שם משמואל, צו א׳Shem MiShmuel, Tzav 1

א׳צו ושבת הגדול שנת תרע"א

ב׳להבין ענין שבת הגדול שהא דמקחו בעשור הי' צריך להיות בשבת דווקא דאל"ה הי' צריך להקרא יום עשירי לחודש יום הגדול, ומאחר שנקרא שבת שקודם פסח שבת הגדול בין שהוא עשור לחודש או לא נראה בעליל ששבת היתה הגורמת, ונראה דהנה בשביל שלא הי' בידם מצוות במה להִגָאֵל ניתן להם פסח ומילה, ולמה דווקא מצות אלו:

ג׳אך י"ל דהנה מבואר בכתבי האריז"ל כי אדם הראשון באכילתו מעץ הדעת טו"ר ועירב טו"ר אז נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים באדה"ר כאמרם ז"ל בפסוק איפה היית ביסדי ארץ, ואח"כ באותן ק"ל שנה שפירש מאשתו ובאו הרוחות והיו מתחממין ממנו המשיך אותן הנשמות שהם באים מסוד טוב לההיא קליפה תקיפא דאיקרי רע, והנה אותן הנשמות היו נשמות קדושים וגבוהים מאד, ונתגלגלו שנית בדור המבול, והוסיפו לחטוא, ונתגלגלו בדור הפלגה, אח"כ נתגלגלו בדורות ההם שנשתעבדו תחת יד פרעה ואז נצרפו ונתלבנו עד שיצאו כולם נקיים ומלובנים וזה מבואר בכתבי האריז"ל:

ד׳ונראה כי הנה מבואר שבאכילת עץ הדעת הי' ענין חטא ע"ז, כמו שאמרו ז"ל והייתם כאלהים יוצרי עולמות מן העץ הזה אכל וברא את העולם, והנה האמין לקדמות העץ ושניות, ומזה נסתעפה קליפת ע"ז בעולם, אך בחטא השני באותן ק"ל שנה שהי' לאונסו כמבואר בעירובין לא הי' בו שמץ חטא ע"ז ומזה נסתעפה רק קליפת ג"ע וש"ד כמובן, ובדור אנוש נתגלגלו לתקן חטא הראשון, ובדור המבול לתקן חטא השני, ובדור הפלגה לתקן שוב חטא הראשון ובכל אלה עוד הוסיפו לחטוא, עד שבמצרים קבלו עונשם לגמרי, בגזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו נתקן חטא השני שהוא חטא דור המבול, ובעבודתם בחומר ובלבנים נתקן חטא דור הפלגה שנאמר בהם הלבנה לאבן והחמר הי' להם לחומר:

ה׳אך למען לבוא לעומת זה להקדושה היו צריכין למצות, כי כל עוד שלא נכנסו לעומת זה בקדושה לא היו יכולין להיות גאולים, וזה שניתן להם פסח ומילה, כי פסח הוא ביעור ע"ז כמ"ש בזוה"ק וכאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וזהו גמר התיקון מחטא הראשון, ומילה היא גמר תיקון חטא השני כמובן:

ו׳והנה חטא ע"ז הוא חטא בפנימיות, שהחטא הוא במחשבה שהיא אינה נגלית, וע"כ בכל עבירות אין מענישין על הרהור רק בחטא ע"ז כמבואר בסוף פ"ק דקידושין, וע"כ מצות פסח שהוא ביעור ע"ז לא הי' יכול להתחיל רק ביום השבת שהוא ג"כ פנימיות יומא דנשמתא, ע"כ מצות לקיחה שהיא משכו ידיכם מע"ז לא היו יכולין להגיע אליו רק באמצעית שבת שהאיר עליהם אור קדושת שבת, ובכח השבת שהתחילו בו היו יכולין לעשות הפסח, ע"כ מתיחס יום הלקיחה לשבת דווקא:

ז׳ולפי האמור יובן עוד שכל הגאולה היתה באמצעות השבת, כי כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר כי היכל האהבה שבשמים אם הוא נפתח הוא מביא אהבה רבה בין ישראל לאביהן שבשמים ובין ישראל זה לזה והרה"ק ר' לו"י זצללה"ה מבארדיטשוב הוא פתח את ההיכל הלז והיתה אז אהבה גדולה בעולם, אך באשר הרשעים השתמשו באהבה זו לרוע התאמצו צדיקי הדור לנעול אותו, עכתדה"ק, ובזה הבנתי מאמר חכז"ל באור שנברא ביום ראשון ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, כי ידוע שאור שנברא ביום ראשון הוא חסד והוא היכל אהבה כנודע:

ח׳והנה ידוע כי שורש כל החטאים הוא התשוקה וחמדה לדבר שאינו ראוי, ואפי' חטא ע"ז נמשך ממה שמשתוקקים למשוך השפעות מכוכבי השמים וכסיליהם, וכמו חטא הראשון של עץ הדעת טו"ר נאמר ותרא האשה כי טוב וכו' וכי תאוה וכו' ונחמד וכו', וזאת ידוע כי מטבע האדם שיהי' לו מדת התשוקה ואם אין מניח התשוקה במקום הראוי היינו לעבודת הש"י, בהכרח הוא משתוקק לדברים פחותים וחומרים, וכבר כתבנו במ"א שלשתי התשוקות רמזו חכז"ל וכינוי אותם בשם קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין ישבו שתיהן אל תאמין, ולעומת שאדם משתוקק להקדושה היא מסירה ממנו תשוקות חיצוניות, אך מאין יבוא להשתוקקות הקדושה כל עוד מצאתו לא רחץ, רק כאשר בזמנים מיוחדים שנפתח מעט היכל האהבה מזה יכול לבוא בלב אדם אהבה והשתוקקות להקדושה אבל ג"כ קשה שיתפתח היכל ההוא בעוד תשוקות החיצוניות קיימות למען לא יצמח מזה אהבות חיצוניות, וכל זה הי' בגאולת מצרים שהגאולה נצמחה מההשתוקקות להקדושה, וכמו שאמרו ז"ל שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, היינו שמצד התגלות אלקית התלהבו לבבות בנ"י להמשך אליו יתברך, וכטבע הברזל הנמשך אחר אבן השואבת, וזה העלם ממצרים, אבל בעוד שהי' השתוקקות החיצוניות בתוקפו לא הי' אפשר שתתגלה אהבה כ"כ בעולם כנ"ל, אך בשבת שהוא יום אהבה ורצון ואז היתה לקיחת הפסח שבזה נתקן חטא ע"ז כנ"ל ובטלה החמדה חיצונית שנמשכה מחמדת עץ הדעת טו"ר כנ"ל ועכ"פ בכלל נחלשה תשוקה החיצונית שוב לא היו יכולין הרשעים ליקח ההתגלות אהבה לחיצוניות שלהם, כי הנה כל מה שהרשעים ביכלתם למשוך אהבה אלקית לאהבתם המגונה הוא רק מפאת ההסתר והצמצום, וממילא כי אחר ביטול הע"ז והצמצומים המסתירים אורו ית"ש ביותר לא יכלו הרשעים עוד ליקח אהבה אלקית לאהבתם המטונף, שכל כחם להנות מהקדושה ולהגשימה הוא רק מפאת ההסתר והצמצומים כנודע, וכאשר נתבטל כח הע"ז והצמצום אז הי' באפשר לפתוח את היכל האהבה כנ"ל, ויבאו להם השתוקקות והתלהבות להקדושה ועי"ז שוב נתבטל ונתקן גם חטא השני מאדה"ר ובאו למצות מילה כנ"ל, וזהו שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, נמצא שכל הגאולה נמשכה מפאת שהוקדם להם השבת, וע"כ בכל שבת שקודם הפסח אפי' איננו בעשור לחודש נקרא ג"כ שבת הגדול, כי חסד נקרא גדול כמאה"כ לך ה' הנדולה וגו':

ט׳במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, תלה הכתוב חטאת לשחיטת צפון בעולה כאלו הי' עיקר צפון לעולה ולמה, ונראה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי זצללה"ה טעם שחיטת צפון בעולה, כי עולה באה על הרהור הלב שהוא במצפון ע"כ מקומו בצפון שנגזר שם צפון מפני שהוא במצפון מהחמה כמ"ש הא"ע, עכת"ד, אך לפי"ז יש להבין מדוע חטאת טעונה צפון כי חטאת באה על מעשה עבירה נגלית בלי מחשבה לחטא היפוך העולה, ונראה עפ"י שכתבנו במק"א שענין השוגג שהזדמן לאיש ישראלי לעבור עליו בלי דעת, שהוא מחמת שבודאי מכבר השתוקק לאותו דבר אף שהזהיר מלעשותו מחמת ציווי הש"י מ"מ מאחר שהשתוקק לזה הרי יש לו חיבור לזה הדבר וע"כ מזדמן אליו דבר הזה לעבור עליו בשוגג והכפרה הוא על מה שהשתוקק אליו כבר, וא"כ שוב הכפרה על שורש החטא שהביאו לזה והיא המחשבה ע"כ טעונה ג"כ צפון, וזה שתלוי' בעולה להורות כי החטאת נמי הכפרה על הרהור הלב כמו עולה:

י׳האומנם כי לכאורה יקשה על הנחה זו מהא דאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, וידוע דעת הרמב"ם שיצא לחלוק בין עבירות השכליות והשמיעיות, ולדידי הפי' עפ"י דברי הא"ע בלאו דלא תחמוד שרבים תמהו איך אפשר שאדם לא יחמוד לדבר יפה ונחמד לעיניו ונתן משל לזה שהוא כמו שלא יתאוה האיש להיות לו כנפים לעוף למעלה כי דבר הנמנע לא יתאוה לו הטבע, ככה צריך איש הישראלי לידע שכל דבר שלא ניתן לו מן השמים לא שייך אליו כלל כמו כנפים לאיש ולא יכול לקחתו בתחבולותיו והוא נמנע ממנו ע"כ לא יתאוה לו כלל ודפח"ח, ואף אנו נאמר שכ"ש דבר שאסרה תורה היא עוד יותר נמנע מפחמין לאכילה, ומה שאמרו ז"ל אבל אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, היינו שבאם לא הי' גזר הי' באמת דבר טוב כי הביט בתורה וברא את העולם, ואם עפ"י התורה הי' זה מותר ומאכל לאיש הישראלי אז הי' לו צורה אחרת והי' באמת טוב, אבל עכשו שהתורה אסרה אין זה רק רע וכפחמין לאכילה ואי אפשר להתאוה לו כלל, וע"ד זה תקיש לכל העבירות שבאם לא אסרה תורה בהכרח שהי' לו צורה אחרת והי' טוב וראוי, אבל עתה שאסרה תורה שוב נמאס ואין ראוי להשתוקק אליו, וע"כ המשתוקק אליו הוא חוטא וצריך כפרה:

י״אבזוה"ק רב אחא פתח ואמר והאש על המזבח תוקד בו וגו' אמאי ובער עלי' הכהן עצים בבוקר בבוקר אמאי וכהנא אמאי והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא וכהנא מסטרא דימינא קאתי ורחיקא הוא מן דינא וכו' והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא, ותירץ דהוא אשא אכלא אשא עי"ש, ועדיין אינו מובן ופי' כ"ק אבי זצללה"ה דהנה שמאל דוחה וימין מקרבת, וכהנא דהוא מסטרא דימינא צריך לעולם לקרב ולא לרחק, ואש שטבעו לכלות הוא מסטרא דשמאלא שדוחה, אבל אש אכלא אש איננו מכלה האש או דוחה אותו אלא מקרבו ומכללו אליו ונכלל אש הנאכל באש האוכל וזה עצמו מדת הכהן ודפח"ח, ועיין יומא (כ"א:) יש אש דוחה אש דגבריאל ויש אש אכלה אש דשכינה והדברים מבוארים ובהירים, והנה כתבו המפרשים טעם לגלות ושעבוד מצרים למען יורגלו בני ישראל לשאת על שכמם עול, ועי"ז נקל יהי' להם לשאת את עול תורה ומצות וכענין הנאמר ברחבעם בד"ה למען ידעון את עבודתי ואת עבודת ממלכי הארץ, וא"כ הרי גם הצרות והשעבוד בעצמו לטובה ולא למרק לבד, שדבר שהוא למירוק הרי אינו טוב בעצם רק לתכלית טוב, אבל להרגיל את האדם לשאת עליו עול תורה ומצות הוא טוב בעצם, הא למה זה דומה למרגיל את התינוק שיכול להלוך שהוא בעצם טוב, והבן:

י״בוזה הוא התכללות שמאלא בימינא, שמשמאלא נעשה ימינא, וכה הענין בששת ימי המעשה שהעבודה כדי לקבל את יום השבת, היינו שעבודת אדם תהי' בכל ששה ימים שעי"ז יזכה לקבל אור קדושת השבת, ובזה נכללין כל ששת ימי המעשה בשבת, ובכן שבת שקודם היציאה מהגלות אז נכללו כל ימי הגלות בהגאולה, כמו כל ששה ימים בשבת, וכמו מדת הכהן כנ"ל, וע"כ נקרא שבת הגדול חסד מדת הכהן שנקרא גדול והבן הדברים:

י״גבמד"ר כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירום רבנן פתרין קריא באהרן בלשון זה הושפל ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ובלשון זה הוגבה זה קרבן אהרן ובניו וגו', ונראה דהנה צריך להבין מענה אהרן למשה שאמר לו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, וענה אותו שבשביל שאמרו לי עשה לנו אלהים שילכו לפנינו ואימר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש ויצא העגל הזה, ופירש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא, אבל מ"מ למה אמר להם כלל למי זהב ולמה השליכו באש כלל, וי"ל דכל כוונת אהרן היתה באשר הובחן שכל הצרה הזאת שכל ישראל יבואו לכלל טעות הוא באשר בעוד משה עמהם הי' הוא המאחד והיו כולם כאיש אחד חברים ובלתי אפשר שיתדבק בהם דבר רע כאמרם ז"ל אין חטאת ציבור מתה שציבור דבקים במקור החיים כמאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, אך באשר משה עלה למרום ונפרד מהם ע"כ נשארו בלי כח המאחד אותם, וע"כ הי' כל איש ואיש בפני עצמו, וזה שאמרו ז"ל שאיוו לאלהות הרבה שלא היו כאיש אחד רק פרטי פרטים, וע"כ אין עצה רק לאחד אותם יחד, והיתה עצתו שיקח מכל אחד ואחד זהב ויתיך כל אלה לעשותו גוש אחד ויהי' זה דוגמא לכח האחדות שהשפיע הוא בהם וכאשר ישובו ויתאחדו שוב יתבטל טעותם כנ"ל, אך המכשפים בכשופיהם פעלו שיצא העגל הזה, כללו של דבר התנצלות אהרן הי' שהתכוין לאחד אותם, וכוונתו היתה רצוי', ע"כ זכה להקריב חביתין בכל יום שבאות י"ב חלות כמנין שבטי ישראל והיינו לאחד את כל י"ב שבטים לעשותן כאחד, וע"כ דעת ר' שמעון שכה"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו קרבין משל ציבור באשר הוא קרבן ציבור, הגם דלא קי"ל הכי רק משל יורשים היינו משום דכה"ג אפי' בעולם העליון עבודתו לאחד את הכלל כמו שהי' בעודו בזה העולם, והחביתין קריבין חצאין ולדעת הרמב"ם מחלקין כל חלה וחלה לשנים ומקריב י"ב חצאין בבוקר וי"ב חצאין בין הערבים להורות שאין לכל אחד שום השלמה בפני עצמו, כי עיקר פירוד לבבות נמשך ממה שכל אחד אדם שלם בפני עצמו, ולהיפוך אדם שבור שיודע שאין לו השלמה בפני עצמו רק מן הש"י שהוא משלים את הכלל כולו, זה מביא לידי אהבה והתאחדות, וכ"ז זכה מפאת כוונתו הטובה, וזה שאמר המד"ר בלשון זה הושפל כי זה בגמט' י"ב שכוונתו היתה לאחד הי"ב שבטים אבל שם לא עלתה כהוגן ובלשון זה הוגבה לאחד הי"ב שבטים גמט' זה, והבן:

י״דבפייט של שבת הגדול הוא נותן טעם לכל עניני יו"ט של פסח, ולמה זה, ולמה זה, מה שלא מצינו כן בכל הפיוטים, ויש לומר דהנה כתיב זאת חקת הפסח, וחקה היא בלי טעם, ונראה דאיכות גאולת מצרים הי' באשר היו ישראל עבדים לפרעה ע"כ היתה היציאה רק ע"י שלקחם הקב"ה לו לעבדים, ועבדות הש"י הוציאם מהיות עוד עבדי פרעה, וכענין אמרו ז"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד, כי כל קדושת הגוף שהיא בעצם מסלקת השעבוד שהוא במקרה, והקב"ה שלקח את ישראל לעבדים הוא קדושת הגוף לעולם, וזהו שאמר הכתוב עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד, וע"ז באה מצות פסח שנקרא עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, והנה עבודת עבד היא אף בלתי יודע הטעם, ולא עוד אלא שאי אפשר להקרא עבודת עבד אם יודע טעמו של דבר שצוהו הש"י, כי אם יודע הטעם אין לך הנאה גדולה מטעמם של מצות, וזה ידוע להזוכים להם וכמאמר הכתוב טעמו וראו כי טוב, וכל עבודת עבד הוא רק כשאין הנאה לעבד כבש"ס קידושין (כ"ב:) כי קאמרינן זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא, ע"כ מצות הפסח שנקרא עבודה והוא עבודת עבד להש"י שזה מוציאתו משעבוד פרעה נצרך שיהי' חקה דווקא:

ט״וובזה יש לפרש דברי המכילתא ואת עירום וערי' שלא הי' בידם מצות במה להגאל וניתן להם שתי מצות שהם פסח ומילה, וכבר עמדנו בזה הלוא זנותם עמד לישראל לעולם כמאמר הכתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ועוד שכבר נאמר בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלקים על ההר, ומה הי' חסר להם עוד זכות ומצות כדי להגאל, אך להנ"ל יובן שהוצרכו לעבוד עבודת עבד להש"י שזה יוציאם מעבדות פרעה, וזהו פסח כנ"ל, וגם מילה היא חותם עבדות כמ"ש המפרשים ז"ל בטעם מצות מילה ובאמת גם מצות מילה היא מכלל החקים, ועיין אבן עזרא בפסוק התהלך לפני והי' תמים, שלא תשאל למה המילה:

ט״זאך עם כל המעלה שיש למצות החקים כנ"ל יש בהם עוד צד להיפוך שהיודע טעמו של דבר זה מביא לו שמחה שהיא עיקר גדול בעבודת הש"י כמ"ש עבדו את ה' בשמחה, והעושה בלי ידיעת הטעם רק עבודת עבד קשה הדבר שיהי' כ"כ בשמחה, וידוע שכל הגלות בא מחמת העדר השמחה בעבודת הש"י כמאמה"כ תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב וגו', אך לזה הי' תיקון שמקחו של פסח שהוא התחלת מצותו הי' בעשור לחודש שהי' אז ביום השבת ובשבת נאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם, והיינו שמזה עצמו שזכו להיות עבדי הש"י והש"י הוא המקדש אותם ומיחדם לעבודתו הי' להם שמחה גדולה עד מאד, והידיעה זאת אף כי כל איש יודע זה תמיד, מ"מ אין כל הידיעות שוות שיש ידיעה מקופיא, ויש ידיעה עצמית עד שנוגעת ללב שממנו מקור מוצא השמחה, וידיעה זו באה באמצעות השבת, ואז היתה העבודה שלימה מכל צד, ומאחר שעשו בשמחה שוב באו לידיעת הטעם כי שמחה היא התגלות הנעלם כידוע, וכ"ז הורה לנו הפייטן במה שנותן טעם לכל דבר ודי בזה למבין:

י״זבמד"ר גופא אמר רב אידי מתאוה הי' דוד לקרבנם של נשיאים הה"ד עולות מחים וגו' איזה קרבן שיש בו פרים ואילים וכבשים אלא קרבנם של נשיאים שנאמר ולזבח השלמים וגו' ר' יהודה ור"נ ורבנן ר"י אומר חביב קרבנן של נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל בים שירה שאמרו ישראל בים זה א' ואנוהו וכאן כתיב זה קרבן נחשון בן עמינדב ר"נ אמר חביבה קרבנן של נשיאים כשני לוחות הברית בשני לוחות הברית כתיב מזה ומזה הם כתובים וכאן כתיב זה קרבן וגו' ורבנן אמרו חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כקרבן של נשיאים בקרבנות של נשיאים כתיב זה קרבן נחשון וגו' וכאן כתיב זה קרבן אהרן אמר ר' ברכי' חביב קרבן של אהרן לפני הקב"ה כי"ב שבטים מה טעם זה מנין זה עכ"ל, המאמר הזה אומר דרשוני וחיו:

י״חונראה עפי"מ שכתבנו במק"א ענין החנוכה והמלואים שנראה שהיא מצוה גם לדורות ובית עולמים ולעתיד מפורש בכתוב החנוכה, ואמרו ז"ל מלואים הקריבו בימי עזרא, ויש להבין שמץ מנהו עפ"י דברי הרמב"ן שאם בא לאדם אהבה אלקית יניחנה בתוך חפץ של מצוה וזה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ עכת"ד, ובודאי שיער חכמתו יתברך גדר האהבה וצוה לעומתה מצות מעשיות שיהיו כלים להאהבה, ובזמני קודש שהאהבה יותר גדולה נצטוינו להקריב מוספין ומצות יתירות בכל רגל ורגל מצה וסוכה ושופר, וכדומה, והנה ידוע שבראשית חינוך האדם לעבודתו יתברך תגדל האהבה ואיתא ברוקח אין חוזק כחסידות בתחילתו, ויובן מזה שבעת הקמת המשכן או בהמ"ק היתה האהבה גדולה מאד אשר אין ערך לאהבה התמידית, עד שאמרו ז"ל שמחמת גודל השמחה בעת חינוך המקדש שכחו ואכלו ושתו ביוה"כ, מזה נראה בעליל עד כמה גברה האהבה והשמחה שהרי יצאה מגדר וגבול חק אנושי, וע"כ היו צריכין לתוספות קרבנות למען יהי' זה כלים לאהבה רבה זו וכדברי הרמב"ן הנ"ל, וזה עצמו הי' קרבן הנשיאים וע"כ הקריבו פרים ואילם וכבשים, כי פרים כנגד אברהם, אילם כנגד יצחק, כבשים כנגד יעקב כמ"ש רש"י, והיינו כי אברהם הי' מוגבל במדתו מדת החסד, יצחק במדת הגבורה, יעקב במדת התפארת, וע"כ הקריב כל אחד לפי מהותו, אבל הנשיאים בעת הקמת המשכן שגברה בהם האהבה כ"כ עד למעלה מגדר וגבול לכן הקריבו פרים ואילם וכבשים יחד כנגד כולם:

י״טוזה שאמר המד"ר מתאוה הי' דוד לקרבנם של נשיאים וגו', כי ידוע מדת דוד המלך ע"ה שהיא השתוקקות ממטה למעלה להש"י כמאה"כ כלתה נפשי לה' וכל ספר תהילים מלא מזה, והיתה השתוקקתו להש"י עד אין קץ וגבול ותמיד הי' נראה בעיניו כמקצר באהבתו יתברך, והתאוה לקרבנם של נשיאים היינו שתהי' אהבתו למעלה מכל גבול ושיצטרך לכלים פרים ואילם וכבשים יחד כנ"ל:

כ׳ובא רבי יהודה וביאר מעלת קרבן הנשיאים כשירה שאמרו ישראל על הים שלגודל אהבת הנס יצאו מכל גדר וגבול עד שזכו כולם לנבואה גדולה כזו לומר זה א' ואנוהו, כי לשון זה הוא כמורה באצבע וכמי שיהי' לעתיד כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו', ואמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, היינו שכ"כ גברה עליהם האהבה עד למעלה מכל גבול וגדר ולמעלה ממהותם, וכ"כ הי' קרבן הנשיאים וכנ"ל:

כ״אור"נ אמר בלשון אחר כשני לוחות הברית, היינו כי ענין מזה ומזה הם כתובים שהיו נקראין משני עבריהן, וידוע דלוח המתהפך ישוב ימין להיות שמאל ושמאל להיות ימין והאותיות יהיו מהופכין בלתי נקראין קריאה הגונה, אך לוחות הברית נראה שהיו למעלה מגדר ימין ושמאל והכל הי' בנס עד שהיו נקראין משני עבריהן, וכך הי' קרבן הנשיאים למעלה מכל הפכים והכל מצד עוצם האהבה כנ"ל:

כ״בורבנן אמרו חביב קרבנו של אהרן כקרבן של נשיאים, דהנה חביתין מקריב כל כהן ביום חינוכו, ולפי דברנו הנ"ל יובן שבאשר ביום חינוכו האהבה יותר גדולה מהאהבה התמידית ע"כ צריך כלי להאהבה וזה החביתין, ובאשר כה"ג מקריב חביתין בכל יום נראה שאצלו חביב כל יום ויום כשעה ראשונה, ובכל יום ויום מוסיף והולך באהבה עד שלעומת יום אתמול הוא היום כדבר חדש לגמרי, ובכל יום אצלו חוזק חסידות בתחילתו, א"כ הרי הוא בלתי קץ וגבול והוא כקרבן נשיאים:

כ״גור' ברכי' אמר חביב קרבנו של אהרן כי"ב שבטים, היינו שידוע שי"ב ראשי חדשים הם כנגד י"ב שבטים, והרי זה בא ללמד ונמצא למד שכמו שי"ב חדשים בכל חודש יש התחדשות וצירוף הוי' מה שאין בזולתו, וע"כ חודש מלשון התחדשות שתמיד מתחדש והולך, כמו כן הוא ענין י"ב שבטים שהיו תמיד בהתחדשות וחיות חדש בעבודת הש"י, ובמדרש חזית א' ט"ו ב' מה יונה מחדשת בכל חודש גורן כך ישראל מחדשין בכל חודש תורה ומעש"ט והנה החביתין באות י"ב חלות כנגד י"ב שבטים, ומורה שיש בו ענין כל הי"ב שבטים שהוא התחדשות אהבה וחיות בעבודת הש"י, והכל הולך אל מקום אחד:

כ״דולפי דברנו אלה יש לפרש שאלת הבן חכם והתשובה אליו, שהוא שאל על כלל המצות אחרי אשר אתם הזקנים הגעתם לאהבת הש"י כראוי למה נצטויתם עוד במצות שבודאי תכלית המצות לעורר האהבה שבין ישראל לאביהן שבשמים, וזה שדייק אתכם הזקנים, שבודאי הבנים שלא הגיעו לתכלית האהבה נצרכים למצות עדות חקים ומשפטים, ותשובה ע"ז ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים היינו שיהיו המצות כלים לאהבה וזה לטוב לנו כל הימים שתהי' האהבה שמורה בכלים שתשאר עד לעולם, וזה עצמו מוזכר בההגדה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שישאר טעם פסח בפיו:

כ״הוממוצא הדברים שימי חג הפסח שעיקרם בחסד ואהבה צריכים שמירה וכלי להאהבה, וזה מנהג כל ישראל לטרוח הרבה לחג הזה ולבני תורה הלימוד הרבה בהלכות אלו שרבו כמו רבו דיני חו"מ וקרבן פסח, הלכות אלו הם שמירה וכלי להאהבה רבה של כל איש ישראל:

כ״וובזה נוכל לומר שזה עצמו הוא תשובה לבן רשע זבח פסח היא לה' שהוא כלי להאהבה ובהגדה לכם ולא לו שמאחר שאין בו אהבה להש"י אין המצות שייכים לו, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה [שפירש"י בשביל שאקיים מצותיו] עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל, שמאחר שכל הגאולה היא כדי לקיים המצות והמצות הם כלי להאהבה והוא שאין בו האהבה ואין המצות שייכים אליו שוב לא הי' נגאל, אבל אנחנו אלה פה חיים כולנו חיים באהבתו ועבודתו יתברך ויתברך: