שם משמואל, צו ב׳Shem MiShmuel, Tzav 2
א׳שנת תרע"ב.
1
ב׳במד"ר זה קרבן אהרן ובניו, זש"ה ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל וכו' והי' שמשון תמי' בלבו ואמר ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל, כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן ואיזה זה קרבן אהרן ובניו, יש לפרש דהנה כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, והנה ידוע כפרה דקרבנות היא מחמת דכל העולמות מתקרבים מחמת הקרבן כמ"ש הזוה"ק היפוך עבירה דכתיב ונרגן מפריד אלוף, ע"כ היא תיקון וכפרה על עבירות, ולפי"ז יש להבין כפרת אכילת כהנים מהו, ולרש"י גם אכילת בעלים בכלל וכבש"ס פרק תמיד נשחט האי עשה והאי עשה, ועיין מנחת חינוך מצוה ק"ב:
2
ג׳ויש לומר עפ"י מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל דיוחנן כ"ג שימש בכ"ג שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי שבא לו מחמת אכילת קדשים שלא בכוונה ונתעברה בו נשמה רעה שמשכה אותו לרע רח"ל ע"כ, והנה ידיעת הפכים אחד שבודאי ע"י אכילת קדשים בכוונה מתעברות בו נשמות קדושות וטהורות שמושכים אותו לטוב, והנה כתיב את קרבני לחמי לאשי, והכוזרי נשאל על זה איך שייך לומר בהקב"ה לחמי והשיב שבמה שאמר לאשי מיישר כל קשה, שהוא לחם לאשי לבד ולא להש"י, אלא שעי"ז מביא לידי השראת השכינה, דוגמת המאכל שבאדם שגורם השראת הנשמה בגוף אף שהנשמה היא רוחנית ואינה נהנה ממאכל גשמי, מ"מ המאכל גורם לאיד הדם והוא נושא את נפש החיונית ונפש החיונית נושא למה שלמעלה ודק ממנה, וזה הדק נושא למה שעוד דק ממנה עד אחר הרבה אמצעים הוא נושא להנשמה, כן הוא בענין הקרבן שהוא נושא לאשי, וזה נושא שלמעלה ודק ממנו, וידוע דעשרה כתות מלאכים הם, ולמטה מכולם אשים כמ"ש הרמב"ם, ויש אלפים ורבבות מדריגות זה למעלה מזה וזה כסא לזה עד רום המעלות, ועל סדר זה גורם הקרבן לקירוב העולמות עד השראת השכינה:
3
ד׳והנה ידוע שנשמות הצדיקום גדולים ממלאכים, ובמדרש מי גדול השומר או הנשמר הוי אומר זה הנשמר וכתיב כי מלאכיו יצוה לך הוי שהצדיקים גדולים ממלאכים, ואפי' לדעת המחקרים שמלאכים גדולים, מ"מ זה רק בנשמות המלובשים בגוף, אבל נשמות בעולם העליון בודאי הכל מודים שגבוהים ממלאכים, והנה ידוע שנשמות הבאים בעיבור אינם מלובשים ונקשרים בהגוף שבאו בו ויכולין לצאת ממנו בכל עת שרוצין, וכאשר ח"ו בא לעבור עבירה מסתלקין ממנו, וא"כ נשמות צדיקים הבאים בעיבור לכ"ע הם גבוהין ממלאכים והם מעון לשכינה, וא"כ יובן שאכילת קדשים בכוונה שגורמת שיבואו לשכון עמו נשמות צדיקים, היא מביאה ביותר להתקרבות העולמות והשראת השכינה יותר מקרבנות הקריבים ע"ג מזבח שהם מאכל רק לאשים, וזה הוא מעון לנשמת צדיקים:
4
ה׳ולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש מהאוכל יצא מאכל, שאהרן אוכל כל הקרבנות ואכילתו יותר גבוה כנ"ל איך יביא הוא קרבן שיהי' לאשים, וזה דבר המתמי', אבל כך גזרה חכמתו יתברך:
5
ו׳ולפי האמור יש ליתן טעם בפסח מצרים שהיו גם האימורים נאכלין ובש"ס פסחים מאן לימא לן דלאו שוויסקא עביד פירש"י צלי בשפוד, משום דאז ישראל היו במעלה גדולה מאד מאד גבוה לפי מהותם, ולילה כיום יאיר להם, זכי אז נמי שתהי' אכילתם כמו הקטרת אימורין לאישים:
6
ז׳וממוצא הדברים נשמע לאכילת מצה בזה"ז שבזוה"ק שמצה מלשון ריב ומצה היינו שעושה מריבה עם הסט"א לגרשהו מגוף הישראלי הוא נמי באופן זה כי אתכא דרחמנא קסמיכנא כמי אכילת קדשים דמשלחן גבוה קזכי שהיא מביאה לידי עיבור נשמות גבוהות מאד הבאים בעיבור לסייע בעבודת הש"י ומושכין אותו לטוב, והסט"א ערקת מקמי נשמות ההם, אך צריכין לזה כוונה והתפעלות ורגש קודש ושיזכור בעת אכילתו מה הוא זה כעין אכילת קדשים בכוונה זוכין כנ"ל:
7
ח׳בפייט ולמה אכילת חמץ עד שש שעות, זכר לחפזון שכינה להעביר גזירות רעות, הפירוש פשוט כי ששה חדשים מקודם פסק השעבוד שנפסק מהם כח המצרים שנמשל לחמץ, ולא זכו לבוא לתחת כנפי השכינה שהוא דוגמת המצה שהוא מאכל בלי פסולת עד פסח, וזה הי' חפזון שכינה להעביר גזירות רעות שהוא השעבוד עוד קודם תם קץ הגלות, שהרי ברית בין הבתרים הי' בפסח כפירש"י בפסוק ליל שמורים, ושלמו ימי הגלות נמי בפסח, ויש לומר שהרי זה כענין מ"ת שהי' רחוק מעת היציאה שלשה חדשים ובמדרש שהוא ג' חדשי הבחנה, ופי' המהר"ל כדי שיהיו נבדלים לגמרי מהמצרים בלי שום חיבור, כענין זה יש לומר בטעם פסיקת השעבוד ששה חדשים מקודם, וזהו לימוד למשכיל שצריכין מקודם הפסח לטהר לבבו, ולא להמתין עד יגיע יום הפסח, ולזה בא הרמז ג"כ באכילת חמץ שנאסר מחצות, ואתה דע לך:
8
ט׳ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו', יש ליתן טעם למצוה זו, ולכאורה נראה מפשטת דברי חכז"ל שזה הוא הכנה על יום השמיני ומינה ילפי ליוה"כ כדכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם מה כאן פרישת שבעה ליום אחד, אבל הלשון דכתיב עד יום מלאת ימי מלואיכם וכתיב קרא אחרינא תשבו יומם ולילה שבעת ימים משמע דאחר שבעת ימים אינם צריכין לישב, ואם איתא דכל הישיבה היתה הכנה ליום השמיני א"כ כ"ש דביום השמיני היו צריכין לישב:
9
י׳ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק ח"ב (מ'.) דשאור וחמץ דהו' רשו אוחרי שלטנין וממנין על שאר עמין וקרינן להו יצה"ר רשותא אחרא אל נכר אלהים אחרים אמר ר' יהודה אי הכי כל יומי שתא נמי אמאי שבעת יומין ולא יתיר אמר לי כל זמנא דאתחייב בר נש לאיתחזי גרמי' בן חורין הכי איצטריך כל זמנא דלא אתחייב לא איצטריך למלכא דעביד לחד בר נש רופינוס כל אינון יומין דסליק להאי דרגא וכו' לשתא אחרי נטיר אינון יומין ולבש אינון לבושין כגוונא דא ישראל וכו', והמפרשים פרשוהו דבתחילה צריכין שמירה ואח"כ אינו מזיק חמץ ושאור, וכן בכל שנה שנתעורר ענין הגאולה צריכין שבעה ימים הראשונים שמירה, ולפי"ז יש לפרש דהיינו טעמא דפרישת שבעה, דידוע דמחשבות הדור כולם נקבצו באים לצדיק הדור והוא מעלה אותם, ולזה צריך שמירה יתירה שמחשבות האלו לא יתפסו מקום אצלו ולא יקלקלוהו, וע"כ אהרן ובניו שנכנסו לכהונה בראשית ימי הכנסתם היו צריכין שמירה והשמירה הי' מחיצת חצר אוהל מועד, ולזה יוצדק הטעם פן תמותו, אבל אחר עבור שבעת הימים שוב כחם יפה בעצמם לדחות כל אותם המחשבות ולשרוף אותם כקש ותבן, וזה עצמו הי' הענין ביום הכפורים שהי' הכ"ג צריך שמירה ביותר עד שנחשב לנם שלא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ ועיין תיו"ט, ובזה יובן בפשיטות ש"ס יומא מעשה בכ"ג שסיפר עם ערבי אחד בשוק ביוה"כ ונתזה צנורא מפיו על בגדיו, ותמהו הלוא הי' צריך פרישה, ולהנ"ל יובן שלאחר הפרישה שבעה ימים הי' כחו יפה אף לספר עם ערבי בשוק:
10
י״אולפי"ז יש להבין ענין פלוגתא דר"י ור"ל דר"י יליף לה פרישה לכ"ג ממלואים ור"ל יליף לה מסיני, דבסיני הפרישה לכנוס למחנה שכינה ע"כ לאו משום האי טעמא, אלא שיהי' נבדל מכלל העם, וימי הפרישה הם כמו אמצעי בין ימים שקודם להם שהי' בתוך כלל העם ובין ימים שהוא במחנה שכינה נבדל לגמרי, שכל זמן שנבדל לגמרי מזמן הקודם צריך לזמן אמצעי, וכעין מה שאמרנו בטעם איסור חמץ מחצות ועיין במאמר הקדום, וכן הי' הפרישה ליוה"כ שהי' צריך הכ"ג ביוה"כ להיות נבדל לגמרי כמו מלאך, וכבירושלמי וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכ"ג לאו אדם הוא אלא וכו', ולפי"ז אין ללמוד זה ממלואים דא"כ כ"ש יום השמיני שהי' צריך לפרישה מה שאינו נראה מהכתוב, אבל לר"י הפרישה היתה לשמירה כנ"ל והוי דומיא דמלואים ולא דומיא דסיני, ולפי"ז מעשה דכ"ג שסיפר עם ערבי בשוק ביוה"כ אתיא כר"י, ולר"ל צריכין לומר דשעת הגזירה הוי ואין הפרישה מעכבת בדעבד:
11
י״בוממוצא הדברים דכל איש ישים אל לבו להיות פרוש בימי הפסח ביתר שאת ולא דווקא מחומרי דחמץ אלא מכל עניני יצה"ר שהחמץ מרמז עליו ובזה יקנה קנין בנפשו קנין קדושה וטהרה לכל ימות השנה:
12