שם משמואל, ואראShem MiShmuel, Vaera
א׳שנת תרע"א
1
ב׳וארא אל אברהם וגו'. להבין מה הי' זה תשובה על שאלתו למה הרעות וגו'. ואם עדיין לא היתה עת הגאולה, ושצריכין עוד למירוק למה זה שלחתני כמו שפירשו המפרשים ז"ל, ונראה דהנה היו ז' צדיקים מאברהם עד משה שכל אחד הוריד את השכינה מרקיע לרקיע עד משה רבינו ע"ה שהורידה לארץ כדאיתא במדרש, ונראה דכמו שביעי בימים היא שבת כ"כ משה רבינו ע"ה הי' השבת של ז' הצדיקים, היינו שכל ששה הצדיקים שלפניו היו כמו ששת ימי המעשה שעבודתם הי' להמשיך קדושה בעולם הטבע להאיר את הטבע באור אלקי, וכבמדרש נח משל למלך שמהלך במבואות האפלים וכו' עד בוא והאיר לפני, כי בכל ענינים שהי' הטבע עומד כנגדם כמו עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה, וכמ"ש בעל העקידה על דברי המדרש ויצא נעשה כל העולם ככותל לפטו, והם בכח קדושתם בקעו את כל חומות ברזל העומדים לפניהם ונמשכו אחר רצון השי"ת, בזה האירו את עולם הטבע עד שהי' בכחם להוציא יקר מזולל ולגייר גיורים, ולברר הטוב מן הרע, והוא בכח השם אל ש' לעשות נסים נסתרים מלובש בטבע כמ"ש הרמב"ן, עד שבא משה רבינו ע"ה ועשה אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע לגמרי והראה שהטבע נדחה לגמרי מפני רצון השי"ת, והוא בכח שם הוי' שנותן בכל עת הוי' חדשה, ולעשות אותות ומופתים בשינוי ממנהגו של עולם, והוא כעין יום השבר שאין בו מלאכת הברורים כלל וכאילו כל מלאכתך עשוי', רק שביתה והעלאת העולמות היפוך ששת ימי המעשה, שהם עולם הטבע שהי' נמתחת והולכת, אך הנה לפי הנהגת ששת ימי המעשה, ועבודת ה' לברר את הטוב מן הרע, לעומת זה מאירה אח"כ באדם קדושת השבת, שבמה שהאדם הולך ובוקע את כל חומות ברזל שכנגדו, ולמרות כל המניעות והמחשבות הטורדות אותו הוא מתאמץ בעבודת ה', זה נקרא שהוא הולך בחושך ולא יושב, וזה שכתוב (ישעי' ט' ה') יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, ויש לפרש שהאור גדול הוא אור השבת אבל יושב וגו', היינו מי שהמניעות מטרידים אותו ומונעים אותו מהלוך בעבודת השי"ת ונשאר יושב, לזה אור השבת נגה עליהם בלבד, ולא אור גדול כאותן ההולכים בחושך, וכ"כ האבות הקדושים בשביל עבודתם כענין ששת ימי המעשה והילוך בחושך כמ"ש אשר התהלכו אבותי לפניו, וכבמדרש הנ"ל, שהאירו במבואות האפלים וכמ"ש מי העיר ממזרח שדרשו כמו האיר, אח"כ הי' ביכולת משה רבינו ע"ה לפתוח את עולם הנסים בשביתת הטבע מענין שבת, וזה בכל עצב יהי' מותר ובמדרש בכל הדברים שאדם נושא ונותן בהן ד"ת הוא נוטל עליהם שכר, היינו בכל הדברים שהוא עושה עפ"י הנהגת ושכל התורה בזה הוא מאיר אור התורה בעולם הטבע ונוטל עלי' שכר היינו אור קדושת שבת:
2
ג׳והנה כ"ז בידינו מכח ירושת אבות, ומכח משה רבינו ע"ה שהאבות הקדושים השרישו בקרבינו זה הכח להלוך בתוך החושך והמניעות המסתירים את אור אלקי בתוך הטבע, ולהביא את אור אלקי בתוך הטבע ע"י עבודתינו בתורה ותפלה ובסור מדע, ואח"כ לקבל את אור קדושת שבת לפי רגלי העבודה כל ששת ימי המעשה, שיהי' כאלו כל מלאכתינו עשוי', שיהי' כאלו כל הטבע שובחת, ובהלו אור קדושת שבת על ראשינו להתענג על ה', ושבת היא יומא דנשמתא מענין עוה"ב:
3
ד׳אך לכל אלה היו צריכין מירוק וזיכוך בארץ מצרים ובטרם בא משה רבינו ע"ה שהי' כח ישראל רק מירושת אבות הקדושים, וכעין ששת ימי המעשה, לא הי' זיכוך ומירוק רק כנגד זה, אבל אח"כ כשנשתלח משה רבינו ע"ה אל בני ישראל ונעשו עמו של משה, כמאה"כ ויזכור ימי עולם משה עמו, השיגו גם זאת המעלה להיות ראויים לקדושת שבת למעלה מהטבע, ושיהי' כאלו כל מלאכתו עשוי', שוב היו צריכין מירוק וזיכוך גם לבחי' זו, ומירוק הזה הוא במה שהכבידו עליהם העבודה כ"כ עד שצא נשאר בהם שום בחי' עצמית כמאמר פרעה תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר, וזה לעומת שהקדושה כאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה, לעומת זה הוא בקליפה שלא יהרהרו כלל בעבודה, ובכן התי' מבואר שאל האבות נגלה רק בשם הזה, באשר עבודתם הי' להמשיך הקדושה אל הטבע. וכנ"ל, ע"כ בניהם במצרים לא היו צריכין מירוק רק בענין זה, אבל לעשה רבינו ע"ה נודע בשם הוי' שהטבע נדחית. וכנ"ל צריכין מירוק ג"כ יותר וכנ"ל:
4
ה׳ענין ד' לשונות של גאולה, דהנה גאולת מצרים היא ראש לכל הגאולות, גאולת ד' מלכיות, וגאולת הנפש, מכל ענינים, המעיקים לנפש ומפריעין אותו מעבודת ה', דהנה ידוע דבבחינה אחת הם עולם, שנה, נפש, ובזוה"ק דכמו שיש גהינם בעולם, כן יש גהינם בנפש, והיא מרה וידוע דארבע מרות יש, לבינה, אדומה, ירוקה, שחורה, וע"ז הד' לשונות של גאולה שמוציא מד' מיני גהינם ולעומתם בעולם ד' מלכיות, בבל הוא כנגד מרה אדומה ובמדרש, ובפסיקתא פרשת פרה, אדומה זו בבל שנא' אנת הוא רישא דדהבא, פרס ומדי הם כנגד מרה לבנה, דכתיב חדוהי ודרעוהי דכסף, וכסף הוא לבן, מלכות יון כנגד מרה ירוקה כידוע דמלכות יון בקליפה היא כנגד גוון ירוק שבקדושה, מלכות אדום כנגד מרה שחורה, שהם לקחו החיות והשמחה מישראל וכמ"ש (בישעי' כ"ג ז') הזאת לכם עליזה, וכן ירושלים נקראה עליזה, כשזה קם כו' שהם לקחו השמחה מישראל, וידוע בחכמת הרפואה שמחלת המרה שחורה קשה מכולם, וע"כ גלות אדום קשה משלשתן, כמ"ש לפנינו בשם המד"ר, וכמו המרה שחורה היא הסתלקות החיות כן בגלות אדום אין אתנו לא נביא ולא חוזה ואין לנו שיור רק התורה הזאת, שהתורה היא נותנת חיים לבעלי' רק באותו אופן שהוא יושב ושונה, וכמו שרמזו ז"ל כל היושב ושונה הקב"ה שונה כנגדו, כנגדו דווקא אם הוא לומד בחיות ורגש הנפש כן היא נותנת לו חיי הנפש, ובמדרש דכל המלכיות נקראו על שם מצרים, וכן הגאולה שהיתה במצרים היתה גם גאולה של ד' מלכיות, ולכן סדר הד' לשונות של גאולה והוצאתי, זהו רמז על גאולה מגלות בבל, דענין בבל הוא עירוב טוב ורע כמ"ש כי שם בלל ה' וגו' ומיכלא דהאי רשיעא בישרא בחלבא, וציץ של זהב נתנה בצלם של נבוכדנצר והי' מכריז אנכי ולא יהי" לך, וע"ז כתיב והוצאתי את בלעו מפיו, והצלתי הוא גאולה מגלות פרס ומדי, שהיו נתונים להשמיד להרג ולאבד וניצלו, וגאלתי היא כנגד גאולה מגלות יון, שהיו ישראל שרויין על אדמתם ולא הי' חסרים רק גאולה משעבוד יון כעין גאולת בתים שמסלק שעבוד הקונה, ולקחתי הוא גאולה מגלות אדום שהיא גאולה עתידה מלשון אני אהי' לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, וכאשר הקליפה מאדום היא מרה שחורה, מוציא מזה הוא התורה שהיא משמחת לב, וזה גופא הוציא ממצרים מהמרה שחורה שהיתה בגלות, ובמד"ר (ויקרא י"ג), משה נתן שלשתן בפסוק אחד ולזו בפסוק אחד, וכן דניאל ראה שלשתן בלילה אחת ולזה בלילה אחת, ר' יוחנן אמר ששקולה כשלשתן רשב"ל אמר יתירה, וכן בד' לשונות של גאולה שלשה ראשונות בפסוק אחד, והרביעית בפסוק אחד, מחמת שגאולה העתידה יתירה מכל הגאולות, וכ"ז יהי' בזכות התורה שהיא ולקחתי, כי ת"ת כנגד כולם, וע"כ מביאה הגאולה שהיא כנגד כולם, ובכלל ולקחתי אתכם לי לעם הוא הברית, כמ"ש בזוה"ק ועמך כולם צדיקים נטרי ברית, ושבת ג"כ מועילה לזה דבשבת ניתנה תורה ובשבת יעשה כולו תורה:
5
ו׳ובזה נבין סדר הד' גזירות שגזר פרעה על ישראל, וימררו את חייהם בחומר ובלבנים הוא כנגד גלות בבל, כמ"ש הבה נלבנה לבנים, אם בן הוא והמיתן אותו, זה כנגד גלות פרס ומדי שגזרו להשמיד להרג ולאבד, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, הוא כנגד גלות יון תבעל לטפסר תחילה, דמשום זה אמר וכל הבת תחיון ליקח להם לנשים כמ"ש במדרש, והגזירה הרביעית תכבד העבודה וגו', ונטל מהם שבת שאז היו קורין במגילות והשתעשעו בה ועי"ז נוטל מהם השמחה היא כנגד גלות אדום כנ"ל, וע"ז צוה הקב"ה השלך לפני פרעה יהי לתנין, דתנין הוא קרירות, ובלע מטה אהרן את מטותם לבטל מהם כח התנין של מצרים, דכמו שהגזירות היו הולכים ומוסיפין, כ"כ הגאולה, מהם הי' מתחיל מהגזירה האחרונה ומסלקה עד שנגאלו לגמרי, וע"כ לסלק המרה שחורה והקרירות בראשונה, נצטוה משה לעשות בתחילה מופת התנין כנ"ל:
6
ז׳במ"ר ממכת דם העשירו ישראל, יש להבין עפ"י דברי הזוה"ק דמכת דם היא מחמת דבגלות היו דינין מתוחין על ישראל והדינים ההם נקראים חרב לה' מלאה דם, וכאשר נתעורר זמן הגאולה והדינים נמתקו, נהפכו הדינים על המצריים, כענין ונשא עונותם אל ארץ גזרה, ומזה נתהוה מכת דם עליהם והדינים הלא באים מצפון, דהם גבורות, וכאשר נמתקו הלא נעשו כולם רק טוב לבד, לכן משם העשירו ישראל דמצפון זהב יאתה. והבן:
7
ח׳שנת תרע"ב.
8
ט׳וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל ש' ושמי הוי' לא נודעתי להם. ידועה הקושיא שכמה פעמים איתא אצל האבות שם הוי', הרי שנודע להם שם זה, וכבר דברו בזה רבותינו הראשונים ז"ל, ונראה דהנה במד"ר (במדבר פ"ג) ובילקוט (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב, אשרי מי שבחרו הקב"ה אע"פ שלא קרבו וכו' אי זה שבחרו זה אברהם שנאמר אשר בחרת באברם, אבל הוא לא קרבו וקרב את עצמו, יעקב בחרו הקב"ה וכו' והוא לא קרבו וקרב את עצמו, דוד בחרו וכו' וקרב את עצמו. ע"כ, והפירוש של לא קרבו הוא עפ"י מה שפירש"י פ' נח את האלקים התהלך נח, נח הי' צריך סעד לתמכו, אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו, ויש להוסיף עוד כי כל אלו היו נרדפין, אברהם מפני נמרוד כבמדרש (ויקרא כ"ז) שחושב והולך כל הצדיקים שהיו נרדפין, ובטבע אנושי איש נרדף לבו בל עמו, וצמצם את כל חושיו ומחשבותיו, אך במה שהקב"ה מקרב את איש ההוא, בזה עצמו מכניס השי"ת בו כח התקרבות, שיהי' הוא עצמו כל הכחות שלו מקורבים, שכל מחשבותיו יהיו מצומצמים בדבר שהוא רוצה, בתורה או בתפילה, ולא יטרדוהו ויבלבלוהו מחשבות שונות, וכן כל התשוקות שלו יהיו מצומצמות, ויפרק ממנו עול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם, וכן המוח והלב יהיו מאוחדים, שכל מה שישכיל השכל שכך ראוי לעשות, יהי' הלב חושק ולא לזולתו, אבל הם ע"ה לא היו נעזרים בזה מהשי"ת, אלא היו מתחזקים מאליהם, וע"ז שייך לומר בחרו ולא קרבו, שלא הי' נעזר מהשי"ת על ענינים האלה, רק הוא בעצמו הי' מתחזק עד ששם כל הבחינות שבו לאחדים בידיו, ואיש כזה יוצדק לומר עליו שהוא אחד, שהרי מתאחדים בו כל הכחות, וזה יש לפרש מה שנאמר באברהם אחד הי' אברהם, וכן יעקב, אף שהי' כל ימיו נרדף כאמרו לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, מ"מ היו כל הכחות שלו מתאחדים בעבודת השי"ת, וכן דוד, אף שלא היו נעזרים בזה מהשי"ת, וע"כ פעלו בכח קדושתם לאחד ולקשר כל העולמות, אברהם הוריד השכינה מרקיע הז', יעקב איש תם יושב אוהלים, ובזוה"ק שהם עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגליא, והיינו משום דאדם הוא עולם קטן, ובו נרמז כל העולמות וכל המציאות, במה שהוא מקשר את כל חלקיו, בזה הוא מקשר את כל המציאות, וזה הוא הפי' לא קרבו אלא הוא קירב את עצמו, היינו שקירב את כל חלקיו והיו לאחדים בידו, ובזה עצמו נתקרב להשי"ת, והיפוך מזה הי' עשו, קוצץ בן קוצץ נאמר על עמלק, והיינו דבמד"ר ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת, מפוזר ומפורד כאדרת, והלשון מפוזר ומפורד באדם אחד לכאורה מחוסר הבנה, אך הפי' הוא כנ"ל, מפוזר הוא שחלקי השכל שבו היו מפוזרים, ואף שהיו בו נכמות גבוהות ולא יתכן שלא נתעוררה בו לפעמים מחשבה טובה, מ"מ היתה מתבטלת בהמון מחשבות רשע וטרדתו בכסופין דהאי עלמא, וכן התשוקה וחשק שלו היו מפוזרים כמו המון מחשבותיו והבליו, ומפורד יוצדק לומר על שהלב הי' מפורד מהשכל, שאף שהשכיל לפעמים דבר טוב, הי' בלתי נשמע לחשק ותשוקות הלב שהי' רק לרע כל היום, ומצינו ביעקב כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו שהלשון כנוסו נמי צריך לפרש כנ"ל, וע"כ יעקב הי' מאחד ומקשר כל העולמות להשי"ת, ועשו הי' מקצץ ומפריד ועליו נאמר ונרגן מפריד אלוף:
9
י׳היוצא מדברנו אלה, שיש צדיקים כגון אבות העולם ודוד המלך ע"ה שהיו מתחזקים מאליהם לקשר ולאחד כל חושיהם ומחשבותיהם ותשוקותיהם בעבודת השי"ת, ולא הי' שום ענין וטרדה מטרידם ומהבלם מאומה, וכ"ז הי' בכח עצמותם אף בלתי שהי' נעזרים ע"ז מהשי"ת, וזה נקרא שלא נתקרבו אבל הם קרבו את עצמם, וייש צדיקים שהיו בענין זה נעזרים מהשי"ת, וזה ענין הכתוב שהתפלל דוד המלך בשביל כל ישראל יחד לבבי ליראה את שמך, שוהיו כל החישים לאחדים בידו ליראה את ה', וכמ"ש תעיתי כשה אובד בקש עבדך, כי מי שמחשבותיו שוטטים אנה ואנה בלי מנוח זה נקרא תועה בשדה ופונה כאן וכאן בלי מצוא דרך נכון, וצריכין לזה עזר מהשי"ת:
10
י״אוהנה ענין זה נקרא דעת כי דעת היא לשון חיבור, וכמו שפירש"י (בראשית י"ח) בפסוק כי ידעתיו, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו עיי"ש, הרי כי קירוב וחיבור הוא לשון דעת, אלא שאברהם לא המתין עד שנתקרב אלא שהוא קירב א"ע, והחיבור הי' מלמטה למעלה, ולפי התקרבותו נתקרב כנ"ל, שחיבר את כל חלקיו של עצמו, לעומת זה נתקרב גם הוא ונתחבר למעלה, ונראה דזה ענין ששת ימי המעשה ושבת, דבששת ימי המעשה צריך כל איש להתחזק ביותר בצמצום החוש, ולפי ערך עבודתו בששת ימי המעשה זוכה בשבת לבתי' דעת, כי שבת הוא דעת, כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם, ובשבת הוא זמן יותר מסוגל שיתקשר האדם בכל חושיו, כי אז מקרבין לאדם מן השמים, ולעומת הקירוב שנתקרב מלמעלה נולד באדם עצמו ג"כ כח הקירוב, וביכלתו לקרב כל חלקי חושיו להיות לאחדים בידו כנ"ל:
11
י״בולפי דברים האלו יש לפרש הכתוב וארא וגו' באל שדי, כי ידוע שהוא שם הצמצום האומר לעולמו די, וצמצום הוא היפוך הקירוב והחיבור, והיינו שהאבות לא נתקרבו אלא הם קרבו את עצמם, וזה ושמי ה' לא נודעתי להם, היינו ששם הוי' הוא שמהוה כל העולמות ומחמת התהוותם ממנו ית"ש יש להם קירוב וחיבור בצד מה, כמשפט העלול להעילה וזה נקרא ידיעה כנ"ל, שידיעה היא לשון חיבור, כלומר שלא נתחברתי עמהם, שבשביל זה יהי' להם כח החיבור כנ"ל, אלא שהם נתקרבו ונתחברו מעצמם, ומעתה לא קשה מה שנאמר להם כמה פעמים שם הוי', ויוצדק מה שנאמר לא נודעתי ולא לא נראיתי, ויוצדק ג"כ מה שלא נאמר ואודע להם באל ש', כי אדרבה שם זה איננו שם החיבור, ויתכן עוד לומר בטעם שם הוי' שנאמר נודעתי, כי שם הוי' מספרו במלוי אלפין מ"ה גימטריא אדם, ושם אדם פרשו ז"ל אפר דם מרה, והוא קיבוץ חלקים שונים, ע"כ יוצדק בו לשון נודעתי שהוא לשון חיבור כנ"ל:
12
י״גולפי דברים הנ"ל יש לפרש התשובה למשה רבינו ע"ה למה זה שלחתני, דאם עוד לא הי' הקץ למה מיהר לשלוח אותו אל פרעה, שהרי הרע עוד לעמך, ולהנ"ל יש לומר דהנה טעם הגלות בפשיטות שיתבחנו עצם מהות ישראל בהיותם בין הטמאים ולא למדו ממעשיהם, בני ישראל נחתין בני ישראל סלקין, וכמ"ש זוה"ק (ח"א קמ"ז: בס"ת), ביעקב אבינו ע"ה, כיון דאתדבק בהימנותא דלא איצטריך לי' לאתבחנא בההוא אחר דאיתבחינו אבהן דילי' דעאלו בשלם ונפקי בשלם, וכעין זה היו ישראל במצרים, ישראל הם קדושים והתורה העידה עלינו סוגה בשושנים, בגלות מצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם, והיו מושלים עליהם ועל בניהם ודכו לארץ חיתם, ומ"מ ישראל התחזקו בעצמם ולא נתבטלו בעצמם, ולא הניחו דרגין שלהם, ויצאו כולם זרע קודש בלי פסול, גן נעול אלו הזכרים גל נעול אלו הנקבות, ואחת היא ופרסמה הכתוב, והנה כל מעלתם זה שהי' קדושים הי' להם מלידה ומבטן מחמת קדושת האבות, שהולידו זרע קודש כי רוב הנולדים דומים בטבעם להמולידים, וכפי כוונתם וקדושתם בשעת שהולידום, אך ענין גזירה הרביעית לא תאספון לתת תבן לעם ולהטריד כל חושיהם בבהלה ומהירות, הרצים יצאו דחופים ומבוהלים לילך לבקש תבן מאשר ימצאו ויפץ העם בכל ארץ מצרים, וזהו היפוך דעת דקדושה כנ"ל, שיהיו כל חושיהם לאחדים בעבודת השי"ת, וא"כ גזירה הרביעית היא הבחנה לענין דעת דקדושה, וזה לא הי' להם מחמת ירושת אבות שהרי גם האבות לא הי' להם זה מלמעלה, שיהי' ענין זה דבוק בהם כמו טבע להוריש לבניהם, רק הם קרבו את עצמם כנ"ל, מה גם שזה אינו ענין תלוי בלידה שיהי' הנולד דומה למוליד כמובן, ע"כ לא הי' ענין לגזירה זו עד כאן שהרי לא הי' להם המעלה שיהיו צריכין להבחן:
13
י״דאך הנה ידועין דברי מהר"ל, שעיקר הגלות הוא הפיזור, וההפרש בין גלה לגאל שגלה הוא בהא, והא היא ד' ויוד באמצע, הד' מורה על הפיזור לד' רוחות ורק נקודה קטנה שהיא היוד באמצע, להורות שעדיין נשאר נקודה טמונה שעל ידה יכולין עוד להתאחד ולא אבדה תקותם, וגאל הוא אות אלף באמצע שהיא האחדות, וע"כ שורש הגאולה היא הקיבוץ, והנה הקיבוץ והתאחדות בין ישראל אי אפשר רק ע"י שכל אחד ואחד בעצמו מקבץ כל חלקיו וחושיו כנ"ל, ובאשר האדם הוא עולם קטן, כמו שהוא בעולם הקטן כן הוא בגדול, וסימנך בקטן החל ובגדול כלה, וע"כ כל עוד שכל אחד ואחד איננו מקובץ בעצמו, היפוך עשו שהוא מפוזר ומפורד כנ"ל, בלתי אפשר שתהי' הגאולה לקבץ הנפזרים, ומקרא מלא הוא לכן גלה עמי מבלי דעת, ע"כ עצת ה' היא תקום שמשה רבינו ע"ה שהוא דעת כנודע הוא הוא הגואל, והוא השפיע בחי' דעת בישראל, לא כמו שהי' אצל האבות שבחרו ולא קרבו כנ"ל. כי דור הזה בלתי אפשר הי' שיתקרבו מעצמם ואת עצמם כנ"ל. אלא שבזכותו פעל שהשי"ת נתחבר עמהם וזה גרם חיבור בין כל חלקי האיש בין בכלל בין בפרט, וכמ"ש בתחילת המאמר, וזה וידעתם כי אני ה' שהשי"ת נתן בהם בחי' הדעת, וע"כ איתא במדרש שמות שהשי"ת אמר למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, כי בלי משה רבינו ע"ה שהכניס בהם בחי' הדעת בלתי אפשר ה' להם להגאל, ומעתה כאשר משה רבינו ע"ה נשתלח בשליחות הראשון והכניס בהם בחי' הדעת, שוב צריכין להבחן בענין הדעת וזה הגזירה הרביעית, ונראה שבענין זה נמי נמצאו שלימים כי אחר כל הטרדות והבהלות נשארו בבחי' זו, והיו מקובצים בכלל ובפרט, וע"כ נאמר ויוכו שוטרי בנ"י וגו' שהיו חסים על חבריהם לדוחקן וקבלו לרצונם מכות מפני שלא יכלו לסבול דוחק חבריהם, וזה לאות שנשאר בהם בחי' דעת שהיא קיבוץ שאם לא הי' בפרט לא הי' נמי בכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט:
14
ט״ווממוצא הדבר אנו למדין הנה אנחנו בגלות אדום שהיא קליפה קשה היפוך בחי' הדעת, וכמו שנולד מפוזר ומפורד כנ"ל. עד כמה אנו צריכין להתחזק בצמצום כל החושים בתורה ותפלה, ושיהי' חשוקת הלב נמשך אחר ידיעת השכל, בששת ימי המעשה, ואח"כ לקבל הארה זו מלמעלה בשבת כנ"ל:
15
ט״זבמד"ר כי מה האדם שיבא אחר המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד וכו' עד אני ארבה ולבי לא יסור, אמרו רבותינו בא זה שעה עלה יוד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה וכו', ועל משה כיצד וכו' אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעות לעם הזה התחיל לדון לפניו וכו' נראה דשלמה המלך לפי השגת שכל אנושי ואפי' לפי חכמתו היתירה הי' החשבון צודק שיבו לא יסור, כי באם הי' טועה בחשבונו לא הי' צריך קרא לאמר טעם כי מה האדם שיבוא אחר המלך, רק בפשיטות שלב אדם מלא טעיות. וגם לא הי' נקרא חכם מכל אדם אשר כמקרה הכסיל גם הוא יקרהו שחושב וטעה, א"ו שהחשבון הי' צודק שלפי מעלת נפשו וחכמתו כל תשוקת עוה"ז וכסיפין דהאי עלמא לא הי" תופסין מקוה אצלו כלל, מה גם אשה חמת מלא צואה, ומה שהשתדל בנשים נכריות הי' כדי להכניע כל כחות חיצוניות להקדושה, כמבואר בספרים הקדושים, ולא הי' שייך כלל אצלו שיסורו לבבו. אך מחמת שורש כל דבר למעלה למעלה מקום שאין כח בו"ד שיהי' לו שום השגה שמה, והמצות הם עצות מרחוק כדי לתקן כל הדעות וליישר כל המעשים כמ"ש הרמב"ם, הייני שאיננו עצה לפי השגת שכל אנושי להבין תכלית התועלת אלא עצות מרחוק, ואפי' בדברים שלכאורה נראה הטעם נגלה אין לחשוב ולומר כי זה הוא, אלא כח עליון נעלם הוא המושל ומטה את לבב האיש, והוא מסבות מתהפך ומצות התורה הם מניעי כח גלגל נעלם הזה, והביט בתורה וברא את העולם ואורייתא מחכמה עלאה נפקת, וזה יוד שבירבה אות קטנה רמז למיעוט התבוננות בה, כמ"ש הרמב"ן פ' בראשית, והיא עלתה ונשתטחה בקובלנא על שלמה שחושב את השגתו לעיקר ואינו מבין שממנה הכל. וכמו שהי' באמת בסוף שנשיו הטו את לבבו, כ' כח הנעלם הוא המושל ומטה את לבב איש. וזה תוכחת מגולה לכל איש לבל יהי' קל בעיניו שום דבר קל אפי' מנהג בעלמא של תורה, אף שלפי שכלו יהלל איש והתברך בלבבו שזה לא יזיק לו, ועדיין ישאר נאמן לה' לתורתו, וכמ"ש בספר התניא שזה מלאכתו של יצה"ר להחליק הדבר בעיני איש שעדיין ישאר דבוק בה' ובתורתו. עיי"ש, ידע וישכיל כל איש שזה הוא פיתוי של יצה"ר, ושלמה המלך ע"ה לעד:
16
י״זוכעין זה הענין שמץ מנהו הי' במשה רבינו ע"ה, שמחמת שלא הי' יכול לסבול צערן של ישראל יצא לידון לפי השגתו, ושפיר הקשה למה הרעות, וכמו שפרשו המפרשים ז"ל, אבל הי' לו לידע שלא זה הנגלה הוא טעמו של כל השליחות אלא אמיתו של דבר היא טעם נעלם מאד שורשו בראשית המציאות, ושוב אין כאן עוד קושיא ושאלה. וזה וידבר אלקים אל משה, אלקים, הוא שם כח הנהגה, ויאמר אליו אני הוי', והיינו כי ההנהגה היא נמי משם הוי' המהוה כל נמצא וממילא שהוא קודם וראשית כל המציאות, וע"כ אי אפשר שיהי' לשום נמצא השגה בהנהגתו, לשפוט בשכלו שכך צריך להיות או כך, אדרבה צריך לכוף את אזנו ולידע שבלתי אפשר היי באופן אחר. ורק להתבונן ולחפש בגנזי דמלכא ניתן הרשות למי שראוי לה אולי יזכה ויבין:
17
י״חבמד"ר שאו שערים ראשיכם שלמה אמר פסוק הזה בשעה שהכניס הארון לבית קה"ק עשה ארון של עשרה אמות וכו' כיון שבא להכניסו לא הי' יכול עמד שלמה והי' מתבייש וכו' אמרו רז"ל הלך והביא ארונו של דוד ואמר ה' אלקים אל תשב פני משיחך, אמר ר' ברכי' בשם ר' חלבו באותו שעה חי' דוד וכו', האומנם שלא רחוק שיהיו הדברים כפשוטן ואפי' התנאים ואמוראים מצינו להם עובדות כאלה, כמו שאמר אנטונינוס לרבי ידענא דאפי' זוטרא דבכון מחי' מתים, אבל יהי' מכאן ראי' שאין טומאה בצדיקים, ואפי' לר"ב שחי' דוד ותאמר נמי שחי' עוד קודם הביאו לביהמ"ק מה שאין לשון הביא ארונו סובל זה, מ"מ עדיין יקשה להסוברים דמתים לעתיד יהי' צריכין הזאת שלישי ושביעי, מפני שנגע בעצמו, איך בא לפני שערי בית קה"ק, ולדידהו צ"ל שהליטו במאמר הזה דבר חכמה הנאמרת ברמזים, דהנה להיות שישב אלקים את האדם על הארץ הוא דבר המפליא, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה בתפלתו, והוא בלתי אפשר כי אם ע"י הכנעה יתירה, וכמאמר הכתוב אני את דכא, וכמו שביאר מהר"ל זצללה"ה מפני שהתחתונים הם עלולים ביותר לכן מתדבק בהם העילה, וע"כ הנדכא והעני והשפל בעיני עצמו ביותר הוא כלי להשראת השכינה ביותר, והנה שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר' ר' זושא זצללה"ה אהא דאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני [על טעם פרה] ממני דייקא, כי אי אפשר לידע טעם פרה לגודל מעלתה רק מי שהוא שפל וענו מאד, וע"כ משה שהי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה אמר לו השי"ת לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ושלמה המלך ע"ה באשר להנהגת המלוכה צריך להתנהג בגבהות קצת, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול [וכענין זרוק מרה בתלמידים] ע"כ לא נגלה לו טעה פרה. ודפח"ח, וכן נאמר גם לענין השראת השכינה למטה שהיא מרומז בהכנסת הארון לבית קה"ק, שבלתי אפשר רק ע"י איש ענו מאד כמשה רבינו ע"ה, אך יש להבין משה רבינו נמי הי' מלך כמ"ש ויהי בישרון מלך, אך הוא הדבר שמחמת ענותנותו הגדולה מאד שלא הי' מוצא בעצמו שום מעלה, וכמו שכתבו בפירוש הכתוב שלח נא ביד תשלח, שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יתר טוב ממני, א"כ לא הי' לו שום מדה ידועה רק מה שהי' בטל אל השי"ת בתכלית הביטול, ונמשך רק אל כל אשר יהי' רצון העליון יתברך, ע"כ הי' יכול להשתמש בכל המדות, והי' כהן ולוי ומלך הכל יחדיו, וזהו הענין ששלמה לא הי' יכול להכניס הארון לבית קה"ק עד שהביא ארונו של דוד, היינו שלבש בלבוש דוד אביו, וכמו שאמרו ז"ל לבש אדם לבושו של אביו הרי הוא כיוצא בו, ופרשו דהיינו מדתו של אביו, והנה בדוד המלך ע"ה מצינו ג"כ ענוה יתירה כמ"ש ואני חרפת אדם ובזוי עם, אנכי תולעת ולא איש, וע"כ הי' בו כל המדות יחדיו, וכמו שאמרו ז"ל עדני העצוני כשהי' יוצא למלחמה הי' קשה כארז וכשהי' עוסק בתורה הי' מעדן עצמו כתולעת, וע"כ שלמה שנתבייש מאד איך עם כל גודל חכמתו נעלם ממנו מה שידוע לכל שאמתא באמתא היכי יתיב, והוא עשה ארון של עשר אמות להכנס בפתח של עשר אמות, ע"כ נעשה לשעתו שפל בעיני עצמו מאד, וזה שלבש מלבושי של אביו ונרמז במה שהביא ארונו של דוד, ע"כ אז רק אז נכנס הארון:
18
י״טוהנה המדרש הביא זה לפתיחה למאמר השי"ת ראה נתתיך אלקים לפרעה, ונראה הענין שהי' נצרך שמשה עצמו יהי' כבד פה ושישתתף עמו אהרן שיהי' נביאו, והרי מצינו אח"כ שהי' משה עצמו מלמד לישראל את התורה, וכל המצות שאמרם לישראל אמרם הוא בעצמו, ואמרו ז"ל כיצד סדר המשנה נכנס אהרן שנה לו משה פרקו נכנסו אלעזר ואיתמר שנה להם משה פרקו וכו' עד שנה להם משה פרקו נמצא ביד אהרן ארבעה, הרי שד' פעמים החזיר משה את הפרק וכאן לא הי' יכול לדבר, הגם שיש לומר שנתרפא לשונו במ"ת כמ"ש מרפא לשון עץ החיים, וכמ"ש במדרש ריש דברים, אך שם משמע שזה הי' רק במשנה תורה, ובמק"א אמרנו הטעם משום דמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן ולא הי' שכינה מדברת מתוך גרונו כמו בשאר התורה, וא"כ בשאר התורה לא הי' משה המדבר כלל, וע"כ לא הזיק לו מה שהי' כבד פה, אבל במשנה תורה אלמלא נתרפא לשונו לא הי' יכול לומר, ולפי"ז יש לומר דגם במצרים שכינה מדברת מתוך גרונו, והשומע קולו של משה הי' כמו נביא השומע קול ה', וע"כ ישראל במצרים שהיו בלתי ראויים מה גם פרעה הרשע, לא היו ראויים לשמוע קול ה', וע"כ הוצרך שאהרן יהי' נביאו, וזה שכתב הרמב"ן בפסוק ויצוה אל בני ישראל, וז"ל והשם אמר אליו ראה נתתיך אלקים לפרעה וכו' כאשר האלקים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם, והנה זו מעלה גדולה למשה זכה בה בענותו שהי' בוש לדבר בערלת שפתיו. עכ"ל, ונראה להוסיף בה דברים שזכה בענותו היתירה שהי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ואני את דכא כתיב, וע"כ הי' הוא עצמו מעון לשכינה ושכינה מדברת מתוך גרונו, וע"כ הביא המדרש פסוק שאו שערים ראשיכם ודורש את כל המאמר הנ"ל, שלהשראת השכינה הוצרך שלמה להתלבש בלבושו של אביו, ומזה יובן כל ענין והכוונה של הפסוק ראה נתתיך אלקים לפרעה:
19
כ׳לשבת שלפני ב"מ שקורין זכור.
20
כ״אבמד"ר פ' אמור עד שיראו פני המטרונה תחלה, נראה דהנה בזוה"ק ח"ב (כ"ו.) בפסוק ואזכור את בריתי משמע דענין ברית הוא יראת שמים עיי"ש, ונראה עוד דלאו דווקא שמירת הברית אלא מצות מילה נמי היא יראת שמים, וכן בב"ר פרשה מ"ט סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם איזהו סוד ה' זה מילה שלא גילה אותה מאדם ועד עשרים דור עד שעמד אברהם ונתנה לו וכו' אמר הקב"ה אברהם זה ירא אלקים שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, הרי שמצות מילה היא ביראת שמים, ולכאורה בלתי מובן שהרי היא ענין קרבן וקרבן הוא כשמו קירוב ודביקות, אך יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר יראת שמים היא שלא יתקלקל הקירוב והדביקות שלו ולא יראת עונש דהוא רצועה בישא לאלקאה לרשיעיא שהרי זה כמו שמתירא מן הדוב ואין זה נקרא יראת שמים ודפח"ח, וכן הוא מצות מילה לסלק הערלה שלא יקלקל את ענין האלקי השורה בכל איש ישראלי מיום השמיט והלאה, והנה ענין האלקי השורה בכל איש ישראל הוא באמצעות שבת, ומשם דבקים נפשות ישראל באהבה, ע"כ צריך שיעבור עליו שבת אחת לקשור נפשו באהבה שכאשר יבוא יום השמיני שאז הערלה מקלקלת כנ"ל, יסלק את הערלה שלא תקלקל את האהבה והדביקות:
21
כ״בהט"ז הביא בשם הדרישה שהביא מתשובת ר' מנחם מה שנוהגין בשבת לבקר אצל התינוק מפני שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא בפרק המפלת. עכ"ל, וע"כ המנהג לאכול עדשים, אך יש להבין למה בשבת דווקא, ונראה שזה עצמו הוא תנחומין של תינוק מה שבזה העולם יהי' לו שבת, ובמעי אמו לא הי' לו זה, כי שבת היא מעין עולם הבא, ובטן אם שהוא כדוגמת גן עדן התחתון לא נמצא שם שבת, ועיין בספר מלכיאל:
22
כ״גלשבת ור"ח שבט.
23
כ״דבספר יצירה המליך אות צ' בלעיטה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם דלי בעולה ושבט בשנה וקרקבן [וגרסת הראב"ד והמסס, והוא הוא אלא שקרקבן בעוף והמסס בבהמה] בנפש, יש לפרש כי לעיטה מצינו בעשו הלעיטני נא, שהי' להוט אחר תאוותיו, וגם כל התאוות נכללין בלשון אכילה, כי אם הלחם אשר הוא אוכל, אכלה ומחתה פי', ולהיפוך מצינו צדיק אוכל לשובע נפשו, והוא עוד מצוה ומקיים בכל דרכיך דעהו, הרי כי ענין צדיק הוא המהפך אפי' דברים גשמיים להקדושה ע"י שמברר ומדחה ממנו הפסולת [ומצינו רמז לזה באות צ' שהיוד שבאחורי הצדיק, וידוע שלשון אחורים הוא דבר שאינו עיקר. אבל הוא החזיר פניו לגבי הצ' לקיימא אפין באפין], והיינו שעושה מדבר שהוא באחורים נמי פנים שהוא הרצון ע"י שמדחה הפסולת ונשאר כולו קודש להשי"ת, וזהו שהמליך אות צ' כי מלך יש בידו וברשותו לנהג ולהמשיך את בני המדינה לרצונו בלעיטה, לעשות את הלעיטה שהוא מדתו של עשו, לתקנו ולהפכו להקדושה, וזה עצמו הוא הכתר מלכות שמורה שהוא נבדל מהדבר, ואז יש בכחו להפכו ולהטהו לטוב, וצר בו דלי בעולם, רומז לתורה שנאמר יזל מים מדליו, והיינו שניתן זה בטבע המזל להתהפך בכח התורה, ובמדר"ת האזינו ומזין עליו מים טהורים מדלי. עיי"ש, והוא כעין מי חטאת המתהפך מטומאה לטהרה, ושבט בעולם, היינו שזמן חודש שבט מסוגל לזה שכל איש ואיש אפי' שעדיין ברוחוק מקום יכול לבוא לבחי' זו להיות נקרא צדיק אוכל לשובע נפשו, ולפי סדר הדגלים מיוחס חודש הזה לאשר שנתברך בשמן שיש בו ג"כ ענין התהפכות, שהרי שמן מחכים אף שזית משכח, ומשום דע"י כתישה נשתנה ונתהפך מרע לטוב, וכן הוא באדם ע"י ביטוש וכתישה וכמ"ש הזוה"ק האי אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כן גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא, וקרקבן או המסס בנפש, שעמנו לברר המאכל לדחות הפסולת לחוץ וחלקי הזן משלח לכבד ומשם ללב עד שנהפך ליתן חיים בהאוכל, והכל ענין אחד:
24
כ״הוהי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'. ובפסיקתא ששבת ור"ת יעלו שני פעמים ביום ההוא להשתחוות, ביאור הענין דהנה מה שלא נצטוינו לעלות ולראות אלא בשלש רגלים, יש לומר הטעם, כמו שאמרו ז"ל דאין אומרים הלל בר"ח משום דלא איקדיש בעשיית מלאכה, ושבת משום דלא איקרי מועד, והיינו דלֵרָאות לפני ה' מובן שהפנים צריך להיות נקי מכל שמץ ומאיר ע"י צלם אלקים שעליו, ובלא זה האדם צריך ללבוש בושת באיזה פנים יתראה לפני השי"ת, וכענין שנאמר ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים. ומי הוא שיאמר זכיתי לבי והנני ראוי להראות, אך בשלש רגלים פסח זמן יציאת מצרים שהי' אז ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק מצד חסד ה' העלם למדריגה גבוה מאד, ובעוד שבעה ימים ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, כן בכל שנה נתעורר חסד ה' בימים אלו, כמו אז אתי מלבנון כלה במד"ר מחומר ולבנינ' ועשיתיך כלה, כן גם עתה בימים האלו אף מי שאינו ראוי מקרבין את האדם וכל מי שבא לטהר מושיט צו ה' יד ימינו, וע"כ אז הוא זמן ראוי לעלות ולראות אפי' למי שאינו ראוי, וכן כל הרגלים הם הלויין ביציאת מצרים, וגם מצד עצמם שבועות זכות מתן תורה, ומה שאמרו נעשה ונשמע, ובמד"ר שלא נאמר בשבועות חטאת שכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם, וכן סוכות הוא ימינו תחבקנו, אתר התשובה הגדולה של ר"ה ויוהכ"פ מקרבין את האדם אעפ"י שאינו ראוי, ע"כ אז הוא זמן לעלות ולראות, אבל שבת היא מעין עוה"ב ושמה אין שום ויתור, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, והיינו שקדושת שבת חל על האדם עפ"י מדותיו ועשיותו בששת ימי המעשה, וזהו שאינו נקרא מועד כי מועד הוא מלשון קיבוץ, ואז הוא זמן שמחמת קיבוץ הכלל נתקרב אפי' מי שאינו ראוי מפאת חסד ה', אבל שבת לא איקרי מועד והיא מעין עוה"ב שכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו וכל אחד מקבל לפי מה שהוא בפני עצמו, ושוב מי הוא שערב לבו לבא בכח עצמו לראות לפני ה' אלקים, וכן ר"ח אעפ"י דאיקרי מועד ויש לו מעלה זו שנתקרב אדם מצד הכלל מ"מ איננו איקדש בעשיית מלאכה, והיינו די"ב ראשי חדשים הם כנגד י"ב שבטים, ומכל מקום בכל ר"ח מקריבין קרבן מוסף בשביל הכלל כולו ולא בשביל שבט השייך לו, והטעם משום דכולם יונקים זה מזה, והוא כדמיון מראה המלוטשת היטב כשמעמידין אותה נגד האור נראה בה האור והיא מאירה ג"כ לפי ערך הליטוש, ואם היא מלוטשת וצחה ביותר, היא מאירה ביותר, כ"כ כל ישראל הם כמו מראה מלוטשת שהשבט שהוא מאיר בחודש הזה האיר אל עבר פני המראה שהם כל ישראל ושבים כולם להיות מאירים, והם כדמיון אור הלבנה המקבלת אור מהשמש ומאירה להארץ באשר היא כמו מראה מלוטשת, אך האור האיר רק לפי ערך הליטוש, ובאשר איננה כ"כ צחה והיא קרובה אל הארץ ע"כ איננה כ"כ מלוטשת והאור מיעוט נגד אור החמה, וזה אצלי הפי' קטרוג הירח שא"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, שאין הפירוש שרצתה לקבל אור מזבול בלי אמצעית השמש כמו שפירשו המפרשים ז"ל, כי בוודאי ידעה שכל סדר העולם צריך להיות בסדר משפיע ומקבל עד למעלה למעלה, והכל דוגמא לרוחניות העולמות עד שאין הפה יכול לדבר, ואי אפשר שהי' רצונה לקבל בלי אמצעית השמש, אך יש לומר דרצתה שתהי' מלוטשת כ"כ עד שתהי' מאירה כמו השמש עצמו, ונתמעטה עוד מכפי שהיתה היינו שאיננה כ"כ מלוטשת כקודם, וע"כ אורה נתמעט וי"ל שזה ענין מוסף ר"ח להסיר את העפרידיות שתהי' יותר מלוטשת ותאירה ביתר והבן, והנה בדוגמא זו הם השבטים שבאם הי' כולם מזוככים עד התכלית הי' האור שוה בכולם והי' האור גדול מאד, אבל באשר עוד לא הגיעו למדה זו ע"כ איננו כמו יו"ט, וזהו שרמזו ז"ל מפני שאיננו מקודש מעשיית מלאכה שעדיין טרודים במלאכות עוה"ז ואינם מלוטשים כ"כ, עד לעתיד שיהי' הכל מזוכך בשלימות ואור הלבנה תהי' כאור החמה משום שתהי' מלוטשת וצחה מאשר עתה, וכן יש אל שהם בדוגמא דידה יהיו צדיקים ומזוככים בתכלית השלימות אז יהי' האור כולם בשוה ע"י אור החוזר כדמיון מראה מלוטשת בתכלית כנ"ל, אף שיהי' גם אז מותר בעשיית מלאכה, מ"מ המלאכה עצמה תהי' כולו קודש ולא תגשם את בעלי':
25
כ״וקיצור הדברים שטעם שאין אומרים הלל בר"ח ושבת מספיק למה שאין בהם מצות עליית רגלים, וממילא מובן שלעתיד שמעלת ישראל תהי' רמה ונשאה מאד, וכמו שאור הלבנה תהי' כאור החמה, כן יהיו כל ישראל מאירים, ובר"ח יהי' האור פרוש על כל פני איש ע"י שיהי' מלוטש וראוי לראות את פני ה' אלקים, וכן שבת אע"ג דלא איקרי מועד וכל אחד אינו מקבל מחבירו, רק כל אחד לפי מה שהוא, נמי לא יתבוששו באור פניהם לעלות ולראות, ובמד"ר כי ברכו במאור פניו של אדם שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כמו בחול, והיינו כי פניו של איש הוא כמו מראה המלוטשת שמקבל מאור השכינה בשבת, וכבמד"ר פ' נשא יאר ה' פניו אליך שיתן לך מאור השכינה, אך בזה"ז אי אפשר שיהי' מאיר כ"כ באשר איננו כ"כ מלוטש, אבל לעתיד שישובו הכל מזוככים יהי' מאור הפנים בשבת גדול מאד וראוי כנ"ל, וע"כ יהי' ר"ח וגם שבת נוהג בהם מצות עליית הרגלים:
26
כ״זולפי"ז יובן שבשבת ור"ח יעלו פעמים, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר כי עליית ר"ח יהי' בשחרית ושל שבת במנחה, ולפי דרכנו יש ליתן טעם בזה, דהנה כבר אמרנו שר"ח הוא מפאת קבלת השבטים זמ"ז, ושבת מעין עוה"ב היא מפאת מעלת כל אחד ואחד מעצמו, והנה זה שנעשה ראוי מצד הכלל ולא מצד עצמו, הוא מפאת מדת חסד ולא מצד מדת הדין, וע"כ ר"ח שהיא מפאת כלל ישראל אף שהפרט איננו כ"כ ראוי זמנו בשחרית זמן החסד, ושבת שהיא מצד עצמו וראוי גם מצד מדת הדין, ע"כ זמנו במנחה שעתא דדינא מתער בעלמא, וידוע דמי שיכול לזכות בדין הוא במעלה יותר גדולה ואשוריו, ע"כ בשבת יותר טוב במנחה שעתא דדינא, ובכלל הדברים יובן שצריך להיות העלי' שני פעמים ביום כל עלי' ועלי' לפי ענינו זה בחסד וזה בדין:
27
כ״חלפי סדר השבטים הכתובים על אבני האפוד מיוחס חודש שבט ליוסף, והנה יוסף מדתו שומר הברית, ע"כ חודש זה מסוגל לתיקון פגם הברית, וכולו הוא בפרשיות שובבי"ם שהם מסוגלים לתיקון פגם הברית, והנה בקצת מקומות בזוה"ק שחטא משז"ל ר"ל תשובתו קשה, ופעם איתא בזוה"ק בהחלט אין מועיל לזה תשובה, ובמק"א אמרנו שעכ"פ להתחיל לעשות מחדש כתינוק שנולד בוודאי מועיל, ולא גרע מגר שנתגייר, ובאמת כי לא דבר נקל הוא להיות כ"כ נשבר לבו בקרבו ולהיות בעיני עצמו כאיש עובד עצות, ושיתחיל מחדש כאלו היום נולד, והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, ובכן כל דברי חכמים קיימין, שתשובה זו באמת קשה אם לא בחילא סגיא, והאומר בהחלט שאין תשובה מועיל מיירי בסתם תשובה שהיא חרטה על לשעבר לבד ומקבל ע"ע על להבא, אלא שצריך להתחיל מחדש, וזהו שבאחד בשבט ר"ה כדברי ב"ש ובה"א בחמשה עשר בו, כי הנה צירוף הוי' בחודש הזה יוצא מפסוק המר ימירנו והי' הוא מראשי תיבותיו, וידוע בזוה"ק דשם הוי' כסדרן הוא רחמים ולמפרע הוא דין, וע"כ חצי חודש הראשון שהוא ה"ו מורה על דין, וכאשר באמת עוד הוא מתלת ירחין דעשו שנאמר עליהם ותצפנהו שלשה ירחים, שהם תמוז וחצי אב וטבת וחצי שבט, וחצי השני שהוא ו"ה מורה על רחמים, וא"כ ב"ש שמדתם דין כידוע ואין מתקרב ונרצה אלא איש שמגיע לו עפ"י דין להתקרב, וע"כ כן בענין תיקון עונות שצריך שהי' בחילא יתיר עד שאף במדת הדין זכה להתקן אחר שכתובה מצות התשובה בתורה, שוב גם בדין זכה, דתורה היא דין כבש"ס ריש ע"ז, ע"כ מתחיל זמן התיקון תיכף מר"ח, והוא מתחיל מחדש, ע"כ אז ר"ה לאילנות כי האדם עץ השדה, ולב"ה שמדתם חסד וכל הרוצה להתתקן ישוב וימחול לו, אף שאיננו כ"כ בעומקא דלבא, ובלבד שיתחיל מחדש כנ"ל, ע"כ אינו מתחיל הר"ה עד חמשה עשר בו שאז מתחיל זמן החסד:
28
כ״טיש להתבונן שמצות מילה ניתן לאברהם אבינו ע"ה בשם אל ש', וי"ל הטעם בפשיטות לפי מה דאיתא בספה"ק בטעם מצות מילה, שביום השמיני אחר דאיתישב בי' חילא דהאי עלמא שורה קדושה עליונה על כל נפש מישראל, ושמיני רומז למה שעל הטבע, כי הטבע היא שבעה, ובכל מה שבטבע אין צורך לסלק הערלה, אך למה שלמעלה מהטבע צריך לסלק הערלה לבל יהי' לה אחיזה במה שלמעלה מהטבע ותתחזק ותתקף עוד יותר, והנה שם אל ש' פרשו בו שאמר לעולמו די, והיינו שלא אז לבד בפעם אחת רק בכל עת הוא אומר די לבל תתפשט הקדושה יותר לבל יאחזו בה החיצונים, ועיין בספר עבודת ישראל פ' וארא, וע"כ בשם הזה השומר שלא תתפשט הקדושה למקומות שאינם ראויים, צוה על המילה, ובזה תוכחות מגולה ללב איש שידקדק במעשיו שהקלקול לא על עצמו לבד יצא, אלא על הקדושה שבו ושם ה' הנקרא על כל איש מישראל, לבל יצא ויתפשט לחוץ ע"י מעשים שאינם ראויים רח"ל:
29
ל׳בפרשת בא שאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם, ובפירש"י ומ"א שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל בעגל ביקש הקב"ה להרגם אמר משה בתפלתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זו היא שחמר להם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה' על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם וכו', נראה דהנה יש להבין למה נקרא מיתה בכל מקוה בשם דם אף שמת בדבר או במגפה שלא יצא ממנו דם כלל, ויש לומר הטעם בשנתבונן בשם אדם באותיותיו, ד' היא הארבע יסודות או ארבע מרות שהם בני בקתא חדא, אות מ' הוא ארבע בעשיריות, הם ארבע מחנות שכינה או ארבע עולמות, אות אלף הוא אלופו של עולם המקשר ומאחד אותם, וממילא בהסתלק מהם כח המאחד הוא אות האלף נשארו האותיות דם, וממילא בא להם ההעדר כי כל אחד נמשך ליסודו, באשר חסר להם כח המאחד, וזהו שאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם שכוכב אחד ששמו רעה שטבע להכניס כח רע והוא המפריד את כח המאחד והוא סימן דם והריגה כנ"ל, וכשחטאו ישראל אמר משה שזה שיאמרו מצרים שראו סילוק כח המאחד והוא יחידו של עולה מישראל ולא מחמת החטא בא זה אלא מפאת המערכת, ויהי' חילול השם בדבר שהמערכת פועל בו ח"ו, והפך הקב"ה את הדם לדם מילה, כי זה הכלל כשכחות חיצונים עומדים נגד ישראל בכל מיני קטרוג וערעור נהפך הרע על ראשם, ונתקיים בהם דין הזמה, וכמו ביוהכ"פ שבאין אומה"ע לקטרג על ישראל בר"ה ולבסוף ביוהכ"פ ונשא השעיר עליו את כל עונותם כידוע, וכמו שאמר הרבי ר' בונם זצללה"ה בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שהרבותא שממחשבות עצמם נתגלגל שנתקיים דבר ה', וע"כ כמו שהחיצונים חשבו על ישראל רעה להפרד מהם יחידו של עולם, כן נהפך הגלגל עליהם, שהרי הערלה היא טומאה חמורה מכל הטומאות, ויונקת מן הקדושה להשפיע להחיצונים, ובהסרת הערלה מסירים מהם כל הכח שלהם המשפיע בהם ומאחדם, וזהו דם מילה שנצקח כח המאחד מהערלה ונשאר דם ומזה להם ההעדר באין כח המאחד כנ"ל:
30
ל״אבש"ס שבת כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, כגון מילה, פירש"י שעושין משתה, נראה דהנה בזוה"ק ח"ג (מ"ד.) דהא בההוא זימנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא מתערי עובדא לעילא. עכ"ל, ויש להבין הלשון דמתכנשי עמא קדישא כאלו הכינוס הוא הגורם, וכן קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה, וכי ח"ו לסייע של פמליא דלעילא הוא צריך, אך יובן עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שדייק לה מהא דסנהדרין דאי לולב צריך אגד ואי אגיד מין חמישי בהדייהו גרוע ועומד הוא, דכל שנמצא דבר שאינו ראוי בקיבוץ הוא מקלקל כל הקיבוץ ואינו נקרא קיבוץ כלל. ודפח"ח, כן הוא בהערלה הן לתתא והן לעילא הרי הוא מקלקל את האחדות, וע"כ יוצדק הלשון דמתכנשי לאעברא האי ערלה לבל יקלקל כנישו דלהון, וכן הוא לעילא כניש כל פמליא דילי' לאעברא ההוא ערלה כדי שיהא כנישו דפמליא דילי' בשלימות שלא יקלקל הערלה, וכן הוא בכל פרט ופרט שהערלה מקלקלת התאחדות כל כחות הגוף ונפש שיחודו של עולם מקשר ומאחד, כמו שכתבנו בדיבור הקדום, וכן הוא בכל כלל ישראל שהערלה מקלקלת ההתאחדות והוא דבר הנוגע לכלל ישראל, וע"כ נצטוו הב"ד שלא ינוחו ערלים ביניהם, כבש"ס פ"ק דקידושין:
31
ל״בוהנה כתיב תגלנה עצמות דכית, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה לשון דכית מלשון תרגום שעל טהור מתרגם דכי, והיינו פירושא דקרא ישמחו עצמות שטהרת אותם, שטהרה מביאה לידו שמחה, וע"כ סילוק הערלה שהיא טהרה מטומאת ערלה שהיא החמורה שבטומאות מביאה שמחה, ובאשר הטהרה היא לאו דווקא לו לבדו רק על הכלל כולו יצא, כן גם השמחה נוגע לכל כלל ישראל כנ"ל, וע"כ עושין משתה לשמח גם את זולתו:
32
ל״גבש"ס מגילה (י"ז:) ומה ראו לומר רפואה בשמינית א"ר אחא משום שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית, נראה הפי' דכל ענין רפואה שנמצא בעולם היא באמצעות מצות מילה, והיינו שברא את האדם ישר, ואם האדם הילך ישר כאשר עשאוהו הבורא יתברך לא יחלה ולא יצטרך לרפואה, ועי' רמב"ן ריש פ' בחוקותי, א"כ אין רפואה לפי סדר העולם, מה גם כי רפואה היא מלמעלה מהטבע, כמו ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שרפואה הנתנה היא מעולם שלמעלה מן הטבע, וזה שרמזו ז"ל שקבעוה בשמינית ששמיני הוא למעלה מהטבע, וע"כ לפי סדר עולם הטבע אין נמצא רפואה, רק באשר כך סדר התורה שיולד אדם בערלה וימלנו וצריך רפואה, ע"כ נשפע ענין רפואה לעולם, וגם הוא דבר שלמעלה מהטבע וניתן בתוך הטבע, והכל באמצעות מילה ודו"ק:
33
ל״דשנת תרע"ג.
34
ל״הוארא אל אברהם וגו'. וכל המפרשים טרחו לפרש ההמשך לפרשה של מעלה ולכלול בזה תשובה למשה על שאלתו למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, וכבר דברנו מזה, ונאמר עוד בעזה"י, דהנה במדרש דד' לשונות של גאולה הם כנגד ד' גזירות, ובבעל הטורים שהם כנגד ד' גליות, ובאמת הכל אחד, שבאשר גלות מצרים כולל כל הארבע גליות, ע"כ הגיע כחם לגזור הארבע גזירות כמספר הארבע גליות, וע"כ הארבע לשונות של גאולה שהם נגד ד' גזירות הם נמי נגד ארבע גליות, והנה כבר אמרנו שארבע מלכיות הם כחות מתנגדים להקדושה ומושכים להרע, ושלש מלכיות הראשונות מושכים לע"ז ג"ע ושפ"ד, בבל הי' ענינם ע"ז, ובמדרש שכוונת נבוכדנצר בהצלם להכשיל את ישראל בחטא ע"ז, פרס ומדי הי' ענינה ג"ע וסעודתו של אחשורוש לעד, יון הי' שפ"ד, ויובן עם מה שביארנו במק"א שכל מיתה אף שלא יצא ממנו דם מכונה בשם שפ"ד, והטעם לפי מ"ש הארז"ל שרביעית דם שבאדם הוא ממוצע בין הנפש שהיא רוחני לבין הגוף שהוא גשמי, והאמצעי הוא המחבר, וע"כ העדר החיבור מכונה בשם שפ"ד, וכמו בפרט כן בכלל באמצעות ישראל יש חיבור להעולם הגשמי עם השי"ת, כי ישראל גופם הוא גשמי וכולם טבועים בחותם אדה"ר והם דבקים בהשי"ת, כדכתיב ואתם הדבקים וגו', ובאשר היוונים החנגדו למעלת ישראל ואמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ורצו לבטל זה הממוצע ולהפריד חיבור עוה"ז, ע"כ ענינם הוא כשפיכת דמים, וכח מלכות הרביעית היא כח רע כולל את שלשה הקודמים כבמדרש ששקולה או יתירה משלשתן, ואמרו ז"ל שנמצא עבירות ששקולין כע"ז ג"ע שפ"ד, והיא לה"ר, וגם הוצאת שז"ל רח"ל, ושניהם ענין אחד כאשר כבר דברנו מזה, וע"כ כח מלכות רביעית מושך לענינים אלו רח"ל, והנה לעומתם בקדושה שנותן כח ותעצומות בנפשות ישראל שלא ימשכו אחר כחות חיצוניות הנ"ל, הוא השלשה מועדים ושבת שהם בזכות ג' אבות ומשה רבינו ע"ה, פסח הוא בזכותו של אברהם והוא הי' נקי משמץ ג"ע, ואפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ובמדרש אברהם ושרה ירדו למצרים וגדרו עצמם מהערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותן, שבועות הוא בזכותו של יעקב שהוא יושב אוהלים, וידוע בזוה"ק שהוא המחבר עלמא דאיתגליא בעלמא דאיתכסיא, והוא זמן נתינת התורה חיבור עליונים ותחתונים, והוא היפוך שפ"ד, סוכות הוא בטחון והוא היפוך ע"ז שהי' כל מחשבתם הרעה לפי דעתם הנכזבה להמשיך השפעות מכוכבים ומזלות לצאת מתחת רשותו של הקב"ה, והבעל בטחון הוא היפוך מזה לגמרי, והוא מדתו של יצחק שהקריב עצמו לקרבן להשי"ת שהוא היפוך לגמרי מע"ז, שבת היא שקולה כשלשתן והיא בזכותו של משה, כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וע"כ ג' סעודות שבשבת הם נגד אברהם יצחק ויעקב, שבשבת עצמו נכללו כל השלשה, וכמו שהג' אבות וג' מועדות שבזכותם הם מבטלין ג' כחות רעות של שלש מלכיות הראשונות, כן משה רבינו ע"ה שבזכותו שבת שהיא שקולה כשלשתן מבטל כח רע של מלכות רביעית ששקול כשלשתן, כידוע שמדת משה רבינו ע"ה היתה כלולה מכולם והיא נקראת במקובלים ז"א דקדושה והיא לעומת כחו של מלכות רביעית שהיא עשו ז"א דקליפה כידוע:
35
ל״וולפי האמור יש לומר דענין ד' גזירות שגזרו בגשמיות נמשך מן ד' כחות הרעות רוחניים שהיו כלולים בגלות מצרים, שמכח רע המושך לע"ז לצאת מתחת רשותו של הקב"ה לחצוב להם בורות נשברים, נמשך השעבוד בגשמיות, וכבזוה"ק ח"ג (קח.) כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא ת"ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא וע"ד פטורין מן המצות וכו' עד והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עלי' דבר נש עד דאישתכח גבי' בהאי עול ובג"כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם, ע"כ, וכן בש"ס חגיגה דעבדים פטורים מראי' משום דכתיב אל פני האדון ה' יצא זה שיש לו שני אדונים, וע"כ מובן שכח הרע המושך לע"ז נמשך ממנו שהכניס פרעה את ישראל תחת שעבודו, שבזה הוציא אותם בצד מה מתחת שעבודו של הקב"ה, אך במה שהתאמצו ישראל שלא הי' נמשכין אחר כח רע זה, והיו סובלין צרת השעבוד, ובכל זה היו מתמצעין לרגלי השי"ת, בשביל כח ירושת אבות הי' מירוק ונסיון לכחו של יצחק שהי' בהם שהי' מבטל כחו של ע"ז ונתמרק בחי' זו בגזירה זו:
36
ל״זומכח המושך לג"ע הוא חיבור רע נמשך הגזירה שגזר על המילדות, ובמדרש מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, והיינו שכוונת פרעה הי' שיהיו מחוברין אליו ועי"ז יפיק זממו, ועיין בגבורות ה' למהר"ל פט"ו ששני דברים אלו שתובען שישמעו אליו להרוג את הילדים ושישמעו אליו לדבר עבירה הוא בשביל פעולת הכח של מעלה שהי' לפרעה ובשביל אותו הכח שגזר עליהן להרוג את הזכרים, הי' תובע אותן לדבר עבירה ג"כ שאין פעולה מלמעלה לחצאין לכך הי' תובע אותן לדבר עבירה. עכ"ד, ואם הי' ההריגה כח שפ"ד והתביעה היא כח ג"ע, א"כ הם כחות מתחלפין, ואיך נאמר שאין פעולה מלמעלה לחצאין, אבל לפי דרכנו אתי שפיר שגם הכח להרוג את הזכרים טרם יצאי מבטן אמם להחשב ברי' בפ"ע נמשך נמי מצד כח ג"ע, כי הי' לפרעה בצד מה חיבור להם, והי' החיבור של פרעה רק מונע שיצאו לפועל, אך שזכותו של אברהם הי' מבטל את כחו זה של פרעה, וע"כ לא הוסיף עוד לחפש עצות בגזירה זו, ובמדרש ותיראן המילדות קשטו עצמן למעשה זקנן זה אברהם וכו', וכל זה נצמח מפאת שכלל ישראל הי' נשמרים מג"ע כדכתיב גן נעול גל נעול, ונתמרק בחי' זו בגזירה זו:
37
ל״חומכח המושך לשפ"ד נמשך הגזירה שפ"ד בפועל, שצוה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אך בכח זכותו של יעקב שהוא כנגד שפ"ד שהכניס בחי' זו בלב ישראל נצולו, כנראה מדברי המדרש שכולם נצולו, וגזירה זו היתה מירוק לבחי' שישראל רחוקים משפ"ד:
38
ל״טומכח המושך לעבירות הכוללים ע"ז ג"ע שפ"ד כנ"ל, יש לומר שנמשך גזירה הרביעית דלא תאסיפון וגו', שהיא גזירה לטרדם ולהבהילם עד שלא נשאר בהם בחי' דעת כלל, וכמ"ש אח"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, היינו שלא היו יכולין לצמצם את מחשבתם אלא היו מפוזר ומפורד במחשבות הטורדות ומבהילות, והוא כחו של אדום שנאמר בו ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, ובמדרש מפוזר ומפורד כאדרת, וכבר פרשנו דברי המדרש שכוונתו שרעיונותיו הם מפוזרים ומפורדין כי זולת זה לא שייך לומר על גוף אחד שהוא מפוזר ומפורד, והוא עונש מדה במדה לחטא לה"ר, כענין אמרם ז"ל מה הוא הבדיל בין איש לחבירו אף הוא יבדל, ולפי דרכנו הוא שיהי' ההבדל והפירוד בו בעצמו שיהיו רעיונותיו מבוהלים ודחופים והרשעים כים נגרש, וכן בחטא מז"ל רח"ל, שבזוהר להו טרדין בההוא עלמא יתיר מכולהו ולשון טרדין משמע שעונשו בגהינם הוא על זה האופן הפחד והבהלה, ולעומתו העונש בזה העולם הוא דוגמא דידי' כנ"ל, ובזה יובן ענין גלות מלכות רביעית שאנו בו שאין לישראל שום מצב פרנסת שדה וכרם אלא מחשבתם טרודות מאוד להוציא לחם חקם ומרבית עמנו דואגים תמיד מאין יבוא עזרם עד שאין בהם כח לצמצם מחשבתם לתורה ולתפלה, וידוע שעיקר מירוק גלות זה הוא לענינים אלו, היפוך בחי' משה שהיא דעת ואמרו ז"ל שאני משה שהי' טרוד בשכינה, היינו שכל חושיו היו מונחים בשכינה והוא נגד כח מלכות רביעית שכחם הוא טירוד בענינים הגשמים, וע"כ שבת בזכות משה ששבת היא מנוחה ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', ושבת יהיו כל חושיו וכל טרדתו בקדושה, וע"כ בגזירה רביעית שהיא היפוך השבת נלקח מהם השבת:
39
מ׳ולעומת ד' גזירות האלו זכו לד' לשונות של גאולה, וכמו שגזירה רביעית היא נגד כח אדום ששקול או יתר משלשתן, וגזירה ההיא דכא לארץ חיתם כמו שלשתן או יתירה משלשתן, שהרי עד כה הי' עוד יכולין לשמוע דברי תנחומין ובמדרש שהי' בידם מגילות שהי' משתעשעין בהם ובגזירה זו נתבטלו מאורת חי מדבר ונלקח מהם השבת, כן בלשונות של גאולה שלשון הרביעי הוא ולקחתי שהוא מתן תורה שהיא יתר מכל הטובות והנחמות, כי התורה היא הכל ובה הכל ואורייתא וקב"ה כולא חד וכתיב והייתי לכם לאלקים, וכענין דכתיב והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים, שפירש"י ז"ל אטייל עמכם בגן עדן, והכל הוא נכלל בלשון זה:
40
מ״אקיצור הדברים שהכל הוא בדוגמא אחת, הד' גזירות והד' לשונות של גאולה, וארבע מלכיות, וד' קדושות שהם ג' אבות ומשה רבינו ע"ה, וג' מועדים ושבת, והרביעי בכל אלה הוא הכולל את שלשה הקודמים:
41
מ״בובזה יש לפרש המקרא וארא אל אברהם וגו' בא"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם. כי ידוע ששם הוי' הוא נקרא גופא דאילנא בפי המקובלים כי הוא כמו גוף האילן שמסתעפין ממנו ענפין הרבה, כן כל שאר השמות מסתעפין משם הוי' כאשר האריך בזה בעל גנת אגוז, וע"כ לאבות הקדושים שהי' לכל אחד ענין מיוחד ולא היו כוללים הכל יחד כמו משה רבינו ע"ה, לא הי' נגלה אליהם בשם הוי' שהוא כולל כל שאר השמות, אבל למשה שהי' כולל את כולם נגלה אליו בשם הוי' שהוא שם הכולל:
42
מ״גולפי האמור יובן שפרשה זו היא תירוץ מספיק על קושית משה רבינו ע"ה, שמאחר שישראל הי' בידם ג' מעלות טובות מג' אבות שהם לעומת ע"ז ג"ע שפ"ד, הי' להם מירוק בג' גזירות הראשונות, אבל אחר שנעשו עמו של משה והכניס בהם מעלה הרביעית שכולל משלשתן ושע"כ נגלה עליו בשם הוי' כנ"ל שוב היו צריכין מירוק לעומת מעלה זו, והמירוק הי' גזירה הרביעית כנ"ל וזכו לשבת ותורה:
43
מ״דוממוצא הדברים שטרדת התורה היינו השם כל עיונו בה, וכל חושיו משוטטות בתורה, וכן נמי שבת שמשליך באמת ממנו כל מחשבות וטרדות עוה"ז, ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', זוכה לעומתן לעונג שבת שכולל נמי כל חושיו, כי אין למעלה מעונג הוא מירוק ותיקון לחטא הידוע, שכתב בזוה"ק שלהו טרדין בההוא עלמא יתיר מכלהו, וכמו גזירה הרביעית במצרים:
44
מ״הבמדרש חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא"ש ולא הודעתי להם ששמי הוי' כשם שאמרת לך, ולא הרהרו אחרי מדותי, אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', בקש לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים וכו', ויש להבין שמשמע שמחמת שלא הודיעם ששמו הוי' הוא רבותא יותר במה שלא הרהרו אחרי מדותיו, וצריך להבין למה, ובעיקר הדבר יש לתמוה מה הי' לאברהם מקום להרהר הלא בברית בין הבתרים נאמר לי מפורש ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ונראה דהנה שם הוי' הוא משמעו הי' הוה ויהי', והוא שם העצם שאינו נחלה במקבל, כי אף יצויר שאין כאן עולם נברא, נמי נוכל לומר על השי"ת הי' הוה ויהי', וע"כ איתא בפדר"א קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד, שהפי' שם הוי', שהשם זה יוצדק גם קודם בריאת העולם, אבל שאר שמות כולם הם מחודשין בבריאת העולם ששמות אלו מורין על אדנות וממשלה ושופט ושאמר לעולמו די או משדד המערכות, שכל שמות האלה לא יתכן רק אחר בריאת העולם שנמצא על מי להיות אדון ומושל ושופט, והדברים האלו ידועים בספרי הראשונים ז"ל, ויש לומר דהבטחה בשם שמורה על הנהגה ואדנות שהוא מצד המקבל יכול להשתנות בהשתנות מצב המקבל, וכעין שאמרו ז"ל אהבר התלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ואין זה שינוי ח"ו בהנותן, הא למה זה דומה להמבטיח את פועליו להכפיל להם את שכרם באשר שבע רצון מפעולתם ואם אחד הפועלים התעצל ולא בא כלל להעבודה מובן שאין לו שכר של כלום, ואין יכולין לחשוב על המבטיח שהוא מבטיח ואינו עושה, כי השנוי איננה מצדו אלא מצד המקבל, שהרי ההבטחה היתה נתלית בעבודה ואם אין עבודה אין הבטחה, אבל הבטחה שהוא בשם הוי' ב"ה מורה שההבטחה היא מצד עצם ית"ש ולא מצד המקבל, וע"כ לא תשתנה ההבטחה, ולמשל מלך בשמחה לבו והתרחבות דעתו אמר למלאות משאלות לב כל שואל, ואינו מתנה שיהא פועליו או בלתי פועליו, מובן אשר אף הפועל המתעצל במלאכתו, לא יגרע מליתן לו משאלות לבו, כי ההבטחה איננה נתלית במקבל אלא בשמחת לב והרחבת דעת הנותן:
45
מ״וומעתה האבות שלא אמר להם ששמו הוי' [היינו שההבטחות לא היו בשם הוי' אף שבוודאי ידעו משם הוי' שהרי הרבה פעמים הזכיר אברהם שם הוי'] בהבטחותיהם, והי' מקום לחשוב שחשחנה ההבטחה לפי ערך מצבם בעבודת השי"ת שמסתמא תמיד מצאו עצמם כמקצרים בעבודה כדרך השלמים היודעים להבחין חשובת הנעבד, וא"כ אם לא באה ההבטחה כמו אברהם שלא מצא מקום לקבור את שרה אף שלא הי' קשיא כלל שהרי בברית בין הבתרים נאמר מפורש ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, מ"מ להיפוך נמי לא הי' אות שיתקיים הבטחה, והנה בדיבור קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, פירש הרמב"ן שתהי' לך להנחילה לבניך, אבל הדברים האלה סובלים ג"כ פירוש פשוט שגם בעצמו יזכה בחלק ממנה וברית בין הבתרים הי' לכל הארץ בכללה, וא"כ אברהם שלא מצא מקום לקבור את שרה הי' לו מקום לחשוב אחת משתי אלה, אם כי לך אתננה יתפרש כפירוש הראשון ולא קשיא כלל, ואם כפירוש השני יקשה מדוע לא מצא מקום לקבור את שרה ואולי נשתנתה ההבטחה מפאת המקבל, ואעפ"כ לא הרהרו והוא כעין שכתוב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, שפירש הרמב"ן שהאמין בה' וחשב שבצדקו של הקב"ה יתן לו זרע עכ"פ לא בצדקתו ובשכרו, וה"נ אברהם לא הרהר אחרי מדותיו לחשוב שנשתנתה ההבטחה כי אולי היתה ההבטחה על עכשיו בוודאי לא הי' קוצר עבודתו מונע ממנו כי בצדקת השי"ת הי' עושה עמו צדקה אלא ודאי שההבטחה לא היתה על של עכשיו כלל, ולפי"ז יובן הק"ו מה אברהם שלא היתה ההבטחה בשם הוי' והי' לו מקום לחשוב שנשתנתה ההבטחה, ואעפי"כ לא הרהר אחר מדותי, אתה שהבטחתי לך בשם הוי', עאכו"כ שלא הי' לך להרהר שח"ו נשתנה, ובמדרש כך אמר משה בשעה שאמרת לי לכה ואשלחך אל פרעה במדת הרחמים אמרת לי שהתה עתיד לגואלם שמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין, והרי הי' לך לידע שזה אי אפשר:
46
מ״זובזה יונח לי מה שלכאורה קשה אהא דאמרו שהבטחות של אברהם לא היו בשם הוי', הלוא כתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך, הרי כהזכיר שם הוי', ולהנ"ל יובן דהנה הרמב"ן הקשה שם כי מה טעם שאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו מעולם מבלי שיקדים שהי' אברהם עובד אלקים, או צדיק תמים וכו', והמהר"ל תירץ שאלו הי' כתיב מקודם שהי' אברהם צדיק, הי' במשמע שהבחירה בישראל היתה תלוי' בזה, וא"כ אם ח"ו חטאו ישראל הי' מקום לבטל הבחירה כענין אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ע"כ סתם הכתוב להורות שהבחירה בעצם, ובלתי אפשר להשתנות ודפח"ח, ומעתה יובן שמאמר הזה שהוא הבחירה בישראל שהיא בלתי השתנות יוצדק בו הזכרת שם הוי':
47
מ״חולפי האמור יונח לנו דברי המדרש פרשה ט' כהוגן הוא מדבר תנו לכם מופת, וכן אתה מוצא בנח ישעי' חזקי' חנני' מישאל ועזרי' כי אנשי מופת המה, ומה אם הצדיקים מבקשים סימן וכו', וא"כ מדוע נענש אברהם על אמרו במה אדע, ולהנ"ל יובן דהנה הצדיקים. שמבקשים אות הוא כדי שלא יהי' עוד שינוי להבטחה וכן פירשו בברית בין הבתרים, ושם כתיב אני הוי אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה, וא"כ מאחר שהזכיר שם הוי' על ההבטחה הי' בלתי אפשר להשתנות, וע"כ נחשב בקשת האות לחטא:
48
מ״טולפי דרכנו יש לפרש מה שנאמר בשבת כי אות הוא ביני וביניכם, ופירש"י שבחרתי בכם שהנחלתי לכם יום מנוחתי למנוחה, ועדיין צריך פירוש איך זה אות על בחירת ישראל, ויש לפרש דהנה יו"ט נתלה בישראל ואם אין ישראל אין יו"ט כי יו"ט ב"ד מקדשין לי', אבל שבת איננו נתלה בשום דבר, אלא הוא מצד הקב"ה לבדו, ובזוה"ק מה שבת שמא דקב"ה, ויש לפרש דכמו שם הוי' ב"ה אינו נתלה בבריאת העולם שהרי קודם בריאת העולם הי' הוא ושמו לבד, כן בערך מעין זה יש לומר על שבת שהרי איננו זכר לעשי' אלא זכר לשביתה, ששבת הקדוש ב"ה במעשה בראשית ובמה שהנחלהו לישראל זה לאות שישראל הם בדוגמתה והבחירה בהם אינה נתלית בשום דבר ודו"ק:
49
נ׳בזמירות ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, הנה בהפרש שבין לשון ששון לשמחה פירשו המפרשים שששון הוא הבא פתאום מחמת שהשיג דבר אשר לא שער מראש ולא עלה על דעתו שישיגהו, ושמחה היא הבאה בהדרגה, וכמו שכתוב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, ומציאה היא דבר שלא שער מראש, והנה ישראל בקבלת התורה אף שידעו מקודם שיקבלו את התורה, אבל מ"מ מקודם לכן לא עלה על רעיונם גדלות ורוממות קבלת התורה, עד שראו בעיניהם כאמרם, היום הזה ראינו וגו' מכלל שעד כה לא היו יכולין לצייר זה בנפשותם, ובאמת זה נשאר לדורות שמשיגים תמיד בתורה חדשות אשר לא שער מראש, כאמרם ז"ל יגעתי ומצאתי תאמן, שהוא בחי' מציאה אף אחר היגיעה, וזה שכתוב שש אנכי על אמרתך היינו שבכל עת שמחה פתאומות היא לי כמוצא שלל רב, וכן הוא בשבת לאיש הזוכה בו שמשיגים מה שלא שער מראש, אף שכבר הי' שבת זה שבעה ימים ורגילין אנו בו, מ"מ כל שבת ושבת היא כמציאה חדשה שלא שערנו מראש, וזה שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל:
50
נ״אוידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה וגו'. וידבר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ויש להבין שהרי הק"ו פריכא הוא שבני ישראל לא שמעו הוא משום קוצר רוח ועבודה קשה, וכבר דברו בו המפרשים, עוד יש להתבונן בכפל הפרשיות שלאחריו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים, והפסיק בסדר היחוס וחזר ואמר ה' למשה בא דבר אל פרעה, והשיב הן אני ערל שפתים ואמר לו ה' אהרן אחיך יהי' נביאך, והנה הכל כתיב בפרשה הקודמת, ועיין רש"י ורמב"ן:
51
נ״בונראה לפרש דהנה דהא דבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה פירש הרמב"ן שהי' הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו, ויש לומר דכמו בגשמיות כן ברוחניות שהי' כח מצרים מבלבל ומטריד את המחשבות ואת הרעיונות עד שלא יכלו לצמצם את מחשבתם להתבונן בדברים ולבחון מה המה ועד כמה הדברים מגיעים כי בדבר משה נכלל כל יעודים הטובים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וכבר כתבנו שהם מעין מה שאמר בפרשת בחוקותי והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים שפירשו ז"ל אטייל עמכם בגן עדן, ואם הי' מבחינים הדברים ומבדילים הענינים יעודי עוה"ז לעומת יעודי עוה"ב הי' להם לצאת נפשם בדברו כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, אבל היתה מחשבתם מבולבלת והרעיונות טרודות ומבוהלות מפוזר ומפורד, וזה היפוך כח הדעת, וכבר כתבנו מזה, ושזה הי' מירוק לפגם הדעת, כי דעת יש בו שני פירושים לשון קישור ולשון מבדיל דבר מדבר, ושניהם בני בקתא חדא שבשביל שהוא מקושר בכל רעיוניו בדבר זה יש בו הבחנה להבדיל דבר מדבר לפי ערך פנימיותו, אבל כשרעיוניו מבולבלים דחופים ומובהלים מפוזר ומפורד בלתי אפשר לחדור לפנימית הדבר ולהבדיל דבר מדבר, והנה אמרו ז"ל שפרעה מלשון עורף שהוא ענין ההופך עורף לחבירו ואינו רוצה אף להביט בו פן יראה בעיטו ובאזניו ישמע ולבבו יבין, והוא לגמרי היפוך מדת הדעת דקדושה, וע"כ הי' כחו כ"כ גדול לתקוף בכח הטומאה שלו על ישראל ליטול מהם את בחי' הדעת, וזה הק"ו של משה הן בני ישראל לא שמעו אלי אף שישראל בעצם הם בעלי דעה דקדושה, אלא מחמת שתקף עליהם כח פרעה שהוא היפוך מדת הדעת נתבלבלה דעתם כ"כ עד שלא יכלו לשמוע, ואיך ישמעני פרעה שהיא עצם הטומאה היפוך הדעת, וע"ז דיבר השי"ת אל משה ואהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. שפירש הספורנו ויצום מנה אותם לשרים כו', והיינו כי משה הוא דעת דקדושה כמו שכתבו בספרים הקדושים, ובזה עצמו שמנה אותם לנגיד עליהם והם תחתיו יש בכחו להכניס בהם בחי' הדעת עד שידעו ויבינו מה מדבר אליהם, ואפי' פרעה הרשע בעוד רואה פני משה הי' מאיר בו זיו הדעת ממשה והבין מה שמדבר עמו, וע"כ בפרשה זו לא נאמר שום דיבור למשה שילך או שידבר, כי בזה עצמו שעשה למשה לשר ונגיד עליהם נשלם כל הענין וכל התשובה למשה על מאמרו הן בני ישראל וגו', ואחר שנתן המשרה בידו כתב סדר יחוסו, ואח"כ התיחד פרשה שצוה את משה לדבר אל פרעה, ומשה עדיין לא ידע אם בעצמו ידבר הלא הוא ערל שפתים, כי ע"ז עדיין לא הספיק התשובה בפרשה הנ"ל, שגם שם טען משה זו הטענה בצירוף הק"ו, ועל הק"ו הי' מספיק מה שצוהו לנגיד עליהם, אבל על טענת ערל שפתים עדיין לא השיבו, עד שהשיבו הקב"ה שהכוונה שאהרן יהי' נביאו:
52
נ״גשנת תרע"ד.
53
נ״דוידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם, הדקדוקים רבו, וגם בסוף הפרשה שלמעלה שבלתי מובן תשובת השי"ת על קושית משה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני שפרשו המפרשים למה הקדים לשלחו טרם הגיע זמן הגאולה, וכבר דברנו מזה, אך אין בהמ"ד בלא חידוש:
54
נ״הונראה דהנה במדרש ויקרא פרשה ט"ו לעשות לרוח משקל אמר ר' אחא אפ" רוה"ק ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, ויש שמתנבא ספר אחד ויש שנים, אמר ר' סימון שני דברים נתנבא בארו ולא הי' בהם כדי ספר וכו', ויש להבין הלוא אין כילות למעלה, ולמה לא יתנבא כל מה שרוצה, אך הטעם פשוט באשר צריך הכנה לנבואה ואי אפשר שיהי' על הנביא שפע נביאיי אלא כפי מסת הכנתו, וזה שמוכן יותר מתנבא יותר, ומ"מ הכנת הנביא הוא בפרט מדותיו זה התקשר באהבה וזה ביראה וכו', ומכין את נפשו ע"י הכנתו הפרטית לכן אינו שורה עליו אלא בפרטות, ובזה יש ליתן טעם הא דאמרו ז"ל אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, דהנה תורה היא נצחית וכללית והוא כלל המציאות עליונים ותחתונים, וכל התורה היא שם משמותיו של הקב"ה, ע"כ אין לנביא שנבואתו רק בפרטית ענין לתורה אלא לחדש מצוה לשעתה בלבד, שהוא דבר פרטי ונביא התורה הי' רק משה רבינו ע"ה באשר לא הי' נצרך לשום הכנה כי הי' תמיד מוכן, וכל חושיו היו תמיד דבקים בשכינה בלי שום שיור ולא הי' לו שום רצון עצמיי רק אל כל אשר יהי' שמה רצון העליון שמה היתה נפשו נמשכת, והי' לו דבקות כללית בכל פרטי חושיו ומדותיו יחד, ע"כ הי' יכול להיות נביא התורה שהיא כללית וכל המציאות נכללת בתורה כבמדרש לא בשמים היא שלא נשתייר ממנה בשמים כלום:
55
נ״וקיצור הדברים שהתורה באשר היא כללית אין לשום נביא, באשר הוא פרטי, יכולת להיות נביא התורה אלא משה רבינו ע"ה שהוא הי' בטל להשי"ת בכל חושיו בכללות בלי שום שיור:
56
נ״זולפי"ז יובנו דברי המדרש ואתה לכה ואשלחך אל פרעה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלה, כי הנה אמרו ז"ל כל המלכיות נקראו על שם מצרים מפני שהם מצירין לישראל, ומובן שכמו שכל המלכיות נקראו על שם מצרים כן נמי מצרים היא כוללת כל המלכיות, היינו שכל תכונות הרעות שנמצאו בכל המלכיות [כי כל מלכות ומלכות יש לה תכונה רעה מיוחדת] כולם יחד היו במצרים, ובמדרש נשא שששה מלכיות הם, מצרים, אשור, בבל, פרס ומדי, יון, אדום, ופרשנו שהם נגד ששה קצוות, א"כ מצרים שיש בה כנגד כולם היא כוללת כל תכונות הרעות מכל צד, וע"כ הגואל ממצרים הי' צריך נמי שיהי' כח כללי ולא נביא דעלמא שהוא רק כח פרטי, וכפי מה שאיתא בספרים וכבר דברנו מזה במק"א באריכות, גם מלכות אדום כן, וע"כ איתא בזוה"ק שלעתיד נמי יהי' משה רבינו ע"ה הגואל וכתיב מה שהי' הוא שיהי' ראשי תיבות משה:
57
נ״חולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, ולכאורה בלתי מובן למה הפסידו צדיקים גמורים שלא להגיע לאותה מעלה, וכיוצא בזה המליצו בשביל שאני זכר הפסדתי, אך יש לומר דהנה צדיקים גמורים התקרבו כל אחד במדה פרטית זה באהבה וזה ביראה וכו', זה נקרא צדיקים גמורים, אבל בעל תשובה נקרא זה שהוא בטל לרצון השי"ת בתכלית הביטול בכל חושיו ואין לו מדה מיוחדת, ע"כ התקרבותו ודביקותו נמי כללית, ובעל תשובה אין הכוונה שהי' חוטא מקודם דווקא, אלא שהוא בטל לגמרי ונמשך אחר רצון השי"ת, כמו שביאר הרב ז"ל, וע"כ איתא בזוה"ק ח"ג (רע"ח.) דאמרו לרעיא מהימנא זכאה חולקך דאנת בעל תשובה שקיל לשתין רבוון דישראל, היינו דכל עניני תשובה שנמצא בכל ששים רבוא ישראל הוא כלול להו היינו שהי' בתכלית הביטול לרצון השי"ת בכל פרטי פרטי חושיו, אבל אין מתנאי הבעל תשובה שיהי' חוטא מקודם, ואחת היא אם הי' חוטא מקודם או לאו, ובאמת גם מה שהתשובה מכפרת היא נמי מטעם ביטולו לרצון השי"ת שהוא בעניו ככלי חרס שבור ששבירתו מטהרתו, והיינו באשר הוא בטל להשי"ת ממילא נפרדו ממנו העונות כאמרם ז"ל מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל:
58
נ״טולפי האמור יהי' זה נמי טעמא דמדרש הנ"ל אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, דהנה ידוע דישראל אז במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, כמ"ש איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגלילי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים, אך יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, אם כן משה רבינו ע"ה הוא הי' היחיד ששב כנ"ל ובשבילו נמחל לכולם, וע"כ הוא יכול להיות הגואל ואין זולתו בעל תשובה שהיא כללית כנ"ל, כי כל הנביאים לא הגיעו להיות בעלי תשובה כמוהו שהוא בכללית, ומקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, ורק הוא ע"ה הי' בעל תשובה עד התכלית ובשבילו מוחלין לכל העולם:
59
ס׳ועוד יש לומר כיון דגאולת מצרים הי' משום דבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה שרומז למ"ת, והתורה באשר היא כללית מציאות כל הנבראים לא היתה יכולה להנתן אלא ע"י משה רבינו ע"ה שהי' בטל אליו יתברך בכל פרטי פרטי חושיו כנ"ל, ושע"כ הי' עליו שפע הנביאיי כללית, ע"כ יציאת מכרים שהוא קשור עם מתן תורה אי אפשר נמי אלא ע"י נביא הראוי ליתן תורה על ידו דאל"ה הי' נראה כאלו הם ענינים חלוקים מה שבאמת אינם חלוקים, וכעין מה שאמרו בין כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה שלא לעשות הפסק בין יציאת מצרים למתן תורה:
60
ס״אולפי האמור יובן נמי ההפרש בין נביאת משה רבינו ע"ה לנביאת האבות, דהנה אמרו ז"ל גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם שמשה אמר ונחנו מה [כלומר שאין לו שום מציאות בעיניו והוא בטל בתכלית לרצון השי"ת] ממה כנאמר באברהם ואנכי עפר ואפר [כלומר שיש לו עכ"פ מציאות גרוע כעשר ואפר] ובמדרש שיר השירים בפסוק לריח שמניך טובים, כל מצות שנצטוו האבות ריחות הי' [היינו אברהם על המילה יצחק על השחיטה יעקב על גיד הנשה יהודה על היבמה] אבל אנו שמן תורק שמך רמ"ח מצ"ע ושס"ה מצל"ת, והטעם י"ל כי באשר האבות הי' להם מציאות בעיני עצמן בצד מה שוב הי' התדבקותם בהשי"ת רק ע"י פרטות מדותיהם הטובות אברהם באהבה יצחק ביראה וכו', ע"כ המצות שנצטוו הי' נמי פרטים כל אחד לפי מהותו, וכמו שביאר מהר"ל בספר התפארת, אבל משה וישראל הדבקים בו שמן תורק שמך רמ"ח מצ"ע ושס"ה מצל"ת שמקבילים לרמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם שהוא עולם קטן, דהיינו כל המציאות כולו, מפני כח הביטול של משה לרצון השי"ת, כאמרו ונחנו מה כנ"ל:
61
ס״בונראה עוד לומר דישראל שזכו לתורה באופן זה שהיו בעצמם נביאי התורה כמ"ש פנים בפנים ויבר ה' עמכם, ובמעמד הנכבד הזה קבלו העשרת הדברות שמספר עשר הוא מספר כללי וכל התורה נכללה בעשרת הדברות, כמו שהביא רש"י משפטים כ"ד פסוק י"ב הכל הי' באמצעות משה רבינו ע"ה, שבאמצעות משה זכו גם הם לבחי' ביטול באופן הנ"ל שנאמר במשה, ועלו מדריגה אחר מדריגה, בעת היציאה נאמר לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ולא אמרו היאך נצא למדבר למות ברעב, וכל זה מחמת עצם הביטול, עד מתן התורה שאמרו נעשה ונשמע, והיו כמלאכי השרת, והוא בחי' בע"ת בתכלית כנ"ל, ע"כ פסקה זוהמתן משום הביטול לרצון השי"ת, כמו כפרת העונות של בע"ת, כמ"ש מקוה ישראל ה' כנ"ל, כמו טומאה הפורחת ממנו ע"י המקוה גשמיות כן הזוהמא נפסק מהם ע"י מקוה העליונה כי לא יגורך רע, וזכו לקבלת התורה וכל אלה הי' באמצעות משה, וכאשר הי' משה רגע אחת מרומם מהם, היינו בעת קבלת הלוחות נפלו ממדריגתם ואבדו נעשה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש שבשעה שעשו ישראל אותה המעשה הי' נתינת הלוחות מידו של הקב"ה לידו של משה, והלוחות היו ארכן ששה, טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה, וטפחיים בין יד ליד, היינו דכל זמן שהיו דבוקים במשה אי אפשר הי' להם לבוא לידי אותה מעשה, אלא בשעה זו דווקא שהי' למשה החיבור הנפלא להשי"ת, הי' בהכרח מסולק ומרומם מהם ע"כ באו לכלל טעות ואבדו נעשה, ודפח"ח, ולפי דרכנו יובן שמאחר שכל הענין מה שאמרו נעשה נצמח מתכלית הביטול, וישראל בעצמם לא הגיעו לזה, ק"ו מהאבות, אלא שהכל הי' באמצעות משה מחמת דבקותם בו, והוא ע"ה הי' היחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו, והיו נתבטלין עמו לרצון השי"ת אך כאשר נפסק כרגע החיבור שבינו לבינם אבדו נעשה, ועוד לא שבו למעלה זו עד לעתיד שמשיח יהי' היחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו, מה גם שמשה עצמו יהי' הגואל לעתיד וישיבו ישראל לבחי' הביטול וישובו למדריגתם שהיו במתן תורה ועוד יותר, ויזכו לפנימית התורה כמו שפירש"י בפסוק ישקני מנשיקות פיהו, וכל מה שישראל זוכין ממ"ת עד לימות המשיח הוא רק שמץ מנהו זעיר שם זעיר שם שיריים מהמעלה ומדריגה עליונה שהי' להם במעמד הנכבד ההוא, כי באם היו זוכין לזה בשלימות כבר הי' בא ב"ד, ואפי' יחיד אם הי' זוכה לזה הי' הוא יחיד ששב והי' מוחלין לו ולכל העולם כולו, והי' נגמר התיקון בשלימות, ובזה הנני מבין מה שהגיד לי ביחוד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בענין היחודים אשר משה רבינו ע"ה עשה יחוד והי' מתן תורה, והשני יהי' משיח, ומה שביניהם לא הי' בתכלית השלימות שאלו הי' בשלימות הי' בא משיח, ואם כי אין לני עסק בנסתרות, יש לפרש נמי עפ"י דרכנו ונאמר שלעומת האדם שהוא עולם קטן מיחד את חושיו ורצונו בתכלית הביטול לרצון השי"ת על דרך הנ"ל שזהו בעל תשובה בשלימות, בזה עצמו נעשה יחוד למעלה וארעא ורקיעא נשקו אהדדי, ולאו במחשבתו לבד לעשות יחוד תליא מילתא, ובאשר ביטול זה בתכלית השלימות לא הי' אלא במשה רבינו ע"ה ומלך המשיח, ע"כ לא הי' בכל עת ההוא מאז עד מלך המשיח יחוד בתכלית השלימות, דאם הי' בתכלית השלימות הי' נגמר התיקון רק הגדולים ויחידי סגולה זוכין קצת מזה כל אחד לפי מהותו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ובכלל ישראל זוכין לזה אפס קצהו לשעתו לבד, ונראה דזה הוא מצות תפילין של יד ושל ראש, לשעבד את כל החושים שבמוח ושבלב כמו שהוא פטור, וכמו שאנו אומרים קודם הנחת תפילין לעורר ולזכור הכוונה ובשבת זוכין לזה ביותר, ובמקום תפילין של יד ושל ראש הוא זכור ושמור, ומזה נסתעף שאפי' ע"ה אימת שבת עליו, כי בשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים וזוכין באפס מה לבחי' שהיו ישראל בשעת מ"ת, וכבר דברנו בזה באריכות, וע"כ שבת היא זמן מעותד לתשובה והיא אפס קצהו מאז שהיו באמצעות משה רבינו ע"ה בבחי' בעלי תשובה:
62
ס״גקיצור הדברים שבאמצעות משה רבינו ע"ה זכו ישראל למדריגה כללית להיות בעצמם נביאי התורה מה שלא זכו לזה האבות, ומחמת שהיו בביטול כל חושיהם לרצון השי"ת, ע"כ זכו למדריגה כללית כנ"ל באריכות, ויש עוד ליתן טעם לשבח שבלתי אפשר הי' להם לקבל את התורה, אלא כשהיו בביטול הזה, דהנה במדרש את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, אילו הי' חסרין אחד לא היתה התורה ראוי' להנתן, וידוע דכמו שבכלל כן בפרט שכל אחד הוא עולם קטן וכלל בפני עצמו, וע"כ כמו שבכלל כולו אלו הי' חסר אחד לא היתה התורה ראוי' להנתן, כמו כן בכל פרט ופרט שהוא כלל בפני עצמו, אלו הי' חסר חוש אחד שלא הי' בטל כנ"ל, והי' לו רצון לדבר אחר לא היתה ראוי' התורה להנתן לו, ושוב הי' חסר אחד מכל הכלל כולו, ולא היתה התורה ראוי' להנתן אז לכל הכלל:
63
ס״דויש לומר עוד שבשביל זה עצמו נגאלו נמי ממצרים, שבמדרש פ' שמות. שכמו שהמצורע מטמא כך המצרם מטמאין אתכם, אך באשר נתבטלו בכל חושיהם לרצון השי"ת ושחטו פסחיהם במצרים, אף שהן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, לא השגיחו לזה, וכן לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והכל מצד עוצם הביטול, זה עצמו הי' טהרה לישראל מטומאת מצרים כמו טהרת דכיא עלאה ע"י התשובה, ונבדלו ממצריים וזכו שנפתח להם העשרה מאמרות שבהן נברא העולם, לעומת שבעשר מכות נתבטל העשרה מאמרות למצרים, כמו שכבר הגדנו בזה בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק:
64
ס״הוהנה כבר אמרנו במק"א שישראל נשלמו בנפש רוח ונשמה ממקור ישראל בזכות שלשת האבות, ולעומתן הי' הג' גזירות במצרים למירוק נפש רוח ונשמה, כן נמי יש לומר דמאחר שהשיגו ישראל מדריגה ומעלה יתירה בזכות משה רבינו ע"ה להיות בטלים להשי"ת בכל פרטי פרטי חושיהם בלי שום שיור, מדריגה זו צריכה נמי מירוק והוא גזירה הרביעית לא תאסיפון לחת תבן הם ילכו וקוששו להם תבן, תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר, היינו שלא יהי' להם שום חוש לדבר אחר אלא לעבודה, ויהיו בטלים לגמרי אל העבודה, וזה מקביל ממש לעומת הביטול להשי"ת בכל החושים באמצעות משה רבינו ע"ה:
65
ס״וולפי האמור מובן שלא הי' מקום לגזירה רביעית אלא אחר שנדבקו ישראל במשה רבינו ע"ה שהי' נעשה להם לגואל, ובאמצעותו זכו בצד מה לבחי' הביטול, והתחילו לעלות בבחי' זו מדריגה אחר מדריגה, הוצרכו למירוק זה, אבל בעוד לא הי' בישראל ענין הביטול לא הי' שייך לגזירה זו, ובזה יובן תירוץ לקושית משה רבינו ע"ה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, שפירשו המפרשים שמוטב הי' להמתין בהשליחות עד הגאולה, ולהנ"ל אין כאן קושיא, ומשה רבינו ע"ה שהקשה הוא לפי שטתו וענותנותו היתירה שלא הי' מוצא בעצמו שום מעלה, ואפי' מעלת הביטול שבו לא הרגיש, וכמו שפירשו במאמרו שלח נא ביד תשלח, שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יותר טוב ממני, א"כ הרי לא מצא בעצמו שום מעלה, מה גם שבאמצעותו יזכו ישראל למעלה ולשיטתו שפיר הקשה, אבל באמת אין כאן קושיא, דלולא השליחות לא קנו ישראל המעלה ולא הי' צריכין מירוק ולא הי' אפשר הגאולה להיות, וזה שאמר לו הקב"ה עתה תראה, עתה דייקא, ולא מקדמת דנא כי קודם הגזירה והמירוק אי אפשר:
66
ס״זומעתה נבוא לביאור הפרשה דהנה ידוע דשם אלקים הוא שם הדין והצמצום, וע"כ בכל מעשה בראשית כתיב שם אלקים, ושם הוי' הוא שם של רחמים כמו שפירש"י בראשית, וכן שם שין דלת יוד הוא שם הצמצום, כאמרם ז"ל שאמר לעולם די, ואך ענין הדין והצמצום יש בשני בחי', יש בחי' דין ליתן לאיש רק כפי זכותו והראוי לו, וכענין לעשות לרוח משקל שאפי' רוה"ק השורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, וזה מדת הדין בהחלט, ויש דין וצמצום שאין תכלית הכוונה לצמצום ודין, אלא שהוא הכנה כדי להשפיע, כענין שאמר הכתוב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שהנה ידוע ששמאל מתיחס למדת הדין, אך הפי' שמאלו תחת לראשי בשביל שע"י כך ימינו תחבקני, וכן שמאל דוחה כדי שימין מקרבת, ועיין במדרש שיר השירים ב' ו':
67
ס״חוע"י הנחה זו יתפרש המדרש בטוב ואין כאן המקום להאריך, וכן הי' הצמצום והדין בבריאת העולם שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אי אפשר הי' לברוא את העולם אלא ע"י בחי' הדין והצמצום, דאל"ה הי' תיכף בטל במציאות, ולפי זה אין זה נקרא מדת הדין בהחלט, כי תכלית הכוונה היא חסד, אף כי אפי' מדת הדין בהחלט נמי הכל לטובה, מ"מ יש שהוא עצות מרחוק שע"י גלגולי הסיבות תתגלגל הטובה, ויש שהטובה תיכף, וכעין זה היתה גזירה הרביעית במצרים שתיכף נעשו ישראל ראויה לגאולה והתחילו המכות ופסקה השעבוד, אף שלפי הראות שטחית הענין הי' נראה גזירה הרביעית צמצום על צמצום והסתרת פנים מאד אשר נוסף על הצרות המשונות שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו עוד הוסיפו שמן על המדורה להדריכם מנוחה ולא נתנו להם לבלוע רוקם לדכא לארץ חייתם, עד שלא נותרה בהם נשמה, עד שבשביל זה לא הי' יכול משה לסבול ואמר מה שאמר, מ"מ באמת הי' זה רחמים גמורים כדי שיתמרקו ויזכו תיכף לכל הטובות ע"י קבלת התורה שבלתי אפשר הי' בלתי גזירה זו, וזה שאמר הכתוב וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', היינו שהשם אלקים האמור שהוא הדין והצמצום איננו דין בהחלט אלא הוא עצמו הוא הוי' שהוא רחמים פשוטים, וארא אל אברהם וגו' בא"ש ושמו ה' לא נודעתי להם, היינו שהנהגה עם האבות הי' במדת הדין מוחלטת, וכענין לעשות לרוח משקל, ומצות שנצטוו האבות ריחות הי' כנ"ל מילתא בטעמא, ושמי ה' שהוא מדת הרחמים שהוא שם הגדול שבו נתנה התורה שהוא כל המציאות מעלה ומטה ונצחית, כמו שמורה שם הוי' שממנו נתהוה כל נמצא והי' והוה ויהי', שזה השם נאות לקבלת התורה ואורייתא וקב"ה כולא חד וכל התורה כולה היא שם משמות של הקב"ה, ומאחר שלא זכו לזה ע"י הנהגה שבמדת הדין שהוא בשם א"ש, א"כ הי' מדת הדין מוחלטת, אבל לא כן הנני עושה עתה עם הבנים, אף שאתה רואה מדת הדין מתוחה אין זה מדת הדין בהחלט, לכן אמור לבני ישראל אני הוי', שמדת הדין עצמו איננו מדת הדין בהחלט אלא הוי' מדת הרחמים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי אתכם לי לעם, שזה מעמד הר סיני קבלת התורה שזה נצמח מן גזירה זו עצמה, וידעתם כי אני ה' שמעצמכם תדעו שהכל הוא רחמים ולא מחמת אמונה לבד אלא תדעו תיכף ע"י התחלות המכות עד מתן תורה:
68
ס״טולקחתי אתכם לי לעם. כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק דהנה אמרו ז"ל כל מקום העם הוא לשון גנאי וכאן שמבשר להם על קבלת התורה למה קרא אותם בלשון גנאי, ותירץ כי העם הוא לשון גנאי משום דעם הוא מלשון גחלים עוממות שפירושו כבויות מלשון ארזים לא עממוהו, וכאן נמי פירושו כן, אבל בשורה היא זה שאפי' כשיהיו בקטנות המוחין בלתי התלהבות אש דת מ"מ יהיו נרצים ומעשיהם יעשה שורש למטה ופרי למעלה, ודפח"ח, ונראה דישראל זכו לזה שיהי' נרצים במעשיהם אף בלתי הארת השכל מפני שהקדימו נעשה לנשמע, שפירשו בספרים הקדושים שלא ימתינו על הוראת השכל אלא מעצמם יהיו נמשכים אחר מאמר השי"ת בלי התחכמות כאמרם ז"ל אנן דסגינן בתמימותא, ומזה יבואו להבין הדבר בשכלם והיינו שמנעשה יבואו לנשמע, ע"כ זכו שגם המעשה לבד אף בלתי כוונת השכל יהי' קודש ויעשה פרי למעלה כנ"ל:
69
ע׳ולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס ע"ז (ב.) לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו מיד מתקבצין אומות העולם וכו' מיד נכנסה לפניו מלכות אדום תחלה וכו' אמר להם הקב"ה במאי עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה א"ל הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם עשיתם תיקנתם שווקים להושיב בהם זונות מרחצאות לעדן בהם עצמיכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות, כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר מי בהם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה, מיד יצאו בפחי נפש יצאה רומי ונכנסה פרס, וכן כל אומה ואומה וכולן ישיגו תשובה כזו, ויש לתמוה הרי לעתיד הוא עולם האמת ואיך יחשבו האומות להטעות ולומר שכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה, ועוד את מי יבאו להטעות הלוא להקב"ה שהוא יודע תעלומות לב הם מדברים, וע"כ אינם כ"כ שוטים גמורים, מה גם לעתיד, ועוד מה תשובה השיב להם הקב"ה כלום יש בכם מגיד זאת הלוא די באמרו כל מה שעשיתם ללורך עצמיכם עשיתם, כי הם לא אמרו כלל שלמדו תורה שיצטרך להשיבם זה, ומלשון זה משמע דאילו הי' בהם מגיד זאת היו צדקו בטענותיהם, ונראה לפרש עפי"מ שאמרו ז"ל הרי שנפל סלע מחיקו ומצאו עני ונתפרנס בה הרי זה מתברך עליה, והנה ידועים דברי הרמב"ם שכל התעסקות העולם הוא עבור ירא שמים אחד וכמה שנים יטרחו לבנות ולנטוע והכל כדי שבאחד הימים יעבור ירא שמים אחד באותו המקום וימצא בו מנוח, א"כ זה הוא טענת האומות כולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, היונו סוף כל סוף הי' בשביל שיתעסקו ישראל בתורה, ופירש"י שיהי' להם פנאי שמוצאין להשתכר בשוק ומוצאין מזונותיהן וצרכיהן בלי טורח ומתעדנין במרחצאות, ובאמת כך הי' סוף כל סוף אלא שהם לא כוונו לזה, וגם הם אינם כ"כ טפשים להטעות את הקב"ה ולומר שכוונו עבור ישראל, אלא שטענתם סוף כל סוף כל מה שעשו הוא בשביל שיתעסקו בתורה כדברי הרמב"ם ז"ל, ובשביל מה שלא כוונו לזה אין ראוי לקפח שכרם כמו נפלה סלע מחיקו ומצאה עני והתפרנס בה הר"ז מתברך עלי', וע"ז השיבם הקב"ה שוטים שבעולם, כי שוטה הוא האינו יודע להבדיל דבר מדבר שבעיניהם הכל שוה בין כוונו לזה בין לא כוונו הלוא לצורך עצמיכם עשיתם, כלים יש בכם מגיד זאת, היינו דמדה זו לקבל שכר על מעשה אף בלי כיונה כמו שנפל סלע מחיקו כנ"ל מדה זו נוהגת רק בישראל שקבלו את התורה וכנ"ל, שזה הוא הבטחת ולקחתם לי לעם, שבשביל שהם נמשכין אחר התורה ומצותי' אף בלתי שכל, לעומתם זכו שעשייתם אף בלתי השכל והכוונה יקבלו עליהם שכר, אבל לא הבלתי מגידים את זאת:
70
ע״אהן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. ברש"י זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה ונראה שכל דברים העליונים צריכין התעוררת מהתחתונים, והנה כאשר משה רבינו ע"ה מצא את ישראל במצב מוזר מאד אשר לא יכלו לשמוע כלל אפי' דברי נחומים מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"כ יצא לדון בדין ק"ו והוא לעורר מדת ק"ו שהוא הראשון שבי"ג מדות שכנגדן י"ג מדות של רחמים, והוא שם אל שהוא רחמים פשוטים אף בלי שום התעוררת התחתונים שהוא מזל העליון שעליו אמרו ז"ל לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, ומשם המשיך הגאולה, וכמו שאמר הרבי הקדוש ר' ברוך זצללה"ה ופסח ה' על הפתח, היינו שאמרו ז"ל שהקב"ה אמר פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח להם כפתחו של אולם, וכאן אף על פתח זו שהוא כחודו של מחט פסח ה', אלא הכל הי' בלי שום התעוררת התחתונים, ולכאורה אינו מובן שכלום חסר התעוררות משה רבינו ע"ה, אך לפי הנ"ל יובן שזה עצמו הי' התעוררות משה למשוך הגאולה ממדה ראשונה שבי"ג מדות של רחמים שיהי' בלי התעוררות התחתונים:
71
ע״בוזה הוא פתח לגאולה העתידה שאפי' לא יהי' ראויין ח"ו יעשה למען שמו יתברך ויתעלה, כמ"ש ואעש למען שמי, ויש לומר שזה עצה טובה שיהי' ביכולת ישראל להיות ראויין כי לפי תוקף וחוזק הגלות, כמ"ש ושכורת ולא מיין, אין מקום שוהי' ביכולת ישראל לעורר אתעדל"ת, אך בשביל שבין כה ובין כה הגאולה מוכרחת, ואפי' בלי שום מעשה, והוא רק מחוסר זמן ואין מחוסר זמן לבו ביום שהוא אלף הששי יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים, ואף אלף החמישי נמי שהיא כלילה לפני היום, כמ"ש שומר מה מלילה הוא כליל שמיני שנכנס לדיר להתעשר, והקדושה חלה, ע"כ שוב ביכולת ישראל לעורר אתעדל"ת:
72
ע״גשנת תרע"ד. ר"ח שבט
73
ע״דבספר יצירה המליך אות צ' בלעיטה וצרפן זה בזה וקשר לו כתר וצר בהם דלי בעולם שבט בשנה קרקבן או המסס בנפש, נראה לפרש דהנה תיבת לעיטה לא נמצא בתנ"ך אלא במקום אחד בעשו הלעיטני נא, ועוד הלעיטהו לרשע וימות דקאי נמי על עשו ובוודאי הלוא דבר הוא, ודברי רש"י ידועין, ונראה עוד לומר דענין אכילה התכלית הוא מזון הנפש והגוף דבלעדי חלקי הזן שמחדשין להם כפעם בפעם בלתי אפשר לחיות, אך מצורף לזה עוד עריבת המאכל ומסיר את הרעבון, ובחובת הלבבות שהרעבון נברא בטבע מחסד השי"ת שאלמלא הרעבון הי' אדם שוכח בטרדתו לאכול ולקיים את נפשו, ויש לומר דגם עריבת המאכל נמי מהאי טעמא הוא למשוך את האדם להיות פונה את מחשבתו להמאכל דבלא"ה לא הי' יכול להתעכל היטב במעיו, ובזוה"ק ח"א (קל"ח:) במדרש הנעלם דאלמלא ההוא כסופא והרהורא דצבא לא יוכלו הכבד והאברים לבלוע, ולפ"ז עריבת המאכל ומה שמסיר את הרעבון, הוא רק הכנה וסיבה להתכלית שהוא חלקי הזן שבו, ויש לומר שזה ההפרש בין לעיטה לבין אכילה שלעיטה הכוונה לעריבת המאכל לבד ואחת הוא אם מזין או לא, ואכילה היא נקראת הזנת הנפש והגוף, והנה עשו הרשע לא הי' נמשך אחר התכלית שהוא מה שמזין, כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו, אלא אחר עריבת המאכל והטעם לבד, וזה נקרא לעיטה ובתרגום אטעימני, והיינו שהי' מהדר אחר הטעם ועריבת המאכל לבד והוא כדברנו, והנה כמו בעניני מאכל כן בכל עניני הגוף ישנו הכנה וסיבה, והעיקר שהוא התכלית, וצריך האדם שיהי' העיקר לעיקר והטפל לטפל ולא להיפוך, וזהו ג"כ מה שנברא האדם עם תאוות ועריבת החיבור, וזה הכנה וסיבה להתכלית ולקיום המין, דאל"ה אשה חמת מלא צואה והי' הדבר נמאס מאד ולא הי' העולם מתקיים במין, והרשעים נמשכים אחר ההכנה והסיבה והזנו ולא יפרוצו, והצדיקים נמשכים אחר התכלית ומצדדין את ההכנה והסיבה בכל מה דאפשר, וכן הוא בכל עניני העולם אפי' לעשות מסחר וקנין ולאסוף הון, ישנו שני הענינים האלה, והכל נכלל בלשון אכילה, אכלה ומחתה פי' כי אם הלחם אשר הוא אוכל, וכן ואכלת את כל העמים, ויאכלו את ישראל בכל פה, ובכל אלה יש ג"כ ענין לעיטה היינו המשכה אחר ההכנה והסיבה, והרי זה כמבואר:
74
ע״הוהנה השי"ת כמו שברא את העולם בסדר הזה נתן נמי בטבע הבריאה כח ועוז להאדם, להחזיק מעמד שלא יהי' נמשך אחר ההכנה והסיבה אלא אחר התכלית, ויש לומר שזהו ענין אות צ', דהנה איתא בשם האריז"ל בפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, היינו כי חמשה אותיות מנצפ"ך איתא במדרש שבהם הי' חמשה גאולות, כ"ך בו נגאל אברהם אבינו דכתיב לך לך, מ"ם בו נגאל יצחק אבינו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, נ"ן בו נגאל יעקב אבינו דכתיב הצילני נא, פ"ף בו נגאלו ישראל ממצרים דכתיב פקוד פקדתי, צ"ץ בו גאולה העתידה דכתיב איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, ואותיות מכנף הם ארבע אותיות הכפילות לבד אות צ', וזה מכנף הארץ היינו מארבע אותיות אלו רק זמירות שמענו, אבל עיקר הרצון הוא לאת צ' שהיא גאולה העתידה, וזה צבי הוא לשון רצון וחשק כמו צבי הוא לכל הארצות ודפח"ח, ויש ליתן טעם על הקדמת המ' שהיא גאולת יצחק להכף שהיא גאולת אברהם, עפ"י מה שאמרנו ששלשה אבות הורישו כח לישראל שיהי' ביכולתם לעמוד בגליות הארבע מלכיות, ואמרנו דגלות בבל שהוא פחד ואימה, ובמדרש אימה זו בבל, וזהו מדת יצחק בקדושה פחד יצחק, פו"מ הוא כחות מושכים לתאוה וסעודת אחשורוש לעד, ובמדרש שכל כוונתם להמשיך את ישראל לתאוות רעות חסד דקליפה, ולעומתם אברהם חסד דקדושה ואפי' בדידי' לא הוה מסתכל, גלות יון הוא כחות חכמת חיצוניות ולעומתם בקדושה יעקב אבינו איש תם יושב אוהלים, והארכנו עוד בזה איך יעקב בקדושה הוא היפוך היוונים בטומאה, א"כ הסדר של מכנף נכון על סדר האבות שהורישו על לעתיד, מ"סם הוא יצחק נגד גלות בבל, כ"ף אברהם נגד גלות פו"מ, נו"ן יעקב נגד גלות יון, פ"א הוא משה שהוא נגד גלות אדום עפי"מ שהגדנו במק"א שכשם שגלות מצרים כולל כל המלכיות ובמדרש שכל המלכיות נקראים מצרים מפני שהם מצירים לשראל ומצרים כולל הכל דומה למלכות אדום מלכות רביעית שכולל שלש מלכיות הראשונות שבמדרש שהיא שקולה כשלשתן אי יתירה משלשתן, וכחו של משה שגבר על כח הכולל של מצרים היא שעמדה לישראל בגלות אדום, אבל כל אלה הוא הכנה למשיח איש צמח שמו ומתחתיו יצמח והוא אות צ' שהוא התכלית, וכל הגליות וכל הגאולות הם רק הכנה וסיבה להגיע אל התכלית שהוא ימות המשיח, וממוצא הדברים שאות צ' מרמז על התכלית, ואתיא נמי כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו וכנ"ל היפוך עשו הרשע, וזהו שאמר המליך אות צ' בלעיטה היינו שיהי' אות צ' גובר על כח הלעיטה בכל עניני העולם:
75
ע״וויש לומר שזה הענין נמצא הן בעולם הן בשנה הן בנפש, בעולם כיצד מזל דלי, דהנה כלי זה הוא הכנה לדלות מים מבור עמוק והוא לשון הגבהה, כמ"ש ארוממך ה' כי דליתני, שפירושו הגבהת אותי, וכן בלשון משנה הדלה עלי' את הגפן וכהנה רבות, ומובן שזה רק הכנה לעשות דבר אך יש הגבהה לתכלית נכבד הוא להיות לבו מוגבה בדרכי ה' עז כנמר גבור כארי רץ כצבי קל כנשר לעשות את רצון אבינו שבשמים, ויש להיפוך להגיס דעתו על זולתו לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, וענין הגסת הדעת היא הכנה להתכלית היינו להיות לבו מוגבה בדרכי ה', ובכלל המזל משפיע בעולם ענין הגבהה, ולולא שנוצר ע"י מליכת אות צ' בלעיטה הי' תמיד נמשך לרע כנ"ל ורק ע"י שנוצר ע"י מליכת אות צ' בלעיטה יש כח באדם לקחת את ענין הגבהת הלב לתכלית נכבד, וכן יש לפרש שבט בשנה, שבחודש הזה מתחיל טבע העולם לפרוח והפירות חונטין מעתה, והוא התחדשות החיות אחר השינה של ימות החורף, ויש בהם נמי שני ענינים האלה הכנה והתכלית, כי כמו בגשמיות כן ברוחניות מתחיל להתנוצץ חיות חדש, ובחודש הזה הוא ר"ה לאילנות והאדם עץ השדה, ובחודש שאחריו הוא ד' פרשיות ופורים ואח"כ ניסן ופסח ספירה ושבועות, והימים מתעלין והולכין, א"כ הכנת חודש שבט היינו התחדשות החיות יש לתכלית נכבד הבא לקראתנו לשלום, ואיש הנלבב איננו נמשך אחר התחדשות החיות לבד, אלא להתכלית נכבד שבלעדי תכלית הנכבד אין התחדשות החיות שוה כלום, ואולי עוד מקלקל, וכמו שביציאת מצרים הי' תנאי הראש וראשון בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, והרי שלא הי' נמשכין אחר ההכנה לבד אצא אחר התכלית, וזה עצמו הוא הענין קרקבן אי המסס בנפש שהוא טוחן המאכל כדי שיתבררו ממנו חלקי הזן והפסולת נדחה, והכל הוא מפאת מליכת אות צ' בלעיטה כנ"ל שאלמלא כן לא הי' האדם נמשך בחיות החדש אחר תכלית הנכבד ולא הי' הקרקבן או ההמסס מברר את חלקי הזן לבד להקריבהו להכבד אלא הי' מקריב גם כל שאר החלקים והי' בנין האדם נשחת והכל הולך אל מקום אחד:
76
ע״זשנת תרע"ה.
77
ע״חבמדרש הה"ד ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה וכו' כיצד נאמר על משה, לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, ואני אחזק את לבו, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירותיו של הקב"ה והתחיל לומר אד' למה הרעות לעם הזה התחיל לדון לפניו (כמו שכתוב למעלה) וע"ז נאמר שאותה חכמה ודעת של משה, של הוללות וסכלות היתה, כי מה האדם שיבוא אחר המלך וכי מה הי' לו להרהר אחר מדותיו של הקב"ה, את אשר כבר עשוהו מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה, ע"כ:
78
ע״טויש להבין שהרי טענת משה היתה מדוע הֵרע פרעה עוד יותר והתרעם על השליחות שהיתה לדעת ישראל, וזה אין במשמע במה שהודיע מקודם שלא נאמר אלא שלא ישלח ולא שירע להם ממה שהי' קודם לכן:
79
פ׳ונראה דהנה יש להבין התשובה שהשיבו הקב"ה עתה תראה אשר אעשה לפרעה שבזה עדיין אינו מיושב מדוע מיהר לשלוח אותו קודם הגיע הקץ, שמזה נצמחה הצרה, ואם הי' צריכין עוד מירוק ע"י קישוי השעבוד לא הי' נצרך לזה השליחות. והרבה דרכים לפניו ית"ש ליתן בלב פרעה שיקשה עליהם השעבוד:
80
פ״אונראה דהנה ברש"י וישב בפסוק וישלחהו מעמק חברון מעצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, וכו' ומשמע שאברהם בירר לו הגלות וכהא דב"ר פרשה מ"ד סי' כ"ד אברהם בירר לו את המלכיות, ויש להבין מהו העצה העמוקה ומה עמקות יש בזה, ובמדרש וישב הוא בלשון אחר הלך להשלים אותה עצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה שהי' קבור בחברון ועבדום וענו אותם, ומשמע שהש"י בירר הגלות, ואולי אתיא הא כמ"ד שם פרשה מ"ד שהקב"ה אמר לו לברר לו את המלכיות, ומ"מ כה או כה יש להבין מהו העמקות בזה:
81
פ״בונראה לפרש דהנה כל הגליות באים למרק לכלא פשע ולהתם חטאת, וכן גלות מצרים נמי הוא למרק חטא הקדום כמבואר בחכמי האמת, ומה שאמרו ז"ל בשביל שאמר אברהם במה אדע או לאינך מ"ד בש"ס פרק ארבעה נדרים כבר ביאר מהר"ל בספר הגבורות, שהוצאה לפועל הי' בשביל זה או זה, אבל גוף הגלות הי' למרק חטא הקדום, ובמדרש פרשה מ"ד שם ששאל הקב"ה לאאע"ה במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות, ואברהם בירר במלכיות, הרי ששניהם למרק, והנה מירוק הגיהנם כבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, והיינו לכלות את כחות הרעות, והפסולת שנשתאב בנפש, וכה"ג הוא לכאורה מירוק הגלות, אך באמת יש מעלה במירוק שע"י הגלות מהמירוק שע"י גיהנם [לבד מה שמירוק שע"י גיהנם הוא יותר צער כמ"ש הרמב"ן שאפי' כל ימיו יסורי איוב אינם דומים ליסורי שעה אחת של גיהנם] שסוף סוף הש"י יגאל את ישראל באותות ובמופתים ויצמיח מזה קידוש שם שמים, וכמו במצרים שנתודע מציאות הש"י בעולם ושכר ועונש וכל העקריים וכן בגאולה העתידה יתגלה כבוד ה' עוד יותר וידע כל פעול כי אתה פעלתו, וזהו תכלית הגלות, וא"כ מאחר שע"י החטאים נתגלגל קידוש שם שמים בעולם, שוב יש תיקון גם לגוף החטאים וכמו שכתבו המפרשים בטעם תשובה מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות. משום דהזדונות היו סיבה להתשובה מאהבה, כן נמי נאמר להחטאים שהיו סיבה להגלות והגאולה ושיתפרסם כבוד ה' בעולה, שזהו תכלית הבריאה, הנה נעשה לבסוף מכל אלו חטאים רק זכיות, וזהו המעלה שיש במירוק הגלות יותר ממירוק שע"י גיהנם מעלה גבוה מאד שלא יערכנה פז, וכמו שאתא בקדושת לוי אהא דש"ס פסחים הללו ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו, אומות העולם מה עבידתייהו, אנסים דעביד בהדייהו כל שכן אנן כי גבר עלינו חסדו, ודקדק הקדושת לוי שלא מצינו דעביד רחמנא נסים עם אומה"ע, ופירש דעביד בהדייהו היינו באמצעותם דאילו השכיל פרעה הי' לו לרקד בחוצות שהוא הי' סיבה שיתקדש שם שמים בעולם, כל שכן אנן דגבר עלינו חסדו דהקידוש שם שמים הי' ע"י שגבר עלינו חסדו, וממילא מובן נמי לפי"ז מעלת מירוק הגלות, ועוד זאת שהחטאים עצמן נרצים ונעשו כזכיות לבסוף, משא"כ מירוק שע"י גיהנם, ומעתה מובן עמקות העצה בברירת המלכיות, והיינו שלא השגיח על שטחיות הענין אלא העמיק להסתכל עד התכלית, ושם ראה והבין מעלת המירוק שע"י המלכיות, ואתיא שפיר הלשון עצה העמוקה:
82
פ״גולפי האמור יובן לשון הש"ס שבת (סג.) ת"ר מי כתב מגלת תענית אמרו חנני' בן חזקי' וסייעתו שהיו מחבבין את הצרות [פירש"י שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה וכותבין ימי הנס לעשותן יו"ט כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון] אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין, ויש לדקדק בלשון מחבבין את הצרות, מחבבין את הנסים מבעי' לי' למימר, אך לפי האמור מובן שהם לא הביטו על הצרות בשטחיות הענין אלא הביטו על אחרית דבר הצרות שבודאי הש"י יעשה להם נסים, ויצמיח מהן קידוש שם שמים, ובשביל זה היו גם הצרות חביבים בעיניהם, שקדושים האלו הי' כל מגמת פניהם צורך גבוה וקידוש שם שמים, והי' שוה וחביב בעיניהם לסבול כל מה שבא עליהם למען ישיגו מטרת חפצם, שיתקדש שם שמים על ידם, וכמו אברהם אע"ה שכל השתדלותו היתה לפרסם האלקית בעולם בירר את המלכיות, ובאמת זה עצמו מקיל הרבה קישוי הגלות והצרות כאשר עומד לנגד עיניו את תועלת הגדולה הנמשכת מזה, וכעין זה היא שבת וששת ימי המעשה, שלעומת שאדם משים אל לבו בששת ימי המעשה בכל הטורח והמניעות וההסתרות את המעותד לבוא לשבת קודש ואין למעלה מעונג שהוא מעין עוה"ב, הבא רק לפי מסת הטורח של ששת ימי המעשה כאמרם ז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, נקל בעיניו הטורח והעמל להבקיע את חומת הברזל של מניעות והסתרות ורמזו ז"ל בש"ס כתובות פקחות שבהן אמרו מפותות אין להם צער, וכבר דברנו מזה:
83
פ״דולפי האמור שכל עצמו של עמן ברירת הגלות הוא מחמת הקידוש שם שמים שיצמיח מזה, מובן גודל הצורך שיסרב פרעה לשלחם, דאלמלי הי' נתרצה לשלחם תיכף כבוא משרע"ה בשליחות הראשון, לא הי' נצמח מזה קידוש ש"ש, ולא הי' יוצא לפועל עצה העמוקה, וכל מה שסירב יותר הי' לבסוף קידוש ש"ש ביותר, ונתברר שאין כאן חשש כשפים, וסירב בכל כחו ורגז ושחק, ונעשה בו אותות ומופתים גדולים בשמים ובארץ עד עשר מכות שנגעו לעומק העשירי שבלבו, וכנראה דלולא שהיו אז ישראל במ"ט שערי טומאה שלא יכלו להתמהמה, הי' הש"י עוד מחזק את לבו שלא לשלח והי' מביא עליו עוד מכות גדולות מאלה, והי' נתברר ונתפרסם ביותר האלקית כמו שיתברר לעתיד וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו' אך באשר לא יכלו להתמהמה נשאר בירור הזה לעתיד, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראה נפלאות, ומ"מ הצורך שיסרב עד עשרה מכות מבואר:
84
פ״הובזה יש לפרש הכתוב מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', ע"פ דברי הש"ס מנחות שמצרים נקראו אדירים, והיינו שאדיר הוא לשון חוזק, והמצרים הראו חוזק הלב ביותר במה שסירבו עד כה, וזש"ה מקולות מים רבים אדירים שמים רבים אלו האומות כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה והם אדירים היינו שמסרבים נגד רצון הש"י מזה עצמו נמשך קילוס להש"י, וכמו אז במצרים כן בגלות זה ככל מה שישראל יותר שפלים ונרדפים נתונים למרמס תחת רגלי עם נבל המחרפין ומגדפין, יותר יהי' הקידוש ש"ש ופירסום אלקותו ית"ש:
85
פ״ווהנה בחמש מכות הראשונות לא כתיב ויחזק ה' את לב פרעה אלא חיזק את לבו מעצמו, ולפי האמור מצינו טעם למה הקשה ה' את רוחו ואימץ את לבבו עד כה שהכל למלאות את העצה העמוקה שיתקדש ש"ש ביותר, והנה במדרש פ' י"ג סי' ד' אמר ר' יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר כי אני הכבדתי את לבו ארשב"ל יסתום פיהן של מינין אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שני' ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה אף כך פרעה הרשע וכו', ויש להבין הלוא בש"ס שלהי יומא עבר אדם עבירה פעם ראשונה שני' מוחלין לו שלישית אין מוחלין והתניא רביעית אין מוחלין כאן ביחיד כאן בצבור, ומ"מ אין זכר לומר שבשלישית או ברביעית נועלין בפניו דרכי התשובה וח"ו לומר כן, והרי אחר כמה שנים שישראל היו חוטאין ועוע"ז הנביאים הי' מכריזין על התשובה ואמרו ז"ל אפי' מרד כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו ואמרו ז"ל תשב אנוש עד דכה עד דכדוכה של נפש, ועד יום מותו תחכה לו אם ישוב מיד תקבלו, אף שעבר עבירות למאות ולאלפים, ובהכרח לומר שנאו כל עבירות שוין אלא שיש מיני עבירות שמונעין בשבילם מן התשובה. וכן משמע ברמב"ם פ"א מהלכות חשובה ע"ש, ונראה לימר הכרעה בזה, דהנה למנוע מאדם דרכי התשובה הוא שינוי סדרי בראשית כי אדעתא דהכי נברא העולם ותשובה נבראה קודם שנברא העולם, וכתיב טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך, וכתיב החפץ אחפוץ מות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחי', אך מי שעונותיו באופן מכונה מאד והפך הקערה על פי' כדבעינן למימר לקמן, לזה מגיע העונש לשנית עליו סדרי בראשית ולמנוע ממנו דרכי התשובה, ואף גם זאת לא בפעם אחת אלא כשעומד במרדו אחר שלשה התראות:
86
פ״זוהנה משה שכינה מדברת מתוך גרונו והשומע קולו של משה הוא שומע קול השכינה כביכול, ובשליחות הראשונה כתיב ויאמרו אליו ומשמע ששניהם אמרו, והרי שמע קולו של משה ג"כ, שבראשונה לא כתיב שידבר אהרן לבדו אלא אל העם כמ"ש ודיבר הוא לך אל העם, ורק באחרונה כתיב אתה תדבר וגו' ואהרן אחיך יהי' נביאיך, שפירש"י יטעמנו וימליצנו באזני פרעה, ועיין רמב"ן בפסוק הן בני ישראל לא שמעו אלי, והנה עכ"פ קולו של משה בודאי הכניס בקרבו רוח חיים חדשים שהי' צריך לעורר בו נטי' לטובה, וגדולה מזה איתא בליקוטי התורה מהאריז"ל שהמאמר לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו מות תמות הי' מכריח לאדה"ר לאכול כי בדבר ה' שמים נעשו, אבל פרעה בזדונו וגאותו לא די שלא פעל בו המאמר נטי' לטובה אלא עוד נתחזקו ע"י חיות המאמר כחות רעות שבו, ולקח חיות הקדושה והפכהו לחיות הטומאה לגזור עוד גזירה הרביעית, זה הוא מה שאמרנו שעונותיו משונה מאד והפך הקערה על פי' שהדין נותן לשנות עציו סדרי בראשית ולמנוע ממנו דרכי התשובה, ובודאי כך הוא המדה בכל הרשעים כשמהפכים חיות הקדושה לטומאה ומרשיעים ע"י חיות הקדושה שניתן בהם עוד יותר, באשר הם מהפכים סדרי בראשית. הדין נותן להפוך עליהם סדרי בראשית ולמנוע מהם דרכי התשובה, וממרשיעים כאלה דבר רשב"ל שדומים לפרעה בענין זה:
87
פ״חהיוצא לנו מדברינו אלה שאלמלא פרעה העיז וגזר גזירה הרביעית לא הי' בדין למנוע ממנו דרכי התשובה, והי' נכנע אחר חמש מכות הראשונות, וממילא לא הי' נתברר מה שהי' נצרך להתברר ע"י חמש מכות האחרונות, ולא הי' נעשה הקידוש ש"ש כל כך, והי' מיעוט בתועלת הגלות של כל הרד"ו שנה, ומעתה מובן הצורך של שליחת משה בפעם הראשונה שהביאה תועלת עצום מאד:
88
פ״טומעתה יובן תשובת הש"י עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו, דהנה יד חזקה שייך לומר כשהוא איננו נתרצה אלא שמוכרח במעשיו, ועל כרחו שלא בטובתו הוא משלח שייך לקרותו יד חזקה אבל כשהמשלח נתרצה ועושה תשובה ומשלח ברצונו שוב אינו שייך לקרותו יד חזקה כמובן, וזהו התשובה למשה עתה תראה עתה דווקא ולא קודם לכן, דבלאו השליחות היתה נכנע עכ"פ בחמש מכות הראשונות, כי לא הי' נעל בפניו דרכי התשובה והי' משלח מרצונו, ולא היתה יציאת ישראל ביד חזקה, אבל עתה שדרכי התשובה נעולים בפניו, ואפי' אחר עשר מכות לא עשה תשובה אלא שהי' מוכרח, כי אמרו כולנו מתים, ואין זה תשובה כלל אלא כמתירא ממי שתקיף ממנו, ע"כ יוצדק בו לשון יד החזקה:
89
צ׳ולפי האמור יובן דברי המדרש הנצב פתח דברינו שהקב"ה תפס על משה למה התרעם שהרי הודיעו מקודם, היינו שהמדרש הביא שני פסוקים וכורכן כאחד, ואני ידעתי כי לא יתן אתכה מלך מצרים להלוך וכתוב השני הנאמר להלן ואני אחזק את לבו שננעלו בפניו דרכי התשובה, ובזה הי' לו למשה להבין שירע עוד יותר דאל"ה לא הי' בדין לנעול בפניו דרכי התשובה כנ"ל, שהרי בראשונה לא כתיב שיחזק ה' את לבו. אלא שאח"כ יחזק את לבו ומוכרח שירע לעשות בנתיים:
90
צ״אוארא אל אברהם וגו'. נראה לפרש החשובה למשה רבנו ע"ה על טענתו וגם הפסוק שלמעלה עתה תראה, עפ"י מה שפירש"י מלכים ב' ב' יוד שאלישע שאל מאליהו ויהי' נא פי שנים ברוחך אלי והשיב לו אליהו הקשית לשאול באשר אין בכחו ליתן יותר ממה שיש לו בעצמו עיי"ש, והנה במדרש שיר השירים בפסוק לריח שמניך כל מצות שנצטוו האבות ריחות הי' אבל ישראל שמן תורק שנצטוו על רמ"ח מצ"ע ושס"ה ל"ת, הרי שישראל זכו מה שלא זכו האבור. וידוע ג"כ שהתורה נתנה בשמו הגדול שהוא שם הוי' וכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם וכתיב באבות ושמי ה' לא נודעתי להם, וכן נמי במן שהוא לחם מן השמים כתיב אשר לא ידעון אבותיך, ולפי הנ"ל באליהו ואלישע מובן אשר זכות אבות לא הספיק לישראל שיזכו למדריגות אלה, וכנראה שגם זכות משה לא הספיק לזה כבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וישראל שני דברות הראשונות מפי הגבורה שמענום, ומוכרח דלאו בזכותא תליא מילחא שזכו למה שזכו אלא בחסד גמור ממקור החסדים, אבל באשר ידוע שעליונים צריכין להתעוררת התחתונים והי' נדרש שיעורר מי את מקור הרחמים והחסדים, והנה יש לומר שמשה במאמר למה הרעות ידע בעצמו שמדבר שלא כהוגן, אך לא הי' יכול לסבול צרת ישראל והפקיר את נפשו ואפי' העוה"ב עבור ישראל, וזה הי' לרצון לפני אבינו שבשמים מעשה משה, והתעורר לעומתו מקור הרחמים על ישראל אעפ"י שאינה כדאי ולא הגיע זכותם וזכות אבותם לזה, ולפי"ז יתפרש הכתוב עתה תראה שמאחר שמסרת נפשך על ישראל נתעורר עליהם רחמים רבים ממקור הרחמים ויזכו למה שלא זכו האבות ויהי' ההנהגה בשם הוי', ובשם זה נתחדש אותות ומופתים בנסים נגלים כמ"ש הרמב"ן, ע"כ ביד חזקה ישלחם, כי בנסים נסתרים איננו שייך לומר ביד חזקה, והוסיף ביאור בפרשה שלאחרי' וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', היינו שמעתה תהי' ההנהגה בשם הוי', וארא אל אברהם וגו' בא"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם, היינו שלא הי' ההנהגה בשם הוי' וזהו ענין כל הפרשה עד וידעתם כי אני ה':
91
צ״בולפי האמור יש לפרש מאמר הש"ס מנחות דר"ח מיקרי מקודש משבת, וכן הוא דאברי מוסף שבת ניתן מחצי הכבש ולמטה ואברי מוסף ר"ת מחצי הכבש ולמעלה, דהנה בזוה"ק שבת היא ש' בת, שין הוא ג' אבת, ומבואר דבת דהיינו כנסת ישראל זוכין לשבת בזכות ג' אבות, ור"ח הוא יו"ט של דהמע"ה כבש"ס ר"ה ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, והנה מדתו של דוד שהפקיר את עצמו עבור כלל ישראל, ואמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו, ע"כ עורר רחמים רבים על ישראל ממקור הרחמים כנ"ל במשה, ומטעם זה יש לומר שזכה לקרות ראש השלישים כאמרם ז"ל ראש לשלשת האבות, ע"כ זכה להמשיך קדושה עליונה מאד למעלה מקדושת שלשת האבות, וזה שר"ח קדוש משבת באותו פרט אף שמותר בו במלאכה, ולהורות זה ניתנין האברים מחצי כבש ולמעלה:
92
צ״גשנת תרע"ו.
93
צ״דלכן אמור וגו' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגו', והם ארבע לשונות של גאולה. ויש לדקדק דהנה אמרו ז"ל דמיום שהתחילו המכות פסקה השעבוד, והוא שנים עשר חודש קודם היציאה כבמשנה עדיות משפט המצריים במצרים י"ב חודש, ובש"ס ר"ה בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, א"כ לכה"פ הי' מוקדם בטלת עבודה כשה חדשים, וא"כ למה הקדים בקרא, והיצאתי דמשמע היציאה כמ"ש והוצאתי את עמי בני ישראל מתוכם ואח"כ והצלתי אתכם מעבודתם והרמב"ן פירש והצלתי אתכם מעבודתם שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד, ואינו מובן דק"ו הוא מה כשהיו בארצם לא יכלו למנוע יציאתם, וכבר פסק מהם השעבוד בעל כורחם שלא בטובתם כשיהיו בארץ ישראל על אחת כמה וכמה, ובזוה"ק (כה.) ואי תימא אע"ג דנפקו הא דלמא יזלון בתרייהו לאבאשא לון כתיב והצלתי אתכם מעבודתם, וגם זה איננו כ"כ מובן מעבודתם משמע עבודה ממש ולא לעשות להם רע:
94
צ״הונראה עוד לפרש דהנה איתא בשם האריז"ל בכתוב מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, דהנה בפרקי דר"א דאותיות "מנצפ"ך" הם אותיות מורים על הגאולה כ' ך' בו נגאל אאע"ה מאור כשדים דכתיב בי' לך לך, מ' ס' בו נגאל יצחק אבינו מפלשתים דכתיב לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, נ' ן' בו נגאל יעקב אבינו דכתיב הצילני נא, פ' ף' בו נגאלו אבותינו ממצרים דכתיב פקוד פקדתי, צ' ץ הוא על הגאולה העתידה דכתיב איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, וזהו פירוש הכתוב מכנף הארץ זמירות שמענו דבאותיות "מכנף" זמירות שמענו לבד אבל עיקר הרצון שאנו מקוין היא הגאולה שבאות צ', וזהו צבי לצדיק צבי הוא מלשון רצון, עכ"ד, ויש להבין למה הקדים האות מ' שמירה על גאולת יצחק לאות כ' שמורה על גאולת אברהם, ונראה דענין גאולת האבות הי' פועל דמיוני לגאולת ישראל מן המלכיות, ואפשר כל עצמו שהיו האבות צריכין גלות וגאולה הי' מטעם זה כדי שיהי' דוגמא ופועל דמיוני לזרעם אחריהם מן הארבע מלכיות, וכבר אמרנו שלעומת מדת יצחק אבינו בקדושה שהי' פחד ויראת שמים היתה מלכות בבל בטומאה שהי' ענין מלכות זו להטיל אימה ופחד, ובמדרש פ' לך אימה זו בבל, ובחבקוק א' ז' איום ונורא הוא וגו', ולעומת מדת אאע"ה חסד דקדושה ואהבת ה' והי' נזהר דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל היתה מלכות פרס ומדי שהיתה ענין מלכות זו תאוות רעות, ובמדרש שכל ענין סעודת אחשורוש הי' למשכם לזנות ומעשה דושתי לעד, ובה כתיב חדוהי ודרעוהי די כסף, וידוע דכסף הוא אהבה מלשון נכסף נכספת, וכמו באאע"ה כתיב וישובו ויבואו אל עין משפט הוא קדש ובמדרש עין שעשתה מדת הדין בעולם באו לסמותה היא קדש הוא שקידש שמו של הקב"ה בכבשן האש, כן הי' בגלות פרס ומדי מעשה המן שביקש להשמיד להרוג ולאבד, ולעומת מדת יעק"א ע"ה איש תם יושב אוהלים אוהל של שם ועבר, היתה מלכות מן שהי' כל ענינם לבטל מישראל חכמת התורה ולהמשיכם לחכמות חיצוניות, ולעומת שכתוב יעקב חבל נחלתו גזרו היוונים ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ולעומת משרע"ה שהי' כלול מכל טוב, ובלשון המקובלים הוא ז"א דקדושה ע"כ הי' הוא הגואל ממצרים שהוא כנגד הגליות כולם כמו שהגדנו במק"א שבמדרש שכל המלכיות נקראים מצרים ע"ש שמצירים לישראל, דהיינו מפני שמצרים כוללת כולם, ולעומתה בטומאה היא מלכות אדום שבמדרש שהיא כלולה משלשתן או יתירה משלשתן, ובלשון המקובלים שעשו הי' ז"א דקליפה:
95
צ״וולפי האמור דגאולת האבות הוא פועל דמיוני על גאולת ישראל מארבע מלכיות, וסדר הארבע מלכיות הוא בבל ברישא, והטעם יש לומר דבסט"א סטרא דשמאלא ברישא ועיקר היניקה שלהם מצד השמאל כדאיתא בשערי אורה, ע"כ בבל שהוא לעומת יצחק בקדושה קו השמאל הוא הראש וראשון של ארבע מלכיות, ע"כ נחשב נמי סדר הגאולות של יצחק ברישא והוא כאותיות "מכנף" מם קודם לכף, וא"ש הרמז של האריז"ל:
96
צ״זוהנה במדרש סוף בשלח דורש את הכתוב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז על ארבע מלכיות, ודורש נמי על הארבע גזירות של פרעה, ומוכח שענין אחד להם, והיינו משום דגלות מצרים הי' כנגד כל הגליות כנ"ל וע"כ הי' בגלות מצרים ד' גזירות מקבילות לד' מלכיות, ויש לומר דגזירה הראשונה היא וימררו את חייהם היא מקבילה לגלות בבל שנקרא מר כמ"ש בחבקוק א' ואו כי הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר:
97
צ״חגזירה שני' אם בן הוא והמתן אותו ובמדרש שתבען לדבר עבירה, והיא מקבילה לגלות פו"מ שרצו להמשיכם לזנות, ותכלית הכוונה להשמיד להרוג ולאבד, וכבש"ס מגילה משל לבעל התל ובעל החריץ שאחשורוש נמי כך הי' דעתו, וכל הטורח להמשיכם לזנות הי' למען יאבדו מעלתן ויהי' ביכולתו להתגבר עליהם להשמידם ח"ו, וכך הי' ענין פרעה שתבען לדבר עבירה, כדי להתגבר עליהם להפיק זממו להרוג את הזכרים, וגם מה שאמר ואם בת היא וחי' יש לפרש שהכוונה היתה כבמדרש אהא דוכל הבת תחיון מה צורך לפרעה לקיים את הנקיבות אלא כך היו אומרים נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, וא"כ הרי כוונת פרעה בגזירה זו לכלות את כל ישראל ח"ו שלא יזכר שם ישראל עוד, וא"כ גזירה זו מקבילה למלכות פו"מ:
98
צ״טגזירה השלישית כל הבן הילוד היאורה תשלכוהו וכל הבת תחיון, יש לפרש עפ"י דברי הרמב"ן ריש פ' מקץ שיאור נגזר מלשון אור שבסיבת המאורות יתגדלו הנהרות והיאורים, והיינו שסיבה הרוחנית לנהרות הם המאורות, והנה ידוע שהאדם עולם קטן והמאורות שבו הם השכל וכן בעולם הגדול מאורות הגשמיים נמשכים, משכליים רוחניים, והנה ידוע דיש נהר דקדושה כמ"ש נהר פלגיו ישמחו עיר אלקים כמ"ש כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה ויש נהר דסט"א וכגון יאור מצרים שהמצריים מחזיקים אותו לאלוה שלהם, ואלו ואלו נמשכין מהמאורות תוצאות שכליים רוחניים, נהר דקדושה משכל דקדושה ושכל התורה, ונהר דסט"א משכל וחכמות חיצוניות, וכן נהרות הגשמיים מהרוחניים, והנה פרעה רצה להתחכם לשלוט על מושיען של ישראל להשליכו ביאור, וידוע ששעבוד מתיחס לחומר והגואל לשכל, וע"כ פרעה גזר על הזכרים שהזכרים מתיחסים לשכל והנקבות לחומר, ובכלל התחכם על מעלת השכל שבישראל, ובאשר שכל השעבוד הי' כפול ברוחניות ובגשמיות, כמו שרצה להשליך זכריהם ליאור הגשמי, כן ברוחנית ובהשורש להמשיך את שכל ישראל לחכמות חיצוניות, וידוע שהרוחניות מוקדם להגשמיות, וכמ"ש יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה, והנה היוונים ענינם הי' להמשיך את ישראל לחכמות חיצוניות ושאמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, א"כ גזירה זו השלישית של פרעה מקבילה למלכות יון, וגם בהא דוכל הבת תחיון שבמדרש שהיתה הכוונה ליקח אותם לנשים באשר היו שטופי זימה, וזה מקביל לגזירת היוונים תיבעל לטפסר תחלה:
99
ק׳גזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן לעם, והכוונה להטריד את כל חושיהם כמ"ש תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר והיא מקבילה לגלות אדום אף ששקולה או יתירה משלשתן ויש בה כל עם שהי' בשלש מלכיות הקודמות. מ"מ גלות אדום ביתוד ענינה להיות הרצים יצאו מבוהלים להיות טרודים בגשמיות עד בלעו רוקו, וכמו שנאמר בעשו ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ובמדרש מפוזר ומפורד כאדרת, וכבר פרשנו הענין מפוזר ומפורד באדם הפרטי ויחידי מהו, וכן הכח כתיב לא תאסיפון בא' דמשמע לשון אסיפה שהוא קיבוץ החושים ובמדרש שלא יהיו נפישין ביום השבת, וכבר אמרנו ששלשה מועדים בקדושה מקבילים לכח שלשה מלכיות הראשונות בטומאה, שבת בקדושה לעומת כח מלכות הרביעות בטומאה, וע"כ גזירה הרביעית שמקבילה לגלות אדום היתה מתנגדת לשבת:
100
ק״אוהנה במדרש סוף פ' וישב, דארבע כוסות שתקנו חכמים בליל פסח ר' הונא בשם ר' בני' כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכו', ר' לוי אמר כנגד ד' מלכיות, ובמדרש פרשה זו שד' גאולות כנגד ד' גזירות שגזר עליהם, ולפי דברינו הנ"ל הכל עולה בסגנון אחד, ויש לפרש איך מקבילים אלה מול אלה, דלשון ראשון של גאולה הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, שפירש"י טורח משא מצרים. וזה מקביל, לעומת גזירה הראשונה של וימררו את חייהם בעבודה קשה, ויש לפרש עוד עפ"י מה שהגיד אדמו"ר מהרי"ם זצללה"ה מגור סבלות מצרים הוא שהיו סובלין את מצרים מלשון סבלן, שהיו כ"כ מדוכאים בעיני עצמם עד שלא היו מרגישין כבשר המת שאינו מרגיש באזמל, והוצאה היתה מחמת שלא הי' יכולין לסבול עוד, שנפקחו עיניהם לראות ולהבין כי גדול הכאב מאד ולא הי' יכולין לסבול את כוחות הטומאה שלהם עכ"ד, והנה כבר פרשנו הא דוימררו את חייהם היינו החיות שלהם שנטלו המצריים את החיות שלהם, ומובן שמצד העדר וסילוק החיות באו לכלל הסיבול, ומעתה מובן שלשון גאולה של והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים מקביל לגזירה של וימררו אח חייהם, וכן בגאולת בבל שמקבילה ללשון של גאולה כתיב נמי בישעי' מ"ת כ' בלשון צאי מבבל:
101
ק״בלשון שני של גאולה והצלתי מקביל לגזירה שני', שהיתה הכוונה לכלות ח"ו את ישראל שלא יזכר שם ישראל עוד כנ"ל, ובענין זה שייך לשון הצלה כענין שכתוב הצל לקוחים למות, וכן בגלות פו"מ שהיתה הגזירה להשמיד להרוג ולאבד, והגאולה משם יוצדק בה לשון הצלה, וכן במה שרצו להמשיכם לתאוות רעות יוצדק לשון הצלה, מלשון הפרשה שיהי' פרושים ומובדלים מהם:
102
ק״גלשון שלישי של גאולה וגאלתי, מקביל לגזירה שלישית כל הבן הילוד היאורה תשלכוהו, עפי"מ שהגדנו לעיל שבגזירה זו רצה פרעה להתגבר על מעלת השכל שבישראל, ולעומתו באה לשון גאולה כי כל גאולה היא בשכל היפוך השעבוד שמתיחס לחומר, ודבר זה עוד ידוע למבינים, וזהו מקביל נמי לגאולה ממלכות יון דהנה לשון גאולה איננה דווקא היציאה ממקום זה לזה, כי לשון זה איתא נמי בבתים ושדות שאינם מטלטלין, והגאולה שבהן היא רק סילוק רשות, ובגלות יון הי' הבית קיים וישראל שרויים על אדמתם, אלא שהי' רשות מלכות יון שולטת עליהם, ולא היו חסרים אלא סילוק רשות השולטת עליהם, ובזה יוצדק לשון גאולה:
103
ק״דלשון רביעי של גאולה הוא ולקחתי אתכם לי לעם שהוא מתן תורה, והוא מקביל לגזירה הרביעית לא תאסיפון, יש לומר בפשיטות שגזירה זו כבר אמרנו שהיא ענין פיזור בגוף ונפש, וכמ"ש לא תאסיפון בא' מלשון אסיפה, ולעומתו הוא מתן תורה שהי' אסיפה בגוף ובנפש בכלל ובפרט, ומ"ת נקרא בקרא יום הקהל, וישראל היו אז כולם נאספין תחתית ההר כאיש אחד בלב אחד, ובזוה"ק שהקב"ה אמר בראותו אותם כאיש אחד בלב אחד, השתא מטיא שעתא ליתן האורייתא לבני, ויש לומר עוד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שגזירה הרביעית היתה להטריד את כל חושיהם בעבודה עד שלא יוכלו לחשוב מחשבה אחרת, כמ"ש תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר, ולעומתו בקדושה, עיקר מצות לימוד התורה היא להיות טרוד בה בכל חושיו וכבש"ס שבת דרבא הוה מעיין בשמעתא והוו יתבין אצבעי דידי' תחות כרעי' וקא מייץ בהו עד דנפק דמא ולא הרגיש עכ"ד, ויש לומר דהיינו הך דמברכין לעסוק בתורה דהעיקר הוא העסק והטרדה בתורה, ויש לומר דזה מקביל נמי להגאולה מאדום שענין מלכות הזאת הפיזור והפירוד כנ"ל וכמ"ש בזר עמים קרבות יחפצון שפירושו בזר כמו פיזר וענינה להטריד המחשבות, והרעיונות יהיו מבוהלים והרצים יצאו דחופים היפוך מהתורה שהיא ישוב הדעת והטרדה בתורה:
104
ק״הויש לומר עוד עפי"מ שהגדנו לעיל דגאולת האבות היתה פועל דמיוני לגאולת ישראל מבין המלכיות, יש לומר נמי דגאולת מצרים באשר עוד לא היתה הגאולה בתכלית, כי לא שלמו הת' שנה ותכלית הגאולה תהי' לעתיד, היתה גאולת מצרים שע"י משה נמי לפועל דמיוני על גאולה העתידה וכמו שגאולת האבות היתה לפועל דמיוני להגאולה משלש מלכיות הראשונות כן גאולת מצרים שע"י משה, נחשבה גאולת משה לפועל דמיוני להגאולה ממלכות הרביעית, וכמו שגאולת מצרים היתה בזכות התורה כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כן גאולה העתידה היא בזכות התורה וכאמרם ז"ל בפסוק גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, א"כ הלשון ולקחתי מקביל לגזירה הרביעית ולגאולה העתידה, ומצינו לשון לקיחה בגאולה העתידה ביחזקאל ל"ו כ"ד ולקחתי אתכם מן הגוים ועוד שם ל"ז כ"א הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם:
105
ק״וקיצור הדברים שד' לשונות של גאולה מקבילים ליצחק אברהם יעקב ומשה, מקבילים לד' גזירות, ומקבילים לד' מלכיות, שסדרן בבל ברישא אף שתקדים ליצחק כנ"ל, מילתא בטעמא, ובזה יתבאר הטעם של סדר הארבע לשונות של גאולה והוצאתי ברישא מפני שהוא מקביל לגאולה מבבל דברישא:
106
ק״זויש לומר דלעומת ד' לשונות של גאולה, הוא נמי בשבת דשבת היא שורש הגאולה ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, ע"כ כמו ד' לשונות של גאולה הם לעומת ג' אבות ומשרע"ה, כן בשבת ג' סעודות מתיחסין לג' אבות, וקידוש היום למרע"ה:
107
ק״חכי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו' והשלך לפני פרעה יהי לתנין, ויש לדקדק למה לפני ישראל עשה שלש אותות, נחש, צרעת, דם, ולפני פרעה הסתפק במופת התנין שהוא נחש לבד, ולכאורה איפכא מבעי' לי' דישראל מאמינים בני מאמינים די באחד האותות ולפרעה נצרך יותר, ונראה דהנה במהות שלש האותות יש לפרש עפ"י דברי הש"ס אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, אי אזיל מוטב ואי לאו יזכיר לו יום המיתה, ותמהו המפרשים למה לא יזכיר לו תיכף יום המיתה, וכבר פרשנו זה בכמה אנפי ואעפי"כ אין בהמ"ד בלי חידוש, ונראה דבודאי אין שום תרופה נגד יצה"ר אלא תורה כאמרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והטעם כי יצה"ר הוא מלאך ואין בכח בו"ד לנצחו אלא בכת התורה שקדמה אפי' למלאכים, והביט בתורה וברא את העולם, ואפי' המלאכים נבראו בכח התורה והתורה היא כולה שם משמותיו של הקב"ה, ובזוה"ק דאורייתא וקב"ה כולא חד, ובכח התורה הוא נעזר מהש"י, וזהו שאמרו ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ומובן אשר זולת כח התורה אי אפשר לנצח את יצה"ר, אך מה יעשה זה שאבן גדולה מונחת על לבו שאין מניחין לכנוס דברי תורה לתוך לבו, והיינו כי אמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובחטאים ועונות מתפשט היצה"ר וכת דילי' ומכסין את מפתחי הלב, וזהו שאמרו ז"ל יעסוק בתורה אי אזיל מוטב היינו שילך לו מכאן כענין שכתוב ורוח עברה וטהרם שרוח התורה מעבירם מבלי להתפשט ולכסות עוד על מפתח הלב, ואי לא אזיל זהו לאות שיש לו כח גדול מחמת מרבית העונות ותחת שמקודם הי' יושב רק בין מפתחי הלב עכשיו אוה למושב לו על מפתח הלב וסותם את הלב, ע"ז אמר יקרא ק"ש, יחוד הש"י, והיינו שק"ש מעביר את המזיקין כמ"ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ובכח הק"ש מעביר את ישיבת קבע של היצה"ר על מפתחי הלב, כי מזיקין נקראים הנכנסין ברשות הניזק אבל בעוד עומדין בגבולן וברשותן עדיין אינן נקראין מזיקין בפועל, וע"כ בכח ק"ש להעביר את המזיקין שהוא היצה"ר וכת דילי' מעל גבי מפתח הלב, שלא יהי' עוד מכסה את הלב וחוצץ בפני דברי תורה שלא יכנסו לתוך הלב, אבל לנצח ולעקור אח יצה"ר ממקומו המעותד לו אין בכח ק"ש אלא בכח התורה ומטעם הנ"ל, והעצה לקרות ק"ש היא רק למען יבוא ע"י כך להעצה הראשונה לעסוק בתורה וכלשון הזוה"ק לא אתדכי ב"נ אלא במלי דאורייתא, אך ידוע שרמ"ח תיבין דק"ש הם נגד רמ"ח איברין שבאדם וצריכין ליחד את כל האברים וכל החושים לק"ש, ואם גברו עונות עד שאינו יכול לצמצם את מחשבתו לק"ש, ע"ז אמר העצה יזכיר לו את יום המיתה, ואין הפירוש יראת עונש בלבד אלא לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון על כל מחשבות לבו, ובזוה"ק שיום המיתה הוא יומא דדינא ובהזכרה זו גורם ביטוש לגסות לבו שעכ"פ יהי' ביכולתו לצמצם חושיו לק"ש, ומק"ש יהי' ביכולתו לבוא לעסוק בתורה כנ"ל שתורה היא תרופה אחת לנצח היצה"ר ואין זולתה, ומעתה שוב איננו קשה יזכיר לו תיכף יום המיתה, כי מבלעדי תורה וק"ש אין בהזכרת יום המיתה תועלת ובש"ס שלהי קידושין דאפי' בשעת אמנות לא תבר יצרי' אלא שהוא רק גורם לק"ש וכנ"ל:
108
ק״טוהנה משרע"ה שאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וגו' אין הפי' שלא ירצו להאמין ולשמוע ח"ו כי משרע"ה ידע שפיר את מהות ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, אלא חשב שמפאת עוצם הגלות הלבבות אטומים, כמו שאמרו ז"ל נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ויצה"ר פרש כנפיו ומכסה על הלב ואינו מניח לכנוס דבר ה' ביד משה אל לבם, וכמו שהי' אח"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"ז נצטוה לעשות האותות לעיני העם, והיינו שכלפי אמרם ז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה ואי לא אזיל יקרא ק"ש, ואי לא אזיל יזכיר לו יום המיתה, הפך בכאן את הסדר באשר ידוע שהלבבות סתומים מאד ואיננו מהצורך לאות על סתימתו, סתימה, על סתימה, וע"כ נצטוה בראשונה לעשות אות הנחש, והוא עפ"י מאמרם ז"ל שדרתו של אדם אחר שבע שנים נעשה נחש וה"מ אי לא כרע במודים והייינו עפ"י מה שהגדנו בש"ק שמות שמהות הנחש שהוא נפרד, אבל צורת האדם הוא להיפוך שאפי' גוף האדם הוא תשמישי קדושה שהיא הנשמה, שהיא חלק אלקי ממעל ותשמישי קדושה נגנזין מפני שנשאר בהם רושם הקדושה, וכן גוף האדם אחר שמת טעון גניזה זו קבורה, וכ"ז כשגופו הי' תשמישי קדושה, שהוא ביטול להקדושה נשאר בו רושם, אבל אי לא כרע במודים היינו שלא הי' נכנע להש"י לתת הודאה על חלקו, מורה שהוא נפרד מהקדושה בחייו, ע"כ אין בו דין תשמישי קדושה ונעשה משדרתו נחש שהוא נפרד לגמרי כנ"ל, ע"כ בהאות שנעשה מהמטה נחש הוא הזכרה של יום המיתה, שכן האדם בלתי הכנעה להש"י נעשה נחש נפרד ועם זה רמז להם שחזר ונעשה מטה, שכאשר ישימו לבם לשמוע דבר ה' ולהכנע אליו, יחזרו מהיות עוד נפרדים, ובודאי אות הזה הצלית את שלחו, ונפתח הסתום כעין אחר הזכרת יום המיתה להכין לבבם לק"ש כנ"ל:
109
ק״יאחר זה נצטוה לעשות אות הצרעת והנה אמרו ז"ל אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, והיינו כי עונג היא התכללות כל החושים בעונג ההוא, ולהיפוך נגע הוא שפלות וכניעת כל הבחי' שבו, ומובן שבפגם התכללות כל החושים ליחוד ה' שזה מביא להתענג על הש"י, שורה במקומו נגע צרעת, ובאות הזה נוכחו לדעת שלבם בל עמם לצמצם כל חושיהם לה' כענין ק"ש שהי' להם מיעק"א ע"ה, ושורה במקוה זה כח המצרים האוטמים וסותמים את הלב, וכבמדרש מה מצורע זה מטמא אף המצריים מטמאין אתכם, ואח"כ והנה שבה כבשרו רומז לסילוק כח הצרעת והחזרת כח הק"ש לצמצם החושים ליחוד ה', והנה כענין יקרא ק"ש שהיא המעביר את המזיקין כחות הרעות של המצרים האוטמים וסותמין את עיניהם ולבם של ישראל, אח"ז נצטוה לעשות אות הדם ויתבאר עפ"י מה שאיתא בעץ חיים שרביעית דם שבאדם הוא המחבר והאמצעי בין הנפש שמהעליונים לבין הגוף שמהתחתונים, וע"כ אחר שנסתלקו כחות הרעות המונעים את ההארה אלקית לכנוס לתוך לבם, חזר הקישור של לבות ישראל באביהן שבשמים והוא הרמז באות הדם, שזה איננו מכה אדרבה דם הזה מורה את החיבור, ובזה יובן מה שנשתנה אות זה מאותות הקודמים שחזרו כבתחילה, וזה לא חזר ועיין ברש"י, ולפי דרכינו שזה מורה על החיבור שישאר כן לעולם:
110
קי״אולפי האמור יובן מה שלפרעה לא נצטוה לעשות אלא מופת התנין שהוא הנחש ולא אינך האותות, שאינך האותות אין להם ענין לפרעה שהוא אינו בגדר ק"ש ולא בגדר החיבור אדרבה הוא להיפוך מזה ואין שייכות לעשות לפניו אלא מופת התנין שיזכור יום המיתה אולי ישוב מלהיות נפרד כנ"ל:
111
קי״בשנת תרע"ז.
112
קי״גוארא אל אברהם וגו' בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם וגו'. כל המפרשים חתרו למצוא דרך לפרש מה תשובה היא זו למשה על שאלתו למה זה שלחתני, לפני הזמן, וכבר דברנו ג"כ בזה הרבה אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
113
קי״דונראה דהנה בפ' שמות בפסוק ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, כ' הא"ע שמשה ביקש מה שם יאמר לישראל משמותיו ית"ש כי בשם א"ש לא יעשה אותות, רק בשם הנכבד, והרמב"ן כתב שאין דבריו נכונים בעיניו כי עדיין לא נאמר למשה שיעשה ביצ"מ אותות ומופתים גדולים ונפלאים, אלא שיצילם מיד מצרים ויעלם לארץ, ובשם א"ש יוכל לבוא בלב פרעה להצילם וגם לנצח העמים וכו', וע"כ פירש הוא ז"ל, כי שמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומ"ת והוא היודע כי התורה לא תנתן בשם א"ש הנזכר באבות, רק בשם הגדול שבו נברא העולם, וע"כ שאל מה אומר אליהם עכ"ל, ועדיין אינו מתפרש כל הצורך ע"פ פשוטו, לא פירוש הא"ע ולא פירוש הרמב"ן דמ"ש הא"ע שבשם א"ש לא יעשה אותות רק בשם הנכבד. מלבד קו' הרמב"ן שעדיין לא נאמר לו שיעשה אותות ומופחים, יש עוד לשאול אם ידע משה משם הנכבד ושבו עושין אותות ומופתים א"כ בידעו שנצרך לאותות ומופתים הרי כבר ידע שנשתלח בשמו הגדול, ומה זו שאלה ואם עדיין לא ידע ממנו או שלא ידע שבו עושין אותות ומופתים, מאין יצא לדון שיש יתרון בזה השם על שם א"ש, עד שבא לשאול מה אומר אליהם, וכן לדעת הרמב"ן ששאלתו היתה מחמת ששמע הבטחה על מ"ת, יקשה קושיא זו, דאם ידע דהתורה לא תנתן בשם א"ש אלא בשם הגדול שבו נברא העולם, הרי כבר ידע שנשתלח בשם הגדול, ומה לו עוד שאלה, כי בודאי ידע שיצ"מ ומ"ת נתלים זה בזה, דאם לא תאמר כן עדיין לא תירץ הרמב"ן כלום, ובעקר הדבר יש להבין מהו דפשיטא להו שבשם א"ש לא יעשה אותות ומופתים גדולים ונפלאים, דבודאי לא לבד עדה"ס דברו ומסתמא יש להסביר זה ע"פ פשוטו נמי:
114
קי״הוהנראה לי בפירוש דבריהם ז"ל, דהנה בפירוש שם שין דלת יוד כתב הא"ע בשם הגאון שאמר לעולמו די, [ובאמת זה הפי' איתא במדרש שאמר לעולמו די דאל"ה הי' נמתחין והולכין עד עכשיו] וכתב בשם הנגיד ר' שמואל פי' מנצח ותקיף. וכ' עליו ויפה פירש. וכן נראה ממה שכתב הרמב"ן וז"ל וענין הכתוב כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות השמים, שדעתו נמי כדעת הנגיד ר' שמואל, ויש לתמוה על הרמב"ן דשבק פי' הנאמר במדרש ואחז דעת זולתם:
115
קי״וונראה לי בדעת הרמב"ן דס"ל דשני הפירושים בני בקתא חדא נינהו, דהנה אנו אומרים המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והיינו שהשי"ת משפיע בהם תמיד חיות חדשה ואם יצוייר שתפסק ההשפעה רגע אחת היתה כל הבריאה כלא הי', יזה עצמו הוא הענין שאמר לעולמו די היינו שלא נתן בהבריאה חיות להתפשט עוד יותר, וכענין זה יש לפרש הכתוב נטית ימינך תבלעמו ארץ, וברש"י כשהקב"ה נוטה ידו הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתה, וכן הוא אומר וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור עכ"ל, ולפי דרכנו יש לומר דהנה ההשפעה למטה מתיחסת לימין, כידוע שהימין הוא המשפיע והשמאל היא מצמצם, וכאשר נוטה ידו שהוא משל להמטה ידו מלהשפיע להרשעים זהו נטית ימינך, א"כ אין להם עוד חיות ונופלים וכלים מאליהם:
116
קי״זובכענין זה יש לפרש הא דמנצח ומשדד המערכות, דהנה כל משטרי הארץ הוא ע"י כוכבים ומזלות, כי יש כוכב שמבטו לארץ מביא שלום והשקט ושאנן, ויש שמביא קטטה ואיבה ומריבה, וכל כ"ח עתים שבספר קהלת כולם הכי תלוים במבט הכוכבים, וכל כוכב יש לו כח מיוחד להשפיע למטה. ובהתרכבות המבטים והתמזגותם יצא שלימות הנהגה לפועל, למשל כוכב אחד מבטו מביא מרבית גשמים וכוכב אחד מבטו מביא יובש, בהרכבתם והתמזגותם יבואו הגשמים במדה טובה, וכן כולם, ואם מחטאת יושבי הארץ, הקב"ה מעניש אותם במניעת הגשמים. מונע מלהשפיע חיות כלל או מקצת בכוכב שמבטו על ארץ ההיא מורה על גשמים, ואז יצא לפועל עונש ארץ ההיא כפי שנגזר עלי', וכן בכל עניני העולם, אם לשבט אם לחסד, מנהיג הקב"ה את עולמו במה שאומר די להתפשטות החיות והשפע לכוכב או למזל זה, ממילא מחגבר כח המביט של כוכב או מזל שהוא כנגדו, וזהו הענין שם שין דלת יוד שהוא מנצח ומשדד מערכות השמים ע"י שאומר די, וכמו שבבריאת עולם בכלל, כן הוא בכל יום ובכל עת ובכל שעה, וע"כ הרמב"ן שפי' הוראת שם זה מנצח ומשדד המערכות. איננו מדחה את פירוש חכז"ל במדרש, שהוראת השם שאומר לעולמו די, כי שני הפירושים אחד הם:
117
קי״חולפי האמור מובן מה דפשיטא להו שבשם א"ש לא יעשה אותות ומופתים גדולים ונפלאים, דהנהגה בשם הזה שהיא רק ע"י מניעה והסתלקות החיות ברב או במעט מכוכב או מזל זה, וממילא יתגבר השכנגדו, זה שייך רק בענינים שהם בסדר עולם והטבע הניתן במשטרי השמים, כגון רפואה וגשמים פרנסה שלום וכדומה, אבל ענינים היוצאים מהיקש הטבע לגמרי, כמו לעשות ממטה נחש או מנהר דם וכדומה, שענין זה אינני נותן באחד הכוכבים כלל כדי שתאמר שבמניעת והסתלקות החיות מזולתו יעשהו כוכב זה, ע"כ א"א לעשותו בשם זה אלא בשם הגדול שבו נברא העולם, ששם זה מורה על הוי', שכל הויות שבעולם נמצאים מאמיתת המצאו וברצונו ית"ש הוא מהוה בכל עת הוי' חדשה מה שלא הי' ניתן בכח הכוכבים עד כה, ורק בשם זה מחדש אותות ומופתים גדולים ונפלאים היצואים מהיקש הטבע לגמרי:
118
קי״טוכי יש לפרש דברי הרמב"ן שמשרע"ה ידע שמ"ת לא תהי' בשם א"ש אלא בשם הגדול שבו נברא העולם, נמי מה"ט הוא, שענין תורה אלקית הניתנה לישראל, שהיא גבוה מעל גבוה, איננה בכח משטרי השמים כלל וכלל, וא"כ א"א שתנתן בשם א"ש שהוא הסתלקות ומניעת החיות מאחד הכוכבים כדי שיתגבר שכנגדו להשפיע מה שאין בו כלל, וכמ"ש איוב כ"ח כ' והחכמה מאין תבוא ואי זה מקום בינה ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה [וכמו שפירשו ז"ל חיות הקודש ומלאכים] ע"כ א"א שתנתן אלא בשם הגדול שבו נברא העולם כענין הנ"ל, וע"כ שאל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ודרך שאלה ביקש שיודיעהו מי השולח אותו כלומר באיזה מדה הוא שלוח אליהם כדברי הרמב"ן ז"ל, ויש להוסיף עוד דברים, דבאשר נאמר לו שכל הגאולה נתלית במ"ת ששאל מרע"ה באיזה זכות והשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ע"כ יצא לדון דהא והא אחת היא, דכמו שהתורה לא תנתן אלא בשם הגדול כן נמי יצ"מ היא בשמו הגדול שבו נברא העולם, היינו שם שהוראתו שמהוה הוי' חדשה, שעי"כ יהי' התגלות שם הוי' בעולם שהוא מהוה כל המציאות, ובזה יהיו מוכנים למ"ת, ובזוה"ק (ס"ז:) עד דאסתלק קב"ה ביקרי' כד אודן אלין קמי' לא איתיהבת אורייתא עיי"ש באריכות, והכוונה על ההגלות היראת שם הוי' בעולם, וממילא הבין נמי שיהי' באותות ומופתים גדולים ונפלאים שאין נמצא במשטרי הכוכבים כלל וכנ"ל, ואף שלא נאמר עדיין בפירוש שיעשה אותות ומופתים מופלאים, הי' משרע"ה חכם ומבין מדעתו שכך יהי' שכמו כן נצרך למ"ת, ולפי"ז מסקנת דברי הרמב"ן ודברי הא"ע אחד הם, שביקש לידע מה שם יאמר לישראל, כי בשם א"ש לא יעשה אותות רק בשם הנכבד, והרמב"ן לא הוסיף בדבריו אלא מאין ידע שיעשה אותות, שהוא ממתן תורה וכנ"ל:
119
ק״כומעתה נבוא בעזהי"ת לביאור הפרשה דהנה מובן שהעונשין הם בהתדמות החטא, דאם החטא הי' עוד בסדר שאיננו יוצא מהיקש הטבעי, גם העונש לעומתו איננו כ"כ בגדלות ובנפלאות, אבל אם החטא הוא שהחוטא הרע לעשות מאד ויוצא מסדר הטבע, גם העונש לעומתו הוא מכות גדולות ונפלאות, כי הכל היא מדה במדה, והנה עונש שבסדר הטבע הגדנו לעיל שהוא בשם א"ש שהוא סילוק השפעת החיות מהכוכבים שמבטם מורה על השפעת הטוב, וממילא מתגברים כוכבים אשר מבטם מורה על השפעת רע, ועונש שהוא למעלה מסדר הטבע הוא בשם הוי' שמהוה חידוש עונש מה שאין בכח הכוכבים, אך ליצ"מ באשר היא תלוי' במתן תורה, הי' נתבקש אותות ומופתים מופלאים שתתגלה הוראת שם הוי' בעולם, אבל כל עוד שלא הי' החטא יוצא מהיקש סדר הטבעי, לא הי' בדין שיהי' עונש כזה המורה על שם הוי' כנ"ל, וע"כ פרעה עד כה אף שעשה רעות רבות וצרות לישראל, עודנו לא נחשב שיצא מגדר והיקש הטבעי, כי בטבע האדם עיר פרא יולד, ואלמלא שבע מצות בני נח הי' ממש איש את רעהו חיים בלעו, כחיות הטורפות ודגי הים הבולעים קצתם את קצתם, ואף אחר שבע מצות בני נח, מדינות שלא נגה עליהם אור התורה עודנה אוכלי אדם המה כמ"ש הרמב"ן ז"ל, וכבר אמרנו שענין דת התורה ואפשר גם השבע מצות בני נח אינם נמסרים במשפטי הכוכבים, וא"כ פרעה בכל הרעות שעשה עד כה, עדיין לא נחשב שיצא מהיקש הטבעי, ולא הי' בדין לענוש אותו במכות יוצאות מהיקש הטבעי, אך אחר שליחות הראשונה, שהודיעו משה את שם הוי' ית"ש, ופרעה העיז ואמר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ובספורנו, לא ידעתי שום נמצא מהוה אחר אפיסת מוחלט, וגם את ישראל לא אשלח, וגם שיתאמת מציאות זה הנמצא, לא בשביל זה אשלח את ישראל עכ"ל, הנה זה יוצא מהיקש הטבעי, כי בסדר העולם החלש מתירא מהגבור ממנו, מה גם אנוש שהוא מציאות חלש נגד נמצא המהוה אתר אפיסת מוחלט, אשר בידו להשיבו עד דכה או להעמיסהו בכל מיני יסורים קשים ומרים שבעולם או להמיתו כרגע ולעשותו כאפס ואין, ולא עוד אצא שבאה החוצפה ועזותו היתירה לכלל מעשה, להכביד העבודה על האנשים המדוכאים, ולומר אל ישעו בדברי שקר, מחמת זה שהחטא שלו יצא מגדר היקש הטבעי, משך על עצמו עונשים יוצאים מהיקש הטבעי כנ"ל, ויציאת מצרים תהי' ביד חזקה ובזרוע, נטוי' ובשפטים גדולים, עד שתתגלה הוראת שם הוי' בעולם ויבוא למתן תורה:
120
קכ״אולפי האמור הנה כל התרשה מבוארת, שהש"ת השיב למשה עתה תראה וגו' כי ביד חזקה וגו', עתה דייקא שפרעה הרע לעשות יוצא מהיקש סדר הטבעי, יש להענישו באופן זה שביד חזקה וגו', מה שלא הי' בדין להענישהו ככה מקדמת דנא, ולבאר זה בפרטות באה פרשה שלאחרי' וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', היינו שהוראתו מהוה חידוש מעשים מה שאין בכח משטרי הכוכבים, וארא אל אברהם וגו' בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם, שלא עשיתי עמהם אותות ומופתים מופלאים, שמכחם יתוודע להם הוראת שם הוי', להודיע לכל באי עולם ולהראותם בהתגלות שהוא מהוה כל נמצא כנ"ל, וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם, היינו פי' אע"פ שהקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, לזה הי' מספיק השם א"ש, כי זה הוא ענין נוהג בטבע עולם שאומה אחת תקח מזולתה את ארצם ולהשמידם, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל הפירוש ג"כ אע"פ ששמעתי וזכרתי את בריתי, עדיין הי' די לזה שם א"ש, אבל עתה חדשות נהיתה, וזה לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, שהוא מ"ת שבשמי הגדול נתנה, ע"כ אל תתמה אל החפץ שהקשה פרעה את רוחו יוצא מהיקש הטבע, כי עתה אני מראה ששמי הוי', וכנ"ל באריכות:
121
קכ״בולפי האמור יש לפרש דברי המדרש בראשית פרשה וא"ו, ספר משנה תורה הי' סגנון ליהושע וכו', נטלו והראה אותו לגלגל חמה, אמר כשם שלא דוממתי מזה אף אתה דום לפני, ויש להבין למה לא מצינו בכל אותות ומופתי הנביאים שיראו את ספר התורה במופתיהם, ונראה דשני מיני וסוגי נסים, הם מתיחסים לשני השמות שם א"ש ושם הוי' ב"ה, היינו שיש שענינם נמצא במערכות השמים ומשטרי הכוכבים, כגון כה אמר ה' עשה הנחל הזה גבים גבים, האמור באלישע, וכגון לרבות את המיעוט ולפקוד את העקרות וכדומה, שאין כאן בריאה חדשה אלא פעולת הכוכבים בציווי הקב"ה ע"י הסתלקות ומניעת החיות מכוכב שכנגדו כנ"ל שנעשה בשם א"ש, ויש נסים היוצאים מהיקש הטבעי לגמרי כגון רוב נסי משרע"ה, והם נעשים בכח שם הוי' ב"ה, ונראה שלעומת שני סוגי נסים, הם תורה ותפלה שתורה מחיחסת לשם הוי' ב"ה כנ"ל, ותפלה מתיחסת לשם א"ש, שהרי תפלה מצינו עוד קודם מ"ת, וכך הי' סדר הבריאה כברש"י בראשית כי לא המטיר וגו' ואדם אין לעבוד את האדמה, מ"ט לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים עכ"ל, והנה בש"ס מגילה ר"פ בני העיר בפלוגתא אי בהכנ"ס מותר לעשותו בהמ"ד אפלגו בפסוק את כל בית גדול שרף באש חד אמר מקום שמגדלין תורה, וח"א מקום שמגדלין בו תפלה דכתיב ספרו נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע ואלישע דעביד ברחמי עביד, הרי דנסי אלישע מתיחסים לתפלה, אך נסי משרע"ה שהי' נביא התורה מתיחסים נסיו ונפלאותיו לתורה, והנה יהושע לא הי' במדרגה זו כמשה וכאמרם ז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, וא"כ בלתי מובן לכאורה איך עשה נס עמידת החמה ולבנה, שנסים כאלה מתיחסים לשם הוי' ב"ה, לזה אמר ספר משנה תורה הי' סיגנון של יהושע, נטלו והראה אותו לגלגל חמה וכו', שבכח התורה שהיא מתיחסת לשם הוי' עשה נס זה וע"כ בשאר נביאים שנפלאות שהיו עושים מתיחסים לתפלה לא הוצרכו לזה:
122
קכ״גויש לומר שזה הענין נוהג בכל אדם הפרטי שהוא עולם קטן, ויש בו כחות מכחות משונים, אלה מושכין לכאן ואלה לכאן ובהתמזגות הרכבת הכחות יצא מעשה לפעלו וכמו משטרי הכוכבים בכלל עולם הגדול, כן סדר הכחות באדם עולם קטן, ובתפלה המתיחסת לשם א"ש וכ"כ בעשיית המצוה נעזרין בני אדם, שהשי"ת אומר לכחות המונעים משלימות האדם די, ומסתלק מהם החיות וממילא מתגברין יתר הכחות לתורה ועבודה, וכ"כ ח"ו להיפוך שבעונות האדם נענש שנסתלק החיות מכחות הטובות, וממילא מתגברין כחות המונעין, וזהו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, אך בתורה זוכין לחידוש חיות מה שלא הי' בכח האדם כלל, כבזוה"ק ח"א (י"ב:) פקודא חמישאה כתיב ישרצו המים שרץ נפש חי' בהאי קרא אית תלת פקודין חד למלעי באורייתא וכו' ולאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשי' ורוחי' דכיון דב"נ אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא דכתיב שרץ נפש חי', נפש דההיא חי' קדישא, דכד ב"נ לא אתעסק באורייתא לית לי' נפשא קדישא, קדישא דלעילא לא שריא עלוי', וכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה זכה לההיא נפש חי' וכו', וכמו שבכלל עולם הגדול כן דוגמתו עולם הקטן:
123
קכ״דויש לומר עוד דשני ענינים אלה הם נמי בשבת זכור ושמור, דשמור הוא להשליך מעליו כל טורח מלאכה וטרדת הפרנסה עד כלא יהרהר כלל אחר מלאכה, והוא מניעת והסתלקות חיותו מדברי חול, לעומתן זוכה שהשי"ת מונע ומסלק החיות מכחות החיצונים וכחות נפשו אשר לא טובים וכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וזה "צווחין אף עקתין בטילין ושביתין" וממילא כחות הטובים שבאדם מתגברין ביותר, ברגש הנפש לקבל שבת ונשמה יתירה, וזהו שזוכין לזכור שהוא קידוש היום בתפלה ועל הכוס ועונג שבת ואורות חדשות, וזהו "ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין", ואפשר דהיינו טעמא דאיתא במדרש שאמר השי"ת למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, שגאולת ישראל ממצרים נצרך להאיר בהם אורות חדשים כעין בריאת עולם שאמר ה' יהי אור ויהי אור, וכמו שהגדנו לעיל שהיתה הכנה למ"ת שבשמו הגדול נתנה, והנה משה הוא שבת כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנה חלקו, וכן משה הוא צדיק השביעי משבעה צדיקים שהורידו את השכינה לארץ מאאע"ה עד משרע"ה, וע"כ משרע"ה הוא השבת של שבעת הצדיקים וכמו שבת שזוכין לזכור שהוא חידוש אורות כנ"ל כן הי' מהות משרע"ה ע"כ אין זולתו ראוי להיות הגואל:
124
קכ״הולקחתי אתכם לי לעם, יש לדקדק דהנה ידוע דלשון עם הוא פחות שבלשונות שנקראו ישראל, כברש"י במדבר י"א בשם ספרי, אין העם אלא רשעים, וכן הוא אומר מה אעשה לעם הזה, ואומר העם הרע הזה, וכשהם כשרים נקראים עמי שנא' שלח עמי וכו', וא"כ כאן שמדבר ממ"ת שהוא תכלית גדלות ישראל למה כתוב לעם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שלשון עם הוא מלשון גחלים עוממות שהוא לשון כהה, וע"כ כשהם רשעים נקראים העם סתם אבל כשהם צדיקים נקראים עמי היינו שאלו הם מבטלין את שכלם ונמשכים אחרי, וע"כ במ"ת שהקדימו נעשה לנשמע יוצדק בהם הלשון לי לעם וכענין שבמדרש יונתי בחגוי הסלע ולא אמר יונה כי אצלי הם כיונה פותה אין לב אבל לגבי אומה"ע שבאים לבטלן מן התורה ומן המצות הם קשים כחיות עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי רש"י ויקרא כ"ו י"ד בפסוק ואם לא תשמעו לי אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכוון למרוד בו עכ"ל, כן יש לומר הכא להיפוך אין לי אלא שמכיר את מי שאמר והי' העולם ומתדבק בו, והיינו שהאיש שאין לו כ"כ שכל בהיר וחזק ומבטל את דעתו איננו כ"כ רבותא, כמו היודע טעם תורה ומצות שהוא מחויב וא"א להיות בלעדם בשום אופן ומ"מ מבטל דעתו ואינו עושה מפני ידיעתו כי טוב, אלא מחמת הציווי ואחת היא לו אם יודע טעמו או לא, זה רבותא יותר, וזה שאמר הכתוב ולקחתי אתכם לי לעם, היינו אע"פ שידעו דיעה שלימה אותי, מ"מ יקבלו עליהם מצותי בתמימות כאלו היו הולכי חשכים ואין נוגה להם, והוא כאמרם ז"ל אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, ובמדרש אע"פ שאדם אנחנו אנו נמשכים אחריך כבהמה:
125
קכ״וויש להמתיק הדברים עוד יותר עפ"י דברי הזוה"ק ריש בהר דמצות שעושין בלי עול דומה להאי תורא דאי לא יהיב עלוי עול לא עביד מידי, וכבר דקדקנו בו בשלמא האי תורא אי לא יהיב עלוי עול א"כ אין המחרישה נקשרת עמו ולא נמשכה אחריו ומה דמיון לזה מצות בלי עול דמ"מ הרי המצוה נעשית, ופירשנו עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהמצות שהם פועלות בעולמות העליונים הוא מחמת שאנו שלוחים של הקב"ה ושליח של אדם כמותו וחשיב השי"ת הוא העושה עכת"ד, וע"כ המצות בלי עול נחשבות כעושה מאיליו ולא נחשב שוב מעשה הקב"ה, ע"כ אינם פועלות למעלה, וזה כוונת הזוה"ק לא עביד מידי היינו בעולמות העליונים:
126
קכ״זולפי האמור מובן גודל המעלה שעשיית המצות היא בביטול השכל אליו ית"ש, ולא תהי' ידיעתו בטעם המצות תופסת מקום כלל, אלא כמו בהמה דאדעתא דמרה קאזלא, ואז הוא נקרא שליח השי"ת והמצות פועלות למעלה ביותר, וכ"ז נכלל במ"ש ולקחתי אתכם לי לעם:
127
קכ״חולפי דברינו יתפרש לנו בטוב מ"ש כבד לב פרעה מאן לשלח את העם, ולמה לא כתיב את עמי וכאן לא שייך התירוץ של כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הנ"ל, אך לפי מה שהוספנו יש לפרש בטוב עפ"י דברי מהר"ל שאומה"ע אף הטובים שבהם אין להם אלא מה שהשכל מתחייב, ופירש בזה דברי הש"ס דמה בן נתינה שמו, וכבר הזכרנו דבריו פעמים רבות, ויש לומר דכל התנגדות של פרעה לשלח את העם לזבוח לה', הי' מחמת שהרגיש בדברי משרע"ה שאמר בראשית דבריו כה אמר ה' שלח את עמ' ויחוגו לי במדבר, שנתבקש שיילכו בבחי' עם היינו בביטול השכל אף שישכילו וידעו טעמו של דבר, ומרומז זה בתיבת עמי ובתיבת לי כנ"ל, ופרעה לא הבין בחי' זו וכמתעתע הי' בעיניו, ע"כ לא נחשבו הדברים בעיניו, וז"ש כבד לב פרעה מאן לשלח את "העם" שמחמת תיבת העם נצמח שורש סירובו, והיא בסגנון מאמר הזוה"ק ויחזק הוי' את לב פרעה היינו מה שמזכיר לו מרע"ה שם הוי' זה חיזק את לבו, כן נמי יש לפרש שמה שהזכיר לו ענין "עם" זהו שהכביד את לבו:
128
קכ״טשנת תרע"ח
129
ק״לוידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם וגו' לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם וגו', וכבר דיברו בזה רבותינו הראשונים והאחרונים מה שייכות זה לענין של מעלה, ובגוף הענין של מעלה עתה תראה אשר אעשה לפרעה, מה תירוץ יש בזה על קושית מרע"ה למה זה שלחתני שפירשו למה היתה השליחות קודם זמן הגאולה, וכבר דברנו ג"כ בזה בעזהי"ת הרבה, ויש להבין עוד מה שאמרו ז"צ עתה תראה ולא במלחמת מלכי כנען, מה ענין זה לזה, שיהי' זה עונש על מאמרו למה הרעות וגו', כי לעולם העונש צריך להיות בהתדמות החטא כמו שפירש"י ברכות (ה'.) בהא דפשפש ולא מצא, לא מצא עבירה שבשבילה ראויין יסורין הללו לבוא:
130
קל״אונראה לפרש דהנה בתנחומא סוף פסקא ואו, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, שמך חיים ורפואה לכל באי עולם ובשמך הרע לעם הזה מה יעשו אותם הנתונים בתוך הדימום, ויש להתבונן מה הוסיף התנחומא שמך חיים ורפואה לכל באי עולם ומה ענינו לכאן:
131
קל״בונראה לפרש עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מחלל שבת שבמיתה אף ששבת היא כולה חיים ואהבה ורצון, ואיך יתכן שבגללה יצמיח מיתה לאדם, והגיד שהיא נטעם הזוה"ק בטומאת מת שבהסתלקות נשמה הקדושה שורה במקומה כח חיצוני שהוא לעומתה, כי כחות החיצונים מתאוין לשרות במקום שנתרוקנה ממנו קדושה, וכן י"ל בחילול שבת שע"י החילול מסתלקת קדושת השבת שהיא כלה חיים, ושוב שורים במקומה כחות חיצונים שהם להיפוך מחיים, ואלו הם מביאין עליו את המיתה, ודפח"ח:
132
קל״גובסגנון זה יש לפרש הא דאמר משרע"ה למה הרעות לעם הזה, והנה בזוה"ק ח"ג (ר"ח:) משה אמר למה הרעות מ"ט אלא בגין דאתיהיב רשו לסטרא אחרא לשלטאה עלייהו דישראל, הרעות יהבת רשו לסט"א דרע למשלט עלייהו עכ"ל. וממוצא הדברים שענין גזירה הרביעית היתה ע"י שליטת הרע על ישראל נוסף על כח הגלות דמעיקרא, וזה שהי' משה מתמה מאין ולמה היתה כזאת, ויש לפרש שמרע"ה חשב שהוא בעצמי אשם בזה, והיינו דמרע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו, וכתיב כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתיו, כי דיבורו של הקב"ה עושה רושם וכענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, כן הי' צריך הדיבור להיות עושה רושם לטוב בלב פרעה, וגדולה מזה איתא בספה"ק אשר אף בצדיקים הגדולים נמצא מדה זו אשר בדיבורם עושים רושם להכניע לב עושי רשעה ולהטותם לדרך השי"ת, וא"צ ליתן שום טעם וליפות הדברים בביטוים שונים רק כשאומר הדרך הישרה לעשות כן, דיבורו עושה רושם ונכנס בלב השומע, וכן הוא בס' קדושת לוי פרשה זו, ומרע"ה חשב שקו"ח הדברים שדיבור השכינה שמדברת מתוך גרונו הי' צריך לעשות רושם לטוב בלב פרעה, ואם לא ישלחם כמ"ש ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך מ"מ יכנסו הדברים ויכשכשו בתוך מעיו, ויקל עולו מעליהם במקומם אף שלא ישלחם, ועכ"פ שוב לא ירהב עוז בנפשו להרע עוד יותר, אלא ודאי הוא, מחמת שהיא אינו ראוי לשליחות הזאת, וכמו שאמר מעיקרא שלח נא ביד תשלח שפירש הרמב"ן שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי', הוא יותר הגין ממני, ע"כ חשב שנפגם הדיבור בעברו בתוך פיו ואבד את כחו, ועוד שבמדרש פרשה ה' ויאמרו אלקי העברים נקרה עלינו, אמרו משה ואהרן שמא תאמר שנינו את הלשון שאמר לנו הקב"ה ואמרנו לו כה אמר ה' אלקי ישראל, בשביל כך הקשה כנגדינו חזרו ואמרו אלקי העברים עכ"ל, ואף ששכינה מדברת מתוך גרונו, מוכרח לומר שמרע"ה בענותנותו היתירה חשד א"ע שבשבילו, שאינו ראוי לשליחות הנכבדה הזאת לא עלו הדברים בפיו כהוגן, ואף שחזר ותיקן לומר אלקי העברים חשב שמאחר שנפגם הדיבור הראשון הי' כעין חילול שבת שבמקום השראת קדושת שבת, שורים במקומה כחות חיצונים רעים המביאים עליו את המיתה כנ"ל, כן נמי מחמת שאינו ראוי להשליחות נפגם הדיבור ושרה במקומו כח רע בלב פרעה, וזה הביאתו להרע עוד יותר מבראשונה, וימתקו עוד הדברים כי ידוע ששבת היא בחי' משה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וא"כ כמקרה חילול שבת גם הוא קרהו, וכדברי הזוה"ק הנ"ל בפי' למה הרעות, ובזה יבוא הכתוב אל נכון למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, היינו שהתפשטות הרע למשלט על ישראל הוא בסבת ששלחת אותי ולא את הראוי והגון לשליחות:
133
קל״דובזה מובן דברי התנחומא שמך חיים ורפואה לכל באי העולם ובשמך הרע לעם הזה. שמחמת זה עצמו ששמך חיים ורפואה לכל באי עולם מחמת זה עצמו נסתעף שבשמך הרע לעם הזה, כי גודל כח הטומאה הוא לעומת גודל כח הקדושה שבאה ושורה במקומה כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי זה טעם טומאת המת בוקעת ועולה עד לרקיע, אף כי זהו ענין רה"י שהיא בקדושה שעולה עד לרקיע, ולא כן רה"ר שהיא עלמא דפרודא שאינה תופסת אלא עד עשרה, הטעם מפני שהיא לעומת נשמה הקדושה שנסתלקה, וכן המיתה בחילול שבת מפני ששבת היא חיים כמו שאנו אומרים טועמי' חיים זכו, כן נמי בנ"ד שמחמת ששמך חיים ורפואה לכל באי עולם שורה לעומתו כח רע גדול מאד עד שהביא לגזירה הרביעית:
134
קל״הויומתק עוד יותר לפי דברי המדרש שבכלל גזירה הרביעית שאל יהו נפישין ביום השבת כי לעומת שנחשב פגם הדיבור כחילול שבת, הי' לעומתו כח הגזירה חל עלה שביתת שבת ואף שמרע"ה לא הי' מסופק כלל שסוף כל סוף עתידין להגאל, ויתקיים בחלק הרע שהתפשט על ישראל אשר שלט האדם באדם לרע לו שפירושו שליטת אדם בליעל באדם דקדושה לרע לאדם בליעל, מ"מ מה יעשו אותם הנתונים בתוך הדימוס של לבנים במקום לבנים החסרים:
135
קל״וולפי"ז יש לפרש התשובה שהשיב לו השי"ת עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, כי איתא בספרים שהנושע שלא ע"י זכות עצמו איננו רואה במפלת השונא וצד הרע, וכמו כשניצל לוט מסדום שלא הי' בזכותו אלא בזכות אברהם כתיב בו אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר ופירש"י אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפרענותם ואתה ניצול, וע"כ כלפי שמשה חשד א"ע כי אינו ראוי לשליחות הזאת וזכותו לא הגיע לזה אלא נשלח בזכות ישראל וע"כ לא עלה השליחות כהוגן ומ"מ סוף כל סוף יגאלו ישראל, באה התשובה שלא כן הוא כאשר חשבת והמופת לזה עתה תראה שבעצמך תראה מפלתו של פרעה, ואם כדבריך לא הי' לך לראות כנ"ל אלא טעמא אחרינא אית בי', וכבר אמרנו בזה טעם לשבח כי לעומת גודל סירובו של פרעה וגסות רוחו ועזות פניו, כן לעומתו יגדל קידוש השם שהי' מוכרח להכנע אחר עשר מכות שהי' מבחין בכל עוז עם כל חכמיו שמא יש בהן צד כישוף ובכל עשר מכות הי' מתהפך בכל צד, והי' מוכרח להודות ולהכנע לבסוף זהו קידוש השם יותר מאשר לא הי' כ"כ מסרב ומעיז פניו בראשונה, הי' מקום לדורות הבאים לומר עליו פתי יאמין לכל דבר, ואולי מצד כישוף הי' בו, אבל אחר גודל הסירוב ועשה עוד להיפוך, לא נשאר עוד שום ספק בלב דורות הבאים כלל, ועוד כמה טעמים נאמרו בפרשנים, ואמרנו ג"כ עוד טעמים וכולם נכוחים למבין, וכן לעשות בו שפטים גדולים ורעים לא הי' בדין אם לא הי' מעיז פניו כ"כ בראשונה, וזהו פירוש הכתוב כי ביד חזקה ישלחם, היינו שאיננו נדרש השליחות מארצו לבד, אלא שתהי' ע"י יד חזקה שבזה יתקדש שם שמים עוד יותר, ומעתה נסתר מחשבת מרע"ה שהי' מתמה מאין ולמה היתה כזאת, הלוא כתיב כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, אדרבה זה עצמו הוא אשר חפצתי, כי זהו הצורך, ושפיר עשה הדיבור את אשר שלחתיו ולא שב אלי ריקם כלל:
136
קל״זולפי האמור יתפרש נמי הא דאמרו ז"ל עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך, שהקשינו לעיל דלעולם העונש צריך להיות בהתדמות החטא, ומה ענין עונש שלא לראות במלחמת ל"א מלכים להחטא של מאמרו למה הרעות, ולהנ"ל י"ל עפ"י דברי הזוה"ק (ח"א ס"ו.) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, וכי באתר אחרא לא רבו בני ישראל את ה' מ"ש הכא דקאמר המה מי מריבה ולא אחרנין אלא המה מי מריבה הוי ודאי דיהבו חילא ותוקפא למאריהון דדינא לאתתקפא וכו' דאמשיכו עלייהו למאן דלא איצטריך ואסתאיבו בי' הה"ד ויקדש בם וכו' אלא מלה אסתלקת ויקדש אתפגם מאן דלא איצטריך כביכול דאתפגימת סיהרא ויקדש לאו לשבחא איהו הכא עכ"ל, והיינו דאילו דברו להסלע ונתן מימיו הי' שם שמים מתקדש, כברש"י שם, ונראה שלצורך קידוש השם הי' כל ענין חוסר המים והסתלקות בארה של מרים שיהי' נתקדש קידוש השם זה קודם שיכנסו לארץ, אלא מחמת שלא עלה ביד משה כהוגן מלה אסתליקת ואתפגם מאן דלא איצטריך נעשה כביכול להיפוך דאמשיכו עלייהו למאן דלא איצטריך ואסתאיבו בי', וע"כ כלפי שמרע"ה חשב שכענין זה הי' בשליחותו לפרעה שמחמת שאינו ראוי לא עלה לו כהוגן ואסתלק שם ה' ושרה במקומו כח חיצוני רע, נאמר לו שלא כן הוא ועתה תראה כנ"ל, אבל לא במלחמת ל"א מלכים, דשם יהי' כהאי גוונא שחשבת בכאן דאסתלק ענין האלקי ואתפגם סיהרא ואמשיכו עלייהו למאן דלא איצטריך ואסתאיבו בי', ואף שעכ"פ הי' מוכרח לצאת כיבוש הארץ לפועל, מ"מ לא יהי' הוא רואה את זה וכנ"ל:
137
קל״חובזה יתיישב לנו דברי רש"י חקת, יען לא האמנתם בי גילה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד הי' נכנסין לארץ, וכן ברש"י פינחס הם מי מריבת קדש, הם לבדם אין בהם ענין אחר, וכאן משמע דבשביל מה שאמר למה הרעות וכמו דמסיים המדרש מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ, ועיין מזרחי וגור ארי', ולפי דרכינו י"ל דכל ענין דמי מריבה שלא עלה לו כהוגן ואסתלק ענין האלקי ואתפגם סיהרא ואמשיכו עלייהו למאן דלא איצטריך ואסתאיבו בי', הכל נמשך ממאמר למה הרעות שמחשבתו ומאמרו בכאן הי' מועלת לצאת לפועל ענין זה עצמו לאחר זמן במי מריבה, אחר שלא הי' ראוי לו לחשוב ולומר, וכענין שמצינו מלכים ב' יוד י"ב ביהוא בשביל שאמר יהוא יעבדנו הרבה, יצא אח"כ לפועל שיהוא לא שמר ללכת בתורת ה', כי ברית כרותה לשפתים, ומרע"ה לרגלי גודל מעלתו הי' דיבורו למה הרעות כפירוש הזוה"ק, מועיל שיצא זה הענין בעצמו אח"כ לפועל:
138
קל״טומעתה יש לפרש הא דפרשתינו וארא וגו' דהנה ידוע דכל השמות זולת שם הוי' ב"ה הם מחודשים בבריאת העולם, למשל אדון אי אפשר לקרות אלא אם יש במציאות מי שהוא אדון לו, וכן שם אלקים שהוא לשון מרות כמו שפירש"י בראשית (ב' ה') שליט ושופט, וכן שם א"ש שפירשו ז"ל שאמר לעולמו די, וכן כל השמות, חוץ משם הוי' ב"ה שפירושו הי' הוה ויהי', ובכן אפי' יצוייר שאין כאן שום מציאות זולתו נמי שייך לומר בו שם זה, וזה שבפדר"א קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד, שפירשו בו שם הוי' ב"ה, וי"ל שמטעם זה עצמו הוא שם של רחמים כי מצד העולם אי אפשר בלתי צמצום והיא מדת הדין, ודבר זה ידוע בספה"ק, אבל שם הוי' ב"ה שהוא שם העצם ואינו נצרך למציאת זולתו וכמ"ש אם צדקת מה תתן לו, הוא כולו רחמים, וכמו בריאת העולם שהי' בשם הוי' ב"ה כמ"ש הרמב"ן שהי' בשמו הגדול המהוה כל המציאות, כתיב עולם חסד יבנה, וע"כ נמי י"ל בענין הארות שם הגדול שהוא כולו רחמים איננו נצרך לנושא ראוי, שהארת שם זה היא למעלה מזכות המקבלים, וכמו הארת שם הגדול בבריאת העולם, שלא הי' שום מקבל עדיין, והענין ראוי או אינו ראוי שייך בהארת שאר השמות שהם מחודשים בבריאת העולם, שוב יש הפרש מחמת המקבלים ראויים או אינם ראויים:
139
ק״מומעתה מבואר ענין הפרשה שמשה אמר אד"נ למה הרעות בשם א"ד המורה על דין וצמצום, ובהארת שם זה הי' משה חושב שמא הוא עצמו הוא הגורם כנ"ל, עד שהשיב לו השי"ת שלאו משום הכי הוא והמופת ע"ז עתה תראה כנ"ל, הוסיף לו ביאור בפרשה זו שכל ענין זה שאתה חושב לא יתכן רק באבות שנגליתי עליהם בשם א"ש, ששם זה מחודש בבריאת העולם ובהארתו צריך לנושא מוכן, ע"כ יש הפרש בין נושא ראוי לשאינו ראוי, אבל לא בשליחות זו שהיא בשם הוי' ב"ה, וז"ש וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', היינו הלוא בשם הוי' שלחתיך שאיננו נצרך לנושא מוכן ושוב אין לחלק ולומר שאיננו ראוי, וזהו שבמדרש כך אמר משה בשעה שאמרת לי לכה ואשלחך אל פרעה במדת רחמים אמרת לי שאתה עתיד לגואלן ושמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין, א"ל הקב"ה אני הוי' במדת רחמים אני עומד הוי ויאמר אליו אני הוי', והוסיף לומר וארא וגו' בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם, ואף שהבטחה שבשם זה תלוי' בזכות וחובה והי' שייך להם לספק שמא ח"ו ישראל יהיו בלתי ראויים לגאולה, מ"מ לא הרהרו אחר מדותי והאמינו שמאחר שהבטחתים בודאי כן יהי' עכ"פ, וכענין שפירש הרמב"ן בפסוק והאמין כ"ה ויחשבה לו צדקה עיי"ש, מכ"ש אתה שהבטחתיך בשם הוי' שאינו נתלה בנושא מוכן, הי' לך להאמין שכן צריך להיות ולא להסתפק שמא נהפכה למדת הדין:
140
קמ״אוזהו שסיים לכן אמור לבני ישראל אני ה', היינו שיבטיח את ישראל בשמו שבל יעלה על דעתם שמא ח"ו יתהפך למדת הדין, וכמו שפרשנו בשבת העבר הא דואמרו לי מה שמו, דהיינו שיחששו שמא במדת הדין בא לגואלם, ויש לחיש לקטרוג שלש טענות, שעוד לא השלים הקץ, ואין בידינו מעש"ט, וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו, ע"כ הבטיח להם שלא יעלה על לבבם שום פחד ומורא, כי אני הוי' וברחמים אני בא לגואלם, וזהו שבמדרש פרשה ג' א"ר שמואל ב"ר נחמן הדבר הוה שפט עתניאל בן קנז לפני הקב"ה אמר לפניו רבון העולמים כך הבטחת את משה בין עושין רצונך ובין אין עושין רצונך אתה גואלם:
141
קמ״בונראה דכן נמי סגולת השבת שהיא קבועה וקיימא, וכל איש ישראל כטוב כחוטא ח"ו יש לו מהארת קדושת שבת, וזהו שבזמירות כל עדת ישראל יעשו אותו, וההפרש רק בכמות ובאיכות, אבל פטור בלי כלום אי אפשר ואפי' ע"ה מרגיש קצת, ואימת שבת עליו, כי כל עוד שאיננו מחלל שבת, [שאז בהכרח נסתלקה ממנו קדושת שבת ושורה עליו לעומתו כח חיצוני כנ"ל,] יש לו חלק בשבת, כי שבת מעין עוה"ב, וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב:
142
קמ״גהנה שבת היא זכר ליצ"מ וכמו יצי"מ שיצאו ישראל משיעבודו של פרעה, כן בכל שבת יוצאין ישראל משיעבוד מלאכת עצמו כבמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, וכמו במצרים הי' שעבוד כפול בחומר וברוח ולזה היתה פקודה כפולה, להגאל בגשמיות וברוחניות, כן הוא בשבת, משעבוד מלאכה, ומהתקדרות הנפש, יכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דנר של שבת מפני שלום ביתו, שבכל ימות השבוע אין שלום באדם עצמו, החומר מושך למטה והנפש מושכת למעלה, ובשבת גם החומר מרגיש מאור קדושת שבת ומסכים להנפש ונעשה שלום באדם עצמו:
143
קמ״דונראה דכמו בגאולת מצרים הי' ארבע לשונות של גאולה, כן הוא בכל שבת, וזהו ענין התקיעות שבכל ע"ש, תקיעה ראשונה להבטל ממלאכות שבשדות, שני' לנעילת החניות, שלישית להטמין ולהדליק, ותוקע ומריע ותוקע ושובת, הרי ארבע סוגי תקיעות, ותקיעות מורין שיוצאין בהם לחירות, והם ארבע לעומת ארבע לשונות של גאולה, שלשון הרביעי הוא ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים שהוא מ"ת, והוא מקביל לשביתת שבת שישראל מתדבקין במקום באהבה ורצון ושירות ותשבחות, קידוש היום ועונג שבת, שאין למעלה מעונג:
144
קמ״הוי"ל עוד בלשון זה דשלשה לשונות ראשונות של גאולה, הם סילוק כח השעבוד, והרביעי הוא דיבוק שכינה, כן בשבת שלשה תקיעות הראשונות הם לסילוק מלאכה, והרביעית שהם שלשה תקיעה תרועה ותקיעה שהיא לשביתה, הם לדביקות באור קדישת שבת, וכן נמצא הפרש הזמנים שבין חול לשבת, תוספות שבת, בין השמשות, שבת גמור, שכל זמן מוסף בשביתת שבת, והם שלשה זמנים המסלקין את שעבוד המלאכה, ואח"כ זוכין לדיבוק באור השבת בשלשה ענינים, שירות ותשבחות, קידוש, ועונג שבת שהוא הסעודה:
145
קמ״ובמדרש השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה הה"ד וחנפי לב ישימו אף וכו' לא ישועו כי אסרם אעפ"י שהם רוצים לשוב להקב"ה ובאין לעסוק בתפלה אינם יכולים למה כי אסרם שנעל בפניהם כך הי' פרעה רוצה לעסוק בתפלה ואמר הקב"ה למשה עד שלא יצא לך והתיצב לפניו, ויש להבין מי עיכב בידו לעסוק בתפלה לאחר מכאן, וגם אם לא הי' רוצה הקב"ה לשמוע תפלתו היתכן שיצטרך לעצות למנעו מתפלה, ומה מני יהלוך אם יתפלל ואין שומע לו כמ"ש ישועו ואין מושיע על ה' ולא ענם:
146
קמ״זונראה שגם פרעה הרגיש שאחר אשר הרבה כ"כ לפשוע בישראל והעיז פניו בהקב"ה לומר מי ה' אשר אשמע בקולו וגם את ישראל לא אשלח שפירש הספורנו וגם אפי' שידעתי את ה' נמי לא בשביל זה אשלח את ישראל, שמעתה לא נשאר לו שום התנצלות לומר כי בשגגה היא שלא ידע את ה', אינו בדין שישמע ה' את תפלתו, וע"כ יצא לבקש עכ"פ במדת החסד, ובאשר שהיו אז ישראל בתכלית השפלות במ"ט שערי טומאה וכמ"ש ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים אלא שנהג עמהם בחסדו הגדול, וע"כ לא יתכן אז לסגור שערי החסד כדי שלא יכנס תפלת פרעה שהרי היתה צריכה להיות פתוח עבור ישראל ואם להיות שערי החסד פתוחים לאלו ולא לזה, צריכין לזה זכות גדול, וכענין בקריעת ים סוף שהי' ים למצריים בעוד שהי' יבשה לישראל, ושכיח בזה קטרוג כמו שהי' על הים מה נשתנו אלו מאלו או יצילו כולם או יאבדו כולם, ובמדרש שע"ז כתיב ויושע ה' ביום ההוא, גם אז שהיו ישראל במצרים כעובר במעי בהמה וכחד גופא חשיבי, הי' קשה מאד עוד יותר מקריעת י"ס שהי' אחר היציאה, ע"כ יותר נקל הי' למנוע את פרעה מתפלת הבוקר שהוא חסד, ובשאר היום לא הי' לו מקום להתפלל כנ"ל:
147
קמ״חויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם וגו' העתירו בעדי, ובא"ע מלת העתירו בעדי היתה ראוי' להקדים, כי הטעם העתירו בעדי ותסור זו המכה ואז אשלח אתכם וכו' עכ"ל, וי"ל שבדקדוק גדול נאמר, בסדר הזה, דהנה כתיב לעיל (ז' ג') ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי וגו' וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים, והטעם כי למען גאולת ישראל לא הי' צריך לכל אלה, ואם פרעה יסרב לשלחם הי' יכול לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצרים, או כמ"ש ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, אבל הכוונה שיתפרסם שמו הגדול והקדוש בעולם ע"י ריבוי המופתים אחר סירובו של פרעה ואחר הבחנו עשר פעמים הוא וכל חכמיו וכל חרטומיו, עד שלא נשאר שום ספק בכל העולם ונתגלה ונתפרסם אשר הוי' הוא אלקים, וכמו שאמר יתרו שלא הניח ע"ז שלא עבדה והי' בקי בכל עניינם, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, וע"כ היתה הכוונה שפרעה ומצרים יעשו תשובה ויכירו את מעשה ה' ויקבלו עול מלכותו עליהם ויתנו לו כתר מלוכה כמו שיהי' לעתיד, וע"כ אם אמר העתירו בעדי ואשלחה וגו' לא הי' זה נחשב לתשובה כלל אלא כעין משא ומתן ותנאי קודם למעשה אם תעשה לי כך אז אעשה גם אני לך כך, ואין זה נחשב לתשובה כלל שהרי אלמלא לא תסור ממנו המכה הוא נשאר בסירובו, ועיקר התשובה היא מחמת הכרת החטא ולהצדיק עליו את הדין, וכמ"ש ואתה צדיק על כל הבא עלינו ואנחנו הרשענו, ואחת היא אם יסור ידו ממנו או אפי' יוסיף להכותו על אחת שבעה, נמי הוא מתחרט על עוונו, וזהו שאמר פרעה ברישא אנכי אשלח אתכם בלתי שום תנאי ואפי' לא תסור ממנו המכה נמי בדעתו לשלח ואז רק אז יתכן לבקש מהם שיעתירו בעדו, וע"כ הגם שבמעשה העתרה קודמת שזה יתכן ברגע אחת מ"מ לכוונה הנ"ל נכתבה לבסוף, ואולי גם האבן עזרא לא קאמר אלא על המעשה אבל למקראה בודאי קבלת השילוח קודם:
148
קמ״טוזה לימוד גדול בענין התשובה והחרטה איך צריכה להיות בלי שום תנאי, ואחת היא אם יתפלל ויענה או אם ח"ו לא יענה, ואפי' ח"ו עוד יוסיף להכותו אחת תהי' בעיניו החרטה והתשובה, ואז היא כשובה שלימה ובודאי תתקבל תפלתו, כמו שהבטיח לנו כמ"ש כה' אלקיני בכל קראינו אליו:
149
ק״נכצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' הקולות יחדלון והברד לא יהי' עוד וגו' וברש"י כצאתי את העיר מן העיר אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מליאה גלולים, ויש להבין למה במכת צפרדעים כתיב ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה וגו' וכן במכת הערוב כתיב ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' וכן במכת ארבה ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה', דבכל אלו משמע מיד בתוך העיר, ולמה ישתנה הדבר במכת ברד:
150
קנ״אונראה דהנה יש לדקדק דבמכת ברד כתיב נטה את ידך על השמים פירש"י ומדרש אגדה הגביהו הקב"ה למשה למעלה מן השמים, ויש להבין למה לא פירש כן במכת חושך דכתיב נמי נטה ידך על השמים שהגביהו למעלה מן השמים:
151
קנ״בונראה דהנה במכת ברד כתיב ואש מתלקחת בתוך הברד, וברש"י נס בתוך נס האש והברד מעורבין והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם, פירוש שהופיע כח עליון שהוא למעלה מהתחלקות אש ומים, והיו מתבטלין ממחלקותם, והנה שמים אמרו ז"ל שהם מאש ומים פתוכין זה בזה, והיינו שמאיר עליהם אור גדול עליון למעלה מההחלקות אש ומים, עד שאש ומים מתבטלין אליו, ע"כ יכולין לדור בכפיפה אחת, וע"כ פירש בהא דנטה ידך על השמים, היינו להוריד המכה ממקום עליון זה, שגם השמים שהם אש ומים מתבטלין אליו, ומובן שהיא למעלה מהשמים, ע"כ פירש שהקב"ה הגביהו למשה למעלה מן השמים כדי שיוריד המכה משם, אבל במכת חושך אין בו ענין זה, ע"כ לא פירש בו זה, כי לאו מלישנא דכתוב דייקו רבותינו ז"ל כן, אלא ביודעם הענין שכן הוא פירשו כן:
152
קנ״גוהנה בהא דלא התפלל בתוך הכרך לפי שהיא מליאה גלולים, יש להבין למה מעכב זה בעד התפלה, מ"ש מצואה דכתיב והי' מחניך קדוש ומ"מ בכיסוי תליא מילתא וגלולים מעכבים אפי' מבית לבית בכל העיר, ועוד הרי אנו שרויין בין העמים עוע"ז ולא מצינו שאסור עלינו התפלה, ומפורש בכתוב מלכים (א' ח') בתפלת שלמה המלך ע"ה ושבום שוביהם אל ארץ האויב רחוקה או קרובה וגו' והתחננו אליך בארץ שוביהם וגו' והתפללו אליך דרך ארצם וגו' הרי כי התפלה ישנה בגלות אף שמליאה גלולים:
153
קנ״דאך נראה דשאני תפלה זו של משה במכת הברד, באשר כל מכת הברד באה ממקום עליון הכולל כל הפכים, ע"כ לסלק זו המכה נמי הי' צריך להגיע בתפלתו כ"כ למעלה מכל הפכים, ע"כ הי' מזיק לזה ע"ז אף שאיננו אתו בבית, אלא שהוא אתו בעיר שהיא כלל אחד, וכן מצינו נמי במאמר החודש הזה לכם שהי' בארץ מצרים ולא בתוך הכרך מפני שהיא מליאה גלולים, כי דיבור חמור כזה הפיח רוח חיים חדשים ממקור החיים בלב ישראל כמו שהגדנו בזה באריכות במק"א, ע"כ הזיקה נמי ע"ז שהיא בכלל העיר, אבל שאר התפלות וכן תפלת משה במכות צפרדעים ערוב ארבה שלא הי' בהם ענין זה לא הזיקה ע"ז שהיא בתוך העיר:
154
קנ״השנת תרע"ט.
155
קנ״ווארא אל אברהם וגו', הפרשה זו סתומה מאד, וגם מה שהשיב השי"ת למשה עתה תראה, אינו מובן במה מתורץ שאלתו למה זה שלחתני, וכבר דברנו בו למדי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
156
קנ״זונראה דהנה ידוע שנפש רוח ונשמה יש להם כלים בגוף להתלבש בהם, נשמה במוח, רוח בלב, נפש בכבד, אך חי' יחידה הם בבחי' מקיף למעלה, ומן העולם הקטן שהוא האדה יש להבין ענין עולם הגדול, שהאלקית המאיר בעולם הוא בדוגמא זו, שלשה עולמות בריאה יצירה עשי', הם כלים נפרדים והאלקית מלובש בהם, כל עולם לפי מהותו כך היא אור אלוק' המלובש בהם, אור האלקי המלובש ביצירה הוא יותר זך ויותר מאיר מהמלובש בעשי', ושל בריאה יותר משל יצירה, והנה ידוע ששלשה אבות תקנו את בחי' נפש רוח ונשמה של אדה"ר, וכנגדם תקנו את שלשה עולמות בריאה, יצירה עשי', וע"כ כתיב בהבראם ודרשו ז"ל באברהם, שממנו התחיל תיקון העולמות מבריאה ולמטה, אך מרע"ה זכה לבחי' חי' שאיננה מלובשת בגוף, וע"כ האבות לא נתחדש על ידה אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע, כי כמו שמדריגתם היתה בבחי' המלובשים בגוף, כן הנסים שנעשו על ידיהם היו נמי נסים מלובשים בטבע. אך מרע"ה על ידו נתחדש אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע נסים נגלים בלתי מלובשים בטבע כמו שמדריגתו בלתי מלובשת בגוף:
157
קנ״חוי"ל שזהו ענין שינוי השמות, שם אל שדי פירשו ז"ל שאמר לעולמו די, הנה הוא שם מחודש בבריאת העולם, כי קודם שנברא העולם לא הי' למי לומר די, וע"כ נחשב זה השם מלובש בהבריאה, שמאחר שהוא נחלה בבריאה נחשב שהוא מלובש בהבריאה, אבל שם הוי' שפירושו הי' הוה ויהי' איננו נתלה בבריאה כלל, וזהו שבפדר"א שקודם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד, ופירשו ז"ל שהכוונה על שם הוי', וע"כ נגלה אל האבות בשם אל שדי ולמרע"ה בשם הוי', כל אחד לפי מהותו:
158
קנ״טונראה עוד לומר דלזכות לבחי' חי' שזכה בה מרע"ה אי אפשר ע"י מצוות ומעש"ט הנעשים ע"י עשי' גופנית והאור אלקי מלובש בהם, כי איך יזכה ע"י אור מלובש לאור שלמעלה מבחי' לבוש ואין דרך לזכות לזה אלא ע"י מסירת הנפש, שמאחר שביטל כל הכלים שלו לרצון השי"ת, זכה לבחי' שלמעלה מהכלים, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה טעם מ"ש מהר"ם בתשו' סי' תקי"ז שקבלה בידינו שכל המוסר נפשו על קידוש השם איננו מרגיש שום יסורים שמאחר שמוסר נפשו על קידוש השם זוכה לבחי' שאיננה מלובשת בגוף ע"כ איננו מרגיש ביסורי הגוף עכת"ד, וממוצא הדברים שבמסירת הנפש זוכין לבחי' שלמעלה מהתלבשותו בגוף, ע"כ מרע"ה שזכה למה שזכה, הוא מחמת מסירת הנפש, ואף שבודאי גם האבות הי' עבודחם במסירת הנפש ואברהם אבינו הושלך לכבשן האש עבור כבודו ית"ש, ויצחק בהעקידה, מ"מ לדידהו שהי' האלקית מאור אל עבר פניהם כאלו בעיניהם ממש ראו את מתיקות ועריבות קרבת האלקית, וכל העולם ומלואו הן תענוגיו והן יסוריו אינם תופסין מקום כלל נגד עריבת קרבת האלקים אף בעוה"ז, מה גם בעוה"ב שיפה קורת רוח של שעה אחת בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, בדידהו אין כ"כ רבותא מה שמסרו גופם לשריפה על קידוש ה' לילך ולאור באור החיים:
159
ק״סולאנשים כאלה נחשב מסירת הנפש שימסר גם העוה"ב עבור קדושת שמו יתב', ובזוה"ק (ח"א ק"ו.) א"ר יהודה מאן חמא אבא דרחמנותא כאברהם ת"ח בנח כתיב ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר וגו' וכו' ואישתוק ולא אמר מידי ולא בעי רחמי אבל אברהם בשעתא דא"ל קב"ה זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' ארדה נא ואראה וגו' מיד כתיב ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע א"ר אלעזר אף אברהם לא עביד שלימו כדקא יאות וכו' דלא בעא רחמי בין כך ובין כך דאמר אברהם לא בעינא למיתבע אגר עובדוי אבל מאן עביד שלימו כדקא יאות דא משה כיון דאמר קב"ה סרו מהר מן הדרך וגו' עד דאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ובניצוצי אורות דהא דאברהם לא בעא למתבע אגר עובדוי, משמע אבל משה בקש בעד שכר צדקותיו, וזהו מחני נא מחה זכיותי ומחול להם, והפירוש כמ"ש הספורנו מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם כדי שיזכו לסליחה, והנה מבואר שהפקיר את כל הזכיות והעוה"ב הכל עבור ישראל ועבור השי"ת כי בכל צרכם לו צר, ובזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי כו', זהו מסירת הנפש שלימה שזכה בה מרע"ה, שלא מצינו זה אצל האבות, ואצל האבות הי' רק מסירת הגוף והנפש החיונית המלובשת בגוף, אבל לא מצינו להם מסירת נפש הנבדלת, כי הי' יודעים ידיעה ברורה שבסירת הגוף תלך נפש הנבדלת תיכף לאור באור החיים שאין עריבות ומתיקות יותר מזה, וע"כ מרע"ה שמסר גם את הנפש הנבדלת עבור כבוד שמו יתב' ועמו ישראל, זכה לבחי' חי' שאיננה מלובשת בגוף, וע"כ זכה שיתגלה אליו שם הוי' ושיעשה נסים נגלים שאינן מלובשים בטבע כנ"ל:
160
קס״אולפי האמור י"ל דהא דאמר למה הרעות לעם הזה הי' מחמת שלא הי' יכול לסבול בצערן של ישראל שהוא כביכול צער השכינה וחילול כבוד שמים שהי' בזה, אף שלא הי' מסופק שסוף כל סוף ביד חזקה ובזרוע נטוי' יוציאם ממצרים, מ"מ הפקיר א"ע לדבר קשות כדי למהר תיכף הגאולה, אף שהוא יהי' נענש עבור דיבורו ח"ו, לא השגיח על שום דבר, וכמו שם שאמר מחני נא, כן נמי חשב גם כאן שיאבד עבור דיבורו זה גם העוה"ב, והנה מחמת דיבורו זה זכה למדריגתו לבחי' חי' כנ"ל:
161
קס״בומעתה תתבאר התשובה עתה תראה אשר אעשה לפרעה שאיננו דברי נזיפה אלא אדרבה עתה שמסרת את נפשך כנ"ל תראה וגו' כי ביד חזקה וגו', היינו ע"י מסירת הנפש זכית לבחי' חי', ומעתה תהי' היציאה ע"י נסים נגלים, מה שלא הי' זה מקדמת דנא טרם שדברת והפקרת את נפשך כנ"ל, שעדיין לא הי' לך בחי' חי', לא הי' בכחך לעשות נסים נגלים:
162
קס״גויש להוסיף ולומר דהנה לכאורה יקשה לדרכינו מהא דאמרו ז"ל עתה תראה אבל אין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים, דמשמע לכאורה שהי' זה לעונש, ולפי דרכינו אדרבה הרי נתעלה ע"י מאמרו זה כנ"ל:
163
קס״דוי"ל דהנה זה עצמו שביקש מרע"ה לכנוס לארץ ולא נענה בתפלתו, ולפי הנגלה הי' זה גרעון למשה, אבל בזוה"ק שאדרבה שמעלת מרע"ה הי' גבוה ממעלת א"י אז, וכניסתו לא"י הי' נחשב גרעון אליו, ויש להסביר זה גם לפי דרכינו הנ"ל שמרע"ה זכה לבחי' חי' והיא בחי' בלתי מלובשת בכלי הגוף ובשביל זה היתה הנהגתו ע"י נסים נגלים בלתי מלובשים במשטרי הטבע, והנה מהות א"י היא הנהגה מלובשה בטבע שצריכין לחרוש ולזרוע וכו', ע"כ הי' זה גרעון למשה, וכל הנהגתו היתה רק במדבר שכל ההנהגה היתה למעלה ממשטרי הטבע, עמוד אש וענן מן ובאר שהיתה מתגלגלת עמהם במסעות, ולפי"ז מניעת הכנסת מרע"ה לארץ הי' בה דו פרצופין, שבנגלה ובפשיטות הי' גרעון למשה שלא נענה בתחנוניו, אבל בפנימיות ואמיתת הדבר הי' זה מעלה למשה:
164
קס״הוהנה גם במאמר למה הרעות הי' בסגנון זה דו פרצופין, שלפי הפשוט והנגלה הי' נראה זה לחטא, אבל בפנימית ואמיתת הדבר מה דתחות כנפא דלבושא הי' זה זכות למרע"ה, וע"כ מאמר עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ולא תראה במלחמת צ"א מלכים [שזה תשובה על מאמרו למה הרעות] הוא נמי דו פרצופין, דלפי הנגלה הוא עונש ולפי הפנימית הוא מדריגה גבוה וכנ"ל, קיצור הדברים דלפי מלבוש החיצוני הי' מאמרו למה הרעות נחשב לחטא, והתשובה עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים לעונש, אבל בלתי לבוש החיצוני הי' מאמרו נחשב לזכות גדול והתשובה למתנה גבוה מאד:
165
קס״וולפי האמור יתפרש הכתוב הסמוך לו ריש פרשתינו וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', דהנה דיבור הוא בקול ובנגלה, ואמירה הוא בחשאי כבזוה"ק, והוא מקביל למאמר למה הרעות, והתשובה עתה תראה שהי' בהם דו פרצופין, ע"ז בא עתה דיבור הש"י למשה נמי בדו פרצופין, דיבור שהוא מלובש בקול ובהתגלות הוא בשם אלקים כברש"י דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות, וזה שדייק רש"י והוסיף תיבת לדבר שלכאורה היא ללא צורך מה גם שלא הזכיר מרע"ה אלא אמירה כמ"ש וישב משה אל ה' ויאמר, ומה הי' חסר בדברי רש"י אם הי' כותב שהקשה לומר למה הרעות, אלא שבא לרמז שהמשפט הוא על החגלות האמירה בלבוש החיצוני כנ"ל, והוסיף הכתוב לומר ויאמר אליו אני הוי', היינו אמירה שבחשאי אני הוי' מדת הרחמים, שמצד חלק הנסתר שבו זכה לשם הוי' כנ"ל, אשר לא זכו בזה האבות וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעחי להם:
166
קס״זולפי האמור יש לפרש נמי מה דשינה בלשונו לומר בשם א"ש וארא בחי' ראי', ובשם הוי' בחי' ידיעה לא נודעתי להם, כמו למשל נפש האדם כשהיא בפני עצמה איננה נראית, ואין נופל בה לשון ראי' אלא כשהיא מלובשת בגוף ורואין שהוא חי מתנונע הכל רואין שיש בו נפש, ושוב יוצדק לשון ראי' גם בנפש באמצעות הגוף, וע"כ בשם א"ש שהוא מלובש בהבריאה נופל בו לשון ראי' שהרי רואין אותו באמצעות הבריאה, אבל שם הוי' שהוא בלתי מלובש בהבריאה ואיננו נתלה בו כנ"ל אין נופל בו לשון ראי' אלא לשון ידיעה, וזה שסיים וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', ולא הזכיר כאן אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע, וזה נמשך מחמת וארא בא"ש כנ"ל, לכן אמור לבני ישראל אני הוי' וגו' וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים נמשך מחמת שם הוי' כנ"ל:
167
קס״חויש לימוד לאדם בדרכינו זה שהגדנו שהמשכת אלקית הוא לפי מסת מדריגת עבודתו, האבות שהי' מדריגתם בבחי' מלובשים בגוף זכו נמי רק לנסים אלקיים מלובשים בהיקש הטבע, ומרע"ה שהי' מדריגתו בבחי' בלתי מלובש בגוף, זכה לנסים אלקיים למעלה מלבוש הטבע, כן נמי כל איש ואיש לפי מהות עבודתו ממשיך הארה אלקית אל לבו, אם הם ברשפי אש ואיננו מסתפק באהבה המוסתרת, ממשיך נמי לעומתו אלקית נרגש ונגלה, אבל כשעבודתו ברוח קר ומסתפק באהבה המוסתרת ממשיך האלקית נמי כה"ג מלובש בכמה לבושים, והוא בלתי נגלה ונרגש, והנה בכל ימי החול הלבבות אטומים, ולאו כל אדם זוכה להתעורר כ"כ בעבודתו שתהי' ברשפי אש זולת יחידים אשר ה' קורא עליהם, אך בשבת דכתיב ביום השבת יפתח, נפתח סגור הלב ונקל לאדם להתעורר ברשפי אש, יש לאדם לזכור להשתמש בטובת העת, ולא יהי' שועה המאבד מה שנותנין לו, ואשרי מי שזוכה בכל יום למדה זו ואולי הם נקראים שבתות דחול:
168
קס״טבמדרש הה"ד ופניתי אני לראות חכמה והוללות וגו', הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה על שלמה כיצד וכו' אני ארבה ולבי לא יסור וכו' כיצד נאמר על משה לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעות לעם התחיל לדון לפניו וכו':
169
ק״עויש להבין מה שאמר שמשה לא שמר את הדבר הזה שהרי אף לפי מה שהגיד לו מראש סירובו של פרעה, עדיין קושיית משה חזקה כי מאז באתי אל פרעה הרע עוד יותר, שזה איננו בכלל מאמר ה' אלא שלא ישמע להם פרעה אבל לא שיצמיח עוד ריעותא, ועוד שאלתו למה זה שלחתני במוקדם כ"כ קודם זמן הגאולה, במקומו עומדת:
170
קע״אונראה דהמדרש הרכיב שני כתובים ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך הוא (ג' י"ט), והכתיב ואני אחזק את לבו, הוא (ד' כ"א) והענין אני אחזק את לבו כבר נתקשו בו רבותינו הראשונים ז"ל, א"כ לא ממנו הי' שיעשה תשובה וא"כ למה הענישו ע"ז, וי"ל דהנה במדרש כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת כהוגן הוא מדבר, מה צדיקים מבקשים אות פרעה לא כ"ש וא"כ י"ל שגם בסירובו מתחילה אין כ"כ קושיא עליו שהרי באו אליו בדברים לבד, ולא הראהו מופת, ואין בדין להאמין לכל מי שיבוא ויאמר בשם ה' מה גם שם שלא הי' ידע מקודם, כמ"ש כל הראשונים שפרעה לא ידע משם הוי' אלא שם אלקים, והם שבאו אליו בדברים לבד משם הוי' המחודש לא הי' בדין שיאמין, אבל מ"מ הי' לו לבקש מהם מופת ולא להחליט הדבר לאפס ואין, ולא עוד אלא שהי' כ"כ לבו ברור עליו שהוסיף להרע להם עד שנחשב שדיבור השי"ת בשליחותו הי' לריק ולבטלה, ולרעה ולא לטובה, והרי כתיב כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, אבל באמת לא הי' לריק ולבטלה אלא לתועלת עצים, כי באם לא הי' מסרב לא הי' בדין לעשות בו שפטים ונסים מופלאים, ולא הי' נצמח מזה כ"כ קדושת ה', כי לעומת שסירב ביותר נצמח מזה אח"כ קידוש ה' ביותר, וע"כ בעבור שהוסיף להרע להם הביא על עצמו את כל זאת שיחזק ה' את לבו ויסרב ביותר כדי שיצמיח הקידוש ה' ולא יהי' השליחות לריק וא"כ הכל כסדר ולצורך, דבלי שליחות הראשונה לא הי' בדין שיחזק ה' את לבו ולהענישהו ע"ז באותות ומופתים, וזהו בהרכיב המדרש שני הפכוקים, שמהכתוב הראשון עדיין לא הי' למשה להבין וקושייתו עדיין היתה חזקה, אך מכח כתוב השני שיחזק ה' את לבו וזה נא יתכן אלא ע"י סירוב הראשון ושהרע לעשות, שבסירובו לבד עדיין איננו כ"כ קושיא עליו כנ"ל, וכל הקושיא שעל פרעה שבשבילו מגיע לו העונש לחזק את לבו, הי' ע"י שהרע לעשות, וזהו שלא שמר משה לעיין בדבר שיחזק ה' את לבו, שמזה מוכרח שכך היתה הכוונה מתחילה שירע לעשות:
171
קע״בבהפטורה בן אדם נבוכדנצר מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור כל ראש מוקרח וכל כתף מרוטה ושכר לא הי' לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עלי' לכן כה אמר וגו' פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים וגו', ויש להתבונן הלוא אמרו ז"ל נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה, ובשלמא נבואות לפורענות האומות שנכתבו לדורות הוא עפ"י מאמר הכתוב הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר, מה גם האומות שהרעו לישראל, הודיענו שהשי"ת נקם את נקמתינו, וגם מעיקרא שכבש נבוכדנצר את כל האומות שהוא בשביל שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר את בניו, אך זה שניתן לנ"נ שלל מצרים תמורת שלל צור מה נ"מ לנו בזה:
172
קע״גונראה דהנה מ"ש ושכר לא הי' לו ולחילו פירש"י לאחר ששללו שללה עלה הים ושטף מהם לפי שנגזר עלי' ועל שללה ליאבד בים עכ"ל, ונראה בטעם הגזירה, דהנה במדרש כל מקום שנאמר צר מלא באדום הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר צור חסר בצור המדינה הכתוב מדבר, והנה בפרשה של מפלת צור פעם כתיב מלא ופעם כתיב חסר, ומשמע דעכ"פ מפלח צור המדינה רמז על מפלת מלכות הרשעה, ומפורש עוד שם (כ"ז ל"ב) מי כצור כדמה בתוך הים וברש"י כך הי' שם ראשי אדום כענין שנאמר משא דומה עכ"ל ושם (כ"ו ב') יען אמרה צר על ירושלים האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה, והנה בש"ס מגילה שזה נאמר על קיסרי בת אדום וירושלים, חרבו שתיהן אל תאמין ישבו שתיהן אל תאמין ישבה זו וחרבה זו תאמין, ואיכא דמייתי לה ממ"ש ולאום מלאום יאמץ, ואף דצר בהאי קרא חסר כתיב ומוכח דאף דבצר המדינה הכתוב מדבר מ"מ יש בה נמי רמז על מלכות הרשעה, ויותר מזה מפורש בישעי' כ"ג משא צר שנכתב חסר דמשמע דמצר המדינה הכתוב מדבר, וסיום המאמר והי' סחרה ואתננה קדש לה' לא יאצר ולא יחסן כי ליושבים לפני ה' יהי' סחרה וגו', וברש"י קודש לה' עתידים צדיקים לבוז אותה כשיבא מלך המשיח וכו' הרי שאף בצר המדינה הכתוב מדבר מ"מ הוא רמז למלכות הרשעה לימות המשיח וזה מה שרצינו לבאר:
173
קע״דוהנה ידוע שהבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול עודנה לא נתקיימה בשלימות ביציאתם ממצרים, באשר יצאו קודם גמר הארבע מאות שנה, וזהו שאמרו ז"ל דבר נא באזני העם וישאלו אין נא אלא לשון בקשה כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, מכלל דלולא שלא יאמר אותו צדיק וכו' אלא מחמת הבטחת השי"ת לבדו לא הי' ראוי ליתן אז הרכוש גדול, וכבר דברנו בו, ועיקר הרכוש גדול יהי' לעת כשיושלמו כל הגליות שמסתעפין מחמת חוסר השלמת ארבע מאות שנה, וזהו שפירש"י בישעי' כ"ג הנ"ל עתידין לבוז אותה לימות המשיח, ואז יהי' כענין שהי' במצרים שאמרו ז"ל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ממצרים נטלוהו עמהם, כך יהי' לעתיד שכל כסף וזהב שבעוצם ילקטו אותו מלכות הרשעה וכשיצאו ישראל יטלוהו עמהם, וכבר הגדנו שכסף וזהב הם לבושים לניצוצות קדושות שהי' נבלע בהם, ובמדרש שכל ספינות שנטבעו בים עתידין להיות יוצאין בים חיפה עם כל השלל שבתוכם לימות המשיח:
174
קע״הולפי האמור מובן למה שלל צור נטבע בים, שהרי אמרו ז"ל ראוי' היחה ביאה שני' בימי עזרא להיות כביאה ראשונה בימי יהושע, אלא שגרם החטא, ובודאי אם לא הי' שם חטא הי' מוציאין נמי מבבל רכוש גדול אבל כשגרם החטא ולא הוציאוהו ישראל, שוב אי אפשר הי' ששלל צור שהי' מעותד לישראל בכלל הרכוש הגדול שלעתיד יפול ביד נבוכדנצר שהי' נחשב חזרה לאחור לשוב ולהתבלע בטומאתו של נבוכדנצר שלא למען לכנוס באמצעותו לרשות ישראל, וע"כ נטבע בים שיהי' שמור לעתיד לישראל שיעלה בים חיפה בצירוף כל הספינות שנטבעו בים:
175
קע״ואך כעולתו אשר עבד בה ניתן לו את ארץ מצרים ושלל את שללה וגו', דהנה מצרים עשאוהו ישראל כמצולה שאין בה דגן ופירש האריז"ל שכל חלקי הקדושה שהיו שם הוציאוהו ישראל ואין עוד מה לברר משם, וע"כ אסור לדור במצרים עכ"ד, וע"כ שלל מצרים שאין בו שום חלקי קדושה נאות לנבוכדנצר תמורת שלל צור שהיו בו ניצוצי קדושה ומעותד לישראל אכי"ר ב"ב:
176
קע״זומעתה מובן למה נכתבה פרשה זו כל עיקר שהוא להודיענו כי מחשבותיו ונפלאותיו אלינו ובשבילינו, שצפה הקב"ה שישראל לא יצאו מבבל כמו ביאה ראשונה ויגרם החטא וכנ"ל, ע"כ העלה את הים על שלל צור ותמורתו ניתן לו שלל מצרים שכבר נתרוקנו מחלקי הקדושה:
177
קע״חשנת תרפ"א.
178
קע״טבמדרש הה"ד ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה על שלמה כיצד כו' כיצד נאמר על משה לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך שנא' ואני ידעתי שלא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם כל גזירתו של הקב"ה וכו' כי מה האדם שיבוא אחרי המלך, וכי מה הי' לו להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה את אשר כבר עשוהו מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה עכ"ל, ומשמע שכל עצמה של גזירה רביעית היתה כדי לעשות דין בפרעה, ויש להבין שמ"מ קושיית משה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה עדיין חזקה, וכי ניחא שישראל יסבלו צרות גדולות בגזירה רביעית כדי לעשות הדין בפרעה, כי זה מדת הקנאי שנתרצה לנקר א"ע עין אחת כדי לנקר את שונאו שתי עינים, ועוד וכי נקל הי' עין פרעה מה שעשה לישראל עד אז שלש גזירות קשות ומרורות ושחט תנוקות של ישראל ורחץ בדמם, ועוד מהו שתפסו על משה שכבר הודיעו ה' שלא יניח אותם פרעה לילך הלוא אין במשמע אלא שלא יתרצה לשלחם אבל לא להרע עם להם עוד יותר:
179
ק״פונראה דהנה כבר הגדנו שהגלות היתה כפולה כמ"ש עבדים היינו לפרעה במצרים כברש"י פ' יתרו בפסוק אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה מלך קשה ומדינה קשה, והיינו שמה שישראל הם זרע אמת ושומרי ברית הי' להם מירוק במצרים ערות הארץ המושך לתאוות רעות, וישראל התחזקו בכל עוז כמ"ש גן נעול אלו הזכרים גל נעול אלו הנקיבות, ובזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שאין כל העולם כולו כדאי להם כבמכילתא, וקליפה קשה זו ערות הארץ מתייחסת לעם מצרים אשר בשר חמורים בשרם, אך פרעה בעצמו הי' לו קליפה עוד יותר קשה מזו כדאיתא בספה"ק שפרעה אותיות הערף והוא לעומת מוח הדעת, ובספרי חכמי האמת שפרעה מצץ את לשד חיות הדעת מישראל, ויש לפרש זה גם בפשיטות שבחינת הדעת היא קישור, היפוך מ"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים, והכוונה היתה שישראל יזכו למ"ת דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם, ע"כ היתה בחי' זו צריכה מירוק במצרים, וקליפת פרעה היתה מושכת לפנות עורף ולא פנים היפוך בחי' הדעת ומחמת זה מצץ את לשד חיות הדעת מישראל:
180
קפ״אוהנה שתי קליפות אלה פרעה ומצרים הם, פרעה היפוך הדעת שמשכנו במוח, ומצרים היפוך שמירת הברית, ויתר הענינים התלוים בבחי' הלב, היינו שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא נחשדו על לה"ר, הם ד' דברים טובים שהי' בישראל שאין כל העולם כולו כדאי להם שכל ד' דברים אלו חצויים בלב, כמו תאוות רעות כן נמי האי לישנא קולמסא דליבא, ונתמרקו במצרים ויצאו שלמים, אך בענין מירוק הדעת זה שייך רק באם היו בדעתם והיתה קליפת מצרים שולטת כנגדם להפריעם מדעתם והם לא היו מניחין את דרגין שלהם, אבל הרי בלאו קליפת פרעה נמי היו בבחי' שינה, כמ"ש אני ישנה ולבי ער, והיינו שהושפלו ודכא לארץ חייתם. וכבר הגדנו שגם זה הי' לטובה שאלמלא כן לא הי' אפשר להם לסבול את הצרות אלא טובה גדולה היתה להם שהיו בבחי' שינה וכמו שעושין לחולה שצריכין לעשות לו ניתוח, וא"כ לא הי' שייך אז להיות להם מירוק בבחי' הדעת ע"י קליפת פרעה:
181
קפ״ב[הגם שבודאי הי' רבים וכן שלמים שעמדו בדעתם ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים, ובפסיקתא שאמרו ישראל כך אמרת לנו להשתעבד בשבעים אומות אמר להם הקב"ה אפי' אחד מכם גולה לגליא ואחד לברבריא מעלה אני עליהם כאלו השתעבדו בכל אומתכם, ומכ"ש שכל חכמי ישראל שהיו אז שהי' שייך בהם השעבוד הי' לכאורה די להוציא את כל ישראל, מ"מ נראה שמדה זו שאחד יוצא ידי כולם היא רק אחר שנתערבו ישראל אחר שעברו את הירדן, שנעשו כל ישראל כאיש אחד, אבל במצרים עדיין לא היתה מדה זו נוהגת, ואין אחד יוצא בשעבוד זולתו, ותדע שהרי שבט לוי לא נתרבו כ"כ במצרים, ואמרו ז"ל הטעם מפני שלא היו בכלל וכאשר יענו אותו ע"כ לא היו נמי בברכת כן ירבה וכן יפרוץ, ואיתא בספר המגיד מהב"י משום שבאמצעות השעבוד נמשך להם רב חלקי הקדושה שהוציאו ממצרים ע"י העבודת פרך ומזה נמשך להם ריבוי התולדות, ושבט לוי שלא השתעבדו לא ניתוסף להם חלקי הקדושה ע"כ לא נתרבו, ואי אמרת ששעבוד קצתם מועיל לכל ישראל א"כ גם שבט לוי הי' להם לזכות באותם חלקי הקדושה באמצעות שעבוד זולתם, ומוכרח לומר שבמצרים לא היתה מדה זו נוהגת, וע"כ נמי מאחר שכללות ישראל הי' בבחי' שינה, ולא הי' דעתם עליהם, לא הי' מועיל קצת ישראל השלמים שהי' דעתם עליהם שהם היו יכולין להתמרק בבחי' הדעת עבור כלל ישראל, שלא היו יכולים להתמרק בבחי' הדעת]:
182
קפ״גאך בהתעוררות הגאולה כתיב וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, וברש"י נתן עליהם לב ולא העלים עיניו, וברמב"ן שהוא נכון ע"ד הפשט כי בתחילה הי' מסתיר פניו מהם והי' לאכול ועתה שמע אלקים נאקתם וראה אותם לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וכו', וע"ד האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה לומר כי עלה ענינם למאור פניו וקירב אותם אל הדעת כענין בקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור עכ"ל, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות מ"מ בודאי כמו שהוא למעלה כן יש דוגמתו למטה, שראוי להתבונן בו והוא כברש"י שנתן עליהם לב ולא העלים עיניו ולעומת שהקב"ה נתן דעתו עליהם קירב גם אותם אל הדעת אליו ית"ש, וכענין כמים פא"פ וגו' והי' בהעלם עכ"פ בבחי' פנים בפנים, וזהו התחלת הגאולה שתכליתה היא מ"ת, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ושם יהי' דיבור ה' עמהם פנים בפנים בהתגלות:
183
קפ״דונראה שמאחר שאז נתעוררה בישראל בחי' הדעת דוגמא שלמעלה, וכמ"ש כי ידעתי את מכאוביו, והודיע השי"ת זה למשה ומשה בודאי הודיע זה לישראל, אז חזר להם לישראל בחי' הדעת ושוב הי' מקום להתחיל בהם המירוק לבחי' הדעת ע"י קליפת פרעה ששלטו עליהם כחות המבלבלים ומושכים להפנות עורף ולא פנים, והי' לישראל עבודה גדולה להתחזק נגד קליפה זו, ולפי"ז י"ל דהיינו הך שאז נגזר עליהם גזירה הרביעת כמ"ש תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר והנוגשים אצים וגו' ויפץ העם בכל ארמ"צ דחופים ומבוהלים וממהרים לקושש קש לתבן ולשוב אל עבודת הלבנים להשלים את מתכונתם ובגזירה זו נשלם המירוק גם לבחי' הדעת וראויים להגאל מפרעה וממצרים:
184
קפ״הולפי האמור יתפרשו לנו דברי המדרש שאמר ה' למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, כי זה הוא שמחמת הידיעה של מעלה, וידע אלקים כי ידעתי את מכאוביו שהי' נצרך שיתעורר בישראל בחי' הדעת לא הי' אפשר אלא באמצעות משה, שמשה הוא בחי' דעת כמ"ש בספה"ק, ושזה מרומז בסמיכת הפרשיות וידע אלקים ומשה הי' רועה, וע"כ נתבקש דווקא משה, שזה עצמו הי' פתיחה להגאולה וכדי שתשלוט עליהם קליפת פרעה, שתתמרק בתי' הדעת שבישראל ויהיו ראויים לגאולה ולמ"ת וכנ"ל:
185
קפ״ווהנה ידוע שכל סירוב ומיאון של פרעה ומצרים הי' מחמת חלקי הקדושה שהי' בשבי' אצלם מחטא אדה"ר ומחטאי דורות הקודמים, ומחמת העבודה והשעבוד שהשתעבדו בישראל נתמרקו ישראל, והפסולת שהי' בהם נשתאב בהמצריים, ולהיפוך חלקי הקדושה שהיו בשבי' במצרים נשתאב מהם וניתוסף בישראל, וכאשר נגמרו חלקי הקדושה להשתאב מהם, לא הי' להם כח לסרב ושלחו את ישראל בע"כ שלא בטובתם, וע"כ נמי מצינו שנכנעו המצריים קודם פרעה ועוד בהתראת מכת הארבה אמרו לו עבדיו שלח את האנשים ויעבדו את ה"א הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומשום כי המירוק שע"י מצריים התחיל מקוים אבל של פרעה התחיל אחר שליחות ראשונה וכנ"ל:
186
קפ״זומעתה יש לפרש את כל הפרשה שהכל הי' בסדר נפלא שהגזירה רביעית לא היתה אפשר להיות קודם שליחות ראשונה. שאז עדיין לא היו ישראל ראויים למירוק בחי' הדעת שמתייחסת לפרעה, וזה שנאמר למשה עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא הוזכר כלל מצרים, כי ענין מצרים כבר נשלם בשלש גזירות הראשונות, וכבר יצא בלעם מפיהם, אבל לפרעה עדיין לא נעשה בו דבר כי באשר לא הי' המירוק לישראל בבחי' הדעת שוב עדיין לא נשתאב ממנו את חלקי הקדושה שבו, אלא עתה אחר גזירה הרביעית שהתחיל מירוק לישראל בבחי' הדעת ולעומת המירוק נשתאב ממנו את כחו, ומעתה ניחא קושיית מרע"ה דמאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה שהרי אותה נתבקש שיהי' מירוק לבחי' הדעת, מה שלא הי' ראוי לזה עד כה, ואיננו כדי לעשות דין בפרעה כדי לעשות נקמה בו לבד שיוצדק הקושיא ממדת הקנאי כנ"ל אלא זה עיקר ענין גלות מצרים שנתבקש, כמו שלש גזירות הראשונות למירוק בחי' מצרים, כן גזירה הרביעית למירוק בחי' פרעה:
187
קפ״חובזה יובנו דברי המדרש שתפסו על משה שכבר הודיע ה' שלא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, והקשינו שהרי משם אין במשמע אלא שלא ישלחם אבל לא שירע לעשות, ולהנ"ל י"ל דהנה במצרים אחר שנשלם המירוק המתייחס למצרים הי' בדין שלא יהי' להם עוד כח לסרב וכמשל העיבור אחר שכלו ימי הריון יוצא הוולד מעצמו, או כמו פרי הנשלם גידולו בהאילן נופל מעצמו וא"צ עוד לנתק בכח, וכבר הגדנו שאם היו ישראל כל הד' מאות שנה במצרים היו יוצאין מעצמם, ולא הי' נצרך ליד חזקה ולא הי' להם עוד כח לסרב, אבל באשר עדיין לא נשלם, הי' כמו שאמרו ז"ל כרועה שהושיט ידו למעי בהמה ושומט את העובר ממעי', אך באשר המירוק עדיין לא נשלם והיו ישראל במ"ט שערי טומאה והוצרך להוציאם קודם הזמן ע"כ הוצרך לכל אלה:
188
קפ״טאך בזה שנאמר שהיו ישראל במ"ט שערי טומאה יש להבין הלוא במכילתא הביאנו לעיל שהי' בישראל ד' דברים טובים אשר אין כל העולם כולו כדאי להם, איך יתכן שנאמר עליהם שהיו במ"ט שערי טומאה, אך נראה דלשון טומאה היא מלשון טמטום וכבש"ס יומא אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, היינו שבחי' המוח והלב הי' אטום, והיינו זה שמתייחס לפרעה עדיין לא נשלם המירוק, ואף שהתחיל אחר שליחות הראשונה עדיין לא השלים, אבל ד' דברים טובים שהיו בישראל שהם בבחי' הלב כנ"ל שמתייחסים למצרים, כבר נשלם המירוק באורך זמן הגלות ומרירות חייהם מיום שנולדה מרים, וע"כ היו בהם הד' דברים טובים שאין כל העולם כולו כדאי להם, אבל אוטם השכל עדיין לא סר כי מירוק לזה שהי' זמן קטן מיום שליחות הראשונה שהי' עד יצי"מ לא יותר משנה ומחצה לא הספיק לגמור את התיקון, ובענין זה היו במ"ט שערי טומאה, ואפשר נמי לפי האמור אם הי' נשלח משה לעם מצרים לא הי' להם כח לסרב כלל אחר שנגמר התיקון ונשתאב מהם כל הכח, אבל השליחות הי' רק לפרעה והוא הי' עדיין עומד בתוקף כחו, ע"כ החציף לסרב כ"כ לומר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, וכמו שפירש הספורנו שאפי' אם ידעתי את ה' נמי לא שלחתי את ישראל, וזה חוצפה גדולה ויתירה ואולת רעה, ומעתה יפה תפסו על מרע"ה שמאחר שנאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך הי' לו להבין את כל הענין שעדיין לא נשתאב את חלקי הקדושה מפרעה והמירוק עדיין לא נעשה בהם, וכל הגזירות והצרות שעד הנה היו רק לבחי' מצרים ולא לבחי' פרעה שהוא היפוך הדעת, ובהכרח שעדיין נתבקשה גזירה שתהי' לעומת הדעת, וזהו שהרע לעשות שיהי' מירוק לבחי' הדעת כנ"ל:
189
ק״צובמה שאמרנו מבחי' פרעה ומבחי' מצרים י"ל הא דשבת זכר ליצ"מ והם בחי' זכור ושמור, דשמור הוא שישראל משליכים מעליהם עול המלאכה וטרדת הפרנסה, לעומתו זוכין ללב נמשך אחר השי"ת והוא יציאה מבחי' מצרים ערות הארץ המתיחסת ללב, ושוב זוכין לבחי' זכור שהוא במוח והוא יציאה מבחי' פרעה היפוך הדעת, ובשבת זוכין לבחי' דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם:
190
קצ״אבמדרש כי ידבר אליכם פרעה ר' פנחס הכהן בר חמא פתח מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה, הקב"ה מגיד מראשית מה יהא בסוף וכו' א"ר פנחס הכהן בר חמא כל הקורא פסוק זה סבור שמא פלינקרא יש למעלה שהוא אומר עצתי תקום מהו וכל חפצי אעשה שהוא חפץ להצדיק בריותיו וכו' וכן אתה מוצא שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר עתיד הוא לומר לכם כן:
191
קצ״בויש להבין מהו הרבותא שהקב"ה ידע מראשית שפרעה יבקש מופת שמובן לכל שפרעה לא יאמין לדברים בעלמא וכולי האי ואולי, ועוד מהו ענין שחפץ להצדיק בריותיו למה שיבקש פרעה מופת:
192
קצ״גונראה דהנה כתיב וישלחהו מעמק חברון וברש"י מעצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים גזירת ברית בין הבתרים וענין, עצה העמוקה שהיתה שם כבר הגדנו פירוש נחמד בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, ונראה עוד לומר דהנה בב"ר פרשה מ"ד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ארבעה דברים הראה לו [הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים] גיהנם, מלכיות, ומ"ת, ובהמ"ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים פירשו משתים הם נידונין בשתים א"ל במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות רחבפ"א אברהם ברר לו את המלכיות וחד אמר אברהם בירר גיהנם והקב"ה בירר לו את המלכיות וחד אמר כך הי' א"א יושב ותמה כל אותו היום אמר במה אברר בגיהנם או במלכיות א"ל הקב"ה קטע הדין מוניטא מן כדו, והפירוש שיברור לו המלכיות, ויש להבין מה הי' השקלא וטריא הלוא כתב הרמב"ן שכל יסורי איוב רח"ל אינן שוים לשעה אחת כל יסורי גיהנם, וא"כ מה זה ספק דמי לא יבין ששעבוד מלכיות עדיפי מגיהנם, ונראה עפ"מ שהגדנו במק"א בענין הכשר כלים שיש שני מיני הכשר, הגעלה ברותחין. שיפליט את הבלוע, ואת אשר נבלע בחוזק ע"י האש אינו יוצא ברותחין אלא צריך ליבון שישרוף את הבלוע במקומו, ונראה שדוגמת שני מיני הכשר כלים אלה יש דוגמתם שני מיני הכשר אדם מעבירות, שעבוד מלכיות שגורם הכנעה ובתרגום איכה בפסוק כי לא ענה מלבו ויגה בני איש ארום מן בגלל דלא עני גבר ית נפשו ואעדי זחוחא מלבי' בגין כן גרם לאסתקפא תבירא בבני אנשא, וע"כ ההכנעה שמסלקת זחוחא דלבי' היא דומה להגעלה שמסלקת את הבליעה ומפליטה, וגיהנם דומה להכשר הליבון שנשרף במקומו, כן כל דבר שיבא באש היצה"ר תעבירו באש גיהנם וטהר, שהעבירה נשרפת באש הגיהנם במקומו, ומובן שכמו שיש בליעת האיסור שנבלע כ"כ בחוזק הפנימית הכלי שאינו יוצא בהגעלה וצריכה ליבון, דוגמתו יש נמי בבליעת העבירות בנפש האדם שאינו יוצא ע"י שעבוד מלכיות שתשאר נקי לגמרי:
193
קצ״דומעתה יובן השקלא וטריא איזה מהם עדיף, שאף ששעבוד מלכיות עדיף שהיסורים קלים מיסורי גיהנם. ומ"מ יש שעדיין אינו מועיל שעבוד מלכיות, ויהי' מוכרח שיתקיים בו שתי רשעיות, ומ"מ א"א או הקב"ה אמר לו שיברר את המלכיות והטעם כי ע"י שעבוד מלכיות סוף כל סוף יהי' גאולה לישראל ביד חזקה ובזרוע נטי' ועי"ז יתקדש שם שמים בעולם, א"כ הרי העבירות היו סיבה לקידוש שם שמים, ומבלעדי העבירות לא הי' גלות כלל, והי' העולם כמנהגו נוהג ולא הי' גילוי קידוש ש"ש בעולם, וא"כ שוב יהי' זה לזכות גדול וישובו העבירות להחשב למצוות, כי אף שבעל העבירה לא כוון לקידוש ש"ש שיסתעף מזה, מ"מ הרי זה דומה למי שהי' סלע בחיקו ונפל ממנו ומצאו עני ונתפרנס בה שהוא מתברך עלי', שכבר בררנו במק"א שמדה זו נוהגת בישראל, שכל שנסתעף טובה ממעשיהם אף שלא נתכוונו לזה, הם נוטלים עלי' שכר:
194
קצ״הויובן עם דברנו אלה דברי הקדושת לוי שפירש הא דש"ס הללוהו ה' כל גוים בנסים דעביד בהדייהו כ"ש אנן דגבר עלינו חסדו, ודקדק שהרי לא מצינו שעשה הקב"ה נסים באומות ופירש שאלו הי' פרעה יודע שע"י יסתעף קידוש השם כ"כ בעולם הי' לו לרקד בחוצות מתוך שמחה, כ"ש אנן דגבר עלינו חסדו ודפח"ח, ולפי דרכינו יובן הסיום כ"ש אנן, בטוב, שלאו דווקא שעלינו להלל על גוף הישועה אלא שמחמת הקידוש ש"ש שנעשה מכח עבירות שלנו גם העבירות נחשבים למצוות כנ"ל, וקו"ח מהאומות שיש להם לשמוח ולהודות שעל ידם נסתעף הקידוש ש"ש שהם אינם נוטלין שכר עבור זה שהרי לא כוונו לזה, ובדידהו אינו נוהגת מדה זו אלא בישראל שאמרו נעשה ונשמע זכו שאפי' העשי' בלי כוונה מילתא הוא [כמ"ש זה במק"א באריכות ונסתייענו מדברי הש"ס ריש ע"ז] כ"ש אנן שהעבירות שע"י נסתעף הקידוש ש"ש מילתא הוא, וזוכין בעבורם לקרבת אלקים כמו על מצוות, בודאי שיש לנו להודות ולהלל עבור זה:
195
קצ״וולפי האמור יובן ששעבוד מלכיות עדיפי, שהרי שוב גם טעם הנ"ל במעלת הגיהנם שנתמרקו אפי' עבירות היותר חזקים ויותר פנימים, אין אנו נצרכים לזה שלדידן אותן עבירות סוף כל סוף יעשה מהם מצוות, ואין אנו נצרכים למירוק הגיהנם כלל:
196
קצ״זומעתה יובן עמקות העצה בברירת השעבוד מלכיות, ולפי"ז י"ל הטעם שנברר מקום הגלות במצרים דווקא ולא באומה אחרת, דאומה שאיננה כ"כ רעה כמוה לא הי' להם כ"כ כח לסרב ולמאן ולא הי' נצרך לה כ"כ אותות ומופתים ויד החזקה וזרוע נטוי', וממילא שלא הי' כ"כ קידוש ש"ש בעולם בצאתם, ולא הי' נתקיים העצה העמוקה כנ"ל, ושוב הי' מקום לומר שגיהנם עדיף:
197
קצ״חולפי האמור נבוא לביאור דברי המדרש, והיינו שהשי"ת מסיבות מתהפך באשר חפץ להצדיק בריותיו שאף לרשע כזה לפרעה יהי' לו קצת זכות שהוא יהי' סיבה לקידוש ש"ש שיסתעף [ואף שבדידהו אינו נחשב למצוה באשר לא כוון לזה כנ"ל מ"מ אי אפשר שלא יסתעף להם טובה מזה וכדברי הקדושת לוי הנ"ל שצריכין לשמוח ולהלל מחמת זה], וע"כ אמר ה' כי ידבר אליכם פרעה ולא בלשון אם, שאם משמע ספק ותנאי, אבל לשון כי הוא לשון בינוני, כמ"ש הרמב"ן הרבה פעמים, וגדולה מזה כתב האריז"ל בפסוק כי ביום אכלך ממנו, כי דיבורו של מקום עושה רושם והי' מוכרח שיתקיים, ולפי דברנו הפירוש נמי משום דכתיב לשון "כי" ביום וגו' ולא בלשון אם, וע"כ נמי במה שהקב"ה אמר בלשון כי הי' מוכרח לפרעה לבקש מופת דאל"ה בודאי הי' מסרב כמו בפעם הראשון, ועל הסירוב שזה עצמו עבירה בודאי לא הי' לו שום זכות שהרי אין עבירה מצוה כלשון הירושלמי אלא במה שאמר תנו לכם מופת שזה לא הי' עבירה כלל, שהרי אף בצדיקים מצינו שבקשו מופת כבמדרש לקמן, ומה שנסתעף מזה קידוש ש"ש יהי' לו בזה זכות, וזה פירוש דברי המדרש שהשי"ת מגיד מראשית מה יהי' בסוף, היינו שבהגדתו מראשית נמשך שכן יהי' בסוף, וזהו רבותא גדולה, וזה עצמו מפני שחפץ להצדיק בריותיו וכנ"ל:
198
קצ״טומה שאמרנו שדוגמת שני מיני הכשר כלים יש נמי בנפש האדם, י"ל שבשבת זוכין לשניהם לעומת שמור שהאדם משליך ממנו כל חשבונות הרבים טורח המלאכה וטרדת הפרנסה, לעומתו נמי משליכין ממנו חטאותיו ונתקיים בו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, והיא דוגמת הגעלה שמפליט הבלוע, וזכור שהוא דביקות באהבה אש האהבה זה שורף את העבירות במקומן כענין ליבון, מה גם שזוכה ע"י אש האהבה זה לתשובה מאהבה שזדונות נעשין לו כזכיות:
199