שם משמואל, וארא י״גShem MiShmuel, Vaera 13

א׳שנת תרפ"א.

ב׳במדרש הה"ד ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה על שלמה כיצד כו' כיצד נאמר על משה לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך שנא' ואני ידעתי שלא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם כל גזירתו של הקב"ה וכו' כי מה האדם שיבוא אחרי המלך, וכי מה הי' לו להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה את אשר כבר עשוהו מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה עכ"ל, ומשמע שכל עצמה של גזירה רביעית היתה כדי לעשות דין בפרעה, ויש להבין שמ"מ קושיית משה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה עדיין חזקה, וכי ניחא שישראל יסבלו צרות גדולות בגזירה רביעית כדי לעשות הדין בפרעה, כי זה מדת הקנאי שנתרצה לנקר א"ע עין אחת כדי לנקר את שונאו שתי עינים, ועוד וכי נקל הי' עין פרעה מה שעשה לישראל עד אז שלש גזירות קשות ומרורות ושחט תנוקות של ישראל ורחץ בדמם, ועוד מהו שתפסו על משה שכבר הודיעו ה' שלא יניח אותם פרעה לילך הלוא אין במשמע אלא שלא יתרצה לשלחם אבל לא להרע עם להם עוד יותר:

ג׳ונראה דהנה כבר הגדנו שהגלות היתה כפולה כמ"ש עבדים היינו לפרעה במצרים כברש"י פ' יתרו בפסוק אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה מלך קשה ומדינה קשה, והיינו שמה שישראל הם זרע אמת ושומרי ברית הי' להם מירוק במצרים ערות הארץ המושך לתאוות רעות, וישראל התחזקו בכל עוז כמ"ש גן נעול אלו הזכרים גל נעול אלו הנקיבות, ובזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שאין כל העולם כולו כדאי להם כבמכילתא, וקליפה קשה זו ערות הארץ מתייחסת לעם מצרים אשר בשר חמורים בשרם, אך פרעה בעצמו הי' לו קליפה עוד יותר קשה מזו כדאיתא בספה"ק שפרעה אותיות הערף והוא לעומת מוח הדעת, ובספרי חכמי האמת שפרעה מצץ את לשד חיות הדעת מישראל, ויש לפרש זה גם בפשיטות שבחינת הדעת היא קישור, היפוך מ"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים, והכוונה היתה שישראל יזכו למ"ת דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם, ע"כ היתה בחי' זו צריכה מירוק במצרים, וקליפת פרעה היתה מושכת לפנות עורף ולא פנים היפוך בחי' הדעת ומחמת זה מצץ את לשד חיות הדעת מישראל:

ד׳והנה שתי קליפות אלה פרעה ומצרים הם, פרעה היפוך הדעת שמשכנו במוח, ומצרים היפוך שמירת הברית, ויתר הענינים התלוים בבחי' הלב, היינו שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא נחשדו על לה"ר, הם ד' דברים טובים שהי' בישראל שאין כל העולם כולו כדאי להם שכל ד' דברים אלו חצויים בלב, כמו תאוות רעות כן נמי האי לישנא קולמסא דליבא, ונתמרקו במצרים ויצאו שלמים, אך בענין מירוק הדעת זה שייך רק באם היו בדעתם והיתה קליפת מצרים שולטת כנגדם להפריעם מדעתם והם לא היו מניחין את דרגין שלהם, אבל הרי בלאו קליפת פרעה נמי היו בבחי' שינה, כמ"ש אני ישנה ולבי ער, והיינו שהושפלו ודכא לארץ חייתם. וכבר הגדנו שגם זה הי' לטובה שאלמלא כן לא הי' אפשר להם לסבול את הצרות אלא טובה גדולה היתה להם שהיו בבחי' שינה וכמו שעושין לחולה שצריכין לעשות לו ניתוח, וא"כ לא הי' שייך אז להיות להם מירוק בבחי' הדעת ע"י קליפת פרעה:

ה׳[הגם שבודאי הי' רבים וכן שלמים שעמדו בדעתם ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים, ובפסיקתא שאמרו ישראל כך אמרת לנו להשתעבד בשבעים אומות אמר להם הקב"ה אפי' אחד מכם גולה לגליא ואחד לברבריא מעלה אני עליהם כאלו השתעבדו בכל אומתכם, ומכ"ש שכל חכמי ישראל שהיו אז שהי' שייך בהם השעבוד הי' לכאורה די להוציא את כל ישראל, מ"מ נראה שמדה זו שאחד יוצא ידי כולם היא רק אחר שנתערבו ישראל אחר שעברו את הירדן, שנעשו כל ישראל כאיש אחד, אבל במצרים עדיין לא היתה מדה זו נוהגת, ואין אחד יוצא בשעבוד זולתו, ותדע שהרי שבט לוי לא נתרבו כ"כ במצרים, ואמרו ז"ל הטעם מפני שלא היו בכלל וכאשר יענו אותו ע"כ לא היו נמי בברכת כן ירבה וכן יפרוץ, ואיתא בספר המגיד מהב"י משום שבאמצעות השעבוד נמשך להם רב חלקי הקדושה שהוציאו ממצרים ע"י העבודת פרך ומזה נמשך להם ריבוי התולדות, ושבט לוי שלא השתעבדו לא ניתוסף להם חלקי הקדושה ע"כ לא נתרבו, ואי אמרת ששעבוד קצתם מועיל לכל ישראל א"כ גם שבט לוי הי' להם לזכות באותם חלקי הקדושה באמצעות שעבוד זולתם, ומוכרח לומר שבמצרים לא היתה מדה זו נוהגת, וע"כ נמי מאחר שכללות ישראל הי' בבחי' שינה, ולא הי' דעתם עליהם, לא הי' מועיל קצת ישראל השלמים שהי' דעתם עליהם שהם היו יכולין להתמרק בבחי' הדעת עבור כלל ישראל, שלא היו יכולים להתמרק בבחי' הדעת]:

ו׳אך בהתעוררות הגאולה כתיב וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, וברש"י נתן עליהם לב ולא העלים עיניו, וברמב"ן שהוא נכון ע"ד הפשט כי בתחילה הי' מסתיר פניו מהם והי' לאכול ועתה שמע אלקים נאקתם וראה אותם לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וכו', וע"ד האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה לומר כי עלה ענינם למאור פניו וקירב אותם אל הדעת כענין בקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור עכ"ל, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות מ"מ בודאי כמו שהוא למעלה כן יש דוגמתו למטה, שראוי להתבונן בו והוא כברש"י שנתן עליהם לב ולא העלים עיניו ולעומת שהקב"ה נתן דעתו עליהם קירב גם אותם אל הדעת אליו ית"ש, וכענין כמים פא"פ וגו' והי' בהעלם עכ"פ בבחי' פנים בפנים, וזהו התחלת הגאולה שתכליתה היא מ"ת, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ושם יהי' דיבור ה' עמהם פנים בפנים בהתגלות:

ז׳ונראה שמאחר שאז נתעוררה בישראל בחי' הדעת דוגמא שלמעלה, וכמ"ש כי ידעתי את מכאוביו, והודיע השי"ת זה למשה ומשה בודאי הודיע זה לישראל, אז חזר להם לישראל בחי' הדעת ושוב הי' מקום להתחיל בהם המירוק לבחי' הדעת ע"י קליפת פרעה ששלטו עליהם כחות המבלבלים ומושכים להפנות עורף ולא פנים, והי' לישראל עבודה גדולה להתחזק נגד קליפה זו, ולפי"ז י"ל דהיינו הך שאז נגזר עליהם גזירה הרביעת כמ"ש תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר והנוגשים אצים וגו' ויפץ העם בכל ארמ"צ דחופים ומבוהלים וממהרים לקושש קש לתבן ולשוב אל עבודת הלבנים להשלים את מתכונתם ובגזירה זו נשלם המירוק גם לבחי' הדעת וראויים להגאל מפרעה וממצרים:

ח׳ולפי האמור יתפרשו לנו דברי המדרש שאמר ה' למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, כי זה הוא שמחמת הידיעה של מעלה, וידע אלקים כי ידעתי את מכאוביו שהי' נצרך שיתעורר בישראל בחי' הדעת לא הי' אפשר אלא באמצעות משה, שמשה הוא בחי' דעת כמ"ש בספה"ק, ושזה מרומז בסמיכת הפרשיות וידע אלקים ומשה הי' רועה, וע"כ נתבקש דווקא משה, שזה עצמו הי' פתיחה להגאולה וכדי שתשלוט עליהם קליפת פרעה, שתתמרק בתי' הדעת שבישראל ויהיו ראויים לגאולה ולמ"ת וכנ"ל:

ט׳והנה ידוע שכל סירוב ומיאון של פרעה ומצרים הי' מחמת חלקי הקדושה שהי' בשבי' אצלם מחטא אדה"ר ומחטאי דורות הקודמים, ומחמת העבודה והשעבוד שהשתעבדו בישראל נתמרקו ישראל, והפסולת שהי' בהם נשתאב בהמצריים, ולהיפוך חלקי הקדושה שהיו בשבי' במצרים נשתאב מהם וניתוסף בישראל, וכאשר נגמרו חלקי הקדושה להשתאב מהם, לא הי' להם כח לסרב ושלחו את ישראל בע"כ שלא בטובתם, וע"כ נמי מצינו שנכנעו המצריים קודם פרעה ועוד בהתראת מכת הארבה אמרו לו עבדיו שלח את האנשים ויעבדו את ה"א הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומשום כי המירוק שע"י מצריים התחיל מקוים אבל של פרעה התחיל אחר שליחות ראשונה וכנ"ל:

י׳ומעתה יש לפרש את כל הפרשה שהכל הי' בסדר נפלא שהגזירה רביעית לא היתה אפשר להיות קודם שליחות ראשונה. שאז עדיין לא היו ישראל ראויים למירוק בחי' הדעת שמתייחסת לפרעה, וזה שנאמר למשה עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא הוזכר כלל מצרים, כי ענין מצרים כבר נשלם בשלש גזירות הראשונות, וכבר יצא בלעם מפיהם, אבל לפרעה עדיין לא נעשה בו דבר כי באשר לא הי' המירוק לישראל בבחי' הדעת שוב עדיין לא נשתאב ממנו את חלקי הקדושה שבו, אלא עתה אחר גזירה הרביעית שהתחיל מירוק לישראל בבחי' הדעת ולעומת המירוק נשתאב ממנו את כחו, ומעתה ניחא קושיית מרע"ה דמאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה שהרי אותה נתבקש שיהי' מירוק לבחי' הדעת, מה שלא הי' ראוי לזה עד כה, ואיננו כדי לעשות דין בפרעה כדי לעשות נקמה בו לבד שיוצדק הקושיא ממדת הקנאי כנ"ל אלא זה עיקר ענין גלות מצרים שנתבקש, כמו שלש גזירות הראשונות למירוק בחי' מצרים, כן גזירה הרביעית למירוק בחי' פרעה:

י״אובזה יובנו דברי המדרש שתפסו על משה שכבר הודיע ה' שלא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, והקשינו שהרי משם אין במשמע אלא שלא ישלחם אבל לא שירע לעשות, ולהנ"ל י"ל דהנה במצרים אחר שנשלם המירוק המתייחס למצרים הי' בדין שלא יהי' להם עוד כח לסרב וכמשל העיבור אחר שכלו ימי הריון יוצא הוולד מעצמו, או כמו פרי הנשלם גידולו בהאילן נופל מעצמו וא"צ עוד לנתק בכח, וכבר הגדנו שאם היו ישראל כל הד' מאות שנה במצרים היו יוצאין מעצמם, ולא הי' נצרך ליד חזקה ולא הי' להם עוד כח לסרב, אבל באשר עדיין לא נשלם, הי' כמו שאמרו ז"ל כרועה שהושיט ידו למעי בהמה ושומט את העובר ממעי', אך באשר המירוק עדיין לא נשלם והיו ישראל במ"ט שערי טומאה והוצרך להוציאם קודם הזמן ע"כ הוצרך לכל אלה:

י״באך בזה שנאמר שהיו ישראל במ"ט שערי טומאה יש להבין הלוא במכילתא הביאנו לעיל שהי' בישראל ד' דברים טובים אשר אין כל העולם כולו כדאי להם, איך יתכן שנאמר עליהם שהיו במ"ט שערי טומאה, אך נראה דלשון טומאה היא מלשון טמטום וכבש"ס יומא אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, היינו שבחי' המוח והלב הי' אטום, והיינו זה שמתייחס לפרעה עדיין לא נשלם המירוק, ואף שהתחיל אחר שליחות הראשונה עדיין לא השלים, אבל ד' דברים טובים שהיו בישראל שהם בבחי' הלב כנ"ל שמתייחסים למצרים, כבר נשלם המירוק באורך זמן הגלות ומרירות חייהם מיום שנולדה מרים, וע"כ היו בהם הד' דברים טובים שאין כל העולם כולו כדאי להם, אבל אוטם השכל עדיין לא סר כי מירוק לזה שהי' זמן קטן מיום שליחות הראשונה שהי' עד יצי"מ לא יותר משנה ומחצה לא הספיק לגמור את התיקון, ובענין זה היו במ"ט שערי טומאה, ואפשר נמי לפי האמור אם הי' נשלח משה לעם מצרים לא הי' להם כח לסרב כלל אחר שנגמר התיקון ונשתאב מהם כל הכח, אבל השליחות הי' רק לפרעה והוא הי' עדיין עומד בתוקף כחו, ע"כ החציף לסרב כ"כ לומר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, וכמו שפירש הספורנו שאפי' אם ידעתי את ה' נמי לא שלחתי את ישראל, וזה חוצפה גדולה ויתירה ואולת רעה, ומעתה יפה תפסו על מרע"ה שמאחר שנאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך הי' לו להבין את כל הענין שעדיין לא נשתאב את חלקי הקדושה מפרעה והמירוק עדיין לא נעשה בהם, וכל הגזירות והצרות שעד הנה היו רק לבחי' מצרים ולא לבחי' פרעה שהוא היפוך הדעת, ובהכרח שעדיין נתבקשה גזירה שתהי' לעומת הדעת, וזהו שהרע לעשות שיהי' מירוק לבחי' הדעת כנ"ל:

י״גובמה שאמרנו מבחי' פרעה ומבחי' מצרים י"ל הא דשבת זכר ליצ"מ והם בחי' זכור ושמור, דשמור הוא שישראל משליכים מעליהם עול המלאכה וטרדת הפרנסה, לעומתו זוכין ללב נמשך אחר השי"ת והוא יציאה מבחי' מצרים ערות הארץ המתיחסת ללב, ושוב זוכין לבחי' זכור שהוא במוח והוא יציאה מבחי' פרעה היפוך הדעת, ובשבת זוכין לבחי' דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם:

י״דבמדרש כי ידבר אליכם פרעה ר' פנחס הכהן בר חמא פתח מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה, הקב"ה מגיד מראשית מה יהא בסוף וכו' א"ר פנחס הכהן בר חמא כל הקורא פסוק זה סבור שמא פלינקרא יש למעלה שהוא אומר עצתי תקום מהו וכל חפצי אעשה שהוא חפץ להצדיק בריותיו וכו' וכן אתה מוצא שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר עתיד הוא לומר לכם כן:

ט״וויש להבין מהו הרבותא שהקב"ה ידע מראשית שפרעה יבקש מופת שמובן לכל שפרעה לא יאמין לדברים בעלמא וכולי האי ואולי, ועוד מהו ענין שחפץ להצדיק בריותיו למה שיבקש פרעה מופת:

ט״זונראה דהנה כתיב וישלחהו מעמק חברון וברש"י מעצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים גזירת ברית בין הבתרים וענין, עצה העמוקה שהיתה שם כבר הגדנו פירוש נחמד בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, ונראה עוד לומר דהנה בב"ר פרשה מ"ד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ארבעה דברים הראה לו [הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים] גיהנם, מלכיות, ומ"ת, ובהמ"ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים פירשו משתים הם נידונין בשתים א"ל במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות רחבפ"א אברהם ברר לו את המלכיות וחד אמר אברהם בירר גיהנם והקב"ה בירר לו את המלכיות וחד אמר כך הי' א"א יושב ותמה כל אותו היום אמר במה אברר בגיהנם או במלכיות א"ל הקב"ה קטע הדין מוניטא מן כדו, והפירוש שיברור לו המלכיות, ויש להבין מה הי' השקלא וטריא הלוא כתב הרמב"ן שכל יסורי איוב רח"ל אינן שוים לשעה אחת כל יסורי גיהנם, וא"כ מה זה ספק דמי לא יבין ששעבוד מלכיות עדיפי מגיהנם, ונראה עפ"מ שהגדנו במק"א בענין הכשר כלים שיש שני מיני הכשר, הגעלה ברותחין. שיפליט את הבלוע, ואת אשר נבלע בחוזק ע"י האש אינו יוצא ברותחין אלא צריך ליבון שישרוף את הבלוע במקומו, ונראה שדוגמת שני מיני הכשר כלים אלה יש דוגמתם שני מיני הכשר אדם מעבירות, שעבוד מלכיות שגורם הכנעה ובתרגום איכה בפסוק כי לא ענה מלבו ויגה בני איש ארום מן בגלל דלא עני גבר ית נפשו ואעדי זחוחא מלבי' בגין כן גרם לאסתקפא תבירא בבני אנשא, וע"כ ההכנעה שמסלקת זחוחא דלבי' היא דומה להגעלה שמסלקת את הבליעה ומפליטה, וגיהנם דומה להכשר הליבון שנשרף במקומו, כן כל דבר שיבא באש היצה"ר תעבירו באש גיהנם וטהר, שהעבירה נשרפת באש הגיהנם במקומו, ומובן שכמו שיש בליעת האיסור שנבלע כ"כ בחוזק הפנימית הכלי שאינו יוצא בהגעלה וצריכה ליבון, דוגמתו יש נמי בבליעת העבירות בנפש האדם שאינו יוצא ע"י שעבוד מלכיות שתשאר נקי לגמרי:

י״זומעתה יובן השקלא וטריא איזה מהם עדיף, שאף ששעבוד מלכיות עדיף שהיסורים קלים מיסורי גיהנם. ומ"מ יש שעדיין אינו מועיל שעבוד מלכיות, ויהי' מוכרח שיתקיים בו שתי רשעיות, ומ"מ א"א או הקב"ה אמר לו שיברר את המלכיות והטעם כי ע"י שעבוד מלכיות סוף כל סוף יהי' גאולה לישראל ביד חזקה ובזרוע נטי' ועי"ז יתקדש שם שמים בעולם, א"כ הרי העבירות היו סיבה לקידוש שם שמים, ומבלעדי העבירות לא הי' גלות כלל, והי' העולם כמנהגו נוהג ולא הי' גילוי קידוש ש"ש בעולם, וא"כ שוב יהי' זה לזכות גדול וישובו העבירות להחשב למצוות, כי אף שבעל העבירה לא כוון לקידוש ש"ש שיסתעף מזה, מ"מ הרי זה דומה למי שהי' סלע בחיקו ונפל ממנו ומצאו עני ונתפרנס בה שהוא מתברך עלי', שכבר בררנו במק"א שמדה זו נוהגת בישראל, שכל שנסתעף טובה ממעשיהם אף שלא נתכוונו לזה, הם נוטלים עלי' שכר:

י״חויובן עם דברנו אלה דברי הקדושת לוי שפירש הא דש"ס הללוהו ה' כל גוים בנסים דעביד בהדייהו כ"ש אנן דגבר עלינו חסדו, ודקדק שהרי לא מצינו שעשה הקב"ה נסים באומות ופירש שאלו הי' פרעה יודע שע"י יסתעף קידוש השם כ"כ בעולם הי' לו לרקד בחוצות מתוך שמחה, כ"ש אנן דגבר עלינו חסדו ודפח"ח, ולפי דרכינו יובן הסיום כ"ש אנן, בטוב, שלאו דווקא שעלינו להלל על גוף הישועה אלא שמחמת הקידוש ש"ש שנעשה מכח עבירות שלנו גם העבירות נחשבים למצוות כנ"ל, וקו"ח מהאומות שיש להם לשמוח ולהודות שעל ידם נסתעף הקידוש ש"ש שהם אינם נוטלין שכר עבור זה שהרי לא כוונו לזה, ובדידהו אינו נוהגת מדה זו אלא בישראל שאמרו נעשה ונשמע זכו שאפי' העשי' בלי כוונה מילתא הוא [כמ"ש זה במק"א באריכות ונסתייענו מדברי הש"ס ריש ע"ז] כ"ש אנן שהעבירות שע"י נסתעף הקידוש ש"ש מילתא הוא, וזוכין בעבורם לקרבת אלקים כמו על מצוות, בודאי שיש לנו להודות ולהלל עבור זה:

י״טולפי האמור יובן ששעבוד מלכיות עדיפי, שהרי שוב גם טעם הנ"ל במעלת הגיהנם שנתמרקו אפי' עבירות היותר חזקים ויותר פנימים, אין אנו נצרכים לזה שלדידן אותן עבירות סוף כל סוף יעשה מהם מצוות, ואין אנו נצרכים למירוק הגיהנם כלל:

כ׳ומעתה יובן עמקות העצה בברירת השעבוד מלכיות, ולפי"ז י"ל הטעם שנברר מקום הגלות במצרים דווקא ולא באומה אחרת, דאומה שאיננה כ"כ רעה כמוה לא הי' להם כ"כ כח לסרב ולמאן ולא הי' נצרך לה כ"כ אותות ומופתים ויד החזקה וזרוע נטוי', וממילא שלא הי' כ"כ קידוש ש"ש בעולם בצאתם, ולא הי' נתקיים העצה העמוקה כנ"ל, ושוב הי' מקום לומר שגיהנם עדיף:

כ״אולפי האמור נבוא לביאור דברי המדרש, והיינו שהשי"ת מסיבות מתהפך באשר חפץ להצדיק בריותיו שאף לרשע כזה לפרעה יהי' לו קצת זכות שהוא יהי' סיבה לקידוש ש"ש שיסתעף [ואף שבדידהו אינו נחשב למצוה באשר לא כוון לזה כנ"ל מ"מ אי אפשר שלא יסתעף להם טובה מזה וכדברי הקדושת לוי הנ"ל שצריכין לשמוח ולהלל מחמת זה], וע"כ אמר ה' כי ידבר אליכם פרעה ולא בלשון אם, שאם משמע ספק ותנאי, אבל לשון כי הוא לשון בינוני, כמ"ש הרמב"ן הרבה פעמים, וגדולה מזה כתב האריז"ל בפסוק כי ביום אכלך ממנו, כי דיבורו של מקום עושה רושם והי' מוכרח שיתקיים, ולפי דברנו הפירוש נמי משום דכתיב לשון "כי" ביום וגו' ולא בלשון אם, וע"כ נמי במה שהקב"ה אמר בלשון כי הי' מוכרח לפרעה לבקש מופת דאל"ה בודאי הי' מסרב כמו בפעם הראשון, ועל הסירוב שזה עצמו עבירה בודאי לא הי' לו שום זכות שהרי אין עבירה מצוה כלשון הירושלמי אלא במה שאמר תנו לכם מופת שזה לא הי' עבירה כלל, שהרי אף בצדיקים מצינו שבקשו מופת כבמדרש לקמן, ומה שנסתעף מזה קידוש ש"ש יהי' לו בזה זכות, וזה פירוש דברי המדרש שהשי"ת מגיד מראשית מה יהי' בסוף, היינו שבהגדתו מראשית נמשך שכן יהי' בסוף, וזהו רבותא גדולה, וזה עצמו מפני שחפץ להצדיק בריותיו וכנ"ל:

כ״בומה שאמרנו שדוגמת שני מיני הכשר כלים יש נמי בנפש האדם, י"ל שבשבת זוכין לשניהם לעומת שמור שהאדם משליך ממנו כל חשבונות הרבים טורח המלאכה וטרדת הפרנסה, לעומתו נמי משליכין ממנו חטאותיו ונתקיים בו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, והיא דוגמת הגעלה שמפליט הבלוע, וזכור שהוא דביקות באהבה אש האהבה זה שורף את העבירות במקומן כענין ליבון, מה גם שזוכה ע"י אש האהבה זה לתשובה מאהבה שזדונות נעשין לו כזכיות: