שם משמואל, צו ח׳Shem MiShmuel, Tzav 8
א׳צו ושבה"ג שנת תרע"ח
1
ב׳במדרש ר"י דסכנין בשם ר' לוי מתחילת הספר ועד כאן כתיב וערכו בני אהרן וזרקו בני אהרן ונתנו בני אהרן אמר משה לפני הקב"ה הבור שנואה ומימי' חביבין חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן וכו' ולאהרן אי אתה חולק לו כבוד בשביל בניו, א"ל הקב"ה חייך שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים צו את אהרן ואת בניו לאמר, עד כאן:
2
ג׳ויש להבין הרי עוד בפ' תצוה נאמר מפורש ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך וגו', ואיך תאמר שהי' נדחה, וברש"י שאין מוקדם ומאוחר בתורה ופרשת תרומה תצוה לאחר העגל נאמרו, וכבר בארנו שדעת המדרש נמי הכו הוא, ואפי' לדעת הזוה"ק שהפרשיות כסדרן נאמרו, והצוואה למשה היתה קודם חטא העגל, עדיין אינו מיושב שהרי בפרשת פקודי כאשר צוה ה' להקים את המשכן ביום החודש הראשון באחד לחודש שהי' מאוחר לכ"ע כתיב והקרבת את אהרן וגו' והלבשת את אהרן וגו', וביותר יקשה לפי דברי המדרש לקמן פרשה י' שאדרבה שמחמת מעשה העגל שאהרן מסר את נפשו עבור ישראל ואמר מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל זכה לכהונה ועליו כתיב אהבת צדק ותשנא רשע ע"כ משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך, אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבם ע"כ משחך אלקים אלקיך אמר חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה קח את אהרן ואת בניו אתו, וא"כ בלתי מובן איך אפשר שהי' נדחה בשביל מעשה העגל ונתקרב רק ע"י תפילת משה לחלוק לו כבוד בשביל בניו, ועוד דמשמע בכל המקומות שכל מה שבניו הם כהנים הוא בזכותו ואיך תאמר כאן להיפוך:
3
ד׳ונראה לפרש עפ"י מה שאיתא בבעה"ט ריש פ' תצוה לא הוזכר משה בזה הסדר, משא"כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה, והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת וקללת חכם אפי' על תנאי באה ונתקיימה בזה עכ"ל, וענין זה מצינו בהרבה מקומות שכל שנגזרה ח"ו גזירה רעה אם אינה ראוי' להתקיים צריכין לעשות מעשה בדומה לה, ויכולין לצאת ידי הגזירה בדבר קל, וכאמרם ז"ל אהפכא לכרסי' ותירצי', וכן בספורנו שמות ב' ג' ועם זה בחרה במקום הסוף להפוך גזירת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור עכ"ל, ובדוגמא זו י"ל על אהרן שמאחר שהוא אמר על עצמו מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל, הי' זה כעין קללת חכם כנ"ל, ואף שדיבורו זה הי' נרצה מאד וזכה בשבילו לכהונה, מ"מ הרי משה נמי זכה למעלות רמות בשביל שמסר נפשו עבור ישראל במה שאמר מחני נא ואעפי"כ מאחר שפסק על עצמו מוכרח להתקיים, אלא שבדבר קל היינו במה שלא הוזכר שמו בפרשה אחת שבתורה יצא ידי הגזירה, כן נמי אהרן אף שזכה בשביל זה לכה"ג מ"מ מוכרח להתקיים דיבורו שפסק על עצמו שיתלה בו הסרחון, אלא שיצא ידי הגזירה במה שאינו נזכר שמו בפרשה שלימה, ובדין הי' שלא יזכר שמו בכל ספר ויקרא אלא שלזה הועילה תפילת משה במה שאמר הבור שנואה ומימי' חביבין לצאת ידי הגזירה במה שאינו נזכר מתחילת הספר יעד כאן:
4
ה׳יש להבין ענין אימורי פסח מצרים דנאכלין כבש"ס פסחים, מ"ש בזה מפסח דורות, וכמו שהדם ניתן על המשקוף ושתי המזוזות ועליהם אמרו ז"ל שלש מזבחות הי' שם, למה לא הקטירו גם האימורים באחד המקומות:
5
ו׳ונראה עפ"מ שהגדנו ענין דמנחת כהן כליל תהי' לא תאכל כי הקומץ בערך השיריים הוא כערך נפש לגוף, וע"כ נקרא את אזכרתה כמו שגוף האדם נזכר באמצעות הנפש שבו, ובזוה"ק דקב"ה אתרעי בנשמתא דב"נ ולא בגופא, כן נמי נבחר הקומץ להקטרה לגבוה, והשיריים נאכלין לכהנים, אך כהנים שנבחרו לא מצד נשמתם לבד, שהרי בהאריז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכגהן לוי וישראל, וא"כ הנשמה בישראל ובכהנים אחת הוא אלא שגם גופם נבחר, וע"כ זכה אהרן לו ולזרעו אחריו כי התולדות מתייחסים לעולם להגוף, ולולא שגם הגוף נבחר לא היתה קדושת הכהונה נמשכת לזרעו, וע"כ לעומתם מנחת כהן אין כאן שיריים לאכילה דוגמת הגוף שגם הגוף נבחר כמו הנפש, והיינו טעמא דר"ש דמנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן דמאחר שהוא חוטא שוב אין הגוף במדריגת הבחירה כמו הנפש ודי שיקרב לעצמו:
6
ז׳ובסיגנון זה י"ל נמי דהנה ישראל בעת יציאתם ממצרים היתה מעלתם גבוהה מאד והאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, והיתה מדריגתם אז מעין עוה"ב שהוא בגוף ונפש, והיינו שהגוף הי' במדריגת הנפש, וע"כ הי' להם לילה כיום יאיר, שלילה מתייחס לגוף ויום לנפש, והנה האימורים דלגבוה סלקי בערך הבשר הנאכל לבעלים, הוא נמי בערך הנפש לגבי הגוף, וע"כ ישראל אז שהי' גם הגוף במדריגת הנפש, היו גם האימורים נאות למאכלם:
7
ח׳יש להתבונן שלא מצינו בכל המצוות שהכנה למצוה תהי' מצוה שלימה בפ"ע כמו לקיחת פסח מצרים בעשור לחודש שהוא רק הכנה למצוות הפסח, ומ"מ באה עלי' ציווי מיוחדת, ולולא שאין למנות מצוה שהיא לשעה בלבד ולא לדורות, בודאי הי' נמנה במנין המצוות, וממנה מסתעף גם חלק ממנה לדורות שעכ"פ טעון ביקור ד' ימים ותמיד נלמד מפסח, ומ"מ עיקר הדבר הוא בפסח כידוע שבמקום הכתוב שם הוא העיקר:
8
ט׳ונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שכל הרחקות הם דרבנן שעשו הרחקה וגדר ומשמרת שלא יבוא לידי עברה זולת בעבירת השקר שגם הרחקה הוא דאורייתא כמ"ש מדבר שקר תרחק עכ"ד, והנה ע"ז הוא שורש השקר שנמצא בעולם ומצות הפסח הוא היפוך מזה כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ובזוה"ק שזה שאינו נאכל אלא צלי לקיים פסילי אלהיהם תשרפון באש, וע"כ בשניהם היינו בשקר שהוא מצוות ל"ת ובפסח שהוא מ"ע, שבהם ענין אחד להרחיק ענין ע"ז מהעולם, באה נמי ההכנה למצוה דאורייתא, וכמו הרחקה מהשקר שהוא הכנה לסילוק השקר מהעולם הוא דאורייתא, כן נמי הכנה לפסח דאורייתא וממנה נשאר גם לדורות שיהי' טעון ביקור ד' ימים:
9
י׳וממוצא הדברים שעיקר הכנה ליום טוב של פסח לבקר כל איש את קירת לבו לסלק את כל עניני השקר והצביעות והחניפה:
10
י״אוי"ל דהיינו נמי דלא תשחט על חמץ דם זבחי, דאין לך דבר המרגיל את השקר בלב האדם כמו מדת הגיאות, ואדם המתגאה קשה מאד שירגיש נטי' להשקר בלבו, וידוע שחמץ רומז על מדת הגיאות כמו שאיתא בספה"ק, וע"כ לר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה, וכבמדרש שלהי פרשה ז' א"ר לוי נימוס קילוסים היא שכל המתגאה אינו נידון אלא באש שנא' היא העולה על מוקדה, וע"כ נמי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים:
11