שם משמואל, וארא ו׳Shem MiShmuel, Vaera 6
א׳שנת תרע"ד.
1
ב׳וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם, הדקדוקים רבו, וגם בסוף הפרשה שלמעלה שבלתי מובן תשובת השי"ת על קושית משה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני שפרשו המפרשים למה הקדים לשלחו טרם הגיע זמן הגאולה, וכבר דברנו מזה, אך אין בהמ"ד בלא חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש ויקרא פרשה ט"ו לעשות לרוח משקל אמר ר' אחא אפ" רוה"ק ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, ויש שמתנבא ספר אחד ויש שנים, אמר ר' סימון שני דברים נתנבא בארו ולא הי' בהם כדי ספר וכו', ויש להבין הלוא אין כילות למעלה, ולמה לא יתנבא כל מה שרוצה, אך הטעם פשוט באשר צריך הכנה לנבואה ואי אפשר שיהי' על הנביא שפע נביאיי אלא כפי מסת הכנתו, וזה שמוכן יותר מתנבא יותר, ומ"מ הכנת הנביא הוא בפרט מדותיו זה התקשר באהבה וזה ביראה וכו', ומכין את נפשו ע"י הכנתו הפרטית לכן אינו שורה עליו אלא בפרטות, ובזה יש ליתן טעם הא דאמרו ז"ל אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, דהנה תורה היא נצחית וכללית והוא כלל המציאות עליונים ותחתונים, וכל התורה היא שם משמותיו של הקב"ה, ע"כ אין לנביא שנבואתו רק בפרטית ענין לתורה אלא לחדש מצוה לשעתה בלבד, שהוא דבר פרטי ונביא התורה הי' רק משה רבינו ע"ה באשר לא הי' נצרך לשום הכנה כי הי' תמיד מוכן, וכל חושיו היו תמיד דבקים בשכינה בלי שום שיור ולא הי' לו שום רצון עצמיי רק אל כל אשר יהי' שמה רצון העליון שמה היתה נפשו נמשכת, והי' לו דבקות כללית בכל פרטי חושיו ומדותיו יחד, ע"כ הי' יכול להיות נביא התורה שהיא כללית וכל המציאות נכללת בתורה כבמדרש לא בשמים היא שלא נשתייר ממנה בשמים כלום:
3
ד׳קיצור הדברים שהתורה באשר היא כללית אין לשום נביא, באשר הוא פרטי, יכולת להיות נביא התורה אלא משה רבינו ע"ה שהוא הי' בטל להשי"ת בכל חושיו בכללות בלי שום שיור:
4
ה׳ולפי"ז יובנו דברי המדרש ואתה לכה ואשלחך אל פרעה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלה, כי הנה אמרו ז"ל כל המלכיות נקראו על שם מצרים מפני שהם מצירין לישראל, ומובן שכמו שכל המלכיות נקראו על שם מצרים כן נמי מצרים היא כוללת כל המלכיות, היינו שכל תכונות הרעות שנמצאו בכל המלכיות [כי כל מלכות ומלכות יש לה תכונה רעה מיוחדת] כולם יחד היו במצרים, ובמדרש נשא שששה מלכיות הם, מצרים, אשור, בבל, פרס ומדי, יון, אדום, ופרשנו שהם נגד ששה קצוות, א"כ מצרים שיש בה כנגד כולם היא כוללת כל תכונות הרעות מכל צד, וע"כ הגואל ממצרים הי' צריך נמי שיהי' כח כללי ולא נביא דעלמא שהוא רק כח פרטי, וכפי מה שאיתא בספרים וכבר דברנו מזה במק"א באריכות, גם מלכות אדום כן, וע"כ איתא בזוה"ק שלעתיד נמי יהי' משה רבינו ע"ה הגואל וכתיב מה שהי' הוא שיהי' ראשי תיבות משה:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, ולכאורה בלתי מובן למה הפסידו צדיקים גמורים שלא להגיע לאותה מעלה, וכיוצא בזה המליצו בשביל שאני זכר הפסדתי, אך יש לומר דהנה צדיקים גמורים התקרבו כל אחד במדה פרטית זה באהבה וזה ביראה וכו', זה נקרא צדיקים גמורים, אבל בעל תשובה נקרא זה שהוא בטל לרצון השי"ת בתכלית הביטול בכל חושיו ואין לו מדה מיוחדת, ע"כ התקרבותו ודביקותו נמי כללית, ובעל תשובה אין הכוונה שהי' חוטא מקודם דווקא, אלא שהוא בטל לגמרי ונמשך אחר רצון השי"ת, כמו שביאר הרב ז"ל, וע"כ איתא בזוה"ק ח"ג (רע"ח.) דאמרו לרעיא מהימנא זכאה חולקך דאנת בעל תשובה שקיל לשתין רבוון דישראל, היינו דכל עניני תשובה שנמצא בכל ששים רבוא ישראל הוא כלול להו היינו שהי' בתכלית הביטול לרצון השי"ת בכל פרטי פרטי חושיו, אבל אין מתנאי הבעל תשובה שיהי' חוטא מקודם, ואחת היא אם הי' חוטא מקודם או לאו, ובאמת גם מה שהתשובה מכפרת היא נמי מטעם ביטולו לרצון השי"ת שהוא בעניו ככלי חרס שבור ששבירתו מטהרתו, והיינו באשר הוא בטל להשי"ת ממילא נפרדו ממנו העונות כאמרם ז"ל מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל:
6
ז׳ולפי האמור יהי' זה נמי טעמא דמדרש הנ"ל אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, דהנה ידוע דישראל אז במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, כמ"ש איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגלילי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים, אך יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, אם כן משה רבינו ע"ה הוא הי' היחיד ששב כנ"ל ובשבילו נמחל לכולם, וע"כ הוא יכול להיות הגואל ואין זולתו בעל תשובה שהיא כללית כנ"ל, כי כל הנביאים לא הגיעו להיות בעלי תשובה כמוהו שהוא בכללית, ומקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, ורק הוא ע"ה הי' בעל תשובה עד התכלית ובשבילו מוחלין לכל העולם:
7
ח׳ועוד יש לומר כיון דגאולת מצרים הי' משום דבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה שרומז למ"ת, והתורה באשר היא כללית מציאות כל הנבראים לא היתה יכולה להנתן אלא ע"י משה רבינו ע"ה שהי' בטל אליו יתברך בכל פרטי פרטי חושיו כנ"ל, ושע"כ הי' עליו שפע הנביאיי כללית, ע"כ יציאת מכרים שהוא קשור עם מתן תורה אי אפשר נמי אלא ע"י נביא הראוי ליתן תורה על ידו דאל"ה הי' נראה כאלו הם ענינים חלוקים מה שבאמת אינם חלוקים, וכעין מה שאמרו בין כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה שלא לעשות הפסק בין יציאת מצרים למתן תורה:
8
ט׳ולפי האמור יובן נמי ההפרש בין נביאת משה רבינו ע"ה לנביאת האבות, דהנה אמרו ז"ל גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם שמשה אמר ונחנו מה [כלומר שאין לו שום מציאות בעיניו והוא בטל בתכלית לרצון השי"ת] ממה כנאמר באברהם ואנכי עפר ואפר [כלומר שיש לו עכ"פ מציאות גרוע כעשר ואפר] ובמדרש שיר השירים בפסוק לריח שמניך טובים, כל מצות שנצטוו האבות ריחות הי' [היינו אברהם על המילה יצחק על השחיטה יעקב על גיד הנשה יהודה על היבמה] אבל אנו שמן תורק שמך רמ"ח מצ"ע ושס"ה מצל"ת, והטעם י"ל כי באשר האבות הי' להם מציאות בעיני עצמן בצד מה שוב הי' התדבקותם בהשי"ת רק ע"י פרטות מדותיהם הטובות אברהם באהבה יצחק ביראה וכו', ע"כ המצות שנצטוו הי' נמי פרטים כל אחד לפי מהותו, וכמו שביאר מהר"ל בספר התפארת, אבל משה וישראל הדבקים בו שמן תורק שמך רמ"ח מצ"ע ושס"ה מצל"ת שמקבילים לרמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם שהוא עולם קטן, דהיינו כל המציאות כולו, מפני כח הביטול של משה לרצון השי"ת, כאמרו ונחנו מה כנ"ל:
9
י׳ונראה עוד לומר דישראל שזכו לתורה באופן זה שהיו בעצמם נביאי התורה כמ"ש פנים בפנים ויבר ה' עמכם, ובמעמד הנכבד הזה קבלו העשרת הדברות שמספר עשר הוא מספר כללי וכל התורה נכללה בעשרת הדברות, כמו שהביא רש"י משפטים כ"ד פסוק י"ב הכל הי' באמצעות משה רבינו ע"ה, שבאמצעות משה זכו גם הם לבחי' ביטול באופן הנ"ל שנאמר במשה, ועלו מדריגה אחר מדריגה, בעת היציאה נאמר לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ולא אמרו היאך נצא למדבר למות ברעב, וכל זה מחמת עצם הביטול, עד מתן התורה שאמרו נעשה ונשמע, והיו כמלאכי השרת, והוא בחי' בע"ת בתכלית כנ"ל, ע"כ פסקה זוהמתן משום הביטול לרצון השי"ת, כמו כפרת העונות של בע"ת, כמ"ש מקוה ישראל ה' כנ"ל, כמו טומאה הפורחת ממנו ע"י המקוה גשמיות כן הזוהמא נפסק מהם ע"י מקוה העליונה כי לא יגורך רע, וזכו לקבלת התורה וכל אלה הי' באמצעות משה, וכאשר הי' משה רגע אחת מרומם מהם, היינו בעת קבלת הלוחות נפלו ממדריגתם ואבדו נעשה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש שבשעה שעשו ישראל אותה המעשה הי' נתינת הלוחות מידו של הקב"ה לידו של משה, והלוחות היו ארכן ששה, טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה, וטפחיים בין יד ליד, היינו דכל זמן שהיו דבוקים במשה אי אפשר הי' להם לבוא לידי אותה מעשה, אלא בשעה זו דווקא שהי' למשה החיבור הנפלא להשי"ת, הי' בהכרח מסולק ומרומם מהם ע"כ באו לכלל טעות ואבדו נעשה, ודפח"ח, ולפי דרכנו יובן שמאחר שכל הענין מה שאמרו נעשה נצמח מתכלית הביטול, וישראל בעצמם לא הגיעו לזה, ק"ו מהאבות, אלא שהכל הי' באמצעות משה מחמת דבקותם בו, והוא ע"ה הי' היחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו, והיו נתבטלין עמו לרצון השי"ת אך כאשר נפסק כרגע החיבור שבינו לבינם אבדו נעשה, ועוד לא שבו למעלה זו עד לעתיד שמשיח יהי' היחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו, מה גם שמשה עצמו יהי' הגואל לעתיד וישיבו ישראל לבחי' הביטול וישובו למדריגתם שהיו במתן תורה ועוד יותר, ויזכו לפנימית התורה כמו שפירש"י בפסוק ישקני מנשיקות פיהו, וכל מה שישראל זוכין ממ"ת עד לימות המשיח הוא רק שמץ מנהו זעיר שם זעיר שם שיריים מהמעלה ומדריגה עליונה שהי' להם במעמד הנכבד ההוא, כי באם היו זוכין לזה בשלימות כבר הי' בא ב"ד, ואפי' יחיד אם הי' זוכה לזה הי' הוא יחיד ששב והי' מוחלין לו ולכל העולם כולו, והי' נגמר התיקון בשלימות, ובזה הנני מבין מה שהגיד לי ביחוד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בענין היחודים אשר משה רבינו ע"ה עשה יחוד והי' מתן תורה, והשני יהי' משיח, ומה שביניהם לא הי' בתכלית השלימות שאלו הי' בשלימות הי' בא משיח, ואם כי אין לני עסק בנסתרות, יש לפרש נמי עפ"י דרכנו ונאמר שלעומת האדם שהוא עולם קטן מיחד את חושיו ורצונו בתכלית הביטול לרצון השי"ת על דרך הנ"ל שזהו בעל תשובה בשלימות, בזה עצמו נעשה יחוד למעלה וארעא ורקיעא נשקו אהדדי, ולאו במחשבתו לבד לעשות יחוד תליא מילתא, ובאשר ביטול זה בתכלית השלימות לא הי' אלא במשה רבינו ע"ה ומלך המשיח, ע"כ לא הי' בכל עת ההוא מאז עד מלך המשיח יחוד בתכלית השלימות, דאם הי' בתכלית השלימות הי' נגמר התיקון רק הגדולים ויחידי סגולה זוכין קצת מזה כל אחד לפי מהותו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ובכלל ישראל זוכין לזה אפס קצהו לשעתו לבד, ונראה דזה הוא מצות תפילין של יד ושל ראש, לשעבד את כל החושים שבמוח ושבלב כמו שהוא פטור, וכמו שאנו אומרים קודם הנחת תפילין לעורר ולזכור הכוונה ובשבת זוכין לזה ביותר, ובמקום תפילין של יד ושל ראש הוא זכור ושמור, ומזה נסתעף שאפי' ע"ה אימת שבת עליו, כי בשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים וזוכין באפס מה לבחי' שהיו ישראל בשעת מ"ת, וכבר דברנו בזה באריכות, וע"כ שבת היא זמן מעותד לתשובה והיא אפס קצהו מאז שהיו באמצעות משה רבינו ע"ה בבחי' בעלי תשובה:
10
י״אקיצור הדברים שבאמצעות משה רבינו ע"ה זכו ישראל למדריגה כללית להיות בעצמם נביאי התורה מה שלא זכו לזה האבות, ומחמת שהיו בביטול כל חושיהם לרצון השי"ת, ע"כ זכו למדריגה כללית כנ"ל באריכות, ויש עוד ליתן טעם לשבח שבלתי אפשר הי' להם לקבל את התורה, אלא כשהיו בביטול הזה, דהנה במדרש את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, אילו הי' חסרין אחד לא היתה התורה ראוי' להנתן, וידוע דכמו שבכלל כן בפרט שכל אחד הוא עולם קטן וכלל בפני עצמו, וע"כ כמו שבכלל כולו אלו הי' חסר אחד לא היתה התורה ראוי' להנתן, כמו כן בכל פרט ופרט שהוא כלל בפני עצמו, אלו הי' חסר חוש אחד שלא הי' בטל כנ"ל, והי' לו רצון לדבר אחר לא היתה ראוי' התורה להנתן לו, ושוב הי' חסר אחד מכל הכלל כולו, ולא היתה התורה ראוי' להנתן אז לכל הכלל:
11
י״בויש לומר עוד שבשביל זה עצמו נגאלו נמי ממצרים, שבמדרש פ' שמות. שכמו שהמצורע מטמא כך המצרם מטמאין אתכם, אך באשר נתבטלו בכל חושיהם לרצון השי"ת ושחטו פסחיהם במצרים, אף שהן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, לא השגיחו לזה, וכן לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והכל מצד עוצם הביטול, זה עצמו הי' טהרה לישראל מטומאת מצרים כמו טהרת דכיא עלאה ע"י התשובה, ונבדלו ממצריים וזכו שנפתח להם העשרה מאמרות שבהן נברא העולם, לעומת שבעשר מכות נתבטל העשרה מאמרות למצרים, כמו שכבר הגדנו בזה בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק:
12
י״גוהנה כבר אמרנו במק"א שישראל נשלמו בנפש רוח ונשמה ממקור ישראל בזכות שלשת האבות, ולעומתן הי' הג' גזירות במצרים למירוק נפש רוח ונשמה, כן נמי יש לומר דמאחר שהשיגו ישראל מדריגה ומעלה יתירה בזכות משה רבינו ע"ה להיות בטלים להשי"ת בכל פרטי פרטי חושיהם בלי שום שיור, מדריגה זו צריכה נמי מירוק והוא גזירה הרביעית לא תאסיפון לחת תבן הם ילכו וקוששו להם תבן, תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר, היינו שלא יהי' להם שום חוש לדבר אחר אלא לעבודה, ויהיו בטלים לגמרי אל העבודה, וזה מקביל ממש לעומת הביטול להשי"ת בכל החושים באמצעות משה רבינו ע"ה:
13
י״דולפי האמור מובן שלא הי' מקום לגזירה רביעית אלא אחר שנדבקו ישראל במשה רבינו ע"ה שהי' נעשה להם לגואל, ובאמצעותו זכו בצד מה לבחי' הביטול, והתחילו לעלות בבחי' זו מדריגה אחר מדריגה, הוצרכו למירוק זה, אבל בעוד לא הי' בישראל ענין הביטול לא הי' שייך לגזירה זו, ובזה יובן תירוץ לקושית משה רבינו ע"ה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, שפירשו המפרשים שמוטב הי' להמתין בהשליחות עד הגאולה, ולהנ"ל אין כאן קושיא, ומשה רבינו ע"ה שהקשה הוא לפי שטתו וענותנותו היתירה שלא הי' מוצא בעצמו שום מעלה, ואפי' מעלת הביטול שבו לא הרגיש, וכמו שפירשו במאמרו שלח נא ביד תשלח, שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יותר טוב ממני, א"כ הרי לא מצא בעצמו שום מעלה, מה גם שבאמצעותו יזכו ישראל למעלה ולשיטתו שפיר הקשה, אבל באמת אין כאן קושיא, דלולא השליחות לא קנו ישראל המעלה ולא הי' צריכין מירוק ולא הי' אפשר הגאולה להיות, וזה שאמר לו הקב"ה עתה תראה, עתה דייקא, ולא מקדמת דנא כי קודם הגזירה והמירוק אי אפשר:
14
ט״וומעתה נבוא לביאור הפרשה דהנה ידוע דשם אלקים הוא שם הדין והצמצום, וע"כ בכל מעשה בראשית כתיב שם אלקים, ושם הוי' הוא שם של רחמים כמו שפירש"י בראשית, וכן שם שין דלת יוד הוא שם הצמצום, כאמרם ז"ל שאמר לעולם די, ואך ענין הדין והצמצום יש בשני בחי', יש בחי' דין ליתן לאיש רק כפי זכותו והראוי לו, וכענין לעשות לרוח משקל שאפי' רוה"ק השורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, וזה מדת הדין בהחלט, ויש דין וצמצום שאין תכלית הכוונה לצמצום ודין, אלא שהוא הכנה כדי להשפיע, כענין שאמר הכתוב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שהנה ידוע ששמאל מתיחס למדת הדין, אך הפי' שמאלו תחת לראשי בשביל שע"י כך ימינו תחבקני, וכן שמאל דוחה כדי שימין מקרבת, ועיין במדרש שיר השירים ב' ו':
15
ט״זוע"י הנחה זו יתפרש המדרש בטוב ואין כאן המקום להאריך, וכן הי' הצמצום והדין בבריאת העולם שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אי אפשר הי' לברוא את העולם אלא ע"י בחי' הדין והצמצום, דאל"ה הי' תיכף בטל במציאות, ולפי זה אין זה נקרא מדת הדין בהחלט, כי תכלית הכוונה היא חסד, אף כי אפי' מדת הדין בהחלט נמי הכל לטובה, מ"מ יש שהוא עצות מרחוק שע"י גלגולי הסיבות תתגלגל הטובה, ויש שהטובה תיכף, וכעין זה היתה גזירה הרביעית במצרים שתיכף נעשו ישראל ראויה לגאולה והתחילו המכות ופסקה השעבוד, אף שלפי הראות שטחית הענין הי' נראה גזירה הרביעית צמצום על צמצום והסתרת פנים מאד אשר נוסף על הצרות המשונות שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו עוד הוסיפו שמן על המדורה להדריכם מנוחה ולא נתנו להם לבלוע רוקם לדכא לארץ חייתם, עד שלא נותרה בהם נשמה, עד שבשביל זה לא הי' יכול משה לסבול ואמר מה שאמר, מ"מ באמת הי' זה רחמים גמורים כדי שיתמרקו ויזכו תיכף לכל הטובות ע"י קבלת התורה שבלתי אפשר הי' בלתי גזירה זו, וזה שאמר הכתוב וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', היינו שהשם אלקים האמור שהוא הדין והצמצום איננו דין בהחלט אלא הוא עצמו הוא הוי' שהוא רחמים פשוטים, וארא אל אברהם וגו' בא"ש ושמו ה' לא נודעתי להם, היינו שהנהגה עם האבות הי' במדת הדין מוחלטת, וכענין לעשות לרוח משקל, ומצות שנצטוו האבות ריחות הי' כנ"ל מילתא בטעמא, ושמי ה' שהוא מדת הרחמים שהוא שם הגדול שבו נתנה התורה שהוא כל המציאות מעלה ומטה ונצחית, כמו שמורה שם הוי' שממנו נתהוה כל נמצא והי' והוה ויהי', שזה השם נאות לקבלת התורה ואורייתא וקב"ה כולא חד וכל התורה כולה היא שם משמות של הקב"ה, ומאחר שלא זכו לזה ע"י הנהגה שבמדת הדין שהוא בשם א"ש, א"כ הי' מדת הדין מוחלטת, אבל לא כן הנני עושה עתה עם הבנים, אף שאתה רואה מדת הדין מתוחה אין זה מדת הדין בהחלט, לכן אמור לבני ישראל אני הוי', שמדת הדין עצמו איננו מדת הדין בהחלט אלא הוי' מדת הרחמים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי אתכם לי לעם, שזה מעמד הר סיני קבלת התורה שזה נצמח מן גזירה זו עצמה, וידעתם כי אני ה' שמעצמכם תדעו שהכל הוא רחמים ולא מחמת אמונה לבד אלא תדעו תיכף ע"י התחלות המכות עד מתן תורה:
16
י״זולקחתי אתכם לי לעם. כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק דהנה אמרו ז"ל כל מקום העם הוא לשון גנאי וכאן שמבשר להם על קבלת התורה למה קרא אותם בלשון גנאי, ותירץ כי העם הוא לשון גנאי משום דעם הוא מלשון גחלים עוממות שפירושו כבויות מלשון ארזים לא עממוהו, וכאן נמי פירושו כן, אבל בשורה היא זה שאפי' כשיהיו בקטנות המוחין בלתי התלהבות אש דת מ"מ יהיו נרצים ומעשיהם יעשה שורש למטה ופרי למעלה, ודפח"ח, ונראה דישראל זכו לזה שיהי' נרצים במעשיהם אף בלתי הארת השכל מפני שהקדימו נעשה לנשמע, שפירשו בספרים הקדושים שלא ימתינו על הוראת השכל אלא מעצמם יהיו נמשכים אחר מאמר השי"ת בלי התחכמות כאמרם ז"ל אנן דסגינן בתמימותא, ומזה יבואו להבין הדבר בשכלם והיינו שמנעשה יבואו לנשמע, ע"כ זכו שגם המעשה לבד אף בלתי כוונת השכל יהי' קודש ויעשה פרי למעלה כנ"ל:
17
י״חולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס ע"ז (ב.) לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו מיד מתקבצין אומות העולם וכו' מיד נכנסה לפניו מלכות אדום תחלה וכו' אמר להם הקב"ה במאי עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה א"ל הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם עשיתם תיקנתם שווקים להושיב בהם זונות מרחצאות לעדן בהם עצמיכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות, כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר מי בהם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה, מיד יצאו בפחי נפש יצאה רומי ונכנסה פרס, וכן כל אומה ואומה וכולן ישיגו תשובה כזו, ויש לתמוה הרי לעתיד הוא עולם האמת ואיך יחשבו האומות להטעות ולומר שכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה, ועוד את מי יבאו להטעות הלוא להקב"ה שהוא יודע תעלומות לב הם מדברים, וע"כ אינם כ"כ שוטים גמורים, מה גם לעתיד, ועוד מה תשובה השיב להם הקב"ה כלום יש בכם מגיד זאת הלוא די באמרו כל מה שעשיתם ללורך עצמיכם עשיתם, כי הם לא אמרו כלל שלמדו תורה שיצטרך להשיבם זה, ומלשון זה משמע דאילו הי' בהם מגיד זאת היו צדקו בטענותיהם, ונראה לפרש עפי"מ שאמרו ז"ל הרי שנפל סלע מחיקו ומצאו עני ונתפרנס בה הרי זה מתברך עליה, והנה ידועים דברי הרמב"ם שכל התעסקות העולם הוא עבור ירא שמים אחד וכמה שנים יטרחו לבנות ולנטוע והכל כדי שבאחד הימים יעבור ירא שמים אחד באותו המקום וימצא בו מנוח, א"כ זה הוא טענת האומות כולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, היונו סוף כל סוף הי' בשביל שיתעסקו ישראל בתורה, ופירש"י שיהי' להם פנאי שמוצאין להשתכר בשוק ומוצאין מזונותיהן וצרכיהן בלי טורח ומתעדנין במרחצאות, ובאמת כך הי' סוף כל סוף אלא שהם לא כוונו לזה, וגם הם אינם כ"כ טפשים להטעות את הקב"ה ולומר שכוונו עבור ישראל, אלא שטענתם סוף כל סוף כל מה שעשו הוא בשביל שיתעסקו בתורה כדברי הרמב"ם ז"ל, ובשביל מה שלא כוונו לזה אין ראוי לקפח שכרם כמו נפלה סלע מחיקו ומצאה עני והתפרנס בה הר"ז מתברך עלי', וע"ז השיבם הקב"ה שוטים שבעולם, כי שוטה הוא האינו יודע להבדיל דבר מדבר שבעיניהם הכל שוה בין כוונו לזה בין לא כוונו הלוא לצורך עצמיכם עשיתם, כלים יש בכם מגיד זאת, היינו דמדה זו לקבל שכר על מעשה אף בלי כיונה כמו שנפל סלע מחיקו כנ"ל מדה זו נוהגת רק בישראל שקבלו את התורה וכנ"ל, שזה הוא הבטחת ולקחתם לי לעם, שבשביל שהם נמשכין אחר התורה ומצותי' אף בלתי שכל, לעומתם זכו שעשייתם אף בלתי השכל והכוונה יקבלו עליהם שכר, אבל לא הבלתי מגידים את זאת:
18
י״טהן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. ברש"י זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה ונראה שכל דברים העליונים צריכין התעוררת מהתחתונים, והנה כאשר משה רבינו ע"ה מצא את ישראל במצב מוזר מאד אשר לא יכלו לשמוע כלל אפי' דברי נחומים מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"כ יצא לדון בדין ק"ו והוא לעורר מדת ק"ו שהוא הראשון שבי"ג מדות שכנגדן י"ג מדות של רחמים, והוא שם אל שהוא רחמים פשוטים אף בלי שום התעוררת התחתונים שהוא מזל העליון שעליו אמרו ז"ל לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, ומשם המשיך הגאולה, וכמו שאמר הרבי הקדוש ר' ברוך זצללה"ה ופסח ה' על הפתח, היינו שאמרו ז"ל שהקב"ה אמר פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח להם כפתחו של אולם, וכאן אף על פתח זו שהוא כחודו של מחט פסח ה', אלא הכל הי' בלי שום התעוררת התחתונים, ולכאורה אינו מובן שכלום חסר התעוררות משה רבינו ע"ה, אך לפי הנ"ל יובן שזה עצמו הי' התעוררות משה למשוך הגאולה ממדה ראשונה שבי"ג מדות של רחמים שיהי' בלי התעוררות התחתונים:
19
כ׳וזה הוא פתח לגאולה העתידה שאפי' לא יהי' ראויין ח"ו יעשה למען שמו יתברך ויתעלה, כמ"ש ואעש למען שמי, ויש לומר שזה עצה טובה שיהי' ביכולת ישראל להיות ראויין כי לפי תוקף וחוזק הגלות, כמ"ש ושכורת ולא מיין, אין מקום שוהי' ביכולת ישראל לעורר אתעדל"ת, אך בשביל שבין כה ובין כה הגאולה מוכרחת, ואפי' בלי שום מעשה, והוא רק מחוסר זמן ואין מחוסר זמן לבו ביום שהוא אלף הששי יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים, ואף אלף החמישי נמי שהיא כלילה לפני היום, כמ"ש שומר מה מלילה הוא כליל שמיני שנכנס לדיר להתעשר, והקדושה חלה, ע"כ שוב ביכולת ישראל לעורר אתעדל"ת:
20