שם משמואל, וארא ז׳Shem MiShmuel, Vaera 7
א׳שנת תרע"ד. ר"ח שבט
1
ב׳בספר יצירה המליך אות צ' בלעיטה וצרפן זה בזה וקשר לו כתר וצר בהם דלי בעולם שבט בשנה קרקבן או המסס בנפש, נראה לפרש דהנה תיבת לעיטה לא נמצא בתנ"ך אלא במקום אחד בעשו הלעיטני נא, ועוד הלעיטהו לרשע וימות דקאי נמי על עשו ובוודאי הלוא דבר הוא, ודברי רש"י ידועין, ונראה עוד לומר דענין אכילה התכלית הוא מזון הנפש והגוף דבלעדי חלקי הזן שמחדשין להם כפעם בפעם בלתי אפשר לחיות, אך מצורף לזה עוד עריבת המאכל ומסיר את הרעבון, ובחובת הלבבות שהרעבון נברא בטבע מחסד השי"ת שאלמלא הרעבון הי' אדם שוכח בטרדתו לאכול ולקיים את נפשו, ויש לומר דגם עריבת המאכל נמי מהאי טעמא הוא למשוך את האדם להיות פונה את מחשבתו להמאכל דבלא"ה לא הי' יכול להתעכל היטב במעיו, ובזוה"ק ח"א (קל"ח:) במדרש הנעלם דאלמלא ההוא כסופא והרהורא דצבא לא יוכלו הכבד והאברים לבלוע, ולפ"ז עריבת המאכל ומה שמסיר את הרעבון, הוא רק הכנה וסיבה להתכלית שהוא חלקי הזן שבו, ויש לומר שזה ההפרש בין לעיטה לבין אכילה שלעיטה הכוונה לעריבת המאכל לבד ואחת הוא אם מזין או לא, ואכילה היא נקראת הזנת הנפש והגוף, והנה עשו הרשע לא הי' נמשך אחר התכלית שהוא מה שמזין, כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו, אלא אחר עריבת המאכל והטעם לבד, וזה נקרא לעיטה ובתרגום אטעימני, והיינו שהי' מהדר אחר הטעם ועריבת המאכל לבד והוא כדברנו, והנה כמו בעניני מאכל כן בכל עניני הגוף ישנו הכנה וסיבה, והעיקר שהוא התכלית, וצריך האדם שיהי' העיקר לעיקר והטפל לטפל ולא להיפוך, וזהו ג"כ מה שנברא האדם עם תאוות ועריבת החיבור, וזה הכנה וסיבה להתכלית ולקיום המין, דאל"ה אשה חמת מלא צואה והי' הדבר נמאס מאד ולא הי' העולם מתקיים במין, והרשעים נמשכים אחר ההכנה והסיבה והזנו ולא יפרוצו, והצדיקים נמשכים אחר התכלית ומצדדין את ההכנה והסיבה בכל מה דאפשר, וכן הוא בכל עניני העולם אפי' לעשות מסחר וקנין ולאסוף הון, ישנו שני הענינים האלה, והכל נכלל בלשון אכילה, אכלה ומחתה פי' כי אם הלחם אשר הוא אוכל, וכן ואכלת את כל העמים, ויאכלו את ישראל בכל פה, ובכל אלה יש ג"כ ענין לעיטה היינו המשכה אחר ההכנה והסיבה, והרי זה כמבואר:
2
ג׳והנה השי"ת כמו שברא את העולם בסדר הזה נתן נמי בטבע הבריאה כח ועוז להאדם, להחזיק מעמד שלא יהי' נמשך אחר ההכנה והסיבה אלא אחר התכלית, ויש לומר שזהו ענין אות צ', דהנה איתא בשם האריז"ל בפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, היינו כי חמשה אותיות מנצפ"ך איתא במדרש שבהם הי' חמשה גאולות, כ"ך בו נגאל אברהם אבינו דכתיב לך לך, מ"ם בו נגאל יצחק אבינו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, נ"ן בו נגאל יעקב אבינו דכתיב הצילני נא, פ"ף בו נגאלו ישראל ממצרים דכתיב פקוד פקדתי, צ"ץ בו גאולה העתידה דכתיב איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, ואותיות מכנף הם ארבע אותיות הכפילות לבד אות צ', וזה מכנף הארץ היינו מארבע אותיות אלו רק זמירות שמענו, אבל עיקר הרצון הוא לאת צ' שהיא גאולה העתידה, וזה צבי הוא לשון רצון וחשק כמו צבי הוא לכל הארצות ודפח"ח, ויש ליתן טעם על הקדמת המ' שהיא גאולת יצחק להכף שהיא גאולת אברהם, עפ"י מה שאמרנו ששלשה אבות הורישו כח לישראל שיהי' ביכולתם לעמוד בגליות הארבע מלכיות, ואמרנו דגלות בבל שהוא פחד ואימה, ובמדרש אימה זו בבל, וזהו מדת יצחק בקדושה פחד יצחק, פו"מ הוא כחות מושכים לתאוה וסעודת אחשורוש לעד, ובמדרש שכל כוונתם להמשיך את ישראל לתאוות רעות חסד דקליפה, ולעומתם אברהם חסד דקדושה ואפי' בדידי' לא הוה מסתכל, גלות יון הוא כחות חכמת חיצוניות ולעומתם בקדושה יעקב אבינו איש תם יושב אוהלים, והארכנו עוד בזה איך יעקב בקדושה הוא היפוך היוונים בטומאה, א"כ הסדר של מכנף נכון על סדר האבות שהורישו על לעתיד, מ"סם הוא יצחק נגד גלות בבל, כ"ף אברהם נגד גלות פו"מ, נו"ן יעקב נגד גלות יון, פ"א הוא משה שהוא נגד גלות אדום עפי"מ שהגדנו במק"א שכשם שגלות מצרים כולל כל המלכיות ובמדרש שכל המלכיות נקראים מצרים מפני שהם מצירים לשראל ומצרים כולל הכל דומה למלכות אדום מלכות רביעית שכולל שלש מלכיות הראשונות שבמדרש שהיא שקולה כשלשתן אי יתירה משלשתן, וכחו של משה שגבר על כח הכולל של מצרים היא שעמדה לישראל בגלות אדום, אבל כל אלה הוא הכנה למשיח איש צמח שמו ומתחתיו יצמח והוא אות צ' שהוא התכלית, וכל הגליות וכל הגאולות הם רק הכנה וסיבה להגיע אל התכלית שהוא ימות המשיח, וממוצא הדברים שאות צ' מרמז על התכלית, ואתיא נמי כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו וכנ"ל היפוך עשו הרשע, וזהו שאמר המליך אות צ' בלעיטה היינו שיהי' אות צ' גובר על כח הלעיטה בכל עניני העולם:
3
ד׳ויש לומר שזה הענין נמצא הן בעולם הן בשנה הן בנפש, בעולם כיצד מזל דלי, דהנה כלי זה הוא הכנה לדלות מים מבור עמוק והוא לשון הגבהה, כמ"ש ארוממך ה' כי דליתני, שפירושו הגבהת אותי, וכן בלשון משנה הדלה עלי' את הגפן וכהנה רבות, ומובן שזה רק הכנה לעשות דבר אך יש הגבהה לתכלית נכבד הוא להיות לבו מוגבה בדרכי ה' עז כנמר גבור כארי רץ כצבי קל כנשר לעשות את רצון אבינו שבשמים, ויש להיפוך להגיס דעתו על זולתו לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, וענין הגסת הדעת היא הכנה להתכלית היינו להיות לבו מוגבה בדרכי ה', ובכלל המזל משפיע בעולם ענין הגבהה, ולולא שנוצר ע"י מליכת אות צ' בלעיטה הי' תמיד נמשך לרע כנ"ל ורק ע"י שנוצר ע"י מליכת אות צ' בלעיטה יש כח באדם לקחת את ענין הגבהת הלב לתכלית נכבד, וכן יש לפרש שבט בשנה, שבחודש הזה מתחיל טבע העולם לפרוח והפירות חונטין מעתה, והוא התחדשות החיות אחר השינה של ימות החורף, ויש בהם נמי שני ענינים האלה הכנה והתכלית, כי כמו בגשמיות כן ברוחניות מתחיל להתנוצץ חיות חדש, ובחודש הזה הוא ר"ה לאילנות והאדם עץ השדה, ובחודש שאחריו הוא ד' פרשיות ופורים ואח"כ ניסן ופסח ספירה ושבועות, והימים מתעלין והולכין, א"כ הכנת חודש שבט היינו התחדשות החיות יש לתכלית נכבד הבא לקראתנו לשלום, ואיש הנלבב איננו נמשך אחר התחדשות החיות לבד, אלא להתכלית נכבד שבלעדי תכלית הנכבד אין התחדשות החיות שוה כלום, ואולי עוד מקלקל, וכמו שביציאת מצרים הי' תנאי הראש וראשון בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, והרי שלא הי' נמשכין אחר ההכנה לבד אצא אחר התכלית, וזה עצמו הוא הענין קרקבן אי המסס בנפש שהוא טוחן המאכל כדי שיתבררו ממנו חלקי הזן והפסולת נדחה, והכל הוא מפאת מליכת אות צ' בלעיטה כנ"ל שאלמלא כן לא הי' האדם נמשך בחיות החדש אחר תכלית הנכבד ולא הי' הקרקבן או ההמסס מברר את חלקי הזן לבד להקריבהו להכבד אלא הי' מקריב גם כל שאר החלקים והי' בנין האדם נשחת והכל הולך אל מקום אחד:
4