שם משמואל, וארא ה׳Shem MiShmuel, Vaera 5
א׳שנת תרע"ג.
1
ב׳וארא אל אברהם וגו'. וכל המפרשים טרחו לפרש ההמשך לפרשה של מעלה ולכלול בזה תשובה למשה על שאלתו למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, וכבר דברנו מזה, ונאמר עוד בעזה"י, דהנה במדרש דד' לשונות של גאולה הם כנגד ד' גזירות, ובבעל הטורים שהם כנגד ד' גליות, ובאמת הכל אחד, שבאשר גלות מצרים כולל כל הארבע גליות, ע"כ הגיע כחם לגזור הארבע גזירות כמספר הארבע גליות, וע"כ הארבע לשונות של גאולה שהם נגד ד' גזירות הם נמי נגד ארבע גליות, והנה כבר אמרנו שארבע מלכיות הם כחות מתנגדים להקדושה ומושכים להרע, ושלש מלכיות הראשונות מושכים לע"ז ג"ע ושפ"ד, בבל הי' ענינם ע"ז, ובמדרש שכוונת נבוכדנצר בהצלם להכשיל את ישראל בחטא ע"ז, פרס ומדי הי' ענינה ג"ע וסעודתו של אחשורוש לעד, יון הי' שפ"ד, ויובן עם מה שביארנו במק"א שכל מיתה אף שלא יצא ממנו דם מכונה בשם שפ"ד, והטעם לפי מ"ש הארז"ל שרביעית דם שבאדם הוא ממוצע בין הנפש שהיא רוחני לבין הגוף שהוא גשמי, והאמצעי הוא המחבר, וע"כ העדר החיבור מכונה בשם שפ"ד, וכמו בפרט כן בכלל באמצעות ישראל יש חיבור להעולם הגשמי עם השי"ת, כי ישראל גופם הוא גשמי וכולם טבועים בחותם אדה"ר והם דבקים בהשי"ת, כדכתיב ואתם הדבקים וגו', ובאשר היוונים החנגדו למעלת ישראל ואמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ורצו לבטל זה הממוצע ולהפריד חיבור עוה"ז, ע"כ ענינם הוא כשפיכת דמים, וכח מלכות הרביעית היא כח רע כולל את שלשה הקודמים כבמדרש ששקולה או יתירה משלשתן, ואמרו ז"ל שנמצא עבירות ששקולין כע"ז ג"ע שפ"ד, והיא לה"ר, וגם הוצאת שז"ל רח"ל, ושניהם ענין אחד כאשר כבר דברנו מזה, וע"כ כח מלכות רביעית מושך לענינים אלו רח"ל, והנה לעומתם בקדושה שנותן כח ותעצומות בנפשות ישראל שלא ימשכו אחר כחות חיצוניות הנ"ל, הוא השלשה מועדים ושבת שהם בזכות ג' אבות ומשה רבינו ע"ה, פסח הוא בזכותו של אברהם והוא הי' נקי משמץ ג"ע, ואפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ובמדרש אברהם ושרה ירדו למצרים וגדרו עצמם מהערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותן, שבועות הוא בזכותו של יעקב שהוא יושב אוהלים, וידוע בזוה"ק שהוא המחבר עלמא דאיתגליא בעלמא דאיתכסיא, והוא זמן נתינת התורה חיבור עליונים ותחתונים, והוא היפוך שפ"ד, סוכות הוא בטחון והוא היפוך ע"ז שהי' כל מחשבתם הרעה לפי דעתם הנכזבה להמשיך השפעות מכוכבים ומזלות לצאת מתחת רשותו של הקב"ה, והבעל בטחון הוא היפוך מזה לגמרי, והוא מדתו של יצחק שהקריב עצמו לקרבן להשי"ת שהוא היפוך לגמרי מע"ז, שבת היא שקולה כשלשתן והיא בזכותו של משה, כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וע"כ ג' סעודות שבשבת הם נגד אברהם יצחק ויעקב, שבשבת עצמו נכללו כל השלשה, וכמו שהג' אבות וג' מועדות שבזכותם הם מבטלין ג' כחות רעות של שלש מלכיות הראשונות, כן משה רבינו ע"ה שבזכותו שבת שהיא שקולה כשלשתן מבטל כח רע של מלכות רביעית ששקול כשלשתן, כידוע שמדת משה רבינו ע"ה היתה כלולה מכולם והיא נקראת במקובלים ז"א דקדושה והיא לעומת כחו של מלכות רביעית שהיא עשו ז"א דקליפה כידוע:
2
ג׳ולפי האמור יש לומר דענין ד' גזירות שגזרו בגשמיות נמשך מן ד' כחות הרעות רוחניים שהיו כלולים בגלות מצרים, שמכח רע המושך לע"ז לצאת מתחת רשותו של הקב"ה לחצוב להם בורות נשברים, נמשך השעבוד בגשמיות, וכבזוה"ק ח"ג (קח.) כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא ת"ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא וע"ד פטורין מן המצות וכו' עד והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עלי' דבר נש עד דאישתכח גבי' בהאי עול ובג"כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם, ע"כ, וכן בש"ס חגיגה דעבדים פטורים מראי' משום דכתיב אל פני האדון ה' יצא זה שיש לו שני אדונים, וע"כ מובן שכח הרע המושך לע"ז נמשך ממנו שהכניס פרעה את ישראל תחת שעבודו, שבזה הוציא אותם בצד מה מתחת שעבודו של הקב"ה, אך במה שהתאמצו ישראל שלא הי' נמשכין אחר כח רע זה, והיו סובלין צרת השעבוד, ובכל זה היו מתמצעין לרגלי השי"ת, בשביל כח ירושת אבות הי' מירוק ונסיון לכחו של יצחק שהי' בהם שהי' מבטל כחו של ע"ז ונתמרק בחי' זו בגזירה זו:
3
ד׳ומכח המושך לג"ע הוא חיבור רע נמשך הגזירה שגזר על המילדות, ובמדרש מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, והיינו שכוונת פרעה הי' שיהיו מחוברין אליו ועי"ז יפיק זממו, ועיין בגבורות ה' למהר"ל פט"ו ששני דברים אלו שתובען שישמעו אליו להרוג את הילדים ושישמעו אליו לדבר עבירה הוא בשביל פעולת הכח של מעלה שהי' לפרעה ובשביל אותו הכח שגזר עליהן להרוג את הזכרים, הי' תובע אותן לדבר עבירה ג"כ שאין פעולה מלמעלה לחצאין לכך הי' תובע אותן לדבר עבירה. עכ"ד, ואם הי' ההריגה כח שפ"ד והתביעה היא כח ג"ע, א"כ הם כחות מתחלפין, ואיך נאמר שאין פעולה מלמעלה לחצאין, אבל לפי דרכנו אתי שפיר שגם הכח להרוג את הזכרים טרם יצאי מבטן אמם להחשב ברי' בפ"ע נמשך נמי מצד כח ג"ע, כי הי' לפרעה בצד מה חיבור להם, והי' החיבור של פרעה רק מונע שיצאו לפועל, אך שזכותו של אברהם הי' מבטל את כחו זה של פרעה, וע"כ לא הוסיף עוד לחפש עצות בגזירה זו, ובמדרש ותיראן המילדות קשטו עצמן למעשה זקנן זה אברהם וכו', וכל זה נצמח מפאת שכלל ישראל הי' נשמרים מג"ע כדכתיב גן נעול גל נעול, ונתמרק בחי' זו בגזירה זו:
4
ה׳ומכח המושך לשפ"ד נמשך הגזירה שפ"ד בפועל, שצוה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אך בכח זכותו של יעקב שהוא כנגד שפ"ד שהכניס בחי' זו בלב ישראל נצולו, כנראה מדברי המדרש שכולם נצולו, וגזירה זו היתה מירוק לבחי' שישראל רחוקים משפ"ד:
5
ו׳ומכח המושך לעבירות הכוללים ע"ז ג"ע שפ"ד כנ"ל, יש לומר שנמשך גזירה הרביעית דלא תאסיפון וגו', שהיא גזירה לטרדם ולהבהילם עד שלא נשאר בהם בחי' דעת כלל, וכמ"ש אח"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, היינו שלא היו יכולין לצמצם את מחשבתם אלא היו מפוזר ומפורד במחשבות הטורדות ומבהילות, והוא כחו של אדום שנאמר בו ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, ובמדרש מפוזר ומפורד כאדרת, וכבר פרשנו דברי המדרש שכוונתו שרעיונותיו הם מפוזרים ומפורדין כי זולת זה לא שייך לומר על גוף אחד שהוא מפוזר ומפורד, והוא עונש מדה במדה לחטא לה"ר, כענין אמרם ז"ל מה הוא הבדיל בין איש לחבירו אף הוא יבדל, ולפי דרכנו הוא שיהי' ההבדל והפירוד בו בעצמו שיהיו רעיונותיו מבוהלים ודחופים והרשעים כים נגרש, וכן בחטא מז"ל רח"ל, שבזוהר להו טרדין בההוא עלמא יתיר מכולהו ולשון טרדין משמע שעונשו בגהינם הוא על זה האופן הפחד והבהלה, ולעומתו העונש בזה העולם הוא דוגמא דידי' כנ"ל, ובזה יובן ענין גלות מלכות רביעית שאנו בו שאין לישראל שום מצב פרנסת שדה וכרם אלא מחשבתם טרודות מאוד להוציא לחם חקם ומרבית עמנו דואגים תמיד מאין יבוא עזרם עד שאין בהם כח לצמצם מחשבתם לתורה ולתפלה, וידוע שעיקר מירוק גלות זה הוא לענינים אלו, היפוך בחי' משה שהיא דעת ואמרו ז"ל שאני משה שהי' טרוד בשכינה, היינו שכל חושיו היו מונחים בשכינה והוא נגד כח מלכות רביעית שכחם הוא טירוד בענינים הגשמים, וע"כ שבת בזכות משה ששבת היא מנוחה ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', ושבת יהיו כל חושיו וכל טרדתו בקדושה, וע"כ בגזירה רביעית שהיא היפוך השבת נלקח מהם השבת:
6
ז׳ולעומת ד' גזירות האלו זכו לד' לשונות של גאולה, וכמו שגזירה רביעית היא נגד כח אדום ששקול או יתר משלשתן, וגזירה ההיא דכא לארץ חיתם כמו שלשתן או יתירה משלשתן, שהרי עד כה הי' עוד יכולין לשמוע דברי תנחומין ובמדרש שהי' בידם מגילות שהי' משתעשעין בהם ובגזירה זו נתבטלו מאורת חי מדבר ונלקח מהם השבת, כן בלשונות של גאולה שלשון הרביעי הוא ולקחתי שהוא מתן תורה שהיא יתר מכל הטובות והנחמות, כי התורה היא הכל ובה הכל ואורייתא וקב"ה כולא חד וכתיב והייתי לכם לאלקים, וכענין דכתיב והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים, שפירש"י ז"ל אטייל עמכם בגן עדן, והכל הוא נכלל בלשון זה:
7
ח׳קיצור הדברים שהכל הוא בדוגמא אחת, הד' גזירות והד' לשונות של גאולה, וארבע מלכיות, וד' קדושות שהם ג' אבות ומשה רבינו ע"ה, וג' מועדים ושבת, והרביעי בכל אלה הוא הכולל את שלשה הקודמים:
8
ט׳ובזה יש לפרש המקרא וארא אל אברהם וגו' בא"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם. כי ידוע ששם הוי' הוא נקרא גופא דאילנא בפי המקובלים כי הוא כמו גוף האילן שמסתעפין ממנו ענפין הרבה, כן כל שאר השמות מסתעפין משם הוי' כאשר האריך בזה בעל גנת אגוז, וע"כ לאבות הקדושים שהי' לכל אחד ענין מיוחד ולא היו כוללים הכל יחד כמו משה רבינו ע"ה, לא הי' נגלה אליהם בשם הוי' שהוא כולל כל שאר השמות, אבל למשה שהי' כולל את כולם נגלה אליו בשם הוי' שהוא שם הכולל:
9
י׳ולפי האמור יובן שפרשה זו היא תירוץ מספיק על קושית משה רבינו ע"ה, שמאחר שישראל הי' בידם ג' מעלות טובות מג' אבות שהם לעומת ע"ז ג"ע שפ"ד, הי' להם מירוק בג' גזירות הראשונות, אבל אחר שנעשו עמו של משה והכניס בהם מעלה הרביעית שכולל משלשתן ושע"כ נגלה עליו בשם הוי' כנ"ל שוב היו צריכין מירוק לעומת מעלה זו, והמירוק הי' גזירה הרביעית כנ"ל וזכו לשבת ותורה:
10
י״אוממוצא הדברים שטרדת התורה היינו השם כל עיונו בה, וכל חושיו משוטטות בתורה, וכן נמי שבת שמשליך באמת ממנו כל מחשבות וטרדות עוה"ז, ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', זוכה לעומתן לעונג שבת שכולל נמי כל חושיו, כי אין למעלה מעונג הוא מירוק ותיקון לחטא הידוע, שכתב בזוה"ק שלהו טרדין בההוא עלמא יתיר מכלהו, וכמו גזירה הרביעית במצרים:
11
י״בבמדרש חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא"ש ולא הודעתי להם ששמי הוי' כשם שאמרת לך, ולא הרהרו אחרי מדותי, אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', בקש לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים וכו', ויש להבין שמשמע שמחמת שלא הודיעם ששמו הוי' הוא רבותא יותר במה שלא הרהרו אחרי מדותיו, וצריך להבין למה, ובעיקר הדבר יש לתמוה מה הי' לאברהם מקום להרהר הלא בברית בין הבתרים נאמר לי מפורש ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ונראה דהנה שם הוי' הוא משמעו הי' הוה ויהי', והוא שם העצם שאינו נחלה במקבל, כי אף יצויר שאין כאן עולם נברא, נמי נוכל לומר על השי"ת הי' הוה ויהי', וע"כ איתא בפדר"א קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד, שהפי' שם הוי', שהשם זה יוצדק גם קודם בריאת העולם, אבל שאר שמות כולם הם מחודשין בבריאת העולם ששמות אלו מורין על אדנות וממשלה ושופט ושאמר לעולמו די או משדד המערכות, שכל שמות האלה לא יתכן רק אחר בריאת העולם שנמצא על מי להיות אדון ומושל ושופט, והדברים האלו ידועים בספרי הראשונים ז"ל, ויש לומר דהבטחה בשם שמורה על הנהגה ואדנות שהוא מצד המקבל יכול להשתנות בהשתנות מצב המקבל, וכעין שאמרו ז"ל אהבר התלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ואין זה שינוי ח"ו בהנותן, הא למה זה דומה להמבטיח את פועליו להכפיל להם את שכרם באשר שבע רצון מפעולתם ואם אחד הפועלים התעצל ולא בא כלל להעבודה מובן שאין לו שכר של כלום, ואין יכולין לחשוב על המבטיח שהוא מבטיח ואינו עושה, כי השנוי איננה מצדו אלא מצד המקבל, שהרי ההבטחה היתה נתלית בעבודה ואם אין עבודה אין הבטחה, אבל הבטחה שהוא בשם הוי' ב"ה מורה שההבטחה היא מצד עצם ית"ש ולא מצד המקבל, וע"כ לא תשתנה ההבטחה, ולמשל מלך בשמחה לבו והתרחבות דעתו אמר למלאות משאלות לב כל שואל, ואינו מתנה שיהא פועליו או בלתי פועליו, מובן אשר אף הפועל המתעצל במלאכתו, לא יגרע מליתן לו משאלות לבו, כי ההבטחה איננה נתלית במקבל אלא בשמחת לב והרחבת דעת הנותן:
12
י״גומעתה האבות שלא אמר להם ששמו הוי' [היינו שההבטחות לא היו בשם הוי' אף שבוודאי ידעו משם הוי' שהרי הרבה פעמים הזכיר אברהם שם הוי'] בהבטחותיהם, והי' מקום לחשוב שחשחנה ההבטחה לפי ערך מצבם בעבודת השי"ת שמסתמא תמיד מצאו עצמם כמקצרים בעבודה כדרך השלמים היודעים להבחין חשובת הנעבד, וא"כ אם לא באה ההבטחה כמו אברהם שלא מצא מקום לקבור את שרה אף שלא הי' קשיא כלל שהרי בברית בין הבתרים נאמר מפורש ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, מ"מ להיפוך נמי לא הי' אות שיתקיים הבטחה, והנה בדיבור קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, פירש הרמב"ן שתהי' לך להנחילה לבניך, אבל הדברים האלה סובלים ג"כ פירוש פשוט שגם בעצמו יזכה בחלק ממנה וברית בין הבתרים הי' לכל הארץ בכללה, וא"כ אברהם שלא מצא מקום לקבור את שרה הי' לו מקום לחשוב אחת משתי אלה, אם כי לך אתננה יתפרש כפירוש הראשון ולא קשיא כלל, ואם כפירוש השני יקשה מדוע לא מצא מקום לקבור את שרה ואולי נשתנתה ההבטחה מפאת המקבל, ואעפ"כ לא הרהרו והוא כעין שכתוב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, שפירש הרמב"ן שהאמין בה' וחשב שבצדקו של הקב"ה יתן לו זרע עכ"פ לא בצדקתו ובשכרו, וה"נ אברהם לא הרהר אחרי מדותיו לחשוב שנשתנתה ההבטחה כי אולי היתה ההבטחה על עכשיו בוודאי לא הי' קוצר עבודתו מונע ממנו כי בצדקת השי"ת הי' עושה עמו צדקה אלא ודאי שההבטחה לא היתה על של עכשיו כלל, ולפי"ז יובן הק"ו מה אברהם שלא היתה ההבטחה בשם הוי' והי' לו מקום לחשוב שנשתנתה ההבטחה, ואעפי"כ לא הרהר אחר מדותי, אתה שהבטחתי לך בשם הוי', עאכו"כ שלא הי' לך להרהר שח"ו נשתנה, ובמדרש כך אמר משה בשעה שאמרת לי לכה ואשלחך אל פרעה במדת הרחמים אמרת לי שהתה עתיד לגואלם שמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין, והרי הי' לך לידע שזה אי אפשר:
13
י״דובזה יונח לי מה שלכאורה קשה אהא דאמרו שהבטחות של אברהם לא היו בשם הוי', הלוא כתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך, הרי כהזכיר שם הוי', ולהנ"ל יובן דהנה הרמב"ן הקשה שם כי מה טעם שאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו מעולם מבלי שיקדים שהי' אברהם עובד אלקים, או צדיק תמים וכו', והמהר"ל תירץ שאלו הי' כתיב מקודם שהי' אברהם צדיק, הי' במשמע שהבחירה בישראל היתה תלוי' בזה, וא"כ אם ח"ו חטאו ישראל הי' מקום לבטל הבחירה כענין אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ע"כ סתם הכתוב להורות שהבחירה בעצם, ובלתי אפשר להשתנות ודפח"ח, ומעתה יובן שמאמר הזה שהוא הבחירה בישראל שהיא בלתי השתנות יוצדק בו הזכרת שם הוי':
14
ט״וולפי האמור יונח לנו דברי המדרש פרשה ט' כהוגן הוא מדבר תנו לכם מופת, וכן אתה מוצא בנח ישעי' חזקי' חנני' מישאל ועזרי' כי אנשי מופת המה, ומה אם הצדיקים מבקשים סימן וכו', וא"כ מדוע נענש אברהם על אמרו במה אדע, ולהנ"ל יובן דהנה הצדיקים. שמבקשים אות הוא כדי שלא יהי' עוד שינוי להבטחה וכן פירשו בברית בין הבתרים, ושם כתיב אני הוי אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה, וא"כ מאחר שהזכיר שם הוי' על ההבטחה הי' בלתי אפשר להשתנות, וע"כ נחשב בקשת האות לחטא:
15
ט״זולפי דרכנו יש לפרש מה שנאמר בשבת כי אות הוא ביני וביניכם, ופירש"י שבחרתי בכם שהנחלתי לכם יום מנוחתי למנוחה, ועדיין צריך פירוש איך זה אות על בחירת ישראל, ויש לפרש דהנה יו"ט נתלה בישראל ואם אין ישראל אין יו"ט כי יו"ט ב"ד מקדשין לי', אבל שבת איננו נתלה בשום דבר, אלא הוא מצד הקב"ה לבדו, ובזוה"ק מה שבת שמא דקב"ה, ויש לפרש דכמו שם הוי' ב"ה אינו נתלה בבריאת העולם שהרי קודם בריאת העולם הי' הוא ושמו לבד, כן בערך מעין זה יש לומר על שבת שהרי איננו זכר לעשי' אלא זכר לשביתה, ששבת הקדוש ב"ה במעשה בראשית ובמה שהנחלהו לישראל זה לאות שישראל הם בדוגמתה והבחירה בהם אינה נתלית בשום דבר ודו"ק:
16
י״זבזמירות ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, הנה בהפרש שבין לשון ששון לשמחה פירשו המפרשים שששון הוא הבא פתאום מחמת שהשיג דבר אשר לא שער מראש ולא עלה על דעתו שישיגהו, ושמחה היא הבאה בהדרגה, וכמו שכתוב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, ומציאה היא דבר שלא שער מראש, והנה ישראל בקבלת התורה אף שידעו מקודם שיקבלו את התורה, אבל מ"מ מקודם לכן לא עלה על רעיונם גדלות ורוממות קבלת התורה, עד שראו בעיניהם כאמרם, היום הזה ראינו וגו' מכלל שעד כה לא היו יכולין לצייר זה בנפשותם, ובאמת זה נשאר לדורות שמשיגים תמיד בתורה חדשות אשר לא שער מראש, כאמרם ז"ל יגעתי ומצאתי תאמן, שהוא בחי' מציאה אף אחר היגיעה, וזה שכתוב שש אנכי על אמרתך היינו שבכל עת שמחה פתאומות היא לי כמוצא שלל רב, וכן הוא בשבת לאיש הזוכה בו שמשיגים מה שלא שער מראש, אף שכבר הי' שבת זה שבעה ימים ורגילין אנו בו, מ"מ כל שבת ושבת היא כמציאה חדשה שלא שערנו מראש, וזה שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל:
17
י״חוידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה וגו'. וידבר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ויש להבין שהרי הק"ו פריכא הוא שבני ישראל לא שמעו הוא משום קוצר רוח ועבודה קשה, וכבר דברו בו המפרשים, עוד יש להתבונן בכפל הפרשיות שלאחריו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים, והפסיק בסדר היחוס וחזר ואמר ה' למשה בא דבר אל פרעה, והשיב הן אני ערל שפתים ואמר לו ה' אהרן אחיך יהי' נביאך, והנה הכל כתיב בפרשה הקודמת, ועיין רש"י ורמב"ן:
18
י״טונראה לפרש דהנה דהא דבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה פירש הרמב"ן שהי' הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו, ויש לומר דכמו בגשמיות כן ברוחניות שהי' כח מצרים מבלבל ומטריד את המחשבות ואת הרעיונות עד שלא יכלו לצמצם את מחשבתם להתבונן בדברים ולבחון מה המה ועד כמה הדברים מגיעים כי בדבר משה נכלל כל יעודים הטובים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וכבר כתבנו שהם מעין מה שאמר בפרשת בחוקותי והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים שפירשו ז"ל אטייל עמכם בגן עדן, ואם הי' מבחינים הדברים ומבדילים הענינים יעודי עוה"ז לעומת יעודי עוה"ב הי' להם לצאת נפשם בדברו כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, אבל היתה מחשבתם מבולבלת והרעיונות טרודות ומבוהלות מפוזר ומפורד, וזה היפוך כח הדעת, וכבר כתבנו מזה, ושזה הי' מירוק לפגם הדעת, כי דעת יש בו שני פירושים לשון קישור ולשון מבדיל דבר מדבר, ושניהם בני בקתא חדא שבשביל שהוא מקושר בכל רעיוניו בדבר זה יש בו הבחנה להבדיל דבר מדבר לפי ערך פנימיותו, אבל כשרעיוניו מבולבלים דחופים ומובהלים מפוזר ומפורד בלתי אפשר לחדור לפנימית הדבר ולהבדיל דבר מדבר, והנה אמרו ז"ל שפרעה מלשון עורף שהוא ענין ההופך עורף לחבירו ואינו רוצה אף להביט בו פן יראה בעיטו ובאזניו ישמע ולבבו יבין, והוא לגמרי היפוך מדת הדעת דקדושה, וע"כ הי' כחו כ"כ גדול לתקוף בכח הטומאה שלו על ישראל ליטול מהם את בחי' הדעת, וזה הק"ו של משה הן בני ישראל לא שמעו אלי אף שישראל בעצם הם בעלי דעה דקדושה, אלא מחמת שתקף עליהם כח פרעה שהוא היפוך מדת הדעת נתבלבלה דעתם כ"כ עד שלא יכלו לשמוע, ואיך ישמעני פרעה שהיא עצם הטומאה היפוך הדעת, וע"ז דיבר השי"ת אל משה ואהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. שפירש הספורנו ויצום מנה אותם לשרים כו', והיינו כי משה הוא דעת דקדושה כמו שכתבו בספרים הקדושים, ובזה עצמו שמנה אותם לנגיד עליהם והם תחתיו יש בכחו להכניס בהם בחי' הדעת עד שידעו ויבינו מה מדבר אליהם, ואפי' פרעה הרשע בעוד רואה פני משה הי' מאיר בו זיו הדעת ממשה והבין מה שמדבר עמו, וע"כ בפרשה זו לא נאמר שום דיבור למשה שילך או שידבר, כי בזה עצמו שעשה למשה לשר ונגיד עליהם נשלם כל הענין וכל התשובה למשה על מאמרו הן בני ישראל וגו', ואחר שנתן המשרה בידו כתב סדר יחוסו, ואח"כ התיחד פרשה שצוה את משה לדבר אל פרעה, ומשה עדיין לא ידע אם בעצמו ידבר הלא הוא ערל שפתים, כי ע"ז עדיין לא הספיק התשובה בפרשה הנ"ל, שגם שם טען משה זו הטענה בצירוף הק"ו, ועל הק"ו הי' מספיק מה שצוהו לנגיד עליהם, אבל על טענת ערל שפתים עדיין לא השיבו, עד שהשיבו הקב"ה שהכוונה שאהרן יהי' נביאו:
19