שם משמואל, צו ה׳Shem MiShmuel, Tzav 5
א׳צו ושה"ג שנת תרע"ה
1
ב׳ענין תרומת הדשן, הנה ידוע שיש בכל נמצא ד' ענינים, הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, בעולם ד' יסודות ארמ"ע, בשנה שבת ויו"ט ור"ח וימי חול, בנפש גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, וכל אחד כלול נמי מארבעה וארבעה מארבעה עד כי עצמו מספר וקצת הצריך לענינינו נזכירם ומהם תקיש על השאר, "אש" כלול מארבעה אש היסודי שהוא חשוך כמ"ש הרמב"ן בפ' בראשית, ואשא אוכמא וחיוורי ותיכלא הנזכר בזוה"ק, "רוח" אמרו ז"ל ד' רוחות מנשבות בכל ים, "מים" מי באר, מי נהרות מי גשמים מי הים, "עפר" נמי כלול מארבע, דומם, צומח, חי, מדבר, "ודומם" עצמו כלול מארבע, עפר, וחול, [ההפרש ביניהם שזה עושה פירות וזה אינו עושה פירות], אבנים, ומתכות, וכן "צומח" עצמו כלול מארבע, ירקות, וזרעים אילנות, ופרי העץ, "חי" כלול מארבע וכולם בפסוק אחד, החי', וכל בהמה, רמש, וצפור כנף, "מדבר" נמי נזכרו שם, מלכי ארץ וכל לאומים, שרים וכל שופטי ארץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים, "ומתכות" שהוא אחד מחלקי הדומם נמי כולל מארבע, זהב, וכסף, ונחושת, וברזל, ועיין בזוה"ק פ' וארא, וכן כל אחד מחלקי החי דם, ובשר, גידין, ועצמות, וכן בחלקי המדבר, גוף, ונפש, ישכל, וצלם אלקים, ושורש כולם ד' עולמות, אבי"ע, וד' חיות נושאות את הכסא, ושורש שורשם ד' אותיות שם אדנ', וד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, שכל הנמצאים נמצאו מאמיתת המצאו:
2
ג׳ובאשר את זלע"ז עשה אלקים עשה כנגדן ד' מיני כחות המתנגדים להמציאות והם ארבעה גוליירין בישין, עון, משחית, אף, חימה, הנרמזים בפסוק אחד והוא רחום יכפר "עון" ולא "ישחית" והרבה להשיב "אפו" ולא יעיר כל "חמתו", והם שורש לד' ענינים המתנגדים להמציאות הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, בעולם הוא נרמז בפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ובמדרש דורשו על ד' מלכיות המתנגדים למלכות שמים תוהו זה בבל, בוהו זה מדי, חושך זה יון, על פני תהום זו מלכות הרשעה, והיינו שד' מלכיות אלו הם נשפעים מד' כחות רעות אלו, בשנה הם ד' תקופות שבהם מתעוררין ד' כחות רעות אלו, ומהם נסתעף ד' פרקים שאירעו צרות לישראל שנקבע בהן ד' צומות, ובנפש ד' מרות, מרה אדומה, לבנה, ירוקה, שחורה, ובזוה"ק שהמרה היא כמו גיהנם באדם, וכמו שמציאת העולם נחלק לד', הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, כך נמי המתנגדים להמציאות נחלק לד', הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש:
3
ד׳ונראה שמלכות בבל מקבלת למרה אדומה בנפש, ובמתכיות הוא זהב, וכתיב אנת הוא רישא דדהבא, ובמדרש שפרה אדומה זו בבל, ויסודה יסוד אש שממנה הגיאות העולה הוא למעלה והכעס והחימה, וזה מצינו בנבוכדנצר שנתגאה ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ונמצא אצלו הכעס והחימה ביותר, ובמדרש פ' לך אימה זו בבל שנאמר באדיין נבוכדנצר התמלא חימה, הרי שזה הי' מהותו, ושורש מלכות בבל הוא האחרון מד' גוליירין בישין שהוא "חימה", מלכות מדי מקביל למרה לבנה, ובמתכיות כסף כמ"ש חדוהי ודרעוהי די כסף, ויסודה מים שממנה בקשת התענוגים והתאוה וסעודת אחשורוש לעד וכמ"ש מהר"ל בספר נר מצוה שכל ענינה של מלכות זו למלאות נפשם המתאוה וכמ"ש בדניאל קומי אכלי בשר שגיא, ושורש מלכות מדי הוא הראשון מד' גוליירין בישין שהוא "עון" וסתם עון הוא התאוה וכמ"ש הן בעון חוללתי, מלכות יון מקבלת למרה ירוקה שבנפש, ובמתכיות הוא נחושת כמ"ש מעוהי וירכוהי די נחש, ויסודה רוח שממנה תאוות הממשלה ולרדוף באף את מי שאינו נכנע אלי', ושורש מלכות יון הוא השלישי מגוליירין בישין שהוא "אף", מלכות הרשעה מקבלת למרה שחורה שבנפש ובמתכיות הוא ברזל ראש המשחיתים וחרס כמ"ש בדניאל, ויסודה יסוד עפר, וכמו עפר שהוא מבלה ומכלה את הכל כך טבע מלכות הזאת להשחית את הכל כמ"ש בדניאל אכלה ומדקא ושארה ברגלי' רפסה, וכמו שהאריך מהר"ל בספר הנצח, וכמו טבע בעלי מרה השחורה שהם שונאי המציאות כנודע, ושורש מלכות הרשעה הוא השני מגוליירין בישין שהוא "משחית", ובמדרש פ' תרומה וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת זהב זו בבל וכו', כסף זו מדי וכו', נחושת זו יון וכו', אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן למה שנמשל בו אדום הרשעה ללמדך שמכל המלכיות יקבל הקב"ה דורן לעת"ל חוץ מאדום וכו':
4
ה׳ונראה שהדורן הוא שלעת"ל יתבררו מכל הכחות שבעולם כל חלקי הקדושה והיינו שבכל הכחות וכל המדות יש דוגמתן בקדושה כידוע שבכל הכחות שבעולם יכולין להשתמש בהם בקדושה לאהוב את ה' ולירא ממנו בכל תוקף שהי' מונחת האהבה והיראה בחיצוניות, וע"כ שלש מלכיות הראשונות שהם זהב וכסף ונחושת שהם יראה ואהבה והתפארת והעוז יהפך לקדושה וזהו הדורון למלך מ"ה הקב"ה, אבל מדת השחתה והעדר המציאות אין דוגמתו בקדושה כי כל ענין קדושה הוא החיים והמציאות, ואפי' העונשין הם רק לתקן ולהדחות המתנגד להמציאות, וע"כ ברזל לא נמצא לא במקדש ולא במשכן, ע"כ לא נתקבל מהם הדורון לעת"ל, ועל זה נאמר ולא יהי' שריד לבית עשו:
5
ו׳והנה ענין הקרבנות הקרבין ע"ג המזבח כל חלקי החיות מבררין ומקריבין, והיינו, דם, ובשר, וגידין, אבל עצמות מצד עצמם אינם עולין ע"ג המזבח אלא כל זמן שהן מחוברין לבשר עולין עם הבשר פירשו לא יעלו כבש"ס זבחים, והיינו כי דם בשר וגידין שיש בהם חיות שהם שלשה חלקים הראשונים שבחי, הם לעומת שלש מלכיות הראשונות שיש בהן חיות ולעתיד יחזרו להקדושה וזה יהי' הדורון למלך מ"ה הקב"ה כנ"ל, אבל עצמות שבעצמם אין בהם חיות אלא ע"י שהם מחוברין להבשר עולין עמו ויסודם מיסוד העפר, הוא דומה למלכות רביעית, וה"ה נמי כל האברים אחר שנבררו מהם חלקי החיות העולים לגבוה ולא נשאר אלא הדשן לבד והיינו יסוד העפר לבד, הוא דוגמת מלכות הרביעית ונדחה לחוץ כי הוא ממרה השחורה שענינה רק להשחית ולבלע את הכל ודוגמתו האפר שאינו עושה פירות ואינו מצמיח כמ"ש התוס' פרק כיסוי הדם שדם איברים לכ"ע אינו מצמיח ע"כ נדחה לגמרי וכמ"ש ולא יהי' שריד לבית עשו:
6
ז׳ואך באשר אי אפשר שיהי' דבר בעולם שלא יהי' בו ניצוץ הקדוש המחי' אותו, חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא מצות תרומת הדשן שאפר עם כל ענינו שהוא בלי חיות ובא מצד השחתה כנ"ל נמצא בו עוד ניצוץ טוב והיינו שנמשל בו ענין הכנעה כמ"ש ואנכי עפר ואפר, היפוך מדתו של מלכות הרביעית האומרת אני ואפסי עוד, והיינו כשיתבונן האדם שהוא נשחת לגמרי כאפר בלי חיות ואין לו שום מציאות בפ"ע, והוא מבטל עצמו לכלל ישראל אז באמצעות כלל ישראל אפשר שישיג חיים חדשים, ולזה בא הרמז שבתרומת הדשן שלוקח קומץ דשן במחתה ושמו אצל המזבח, כי מזבח הוא כנס"י ונבלע בצדו הרמז שיהי' כ"כ בתכלית הביטול עד שישוב כמו בלוע, וזה תיקונו והוא כעין מ"ש הרמ"ע בהא דאמרו ז"ל נשמתן נשרפת ונעשו אפר תחת רגלי הצדיקים:
7
ח׳ולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס פ"ב דיומא דבעא תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר או מתרומת מדין ילפינן לה, ופשט לה דמקומץ המנחה ילפינן לה, היינו דכל ענין תרומה מורה על התרוממות הנפש שע"י אסיפת התבואה שגורמת שמחה לאיש וכמו שכתבו ז"ל בטעם סוכות זמן שמחתנו באשר בא בזמן האסיף, וכן הלוי באסיפת מעשרו שלא עמל ולא טרח בה, מה גם השבים ממלחמת מדין שנתנו נקמת ה' במדין ולא נפקד מהם איש ובידם כל השלל הזה, שבודאי היתה נפשם מתרוממת, לזה באה המצוה להרים תרומה לה' היינו שההתרוממת תהי' כולה קודש לה' ולא יתערב שמץ גיאות ח"ו, ופשט לה שבתרומת הדשן אינו כן שאין כאן עדיין מקום התרוממת הנפש, אדרבה כאן נתבקש דווקא הכנעה ושפלות רוח וכענין מנחה כאמרם ז"ל מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב את נפשו, והיינו דדשן המורה על הכנעה כמו מי שנשחת מכל וכל ולא יוצלח עוד לשום דבר יכול ח"ו לצמוח מזה יאוש הנורא והתרשלות, לזה באה מצות התרומה היינו לרומם את ההכנעה לה', היינו להיות נכנע להש"י לתורתו ולעבודתו ולידע ולהאמין שעוד ישוב לאור באור החיים, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסח מצרים שטעון הזאה באגודת אזוב כמ"ש ולקחתם אגודת אזוב היינו שישראל במצרים לא הי' להם מעלה אלא היו נכנעים לפרעה, ואותה הכנעה נצטוו להגביה אותה לה' היינו שלא להיות בשפלות ידים אלא נכנעים לה' ולתורתו, וזה ולקחתם שהוא לשון הגבהה כענין אמרם ז"ל בלולב מדאגבה נפיק בי' עכת"ד, כן נמי הוא ענין תרומת הדשן:
8
ט׳ולפי האמור יש לפרש ענין שבת הגדול שכתב הטור מפני שנעשה בו נס גדול שמשכו השה וקשרו בכרעי המטה ולא היו המצרים רשאים לומר להם דבר, ואינו מובן למה לא אמרינן יום עשירי הגדול שמקחו בעשור, ומשמע ששבת הי' הגורם ואינו מובן למה, ולהנ"ל יש לומר דהנה הא דמשכו השה כנ"ל למרות רוח מצרים כאמור הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו הי' נצרך לרוממות הנפש שלא הי' נמצא בכל אותי הדור שהיו מגודלים בהכנעה וכמ"ש הא"ע פ' בשלח, וכל ענינם הי' כענין תרומת הדשן כנ"ל שמקומץ המנחה ילפינן לה, ולא מהם הי' לילך בהתרוממות הנפש אבל כח הלז הי' מפאת שהי' אז העשירי בשבת, ושבת כל ענינו הוא בהתרוממות הנפש כמו שכבר הארכנו בזה בפי' צווחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין ואין מהצורך לכפול הדברים:
9
י׳בזוה"ק והאש על המזבח תוקד בו אמאי, וביער עלי' הכהן עצים בבוקר בבוקר אמאי, וכהנא אמאי, והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא וכהנא מסטרא דימינא קא אתי ורחיקא הוא מן דינא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא דכתיב וביער עלי' הכהן, ותירוצו אינו מובן עי"ש, ונראה לפרש דהנה בזוה"ק דעבירות הם כמו סירכות דאחידן בריאה ולא מניחין לה לפרחא לסלקא לגבי עילא לנשבא ברוחא דקודשא, אך ידוע שאין לך דבר העומד בפני הרצון, ואם הרצון הוא חזק ואיתן הוא מפרק הרים ומשבר סלעים, אבל דא עקא שהעבירות מקררין את הרצון, אך הנה כהנים אנשי החסד תוקפי' דדרום הם הם המדליקין את אש האהבה והחסד שלהבתי', ומחמת זה כל הסירכות מתנתקין, וזהו אשא אוכלא אשא, וזהו בבוקר בבוקר עת שליטת החסד, ויש להעמיס זה בכוונת הזוה"ק עיין עליו:
10
י״אולפי האמור יש לומר שגם זהו טעם שבת הגדול, כי היות שהיו צריכין ללקיחת השה מסה"נ שזה לא הי' לפי מסת דרגין שלהם שהיו במ"ט שערי טומאה, אך מחמת שבת שאיתא בתדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו ואנשי ביתו, וכבר פרשנו דקאי אקב"ה, ובניו וב"ב הם ישראל, וכמו שאנו אומרים בקידוש אשר קדשט במצותיו ורצה בנו, וכמים פנים אל פנים גורם נמי רצון בישראל עד למעלה ראש המפרק הרים ומשבר סלעים, ע"כ היו יכולין אז לבוא למסה"נ, ושוב עורר זה למעלה עד שנגלה עליהם מלך מ"ה הקב"ה וגאלם, ובהתגלות האלקות ניתוספה בהם אהבה על אהבה עד שכל קשורין שקשרו עליהם המצרים ננתקו כנעורת הפשתן בהריחו אש, וזה הי' עיקר הגאולה:
11
י״בבמכילתא ר' מתיא בן חרש אומר מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים מפני שבא הקב"ה לגאלם ולא הי' בידם מצות שיתעסקו בהם כדי לגאול אותם לכך נתן להם שתי מצות מצות פסח ומצות מילה, וכבר דקדקנו הלוא כך היו התנאים מתחילה, שהרי משרע"ה בתחילת שליחותו שאל באיזה זכות, והשיב לו הש"י בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וא"כ למה עתה בשעת מעשה ידרוש מהם זכות ולא הספיק זכות העתיד של קבלת התורה, אבל הענין הוא דמשרע"ה בודאי לא הי' מקטרג לשאול באיזה זכות, ואם טוב בעיני המקום לגאלם בלי שום זכות מה לו לבקש זכות, אלא מחמת שידע מראש שבודאי כל קטריגי עלמא ישננו את לשונם נגד ישראל, וכמ"ש כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ובתרגום כי לא נחשיא צבין דייטב לדבית יעקב ולא קסמיא רען ברבות בית ישראל, ובאשר הקב"ה אוהב משפט ועל דינא אתברי עלמא לא ידחה אותם בגילא דחיטתא, ובהכרח שיש איזה זכות, אלא שבודאי המקטרגים ימלאו גם בו בדק, ע"כ רצה שיאמר הקב"ה בפירוש שזהו זכות, ושוב אין הטוען אחר מעשה ב"ד כלום, אך הש"י השיב לו זכות מ"ת העתיד היינו שהביט בתורה וברא את העולם, ואם לאו מ"ת יחזור העולם לתוהו ובוהו, ע"כ אי אפשר שיהי' קטרוג על גוף היציאה לקבל את התורה, שא"כ גם הם בטלין ומבוטלין וכלא הי' וא"כ הקטרוג הוא על עצמם, אך זה יצדק רק על גוף היציאה לקבל את התורה, אבל שתהי' היציאה באופן נעלה באותות ובמופתים שלא עשה כן לכל גוי בודאי שוב שייך הקטרוג אבל עדיין לא נאמר לו למשה שיעשה אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע כמ"ש הרמב"ן בפסוק ואמרו לי מה שמו עיי"ש, וע"כ הי' די תשובה למשה על שאלתו, אך עתה שהגיע עת היציאה שהיא באותות ובמופתים כי כך הי' הרצון לפניו ית"ש שתהי' יציאת מצרים יוצא מהיקש הטבע למען יתפרסם שמו הקדוש בעולם, וגם תהי' הכנה לעתיד שלא תהי' הטבע עומדת כנגד ישראל, ע"כ הי' אז דרוש להם זכות נוסף על זכות העתיד של קבלת התורה שהיא לגוף היציאה, ובודאי לולא זכות העתיד של קבלת התורה, לא הי' זכות שתי מצות אלו מספיק לגוף היציאה, ע"כ לא השיב אז למשה זכות שתי מצות אלו, אבל אחר שהגאולה מוכרחת בזכות קבלת התורה שוב מספיק זכות שתי מצות אלו שתהי' היציאה באופן נעלה כנ"ל, ואפשר להעמיס שורש דברינו בדברי מהר"ל בספר הגבורות פ' ל"ה עיי"ש:
12
י״גיש להתבונן עוד במה ששבת קודם פסח נקרא שבת הגדול אף שאיננו בעשור לחודש, דהנה במשנה אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, וזיתום המצרי, [נראה שזיתום המצרי רומז ליון שידוע ביוסיפון שיחוס אלכסנדר מוקדון ממצרים הי', ותלמי מלך מצרים מלך יון הי'], הנה נזכרו פה הארבע מלכיות לרמוז שזמן ביעורם מן העולם הוא בפסח, וכן איתא בספר מעשה רוקח, ויש לומר שפרעה מלך מצרים הי' לפועל דמיוני לכל הארבע מלכיות, כי כל המלכיות נקראים ע"ש מצרים כבמדרש, ובודאי כח פרעה הי' כלול מארבעתן, וכמו שמפלתו היתה בפסח, כן כל הארבע מלכיות תבוא מפלתם ויתבערו בפסח:
13
י״דוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם קדימת הלקיחה ד' ימים מפני שאפי' תפילה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיא מליאה גלולים וא"כ יש להבין איך עשו את הפסח במקום טמא כזה, אבל במה שהקדימו לקיחתו והיו קושרין אותו בכרעי המטה בזה השפילו כח הע"ז ושוב היו יכולין לעשות הפסח, והוצרך לד' ימים כדי לסלק כח הארבע מלכיות שהי' כלול בפרעה איש יומו, עכת"ד, ומדבריו ז"ל למדנו מהו הענין הקשירה לכרעי המטה וכי לא סגי לי' לעמוד בדיר או ברפת אחר שקנה אותו ובקרו, ונראה שרמז יש בדבר דמטה רומזת למטתו של שלמה ופירשו ז"ל על המשכן והמקדש וברש"י שה"ש א' ט"ז שאף המקדש קרוי מטה שנאמר ביואש בחדר המטות ע"ש שהוא פריין ורביין של ישראל, וש לומר משום דאל אחר אסתרם ולא עביד פירין כידוע, וד' כרעי המטה רומז לד' מתנות שכינה או לד' חיות נושאות את הכסא, ע"כ הקשירה לכרעי המטה רומזת שנקשר ונכנע לסטרא דקדושה:
14
ט״ואך הא גופא צריך להבין מאחר שישראל עדיין היו תחת רשות פרעה שהי' כלול מכח ד' מלכיות, איך התחיל בהם הכח להכניע את כל הכחות האלה ולקשרם בכרעי המטה כנ"ל, אך יש לומר עפי"מ שהגדנו במאמרים הקודמים שכח הארבע מלכיות נמשך מד' גוליירין בישין עון, משחית, אף, חימה, מתנגדי המציאות, ובשבת אין לאלו שליטה בעולם, ולעומתם יש לנו בשבת ד' ענינים, קידוש והבדלה, סעודה דהיא עונג שבת, קריאת התורה ושבת יעשה כולו תורה, ותפלה, והם מקבילין לד' אותיות הוי' הממציא כל המציאות, הבן במראה, וע"כ מנהגינו לומר מזמור הארבעה צריכין להודות בהכנסת שבת קודם מנחה כאלו אנו נותנים הודאה על שנצלנו מד' כחות אלו, ויראה שלעומתם ד' מיני לחם בתודה שלשה בפסוק אחד ומין חמץ בפסוק א' מקביל לד' מלכיות הנשפעין מד' גוליירין בישין שהזכירם משה בתורה שלש הראשונות בפסוק אחד גמל שפן ארנבת, והרביעית שהיא חזיר בפסוק אחד וכן דניאל ראה שלשתן בלילה אחת והרביעית בלילה אחרת מפני ששקולם כשלשתן כבמדרש, וע"כ עשר עשרון לשלשתן ועשר לחמץ לבד:
15
ט״זונראה לומר שהארבעה שצריכין להודות והם תעו במדבר, והיוצא מבית האסורין, והחולה שנתרפא, ויורדי הים, הסכנה היתה נמשכת מד' גוליירין בישין מקבילין להארבע מלכיות, תעו במדבר עיר מושב לא מצאו רומז למלכות בבל שעליו נאמר בכתוב שם תבל כמדבר ושורשו "חימה", יוצא מבית האסורים רומז למלכות הרשעה שהיא שקולה כשלשתן וכן אמרו ז"ל שבי כלהו אתנייהו בי', וע"כ כתיב אסירי עני וברזל שברזל הוא רומז למלכות הרביעית שכתבכו במאמר הנ"ל בשם המדרש ושורשו "משחית", חולה שנתרפא רומז למלכות יון שישראל היו אז בארצם לא כמו בשאר גליות אלא היו כחולה המוטל במטתוי בביתו שכמעט נתייאש מהחיים, כן היו אז ישראל בצרה גדולה מאד כמעט קט שנכבה גחלת ישראל [וידוע בסידור האריז"ל שהחתימה בברכת רפואה הוי' בניקוד חולם והבן] ושורשו "אף", יורדי הים מקביל למלכות מדי שהי' התגברות כח התאוה ובקשת התענוגים הבאים מיסוד המים והי' נפשם ברעה מתמוגג מגזירת המן ושורשו "עון", ובשבת אנו מודים שנצלנו מד' גוליירין בישין אלה, וע"כ בעוד היו אלו הכחות מסולקים ביום השבת הי' ביכולת ישראל ליקח את השה ולקשור אותו בכרעי המטה כנ"ל, וזה הי' הראשית ואחר הראשית נגרר הכל, וע"כ אף אחר יציאת השבת וחזרו כחות הרעות להתפשט בעולם מצאוהו קשור ותפוס כנ"ל, וכה עברו ד' ימים עד שנתבטלו כל הכחות מעליהם ועשו את הפסח, וע"כ אנו מייחסים את נס הגדול לשבת ולא לעשור לחודש, כי בלתי יום השבת לא הי' אפשר להתחיל:
16