שם משמואל, צו ט׳Shem MiShmuel, Tzav 9
א׳צו ופרה שנת תרע"ט.
1
ב׳במדרש פרשת חקת וכן הוא בפסיקתא א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיעו לפרשת אמור אל הכהנים א"ל משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו, לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה א"ל הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, וכבר דברו בו בספה"ק, למה הי' ככה, ועוד דמשמע דשאלת מרע"ה הי' רק על כהן כאמור אם נטמא זה במה תהא טהרתו, ולמה לא שאל על ישראל אם נטמא במה תהא טהרתו, דזה משמע כהן דווקא, וכן במשמע שהרי כבר נאמר לו טומאת מת ויקרא ה' ג', וגם ז' כ"א ולמה לא שאל אז אם נטמא במה תהא טהרתו:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה כבר הגדנו דטומאה היא לשין טמטום וכבש"ס יומא אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, וברש"י עבירה אוטמת וסותמת הלב מכל חכמה, אך כל טומאות מטהרין בביאת מים, והיינו מפני שכל כתות חיצוניות אין להם שליטה במים, ובש"ס סנהדרין שכל כישוף נמחה במים, ובזוה"ק דנבואה שאינה שורה בתחילה בחו"ל, מ"מ מקום הנהרות שהוא מקום טהרה שם יכול הנביא לקבל את נביאתו, וזש"ה על נהר כבר, וע"כ זה שבא במים בהכרח שהטומאה פורחת ומסתלקת ממנו, אך טומאת מת איננה מסתלקת בביאת מים, והטעם י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם טומאת מת שעולה עד לרקיע, אף דבכל מקום רה"ר שהיא מקום שליטת החיצונים אינה תופסת אלא עד עשרה, אלא רה"י שהיא כינוי למקום הקדושה עולה עד לרקיע, הטעם מפני שבזוה"ק בענין טומאת מת מפני שבמקום שנתרוקן מקדושה שוכנים במקומו כחות חיצונים, וכן הוא גוף האדם שהי' מקום משכן נשמה הקדושה וכשנתרוקן ממנה שורה במקומה כחות הטומאה עכ"ד הזוה"ק, וע"כ כחות הטומאה שהם כנגד כח הנשמה תופסים מקום כמו שהי' הנשמה תופסת עד לרקיע עכת"ד, ובדוגמא זה י"ל במקום טהרת המים שמאחר שכח הקדושה שולט נמי במים, ע"כ כח הטומאה שלעומתה שולט נמי במים, ואינה דומה לשאר טומאות אלא נוקבת והולכת לתוך תוכו של הטמא ואינה פורחת ומסתלקת מכח המים:
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש הא דבכל דבר ודבר הי' אומר טומאתו וטהרתו, דמאחר שא"ל ענין הטומאה אם הוא מאותן דסגיא להו בטבילת מים [לבד אותן שצריכין קרבן וטהרת מצורע שנאמר בהדיא טהרתם] הבין מרע"ה מעצמו שטהרתו בטבילת מים כדי שתהא טומאתו פורחת ממנו:
4
ה׳ובזה יתיישב לנו למה לא שאל על ישראל שנטמא במת שמפורש בפ' ויקרא שהוא טמא, דשם אינו מפורש טומאת אוהל כלל, הי' סובר מרע"ה בפשיטות שהוא כשאר טומאות מגע דסגי לי' טבילתו במים, אך בפרשת אמור ששם כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא שפירושו באוהל המת כברש"י, הבין מרע"ה דשאני ענין טומאת מת משום דבאה תמורת נשמה הקדושה שהיתה בו, א"כ שוב הבין דלא סגי לי' טבילת מים, ע"כ שאל זה שנטמא היינו הנאמר עליו שנטמא במת במה תהא טהרתו:
5
ו׳והנה בפסיקתא ג' מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו א"ר יהושע הכהן הוא הביא לפני המלאכים מים שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן ואל הבקר רץ אברהם א"ל הקב"ה הוא טהרתם של בניך, יהיו נותנין מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים עכ"ל, הנה חידש לנו הפסיקתא שטהרת מי חטאת נמשך גם מואל הבקר רץ אברהם, ונראה לפרש דהנה טבע הבקר להתגאות, ואמרי ז"ל שור מתגאה בבהמה וע"ז מורה קרן השור ודוגמתו וכל קרני רשעים אגדע, אך מ"מ יש מעלה בשור, שעם שטבעו להתגאות יש בו נמי כח להתלמד לסבול עול בעליו כמ"ש ידע שור קונהו, ואמרם ז"ל ישים אדם עצמו כשור לעול, הרי שטבע השור להתלמד לקבל עליו עול, ובאמת שזה רבותא יותר משאר בע"ח המקבלים לימוד לסבול עול שהרי הם אין טבעם להתגאות כ"כ, ובנקל להם להכנע, אבל זה שדרכו להתגאות בטבעו ומ"מ הוא מתלמד לסבול עול הוא רבותא יותר:
6
ז׳והנה בזה יתבארו דברי המדרש ואל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, שזה מעלת ישראל עם שטבעם חזק וגבוה כאמרם ז"ל שלשה עזים הם ישראל באומות, מ"מ עם כל טבעם הגבוה הם מקבלים לימוד התורה, וממעטין עצמם לרצון השי"ת וכאמרם ז"ל כי אתם המעט מכל העמים בשביל שאתם ממעטין עצמיכם, אבל הענין מה שבזה המעשה שאל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה, י"ל דאאע"ה היו בו שתי המדות יחד שהי' נקרא איתן כמ"ש איתן זה אברהם כמ"ש משכיל לאיתן האזרחי, והיינו שגובה וחוזק לבבו הוא עד להפליא שאיש יחיד התייצב כחומה בצורה נגד כל העולם בהתגלות והי' הולך וכורז נגד דעת כל העולם שהיו מבקשים את נפשו והשליכוהו לכבשן האש, ועם זה הי' לבו רך ונכנע מאד לרצון השי"ת, וכמו שאמר ואנכי עפר ואפר והי' ממשיך חסד לכל העולם והי' משפיל א"ע נגד אנשים אפי' פחותים כערביים המשתחוים לאבק שברגליהם ולהמשיכם תחת כנפי השכינה, וזהו הענין שתחילה אמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, היינו כענין אמרם ז"ל מה מים שמניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך כך תהי' דעתו של אדם שפילה עליו, כי זה התחלת אדם להתקרב כי אם עודנו בגסות רוחו בלתי אפשר שיהי' ממנו תועלת, אבל שפלות והכנעה לבדה עדיין אין בה שבח ועוד יש חשש יאוש, ע"ז השתמש עוד במדה שני' שלו, וזהו ואל הבקר רץ אברהם, היינו להגביה את לבם בחיזוק עצום, ובתנאי לא כטבע תולדות הבקר אלא כטבע שקנה ע"י למוד, היינו שיהי' לבו חזק ואיתן ומלומד לקבל עליו עול מלכות שמים, וזהו שרץ לקדם אותה אימה שכתיב בה ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, שבאמת זהו מדת ישראל, וע"כ בדרכו זה שבא לקרב את האורחים הקדים את אומה זו שיהי' בחירת השי"ת בהם ולא בזולתם שאין בהם מדה זו:
7
ח׳ולפי האמור י"ל שזה עצמו הוא ענין טהרת מי חטאת, שמים חיים הוא ענין הכנעה כנ"ל כמו שאמר אברהם יוקח נא מעט מים, אבל לא הכנעה ושפלות להסתפק בשפלותו אלא מים חיים שמשתוקק למעלה, ואף שטומאת מת אינה פורחת ע"י טהרת המים כנ"ל, אך נצרך להצטרף גם אפר פרה הנמשך מהא דואל הבקר רץ אברהם, ויתבאר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני האדומו"ר הגדול זצוקללה"ה מקאצק שנקל להגוף לסבול כל מיני סיגופים וענויים מלסבול עומ"ש עכ"ד, וע"ז מורה אפר הפרה שנשרפו כל חלקי חיות הטבעית ואינו נשאר אלא אפר לבד רומז לקבלת עומ"ש, וכפי מסת קבלת עומ"ש שהגוף מקבל על עצמו, באותה מדה דוחה ממנו כחות הטומאה שאינה יכולה לסבול קבלת עומ"ש כלל, ורומז לזה מש"ה מפני שרי גבירתי אנכי בורחת, ומאחר שהטומאה פורחת מתוך תוכו של האדם ואין לה עוד ענין עם תוכית האדם אלא מרחפת בחיצונותיו, שוב המים דוחין אותה לגמרי, קו"ח מטבילת מים שהטומאה אין לה שום מקום:
8
ט׳ובזה יובן טעם פסול העול, שלא מצינו זה בכל הקרבנות, לרמז שהעיקר שנתבקש מאפר הפרה הוא קבלת עומ"ש, וכבזוה"ק ריש בהר דעול מלכות שמים אינו שורה במי שהוא כפית באחרא ויש עליו עול אחרים, ע"כ עליית העול מסלק הרמז של קבלת עומ"ש, וי"ל שכל ענין החומרות ושמירה יתירה שהניחו חכז"ל על ענין אפר הפרה, מה"ט הוא להורות שכל ענינה הוא עול מלכות שמים, וכל מה שמניחין עלי' ביותר עול התורה ומלכות שמים משובחת:
9
י׳ובזה יש ליתן טעם על מה שאין הזאה דוחה שבת שבזוה"ק שבשבת פטור מעומ"ש דהיינו תפילין, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבשבת כל עבודת האדם היא אהבה ורצון, ולא שייך לקרוא אותו עול, ע"כ מאחר שכל ענין אפר הפרה שמטהרת הוא הקבלת עול מלכות שמים אין זה ענין לשבת שצווחין אף עקתין בטלין ושביתין:
10
י״אוע"כ י"ל דזמן פרשת פרה מתכוונת בין זכור לחודש, שזכור הוא סילוק נקודת עמלק מלב כל איש, וחודש הוא זמן קבלת עול עבודה ומלכות שמים, ופרה שבאמצע הוא מחמת שיש בה שניהם יחד, מים חיים לעומת דחיית עמלק, ועפר שריפת החטאת שהוא קבלת עומ"ש לעומת חידוש עבודה שבפסח:
11
י״בזאת תורת העולה וגו' וכבר דקדקנו דתרומת הדשן לאו דווקא מדשן של עולת התמיד באה אלא מכל הנקרב על המזבח ואפי' מחלבי השלמים ואימורי החטאת נמי, ולמה תלה הכתוב בעולה:
12
י״גונראה לפרש עפ"י דברי הש"ס ברכות אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אי אזיל מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, ודקדקו המפרשים אי הזכרת יום המיתה מועלת ביותר לדחות את היצה"ר אף שלא נדחה ע"י תורה וק"ש, למה לי' לאמתוני ולא יזכיר לו תיכף בראשונה את יום המיתה, מה גם לפי מה ששמעתי מכ"ק אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר דהא דיזכיר לו את יום המיתה איננו יראת העונש אלא שיזכיר לעצמו שיצא מעוה"ז ריקם ערום ויחף בלי תורה ובלי מצות ושם א"א לעשות מאומה, א"כ ישאר בעל מום ומחוסר אבר מכל צד ולא יועיל לזה לא עונש ולא גיהנם, שהם אינם אלא מסלקים הפסולת אבל אינם מוסיפים שלימות איברים וגידים ועצמות עכ"ד, וא"כ הוא תוכחת חיים המוספת חיות והתלהבות, למה לא יזכירהו תיכף בראשונה, ונראה דהנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושכל, ובודאי אדם השלם ששכלו מזהיר ומתעורר הוא כלי זיין היותר טוב שבעולם, כי כשהשכל מאיר הא למה דומה לאדם בר דעת שאי אפשר לו להושיט ידו לתוך רמץ גחלים ואש בוערה מחמת ידיעתו הברורה שישרף ידיו, מכ"ש לעבור על רצונו של מי שאמר והי' העולם שלאדם בר דעת הוא נגלה שנזקו יותר מהשטת ידו לתוך האש, וכל ענין יצה"ר הוא שמסתיר ומשכח ממנו את דברים אלה, אך מי ששכלו איננו כ"כ בהיר ואינו יכול לצייר זה לנגד עיניו, מ"מ אם מדתו טוב ומגזע ישרים גזעו, כאשר יעור כאיש הניעור משנתו לא יסבול מדתו להנזר לבושת, אך מי שגם זה איננו בו, מ"מ אם יצייר בנפשו שבמעשה זה מאבד את חייו, ולאט לאט יסיתהו יצה"ר עד אשר יוציאו ריקם מהעולם יתחזק בטבע גופו שלא להמשך אחריו, וע"כ שלשה אלה, תורה, ק"ש, והזכרת יום המיתה, הוא כנגד אלה, תורה הוא בהירת השכל, ק"ש הוא התעוררת מדות טובות וגזע נפש ישראל שמעצמם הם נמשכין אחר השי"ת, הזכרת יום המיתה מועיל עכ"פ לעורר את גופו שיראה ויבין מהו לפניו, וע"כ תחילה ישתמש בהיישרת השכל ע"י תורה, שזה יותר טוב מהכל, אך באם דעתו ושכלו בשפלות, עכ"פ יקרא ק"ש לעורר בו מדות וגזע נפש ישראל, ואם כבר נפשו נשפלה עד שאול תחתי' ואיננה משתוקקת עוד למדותי' הטובים, עכ"פ יעורר את בחי' גופו להצילהו מלצאת מעולמו ריקם, ומעתה אין שום קושיא להתחיל תיכף בתרופה הגופנית בעוד שיש לפניו תרופות טובות מאלה ע"י השכל והנפש:
13
י״דונראה כי נגד שלשה אלה הם שלשה חלקי הקרבן שהוא דם, ואברים ופדרים, ודשן, דם הוא חלק המובחר שהוא הנפש וחיות הקרבן, זהו מקרבת את שכל האדם שהוא חלק המובחר שבו, וזה לעומת יעסוק בתורה, או"פ שבהם מלובש טבע הקרבן מקרב את נפש האדם ומדותיו, וזה לעומת יקרא ק"ש, אך הדשן באשר כלה ממנו כל החיות אינו מתקרב בפנים אלא נדחה לחוץ, וכבזוה"ק דקב"ה לא אתרעי בגופא דב"נ אלא בנשמתא דבי', והוא דמיון גוף האדם שאיננו עולה בעלותו מעוה"ז, אלא נטמן בעפר הקברות, ומ"מ איננו ח"ו לעולם אלא עתיד לעמוד לתחי' לאור באור החיים, ולזה בא הרמז בתרומת הדשן שהוא לעומת הגוף ושמו אצל המזבח ונבלע במקומו ומתאחד עם המזבח והאדמה שסביביו, והדברים עתיקים, ומ"מ מובן שהרצאת הגוף לא שישאר לעצמו אלא תכליתו הוא להתאחד עם הנפש והשכל:
14
ט״וונראה עוד לומר שדוגמת שלשה חלקי הקרבן הנ"ל יש שלשה סוגי קרבנות, עולה, חטאת, ושלמים, עולה מכפרת על המחשבה שהיא פגם בשכל האדם, חטאת על שגגת המעשה המתייחס לנפש, וע"כ נזכר בפרשת החטאות כמה פעמים נפש, אף שנעשה בלי כוונת הנפש, ומ"מ צריך שתהי' הכוונה להמעשה ולא יהי' מתעסק, וכבר הגדנו שלולא שהי' רצונו שהוא נפשו אחוזה בדבר הזה או שהתאוה אליו לפעמים לא הי' מזדמן לפניו כזה והי' נתקיים בו רגלי חסידיו ישמור, וע"כ חטאת מקרבת את הנפש, שלמים הוא לקרב גם את בחי' הגוף וע"כ הבשר נאכל לבעלים שהרמז לקרב גם את גופו לקדושה, אך זה יתכן רק אחר התקרבות השכל ובאמצעות השכל גם גופו נתקרב, וע"כ מתן דמו שוה לעולה, וכמו שהגדנו לעיל בתרומת הדשן שכל התקרבותו הוא באמצעות השכל, וע"כ מתן דמו לעולם אחר תמיד של שחר, ולא מאוחר מתמיד של בין הערבים, מורה שכל התקרבות הגוף הוא באמצעות השכל:
15
ט״זולפי האמור יתבאר הא דתלה הכתוב תרומת הדשן בעולה דווקא, דאם יצוייר שאין כאן עולה שהוא התקרבות השכל כנ"ל, לא הי' אפשר כלל כל ענין תרומת הדשן:
16
י״זוהנה פרשת החודש היא התכלית שהוא ענין התחדשות עבודת ישראל להשי"ת כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, ובניסן מתחילין התרומה חדשה, ושלשה פרשיות הקודמות שקלים, זכור, ופרה, הם הכנה לזה, במחשבה דיבור ומעשה, שהם לעומת גוף ונפש ושכל כמו שהגדנו במק"א, מחשבה לעומת תורה וקרבן עולה שהוא בשכל כנ"ל, וזה שקלים עשר גרה מספר יוד, שהשכל כולל כל עשרה כחות הנפש, וברש"י פ' בשלח יוד ע"ש המחשבה נאמר, זכור הוא בחי' הדיבור וכאמרם ז"ל זכור בפה, והוא לעומת ק"ש שבדיבור, וקרבן חטאת והאיברים והאמורים שהם לעומת הנפש, פרה היא העשי' שבגוף, ובש"ס ריש יומא לעשות זו מעשה פרה לעומת קרבן השלמים, ותרומת הדשן, ע"כ לא נתבקש מפרה אלא האפר לבד, והם לעומת שלש אותיות הראשונות של שם הוי' ב"ה והכנה לפסח, שהיא לעומת ה"א האחרונה שבשם הוי' ב"ה, ישמע חכם ויוסף לקח:
17