שם משמואל, וארא י״בShem MiShmuel, Vaera 12
א׳שנת תרע"ט.
1
ב׳וארא אל אברהם וגו', הפרשה זו סתומה מאד, וגם מה שהשיב השי"ת למשה עתה תראה, אינו מובן במה מתורץ שאלתו למה זה שלחתני, וכבר דברנו בו למדי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה ידוע שנפש רוח ונשמה יש להם כלים בגוף להתלבש בהם, נשמה במוח, רוח בלב, נפש בכבד, אך חי' יחידה הם בבחי' מקיף למעלה, ומן העולם הקטן שהוא האדה יש להבין ענין עולם הגדול, שהאלקית המאיר בעולם הוא בדוגמא זו, שלשה עולמות בריאה יצירה עשי', הם כלים נפרדים והאלקית מלובש בהם, כל עולם לפי מהותו כך היא אור אלוק' המלובש בהם, אור האלקי המלובש ביצירה הוא יותר זך ויותר מאיר מהמלובש בעשי', ושל בריאה יותר משל יצירה, והנה ידוע ששלשה אבות תקנו את בחי' נפש רוח ונשמה של אדה"ר, וכנגדם תקנו את שלשה עולמות בריאה, יצירה עשי', וע"כ כתיב בהבראם ודרשו ז"ל באברהם, שממנו התחיל תיקון העולמות מבריאה ולמטה, אך מרע"ה זכה לבחי' חי' שאיננה מלובשת בגוף, וע"כ האבות לא נתחדש על ידה אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע, כי כמו שמדריגתם היתה בבחי' המלובשים בגוף, כן הנסים שנעשו על ידיהם היו נמי נסים מלובשים בטבע. אך מרע"ה על ידו נתחדש אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע נסים נגלים בלתי מלובשים בטבע כמו שמדריגתו בלתי מלובשת בגוף:
3
ד׳וי"ל שזהו ענין שינוי השמות, שם אל שדי פירשו ז"ל שאמר לעולמו די, הנה הוא שם מחודש בבריאת העולם, כי קודם שנברא העולם לא הי' למי לומר די, וע"כ נחשב זה השם מלובש בהבריאה, שמאחר שהוא נחלה בבריאה נחשב שהוא מלובש בהבריאה, אבל שם הוי' שפירושו הי' הוה ויהי' איננו נתלה בבריאה כלל, וזהו שבפדר"א שקודם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד, ופירשו ז"ל שהכוונה על שם הוי', וע"כ נגלה אל האבות בשם אל שדי ולמרע"ה בשם הוי', כל אחד לפי מהותו:
4
ה׳ונראה עוד לומר דלזכות לבחי' חי' שזכה בה מרע"ה אי אפשר ע"י מצוות ומעש"ט הנעשים ע"י עשי' גופנית והאור אלקי מלובש בהם, כי איך יזכה ע"י אור מלובש לאור שלמעלה מבחי' לבוש ואין דרך לזכות לזה אלא ע"י מסירת הנפש, שמאחר שביטל כל הכלים שלו לרצון השי"ת, זכה לבחי' שלמעלה מהכלים, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה טעם מ"ש מהר"ם בתשו' סי' תקי"ז שקבלה בידינו שכל המוסר נפשו על קידוש השם איננו מרגיש שום יסורים שמאחר שמוסר נפשו על קידוש השם זוכה לבחי' שאיננה מלובשת בגוף ע"כ איננו מרגיש ביסורי הגוף עכת"ד, וממוצא הדברים שבמסירת הנפש זוכין לבחי' שלמעלה מהתלבשותו בגוף, ע"כ מרע"ה שזכה למה שזכה, הוא מחמת מסירת הנפש, ואף שבודאי גם האבות הי' עבודחם במסירת הנפש ואברהם אבינו הושלך לכבשן האש עבור כבודו ית"ש, ויצחק בהעקידה, מ"מ לדידהו שהי' האלקית מאור אל עבר פניהם כאלו בעיניהם ממש ראו את מתיקות ועריבות קרבת האלקית, וכל העולם ומלואו הן תענוגיו והן יסוריו אינם תופסין מקום כלל נגד עריבת קרבת האלקים אף בעוה"ז, מה גם בעוה"ב שיפה קורת רוח של שעה אחת בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, בדידהו אין כ"כ רבותא מה שמסרו גופם לשריפה על קידוש ה' לילך ולאור באור החיים:
5
ו׳ולאנשים כאלה נחשב מסירת הנפש שימסר גם העוה"ב עבור קדושת שמו יתב', ובזוה"ק (ח"א ק"ו.) א"ר יהודה מאן חמא אבא דרחמנותא כאברהם ת"ח בנח כתיב ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר וגו' וכו' ואישתוק ולא אמר מידי ולא בעי רחמי אבל אברהם בשעתא דא"ל קב"ה זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' ארדה נא ואראה וגו' מיד כתיב ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע א"ר אלעזר אף אברהם לא עביד שלימו כדקא יאות וכו' דלא בעא רחמי בין כך ובין כך דאמר אברהם לא בעינא למיתבע אגר עובדוי אבל מאן עביד שלימו כדקא יאות דא משה כיון דאמר קב"ה סרו מהר מן הדרך וגו' עד דאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ובניצוצי אורות דהא דאברהם לא בעא למתבע אגר עובדוי, משמע אבל משה בקש בעד שכר צדקותיו, וזהו מחני נא מחה זכיותי ומחול להם, והפירוש כמ"ש הספורנו מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם כדי שיזכו לסליחה, והנה מבואר שהפקיר את כל הזכיות והעוה"ב הכל עבור ישראל ועבור השי"ת כי בכל צרכם לו צר, ובזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי כו', זהו מסירת הנפש שלימה שזכה בה מרע"ה, שלא מצינו זה אצל האבות, ואצל האבות הי' רק מסירת הגוף והנפש החיונית המלובשת בגוף, אבל לא מצינו להם מסירת נפש הנבדלת, כי הי' יודעים ידיעה ברורה שבסירת הגוף תלך נפש הנבדלת תיכף לאור באור החיים שאין עריבות ומתיקות יותר מזה, וע"כ מרע"ה שמסר גם את הנפש הנבדלת עבור כבוד שמו יתב' ועמו ישראל, זכה לבחי' חי' שאיננה מלובשת בגוף, וע"כ זכה שיתגלה אליו שם הוי' ושיעשה נסים נגלים שאינן מלובשים בטבע כנ"ל:
6
ז׳ולפי האמור י"ל דהא דאמר למה הרעות לעם הזה הי' מחמת שלא הי' יכול לסבול בצערן של ישראל שהוא כביכול צער השכינה וחילול כבוד שמים שהי' בזה, אף שלא הי' מסופק שסוף כל סוף ביד חזקה ובזרוע נטוי' יוציאם ממצרים, מ"מ הפקיר א"ע לדבר קשות כדי למהר תיכף הגאולה, אף שהוא יהי' נענש עבור דיבורו ח"ו, לא השגיח על שום דבר, וכמו שם שאמר מחני נא, כן נמי חשב גם כאן שיאבד עבור דיבורו זה גם העוה"ב, והנה מחמת דיבורו זה זכה למדריגתו לבחי' חי' כנ"ל:
7
ח׳ומעתה תתבאר התשובה עתה תראה אשר אעשה לפרעה שאיננו דברי נזיפה אלא אדרבה עתה שמסרת את נפשך כנ"ל תראה וגו' כי ביד חזקה וגו', היינו ע"י מסירת הנפש זכית לבחי' חי', ומעתה תהי' היציאה ע"י נסים נגלים, מה שלא הי' זה מקדמת דנא טרם שדברת והפקרת את נפשך כנ"ל, שעדיין לא הי' לך בחי' חי', לא הי' בכחך לעשות נסים נגלים:
8
ט׳ויש להוסיף ולומר דהנה לכאורה יקשה לדרכינו מהא דאמרו ז"ל עתה תראה אבל אין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים, דמשמע לכאורה שהי' זה לעונש, ולפי דרכינו אדרבה הרי נתעלה ע"י מאמרו זה כנ"ל:
9
י׳וי"ל דהנה זה עצמו שביקש מרע"ה לכנוס לארץ ולא נענה בתפלתו, ולפי הנגלה הי' זה גרעון למשה, אבל בזוה"ק שאדרבה שמעלת מרע"ה הי' גבוה ממעלת א"י אז, וכניסתו לא"י הי' נחשב גרעון אליו, ויש להסביר זה גם לפי דרכינו הנ"ל שמרע"ה זכה לבחי' חי' והיא בחי' בלתי מלובשת בכלי הגוף ובשביל זה היתה הנהגתו ע"י נסים נגלים בלתי מלובשים במשטרי הטבע, והנה מהות א"י היא הנהגה מלובשה בטבע שצריכין לחרוש ולזרוע וכו', ע"כ הי' זה גרעון למשה, וכל הנהגתו היתה רק במדבר שכל ההנהגה היתה למעלה ממשטרי הטבע, עמוד אש וענן מן ובאר שהיתה מתגלגלת עמהם במסעות, ולפי"ז מניעת הכנסת מרע"ה לארץ הי' בה דו פרצופין, שבנגלה ובפשיטות הי' גרעון למשה שלא נענה בתחנוניו, אבל בפנימיות ואמיתת הדבר הי' זה מעלה למשה:
10
י״אוהנה גם במאמר למה הרעות הי' בסגנון זה דו פרצופין, שלפי הפשוט והנגלה הי' נראה זה לחטא, אבל בפנימית ואמיתת הדבר מה דתחות כנפא דלבושא הי' זה זכות למרע"ה, וע"כ מאמר עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ולא תראה במלחמת צ"א מלכים [שזה תשובה על מאמרו למה הרעות] הוא נמי דו פרצופין, דלפי הנגלה הוא עונש ולפי הפנימית הוא מדריגה גבוה וכנ"ל, קיצור הדברים דלפי מלבוש החיצוני הי' מאמרו למה הרעות נחשב לחטא, והתשובה עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים לעונש, אבל בלתי לבוש החיצוני הי' מאמרו נחשב לזכות גדול והתשובה למתנה גבוה מאד:
11
י״בולפי האמור יתפרש הכתוב הסמוך לו ריש פרשתינו וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', דהנה דיבור הוא בקול ובנגלה, ואמירה הוא בחשאי כבזוה"ק, והוא מקביל למאמר למה הרעות, והתשובה עתה תראה שהי' בהם דו פרצופין, ע"ז בא עתה דיבור הש"י למשה נמי בדו פרצופין, דיבור שהוא מלובש בקול ובהתגלות הוא בשם אלקים כברש"י דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות, וזה שדייק רש"י והוסיף תיבת לדבר שלכאורה היא ללא צורך מה גם שלא הזכיר מרע"ה אלא אמירה כמ"ש וישב משה אל ה' ויאמר, ומה הי' חסר בדברי רש"י אם הי' כותב שהקשה לומר למה הרעות, אלא שבא לרמז שהמשפט הוא על החגלות האמירה בלבוש החיצוני כנ"ל, והוסיף הכתוב לומר ויאמר אליו אני הוי', היינו אמירה שבחשאי אני הוי' מדת הרחמים, שמצד חלק הנסתר שבו זכה לשם הוי' כנ"ל, אשר לא זכו בזה האבות וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעחי להם:
12
י״גולפי האמור יש לפרש נמי מה דשינה בלשונו לומר בשם א"ש וארא בחי' ראי', ובשם הוי' בחי' ידיעה לא נודעתי להם, כמו למשל נפש האדם כשהיא בפני עצמה איננה נראית, ואין נופל בה לשון ראי' אלא כשהיא מלובשת בגוף ורואין שהוא חי מתנונע הכל רואין שיש בו נפש, ושוב יוצדק לשון ראי' גם בנפש באמצעות הגוף, וע"כ בשם א"ש שהוא מלובש בהבריאה נופל בו לשון ראי' שהרי רואין אותו באמצעות הבריאה, אבל שם הוי' שהוא בלתי מלובש בהבריאה ואיננו נתלה בו כנ"ל אין נופל בו לשון ראי' אלא לשון ידיעה, וזה שסיים וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', ולא הזכיר כאן אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע, וזה נמשך מחמת וארא בא"ש כנ"ל, לכן אמור לבני ישראל אני הוי' וגו' וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים נמשך מחמת שם הוי' כנ"ל:
13
י״דויש לימוד לאדם בדרכינו זה שהגדנו שהמשכת אלקית הוא לפי מסת מדריגת עבודתו, האבות שהי' מדריגתם בבחי' מלובשים בגוף זכו נמי רק לנסים אלקיים מלובשים בהיקש הטבע, ומרע"ה שהי' מדריגתו בבחי' בלתי מלובש בגוף, זכה לנסים אלקיים למעלה מלבוש הטבע, כן נמי כל איש ואיש לפי מהות עבודתו ממשיך הארה אלקית אל לבו, אם הם ברשפי אש ואיננו מסתפק באהבה המוסתרת, ממשיך נמי לעומתו אלקית נרגש ונגלה, אבל כשעבודתו ברוח קר ומסתפק באהבה המוסתרת ממשיך האלקית נמי כה"ג מלובש בכמה לבושים, והוא בלתי נגלה ונרגש, והנה בכל ימי החול הלבבות אטומים, ולאו כל אדם זוכה להתעורר כ"כ בעבודתו שתהי' ברשפי אש זולת יחידים אשר ה' קורא עליהם, אך בשבת דכתיב ביום השבת יפתח, נפתח סגור הלב ונקל לאדם להתעורר ברשפי אש, יש לאדם לזכור להשתמש בטובת העת, ולא יהי' שועה המאבד מה שנותנין לו, ואשרי מי שזוכה בכל יום למדה זו ואולי הם נקראים שבתות דחול:
14
ט״ובמדרש הה"ד ופניתי אני לראות חכמה והוללות וגו', הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה על שלמה כיצד וכו' אני ארבה ולבי לא יסור וכו' כיצד נאמר על משה לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעות לעם התחיל לדון לפניו וכו':
15
ט״זויש להבין מה שאמר שמשה לא שמר את הדבר הזה שהרי אף לפי מה שהגיד לו מראש סירובו של פרעה, עדיין קושיית משה חזקה כי מאז באתי אל פרעה הרע עוד יותר, שזה איננו בכלל מאמר ה' אלא שלא ישמע להם פרעה אבל לא שיצמיח עוד ריעותא, ועוד שאלתו למה זה שלחתני במוקדם כ"כ קודם זמן הגאולה, במקומו עומדת:
16
י״זונראה דהמדרש הרכיב שני כתובים ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך הוא (ג' י"ט), והכתיב ואני אחזק את לבו, הוא (ד' כ"א) והענין אני אחזק את לבו כבר נתקשו בו רבותינו הראשונים ז"ל, א"כ לא ממנו הי' שיעשה תשובה וא"כ למה הענישו ע"ז, וי"ל דהנה במדרש כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת כהוגן הוא מדבר, מה צדיקים מבקשים אות פרעה לא כ"ש וא"כ י"ל שגם בסירובו מתחילה אין כ"כ קושיא עליו שהרי באו אליו בדברים לבד, ולא הראהו מופת, ואין בדין להאמין לכל מי שיבוא ויאמר בשם ה' מה גם שם שלא הי' ידע מקודם, כמ"ש כל הראשונים שפרעה לא ידע משם הוי' אלא שם אלקים, והם שבאו אליו בדברים לבד משם הוי' המחודש לא הי' בדין שיאמין, אבל מ"מ הי' לו לבקש מהם מופת ולא להחליט הדבר לאפס ואין, ולא עוד אלא שהי' כ"כ לבו ברור עליו שהוסיף להרע להם עד שנחשב שדיבור השי"ת בשליחותו הי' לריק ולבטלה, ולרעה ולא לטובה, והרי כתיב כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, אבל באמת לא הי' לריק ולבטלה אלא לתועלת עצים, כי באם לא הי' מסרב לא הי' בדין לעשות בו שפטים ונסים מופלאים, ולא הי' נצמח מזה כ"כ קדושת ה', כי לעומת שסירב ביותר נצמח מזה אח"כ קידוש ה' ביותר, וע"כ בעבור שהוסיף להרע להם הביא על עצמו את כל זאת שיחזק ה' את לבו ויסרב ביותר כדי שיצמיח הקידוש ה' ולא יהי' השליחות לריק וא"כ הכל כסדר ולצורך, דבלי שליחות הראשונה לא הי' בדין שיחזק ה' את לבו ולהענישהו ע"ז באותות ומופתים, וזהו בהרכיב המדרש שני הפכוקים, שמהכתוב הראשון עדיין לא הי' למשה להבין וקושייתו עדיין היתה חזקה, אך מכח כתוב השני שיחזק ה' את לבו וזה נא יתכן אלא ע"י סירוב הראשון ושהרע לעשות, שבסירובו לבד עדיין איננו כ"כ קושיא עליו כנ"ל, וכל הקושיא שעל פרעה שבשבילו מגיע לו העונש לחזק את לבו, הי' ע"י שהרע לעשות, וזהו שלא שמר משה לעיין בדבר שיחזק ה' את לבו, שמזה מוכרח שכך היתה הכוונה מתחילה שירע לעשות:
17
י״חבהפטורה בן אדם נבוכדנצר מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור כל ראש מוקרח וכל כתף מרוטה ושכר לא הי' לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עלי' לכן כה אמר וגו' פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים וגו', ויש להתבונן הלוא אמרו ז"ל נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה, ובשלמא נבואות לפורענות האומות שנכתבו לדורות הוא עפ"י מאמר הכתוב הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר, מה גם האומות שהרעו לישראל, הודיענו שהשי"ת נקם את נקמתינו, וגם מעיקרא שכבש נבוכדנצר את כל האומות שהוא בשביל שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר את בניו, אך זה שניתן לנ"נ שלל מצרים תמורת שלל צור מה נ"מ לנו בזה:
18
י״טונראה דהנה מ"ש ושכר לא הי' לו ולחילו פירש"י לאחר ששללו שללה עלה הים ושטף מהם לפי שנגזר עלי' ועל שללה ליאבד בים עכ"ל, ונראה בטעם הגזירה, דהנה במדרש כל מקום שנאמר צר מלא באדום הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר צור חסר בצור המדינה הכתוב מדבר, והנה בפרשה של מפלת צור פעם כתיב מלא ופעם כתיב חסר, ומשמע דעכ"פ מפלח צור המדינה רמז על מפלת מלכות הרשעה, ומפורש עוד שם (כ"ז ל"ב) מי כצור כדמה בתוך הים וברש"י כך הי' שם ראשי אדום כענין שנאמר משא דומה עכ"ל ושם (כ"ו ב') יען אמרה צר על ירושלים האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה, והנה בש"ס מגילה שזה נאמר על קיסרי בת אדום וירושלים, חרבו שתיהן אל תאמין ישבו שתיהן אל תאמין ישבה זו וחרבה זו תאמין, ואיכא דמייתי לה ממ"ש ולאום מלאום יאמץ, ואף דצר בהאי קרא חסר כתיב ומוכח דאף דבצר המדינה הכתוב מדבר מ"מ יש בה נמי רמז על מלכות הרשעה, ויותר מזה מפורש בישעי' כ"ג משא צר שנכתב חסר דמשמע דמצר המדינה הכתוב מדבר, וסיום המאמר והי' סחרה ואתננה קדש לה' לא יאצר ולא יחסן כי ליושבים לפני ה' יהי' סחרה וגו', וברש"י קודש לה' עתידים צדיקים לבוז אותה כשיבא מלך המשיח וכו' הרי שאף בצר המדינה הכתוב מדבר מ"מ הוא רמז למלכות הרשעה לימות המשיח וזה מה שרצינו לבאר:
19
כ׳והנה ידוע שהבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול עודנה לא נתקיימה בשלימות ביציאתם ממצרים, באשר יצאו קודם גמר הארבע מאות שנה, וזהו שאמרו ז"ל דבר נא באזני העם וישאלו אין נא אלא לשון בקשה כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, מכלל דלולא שלא יאמר אותו צדיק וכו' אלא מחמת הבטחת השי"ת לבדו לא הי' ראוי ליתן אז הרכוש גדול, וכבר דברנו בו, ועיקר הרכוש גדול יהי' לעת כשיושלמו כל הגליות שמסתעפין מחמת חוסר השלמת ארבע מאות שנה, וזהו שפירש"י בישעי' כ"ג הנ"ל עתידין לבוז אותה לימות המשיח, ואז יהי' כענין שהי' במצרים שאמרו ז"ל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ממצרים נטלוהו עמהם, כך יהי' לעתיד שכל כסף וזהב שבעוצם ילקטו אותו מלכות הרשעה וכשיצאו ישראל יטלוהו עמהם, וכבר הגדנו שכסף וזהב הם לבושים לניצוצות קדושות שהי' נבלע בהם, ובמדרש שכל ספינות שנטבעו בים עתידין להיות יוצאין בים חיפה עם כל השלל שבתוכם לימות המשיח:
20
כ״אולפי האמור מובן למה שלל צור נטבע בים, שהרי אמרו ז"ל ראוי' היחה ביאה שני' בימי עזרא להיות כביאה ראשונה בימי יהושע, אלא שגרם החטא, ובודאי אם לא הי' שם חטא הי' מוציאין נמי מבבל רכוש גדול אבל כשגרם החטא ולא הוציאוהו ישראל, שוב אי אפשר הי' ששלל צור שהי' מעותד לישראל בכלל הרכוש הגדול שלעתיד יפול ביד נבוכדנצר שהי' נחשב חזרה לאחור לשוב ולהתבלע בטומאתו של נבוכדנצר שלא למען לכנוס באמצעותו לרשות ישראל, וע"כ נטבע בים שיהי' שמור לעתיד לישראל שיעלה בים חיפה בצירוף כל הספינות שנטבעו בים:
21
כ״באך כעולתו אשר עבד בה ניתן לו את ארץ מצרים ושלל את שללה וגו', דהנה מצרים עשאוהו ישראל כמצולה שאין בה דגן ופירש האריז"ל שכל חלקי הקדושה שהיו שם הוציאוהו ישראל ואין עוד מה לברר משם, וע"כ אסור לדור במצרים עכ"ד, וע"כ שלל מצרים שאין בו שום חלקי קדושה נאות לנבוכדנצר תמורת שלל צור שהיו בו ניצוצי קדושה ומעותד לישראל אכי"ר ב"ב:
22
כ״גומעתה מובן למה נכתבה פרשה זו כל עיקר שהוא להודיענו כי מחשבותיו ונפלאותיו אלינו ובשבילינו, שצפה הקב"ה שישראל לא יצאו מבבל כמו ביאה ראשונה ויגרם החטא וכנ"ל, ע"כ העלה את הים על שלל צור ותמורתו ניתן לו שלל מצרים שכבר נתרוקנו מחלקי הקדושה:
23