שם משמואל, צו ו׳Shem MiShmuel, Tzav 6
א׳צו וזכור שנת תרע"ו.
1
ב׳בש"ס סנהדרין (כ':) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבתירה, ויש להבין למה מלך ברישא והדר להכרית זרעו של עמלק, ולא סגי לי' בשופט וכמו כיבוש א"י והכרתת הכנענים שלא נתבקש לזה מלך ברישא:
2
ג׳ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין עמלק שהוא דעת דקליפה כמבואר בספה"ק, כי במדרש ויקרא כל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה המנו תדע לך שמשה רבן של כל הנביאים לא נכנס אל אוהל מועד עד שנקרא, מבואר מדברי המדרש כי דעת דקדושה הוא לידע שאין לאדם שום צירוף וחיבור אל הש"י, וע"כ אפי' משרע"ה שהוא רבן של כל הנביאים עמד לו מן הצד ולא נכנס עד שנקרא באשר משה הי' בסוד הדעת, ודעת דקליפה הוא נמי באותו הסוג אלא שעי"כ מרפה את ידי עבדי ה' שמראה לו חסרונו וכמה הוא רחוק והרבה לפשוע עד שאין לו תקוה ומפילו ליאוש הנורא הגרוע מהכל, וע"כ בשביל שרפו ידיהם מן התורה היפוך התאמצות הלב בא עליהם עמלק, והעצה לעמוד נגד קליפה זו עם שלא יעזוב שפלותו, שיצייר בנפשו שמ"מ הוא בכלל ישראל ועדיין מצווה בכל המצות, ואף שאיננו נרצה מצד הפרט מ"מ הוא נרצה מצד הכלל, עכת"ד, ויש להוסיף ולבאר הדברים עפ"מ שהגדנו כבר למה נחרץ משפט עמלק למחות את שמו יותר מכל רשעי אומה"ע שעשו עמנו רעות יותר מעמלק שפרעה השליך זכרוהם ליאור ושחט מקטני ישראל ק"ן בבוקר וק"ן בערב ורחץ בדמם ושעבדם באכזריות חימה עד מאד כמפורש בכתוב וכן נבוכדנצר וכהנה וכהנה ועל כולם לא נחרץ עליהם משפט חרוץ כמו על עמלק אף שדרך מלחמה בא עליהם שזה מנהגו של עולם מימי אמרפל שאומה אחת נלחמת בזולתה, ואמרנו הטעם שכל עצמו של עמלק שהרהיב עוז בנפשו להלחם בישראל הוא מפאת שהי' בו ניצוץ קדוש מן האבות, וכן איתא במדרש אסתר פרשה ז' סי' י"ג שעמלק הלך ליטול עצה מבלעם ואמר לו שישראל תלויין בזכותו של אברהם אביהן ואף אתה שהוא בן בנו של אברהם תלוי בזכותו של אברהם, ובודאי אין הפירוש כפשוטו שחשב שזכות אברהם יסייע לו לאבד זרע אברהם, אלא הפירוש שיש בו ניצוץ הקדוש מאברהם ע"כ כחו גדול, והנה לעומת שצדיקי ישראל מהפכין חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא הי' עמלק להיפוך שהפך ניצוץ הקדוש שבו לרע והפך נהורא לחשוכא ומיתקא למרירא, ומובן אשר רשעתו עלה על רשעת כל הגוים ע"כ נחרץ עליו עונש כבד כזה:
3
ד׳ולפי"ז יש לומר דגם בענין דעת דקדושה שהוא לעמוד מרחוק כנ"ל הפכהו עמלק לרע היינו שהדעת עצמו יגרום ח"ו עוד יאוש כנ"ל, ובזה יובנו דברי המדרש הנ"ל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה המינו, שלכאורה אינו מובן מה ענין זה לנבלה לומר שזה טוב מזה, אך לפי האמור יובן והיינו שנבלה היא רע בעצמותה, אבל ת"ח שאין בו דעה ואינו עומד מרחוק כנ"ל שמחמת שהוא בן תורה מחזיק את עצמו ליש וחשוב וראוי לחיבור, הנה מהפך את הטוב שהוא התורה שבו לרע, באשר התורה שבו היא הגרמא בנזקין והוא כעין קליפת עמלק כן זה שמהפך נהורא לחשוכא, וכמו עמלק שגרוע מכל רשעי האומות כנ"ל כן זה הוא גרוע מנבלה:
4
ה׳ולפי האמור יובן דהעצה לעמוד נגד קליפת עמלק הוא נמי כהאי גוונא, היינו כמו דקליפת עמלק הוא לעשות ממדה טובה שתהי' היא עצמה גורמת רעה, כן לעומתו צריכין לעשות מרעת עמלק שתהי' היא עצמה גורמת טובה, והיינו דהנה להיות איש בטל לציבור לגמרי הוא דבר גדול ונעלה ותפילת הציבור לעד ואין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור, ולא עוד אלא ששוכן אתם בתוך טומאתם ח"ו, אבל לעומת גודל מעלתה כן הוא גודל הקישוי, שמטבע האדם באשר הוא עולם קטן שלא להתבטל לזולתו, אך איש שרואה א"ע אבוד מכל וכל ואין לו עוד תקוה והוא מיאש א"ע, לאיש כזה יותר נקל לבטל עצמו להכלל שממנו תוצאות חיים, הא למה זה דומה לאיש הטובע בים וספינה עוברת לפניו שבכל מאמצי כחו יאות לאחוז באחת הדפנות של הספינה למען הציל את חייו כן הדבר הזה, וא"כ קליפת עמלק שהפילתו ליאוש הנורא היא עצמה הגורמת לבטל א"ע להכלל לגמרי, ולאמור לנפשו אף כי הרביתי לפשוע ואפס כסף התקוה מ"מ יש לי חיים באמצעות הכלל שהש"י שוכן אתם אפי' בתוך טומאתם ועדיין הנני מצווה במצות ככל ישראל כנ"ל, וקלקלתו הוא תקנתו:
5
ו׳אך כ"ז הוא באיש שאיננו מסתפק עצמו בשפלותו ומשתוקק ומתאוה ומצפה לישועה וכמשל הנ"ל הטובע בים אף שהוא מפרפר בין החיים והמות מ"מ מתאמץ לאחוז בדפני הספינה למען הציל את נפשו, אבל אם מסתפק עצמו בשפלותו לזה אין תקנה, וגם זה הוא בכלל קליפת עמלק:
6
ז׳אך באשר רוצה ה' בעמו ישראל ורצון הוא למעלה מכל טעם וחשבון וכמ"ש כמים פנים אל פנים וגו' גורם נמי בלב ישראל רצון שלא להסתפק בשפלותו, וקול דודי דופק על מיתרי הלב לשוב ולהטהר ולהתקדש לדבק עצמו במקור החיים:
7
ח׳ובזה יש לפרש השלשה מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, והיינו שארץ ישראל יש לומר שהיא ענין רצון שהש"י רוצה בעמו ישראל, כי ארץ היא לשון רצון כאמרם ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ורצון זה הכניס את ישראל לארץ והפיל לפניהם את השבעה עממים, ואפי' בלתי זכאין כ"כ כמ"ש ביהושע (כ"ב י"ז) המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה וממילא כמים פנים אל פנים נתעורר הרצון בלב ישראל לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמם, וזהו ענין המצוה למנות עליהם מלך, שמלך הוא המאחד את הכלל כידוע וכבר דברנו הרבה מזה, וכמו שבגשמיות שנתיראו ישראל ממלחמת האויבים בקשו למנות עליהם מלך שבכח הכלל יהי' ביכולת לנצח את האויבים משא"כ כשחסר להם כח המאחד, כן ברוחניות שכחות רעות וראשית גוים עמלק רודפים את כל אחד מישראל עד שהאדם אינו מוצא בעצמו כח אלא מצד הכלל, והוא מצות מינוי המלך, ובכח זה דוחין את כח עמלק וכנ"ל שרעת עמלק שגרמה להתאחדות, בזה מבטלין את כח עמלק, ובזה זוכין למצות בית הבחירה ששם הוא תכלית הביטול להש"י בהשתחואת פישוט ידים ורגלים, על רצפת אבני בית המקדש שזה אסור בגבולין וכמ"ש ואבן משכית וגו' והביטול נמשך מפחד ה' ומהדר גאונו בהתגלות, שעמלק הוא המעכב להתגלות כבוד ה' וכמ"ש כי יד על כס י' שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ובמדרש תנחומא כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה, נעקר זרעו מן העולם כתיב ולא יכנף עוד מוריך:
8
ט׳ונראה שבדוגמא זו הוא שבת שישראל נתרצין לאביהם שבשמים כמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו ובתפלה אנו אומרים באהבה וברצון שבת קדשך, וזה גורם רצון בישראל להתאחד ולהתאגד בכלל ישראל לעשות רצון אבינו שבשמים, והוא דוגמת כניסת ישראל לארץ ולמנות עליהם מלך, ובזה יש ליתן טעם מה שאנו מקדימין וקורין זכור בשבת שלפני הפורים ואינה מספקת הקריאה שבפורים, כי בשבת שהוא כדוגמת כניסת ישראל לארץ ולמנות עליהם מלך סומכין ענין לו להכרית זרעו של עמלק:
9
י׳ולפי דרכנו זה שהביטול של אדם לכלל ישראל נמשך מפאת כי רוצה ה' בעמו ישראל וכמים פנים אל פנים כנ"ל, יש לפרש ענין הפרשה דפתח זאת תורת העולה וגו' ואינו מבאר בתורת העולה כלום אלא מצות תרומת הדשן, ונראה דהנה יש להבין דמצינו בתרומת הדשן מעלה מה שלא נמצא בכל הקרבנות, שכולם אינם מתקבלין דרך נס נגלה כמו תרומת הדשן שנבלעים במקומם, והוא אחד מעשרה נסים הנעשים בביהמ"ק, ולא מיבעיא דם שאינו מתקבל אלא ע"י זריקת הכהן, אלא אפי' אברים ופדרים שיש אש של מעלה על המזבח מ"מ הרי מסדרין מערכות עצים על המזבח ובבית שני מהוה הוה וסייע לא הוה מסייע, אבל הא דתרומת הדשן נבלע במקומו הי' גם בבית שני, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא:
10
י״אויש לומר דענין תרומת הדשן רומז לביטולו של אדם שהוא בעיני עצמו עפר ואפר מחמת גודל שברת הלב ותשובה מעומקא דליבא, ובע"ת משכין לי' בחילא יתיר ע"כ נתקבלה התרומה דרך נס, אך מאין נמשכה ההכנעה ושבירת הלב כ"כ, יש לומר דהוא מצד הקרבן שהוא לריח ניחוח ומרצה וכמים פנים אל פנים גורם נמי באדם הרצון להדבק כנ"ל מה שאין הפרט ראוי לכך אלא מצד הכלל עד שגורם לו הכנעה עוד יותר, וזהו תכלית הקרבן וכמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה, וע"כ הסדר ראשון שבעליות הוא הדם דם הוא הנפש שהוא הרצון כמ"ש רש"י חולין וכמו שהגדנו כמה פעמים, ובזה ממשיך אליו הרצון מלמעלה, וכמ"ש הכוזרי שמרגיש בעצמו רוח חדש, ומ"מ אין בקבלתו עדיין שום דבר יוצא מהיקש הטבע, שני לו הוא אברים ופדרים, ובזה פתוך בי' חלק שלמעלה מהטבע הוא אש של מעלה, וזה נמשך מפאת הרצון שנמשך מלמעלה ע"י שהדם הורצה וזה גורם באדם הכנעה שהי' רואה א"ע שהוא הי' צריך לשרוף על המזבח והקרבן הוא תמורתו כמ"ש הרמב"ן ריש ויקרא, ועי"ז מתנחם ומאחד כל חושיו וכחותיו ורמ"ח אברים שבו לעבודת ה', וכאשר גם הם היו לריח ניחוח נמשך רצון עוד יותר עד שנעשה כעפר ואפר בעיני עצמו והוא בטל בתכלית הביטול, וזה נתקבל דרך נס לגמרי ומשכין לי' בחילא יתיר, ואחד הוא בין בקרבנות היחיד בין בקרבנות הציבור תוכן אחד להם, וע"כ אמר זאת תורת העולה על תרומת הדשן שזהו תכלית העלי', וע"כ במדרש מביא בכאן הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, ובפשיטות אינו מובן מה שייך ענין זה לכאן, וכנראה הי' מקומו ביותר בפרשת ויקרא המדבר מסמיכה על ראש הקרבן ומשחיטת הזבח, ולדברינו אתי שפיר:
11
י״בויש לומר עוד דשלשה דברים הללו, היינו דם, ואברים ופדרים, ותרומת הדשן, הם דוגמת שלשה הנ"ל ארץ ישראל ומינוי המלך ולבנות בית הבחירה, דם שהוא הנפש והוא הרצון כנ"ל ועושהו מרוצה להש"י עד שרוצה בקרבנו הוא דוגמת א"י שהוא כענין רוצה הש"י בעמו ישראל, אברים ופדרים שהוא התאחדות כל חושיו וכחותיו ורמ"ח אברים לה' כנ"ל הוא דוגמת מינוי המלך, תרומת הדשן שהוא תכלית הביטול ובעיניו כעפר ואפר הוא דוגמת ההשתחואה בבית הבחירה, ואפשר עוד לומר שהוצאת יתר הדשן לחוץ הוא דוגמת להכרית זרעו של עמלק דעת דקליפה כנ"ל ישמע חכם ויוסיף לקח:
12
י״גבמנין מערכות שעל המזבח שהיו בכל יום שלשה אחת לאברים ופדרים, ואחת שממנה מכניסין גחלים לקטורת שבמזבח הפנימי, ואחת לקיום האש כר' יוסי דבש"ס פרק טרף בקלפי ופסק הרמב"ם כוותי', יש לומר דשלשה אלו מקבילים לגוף ונפש ושכל, מערכה של גחלים לקטורת שעל מזבח הפנימי רומז לשכל שהוא מקושר בעליונים, מערכה לאברים ופדרים רומז לנפש, ויובן עפ"י מה שהגדנו במאמר הקדום שמקביל למצות מינוי המלך שהוא ענין התאספות כל כחות הנפש, מערכה של קיום האש רומז לגוף שמצד עצמו אין בו שבח אלא שהוא נושא ונשמע לכחות הנפש והשכל, והיינו שאש דת יהי' בוער באדם הן בגוף הן בנפש הן בשכל רשפיה רשפי אש, והמרבה אש המזבח עובר בלאו, ודוגמתו הוא כשהאדם נעשה מצונן וקר בעבודה, ומחויב האדם לעורר בקרבו רגש חם בכל יום ולא יסמוך על חום הטבעי שבקרבו, ולזה רמזו ז"ל אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ומסדרין כל שלשה מערכות בכל יום ויום, שמענה ואתה דע לך:
13
י״דויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ברש"י חתך מילתן של ישראל וזורק למעלה, ובמדר"ת מסיים בה בזה בחרת הא לך מה שבחרת, הנה בפשיטות הם דברי חרופין וגדופין, ויש לפרש שלוטה בו עוד כוונה והוא עפ"י מאמרם ז"ל כיון שנפל הגורל לפני המן בחודש אדר שמח מפני שבו מת משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה ולכאורה הרי שבז' אדר מת משה הי' יודע, ולמה חזר ואמר שלא הי' יודע שבז' אדר מת וכו' דמשמע דגם מהמיתה לא ידע, אך הפירוש הוא שהמן חשב בדעתו הסרוחה שככל הגוים בית ישראל שהאחרית הוא ההעדר וההפסד וכמ"ש הנה אחרית גוים מדבר וצי', וכאשר בחודש ניסן התחיל לזרוח שמש הצלחת ישראל וכמו שיסד הפייטן לפרשת החודש חודש אשר ישועות בו מקיפות ומנו מתחילות ותוקפות, כן לעומתו חודש אדר הוא האחרית, וחשב שבודאי חודש זה שהוא האחרית הוא מסוגל להפסד והעדר ישראל ח"ו, וחשב בדעתו הסרוחה שמטעם זה מת משרע"ה באדר, ולא הי' יודע שאחרית ישראל הוא הש"י שעתידין לאשתאבא בגופא דמלכא, וזהו שבשבעה באדר נולד משה הרי שאדר הוא עליית מזלו, ומה שמת באדר אינו מטעם הפסד והעדר אדרבה עלה אל ה' ועומד ומשמש במרום, ואחרית ישראל הוא תכלית הצלחתם, וא"כ גם במהות המיתה לא הי' יודע שמהות אחת היא עם הלידה ועוד עלי' נכבדת ממנה, וכאלו המיתה היא לידה וכמדומה שכן הוא ביערות דבש, ועיין באור חדש למהר"ל בפסוק ביום השביעי כטוב לב המלך ביין:
14
ט״וויש לומר דעל עיקר זה מורה מצות מילה שהיא בסיומא דגופא דשמה נאחז הערלה חלק הנחש, וזהו אחרית גוים מדבר וצי', אך ישראל מסלקין את חלק הנחש ונשאר האבר בצורת יוד אות משמו של הקב"ה מורה שאחרית ישראל הוא השי"ת, וכמו שאיתא בספה"ק מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי' ב"ה וב"ש, ולפי דרכנו הרמז דבשביל מצות מילה שבראשית הוית האדם שנרמז בר"ת נעשה סוף ואחרית ישראל שעולין השמימה להש"י שנרמז בס"ת, וע"כ עמלק ראשית גוים שאחריתם מדבר וצי' חרה אפו ביותר וקנא על מצות מילה שישראל מרמזין שאחריתם הוא הש"י, וחירף וגידף לומר שככל הגוים בית יהודה, וזהו הענין שחתך את מילתן של ישראל וזרק למעלה, ומשורש נחש יצא צפע הוא המן שדעתו הסרוחה כנ"ל ירושה היא לו מעמלק, ע"כ לא הי' יודע כנ"ל, והנה במדרשים שסעודת אחשורוש היתה בעצת המן להמשיך את ישראל לפגם ברית ר"ל, ולפי דרכנו ענין אחד היא עם מה שעשה עמלק הא דויזנב בך כנ"ל, ואח"כ כשנתקן זה ע"י תשובתם הגדולה ודברי הצומות וזעקתם חזר להם גילוי הרושם אות ברית קודש המורה על אחרית הנכבד, ויש לומר שזה ענין מגילה אותיות מילה בצירוף אות ג' שמורה על גילוי, ולעומתו זכו להתגלות אורות גדולית כבדברי האריז"ל, וזה נשאר לדורות לעומת תיקון או עכ"פ קבלה שמירת הברית:
15
ט״זיש ליתן טעם להא שמקדימין וקורין פרשת זכור בשבת שלפני הפורים ואפי' כשחל פורים בשבת לדידהו דמיקלע, ולדידן המוקפין מקדימין לשבת שלפני', דהנה כתיב בעמלק מחיי' כפולה כי מחה אמחה, מחה תמחה, והטעם כי עמלק ימח שמו גורם הסתרה כפולה בין למעלה בין למטה, למעלה כמ"ש כי יד על כס י' שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק, ובתנחומא כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה, וכנגדו למטה הוא מטעה את השכל הישר ומעקמו ומבלבלו בטענות שקר ובדמיונות כוזבות, וא"כ אם שקרת במדות ובמשקלות הי' דואג מגירוי האויב, וזהו הסתרה בשכל, וכן נמי הוא אוטם וסותם בפני הלב שלא יקבל מהארת השכל שאפי' דבר שהוא יודע בהכרח שכך צריך להיוות איננו מתפעל ומתרגש ושומע ומבין ברוח קר, ומפני זה אין הלב נשמע כלל אל השכל, כמו שביציאת מצרים שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וגו' ועמלק לא נתפעל ולא נתרגש מכל האותות והמופתים, ובמדרש פ' תצוה ויגרש מפניך אויב זה המן שנאמר איש צר ואויב ולמה צר ואויב אלא צר למעלן ואויב למטן צר לאבות ואויב לבנים צר לי ואויב לך ובודאי הפירוש כנ"ל, וע"כ נאמר בו מחיי' כפולה מלמעלה וזה אין ביד בשר ודם אלא כתיב כי מחה אמחה, מלמטה מחה תמחה:
16
י״זוהנה הסתרת עמלק למטה הוא התנגדות לתורה ועבודה, תורה היא שכל הישר ועבודה היא התפעלות והתרגשות הלב, וע"כ מחיית עמלק היתה נצרכת קודם מ"ת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאלמלא ניצוח עמלק קודם מ"ת לא הי' מקום ליתן את התורה, כי עמלק הי' לו תירוץ על הכל והי' מטעה ומכחיש את הכל בשקרותיו ובדמיונותיו הכוזבות ודרכיו העקומים, ואחר מחיית עמלק תיכף ניתנה התורה, ונתבשרו בהמשכן שהוא עבודה, דבזוה"ק סוף משפטים בפסוק ונגש משה לבדו אל ה' ובההוא שעתא אתבשרא למהוי בנייהו מקדשא כד"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וההוא קרא דונגש כתוב עוד קודם מ"ת וברש"י דבה' בסיון נאמרה לו פרשה זו, ולדעת הרמב"ן בו ביום של מ"ת נאמרה, ובין למר ובין למר סמוך למ"ת נאמרה, והרי שתיכף אחר מחיית עמלק זכו ישראל לתורה ועבודה, וכן מחיית עמלק שבימי שאול ודוד זכו ישראל אח"כ לתורה ועבודה, תורה היא חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה, ועבודה הוא בנין הבית, וכן בימי מרדכי ואסתר אחר מחיית עמלק זכו ישראל לתורה ועבודה, תורה כמ"ש קיימו וקבלו כאמרם ז"ל הדר קבלוהו בימי אחשורוש, וכן נמי כתיב הוא עזרא עלה מבבל ואמרו ז"ל מה עלי' שנאמרה להלן תורה אף עלי' שנאמרה כאן תורה, וזכו לבנין בית שני דהוא עבודה, וכן לעתיד כשימחה זרעו של עמלק לגמרי יזכו ישראל לתורה ועבודה, תורה כברש"י שיר השירים בפסוק ישקני מנשיקות פיהו, ובמדרש שם מפורש עוד יותר שאמרו ישראל לוואי יגלה לנו פעם שני' אמר להם אין זו עכשיו אבל לעתיד לבוא הוא, משמע שיזכו שיגלה עליהם הקב"ה כבראשונה וילמדם תורה, ובנין בית השלישי וכתיב עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי:
17
י״חונראה דבכל שנה נמי דבקריאת הפרשה שהיא מחיית עמלק כבמדרש אתם מזכירין למחות את שמו למטה ואני אמחה שמו למעלה, זוכין ישראל לתורה ועבודה, תורה בפורים כמו אז שהדר קבלוהו בימי אחשורוש, כן בכל שנה מתגלים אורות הגדולים בפורים, וזהו ענין שם מגילה התגלות הנעלם כמו שאיתא בספה"ק, ועבודה בניסן שהוא חודש עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, וזה זוכין מחמת מחיית עמלק שקדם, ואף דמקמי מרדכי ואסתר היתה העבודה בחודש הזה, לא תברא דלמעלה הוא למעלה מהזמן:
18
י״טולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס מגילה (ו':) אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה ר' אליעזר בר' יוסי סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט, רשב"ג סבר מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן, דהנה חודש שבט מזלו דלי שרומז לתורה כמ"ש בספה"ק, וע"כ באחד לחודש שבט הואיל משה באר את התורה הזאת, וניסן הוא חודש העבודה כנ"ל ובמחיית עמלק זוכין לשניהם, ע"כ יש לומר דמר סבר דעיקר מה שזוכין היא התורה וע"כ יש להסמיך פורים לחודש שבט, ומר סבר דעיקר צריכין לזכות לעבודה, דלענין תורה בלא"ה אין לעמלק כ"כ שליטה, וכל שליטתו כאשר רפו ידיהם מן התורה, ואף דאינו דומה התורה של אחר מחיית עמלק לתורה שקודם מחיית עמלק כמ"ש ליהודים היתה אורה וגו' ואמרו ז"ל אורה זו תורה, מ"מ לענין עבודה יש לו שליטה ביותר, וע"כ מחיית עמלק נדרשת לענין עבודה ביותר ממה שנדרשת לענין תורה, וע"כ סבר דצריכין להסמיך פורים לניסן וכן הילכתא:
19
כ׳ולפי האמור יש לפרש הא דמקדימין וקורין זכור לשבת שלפני הפורים, דמחמת הקריאה דזכור בשבת שלפני הפורים זוכין אח"כ בפורים להארות התורה, וכמו דשבת הוא יומא דנשמתא שהוא השכל ושע"כ שבת יעשה כולו תורה, ומחמת הקריאה בפורים זוכין אח"כ בניסן להעבודה, וע"כ אפי' כשחל פורים בשבת מקדימין לשבת שלפניו, שבשעת הקריאה הוא שעת המחי' כנ"ל, וכמו אז שהמלחמה היתה יום קודם ליום המנוחה ולא בהדי הדדי קאתי וע"כ מקדימין לשבת שלפני':
20