שם משמואל, צו ג׳Shem MiShmuel, Tzav 3
א׳צו וזכור שנת תרע"ג.
1
ב׳זאת תורת העולה וגו' והרים את הדשן, יש לדקדק מה ענין תורת העולה לתרומת הדשן, הלוא תרומת הדשן יכול להיות מדשן אימורי שאר קרבנות ולמה תלה בעולה, ונראה דהנה יש להתבונן במצות תרומת הדשן, דהנה שלשה דברים יש בקרבן, דם, אברים ופדרים, ודשן, דם הוא הנפש ומכפר על הנפש ובזה תלוי עיקר הכפרה, אברים ופדרים הם לריח ניחוח ומ"מ אינן מעכבין את הכפרה, דשן מוציאין אותו מחוץ למחנה, ונראה דעצם הנפש מכופר בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר, אך מדות המסתעפין מהנפש מתכפרין בהקטרת איברים ופדרים, שבהם מלובשים חלקי הזן חיות הנפש, כי כל מדות יש בקדושה וכנגדן בתמורה כמו חסד דקדושה ולעומתו אהבת חיצוניות וכן כל שבע מדות, וזה נתברר בלהב אש המזבח חלקי הרע בעשן כלו והוא מאכל לחיצונים כבזוה"ק, כי כל זינא אזיל בתר זיני', וחלקי הטוב עולים מלובנים ומזורזים לריח ניחוח, ובאשר יוצא ע"י אש המזבח כל חלקי החיות ואינו נשאר רק הגוש הנעשה אפר שאין בו שום חלקי החיוח, זה אין בדוגמתו בקדושה, ע"כ נדחה לחוץ:
2
ג׳והיינו שלעומתו באדם הוא עצבות ומרה שחורה שאין בו שום חיות ואין דוגמתו בקדושה, כי בקדושה כתיב עוז וחדוה במקומו, ועצבות ומרה שחורה הוא רק בסט"א, ע"כ אין בו חלק שיתקבל בפנים, קיצור הדברים עצם הנפש נתכפר בדם, כי הדם הוא נושא לנפש הבהמה ונפש האדם המגולגל בה כבר קבלה עונשה בצער הגילגול ובשחיטה ובהגיע הדם אל קיר המזבח נדבקה הנפש ביסודה, ואין בו חלקי פסולת הנדחה כי כל טיפה וטיפה חזיא לזריקה, ובזריקת טיפה אחת נדבקה הנפש ביסודה, איברים ופדרים בהם מלובש חיות ומדות הנפש שישנם בקדושה וכן בתמורה, נתברר בלהב המזבח, חלקי הרע כלו בעשן והוא מאכל החיצונים, וחלקי הטוב עולים מלובנים לריח ניחוח, עצבות ומרה שחורה זהו אפר שאין בו שום חיות, אף אינו מצמיח כי אפר האיברים לכ"ע אינו מצמיח כמ"ש תוס' חולין (פ"ח:), וזה לאות שאין בו שום חיות כלל, ואין דוגמתו בקדושה ע"כ נדחה לחוץ:
3
ד׳אך באשר אין עוד מלבדו ואי אפשר שיהי' דבר במציאות בלתי שיהי' בו ניצוץ קדוש המחי' אותו, וכתיב כי לא ידח ממנו נדח, ע"כ יש בו עדיין מצוה והיא מצות תרומת הדשן שנברר את ניצוץ הקדוש שבו, אך איננו נתקבל בפנים כמו שהיא, אלא ושמו אצל המזבח ושם נבלע במקומו והוא מסיבות מתהפך עד שניצוץ הקדוש חוזר ובא ונכלל בקדושה, ומ"מ בעודו יש בו מעילה לאות שהוא ניצוץ הקדוש, אלא שהוא בסתר המדריגה מהופך לחלק רע שאין בו שום חיות, וצריך ליבון אחר ליבון וצירוף אחר צירוף, בדומם צומח חי מדבר עד אשר תשוב אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה והדברים עתיקים:
4
ה׳ובזה יש לפרש הכתוב זאת תורת העולה פירושו תורת העליות, והיינו העליות שעל ידי מוקדה על המזבח שהרשעה נכלה בעשן, וחלק הטוב עולה לריח ניחוח, ועוד עלי' ע"י תרומת הדשן כנ"ל, והנה דוגמת זה הוא ארבע מלכיות ועמלק, שארבע מלכיות אף שהם חלק רע ומתנגדים למלכות שמים והם כח מושך לעבירות, מ"מ באשר ענינם לעשות בחיות וכחות הנפש, ויש דוגמתם בקדושה, כי שורשם ושורש שורשם עד למעלה ד' אותיות הש"י, ע"כ יתבררו ויתלבנו ויצרפו לעתיד וישאר מהם חלקי הקדושה ויהי' ענינם כח מושך לדוגמתו בקדושה וחלקי הרע יתפרדו מהם לחרפות ולדראון עולם, והוא דוגמת אברים ופדרים הנאכלין בלהב המזבח כנ"ל והרשעה כולה כעשן תכלה:
5
ו׳אך קליפת עמלק שהיא קליפה רעה מאד והיא קליפה מושכת לקרירות ומרה שחורה כמו שאיתא בספרים בפסוק אשר קרך בדרך שפירשו שהביא בהם קרירות ומצץ את כל חלקי החיות שבהם עד שכל מה שעושין הוא בלי חיות ורגש הנפש כלל, וכבר אמרנו שזה מתאים עם פירש"י צוננך והפשירך מרתיחתך שכל האומות היו יראים וכו' והקרה אותם בפני אחרים, היינו עפי"מ שכתוב והי' בית יעקב אש וקדושו ללהבה, שלעומת שישראל עושין עבודתם עבודת הש"י בחיות וברשפי אש הם כאש בפני אומות העולם וכולם יראים מפני ישראל כבמדרש פ' בא, כמו שיראים מפני האש שלא יכוו בלהב אש אוכלה, אך כאשר עושין בקרירות וכמצות אנשים מלומדה, שוב כן הם בפני האומות, וזה שפירש"י צוננך והפשירך בפני האומות שע"י שהם בעצמם נעשו צוננין כן הם בפני האומות, וקליפה זו אין דוגמתה בקדושה, ועלי' נאמר ולא יהי' שריד לבית עשו, כי אינו דומה לשאר אומות, ואין לו תקנה אלא מחה אמחה את שמו מתחת השמים, ואז הניצוץ הקדוש שבו ע"י סיבות מסיבות שונות יהי' לו תיקון לשוב אל הקדושה, והוא בדוגמת תרומת הדשן שאיננו מתקבל בפנים רק ע"י ביטול שנבלע במקומו וכנ"ל, וכענין שאמרו ז"ל בקצת רשעים שנעשו אפר והרוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ובעשרה מאמרות שעי"ז יש להם תיקון ועלי', ואינו דומה לשאר האומות שבהפרד מהם הרע תשאר המדה כמו שהיא בקדושה, אבל קליפת עמלק שאין דוגמתה בקדושה וניצוץ הקדוש שהי' בו נתהפך בעמלק לרע, כמו שביארנו במקום אחר, שהרי כמה אומות הרעו לנו יותר מעמלק, פרעה שחט ק"נ ילדים בביקר וק"נ בערב ושאר גזירותיו אם בן הוא והמיתן אותו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ועוד כהנה, היוצאים מגדר וחוק אנושי, ועמלק בדרך מלחמה בא עליהם שהוא דבר הנוהג בעולם, וכולם לא נגזר עליהם כליון ומחיית שם כמו בעמלק, אבל הוא הדבר שעמלק הי' בו ניצוץ הקדוש שהרי הוא מזרע יצחק, וגם אביו אליפז הי' נביא אומה"ע, והוא ברוע בחירתו הפך את ניצוץ הקדוש לרע, וע"כ הי' כחו כל כך גדול עד שמרע"ה הי' לו כ"כ טורח במלחמה זו והי' חושב אותה לנס גמור ובנה מזבח וקרא שמו ה' נסי, והכל מפני שהי' לו כח מהקדושה שנהפכה אצלו לרע גמור שאין דוגמתו בקדושה וניצוץ הקדוש שבו שנתקלקל אי אפשר לחזור ולשוב להקדושה כמו שהוא אלא ע"י תיקונים מתיקונים שונים:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש מחשבת שאול שאמר לשמואל ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה', ומוכח שהי' לו טעות גמור עד שחשב שקיים המצוה בשלימות, והיינו שהוא ידע שהניצוץ הקדוש שהי' בעמלק אי אפשר שיאבד לגמרי כי לא ידח ממנו נדח, וע"כ חשב שראשית החרם בודאי יש בו חלקי הקדושה כי ראשית הוא בקדושה כי ראשית כל דבר הוא קדושה ורק בהשתלשלות נתהוה כחות רעות כידוע, וע"כ נקרא עמלק ראשית גוים באשר יש לו אחיזה בהראשית וממנו התחיל השתלשלות הרע וע"כ בהשלל שנקבצו בו מרבית חלקי ניצוץ הקדושה נקרא ראשית החרם, וכן נקרא מיטב הצאן, היינו שיש בהם ניצוץ הטוב שהוא הקדושה, כי כל טוב הוא בקדושה והסט"א הוא רק רע, וע"כ חשב שאול שבלקחו זה לזבוח לה' יחזרו חלקי הקדושה לשורשם, אך טעה בזה כנ"ל:
7
ח׳ואולי גם באגג הי' טעות כזה, שבאשר מלך הוא ראשית העם חשב שמוטב להחיותו ולהחזירו להקדושה, אך זה טעות כנ"ל שאין ניצוץ הקדוש שבעמלק יכול לשוב להקדושה כמו שהוא, ואולי מטעם זה נשבע הקב"ה שלא יקבל גרים מזרע עמלק, אלא צריך מקודם להחרימו ואז רק אז ע"י סיבות וגלגולים שונים יכול לחזור להקדושה, ואפשר שע"ז אמרו ז"ל מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, שלכאורה יקשה הרי אין מקבלין גרים מעמלק, ומשמע שאפי' בדיעבד אם קבלו אינו מקובל כמו שהרג דוד לגר עמלקי שאיתא בפדר"א שנזכר דוד שנשבע הקב"ה שאין מקבלין גרים מעמלק אף שכבר הי' מקובל שהרי בן איש גר עמלקי הי' [ובפסיקתא שהוא דואג האדומי או בן דואג לפי חלופי הגרסאות] ולהנ"ל יש לומר דהא דמבני בניו של המן למדו תורה, היינו אחר שנחרמו ונהרגו ע"י סיבות וגלגולים שונים נתלבן ניצוץ הקדוש שהי' בהם ושב אח"כ לעוה"ז בגוף אחר, והם נקראו בני בניו של המן, וברוך ה' היודע:
8
ט׳והנה כמו שבכלל כן בפרט, שאפי' רשע גמור שעבר עבירות חמורות יכול עדיין לשוב בתשובה ובכח החמימות והתלהבות להעבירות ישוב לעשות טוב תורה ומצות בהתלהבות, אבל מי שיש בו מדת העצבון והתקררות תשובתו יותר קשה הרבה מאד שהרי אין דוגמתו בקדושה, וכמו בחולי הגוף שלמחלת מרה שחורה כמעט אין תרופה, כן הוא בחולי הנפש שמי שנתגברה עליו קליפת עמלק עד שעושה הכל בקר רוח ובעצבון תשובתו קשה מאד:
9
י׳אך הש"י ברחמיו הרבים חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח המציא גם לזה תרופה, והיינו דהנה ידוע כי בעת שמחה יכול איש לסבול אפי' שונאו כמ"ש הרב בסידור בכוונת המקוה, וממילא מובן דכן נמי להיפוך דבעלי העצב ומרה שחורה לא יכלו לסבול שום איש ובוחרים לשבת בדד ומואסים בחבורת אנשים וכחות נפשם נוטים לשנאה ואיבה, והנה נצטוינו לזכור מה שעשה לנו עמלק לעורר בקרבנו שנאה ואיבה לזרעו, א"כ מדה זו יש בה נמי מצוה, ובזה נעשו מתוקנים גם בעלי מדה רעה זו, שהרי במדה זו עושה מצוה, דומה לזה איתא בכתבי האר"י ז"ל שבמה שאדם כועס ומקנא להש"י יכול להתתקן בפעם אחת, כי הכעס הוא תכונה רעה שבנפש וכאשר לקח תכונה זו למצוה נעשה מתוקן לגמרי, כן יש לומר בענין איבה ושנאה שהם תולדות העצבות ששורשם בשבתאי, וכעס שורשו במאדים וכמו שנעשה מתוקן ע"י הכעס לדבר מצוה כן נמי באיבה ושנאה, ונתקיים בכל עצב יהי' מותר היינו מעצב זה של מצוה נמשך אח"כ שמחה, היפוך עצבון שאינו של מצוה שנמשך ממנו כעס ורוגז, וע"כ ממצות זכירה של עמלק נולדה שמחת פורים בלב, ולעומת האיבה והשנאה שעורר בלבו על עמלק בזכירתו אותו, לעומתה נתהוה השמחה בפורים:
10
י״אובזה יש לפרש דברי הגמרא (למד.) פורים שחל להיות בע"ש רב אמר מקדימין פרשת זכור כי היכי דלא תקדום עשי' לזכירה, וכן כשחל בשבת אתמר נמי דרב סבר דמקדימין דצריך דווקא הקדמה לפרשת זכור ולא בבת אחת, ואינו מובן דהרי זכירה דקרא עיקר קאי על קריאת המגילה וכמו דקריאת המגילה ועשי' הם ביום אחד למה לא יהי' נמי קריאה דפרשת עמלק דכותי', ולהנ"ל יש לפרש שהרי מן העצב באה אח"כ השמחה של העשי', ולא יתכן להיות שניהם יחד:
11
י״ביש ניתן טעם מה שמקדימין וקורין זכור בשבת שלפני פורים ולא סגי הקריאה בפורים עצמה אף להסוברים בש"ס הנ"ל דלא מצריכין להקדים היכי דחל בשבת עצמה ולא איכפת להו הא דזכירה ועשי' בהדי הדדי, א"כ למה לא סגי לי' הקריאה בפורים עצמה, ונראה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה בכל הרוגי מלכות שהרג שלמה המע"ה אדוניהו יואב שמעי כתיב ששלח את בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימת, הלא בניהו בן יהוידע הי' על הכרתי ועל הפלתי שאמרו ז"ל שהם האורים והתומים א"כ למה בחר להרוג את האנשים האלה ע"י איש החסד, ופירש שהרוגי מלכות שהיו מורדים במלכית הי' יכול להתגנב בלבב ההורג גם קצת שנאה ונקמה כטבע אנישי ע"כ בחר דוקא באיש החסד, למען יהי' נקי על טהרת הקודש לשם שמים לבד ודפח"ח, וכמו כן נוכל לומר הנה עמלק ימ"ש הי' הילך נגד כוונה אלקית ורצה לקלקל כל ענין האלקי שנתגדל כבוד שמו יתברך ביציאת מצרים ע"י האותות והמופתים ושמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וגו' ועמלק רצה לבטל זה, נוסף לזה עשה לנו רעה גדולה שהקרה אותנו בפני אחרים והסיר פחד ישראל מן האומות וזה רעה גדולה בגשמיות נוסף על עיקר הדבר שקלקל ברוחניות שבלעדו הי' נגמר כל התיקון בעת מ"ת כמו שאיתא בספרים, ובסיבתו אנו סובלין כ"כ עד ימות המשיח ב"ב, ובהמצוה לעורר בקרבנו את השנאה ואיבה לעמלק הי' יכול להתערב גם שנאה על מה שעשה לנו בגשמיות, לזה תקנו לנו חכז"ל להקדים בשבת שהוא זמן רצון ואהבה שכל איש משליך ממנו חשבנותיו הגשמים ודבקים בהש"י באהבה למען תהי' השנאה והאיבה בעמלק רק על טהרת הקודש לבדו שהי' רוצה לקלקל זה האהבה, ויותר ממה שעשה לנו עשה לו ית"ש כמ"ש בפייט:
12
י״גוכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל, יש ליתן טעם בזה, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם דכהנים צריכין בגדים ואם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, ולוים אינן צריכין לבגדים, ואמר כי הכהנים באשר הם פנימים ועבודתם בחשאי צריכין בגדים לכיסוי הפנימית כמו כל דבר פנימי צריך כיסוי, וכן הנשמה כשבאה לזה העולם צריכה לכיסוי שהוא הגוף, וכן מלאך כשנשתלח לזה העולם צריך ללבוש גופני, אבל לוים שעבידתם בהתגלות בשיר ובקול אינן צריכין לכיסוי, עכת"ד, והנה הא דלא סגי לי' הכיסוי כמו לכל נשמה דהיינו הגוף, מוכרח לומר דגם גופו קנה מדריגה פנימית ע"כ גם גופו צריך לכיסוי הבגדים, וכן מוכח מדברי המהר"ל שפירש בשם אהרן שאותיותיו המה פנימים, הא, הוא אמצע יחידיות, ריש, אמצע המאות, נון, אמצע עשיריות, והאלף הוא אלופו של עולם המאיר בו, והנה שם של אדם איננו להנשמה לבדה רק בהצטרפה עם הגוף ונפש, והראי' נשמות המגולגלות, ער ואונן נקראו אח"כ שמם פרץ וזרח, מחלון נקרא אח"כ עובד, ובאשר שמו של אהרן מורה על פנימית מוכח שגם גופו זכה למדריגה פנימית, וע"כ זכה לזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אף שהזרע מתיחס ביותר להגוף וכבר דברנו מזה, וע"כ ענני כבוד בזכות אהרן וכן סוכה דוגמת ענני כבוד, שהיא מקפת על הגוף והנשמה בהשוואה אחת והכל מטעם הנ"ל שגם גופו זכה למדריגה פנימית, ובזכותו הופיע ענין זה בצד מה לכל ישראל, ונראה לומר שזכה לזה מחמת מסירת נפשו עבור ישראל במעשה העגל כמו שפירש"י מוטב שיתלה הסרחון בי, והנה השליך את נפשו מנגד עבור ישראל, ואפי' לאבד גם את נשמתו ועוה"ב שהוא הפנימית ע"כ לעומת מעשיו זה זכה שנתגבר אצלו כח הפנימי שלו עד שהחזיר גם את החיצוניות שלו דהיינו גופו למדריגה פנימית:
13
י״דוהנה מנחה שקומצין ממנה הקומץ להקטיר לגבוה היינו שכל חלקי הקדושה שהיו מפוזרים בכל המנחה נקבצו ובאו כולם בהקומץ ועולין לגבוה והשיריים נאכלין לכהנים, והקומץ במקום הדם שבזבח, שהדם הוא הנפש ובו נקבצין כל חלקי הקדושה והחיות של הזבח, והקומץ לגבי שירים הוא כערך נפש לגבי הגוף שהיא פנימית המנחה ונקרא אזכרתה כי זכירה היא פנימית של דבר, וכן שבת יומא דנשמתא כתיב בי' זכור, ונבחר הקומץ לגבוה כמו שנבחרה הנשמה מהגוף כמ"ש בזוה"ק שקב"ה אתרעי בנשמתא דבר נש ולא בגופא, וע"כ כהנים שגם גופם במדריגת נשמה ע"כ כולו כליל ואין בהם קמיצה, ובזה יובן טעמו של ר' שמעון דס"ל מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן, דמאחר שהוא חטא חטא שוגג מתיחס להגוף ולא להנשמה, שוב א"א שיהי' גופו עוד במדריגת נשמה, ודי שזה קרב לעצמו וזה לעצמו, ורבנן סברי דמ"מ מאחר שאין נפסל מהכהונה, ואפי' כ"ג שסרח מלקין ומחזירין אותו ואין למעלתו השתנות ע"כ אין בו קמיצה כלל:
14
ט״ובפדר"א המשיל את השבת לכוס יין ועמלק לכוס חומץ, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכחו של עמלק הוא כח פנימי רע וזה שהמשילהו לחומץ שהוא נמי פנימית כמו יין אלא שזה טוב וזה רע, וע"כ כמו ששבת הוא פנימית יומא דנשמתא כן לעומתו עמלק בטומאה, וע"כ כחו כ"כ גדול כי כל דבר פנימי יש לו כח גדול, עכת"ד, ויש לי להוסיף בה דברים עפ"י מה שאמרנו שעמלק הי' בו ניצוץ הקדוש והפכו לרע, זה הוא ממש כחומץ שהי' מתחילתו יין ונתקלקל, ולפי"ז יש לפרש וישמע הכנעני מלך ערד [שהוא עמלק] שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד שנאמר ויראו כל העדה אל תיקרי ויראו אלא ויֵרָאו, והיינו לפי מה שאמרנו בדיבור הקדום שאהרן זכה שנתגבר בו כח הפנימית עד שהחזיר גם החיצונית שלו למדריגה פנימית, ע"כ עמלק הוא ממש היפוך אהרן, זה הפך גם את החיצונית למדריגה פנימית וזה הפך את הפנימית שלו לרוע מדריגה חיצונית, כי כל צד הרע מתיחס לחיצונית וצד הטוב לפנימית, ועמלק שקילקל את הפנימית שלו והפכו לרע הוא בהיפוך מאהרן:
15
ט״זוהנה ידוע כשזה קם זה נופל וע"כ כל ימי אהרן שהי' הכל במדריגה פנימית נפל כח עמלק שהי' לו כח פנימי כנ"ל ונשאר לו רק כח חיצוני לבד ע"כ לא הי' כחו גדול, אך כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד קם החמס למטה רשע, ולעומת שהיו ישראל דבקים בכח פנימי וע"כ הי' משכנם תוך ענני כבוד, עתה וייראו שנתגלו, ונתחזק בעמלק כח פנימי שלו לרוע, והסתיר עצמו בכסות ולשון של כנעני, לעומת שבעוד אהרן הי' קיים לא הי' יכול להסתיר עצמו, והיתה עצת ישראל שדבקו עצמם בנדר, וידוע שנדר הוא לשון נ' דר שהוא כח פנימי נעלם, ע"כ נפל כח פנימי של עמלק ונשאר בחיצונית שלא הי' כחו כ"כ והחרימו אותו:
16
י״זולפי האמור יש ליתן טעם על מצות זכירת עמלק, כי הנה הוא פושט טלפיו ומראה שהוא טהור ומסתיר את רשעתו ע"כ כחו גדול, ע"כ המצוה להזכיר בפה מה שעשה בגודל רשעתו כדי שיהי' רשעתו נגלה בפועל, ולא יהי' כחו כ"כ גדול, וזה שבמדרש שכתוב תמחה וכתיב מחה אמחה אתם מזכירין שמו מלמטה ואני אמחה שמו מלמעלה הרי שהזכירה נקראת ג"כ מחי', והטעם כנ"ל, שבמה שמגלין רשעתו ומשפילין כחו מלמעלה, הזכרה עצמה היא מחיית עמלק, עד לעתיד דכתיב בעובדי' איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, היינו שתתגלה רשעתו שהיתה טמונה בסתר לבבו בזה עצמו יתבטל מהותו לגמרי, וזהו עצמו הוא מחיית שמו, בב"א:
17
י״חכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי עמלק הוא היפוך יעקב אבינו ע"ה ששמו ישראל ישרון מלשון ישר והוריש לזרעו אחריו כח קדוש מושך לישרת לב ושכל ישר בתורה, ועמלק הוא כח רע מושך לעקלקלות עכת"ד, ויש לומר שזה שאנו אומרים בסעודה שלישית שהוא סעודתא של יעקב אע"ה כבזוה"ק לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין, דידוע דעמלק הוא קליפת כלב ומרומז בפסיקתא בא הכלב ונשכו, כי כשהופיעה מדתו של יעקב נתבטל כחו של עמלק:
18
י״טויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו', יש לדקדק למה בהצואה בפ' תצוה נאמרו הזאות אלו קודם הקרבת אימורי השלמים וכאן במעשה נאמרו אחר ההקרבה, והרמב"ן ז"ל עמד בזה, ונראה דהנה בזוה"ק וכן דעת הרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו ופרשת תצוה נאמרה קודם מעשה העגל, והנה אמרו ז"ל כי הפר ושני האילים הם לכפר על אדה"ר ושני בניו, וברש"י שהוא לכפר על מעשה העגל, ויש במדרש שפר החטאת נגד אהרן ושני האילים כנגד שני בניו, אך אלו ואלו דא"ח דקודם החטא הי' לכפר על אדה"ר ושני בניו כנ"ל, אך אחר החטא בא גם לכפר על מעשה העגל, ורש"י ז"ל שפי' בפרשת תצוה שהוא לכפר על מעשה העגל וכן במדרשים הם ס"ל מפורש דמעשה העגל קדים, אך לדעת הזוה"ק והרמב"ן בפשיטות כמו שכתבתי:
19
כ׳והנה ידוע שחטא העגל הי' במעשה לבד אבל הכוונה היתה טובה, ובמדרש שכל עצמו שנבחר לכהן הי' בשביל טוב כוונתו, ואף שלדעת הזוה"ק א"א לומר כן שהרי הבחירה באהרן לכהן הי' לדידי' מקמי מעשה העגל, מ"מ לא פליג על טובת כוונת אהרן, ואפשר שצפה לפניו יתברך את טובת כוונתו וע"כ בחרו לכהן ולא פליגי בזה:
20
כ״אעוד צריך להקדים הקדמה שהדם הוא הנפש מכפר על הרצון והמחשבה שבהעבירה שהם כחות הנפש, אף שמכפר על השוגגין אבל כבר כתבנו במק"א דהא דהשוגגין צריכין כפרה שאלמלא לא הי' להם תשוקה לאיסור זה לא הי' מזדמן לפניהם שיעברו בשוגג ורגלי חסידיו ישמור והכפרה היא על תשוקה הקודמת, והאימוריי מכפרין על מעשה העבירה:
21
כ״בוהנה ידוע ששמן המשחה מעלה את האדם למדריגה גבוה, ובמדרש שאפי' בגשמיות אם הוא קצר נעשה ארוך ומכ"ש ברוחניות:
22
כ״גומעתה יובן השינוי שבין הצוואה להעשי', דהצוואה היתה בקרבנות בשביל חטא אדה"ר, והנה נפש אדה"ר אמרו המפרשים שנתעברה אז באהרן ושני בני אדה"ר בשני בניו, וע"כ כשנזרק הדם תיכף נגמר הכפרה כי כפרת הנפש הוא בדם לבד וכאן לא הי' אלא נפשו של אדה"ר, ואחר שנגמרה הכפרה בדם תיכף הי' יכול להזות עליו משמן המשחה ולהגביהו שהרי הפסולת שנתהוה ע"י החטא חלף הלך לו, והי' ראוי לקבל הזאת שמן המשחה, אבל במעשה שהי' אחר החטא שהי' במעשה ושלזה צריך כפרת הקרבת האימורים כנ"ל לא הי' יכול להזות עליו עד אחר הכפרת האימורים למען יתפרד הפסולת מגופם לבל יקבל גם הפסולת תועלת משמן המשחה הגם שהמשיחה היתה עוד קודם כל הקרבנות, יש לומר שזה הי' רק להעלותו מזרות לכהונה אבל הזאות אלו שהיו לתוספת מעלה ועלי' יתירה הי' צריך שיהי' מקודם מנוקה מכל שמץ פסולת, וכענין זה יש לומר קריאת פרשת זכור קודם פורים וכן תענית אסתר שמקודם, כי בפורים נפתח אור עליון גדול מאוד מעולם הנסתר ע"כ צריך להיות מקודם מנוקה מפסולת, וכן יש לומר טעמא דהני בני רב דיתבו בתעניתא במעלי יומא דשבתא:
23