שם משמואל, וארא ד׳Shem MiShmuel, Vaera 4
א׳לשבת ור"ח שבט.
1
ב׳בספר יצירה המליך אות צ' בלעיטה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם דלי בעולה ושבט בשנה וקרקבן [וגרסת הראב"ד והמסס, והוא הוא אלא שקרקבן בעוף והמסס בבהמה] בנפש, יש לפרש כי לעיטה מצינו בעשו הלעיטני נא, שהי' להוט אחר תאוותיו, וגם כל התאוות נכללין בלשון אכילה, כי אם הלחם אשר הוא אוכל, אכלה ומחתה פי', ולהיפוך מצינו צדיק אוכל לשובע נפשו, והוא עוד מצוה ומקיים בכל דרכיך דעהו, הרי כי ענין צדיק הוא המהפך אפי' דברים גשמיים להקדושה ע"י שמברר ומדחה ממנו הפסולת [ומצינו רמז לזה באות צ' שהיוד שבאחורי הצדיק, וידוע שלשון אחורים הוא דבר שאינו עיקר. אבל הוא החזיר פניו לגבי הצ' לקיימא אפין באפין], והיינו שעושה מדבר שהוא באחורים נמי פנים שהוא הרצון ע"י שמדחה הפסולת ונשאר כולו קודש להשי"ת, וזהו שהמליך אות צ' כי מלך יש בידו וברשותו לנהג ולהמשיך את בני המדינה לרצונו בלעיטה, לעשות את הלעיטה שהוא מדתו של עשו, לתקנו ולהפכו להקדושה, וזה עצמו הוא הכתר מלכות שמורה שהוא נבדל מהדבר, ואז יש בכחו להפכו ולהטהו לטוב, וצר בו דלי בעולם, רומז לתורה שנאמר יזל מים מדליו, והיינו שניתן זה בטבע המזל להתהפך בכח התורה, ובמדר"ת האזינו ומזין עליו מים טהורים מדלי. עיי"ש, והוא כעין מי חטאת המתהפך מטומאה לטהרה, ושבט בעולם, היינו שזמן חודש שבט מסוגל לזה שכל איש ואיש אפי' שעדיין ברוחוק מקום יכול לבוא לבחי' זו להיות נקרא צדיק אוכל לשובע נפשו, ולפי סדר הדגלים מיוחס חודש הזה לאשר שנתברך בשמן שיש בו ג"כ ענין התהפכות, שהרי שמן מחכים אף שזית משכח, ומשום דע"י כתישה נשתנה ונתהפך מרע לטוב, וכן הוא באדם ע"י ביטוש וכתישה וכמ"ש הזוה"ק האי אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כן גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא, וקרקבן או המסס בנפש, שעמנו לברר המאכל לדחות הפסולת לחוץ וחלקי הזן משלח לכבד ומשם ללב עד שנהפך ליתן חיים בהאוכל, והכל ענין אחד:
2
ג׳והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'. ובפסיקתא ששבת ור"ת יעלו שני פעמים ביום ההוא להשתחוות, ביאור הענין דהנה מה שלא נצטוינו לעלות ולראות אלא בשלש רגלים, יש לומר הטעם, כמו שאמרו ז"ל דאין אומרים הלל בר"ח משום דלא איקדיש בעשיית מלאכה, ושבת משום דלא איקרי מועד, והיינו דלֵרָאות לפני ה' מובן שהפנים צריך להיות נקי מכל שמץ ומאיר ע"י צלם אלקים שעליו, ובלא זה האדם צריך ללבוש בושת באיזה פנים יתראה לפני השי"ת, וכענין שנאמר ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים. ומי הוא שיאמר זכיתי לבי והנני ראוי להראות, אך בשלש רגלים פסח זמן יציאת מצרים שהי' אז ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק מצד חסד ה' העלם למדריגה גבוה מאד, ובעוד שבעה ימים ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, כן בכל שנה נתעורר חסד ה' בימים אלו, כמו אז אתי מלבנון כלה במד"ר מחומר ולבנינ' ועשיתיך כלה, כן גם עתה בימים האלו אף מי שאינו ראוי מקרבין את האדם וכל מי שבא לטהר מושיט צו ה' יד ימינו, וע"כ אז הוא זמן ראוי לעלות ולראות אפי' למי שאינו ראוי, וכן כל הרגלים הם הלויין ביציאת מצרים, וגם מצד עצמם שבועות זכות מתן תורה, ומה שאמרו נעשה ונשמע, ובמד"ר שלא נאמר בשבועות חטאת שכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם, וכן סוכות הוא ימינו תחבקנו, אתר התשובה הגדולה של ר"ה ויוהכ"פ מקרבין את האדם אעפ"י שאינו ראוי, ע"כ אז הוא זמן לעלות ולראות, אבל שבת היא מעין עוה"ב ושמה אין שום ויתור, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, והיינו שקדושת שבת חל על האדם עפ"י מדותיו ועשיותו בששת ימי המעשה, וזהו שאינו נקרא מועד כי מועד הוא מלשון קיבוץ, ואז הוא זמן שמחמת קיבוץ הכלל נתקרב אפי' מי שאינו ראוי מפאת חסד ה', אבל שבת לא איקרי מועד והיא מעין עוה"ב שכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו וכל אחד מקבל לפי מה שהוא בפני עצמו, ושוב מי הוא שערב לבו לבא בכח עצמו לראות לפני ה' אלקים, וכן ר"ח אעפ"י דאיקרי מועד ויש לו מעלה זו שנתקרב אדם מצד הכלל מ"מ איננו איקדש בעשיית מלאכה, והיינו די"ב ראשי חדשים הם כנגד י"ב שבטים, ומכל מקום בכל ר"ח מקריבין קרבן מוסף בשביל הכלל כולו ולא בשביל שבט השייך לו, והטעם משום דכולם יונקים זה מזה, והוא כדמיון מראה המלוטשת היטב כשמעמידין אותה נגד האור נראה בה האור והיא מאירה ג"כ לפי ערך הליטוש, ואם היא מלוטשת וצחה ביותר, היא מאירה ביותר, כ"כ כל ישראל הם כמו מראה מלוטשת שהשבט שהוא מאיר בחודש הזה האיר אל עבר פני המראה שהם כל ישראל ושבים כולם להיות מאירים, והם כדמיון אור הלבנה המקבלת אור מהשמש ומאירה להארץ באשר היא כמו מראה מלוטשת, אך האור האיר רק לפי ערך הליטוש, ובאשר איננה כ"כ צחה והיא קרובה אל הארץ ע"כ איננה כ"כ מלוטשת והאור מיעוט נגד אור החמה, וזה אצלי הפי' קטרוג הירח שא"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, שאין הפירוש שרצתה לקבל אור מזבול בלי אמצעית השמש כמו שפירשו המפרשים ז"ל, כי בוודאי ידעה שכל סדר העולם צריך להיות בסדר משפיע ומקבל עד למעלה למעלה, והכל דוגמא לרוחניות העולמות עד שאין הפה יכול לדבר, ואי אפשר שהי' רצונה לקבל בלי אמצעית השמש, אך יש לומר דרצתה שתהי' מלוטשת כ"כ עד שתהי' מאירה כמו השמש עצמו, ונתמעטה עוד מכפי שהיתה היינו שאיננה כ"כ מלוטשת כקודם, וע"כ אורה נתמעט וי"ל שזה ענין מוסף ר"ח להסיר את העפרידיות שתהי' יותר מלוטשת ותאירה ביתר והבן, והנה בדוגמא זו הם השבטים שבאם הי' כולם מזוככים עד התכלית הי' האור שוה בכולם והי' האור גדול מאד, אבל באשר עוד לא הגיעו למדה זו ע"כ איננו כמו יו"ט, וזהו שרמזו ז"ל מפני שאיננו מקודש מעשיית מלאכה שעדיין טרודים במלאכות עוה"ז ואינם מלוטשים כ"כ, עד לעתיד שיהי' הכל מזוכך בשלימות ואור הלבנה תהי' כאור החמה משום שתהי' מלוטשת וצחה מאשר עתה, וכן יש אל שהם בדוגמא דידה יהיו צדיקים ומזוככים בתכלית השלימות אז יהי' האור כולם בשוה ע"י אור החוזר כדמיון מראה מלוטשת בתכלית כנ"ל, אף שיהי' גם אז מותר בעשיית מלאכה, מ"מ המלאכה עצמה תהי' כולו קודש ולא תגשם את בעלי':
3
ד׳קיצור הדברים שטעם שאין אומרים הלל בר"ח ושבת מספיק למה שאין בהם מצות עליית רגלים, וממילא מובן שלעתיד שמעלת ישראל תהי' רמה ונשאה מאד, וכמו שאור הלבנה תהי' כאור החמה, כן יהיו כל ישראל מאירים, ובר"ח יהי' האור פרוש על כל פני איש ע"י שיהי' מלוטש וראוי לראות את פני ה' אלקים, וכן שבת אע"ג דלא איקרי מועד וכל אחד אינו מקבל מחבירו, רק כל אחד לפי מה שהוא, נמי לא יתבוששו באור פניהם לעלות ולראות, ובמד"ר כי ברכו במאור פניו של אדם שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כמו בחול, והיינו כי פניו של איש הוא כמו מראה המלוטשת שמקבל מאור השכינה בשבת, וכבמד"ר פ' נשא יאר ה' פניו אליך שיתן לך מאור השכינה, אך בזה"ז אי אפשר שיהי' מאיר כ"כ באשר איננו כ"כ מלוטש, אבל לעתיד שישובו הכל מזוככים יהי' מאור הפנים בשבת גדול מאד וראוי כנ"ל, וע"כ יהי' ר"ח וגם שבת נוהג בהם מצות עליית הרגלים:
4
ה׳ולפי"ז יובן שבשבת ור"ח יעלו פעמים, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר כי עליית ר"ח יהי' בשחרית ושל שבת במנחה, ולפי דרכנו יש ליתן טעם בזה, דהנה כבר אמרנו שר"ח הוא מפאת קבלת השבטים זמ"ז, ושבת מעין עוה"ב היא מפאת מעלת כל אחד ואחד מעצמו, והנה זה שנעשה ראוי מצד הכלל ולא מצד עצמו, הוא מפאת מדת חסד ולא מצד מדת הדין, וע"כ ר"ח שהיא מפאת כלל ישראל אף שהפרט איננו כ"כ ראוי זמנו בשחרית זמן החסד, ושבת שהיא מצד עצמו וראוי גם מצד מדת הדין, ע"כ זמנו במנחה שעתא דדינא מתער בעלמא, וידוע דמי שיכול לזכות בדין הוא במעלה יותר גדולה ואשוריו, ע"כ בשבת יותר טוב במנחה שעתא דדינא, ובכלל הדברים יובן שצריך להיות העלי' שני פעמים ביום כל עלי' ועלי' לפי ענינו זה בחסד וזה בדין:
5
ו׳לפי סדר השבטים הכתובים על אבני האפוד מיוחס חודש שבט ליוסף, והנה יוסף מדתו שומר הברית, ע"כ חודש זה מסוגל לתיקון פגם הברית, וכולו הוא בפרשיות שובבי"ם שהם מסוגלים לתיקון פגם הברית, והנה בקצת מקומות בזוה"ק שחטא משז"ל ר"ל תשובתו קשה, ופעם איתא בזוה"ק בהחלט אין מועיל לזה תשובה, ובמק"א אמרנו שעכ"פ להתחיל לעשות מחדש כתינוק שנולד בוודאי מועיל, ולא גרע מגר שנתגייר, ובאמת כי לא דבר נקל הוא להיות כ"כ נשבר לבו בקרבו ולהיות בעיני עצמו כאיש עובד עצות, ושיתחיל מחדש כאלו היום נולד, והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, ובכן כל דברי חכמים קיימין, שתשובה זו באמת קשה אם לא בחילא סגיא, והאומר בהחלט שאין תשובה מועיל מיירי בסתם תשובה שהיא חרטה על לשעבר לבד ומקבל ע"ע על להבא, אלא שצריך להתחיל מחדש, וזהו שבאחד בשבט ר"ה כדברי ב"ש ובה"א בחמשה עשר בו, כי הנה צירוף הוי' בחודש הזה יוצא מפסוק המר ימירנו והי' הוא מראשי תיבותיו, וידוע בזוה"ק דשם הוי' כסדרן הוא רחמים ולמפרע הוא דין, וע"כ חצי חודש הראשון שהוא ה"ו מורה על דין, וכאשר באמת עוד הוא מתלת ירחין דעשו שנאמר עליהם ותצפנהו שלשה ירחים, שהם תמוז וחצי אב וטבת וחצי שבט, וחצי השני שהוא ו"ה מורה על רחמים, וא"כ ב"ש שמדתם דין כידוע ואין מתקרב ונרצה אלא איש שמגיע לו עפ"י דין להתקרב, וע"כ כן בענין תיקון עונות שצריך שהי' בחילא יתיר עד שאף במדת הדין זכה להתקן אחר שכתובה מצות התשובה בתורה, שוב גם בדין זכה, דתורה היא דין כבש"ס ריש ע"ז, ע"כ מתחיל זמן התיקון תיכף מר"ח, והוא מתחיל מחדש, ע"כ אז ר"ה לאילנות כי האדם עץ השדה, ולב"ה שמדתם חסד וכל הרוצה להתתקן ישוב וימחול לו, אף שאיננו כ"כ בעומקא דלבא, ובלבד שיתחיל מחדש כנ"ל, ע"כ אינו מתחיל הר"ה עד חמשה עשר בו שאז מתחיל זמן החסד:
6
ז׳יש להתבונן שמצות מילה ניתן לאברהם אבינו ע"ה בשם אל ש', וי"ל הטעם בפשיטות לפי מה דאיתא בספה"ק בטעם מצות מילה, שביום השמיני אחר דאיתישב בי' חילא דהאי עלמא שורה קדושה עליונה על כל נפש מישראל, ושמיני רומז למה שעל הטבע, כי הטבע היא שבעה, ובכל מה שבטבע אין צורך לסלק הערלה, אך למה שלמעלה מהטבע צריך לסלק הערלה לבל יהי' לה אחיזה במה שלמעלה מהטבע ותתחזק ותתקף עוד יותר, והנה שם אל ש' פרשו בו שאמר לעולמו די, והיינו שלא אז לבד בפעם אחת רק בכל עת הוא אומר די לבל תתפשט הקדושה יותר לבל יאחזו בה החיצונים, ועיין בספר עבודת ישראל פ' וארא, וע"כ בשם הזה השומר שלא תתפשט הקדושה למקומות שאינם ראויים, צוה על המילה, ובזה תוכחות מגולה ללב איש שידקדק במעשיו שהקלקול לא על עצמו לבד יצא, אלא על הקדושה שבו ושם ה' הנקרא על כל איש מישראל, לבל יצא ויתפשט לחוץ ע"י מעשים שאינם ראויים רח"ל:
7
ח׳בפרשת בא שאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם, ובפירש"י ומ"א שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל בעגל ביקש הקב"ה להרגם אמר משה בתפלתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זו היא שחמר להם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה' על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם וכו', נראה דהנה יש להבין למה נקרא מיתה בכל מקוה בשם דם אף שמת בדבר או במגפה שלא יצא ממנו דם כלל, ויש לומר הטעם בשנתבונן בשם אדם באותיותיו, ד' היא הארבע יסודות או ארבע מרות שהם בני בקתא חדא, אות מ' הוא ארבע בעשיריות, הם ארבע מחנות שכינה או ארבע עולמות, אות אלף הוא אלופו של עולם המקשר ומאחד אותם, וממילא בהסתלק מהם כח המאחד הוא אות האלף נשארו האותיות דם, וממילא בא להם ההעדר כי כל אחד נמשך ליסודו, באשר חסר להם כח המאחד, וזהו שאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם שכוכב אחד ששמו רעה שטבע להכניס כח רע והוא המפריד את כח המאחד והוא סימן דם והריגה כנ"ל, וכשחטאו ישראל אמר משה שזה שיאמרו מצרים שראו סילוק כח המאחד והוא יחידו של עולה מישראל ולא מחמת החטא בא זה אלא מפאת המערכת, ויהי' חילול השם בדבר שהמערכת פועל בו ח"ו, והפך הקב"ה את הדם לדם מילה, כי זה הכלל כשכחות חיצונים עומדים נגד ישראל בכל מיני קטרוג וערעור נהפך הרע על ראשם, ונתקיים בהם דין הזמה, וכמו ביוהכ"פ שבאין אומה"ע לקטרג על ישראל בר"ה ולבסוף ביוהכ"פ ונשא השעיר עליו את כל עונותם כידוע, וכמו שאמר הרבי ר' בונם זצללה"ה בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שהרבותא שממחשבות עצמם נתגלגל שנתקיים דבר ה', וע"כ כמו שהחיצונים חשבו על ישראל רעה להפרד מהם יחידו של עולם, כן נהפך הגלגל עליהם, שהרי הערלה היא טומאה חמורה מכל הטומאות, ויונקת מן הקדושה להשפיע להחיצונים, ובהסרת הערלה מסירים מהם כל הכח שלהם המשפיע בהם ומאחדם, וזהו דם מילה שנצקח כח המאחד מהערלה ונשאר דם ומזה להם ההעדר באין כח המאחד כנ"ל:
8
ט׳בש"ס שבת כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, כגון מילה, פירש"י שעושין משתה, נראה דהנה בזוה"ק ח"ג (מ"ד.) דהא בההוא זימנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא מתערי עובדא לעילא. עכ"ל, ויש להבין הלשון דמתכנשי עמא קדישא כאלו הכינוס הוא הגורם, וכן קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה, וכי ח"ו לסייע של פמליא דלעילא הוא צריך, אך יובן עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שדייק לה מהא דסנהדרין דאי לולב צריך אגד ואי אגיד מין חמישי בהדייהו גרוע ועומד הוא, דכל שנמצא דבר שאינו ראוי בקיבוץ הוא מקלקל כל הקיבוץ ואינו נקרא קיבוץ כלל. ודפח"ח, כן הוא בהערלה הן לתתא והן לעילא הרי הוא מקלקל את האחדות, וע"כ יוצדק הלשון דמתכנשי לאעברא האי ערלה לבל יקלקל כנישו דלהון, וכן הוא לעילא כניש כל פמליא דילי' לאעברא ההוא ערלה כדי שיהא כנישו דפמליא דילי' בשלימות שלא יקלקל הערלה, וכן הוא בכל פרט ופרט שהערלה מקלקלת התאחדות כל כחות הגוף ונפש שיחודו של עולם מקשר ומאחד, כמו שכתבנו בדיבור הקדום, וכן הוא בכל כלל ישראל שהערלה מקלקלת ההתאחדות והוא דבר הנוגע לכלל ישראל, וע"כ נצטוו הב"ד שלא ינוחו ערלים ביניהם, כבש"ס פ"ק דקידושין:
9
י׳והנה כתיב תגלנה עצמות דכית, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה לשון דכית מלשון תרגום שעל טהור מתרגם דכי, והיינו פירושא דקרא ישמחו עצמות שטהרת אותם, שטהרה מביאה לידו שמחה, וע"כ סילוק הערלה שהיא טהרה מטומאת ערלה שהיא החמורה שבטומאות מביאה שמחה, ובאשר הטהרה היא לאו דווקא לו לבדו רק על הכלל כולו יצא, כן גם השמחה נוגע לכל כלל ישראל כנ"ל, וע"כ עושין משתה לשמח גם את זולתו:
10
י״אבש"ס מגילה (י"ז:) ומה ראו לומר רפואה בשמינית א"ר אחא משום שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית, נראה הפי' דכל ענין רפואה שנמצא בעולם היא באמצעות מצות מילה, והיינו שברא את האדם ישר, ואם האדם הילך ישר כאשר עשאוהו הבורא יתברך לא יחלה ולא יצטרך לרפואה, ועי' רמב"ן ריש פ' בחוקותי, א"כ אין רפואה לפי סדר העולם, מה גם כי רפואה היא מלמעלה מהטבע, כמו ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שרפואה הנתנה היא מעולם שלמעלה מן הטבע, וזה שרמזו ז"ל שקבעוה בשמינית ששמיני הוא למעלה מהטבע, וע"כ לפי סדר עולם הטבע אין נמצא רפואה, רק באשר כך סדר התורה שיולד אדם בערלה וימלנו וצריך רפואה, ע"כ נשפע ענין רפואה לעולם, וגם הוא דבר שלמעלה מהטבע וניתן בתוך הטבע, והכל באמצעות מילה ודו"ק:
11