שם משמואל, וארא ב׳Shem MiShmuel, Vaera 2
א׳שנת תרע"ב.
1
ב׳וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל ש' ושמי הוי' לא נודעתי להם. ידועה הקושיא שכמה פעמים איתא אצל האבות שם הוי', הרי שנודע להם שם זה, וכבר דברו בזה רבותינו הראשונים ז"ל, ונראה דהנה במד"ר (במדבר פ"ג) ובילקוט (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב, אשרי מי שבחרו הקב"ה אע"פ שלא קרבו וכו' אי זה שבחרו זה אברהם שנאמר אשר בחרת באברם, אבל הוא לא קרבו וקרב את עצמו, יעקב בחרו הקב"ה וכו' והוא לא קרבו וקרב את עצמו, דוד בחרו וכו' וקרב את עצמו. ע"כ, והפירוש של לא קרבו הוא עפ"י מה שפירש"י פ' נח את האלקים התהלך נח, נח הי' צריך סעד לתמכו, אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו, ויש להוסיף עוד כי כל אלו היו נרדפין, אברהם מפני נמרוד כבמדרש (ויקרא כ"ז) שחושב והולך כל הצדיקים שהיו נרדפין, ובטבע אנושי איש נרדף לבו בל עמו, וצמצם את כל חושיו ומחשבותיו, אך במה שהקב"ה מקרב את איש ההוא, בזה עצמו מכניס השי"ת בו כח התקרבות, שיהי' הוא עצמו כל הכחות שלו מקורבים, שכל מחשבותיו יהיו מצומצמים בדבר שהוא רוצה, בתורה או בתפילה, ולא יטרדוהו ויבלבלוהו מחשבות שונות, וכן כל התשוקות שלו יהיו מצומצמות, ויפרק ממנו עול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם, וכן המוח והלב יהיו מאוחדים, שכל מה שישכיל השכל שכך ראוי לעשות, יהי' הלב חושק ולא לזולתו, אבל הם ע"ה לא היו נעזרים בזה מהשי"ת, אלא היו מתחזקים מאליהם, וע"ז שייך לומר בחרו ולא קרבו, שלא הי' נעזר מהשי"ת על ענינים האלה, רק הוא בעצמו הי' מתחזק עד ששם כל הבחינות שבו לאחדים בידיו, ואיש כזה יוצדק לומר עליו שהוא אחד, שהרי מתאחדים בו כל הכחות, וזה יש לפרש מה שנאמר באברהם אחד הי' אברהם, וכן יעקב, אף שהי' כל ימיו נרדף כאמרו לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, מ"מ היו כל הכחות שלו מתאחדים בעבודת השי"ת, וכן דוד, אף שלא היו נעזרים בזה מהשי"ת, וע"כ פעלו בכח קדושתם לאחד ולקשר כל העולמות, אברהם הוריד השכינה מרקיע הז', יעקב איש תם יושב אוהלים, ובזוה"ק שהם עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגליא, והיינו משום דאדם הוא עולם קטן, ובו נרמז כל העולמות וכל המציאות, במה שהוא מקשר את כל חלקיו, בזה הוא מקשר את כל המציאות, וזה הוא הפי' לא קרבו אלא הוא קירב את עצמו, היינו שקירב את כל חלקיו והיו לאחדים בידו, ובזה עצמו נתקרב להשי"ת, והיפוך מזה הי' עשו, קוצץ בן קוצץ נאמר על עמלק, והיינו דבמד"ר ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת, מפוזר ומפורד כאדרת, והלשון מפוזר ומפורד באדם אחד לכאורה מחוסר הבנה, אך הפי' הוא כנ"ל, מפוזר הוא שחלקי השכל שבו היו מפוזרים, ואף שהיו בו נכמות גבוהות ולא יתכן שלא נתעוררה בו לפעמים מחשבה טובה, מ"מ היתה מתבטלת בהמון מחשבות רשע וטרדתו בכסופין דהאי עלמא, וכן התשוקה וחשק שלו היו מפוזרים כמו המון מחשבותיו והבליו, ומפורד יוצדק לומר על שהלב הי' מפורד מהשכל, שאף שהשכיל לפעמים דבר טוב, הי' בלתי נשמע לחשק ותשוקות הלב שהי' רק לרע כל היום, ומצינו ביעקב כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו שהלשון כנוסו נמי צריך לפרש כנ"ל, וע"כ יעקב הי' מאחד ומקשר כל העולמות להשי"ת, ועשו הי' מקצץ ומפריד ועליו נאמר ונרגן מפריד אלוף:
2
ג׳היוצא מדברנו אלה, שיש צדיקים כגון אבות העולם ודוד המלך ע"ה שהיו מתחזקים מאליהם לקשר ולאחד כל חושיהם ומחשבותיהם ותשוקותיהם בעבודת השי"ת, ולא הי' שום ענין וטרדה מטרידם ומהבלם מאומה, וכ"ז הי' בכח עצמותם אף בלתי שהי' נעזרים ע"ז מהשי"ת, וזה נקרא שלא נתקרבו אבל הם קרבו את עצמם, וייש צדיקים שהיו בענין זה נעזרים מהשי"ת, וזה ענין הכתוב שהתפלל דוד המלך בשביל כל ישראל יחד לבבי ליראה את שמך, שוהיו כל החישים לאחדים בידו ליראה את ה', וכמ"ש תעיתי כשה אובד בקש עבדך, כי מי שמחשבותיו שוטטים אנה ואנה בלי מנוח זה נקרא תועה בשדה ופונה כאן וכאן בלי מצוא דרך נכון, וצריכין לזה עזר מהשי"ת:
3
ד׳והנה ענין זה נקרא דעת כי דעת היא לשון חיבור, וכמו שפירש"י (בראשית י"ח) בפסוק כי ידעתיו, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו עיי"ש, הרי כי קירוב וחיבור הוא לשון דעת, אלא שאברהם לא המתין עד שנתקרב אלא שהוא קירב א"ע, והחיבור הי' מלמטה למעלה, ולפי התקרבותו נתקרב כנ"ל, שחיבר את כל חלקיו של עצמו, לעומת זה נתקרב גם הוא ונתחבר למעלה, ונראה דזה ענין ששת ימי המעשה ושבת, דבששת ימי המעשה צריך כל איש להתחזק ביותר בצמצום החוש, ולפי ערך עבודתו בששת ימי המעשה זוכה בשבת לבתי' דעת, כי שבת הוא דעת, כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם, ובשבת הוא זמן יותר מסוגל שיתקשר האדם בכל חושיו, כי אז מקרבין לאדם מן השמים, ולעומת הקירוב שנתקרב מלמעלה נולד באדם עצמו ג"כ כח הקירוב, וביכלתו לקרב כל חלקי חושיו להיות לאחדים בידו כנ"ל:
4
ה׳ולפי דברים האלו יש לפרש הכתוב וארא וגו' באל שדי, כי ידוע שהוא שם הצמצום האומר לעולמו די, וצמצום הוא היפוך הקירוב והחיבור, והיינו שהאבות לא נתקרבו אלא הם קרבו את עצמם, וזה ושמי ה' לא נודעתי להם, היינו ששם הוי' הוא שמהוה כל העולמות ומחמת התהוותם ממנו ית"ש יש להם קירוב וחיבור בצד מה, כמשפט העלול להעילה וזה נקרא ידיעה כנ"ל, שידיעה היא לשון חיבור, כלומר שלא נתחברתי עמהם, שבשביל זה יהי' להם כח החיבור כנ"ל, אלא שהם נתקרבו ונתחברו מעצמם, ומעתה לא קשה מה שנאמר להם כמה פעמים שם הוי', ויוצדק מה שנאמר לא נודעתי ולא לא נראיתי, ויוצדק ג"כ מה שלא נאמר ואודע להם באל ש', כי אדרבה שם זה איננו שם החיבור, ויתכן עוד לומר בטעם שם הוי' שנאמר נודעתי, כי שם הוי' מספרו במלוי אלפין מ"ה גימטריא אדם, ושם אדם פרשו ז"ל אפר דם מרה, והוא קיבוץ חלקים שונים, ע"כ יוצדק בו לשון נודעתי שהוא לשון חיבור כנ"ל:
5
ו׳ולפי דברים הנ"ל יש לפרש התשובה למשה רבינו ע"ה למה זה שלחתני, דאם עוד לא הי' הקץ למה מיהר לשלוח אותו אל פרעה, שהרי הרע עוד לעמך, ולהנ"ל יש לומר דהנה טעם הגלות בפשיטות שיתבחנו עצם מהות ישראל בהיותם בין הטמאים ולא למדו ממעשיהם, בני ישראל נחתין בני ישראל סלקין, וכמ"ש זוה"ק (ח"א קמ"ז: בס"ת), ביעקב אבינו ע"ה, כיון דאתדבק בהימנותא דלא איצטריך לי' לאתבחנא בההוא אחר דאיתבחינו אבהן דילי' דעאלו בשלם ונפקי בשלם, וכעין זה היו ישראל במצרים, ישראל הם קדושים והתורה העידה עלינו סוגה בשושנים, בגלות מצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם, והיו מושלים עליהם ועל בניהם ודכו לארץ חיתם, ומ"מ ישראל התחזקו בעצמם ולא נתבטלו בעצמם, ולא הניחו דרגין שלהם, ויצאו כולם זרע קודש בלי פסול, גן נעול אלו הזכרים גל נעול אלו הנקבות, ואחת היא ופרסמה הכתוב, והנה כל מעלתם זה שהי' קדושים הי' להם מלידה ומבטן מחמת קדושת האבות, שהולידו זרע קודש כי רוב הנולדים דומים בטבעם להמולידים, וכפי כוונתם וקדושתם בשעת שהולידום, אך ענין גזירה הרביעית לא תאספון לתת תבן לעם ולהטריד כל חושיהם בבהלה ומהירות, הרצים יצאו דחופים ומבוהלים לילך לבקש תבן מאשר ימצאו ויפץ העם בכל ארץ מצרים, וזהו היפוך דעת דקדושה כנ"ל, שיהיו כל חושיהם לאחדים בעבודת השי"ת, וא"כ גזירה הרביעית היא הבחנה לענין דעת דקדושה, וזה לא הי' להם מחמת ירושת אבות שהרי גם האבות לא הי' להם זה מלמעלה, שיהי' ענין זה דבוק בהם כמו טבע להוריש לבניהם, רק הם קרבו את עצמם כנ"ל, מה גם שזה אינו ענין תלוי בלידה שיהי' הנולד דומה למוליד כמובן, ע"כ לא הי' ענין לגזירה זו עד כאן שהרי לא הי' להם המעלה שיהיו צריכין להבחן:
6
ז׳אך הנה ידועין דברי מהר"ל, שעיקר הגלות הוא הפיזור, וההפרש בין גלה לגאל שגלה הוא בהא, והא היא ד' ויוד באמצע, הד' מורה על הפיזור לד' רוחות ורק נקודה קטנה שהיא היוד באמצע, להורות שעדיין נשאר נקודה טמונה שעל ידה יכולין עוד להתאחד ולא אבדה תקותם, וגאל הוא אות אלף באמצע שהיא האחדות, וע"כ שורש הגאולה היא הקיבוץ, והנה הקיבוץ והתאחדות בין ישראל אי אפשר רק ע"י שכל אחד ואחד בעצמו מקבץ כל חלקיו וחושיו כנ"ל, ובאשר האדם הוא עולם קטן, כמו שהוא בעולם הקטן כן הוא בגדול, וסימנך בקטן החל ובגדול כלה, וע"כ כל עוד שכל אחד ואחד איננו מקובץ בעצמו, היפוך עשו שהוא מפוזר ומפורד כנ"ל, בלתי אפשר שתהי' הגאולה לקבץ הנפזרים, ומקרא מלא הוא לכן גלה עמי מבלי דעת, ע"כ עצת ה' היא תקום שמשה רבינו ע"ה שהוא דעת כנודע הוא הוא הגואל, והוא השפיע בחי' דעת בישראל, לא כמו שהי' אצל האבות שבחרו ולא קרבו כנ"ל. כי דור הזה בלתי אפשר הי' שיתקרבו מעצמם ואת עצמם כנ"ל. אלא שבזכותו פעל שהשי"ת נתחבר עמהם וזה גרם חיבור בין כל חלקי האיש בין בכלל בין בפרט, וכמ"ש בתחילת המאמר, וזה וידעתם כי אני ה' שהשי"ת נתן בהם בחי' הדעת, וע"כ איתא במדרש שמות שהשי"ת אמר למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, כי בלי משה רבינו ע"ה שהכניס בהם בחי' הדעת בלתי אפשר ה' להם להגאל, ומעתה כאשר משה רבינו ע"ה נשתלח בשליחות הראשון והכניס בהם בחי' הדעת, שוב צריכין להבחן בענין הדעת וזה הגזירה הרביעית, ונראה שבענין זה נמי נמצאו שלימים כי אחר כל הטרדות והבהלות נשארו בבחי' זו, והיו מקובצים בכלל ובפרט, וע"כ נאמר ויוכו שוטרי בנ"י וגו' שהיו חסים על חבריהם לדוחקן וקבלו לרצונם מכות מפני שלא יכלו לסבול דוחק חבריהם, וזה לאות שנשאר בהם בחי' דעת שהיא קיבוץ שאם לא הי' בפרט לא הי' נמי בכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט:
7
ח׳וממוצא הדבר אנו למדין הנה אנחנו בגלות אדום שהיא קליפה קשה היפוך בחי' הדעת, וכמו שנולד מפוזר ומפורד כנ"ל. עד כמה אנו צריכין להתחזק בצמצום כל החושים בתורה ותפלה, ושיהי' חשוקת הלב נמשך אחר ידיעת השכל, בששת ימי המעשה, ואח"כ לקבל הארה זו מלמעלה בשבת כנ"ל:
8
ט׳במד"ר כי מה האדם שיבא אחר המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד וכו' עד אני ארבה ולבי לא יסור, אמרו רבותינו בא זה שעה עלה יוד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה וכו', ועל משה כיצד וכו' אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעות לעם הזה התחיל לדון לפניו וכו' נראה דשלמה המלך לפי השגת שכל אנושי ואפי' לפי חכמתו היתירה הי' החשבון צודק שיבו לא יסור, כי באם הי' טועה בחשבונו לא הי' צריך קרא לאמר טעם כי מה האדם שיבוא אחר המלך, רק בפשיטות שלב אדם מלא טעיות. וגם לא הי' נקרא חכם מכל אדם אשר כמקרה הכסיל גם הוא יקרהו שחושב וטעה, א"ו שהחשבון הי' צודק שלפי מעלת נפשו וחכמתו כל תשוקת עוה"ז וכסיפין דהאי עלמא לא הי" תופסין מקוה אצלו כלל, מה גם אשה חמת מלא צואה, ומה שהשתדל בנשים נכריות הי' כדי להכניע כל כחות חיצוניות להקדושה, כמבואר בספרים הקדושים, ולא הי' שייך כלל אצלו שיסורו לבבו. אך מחמת שורש כל דבר למעלה למעלה מקום שאין כח בו"ד שיהי' לו שום השגה שמה, והמצות הם עצות מרחוק כדי לתקן כל הדעות וליישר כל המעשים כמ"ש הרמב"ם, הייני שאיננו עצה לפי השגת שכל אנושי להבין תכלית התועלת אלא עצות מרחוק, ואפי' בדברים שלכאורה נראה הטעם נגלה אין לחשוב ולומר כי זה הוא, אלא כח עליון נעלם הוא המושל ומטה את לבב האיש, והוא מסבות מתהפך ומצות התורה הם מניעי כח גלגל נעלם הזה, והביט בתורה וברא את העולם ואורייתא מחכמה עלאה נפקת, וזה יוד שבירבה אות קטנה רמז למיעוט התבוננות בה, כמ"ש הרמב"ן פ' בראשית, והיא עלתה ונשתטחה בקובלנא על שלמה שחושב את השגתו לעיקר ואינו מבין שממנה הכל. וכמו שהי' באמת בסוף שנשיו הטו את לבבו, כ' כח הנעלם הוא המושל ומטה את לבב איש. וזה תוכחת מגולה לכל איש לבל יהי' קל בעיניו שום דבר קל אפי' מנהג בעלמא של תורה, אף שלפי שכלו יהלל איש והתברך בלבבו שזה לא יזיק לו, ועדיין ישאר נאמן לה' לתורתו, וכמ"ש בספר התניא שזה מלאכתו של יצה"ר להחליק הדבר בעיני איש שעדיין ישאר דבוק בה' ובתורתו. עיי"ש, ידע וישכיל כל איש שזה הוא פיתוי של יצה"ר, ושלמה המלך ע"ה לעד:
9
י׳וכעין זה הענין שמץ מנהו הי' במשה רבינו ע"ה, שמחמת שלא הי' יכול לסבול צערן של ישראל יצא לידון לפי השגתו, ושפיר הקשה למה הרעות, וכמו שפרשו המפרשים ז"ל, אבל הי' לו לידע שלא זה הנגלה הוא טעמו של כל השליחות אלא אמיתו של דבר היא טעם נעלם מאד שורשו בראשית המציאות, ושוב אין כאן עוד קושיא ושאלה. וזה וידבר אלקים אל משה, אלקים, הוא שם כח הנהגה, ויאמר אליו אני הוי', והיינו כי ההנהגה היא נמי משם הוי' המהוה כל נמצא וממילא שהוא קודם וראשית כל המציאות, וע"כ אי אפשר שיהי' לשום נמצא השגה בהנהגתו, לשפוט בשכלו שכך צריך להיות או כך, אדרבה צריך לכוף את אזנו ולידע שבלתי אפשר היי באופן אחר. ורק להתבונן ולחפש בגנזי דמלכא ניתן הרשות למי שראוי לה אולי יזכה ויבין:
10
י״אבמד"ר שאו שערים ראשיכם שלמה אמר פסוק הזה בשעה שהכניס הארון לבית קה"ק עשה ארון של עשרה אמות וכו' כיון שבא להכניסו לא הי' יכול עמד שלמה והי' מתבייש וכו' אמרו רז"ל הלך והביא ארונו של דוד ואמר ה' אלקים אל תשב פני משיחך, אמר ר' ברכי' בשם ר' חלבו באותו שעה חי' דוד וכו', האומנם שלא רחוק שיהיו הדברים כפשוטן ואפי' התנאים ואמוראים מצינו להם עובדות כאלה, כמו שאמר אנטונינוס לרבי ידענא דאפי' זוטרא דבכון מחי' מתים, אבל יהי' מכאן ראי' שאין טומאה בצדיקים, ואפי' לר"ב שחי' דוד ותאמר נמי שחי' עוד קודם הביאו לביהמ"ק מה שאין לשון הביא ארונו סובל זה, מ"מ עדיין יקשה להסוברים דמתים לעתיד יהי' צריכין הזאת שלישי ושביעי, מפני שנגע בעצמו, איך בא לפני שערי בית קה"ק, ולדידהו צ"ל שהליטו במאמר הזה דבר חכמה הנאמרת ברמזים, דהנה להיות שישב אלקים את האדם על הארץ הוא דבר המפליא, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה בתפלתו, והוא בלתי אפשר כי אם ע"י הכנעה יתירה, וכמאמר הכתוב אני את דכא, וכמו שביאר מהר"ל זצללה"ה מפני שהתחתונים הם עלולים ביותר לכן מתדבק בהם העילה, וע"כ הנדכא והעני והשפל בעיני עצמו ביותר הוא כלי להשראת השכינה ביותר, והנה שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר' ר' זושא זצללה"ה אהא דאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני [על טעם פרה] ממני דייקא, כי אי אפשר לידע טעם פרה לגודל מעלתה רק מי שהוא שפל וענו מאד, וע"כ משה שהי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה אמר לו השי"ת לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ושלמה המלך ע"ה באשר להנהגת המלוכה צריך להתנהג בגבהות קצת, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול [וכענין זרוק מרה בתלמידים] ע"כ לא נגלה לו טעה פרה. ודפח"ח, וכן נאמר גם לענין השראת השכינה למטה שהיא מרומז בהכנסת הארון לבית קה"ק, שבלתי אפשר רק ע"י איש ענו מאד כמשה רבינו ע"ה, אך יש להבין משה רבינו נמי הי' מלך כמ"ש ויהי בישרון מלך, אך הוא הדבר שמחמת ענותנותו הגדולה מאד שלא הי' מוצא בעצמו שום מעלה, וכמו שכתבו בפירוש הכתוב שלח נא ביד תשלח, שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יתר טוב ממני, א"כ לא הי' לו שום מדה ידועה רק מה שהי' בטל אל השי"ת בתכלית הביטול, ונמשך רק אל כל אשר יהי' רצון העליון יתברך, ע"כ הי' יכול להשתמש בכל המדות, והי' כהן ולוי ומלך הכל יחדיו, וזהו הענין ששלמה לא הי' יכול להכניס הארון לבית קה"ק עד שהביא ארונו של דוד, היינו שלבש בלבוש דוד אביו, וכמו שאמרו ז"ל לבש אדם לבושו של אביו הרי הוא כיוצא בו, ופרשו דהיינו מדתו של אביו, והנה בדוד המלך ע"ה מצינו ג"כ ענוה יתירה כמ"ש ואני חרפת אדם ובזוי עם, אנכי תולעת ולא איש, וע"כ הי' בו כל המדות יחדיו, וכמו שאמרו ז"ל עדני העצוני כשהי' יוצא למלחמה הי' קשה כארז וכשהי' עוסק בתורה הי' מעדן עצמו כתולעת, וע"כ שלמה שנתבייש מאד איך עם כל גודל חכמתו נעלם ממנו מה שידוע לכל שאמתא באמתא היכי יתיב, והוא עשה ארון של עשר אמות להכנס בפתח של עשר אמות, ע"כ נעשה לשעתו שפל בעיני עצמו מאד, וזה שלבש מלבושי של אביו ונרמז במה שהביא ארונו של דוד, ע"כ אז רק אז נכנס הארון:
11
י״בוהנה המדרש הביא זה לפתיחה למאמר השי"ת ראה נתתיך אלקים לפרעה, ונראה הענין שהי' נצרך שמשה עצמו יהי' כבד פה ושישתתף עמו אהרן שיהי' נביאו, והרי מצינו אח"כ שהי' משה עצמו מלמד לישראל את התורה, וכל המצות שאמרם לישראל אמרם הוא בעצמו, ואמרו ז"ל כיצד סדר המשנה נכנס אהרן שנה לו משה פרקו נכנסו אלעזר ואיתמר שנה להם משה פרקו וכו' עד שנה להם משה פרקו נמצא ביד אהרן ארבעה, הרי שד' פעמים החזיר משה את הפרק וכאן לא הי' יכול לדבר, הגם שיש לומר שנתרפא לשונו במ"ת כמ"ש מרפא לשון עץ החיים, וכמ"ש במדרש ריש דברים, אך שם משמע שזה הי' רק במשנה תורה, ובמק"א אמרנו הטעם משום דמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן ולא הי' שכינה מדברת מתוך גרונו כמו בשאר התורה, וא"כ בשאר התורה לא הי' משה המדבר כלל, וע"כ לא הזיק לו מה שהי' כבד פה, אבל במשנה תורה אלמלא נתרפא לשונו לא הי' יכול לומר, ולפי"ז יש לומר דגם במצרים שכינה מדברת מתוך גרונו, והשומע קולו של משה הי' כמו נביא השומע קול ה', וע"כ ישראל במצרים שהיו בלתי ראויים מה גם פרעה הרשע, לא היו ראויים לשמוע קול ה', וע"כ הוצרך שאהרן יהי' נביאו, וזה שכתב הרמב"ן בפסוק ויצוה אל בני ישראל, וז"ל והשם אמר אליו ראה נתתיך אלקים לפרעה וכו' כאשר האלקים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם, והנה זו מעלה גדולה למשה זכה בה בענותו שהי' בוש לדבר בערלת שפתיו. עכ"ל, ונראה להוסיף בה דברים שזכה בענותו היתירה שהי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ואני את דכא כתיב, וע"כ הי' הוא עצמו מעון לשכינה ושכינה מדברת מתוך גרונו, וע"כ הביא המדרש פסוק שאו שערים ראשיכם ודורש את כל המאמר הנ"ל, שלהשראת השכינה הוצרך שלמה להתלבש בלבושו של אביו, ומזה יובן כל ענין והכוונה של הפסוק ראה נתתיך אלקים לפרעה:
12