השכל, והיינו שבענין השכל נכלל שני דברים, נתינת השכל באדם שישכיל וידע מה שלפניו, אבל זה לבד עדיין אין מספיק אלא צריך שיתבונן בו וישם הדברים אל לבו, וכענין שכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הידיעה לבד אינה מספקת אלא צריך שישים הדברים אל לבו להתבונן בו, הא למה זה דומה לאיש שנותנין לפניו לאכול, ואם אינו שם המאכל לתוך פיו ויאכלנו ימות ברעב, כן הוא בענין השכל אם אינו שם הדברים אל לבו אינו כלום, וזהו אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, כי הדעת נותנין לאדם מן השמים, אבל אם אינו מתבונן בו אין לו מאומה, אלא השי"ת מלמד את האדם בינה, היינו איך להתבונן:

157

קנ״חוהנה אמרו ז"ל שהיו ישראל במצרים כעובר במעי בהמה, וע"כ כמו עובר שעדיין לא ניתן בו הדעת כדמיון זה הי' ישראל, וזהו שנסתם עיניהם של ישראל שהיו כמו עובר שלא נפתחו עיניו והעפעפים הם כסתימה בפני עיינין, ונעדרה מהם השפעת השכל, והוסיף לאמור שגם בינת הלב היינו להשים הדברים אל לבו במעט שכל שהי' בהם מכבר נפגם בהם, כי כחות הרעות של מצרים היו מבלבלין את הרעיונות ואת המחשבות עד שלא יכולו להשים הדברים אל לבם, והוא כענין שבזוה"ק ח"ג (קכ"ג.) ואית נטירין אחרנין כגון נחשים ועקרבים ושרפים ונטרין ההוא טוב דלא ייעול תמן דלאו איהו ראוי למיעל יכו' כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חושך ואפילה נחשים ועקרבים חיות ברא אתקריאו ומבלבלין מחשבתי' וכו', כדמיון זה היו כחות הרעות של מצרים כנחשים ועקרבים שהיו מבלבלין את הרעיונות ואת המחשבות, וע"כ הי' אז סתימה בכפלים, נסתם "עיניהם" היינו שלא יושפע בהם בחי' השכל, "ולבם" היינו אלו נחשים ועקרבים היו מבלבלין אותם עד שלא יכלו להשים הדברים אל לבם, ושתי אלה הם היפוך מ"ש, וידעת היום, והשבות אל לבבך:

158

קנ״טוהנה זה שהיו ישראל נעדרי השכל וכמו עובר שלא נפתחו עיניו, שמזה הי' הגאולה בר"ח כשנאמר להם פרשת החודש הזה לכם וקבלו ישראל על עצמם לעשות הפסח ולמסור נפשם כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים וגו' ולא יסקלונו וכמו בבריאת אדה"ר שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, היפוך מהא שנסתם עיניהם כשנפטר יעק"א, ואך לסלק את כחות הרעות הנקראים נחשים ועקרבים המבלבלין את הרעיונות ואת המחשבות שלא יהי' ביכולת להשיב הדברים אל לבם עדיין לא נסתלק, כי הסט"א אינם יודעים מה שבסתר, וע"כ בית הסתרים אינו מקבל טומאה, ובודאי כמו כן להיפוך שזה שבפנימית ישראל שקבלו על עצמם למסור את נפשם כנ"ל לא הרגישו נחשים ועקרבים אלו, עד בעשור לחודש שעשו ישראל מעשה בפועל שלקחו את השה וקשרו אותו בכרעי המטה והי' זה מרידה ופריקת עול מלכות הרשעה מעל שכמיהם בגלוי, אז נסתלקו גם נחשים ועקרבים אלו ויצא לפועל ולאור עולם את נשמת חיים שניתנה בהם בפרשת החודש כנ"ל, ונסתלק לגמרי החסרון שנחסרו מחמת פטירת יעק"א ע"ה, והי' כענין מי שהי' ישן או גוף מת שניתן בו נשמה בר"ח והתחיל להתעורר ולהתנענע ולעמוד ולילך ברגליו בעשור לחודש, ובא זה יחד עם סילוק החסרון שנחסרו מחמת פטירת יוסף הצדיק שגדר עצמו מן הערוה כנ"ל [כי ידוע שיעקב ויוסף גוף וברית חשבינן יחד, והוא תרין ווין כחדא אזלין ע"כ גמר הגאולה שחזר להם ענין יעקב הי' יחד עם מה שחזר להם ענין יוסף]:

159

ק״סויש לומר דזה ענין שתי מצות שניתנו לישראל שיתעסקו בהם, פסח, ומילה, עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלעומת אור הניתן מהשמים צריכין למצות מעשיות כדי שיהי' קיום באדם, ואם לא לעומת שבא כן ילך, וע"כ לעומת פתיחת העינים [היפוך מה שנסתמו עיניהם בגלות] והי' האור מאיר בהם כמו נשמה לגוף ניתן להם מצות פסח שהוא לשון דילוג היינו אורות גדולות למעלה ממדריגתם שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה וזכו למיכל על פתורא דמלכא והוא דומה לנשמה חי' לגוף המת, ולעומת הסרת הנחשים ועקרבים שהיו מבלבלין את הרעיונות ואת המחשבות עד שלא יכלו להשיב את הדברים אל לבם, ניתן להם אז מצות מלה שהיא להסיר את הערלה שהוא חלק הנחש וגדר הערוה, וא"כ מצות אלו פסח ומילה מקיימים בישראל ענין הגאולה [היפוך מה שנסתם "עיניהם" "ולבם" של ישראל מצרת השעבוד] ענין יעקב ויוסף סלה:

160

קס״אוהנה ידוע שיעקב הוא שבת ונקרא נחלת יעקב, וגם מוסף שבת הוא יוסף כידוע בכוונות ובזוה"ק דשבעה מוספין מתיחסים לשבעה צדיקים ומהם מוסף שבת ליוסף, וע"כ כדי שיצא ענין יעקב ויוסף לפועל כנ"ל הי' נצרך שיהי' ביום השבת יום המתיחס להם, וע"כ מצינו ביעקב שמירת שבת כבמדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת וכו' וכן ביוסף וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת, ואף שלא שמרו את התורה בחו"ל כתב הרמב"ן שהי' ללמד את בניו ענין חידוש העולם, ולפי דרכינו הטעם מפני שיום השבת מתיחס ליעקב ויוסף, וע"כ כדי שיצא ענין יעקב ויוסף אל הפועל כנ"ל הי' נצרך שיהי' ביום השבת יום המתיחס להם, ועוד שהי' ענין זה לישראל כמו נשמת חיים לאדה"ר ונתגלה בפועל בעשור לחודש כנ"ל, וע"כ נצרך שיהי' ביום השבת נשמה ביומא דנשמתא, ואף דשבת עדיין לא ניתן לישראל מ"מ הוא קבוע וקיימא, ושמרוהו יעקב ויוסף, ויש להוסיף ולומר דאלמלא איקלע יום העשור בשבת לא הי' אפשר לצאת בו לפועל ענין יעקב ויוסף כנ"ל:

161

קס״בולפי האמור יש לפרש הא דאיתא במדרשים ובפייט פרשת החודש שמולד הלבנה הי' אז ביום החמישי בחצות שאין בכח בו"ד לראותו בו ביום כי שיתא שעי מיכסי סיהרא אלא שהראהו הקב"ה למשה במראה הנבואה, ולכאורה בלתי מובן מה הי' חסר אם עברוהו ליום המחרת כמו לדורות כשאין הלבנה נראית מעברין אותו, אך להנ"ל י"ל דאם עברוהו והי' ר"ח ביום הששי, שוב לא הי' איקלע יום העשור בשבת ולא הי' אפשר לצאת בו לפועל ענין יעקב ויוסף כנ"ל, והי' זה עיכוב לכל ענין הגאולה:

162

קס״גולפי האמור יתפרש איך הי' אפשר לקדושת חג הפסח להאמר במצרים טרם נצטוו ישראל על השבתות, אף דשבת הוא תחילה למקראי קודש כנ"ל, אך לפי דרכינו שהכל תלוי ביעקב ויוסף שהם שמרו את השבת, וזה הי' יסוד הגאולה שיצא לפועל ענין יעקב ויוסף ביום השבת, א"כ שוב יום השבת הוא תחילה גם למקרא קודש זה שהוא חג הפסח, אף שישראל עדיין לא נצטוו, מ"מ הרי כל היו"ט בא מחמת אלו ששמרוהו ומחמת שאיקלע בשבת:

163

קס״דומעתה מובן ענין שבת הגדול ולא קרינן ליום העשור יום הגדול, כי היתד שהכל תלוי בו הוא יום השבת, ואלמלא שאיקלע בשבת לא הי' מועיל מה שהוא יום העשור:

164

קס״הוממוצא הדברים שגם לדורות ענין שבת הגדול שרגש חיות שקבלו ישראל בקריאת פרשת החודש יצא לפועל בשה"ג וכמו גוף מת שעמד לתחי' והתחיל לצאת ולבוא ברגליו, וע"כ אפי' מי שהי' בשפל המדריגה עד מאד ואפי' בבחי' רשעים בחייהם שקרויין מתים, בכחם אז לשוב לתחי' ולאור באור החיים, וזכות יעקב ויוסף מסייעתם:

165

קס״וויש לומר שדומה לזה הוא ענין תרומת הדשן כיון דקרבן יש בו שלשה ענינים, דם שהוא הנפש מכפר על הנפש, איברים ופדרים מכפרים על מדות שבלב שדוגמתם הם חלקי הזן שבאיברים ופדרים שממנם תוצאות כל המדות כידוע, והם בתמורות טוב ורע ומתבררין על המזבח, וחלקי הטוב עולין לריח ניחוח בלהב אש המזבח וחלקי הרע בעשן כלו, וממנו ניזונים כחות החיצונים, וחלק השלישי הוא אפר הנשאר על המזבח בלי שום חיות, ואפר האיברים לכ"ע אינו מצמיח כמ"ש התוס' פרק כסוי הדם, ומ"מ תורמין ממנו מלא מחתה ומועלין בו מגזירת הכתוב, והוא רמז לאיש שכלה ממנו כל חיות הקדושה מ"מ לא יאמר נואש אלא יש זמנים מיוחדים לחסד שיש מקום להתקרב אפי' אנשים כאלה, וביותר הוא בימים האלו שהוא זמן שליטת החסדים, וכמו תרומת הדשן שהוא רק בבוקר ותחילת עבודה דיממא הוא זמן החסד, שלא מצינו בשאר עבודות שישתנה עבודת תמיד של שחר מעבודת תמיד של בין הערבים, ואפי' שני גזירין הם נמי בתמיד של בין הערבים אלא ע"י שני כהנים, אבל תרומת הדשן אינו אלא בבוקר זמן שליטת החסדים ולא בזמן מנחת הערב שהוא שעתא דדינא, כן נמי לאנשים כמו אלה זמן הזה מסוגל להם ביותר, ואשרי מי שאינו מוציאם לריק:

166

קס״זצו ושבה"ג שנת תרפ"ב

167

קס״חענין שבת הגדול דהנה כתיב דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו', ויש להבין האי בעשור מאי עבידתי' ולמה לא נימא זריזין מקדימין למצוות, ונראה דהנה בזוה"ק (ק"ב:) ד"ה ובחמשה עשר יום לחודש השביעי האי עשור מכנ"י אינון ויומא עשיראה בעשיראה קיימא, ועל דא בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וגו' ובכל אתר בעשור דמטרנותא הוא, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות מ"מ יוצא לנו מזה דהאי בעשור לחודש הזה דומה לעשור לחודש תשרי דהוא יוהכ"פ, והיינו דבעשרת ימי תשובה יום אחר יום מתגלי ביותר עומק הלב עד יוהכ"פ שבו מתגלי עומק העשירי, וזהו ענין שאנו אומרים בהם שיר המעלות ממעמקים, כי עשרה כחות הנפש המה, והם כולם שקועים בעומק הלב, וע"י התשובה מתעוררים לצאת מעומק אל הגלוי איש יומו עד יוהכ"פ שכל הכחות יחד בפרט ובכלל מתדבקים באביהם שבשמים ומשם בא טהרתם כמ"ש לפני ה' תטהרו, אבל בעוד קצת הכחות שקועים הוא נחשב כמו מחוסר אבר או בע"מ, וכל איש אשר בו מום לא יקרב, וע"כ רק יום העשירי הוא יוהכ"פ אף שכל ימי התשובה לכפרה קאתו ומוותר להם שליש כבטור בשם המדרש, ויש לומר דזהו הענין דבכל אתר בעשור דמטרנותא הוא, כי ידוע בזוה"ק כי הוא התכללות כל האורות העליונים להשפיע למטה ובאתערותא דלתתא בהתאחדות כל כחות הנפש יחד מתעוררים דוגמתו למעלה כל אורות העליונים:

168

קס״טויש לומר דהיינו הך דבעשור לחודש הזה ויקחו וגו', דהנה כבר הגדנו דאמירת הפרשה לישראל היתה הפחת רוח חיים בקרבם מענין מ"ש באדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים, וכך הגדנו בענין שופר של ר"ה, וכמו שם אחר הפחת רוח חיים של שופר התתיל התעוררות עשרה כחות הנפש עד יום העשירי הוא יוהכ"פ, כך אחר הגדת הפרשה שהתעוררו לתחי' התחיל התעוררות עשרה כחות הנפש יום אחר יום עד יום העשירי שכל כחות הנפש התאחדו לעבודת ה' במסירת הנפש ממש כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ומסירת הנפש ממש אי אפשר אלא בהסכמת כל כחות הנפש, וע"כ לא הי' אפשר מקודם:

169

ק״עויש לומר עוד שנסתייעו משבת שחל אז העשרה לחודש, כי שבת רזא דאחד, כי כמו בכלל כן בפרט וכמ"ש וינפש, וכבר הגדנו דזהו פירוש ויכלו השמים וגו' שנעשה מכולם כלל אחד, וזה עצמו נותן כח בהנפשות למטה לאחד כל הכחות יחד, ומטעם זה ניתוסף כח בתולדות כמ"ש האבן עזרא, וע"כ אנו עושין את שה"ג הבא לזכר נס של הלקיחה בשבת ולא בעשרה בחודש כשחל בחול, להורות על ענינו:

170