שם משמואל, צו י׳Shem MiShmuel, Tzav 10
א׳צו ושה"ג שנת תר"פ
1
ב׳בטור שאנו קורין לשבת שלפני הפסח שבת הגדול מפני נס גדול שהי' שם שאז איקלע יום העשור לחודש בשבת והי' נס בלקיחת השה לפסח שלא היו המצריים יכולין לומר להם דבר, והכל תמהו א"כ יום העשור צריכין לקרותו גדול אפי' איקלע בחול, ולמה אנו קורין גדול ליום השבת אפי' לא איקלע בו יום העשור, וכבר דברנו בזה בעזהי"ת:
2
ג׳ונראה עוד לומר, דהנה יש להבין היות ידוע דשורש כל קדושת המועדים נסתעף מקדושת שבת, וע"כ הוקדם שבת בפרשת מועדים, וכמו שאנו אומרים בקידוש היום תחילה למקראי קודש, וא"כ במצרים שעדיין לא נצטוו על השבת אלא במרה, איך הי' אפשר לחול קדושת יו"ט, ואף שתאמר שאז לא היתה קדושתו קדושת המועד אלא מחמת נס היציאה, מ"מ הלוא בפרשת החודש הוזכרה קדושת יו"ט של פסח לדורות, אף שעדיין שבת לא ניתן לישראל:
3
ד׳ונראה דהנה כבר הגדנו שהתפשטות גלות מצרים לא הי' בפעם אחת כמבואר במדרשים, חלוקי דיעות, והגדנו שכל דברי חכמים קיימים, תחילה הי' כשנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, ואח"כ כשמת יוסף נתפשט הגלות עוד יותר, ואח"כ כשמתו השבטים, ואח"כ כשמתו כל השבעים נפש כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו יכל הדור ההוא, ובאשר יעק"א ע"ה הי' נשמת ישראל הי' מאיר עיניהם ולא הי' ביכולת טומאת מצרים להחשיך את עיניהם למשכם לדיעות ע"ז וכישוף, וכשמת יעק"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מחמת צרת השיעבוד הרוחני למשכם לקילקול השכל והי' להם בזה מלחמה גדולה מלחמה רוחנית, ובעוד יוסף קיים שגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, לא הי' ביכילת טומאת מצרים למשכם לתאוות רעות וכשמת יוסף התפשט גם כת טומאה זו, וכשמתו השבטים שהי' ענינם קישור העולמות כמ"ש והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והפתרון הוא קישור העולמות התחתון בהעליון, ובכלל זה הגוף שמהתחתונים עם הנפש שמהעליונים, וכשמתו הם נתפשטה טומאת מצרים המושכת לשפ"ד שהוא ענין פירוד בין הדבקים, הן עולם מעולם והן נפש מהגוף, אך כ"ז הי' ברוחנית בלתי שיעבוד הגוף, וכשמתו גם השבעים נפש נתפשט שעבוד הגוף, וע"כ כשהכתוב מדבר משעבוד הגוף הזכיר בו וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא:
4
ה׳ולעומת שהתפשטות הגלות הי' בזמנים חלוקים, כן הגאולה היתה צריכה להיות בזמנים מתחלפין, בר"ח כשנאמר להם פרשת החודש ניתן בהם כח השכל, והנשמה, שנסתם כשנפטר יעק"א כמו שהי' בבריאת העולם שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, ובעשור לחודש שלקחו את השה וקשרו אותו בכרעי המטה רומז למטתו של שלמה ובהמ"ק שנקרא חדר המטות, וכברש"י שיר השירים וכמ"ש תוכו רצוף אהבה נסתלק כח התאוה של מצרים, ובי"ד לחודש שחיטת הפסח נסתלק כח המושך לשפ"ד ונהפך על המצריים כבמדרש אתם שוחטים פסחים ואני שוחט בכורים, ובלילה בעת אכילת הפסח נגאלו לגמרי ונסתלק השעבוד של פרעה כבמכילתא שאמר פרעה לשעבר הייתם עבדי עכשיו הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין, א"כ הרי ארבעה זמני גאולה לעומת ארבעה זמני התפשטות הגלות:
5
ו׳והנה בלשון רש"י שכיון שנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל, כפל הלשון עיניהם ולבם מהו, ובמק"א הגדנו עיניהם הוא השכל ולבם הוא התשוקה שבלב שהי' מעולם תשוקת לבם של ישראל לאביהן שבשמים, אך לפי דרכינו הנ"ל לא יתכן פירוש זה כי אף שנפטר יעק"א מ"מ בעוד יוסף קיים עדיין לא התפשטו כחות אהבה חיצונית על ישראל, וממילא עדיין לא נפגם תשוקת ישראל לאביהן שבשמים, ונראה ששניהם בענין השכל, והיינו שבענין השכל נכלל שני דברים, נתינת השכל באדם שישכיל וידע מה שלפניו, אבל זה לבד עדיין אין מספיק אלא צריך שיתבונן בו וישם הדברים אל לבו, וכענין שכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הידיעה לבד אינה מספקת אלא צריך שישים הדברים אל לבו להתבונן בו, הא למה זה דומה לאיש שנותנין לפניו לאכול, ואם אינו שם המאכל לתוך פיו ויאכלנו ימות ברעב, כן הוא בענין השכל אם אינו שם הדברים אל לבו אינו כלום, וזהו אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, כי הדעת נותנין לאדם מן השמים, אבל אם אינו מתבונן בו אין לו מאומה, אלא השי"ת מלמד את האדם בינה, היינו איך להתבונן:
6
ז׳והנה אמרו ז"ל שהיו ישראל במצרים כעובר במעי בהמה, וע"כ כמו עובר שעדיין לא ניתן בו הדעת כדמיון זה הי' ישראל, וזהו שנסתם עיניהם של ישראל שהיו כמו עובר שלא נפתחו עיניו והעפעפים הם כסתימה בפני עיינין, ונעדרה מהם השפעת השכל, והוסיף לאמור שגם בינת הלב היינו להשים הדברים אל לבו במעט שכל שהי' בהם מכבר נפגם בהם, כי כחות הרעות של מצרים היו מבלבלין את הרעיונות ואת המחשבות עד שלא יכולו להשים הדברים אל לבם, והוא כענין שבזוה"ק ח"ג (קכ"ג.) ואית נטירין אחרנין כגון נחשים ועקרבים ושרפים ונטרין ההוא טוב דלא ייעול תמן דלאו איהו ראוי למיעל יכו' כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חושך ואפילה נחשים ועקרבים חיות ברא אתקריאו ומבלבלין מחשבתי' וכו', כדמיון זה היו כחות הרעות של מצרים כנחשים ועקרבים שהיו מבלבלין את הרעיונות ואת המחשבות, וע"כ הי' אז סתימה בכפלים, נסתם "עיניהם" היינו שלא יושפע בהם בחי' השכל, "ולבם" היינו אלו נחשים ועקרבים היו מבלבלין אותם עד שלא יכלו להשים הדברים אל לבם, ושתי אלה הם היפוך מ"ש, וידעת היום, והשבות אל לבבך:
7
ח׳והנה זה שהיו ישראל נעדרי השכל וכמו עובר שלא נפתחו עיניו, שמזה הי' הגאולה בר"ח כשנאמר להם פרשת החודש הזה לכם וקבלו ישראל על עצמם לעשות הפסח ולמסור נפשם כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים וגו' ולא יסקלונו וכמו בבריאת אדה"ר שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, היפוך מהא שנסתם עיניהם כשנפטר יעק"א, ואך לסלק את כחות הרעות הנקראים נחשים ועקרבים המבלבלין את הרעיונות ואת המחשבות שלא יהי' ביכולת להשיב הדברים אל לבם עדיין לא נסתלק, כי הסט"א אינם יודעים מה שבסתר, וע"כ בית הסתרים אינו מקבל טומאה, ובודאי כמו כן להיפוך שזה שבפנימית ישראל שקבלו על עצמם למסור את נפשם כנ"ל לא הרגישו נחשים ועקרבים אלו, עד בעשור לחודש שעשו ישראל מעשה בפועל שלקחו את השה וקשרו אותו בכרעי המטה והי' זה מרידה ופריקת עול מלכות הרשעה מעל שכמיהם בגלוי, אז נסתלקו גם נחשים ועקרבים אלו ויצא לפועל ולאור עולם את נשמת חיים שניתנה בהם בפרשת החודש כנ"ל, ונסתלק לגמרי החסרון שנחסרו מחמת פטירת יעק"א ע"ה, והי' כענין מי שהי' ישן או גוף מת שניתן בו נשמה בר"ח והתחיל להתעורר ולהתנענע ולעמוד ולילך ברגליו בעשור לחודש, ובא זה יחד עם סילוק החסרון שנחסרו מחמת פטירת יוסף הצדיק שגדר עצמו מן הערוה כנ"ל [כי ידוע שיעקב ויוסף גוף וברית חשבינן יחד, והוא תרין ווין כחדא אזלין ע"כ גמר הגאולה שחזר להם ענין יעקב הי' יחד עם מה שחזר להם ענין יוסף]:
8
ט׳ויש לומר דזה ענין שתי מצות שניתנו לישראל שיתעסקו בהם, פסח, ומילה, עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלעומת אור הניתן מהשמים צריכין למצות מעשיות כדי שיהי' קיום באדם, ואם לא לעומת שבא כן ילך, וע"כ לעומת פתיחת העינים [היפוך מה שנסתמו עיניהם בגלות] והי' האור מאיר בהם כמו נשמה לגוף ניתן להם מצות פסח שהוא לשון דילוג היינו אורות גדולות למעלה ממדריגתם שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה וזכו למיכל על פתורא דמלכא והוא דומה לנשמה חי' לגוף המת, ולעומת הסרת הנחשים ועקרבים שהיו מבלבלין את הרעיונות ואת המחשבות עד שלא יכלו להשיב את הדברים אל לבם, ניתן להם אז מצות מלה שהיא להסיר את הערלה שהוא חלק הנחש וגדר הערוה, וא"כ מצות אלו פסח ומילה מקיימים בישראל ענין הגאולה [היפוך מה שנסתם "עיניהם" "ולבם" של ישראל מצרת השעבוד] ענין יעקב ויוסף סלה:
9
י׳והנה ידוע שיעקב הוא שבת ונקרא נחלת יעקב, וגם מוסף שבת הוא יוסף כידוע בכוונות ובזוה"ק דשבעה מוספין מתיחסים לשבעה צדיקים ומהם מוסף שבת ליוסף, וע"כ כדי שיצא ענין יעקב ויוסף לפועל כנ"ל הי' נצרך שיהי' ביום השבת יום המתיחס להם, וע"כ מצינו ביעקב שמירת שבת כבמדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת וכו' וכן ביוסף וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת, ואף שלא שמרו את התורה בחו"ל כתב הרמב"ן שהי' ללמד את בניו ענין חידוש העולם, ולפי דרכינו הטעם מפני שיום השבת מתיחס ליעקב ויוסף, וע"כ כדי שיצא ענין יעקב ויוסף אל הפועל כנ"ל הי' נצרך שיהי' ביום השבת יום המתיחס להם, ועוד שהי' ענין זה לישראל כמו נשמת חיים לאדה"ר ונתגלה בפועל בעשור לחודש כנ"ל, וע"כ נצרך שיהי' ביום השבת נשמה ביומא דנשמתא, ואף דשבת עדיין לא ניתן לישראל מ"מ הוא קבוע וקיימא, ושמרוהו יעקב ויוסף, ויש להוסיף ולומר דאלמלא איקלע יום העשור בשבת לא הי' אפשר לצאת בו לפועל ענין יעקב ויוסף כנ"ל:
10
י״אולפי האמור יש לפרש הא דאיתא במדרשים ובפייט פרשת החודש שמולד הלבנה הי' אז ביום החמישי בחצות שאין בכח בו"ד לראותו בו ביום כי שיתא שעי מיכסי סיהרא אלא שהראהו הקב"ה למשה במראה הנבואה, ולכאורה בלתי מובן מה הי' חסר אם עברוהו ליום המחרת כמו לדורות כשאין הלבנה נראית מעברין אותו, אך להנ"ל י"ל דאם עברוהו והי' ר"ח ביום הששי, שוב לא הי' איקלע יום העשור בשבת ולא הי' אפשר לצאת בו לפועל ענין יעקב ויוסף כנ"ל, והי' זה עיכוב לכל ענין הגאולה:
11
י״בולפי האמור יתפרש איך הי' אפשר לקדושת חג הפסח להאמר במצרים טרם נצטוו ישראל על השבתות, אף דשבת הוא תחילה למקראי קודש כנ"ל, אך לפי דרכינו שהכל תלוי ביעקב ויוסף שהם שמרו את השבת, וזה הי' יסוד הגאולה שיצא לפועל ענין יעקב ויוסף ביום השבת, א"כ שוב יום השבת הוא תחילה גם למקרא קודש זה שהוא חג הפסח, אף שישראל עדיין לא נצטוו, מ"מ הרי כל היו"ט בא מחמת אלו ששמרוהו ומחמת שאיקלע בשבת:
12
י״גומעתה מובן ענין שבת הגדול ולא קרינן ליום העשור יום הגדול, כי היתד שהכל תלוי בו הוא יום השבת, ואלמלא שאיקלע בשבת לא הי' מועיל מה שהוא יום העשור:
13
י״דוממוצא הדברים שגם לדורות ענין שבת הגדול שרגש חיות שקבלו ישראל בקריאת פרשת החודש יצא לפועל בשה"ג וכמו גוף מת שעמד לתחי' והתחיל לצאת ולבוא ברגליו, וע"כ אפי' מי שהי' בשפל המדריגה עד מאד ואפי' בבחי' רשעים בחייהם שקרויין מתים, בכחם אז לשוב לתחי' ולאור באור החיים, וזכות יעקב ויוסף מסייעתם:
14
ט״וויש לומר שדומה לזה הוא ענין תרומת הדשן כיון דקרבן יש בו שלשה ענינים, דם שהוא הנפש מכפר על הנפש, איברים ופדרים מכפרים על מדות שבלב שדוגמתם הם חלקי הזן שבאיברים ופדרים שממנם תוצאות כל המדות כידוע, והם בתמורות טוב ורע ומתבררין על המזבח, וחלקי הטוב עולין לריח ניחוח בלהב אש המזבח וחלקי הרע בעשן כלו, וממנו ניזונים כחות החיצונים, וחלק השלישי הוא אפר הנשאר על המזבח בלי שום חיות, ואפר האיברים לכ"ע אינו מצמיח כמ"ש התוס' פרק כסוי הדם, ומ"מ תורמין ממנו מלא מחתה ומועלין בו מגזירת הכתוב, והוא רמז לאיש שכלה ממנו כל חיות הקדושה מ"מ לא יאמר נואש אלא יש זמנים מיוחדים לחסד שיש מקום להתקרב אפי' אנשים כאלה, וביותר הוא בימים האלו שהוא זמן שליטת החסדים, וכמו תרומת הדשן שהוא רק בבוקר ותחילת עבודה דיממא הוא זמן החסד, שלא מצינו בשאר עבודות שישתנה עבודת תמיד של שחר מעבודת תמיד של בין הערבים, ואפי' שני גזירין הם נמי בתמיד של בין הערבים אלא ע"י שני כהנים, אבל תרומת הדשן אינו אלא בבוקר זמן שליטת החסדים ולא בזמן מנחת הערב שהוא שעתא דדינא, כן נמי לאנשים כמו אלה זמן הזה מסוגל להם ביותר, ואשרי מי שאינו מוציאם לריק:
15