שם משמואל, צו ז׳Shem MiShmuel, Tzav 7
א׳צו ושה"ג שנת תרע"ז
1
ב׳בענין שבת הגדול, דהנה כתיב זאת תורת העולה וגו', ואינו מובן למה נקראת הפרשה תורת העולה, והרי אינה מדברת מתורת מעשה העולה כלום, אלא מתרומת הדשן, ולא מצינו שיהי' זקוק להרים מאפר העולה דווקא, אלא מכל האפר שעל המזבח, שפיתוך בו אפר אימורי חטאת ואשם ושלמים וקמצים ומנחת נסכים [האומנם שמפשט הכתוב משמע דווקא אפר העולה כמ"ש אשר תאכל האש את העולה, אבל אין זכר מזה לא במשנת תמיד ולא ברמב"ם, ולפי דרכינו שלפנינו יתורץ זה] ולמה יקרא זה תורת העולה, ונראה דהנה יש לדקדק דעיקר הקרבן שהיא הדם לא נעשה בו שום נס יוצא מהיקש הטבע, ובהאברים והאימורים יש בו אש של מעלה שעכ"פ סייע הוה מסייע אלא שבבית שני מהיה הוה סייע לא הוה מסייע, אך בתרומת הדשן נעשה בו נס תמידי שהי' נבלע במקומו, וא"כ נראה אות קבוע בקבלתו לרצון יותר מגוף הקרבן, אתמהה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, וכבר דברנו בו:
2
ג׳ונראה דהנה אמרו ז"ל מי שמקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ויתבאר זה ע"פ דברי המדרש פ' תשא שלהי פ' מ"ב באותה שעה הראה לו [למשה] הקב"ה את האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנין לצדיקים, והוא אומר האוצר הזה של מי הוא, והוא אומר של עושי מצות, והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים, וכל אוצר ואוצר, ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא, אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, ודקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה מגיע להם עוד יותר אוצר גדול, ופירש מי שאין לו דהיינו שיודעים בעצמם שאין מגיע להם כלום, ובשביל זה זוכין לאוצר גדול עכ"ד, וכן בדין שמה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, ונראה בפירוש אוצר גדול, שמלת גדול היא התפשטות יותר מכפי המדה והגבול, וע"כ השי"ת נקרא גדול שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וכו', והוא התפשטות מדת טובו עד מטה מטה להגביה שפלים ולהחיות לב נדכאים, ואאע"ה נקרא האדם הגדול בענקים מפט שהיתה בו מדת ענווה מאד כמ"ש ואנכי עפר ואפר, והיתה מדתו להשפיל עצמו למטה לבני אדם פחותים אפי' לערביים לעשות עמם חסד ולהגביהם משפל מצבם, וכן אהרן הכהן הגדול שידוע מענינו שהי' ענו מאד ושפל בעיני עצמו וכבמדרש כשהי' נמשח אמר אוי לי שמא אינני ראוי ומעלתי בשמן המשחה, ושהי' משפיל א"ע לעשות שלום בין איש לרעהו ורבים השיב מעון והי' מחזיר בכל ישראל ולמדם קריאת שמע, וזה עצמו הוא הענין אוצר גדול היינו שמתפשט השכר על כל בחינות האדם וכחותיו אפי' השפלים והנמוכין להגביהם ולעשותם קודש לאור באור החיים, וע"כ הוא מדה במדה לעומת שיודע שאין מגיע לו כלום, ומשפיל ומכניע א"ע, זוכה לאוצר גדול הנ"ל, וזה עצמו הוא מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, שכל קרבן וקרבן וכל חלק ממנו יש לו בחי' מיוחדת ושכר מיוחד, אבל מי שדעתו שפלה עליו זוכה לאוצר גדול שהוא בחינה ושכר כללי אפי' להיותר נמוכים:
3
ד׳ולפי"ז יש לפרש הענין תרומת הדשן שתכלית כל הקרבן לזכות למדת ענוה שיהי' בעיני עצמו כעפר ואפר, וא"כ ראשונה שבעליות הקרבן היא הדם שמחדש באדם נפש טהורה ורוח נכון, ועי"ז מבחין האדם ביותר רחיקו מהשלימות וקוצר עבודתו, ולעומת זה מראין לו קצת יותר התקבלות קרבנו לריח ניחוח, וכענין שאמרו בהבל וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ירדה האש וליחכה את מנחתו, וזהו האש של מעלה שעל המזבח אף שבבית שני לא הוה מסייע מ"מ הרי הוא אות על הקבלה כמו שם שליחכה את מנחתו שמשמע נמי שלא הי' אש אוכלת אלא לוחכת, ועי"ז זוכין עוד יותר להבחין שפל מצבו ובאין לידי ענוה ושפלות עד שהוא בעיניו עפר ואפר וזהו תרומת הדשן, ולפי האמור הפירוש זאת תורת העולה לאו על קרבן ששמו עולה כוונת הכתוב אלא הכוונה תורת העליות שתכלית העליות הוא תרומת הדשן שזה התכלית שנתבקש מהאדם, וע"כ זה נתקבל לגמרי דרך נס [ולפי האמור מיושב נמי מה שתרומת הדשן איננה זקוקה להיות מדשן העולה, אף שבכתוב נאמר אשר תאכל האש את העולה, שמלת העולה במקום זה נמי הפירוש העולה לגבוה בלהב המזבח, הן אברי עולה והן אימורי חטאת ואשם ושלמים וקמצים ומנחת נסכים, ואין הכוונה על קרבן עולה לבד] ויש לומר עוד בטעמו של דבר שנתקבל לגמרי דרך נס דהנה לולא מה שהטבע מצמצמת ומסתרת הי' בדין שכל קיבול הקרבנות יהי' דרך נס וק"ו מקרבן הבל, אבל הטבע מסתרת ומלבשת הכל, אך זה שזוכה לאוצר גדול שהוא התפשטות קדושה אפי' להחלקים הפחותים והנמוכים, שוב אין הטבע עומדת כנגדו, וע"כ מצינו בשמיני למלואים [שידוע ששמיני הוא למעלה מן הטבע שהטבע מתייחסת רק למספר שבעה] שהי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנברא בו שמים וארץ לא הי' הטבע עומדת כנגד להסתיר ולהלביש, וע"כ כתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה ואת החלבים, עד שנתפעלו ונתרגשו כולם כמ"ש וירא העם וירונו ויפלו על פניהם, וכן באליהו בהר הכרמל שהי' הצורך לקדושת ה', לא עצר כח הטבע לעמוד כנגד, כתיב ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים וגו':
4
ה׳ולפי האמור בענין תרומת הדשן, יובן מה שהמדרש מאריך בכאן ודורש הפסוק זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, שלכאורה יותר הי' נכון לדבר מענין זה בפ' ויקרא המדבר מעיקר הקרבן ולמה המתין לו עד כאן שאינו מן המדה, ואף לפי דרכנו הנ"ל מדה ומדה הוא:
5
ו׳והנה לישראל היו שני גואלים משה ואהרן, וכבר אמרנו שמשה הוא בחי' השכל והמוח שהשפיע בישראל, ואהרן הוא בחי' הלב, והוא לב נשבר כמדתו שהי' מתירא ואמר שמא איני ראוי ומעלתי בשמן המשחה, אבל לב נשבר לבדו בלתי צירוף חוזק השכל שמגביה את הלב להיות לבו אמיץ בגבורים במקום הצריך חיזוק, אלא שבירת הלב לבד, אין בו שבח שהרי יכול ליפול במחלת היאוש והמרה שחורה או להתבטל ולהתבייש מפני המלעיגים עליו, אלא עם שפלת רוחו ושבירת לבבו יאיר בו כח השכל ולהיות כולו שכלי שהשכל אינו מתבטל ואינו משתנה כ"כ בנקל, ויגבה את לבו בדרכי ה' וכמו אאע"ה עם כל שפלותו והי' בעיני עצמו עפר ואפר הי' לו לב חזק ואמיץ לא ישוב מפני כל וע"כ נקרא איתן מלשון חוזק, וכבמדרש בפסוק יונתי תמתי אצלי הם כיונה פותה אין לב אבל אצל אומה"ע הם קשים כחיות לבלתי שמוע להם לבטל מן התורה ומצות, וזה השפיע משרע"ה בישראל וזהו הענין שהיו שני גואלים כי תרוייהו צריכי, משה מדת המוח והשכל וכמו שבת שמתיחס למשה כמו שאנו אומרים בתפלה ישמח משה במתנת חלקו, ואהרן מדת לב טהור ולב נשבר, וע"כ הכהונה גדולה היתה לאהרן כנ"ל במדת גדול:
6
ז׳ויש לומר שבדוגמת שני הגואלים האלו משה ואהרן יחד הי' אז צירוף שמש וירח שדוגמתם היא מוח ולב, משה ואהרן כנ"ל, וזהו שיסד הפייטן לפרשת החודש ד"ה אבי כל חוזה "ילדות חרס וסהר בו ביום חשבון מצו, וכתחילת בריאתם בחלון אחד נמצאו, רעים כניתן למו מסורת, אמצו, לחשב לעבר ולקדש ספורות כמצאו":
7
ח׳והנה ליצ"מ, הי' נתבקש מסנ"פ של ישראל בלקיחת הפסח, וענין מסירת הנפש הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבמקום צורך גבוה אין מציאת האדם נחשב מציאת כלל, כמו שמותר שחיטת הבהמות לצורך האדם, עאכו"כ האדם לצורך גבוה עכת"ד, ויש לומר שנתבקש מהם מסירת הנפש כי ישראל היו במצרים במ"ט שערי טומאה ולא היו ראוין לגאולה אלא שמ"מ נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, והוא ממדת השי"ת שנקרא גדול, שהוא התפשטות המדה עד מטה מטה וכמו שהארכנו לעיל בפירוש גדול, וע"כ נתבקש מישראל מסנ"פ דהיינו שמציאת עצמם לא יהי' נחשב מציאת כלל בערך צורך גבוה והשליכו את נפשם מנגד למעלה מכל גבול והוא מדת גדול ממטה למעלה, ומדה במדה התנהג השי"ת עמם במדת גדול ממעלה למטה, וכבמדרש לתרומה שהיא מונחת בבית הקברות להניח תרומתי א"א וכו':
8
ט׳והנה מסנ"פ שהוא כולל כל עשרה חלקי הנפש מתיחס ביותר לזמן שהוא עשירי בחודש, ע"כ יום העשירי נקרא גדול, אך באשר מסירת הנפש צריכה להיות בהגבהת הלב ובהתרוממות הנפש ובכח השכלי שבו כנ"ל וזה הי' אז שאירע יום העשור בשבת והוא מדת משה והי' צירוף שני הגואלים משה ואהרן יחד, וע"כ הי' אז שבת הגדול, שבת בחי' משה, וגדול בחי' אהרן, משא"כ בכל הנסים שלא היו ע"י התעוררות מסירת נפשם לא נקראו גדול, והנה כ"ז הי' אז שהי' מסירת הנפש בפועל שהוא מתיחס לעשור לחודש, אך לדידן שנשאר מאז הרשימו מהתרוממות הנפש שהי' אז בעת המסירת הנפש והוא מכח השבת, ע"כ לדידן לעולם השבת שלפני הפסח אפי' איננו בעשור לחודש נקרא שבת הגדול:
9
י׳במדרש ר' חנינא בר פדא שלא יהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהם עכשיו שאין קרבנות מהו להתעסק בהם אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקין בהם מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבין אותם, וביפ"ת שהשאלה אולי טוב להתעסק בדינים הנוהגים בזה"ז, לזה אמר שנחשב כאלו הקריב, והטעם כי תכלית הקרבן להכניע את החומר תחת השכל ובלימוד התורה מתיש החומר ומגביר השכל ומדביק אותו עם שכל העליון עכ"ד, ואין זה מספיק שתועלת זה הוא בלימוד דינים הנוהגים בזה"ז נמי, א"כ שוב טוב להתעסק בדינים הנוהגים בזה"ז שיש בהם תועלת נוסיף לידע את המעשה אשר יעשון, וכשאני לעצמי הייתי אומר עפ"מ שכתב כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמת אגלי טל שללמוד וללמד הוא מחלקי המצוה עכ"ד, ומ"מ האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו, היינו שאין לו אפי' חלק מחלקי המצוה, והטעם יש לומר עפ"י דברי האריז"ל שבמצות מעשיות מתקן הגוף, ובלימוד מתקן הרוח, והלימוד לתקן הרוח לבד דומה למקדש חצי אשה שאינה מקודשת, אך בזה"ז שא"א במעשה שוב דומה לחצי שפחה וחב"ח שנתקדשה שקידושי' קידושין משום דלא שייר בקנינו, א"כ שוב יש מעלה בדיני קדשים, ובפשיטות יש לומר שזה סגולה מיוחדת בעניני קרבנות, ע"פ דברי הש"ס מגילה (ל"א:) שאמר אברהם תינח בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם אמר לו הקב"ה כבר התקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו מקריבין לפני קרבן וכו', ונראה לפרש שזהו בזכות אברהם מדת החסד שמאחר שאדם עושה מה שבידו לעשות ונתקדש חלק הרוח דחשוב לא שייר בקנינו והוא רוצה להתקדש גם בחלק המעשה אלא שאינו יכול שוב פשטה הקדושה בכולה כבש"ס פ"ק דקידושין:
10
י״אוממוצא הדברים לחזק ידים רפות הטרודים מאד על המחי' ועל הכלכלה מה גם בעת רעה כעת הזאת אשר הרעיונות דחופים ומבוהלים ובלתי אפשר לאדם לצמצם את מחשבתו לתורה ולתפלה מה גם בעיון הלכה, דשמעתא בעיא צלותא כיומא דאיסתנא, אל יתרפה במלאכת הקודש כל מה דאפשר לו, ואם עושה כל מה דאפשר לו וחשוב לא שייר בקנינו, נתקדש האדם ע"י אותו מעט, ושוב פשטה קדושה בכולה, וע"ז יש לומר חסד אל כל היום שמחמת חסד אל נתקדש כל היום אף בשעה שא"א לו:
11