שם משמואל, וארא י״אShem MiShmuel, Vaera 11
א׳שנת תרע"ח
1
ב׳וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם וגו' לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם וגו', וכבר דיברו בזה רבותינו הראשונים והאחרונים מה שייכות זה לענין של מעלה, ובגוף הענין של מעלה עתה תראה אשר אעשה לפרעה, מה תירוץ יש בזה על קושית מרע"ה למה זה שלחתני שפירשו למה היתה השליחות קודם זמן הגאולה, וכבר דברנו ג"כ בזה בעזהי"ת הרבה, ויש להבין עוד מה שאמרו ז"צ עתה תראה ולא במלחמת מלכי כנען, מה ענין זה לזה, שיהי' זה עונש על מאמרו למה הרעות וגו', כי לעולם העונש צריך להיות בהתדמות החטא כמו שפירש"י ברכות (ה'.) בהא דפשפש ולא מצא, לא מצא עבירה שבשבילה ראויין יסורין הללו לבוא:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה בתנחומא סוף פסקא ואו, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, שמך חיים ורפואה לכל באי עולם ובשמך הרע לעם הזה מה יעשו אותם הנתונים בתוך הדימום, ויש להתבונן מה הוסיף התנחומא שמך חיים ורפואה לכל באי עולם ומה ענינו לכאן:
3
ד׳ונראה לפרש עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מחלל שבת שבמיתה אף ששבת היא כולה חיים ואהבה ורצון, ואיך יתכן שבגללה יצמיח מיתה לאדם, והגיד שהיא נטעם הזוה"ק בטומאת מת שבהסתלקות נשמה הקדושה שורה במקומה כח חיצוני שהוא לעומתה, כי כחות החיצונים מתאוין לשרות במקום שנתרוקנה ממנו קדושה, וכן י"ל בחילול שבת שע"י החילול מסתלקת קדושת השבת שהיא כלה חיים, ושוב שורים במקומה כחות חיצונים שהם להיפוך מחיים, ואלו הם מביאין עליו את המיתה, ודפח"ח:
4
ה׳ובסגנון זה יש לפרש הא דאמר משרע"ה למה הרעות לעם הזה, והנה בזוה"ק ח"ג (ר"ח:) משה אמר למה הרעות מ"ט אלא בגין דאתיהיב רשו לסטרא אחרא לשלטאה עלייהו דישראל, הרעות יהבת רשו לסט"א דרע למשלט עלייהו עכ"ל. וממוצא הדברים שענין גזירה הרביעית היתה ע"י שליטת הרע על ישראל נוסף על כח הגלות דמעיקרא, וזה שהי' משה מתמה מאין ולמה היתה כזאת, ויש לפרש שמרע"ה חשב שהוא בעצמי אשם בזה, והיינו דמרע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו, וכתיב כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתיו, כי דיבורו של הקב"ה עושה רושם וכענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, כן הי' צריך הדיבור להיות עושה רושם לטוב בלב פרעה, וגדולה מזה איתא בספה"ק אשר אף בצדיקים הגדולים נמצא מדה זו אשר בדיבורם עושים רושם להכניע לב עושי רשעה ולהטותם לדרך השי"ת, וא"צ ליתן שום טעם וליפות הדברים בביטוים שונים רק כשאומר הדרך הישרה לעשות כן, דיבורו עושה רושם ונכנס בלב השומע, וכן הוא בס' קדושת לוי פרשה זו, ומרע"ה חשב שקו"ח הדברים שדיבור השכינה שמדברת מתוך גרונו הי' צריך לעשות רושם לטוב בלב פרעה, ואם לא ישלחם כמ"ש ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך מ"מ יכנסו הדברים ויכשכשו בתוך מעיו, ויקל עולו מעליהם במקומם אף שלא ישלחם, ועכ"פ שוב לא ירהב עוז בנפשו להרע עוד יותר, אלא ודאי הוא, מחמת שהיא אינו ראוי לשליחות הזאת, וכמו שאמר מעיקרא שלח נא ביד תשלח שפירש הרמב"ן שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי', הוא יותר הגין ממני, ע"כ חשב שנפגם הדיבור בעברו בתוך פיו ואבד את כחו, ועוד שבמדרש פרשה ה' ויאמרו אלקי העברים נקרה עלינו, אמרו משה ואהרן שמא תאמר שנינו את הלשון שאמר לנו הקב"ה ואמרנו לו כה אמר ה' אלקי ישראל, בשביל כך הקשה כנגדינו חזרו ואמרו אלקי העברים עכ"ל, ואף ששכינה מדברת מתוך גרונו, מוכרח לומר שמרע"ה בענותנותו היתירה חשד א"ע שבשבילו, שאינו ראוי לשליחות הנכבדה הזאת לא עלו הדברים בפיו כהוגן, ואף שחזר ותיקן לומר אלקי העברים חשב שמאחר שנפגם הדיבור הראשון הי' כעין חילול שבת שבמקום השראת קדושת שבת, שורים במקומה כחות חיצונים רעים המביאים עליו את המיתה כנ"ל, כן נמי מחמת שאינו ראוי להשליחות נפגם הדיבור ושרה במקומו כח רע בלב פרעה, וזה הביאתו להרע עוד יותר מבראשונה, וימתקו עוד הדברים כי ידוע ששבת היא בחי' משה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וא"כ כמקרה חילול שבת גם הוא קרהו, וכדברי הזוה"ק הנ"ל בפי' למה הרעות, ובזה יבוא הכתוב אל נכון למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, היינו שהתפשטות הרע למשלט על ישראל הוא בסבת ששלחת אותי ולא את הראוי והגון לשליחות:
5
ו׳ובזה מובן דברי התנחומא שמך חיים ורפואה לכל באי העולם ובשמך הרע לעם הזה. שמחמת זה עצמו ששמך חיים ורפואה לכל באי עולם מחמת זה עצמו נסתעף שבשמך הרע לעם הזה, כי גודל כח הטומאה הוא לעומת גודל כח הקדושה שבאה ושורה במקומה כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי זה טעם טומאת המת בוקעת ועולה עד לרקיע, אף כי זהו ענין רה"י שהיא בקדושה שעולה עד לרקיע, ולא כן רה"ר שהיא עלמא דפרודא שאינה תופסת אלא עד עשרה, הטעם מפני שהיא לעומת נשמה הקדושה שנסתלקה, וכן המיתה בחילול שבת מפני ששבת היא חיים כמו שאנו אומרים טועמי' חיים זכו, כן נמי בנ"ד שמחמת ששמך חיים ורפואה לכל באי עולם שורה לעומתו כח רע גדול מאד עד שהביא לגזירה הרביעית:
6
ז׳ויומתק עוד יותר לפי דברי המדרש שבכלל גזירה הרביעית שאל יהו נפישין ביום השבת כי לעומת שנחשב פגם הדיבור כחילול שבת, הי' לעומתו כח הגזירה חל עלה שביתת שבת ואף שמרע"ה לא הי' מסופק כלל שסוף כל סוף עתידין להגאל, ויתקיים בחלק הרע שהתפשט על ישראל אשר שלט האדם באדם לרע לו שפירושו שליטת אדם בליעל באדם דקדושה לרע לאדם בליעל, מ"מ מה יעשו אותם הנתונים בתוך הדימוס של לבנים במקום לבנים החסרים:
7
ח׳ולפי"ז יש לפרש התשובה שהשיב לו השי"ת עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, כי איתא בספרים שהנושע שלא ע"י זכות עצמו איננו רואה במפלת השונא וצד הרע, וכמו כשניצל לוט מסדום שלא הי' בזכותו אלא בזכות אברהם כתיב בו אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר ופירש"י אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפרענותם ואתה ניצול, וע"כ כלפי שמשה חשד א"ע כי אינו ראוי לשליחות הזאת וזכותו לא הגיע לזה אלא נשלח בזכות ישראל וע"כ לא עלה השליחות כהוגן ומ"מ סוף כל סוף יגאלו ישראל, באה התשובה שלא כן הוא כאשר חשבת והמופת לזה עתה תראה שבעצמך תראה מפלתו של פרעה, ואם כדבריך לא הי' לך לראות כנ"ל אלא טעמא אחרינא אית בי', וכבר אמרנו בזה טעם לשבח כי לעומת גודל סירובו של פרעה וגסות רוחו ועזות פניו, כן לעומתו יגדל קידוש השם שהי' מוכרח להכנע אחר עשר מכות שהי' מבחין בכל עוז עם כל חכמיו שמא יש בהן צד כישוף ובכל עשר מכות הי' מתהפך בכל צד, והי' מוכרח להודות ולהכנע לבסוף זהו קידוש השם יותר מאשר לא הי' כ"כ מסרב ומעיז פניו בראשונה, הי' מקום לדורות הבאים לומר עליו פתי יאמין לכל דבר, ואולי מצד כישוף הי' בו, אבל אחר גודל הסירוב ועשה עוד להיפוך, לא נשאר עוד שום ספק בלב דורות הבאים כלל, ועוד כמה טעמים נאמרו בפרשנים, ואמרנו ג"כ עוד טעמים וכולם נכוחים למבין, וכן לעשות בו שפטים גדולים ורעים לא הי' בדין אם לא הי' מעיז פניו כ"כ בראשונה, וזהו פירוש הכתוב כי ביד חזקה ישלחם, היינו שאיננו נדרש השליחות מארצו לבד, אלא שתהי' ע"י יד חזקה שבזה יתקדש שם שמים עוד יותר, ומעתה נסתר מחשבת מרע"ה שהי' מתמה מאין ולמה היתה כזאת, הלוא כתיב כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, אדרבה זה עצמו הוא אשר חפצתי, כי זהו הצורך, ושפיר עשה הדיבור את אשר שלחתיו ולא שב אלי ריקם כלל:
8
ט׳ולפי האמור יתפרש נמי הא דאמרו ז"ל עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך, שהקשינו לעיל דלעולם העונש צריך להיות בהתדמות החטא, ומה ענין עונש שלא לראות במלחמת ל"א מלכים להחטא של מאמרו למה הרעות, ולהנ"ל י"ל עפ"י דברי הזוה"ק (ח"א ס"ו.) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, וכי באתר אחרא לא רבו בני ישראל את ה' מ"ש הכא דקאמר המה מי מריבה ולא אחרנין אלא המה מי מריבה הוי ודאי דיהבו חילא ותוקפא למאריהון דדינא לאתתקפא וכו' דאמשיכו עלייהו למאן דלא איצטריך ואסתאיבו בי' הה"ד ויקדש בם וכו' אלא מלה אסתלקת ויקדש אתפגם מאן דלא איצטריך כביכול דאתפגימת סיהרא ויקדש לאו לשבחא איהו הכא עכ"ל, והיינו דאילו דברו להסלע ונתן מימיו הי' שם שמים מתקדש, כברש"י שם, ונראה שלצורך קידוש השם הי' כל ענין חוסר המים והסתלקות בארה של מרים שיהי' נתקדש קידוש השם זה קודם שיכנסו לארץ, אלא מחמת שלא עלה ביד משה כהוגן מלה אסתליקת ואתפגם מאן דלא איצטריך נעשה כביכול להיפוך דאמשיכו עלייהו למאן דלא איצטריך ואסתאיבו בי', וע"כ כלפי שמרע"ה חשב שכענין זה הי' בשליחותו לפרעה שמחמת שאינו ראוי לא עלה לו כהוגן ואסתלק שם ה' ושרה במקומו כח חיצוני רע, נאמר לו שלא כן הוא ועתה תראה כנ"ל, אבל לא במלחמת ל"א מלכים, דשם יהי' כהאי גוונא שחשבת בכאן דאסתלק ענין האלקי ואתפגם סיהרא ואמשיכו עלייהו למאן דלא איצטריך ואסתאיבו בי', ואף שעכ"פ הי' מוכרח לצאת כיבוש הארץ לפועל, מ"מ לא יהי' הוא רואה את זה וכנ"ל:
9
י׳ובזה יתיישב לנו דברי רש"י חקת, יען לא האמנתם בי גילה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד הי' נכנסין לארץ, וכן ברש"י פינחס הם מי מריבת קדש, הם לבדם אין בהם ענין אחר, וכאן משמע דבשביל מה שאמר למה הרעות וכמו דמסיים המדרש מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ, ועיין מזרחי וגור ארי', ולפי דרכינו י"ל דכל ענין דמי מריבה שלא עלה לו כהוגן ואסתלק ענין האלקי ואתפגם סיהרא ואמשיכו עלייהו למאן דלא איצטריך ואסתאיבו בי', הכל נמשך ממאמר למה הרעות שמחשבתו ומאמרו בכאן הי' מועלת לצאת לפועל ענין זה עצמו לאחר זמן במי מריבה, אחר שלא הי' ראוי לו לחשוב ולומר, וכענין שמצינו מלכים ב' יוד י"ב ביהוא בשביל שאמר יהוא יעבדנו הרבה, יצא אח"כ לפועל שיהוא לא שמר ללכת בתורת ה', כי ברית כרותה לשפתים, ומרע"ה לרגלי גודל מעלתו הי' דיבורו למה הרעות כפירוש הזוה"ק, מועיל שיצא זה הענין בעצמו אח"כ לפועל:
10
י״אומעתה יש לפרש הא דפרשתינו וארא וגו' דהנה ידוע דכל השמות זולת שם הוי' ב"ה הם מחודשים בבריאת העולם, למשל אדון אי אפשר לקרות אלא אם יש במציאות מי שהוא אדון לו, וכן שם אלקים שהוא לשון מרות כמו שפירש"י בראשית (ב' ה') שליט ושופט, וכן שם א"ש שפירשו ז"ל שאמר לעולמו די, וכן כל השמות, חוץ משם הוי' ב"ה שפירושו הי' הוה ויהי', ובכן אפי' יצוייר שאין כאן שום מציאות זולתו נמי שייך לומר בו שם זה, וזה שבפדר"א קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד, שפירשו בו שם הוי' ב"ה, וי"ל שמטעם זה עצמו הוא שם של רחמים כי מצד העולם אי אפשר בלתי צמצום והיא מדת הדין, ודבר זה ידוע בספה"ק, אבל שם הוי' ב"ה שהוא שם העצם ואינו נצרך למציאת זולתו וכמ"ש אם צדקת מה תתן לו, הוא כולו רחמים, וכמו בריאת העולם שהי' בשם הוי' ב"ה כמ"ש הרמב"ן שהי' בשמו הגדול המהוה כל המציאות, כתיב עולם חסד יבנה, וע"כ נמי י"ל בענין הארות שם הגדול שהוא כולו רחמים איננו נצרך לנושא ראוי, שהארת שם זה היא למעלה מזכות המקבלים, וכמו הארת שם הגדול בבריאת העולם, שלא הי' שום מקבל עדיין, והענין ראוי או אינו ראוי שייך בהארת שאר השמות שהם מחודשים בבריאת העולם, שוב יש הפרש מחמת המקבלים ראויים או אינם ראויים:
11
י״בומעתה מבואר ענין הפרשה שמשה אמר אד"נ למה הרעות בשם א"ד המורה על דין וצמצום, ובהארת שם זה הי' משה חושב שמא הוא עצמו הוא הגורם כנ"ל, עד שהשיב לו השי"ת שלאו משום הכי הוא והמופת ע"ז עתה תראה כנ"ל, הוסיף לו ביאור בפרשה זו שכל ענין זה שאתה חושב לא יתכן רק באבות שנגליתי עליהם בשם א"ש, ששם זה מחודש בבריאת העולם ובהארתו צריך לנושא מוכן, ע"כ יש הפרש בין נושא ראוי לשאינו ראוי, אבל לא בשליחות זו שהיא בשם הוי' ב"ה, וז"ש וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', היינו הלוא בשם הוי' שלחתיך שאיננו נצרך לנושא מוכן ושוב אין לחלק ולומר שאיננו ראוי, וזהו שבמדרש כך אמר משה בשעה שאמרת לי לכה ואשלחך אל פרעה במדת רחמים אמרת לי שאתה עתיד לגואלן ושמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין, א"ל הקב"ה אני הוי' במדת רחמים אני עומד הוי ויאמר אליו אני הוי', והוסיף לומר וארא וגו' בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם, ואף שהבטחה שבשם זה תלוי' בזכות וחובה והי' שייך להם לספק שמא ח"ו ישראל יהיו בלתי ראויים לגאולה, מ"מ לא הרהרו אחר מדותי והאמינו שמאחר שהבטחתים בודאי כן יהי' עכ"פ, וכענין שפירש הרמב"ן בפסוק והאמין כ"ה ויחשבה לו צדקה עיי"ש, מכ"ש אתה שהבטחתיך בשם הוי' שאינו נתלה בנושא מוכן, הי' לך להאמין שכן צריך להיות ולא להסתפק שמא נהפכה למדת הדין:
12
י״גוזהו שסיים לכן אמור לבני ישראל אני ה', היינו שיבטיח את ישראל בשמו שבל יעלה על דעתם שמא ח"ו יתהפך למדת הדין, וכמו שפרשנו בשבת העבר הא דואמרו לי מה שמו, דהיינו שיחששו שמא במדת הדין בא לגואלם, ויש לחיש לקטרוג שלש טענות, שעוד לא השלים הקץ, ואין בידינו מעש"ט, וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו, ע"כ הבטיח להם שלא יעלה על לבבם שום פחד ומורא, כי אני הוי' וברחמים אני בא לגואלם, וזהו שבמדרש פרשה ג' א"ר שמואל ב"ר נחמן הדבר הוה שפט עתניאל בן קנז לפני הקב"ה אמר לפניו רבון העולמים כך הבטחת את משה בין עושין רצונך ובין אין עושין רצונך אתה גואלם:
13
י״דונראה דכן נמי סגולת השבת שהיא קבועה וקיימא, וכל איש ישראל כטוב כחוטא ח"ו יש לו מהארת קדושת שבת, וזהו שבזמירות כל עדת ישראל יעשו אותו, וההפרש רק בכמות ובאיכות, אבל פטור בלי כלום אי אפשר ואפי' ע"ה מרגיש קצת, ואימת שבת עליו, כי כל עוד שאיננו מחלל שבת, [שאז בהכרח נסתלקה ממנו קדושת שבת ושורה עליו לעומתו כח חיצוני כנ"ל,] יש לו חלק בשבת, כי שבת מעין עוה"ב, וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב:
14
ט״והנה שבת היא זכר ליצ"מ וכמו יצי"מ שיצאו ישראל משיעבודו של פרעה, כן בכל שבת יוצאין ישראל משיעבוד מלאכת עצמו כבמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, וכמו במצרים הי' שעבוד כפול בחומר וברוח ולזה היתה פקודה כפולה, להגאל בגשמיות וברוחניות, כן הוא בשבת, משעבוד מלאכה, ומהתקדרות הנפש, יכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דנר של שבת מפני שלום ביתו, שבכל ימות השבוע אין שלום באדם עצמו, החומר מושך למטה והנפש מושכת למעלה, ובשבת גם החומר מרגיש מאור קדושת שבת ומסכים להנפש ונעשה שלום באדם עצמו:
15
ט״זונראה דכמו בגאולת מצרים הי' ארבע לשונות של גאולה, כן הוא בכל שבת, וזהו ענין התקיעות שבכל ע"ש, תקיעה ראשונה להבטל ממלאכות שבשדות, שני' לנעילת החניות, שלישית להטמין ולהדליק, ותוקע ומריע ותוקע ושובת, הרי ארבע סוגי תקיעות, ותקיעות מורין שיוצאין בהם לחירות, והם ארבע לעומת ארבע לשונות של גאולה, שלשון הרביעי הוא ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים שהוא מ"ת, והוא מקביל לשביתת שבת שישראל מתדבקין במקום באהבה ורצון ושירות ותשבחות, קידוש היום ועונג שבת, שאין למעלה מעונג:
16
י״זוי"ל עוד בלשון זה דשלשה לשונות ראשונות של גאולה, הם סילוק כח השעבוד, והרביעי הוא דיבוק שכינה, כן בשבת שלשה תקיעות הראשונות הם לסילוק מלאכה, והרביעית שהם שלשה תקיעה תרועה ותקיעה שהיא לשביתה, הם לדביקות באור קדישת שבת, וכן נמצא הפרש הזמנים שבין חול לשבת, תוספות שבת, בין השמשות, שבת גמור, שכל זמן מוסף בשביתת שבת, והם שלשה זמנים המסלקין את שעבוד המלאכה, ואח"כ זוכין לדיבוק באור השבת בשלשה ענינים, שירות ותשבחות, קידוש, ועונג שבת שהוא הסעודה:
17
י״חבמדרש השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה הה"ד וחנפי לב ישימו אף וכו' לא ישועו כי אסרם אעפ"י שהם רוצים לשוב להקב"ה ובאין לעסוק בתפלה אינם יכולים למה כי אסרם שנעל בפניהם כך הי' פרעה רוצה לעסוק בתפלה ואמר הקב"ה למשה עד שלא יצא לך והתיצב לפניו, ויש להבין מי עיכב בידו לעסוק בתפלה לאחר מכאן, וגם אם לא הי' רוצה הקב"ה לשמוע תפלתו היתכן שיצטרך לעצות למנעו מתפלה, ומה מני יהלוך אם יתפלל ואין שומע לו כמ"ש ישועו ואין מושיע על ה' ולא ענם:
18
י״טונראה שגם פרעה הרגיש שאחר אשר הרבה כ"כ לפשוע בישראל והעיז פניו בהקב"ה לומר מי ה' אשר אשמע בקולו וגם את ישראל לא אשלח שפירש הספורנו וגם אפי' שידעתי את ה' נמי לא בשביל זה אשלח את ישראל, שמעתה לא נשאר לו שום התנצלות לומר כי בשגגה היא שלא ידע את ה', אינו בדין שישמע ה' את תפלתו, וע"כ יצא לבקש עכ"פ במדת החסד, ובאשר שהיו אז ישראל בתכלית השפלות במ"ט שערי טומאה וכמ"ש ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים אלא שנהג עמהם בחסדו הגדול, וע"כ לא יתכן אז לסגור שערי החסד כדי שלא יכנס תפלת פרעה שהרי היתה צריכה להיות פתוח עבור ישראל ואם להיות שערי החסד פתוחים לאלו ולא לזה, צריכין לזה זכות גדול, וכענין בקריעת ים סוף שהי' ים למצריים בעוד שהי' יבשה לישראל, ושכיח בזה קטרוג כמו שהי' על הים מה נשתנו אלו מאלו או יצילו כולם או יאבדו כולם, ובמדרש שע"ז כתיב ויושע ה' ביום ההוא, גם אז שהיו ישראל במצרים כעובר במעי בהמה וכחד גופא חשיבי, הי' קשה מאד עוד יותר מקריעת י"ס שהי' אחר היציאה, ע"כ יותר נקל הי' למנוע את פרעה מתפלת הבוקר שהוא חסד, ובשאר היום לא הי' לו מקום להתפלל כנ"ל:
19
כ׳ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם וגו' העתירו בעדי, ובא"ע מלת העתירו בעדי היתה ראוי' להקדים, כי הטעם העתירו בעדי ותסור זו המכה ואז אשלח אתכם וכו' עכ"ל, וי"ל שבדקדוק גדול נאמר, בסדר הזה, דהנה כתיב לעיל (ז' ג') ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי וגו' וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים, והטעם כי למען גאולת ישראל לא הי' צריך לכל אלה, ואם פרעה יסרב לשלחם הי' יכול לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצרים, או כמ"ש ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, אבל הכוונה שיתפרסם שמו הגדול והקדוש בעולם ע"י ריבוי המופתים אחר סירובו של פרעה ואחר הבחנו עשר פעמים הוא וכל חכמיו וכל חרטומיו, עד שלא נשאר שום ספק בכל העולם ונתגלה ונתפרסם אשר הוי' הוא אלקים, וכמו שאמר יתרו שלא הניח ע"ז שלא עבדה והי' בקי בכל עניינם, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, וע"כ היתה הכוונה שפרעה ומצרים יעשו תשובה ויכירו את מעשה ה' ויקבלו עול מלכותו עליהם ויתנו לו כתר מלוכה כמו שיהי' לעתיד, וע"כ אם אמר העתירו בעדי ואשלחה וגו' לא הי' זה נחשב לתשובה כלל אלא כעין משא ומתן ותנאי קודם למעשה אם תעשה לי כך אז אעשה גם אני לך כך, ואין זה נחשב לתשובה כלל שהרי אלמלא לא תסור ממנו המכה הוא נשאר בסירובו, ועיקר התשובה היא מחמת הכרת החטא ולהצדיק עליו את הדין, וכמ"ש ואתה צדיק על כל הבא עלינו ואנחנו הרשענו, ואחת היא אם יסור ידו ממנו או אפי' יוסיף להכותו על אחת שבעה, נמי הוא מתחרט על עוונו, וזהו שאמר פרעה ברישא אנכי אשלח אתכם בלתי שום תנאי ואפי' לא תסור ממנו המכה נמי בדעתו לשלח ואז רק אז יתכן לבקש מהם שיעתירו בעדו, וע"כ הגם שבמעשה העתרה קודמת שזה יתכן ברגע אחת מ"מ לכוונה הנ"ל נכתבה לבסוף, ואולי גם האבן עזרא לא קאמר אלא על המעשה אבל למקראה בודאי קבלת השילוח קודם:
20
כ״אוזה לימוד גדול בענין התשובה והחרטה איך צריכה להיות בלי שום תנאי, ואחת היא אם יתפלל ויענה או אם ח"ו לא יענה, ואפי' ח"ו עוד יוסיף להכותו אחת תהי' בעיניו החרטה והתשובה, ואז היא כשובה שלימה ובודאי תתקבל תפלתו, כמו שהבטיח לנו כמ"ש כה' אלקיני בכל קראינו אליו:
21
כ״בכצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' הקולות יחדלון והברד לא יהי' עוד וגו' וברש"י כצאתי את העיר מן העיר אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מליאה גלולים, ויש להבין למה במכת צפרדעים כתיב ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה וגו' וכן במכת הערוב כתיב ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' וכן במכת ארבה ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה', דבכל אלו משמע מיד בתוך העיר, ולמה ישתנה הדבר במכת ברד:
22
כ״גונראה דהנה יש לדקדק דבמכת ברד כתיב נטה את ידך על השמים פירש"י ומדרש אגדה הגביהו הקב"ה למשה למעלה מן השמים, ויש להבין למה לא פירש כן במכת חושך דכתיב נמי נטה ידך על השמים שהגביהו למעלה מן השמים:
23
כ״דונראה דהנה במכת ברד כתיב ואש מתלקחת בתוך הברד, וברש"י נס בתוך נס האש והברד מעורבין והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם, פירוש שהופיע כח עליון שהוא למעלה מהתחלקות אש ומים, והיו מתבטלין ממחלקותם, והנה שמים אמרו ז"ל שהם מאש ומים פתוכין זה בזה, והיינו שמאיר עליהם אור גדול עליון למעלה מההחלקות אש ומים, עד שאש ומים מתבטלין אליו, ע"כ יכולין לדור בכפיפה אחת, וע"כ פירש בהא דנטה ידך על השמים, היינו להוריד המכה ממקום עליון זה, שגם השמים שהם אש ומים מתבטלין אליו, ומובן שהיא למעלה מהשמים, ע"כ פירש שהקב"ה הגביהו למשה למעלה מן השמים כדי שיוריד המכה משם, אבל במכת חושך אין בו ענין זה, ע"כ לא פירש בו זה, כי לאו מלישנא דכתוב דייקו רבותינו ז"ל כן, אלא ביודעם הענין שכן הוא פירשו כן:
24
כ״הוהנה בהא דלא התפלל בתוך הכרך לפי שהיא מליאה גלולים, יש להבין למה מעכב זה בעד התפלה, מ"ש מצואה דכתיב והי' מחניך קדוש ומ"מ בכיסוי תליא מילתא וגלולים מעכבים אפי' מבית לבית בכל העיר, ועוד הרי אנו שרויין בין העמים עוע"ז ולא מצינו שאסור עלינו התפלה, ומפורש בכתוב מלכים (א' ח') בתפלת שלמה המלך ע"ה ושבום שוביהם אל ארץ האויב רחוקה או קרובה וגו' והתחננו אליך בארץ שוביהם וגו' והתפללו אליך דרך ארצם וגו' הרי כי התפלה ישנה בגלות אף שמליאה גלולים:
25
כ״ואך נראה דשאני תפלה זו של משה במכת הברד, באשר כל מכת הברד באה ממקום עליון הכולל כל הפכים, ע"כ לסלק זו המכה נמי הי' צריך להגיע בתפלתו כ"כ למעלה מכל הפכים, ע"כ הי' מזיק לזה ע"ז אף שאיננו אתו בבית, אלא שהוא אתו בעיר שהיא כלל אחד, וכן מצינו נמי במאמר החודש הזה לכם שהי' בארץ מצרים ולא בתוך הכרך מפני שהיא מליאה גלולים, כי דיבור חמור כזה הפיח רוח חיים חדשים ממקור החיים בלב ישראל כמו שהגדנו בזה באריכות במק"א, ע"כ הזיקה נמי ע"ז שהיא בכלל העיר, אבל שאר התפלות וכן תפלת משה במכות צפרדעים ערוב ארבה שלא הי' בהם ענין זה לא הזיקה ע"ז שהיא בתוך העיר:
26