שם משמואל, צו ד׳Shem MiShmuel, Tzav 4
א׳צו ושבה"ג שנת תרע"ד
1
ב׳יש ליתן טעם על מה שנקרא שבת הגדול, דהנה מדת גדולה היא התפשטות, והש"י נקרא גדול שמדת טובו מתפשטת ממעלה מעלה עד מטה מטה, וכאמרם ז"ל כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, והנה בזוה"ק ח"ג (ק"ח.) כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא ת"ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא ועל דא פטורין מן המצות, מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא ואי לא קביל עלי' האי עול לא עביד מידי הכי נמי איצטריך לי' לבר נש וכו' ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא ייכול למפלח וכו' והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים, ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עלי' דבר נש עד דאשתכח גבי' בהאי עול ובג"כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם עכ"ל, וכבר דקדקנו במק"א איך יתאים המשל לנמשל דהאי תורא אם לא קיבל עול ברישא אין המחרישה קשורה בו ואינה נמשכת אחריו ואיך שייך זה בעול מלכות שמים, ופרשנו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמה שהמצות הם פועלים בעולמות העליונים הוא משום שהעושה את המצוה הוא כמו שור שמושך את המחרישה ומתיחסת הפעולה להש"י כמו שמתיחסת מלאכת החרישה לאדם החורש, והבהמה היא כגרזן ביד החוצב בו כמ"ש הרמב"ן עכת"ד, וא"כ הוא חשוב פעולת הש"י ולא פעולת בו"ד, וע"כ מובן דבלעדי העול איננה מתיחסת שוב הפעולה להש"י וחשובה פעולת בו"ד, ואי אפשר שפעולת בו"ד תפעול בעולמות העליונים, א"כ אינו עושה מאומה והוא ממש כעין שור בלתי נתינת העול עליו ברישא שאינו מושך את המחרישה כלל, וכן היו ישראל במצרים שהי' עליהם עול מצרים לא היו יכולין לקבל עליהם עול מלכות שמים, א"כ לא פעלו במצותם בעולמות העליונים כלל, והנה כל זה הי' עד יום העשור לחודש הזה, אך בעשור לחודש שמשכו את הפסח למרות רוח מצרים ולא היו יכולין לומר להם דבר הנה פרקו מעליהם את עול מצרים ושוב הי' ביכולתם לקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה ושוב פעלו במעשיהם בעולמות העליונים, וזה שפסח נקרא עבודה, שעבודה בכל מקום משמע שהוא לצורך הנעבד והיינו צורך גבוה, ולולא שקדמו לפרק מעליהם את עול מצרים ע"י משיכת הפסח כנ"ל לא הי' אפשר לעשות את הפסח במצרים:
2
ג׳ומעתה יובן למה נקרא שבת הגדול לפי הנחה הנ"ל שגדול נקרא מה שמתפשט חוץ מגבולו, וכמו שהש"י נקרא גדול מפני שמתפשט מדת טובו עד למטה מטה, כן נמי נאמר להיפוך ממטה למעלה שכשמעשה התחתונים מתפשטים לעולמות העליונים נקרא ג"כ גדול, וזה התחיל ביום זה ונתחדש ענין זה שלא הי' מקודם ע"כ נקרא גדול, ואין זה ענין לכל הנסים שנעשו לישראל עד אז בכל המכות והנפלאות אף שכל הנסים נקראים גדולות כנ"ל מהכתוב ספרה נא את כל הגדולות אשר עשה אלישע, מ"מ זהו ממעלה למטה שהנס שהוא מעולם שלמעלה מהטבע מתפשט לעולם הטבע, וא"כ הוא גדלות הש"י ואין זה ענין למה שמעשה ישראל נקרא גדול:
3
ד׳ולפי האמור יש ליישב נמי הא דנקרא שבת הגדול ולא עשירי הגדול דמשמע דשבת גרים לזה ואינו מובן, אך יש לומר דהנה בזוה"ק דשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דשבת הוא הכל אהבה ורצון ואין שייך לקראותו עול עכת"ד, וצריך להבין דא"כ שוב יקשה איך מצוות שבת פועלת בעולמות העליונים לפי הנחה הנ"ל שכל מה שפועל בעליונים הוא מצד העול והוא נחשב פעולת הש"י, ובשבת שהכל אהבה ורצון שוב ליהוי כעושה מאליו ולא תתיחס הפעולה להש"י, אך יש לומר דהנה עול מלכות שמים נאמר ג"כ אצל מלאכים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, וכד הוינא טליא שאלתי לכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה איך שייך לומר עול אצל מלאכים, והשיב לי שעול שלהם הוא שלא יביטו למעלה ממדריגתם למרות תשוקתם העצומה עכת"ד, ובאופן זה י"ל ששייך עול מלכית שמים גם בשבת שלא יביט למעלה ממדריגתו וכעין הגבלת הר סיני, ודווקא העול שהוא כעין תפילין לשעבד מוחו ולבו זה אינו שייך בשבת, וזהו שכתב הזוהר בדקדוק מעול מלכות שמים דאיהו תפילין מזה פטור בשבת שהוא אהבה ורצון ולא עול, ואף בימות החול העול בכפלים מבשבת אין זה מגרע בשבת מהפעולות בעולמות העליונים, כי לא שייר ממה שאפשר, וכעין אמרם ז"ל אף דמקדש חצי אשה אין קדושיה קדושין מ"מ חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה קדושיה קידושין שלא שייר בקנינו ודו"ק:
4
ה׳והנה במצרים שאמרנו שאז כשפרקו מעליהם עול מצרים קבלו עליהם עול מלכות שמים שלימה, עדיין יש להבין שבודאי היתה העבודה מתוקה אצלם מדבש ונופת צופים וזה היום שקיווהו מצאוהו ראוהו איך שייך לקראותו עול, אך באשר הי' אז שבת שלעולם אז העול מלכות שמים שלא יביט למעלה ממדריגתו, ואי אפשר בשבת בענין אחר שוב נחשב זה עול מלכות שמים שלימה וכעין לא שייר בקנינו ודו"ק:
5
ו׳זה קרבן אהרן ובניו וגו' ומבואר דכ"ג מקריב חביתין בכל יום וכהן הדיוט ביום חניכתו, אך יש שינוי ביניהם דכ"ג אינו צריך לעבדה בידו אלא שמשלו היא באה ואפי' מת איפסק הלכתא דבאה משל יורשין, וכהן הדיוט צריך לעבדה בידו, והטעם יש לומר פשוט דענין חביתין דכהן מביא ביום חינוכו משמע שבאה מחמת חביבות שכל דבר חדש חביב הוא על האדם ומה"ט הלל ומגילה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמים משום איידי דחביבא יהיב דעתי' ושמע, והא דחביבא משום דמזמן לזמן קאתי, וכבר אמרנו שכפי מסת האהבה כן צריכין להיות המצות בפועל שיהיו כלים להאהבה, וע"כ ברגל יש תוספת קרבנות משבת, ואף דשבת מעלתו גבוה מ"מ הרגל דמזמן לזמן קאתי חביבא לי', וצריך תוספת כלים, וע"כ ביום חינוכו לעבודה או לעבודת כהונה גדולה [כמבואר ברמב"ם פ"ה מה' כלי המקדש] שחביבא לי' באה מנחת חביתין, וכ"ג מקריב בכל יום כבר אמרנו משום דכל יום אצלו כרגל דמי, היינו שיש לו בכל יום השגות חדשות שלא הי' לו אתמול, וכמו שאמר הרה"ק היהודי זצללה"ה שבכל יום יום לעומת יום אתמול הוא בערך יהודי לערך נכרי, ויש לומר עוד דהנה הא דמזמן לזמן קאתי חביבא לי' משום דבדבר שאדם מורגל נתישן אצלו ואיננו כ"כ בחיות ורגש הנפש, וכ"ז הוא מחמת טבע הגופני, אבל מפאת הרוחני איננו נתישן, וכמו המלאכים אף שהם נקראים עומדים ואינם הולכים מדרגא לדרגא וכמו אתמול כן היום, ומ"מ כולם עונים באימה ואומרים ביראה ברגש עצום ואינו נתישן אצלם מאומה כי רק טבע החומר גורם שמישן, וע"כ כ"ג שהגיע לשיעיר הזדככות מלאכי, וכמו שאמרו בירושלמי אהא דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכי כ"ג לאו אדם הוא ותירץ דאה"נ עיי"ש, וע"כ אינו נתישן אצלו וחביבא לי' כל שעה כשעה ראשונה, ויש לומר שמטעם זה נקרא כהן גדול עפ"י מה שאמרנו במאמר הקדום כי גדול נקרא התפשטות מחוץ לגבול כמו מלמעלה למטה שהתפשטות הוא למטה כן מלמטה למעלה שהתפשטות הוא למעלה, כן נמי יש לומר דהתפשטות קדושת כהונה עד שגם גופו ישיג שיעור הזדככות מלאכי נקרא נמי גדול, והנה מובן שכל זה הוא בפנימיותו אבל מפאת חיצונית המעשה אינה מוסיפה לו רגש וחיות, ע"כ כהן הדיוט שחידוש המעשה גורמת החביבות צריך לעובדה בידיו, אבל כ"ג שאין חידוש המעשה גורמת אלא מצד פנימיותו הוא כלפיד אש בוער איננו זקוק להמעשה אלא שתיעשה משלו:
6
ז׳ולפי האמור מענין החביתין יש לפרש דברי המדרש שחביב קרבנו של אהרן כקרבן נשיאים כתיב התם זה קרבן נחשון בן עמינדב וכתיב הכא זה קרבן אהרן ובניו, ונראה דהנה לעיל מני' חביב קרבן של נשיאים כשירה שאמרו ישראל על הם כתיב התם זה אלי ואנוהו וכתיב הכא זה קרבן וכו' וחד אמר כשני לוחות הברית דכתיב בהו מזה ומזה הם כתובים ולכאורה אינו מובן הגז"ש דזה על קרבן קאי ומה דמיון לזה אלי ואנוהו או מזה ומזה הם כתובים, אך ביאור הדברים דשירה שאמרו ישראל על הים היינו שנתעלו ונגבהו מכלי הגוף עד שלא הי' הגוף חוצץ בעד המראה וע"כ ראתה שפחה על הים וכו', ובאמת כל ענין שירה הוא התגברות רגש הנפש על כחית הגוף כמו שרמזו ז"ל יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, ובשירת הים הי' עוד יותר וע"כ אמרו זה אלי ואנוהו שמשמע שהיו מראין באצבע, אף כי לא יראני אדם וחי כי הגוף חוצץ ויוצאה הנפש מנרתיקה מ"מ אז לא הי' הגוף חוצץ, וזהו שאמרו ז"ל שמעין זה הי' קרבן נשיאים שחביבת גלוי שכינה שהי' אז עבר כל חוק וגבול אנושי והיו כ"כ מזוככים עד שלא הי' הגוף חוצץ והיו רואין בעיניהם למי הם מתקרבין, וזהו הפירוש זה קרבן היינו התקרבותו, וזה שאמר כשני לוחות הברית דכתיב מזה ומזה שנקראים משני עברים וחומר האבן לא הי' מפסיק, כן נמי הגיעה חביבתן של נשיאים ושיעור הזיכוך שלהם למדריגה גבוה עד שכחות הגוף והחומר לא עמדו לשטן עלי דרכם, וזהו נמי שחביב קרבנו של אהרן כקרבן הנשיאים היינו שהגיע לשיעור הזדככות מלאכי שלא נתישן אצלו כלל והי' חביב עליו כל שעה ושעה כשעה ראשונה והי' תמיד במדריגה זו כמו הנשיאים בעת החניכה:
7
ח׳ולפי האמור שלכן נקרא כהן גדול מפני התפשטות הקדושה שבו על הגוף נמי להזדכך שיעור מלאכי יש לפרש נמי מה ששבת זה נקרא שבת הגדול, שבאשר מסרו נפשם ללקיחת הפסח וכמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו נתפשט כח הרוחני שבהם גם על הגוף להתקדש בקדושת הנפש, ומזה נתהוה מה שנמשכו אח"כ אחר הש"י בלי שום התחכמות וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו' שגדולה נקרא חסד ע"כ נקרא שבת הגדול ודו"ק:
8
ט׳הנה ד' מיני קרבנות הם שנזכרו בפרשה זו עולה חטאת אשם ושלמים, וברעיא מהימנא (כ"ח.) עולה חטאת ואשם תלת פקודין אינון תלת אבהן, שלמים מטרנותא אתר דאיהו תשלומין דכלא וכו', ונראה לפרש דהנה ידוע דשלשה אבות תקנו חטא אדה"ר דהי' כלול מע"ז ג"ע שפ"ד שזה חטא בנפש וזה ברוח וזה בנשמה כמו שדברנו מזה במק"א, אברהם דדרגי' חסד תיקן חטא ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק דדרגי' פחד ויראת ה' תיקן חטא ע"ז במה שהקריב נפשו קרבן לה', יעקב דאחיד בתרין ודרגי' רחמים תיקן חטא שפ"ד במה דלא ראה טפת קרי מימיו, והנה חטאת הבאה על חטא המעשה בלא מחשבת עבירה דהיינו שוגגין היא מתיחסת לגוף, וכבר אמרנו שרוב חטאות שבתורה הם בעריות כי היא עבירה שבגוף ובש"ס סוטה היא עשתה מעשה בהמה, ע"כ נראה דקרבן חטאת לכפר הוא בזכותו של אברהם דבאשר הוא תיקן חטא ג"ע שהוא שורש עבירה שבגוף ע"כ כל השוגגין שהם עבירה שבגוף מתכפרין בזכותו, עולה מכפרת על הרהור הלב הוא בזכותו של יצחק שתיקן חטא ע"ז שעיקרו במחשבת הלב, וע"כ על כל עבירות אין נענשין על המחשבה חוץ ממחשבת ע"ז, ובזכותו שהקריב עצמו לעולה מתכפרין ישראל בקרבן עולה על הרהור הלב, אשם מתן דמו הוא כעולה ובשרו ואימוריו כחטאת הוא כלול תרוויהו והוא בזכותו של יעקב שלא ראה קרי מימיו דפתוך בחטא זה כל ג' עבירות רח"ל, בזכותו מתכפרין ישראל באשם שעיקרו בא על מועל בהקדש ומוציאו לחולין, שהוא חטא הדומה לו בצד מה:
9
י׳והנה יש באדם צלם אלקים שהוא המאחד ומחבר את כל חלקי האדם וכתיב אך בצלם יתהלך איש, וקודם הסתלקות האדם מזה העולם אתעבר צולמא דילי' כבזוה"ק, ובאשר הוא מאחד כל חלקי האדם מוכרח לומר שהוא גבוה מהכל, ונראה דכמו שבפרט כן הוא בכלל, כמו דאבות הם נפש רוח ונשמה של כלל ישראל, כן משרע"ה הוא הצורה וצלם אלקים של כלל ישראל, והוא המאחד ומקשר הכל, וזהו שאמרו שקול משה ככל ישראל, ונראה דזה ענין קרבן שלמים והוא שלימות של ג' קרבנות חטאת עולה ואשם, וכמו שהם בזכות ג' אבות כן שלמים בזכות משה, ויש להעמיס זה בכוונת הזוה"ק דכתב שלמים מטרנותא אתר דאיהו תשלומין דכלא, ויש לומר דזהו התורה שהיא שלימות הכל ומאחדת הכל, וע"כ נביא התורה הי' משרע"ה ולא זולתו שזה מדתו כנ"ל, ויש לומר דמה"ט לא מצינו שלמים בצבור אלא בעצרת יום מתן תורה:
10
י״אויש לומר דהיינו נמי ד' מיני לחם שבתודה, דהנה ענין תודה שבאה על נס היינו שהוא מודה שאינו כדאי והש"י הפליא חסדו עמו, וג' מיני מצה מורים על נפש רוח ונשמה כאלו מודה שהש"י השיב אליו נפשו רוחו ונשמתו אחר שהי' ראוי להיות נעדר מהם, ולחם חמץ שהוא כנגד ג' מיני מצה מורה על צלם אלקים שהוא בכח התורה מאחד ומקשר את כולם, וכמו בעצרת שתי הלחם הבאות חמץ, והטעם יש לומר כי חמץ הוא ענין התנשאות כמו שאיתא בספרים, וכל מיני התנשאות וגיאות הוא מטבע שפסלתה מלכות שמים לא מיני' ולא מקצתה, אך יש מין התנשאות הנרצה היינו להיות מוגבה לבו בדרכי הש"י והוא בכח התורה שנותנת רגש חיים ונשיאת ראש להאדם וכמ"ש במק"א, וע"כ שתי הלחם באות חמץ, וזה נמי ענין חמץ שבתודה על חסד ה' ששב אליו את צלם האלקים:
11
י״בולפי האמור יש ליתן טעם בענין ד' כוסות שבין שלישי לרביעי לא יפסיק, שד' כוסות הם נגד ד' לשונות של גאולה וגם נגד ד' כוסות התרעלה שעתיד להשקות את אומה"ע, ונראה ששניהם ענין אחד דג' לשונות והוצאתי והצלתי וגאלתי הם נגד נפש רוח ונשמה, היינו הוצאתי הוא כמו שמוציאין הטובע בנהר והוא בנפש שעבירה שדבוק בה היא הטובע אותו במצולות ים, הצלתי הוא מנזק הבא מזולתו כמו המציל מן הלסטים וזה מתיחס ביותר לרוח שמצד עצמו איננו נוטה לרע, וגאלתי הוא משעבוד אפי' מרחוק וזה מתיחס לנשמה שא"א לצד הרע אלא להאפיל אורה, ולשין הרביעי ולקחתי שהם מתן תורה זה מתיחס לצלם אלקים כנ"ל, וכן נמי ד' כוסות תרעלה שעתיד להשקות לאומה"ע שהם ד' מלכיות שלש הראשונות נגד נפש רוח ונשמה שהם כחות רעות למשוך את האדם לע"ז ג"ע ושפ"ד כמו שביארנו זה באריכות במק"א, ומלכות הרביעית שהיא שקולה כשלשתן היא נגד צלם אלקים, וענין שני הטעמים היינו ד' לשונות של גאולה וד' כוסות התרעלה הם דברים אחדים וע"כ בין שלישי לרביעי לא יפסיק כמו שאי אפשר שיהי' פירוד בין צלם אלקים לנפש רוח ונשמה, שהסתלקות צלם אלקים מהם הוא גורם ההעדר ובלתי אפשר זולתו ע"כ בין שלישי לרביעי לא יפסיק:
12
י״גבפרשת המלואים יש לדקדק שהי' שני פעמים נתינת שמן המשחה, א' קודם כל המעשים, תיכף אחר הלבישה כתיב בפרשת תצוה ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו וגו' וכן בפרשת צו אחר הלבישה כתיב ויקח את שמן המשחה וימשח את המשכן וגו' ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן, ובאוה"ח נתן טעם למה במעשה הפסיק בין הלבישה למשיחה במשיחת המשכן, ומ"מ מבואר שזה הי' קודם התחלת הקרבנות, ולבסוף אחר כל הקרבנות ומתן בהונות וזריקת דם מהאיל המלואים כתיב ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו', הנה קודם כל המעשים הי' משיחה ולאחר כל המעשים הי' הזאה:
13
י״דונראה דהנה כבר אמרנו דמשיחת שמן המשחה היתה נוגעת גם לגוף כי אפי' הי' קצר קומה ונמשח נעשה ארוך כבמדרש, וקרבנות הם כפרה לנפש ואפי' הקטרת האימורין שאמרנו כבר שהיא גם כפרה לגוף, כי הדם שהיא הנפש של הבהמה מכפר על נפש האדם והאימורים שהם הגוף והחומר של הבהמה מכפרים על גוף וחומר האדם, מ"מ כפרה היא ענין פנימי, ואינו דומה לשמן המשחה שפועל בו בחיצונותו הנראה לעינים, ויש לומר כי שמן המשחה שורשו בחכמה כי שמן הוא חכמה, והבשמים שבו שורשם בבינה וע"כ הם חריפים כי ממנה דינין מתערין, רומז לתורה דמחכמה עלאה נפקת, ואחר בינת הלב הם הדברים כמ"ש במק"א, וע"כ היא כוללת הכל הגוף והנפש כי אפי' בריאים הגשמיים חיותם מהתורה כי הביט בתורה וברא את העולם: והנה הי' בדין שבראשונה יתכפר בהדם וישאר נקי ראוי לקבל קדושת שמן המשחה שהיא קדושה גבוה ומעלין בקודש, ועוד כי כפרה הוא מלשון קינוח כמו שפירש"י שהוא סילוק הפסולת לבד, ושמן המשחה הוא תוספת מעלה, אך יש סברא נמי להיפוך כי מאין יבוא אדם להנקות אם לא בכח התורה, כי מבלעדי כח התורה אין שום חיות לאדם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ע"כ תחילת כל דבר הוא משיחת שמן המשחה לערות עליו רוח ממרום כח התורה, ואח"כ יכול לבוא להכפרה, ושוב שנית לקדשו בהזאת שמן המשחה, ומכאן לימוד לכל איש שעלה על לבו לבוא ולגשת לטהר את נפשו ראשית דבר ישקע רעיוניו בתורה ואח"כ יבוא מזה לחרטה אמיתית, ויעשה כלי שרת ראוי לתורה כמ"ש הרבינו יונה שהפה צריך להיות כמו כלי שרת, ואך אז יעלה תורתו ועבודתו לרצון, וע"כ בתחילת הגשתו שעוד מצואתו לא רחץ אל יבקש גדולות בלימודו, כי אפי' מחשבות מבלבלים אותו אל יחוש כי כך הוא המדה, והעיקר הוא הלימוד אחר הנקיון:
14
ט״וולפי מה שאמרנו יש ליתן טעם למה הבנים לא נמשחו בשמן המשחה אלא הזאת שמן המשחה לבד כמ"ש הרמב"ן, דהנה אהרן הי' צריך כפרה על חטא העגל ובניו נמי היו ראוין להענש בעון אביהם, אלא שהועילה תפלתו של משה ומתו שנים ונשתיירו שנים, וע"כ נמי צריכין כפרה, ומ"מ באשר החטא לא הי' מגופם אלא בחטא אביהם לא היו צריכין למשיחה הקודמת להכפרה כנ"ל, ואינו דומה לאהרן שהי' החטא מונעו מגשת אל הכפרה והי' צריך סיוע מהמשיחה כנ"ל, אבל הם לא הוצרכו לכך והי' די בכפרה והזאה:
15