שם משמואל, וארא ח׳Shem MiShmuel, Vaera 8
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳במדרש הה"ד ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה וכו' כיצד נאמר על משה, לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, ואני אחזק את לבו, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירותיו של הקב"ה והתחיל לומר אד' למה הרעות לעם הזה התחיל לדון לפניו (כמו שכתוב למעלה) וע"ז נאמר שאותה חכמה ודעת של משה, של הוללות וסכלות היתה, כי מה האדם שיבוא אחר המלך וכי מה הי' לו להרהר אחר מדותיו של הקב"ה, את אשר כבר עשוהו מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה, ע"כ:
2
ג׳ויש להבין שהרי טענת משה היתה מדוע הֵרע פרעה עוד יותר והתרעם על השליחות שהיתה לדעת ישראל, וזה אין במשמע במה שהודיע מקודם שלא נאמר אלא שלא ישלח ולא שירע להם ממה שהי' קודם לכן:
3
ד׳ונראה דהנה יש להבין התשובה שהשיבו הקב"ה עתה תראה אשר אעשה לפרעה שבזה עדיין אינו מיושב מדוע מיהר לשלוח אותו קודם הגיע הקץ, שמזה נצמחה הצרה, ואם הי' צריכין עוד מירוק ע"י קישוי השעבוד לא הי' נצרך לזה השליחות. והרבה דרכים לפניו ית"ש ליתן בלב פרעה שיקשה עליהם השעבוד:
4
ה׳ונראה דהנה ברש"י וישב בפסוק וישלחהו מעמק חברון מעצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, וכו' ומשמע שאברהם בירר לו הגלות וכהא דב"ר פרשה מ"ד סי' כ"ד אברהם בירר לו את המלכיות, ויש להבין מהו העצה העמוקה ומה עמקות יש בזה, ובמדרש וישב הוא בלשון אחר הלך להשלים אותה עצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה שהי' קבור בחברון ועבדום וענו אותם, ומשמע שהש"י בירר הגלות, ואולי אתיא הא כמ"ד שם פרשה מ"ד שהקב"ה אמר לו לברר לו את המלכיות, ומ"מ כה או כה יש להבין מהו העמקות בזה:
5
ו׳ונראה לפרש דהנה כל הגליות באים למרק לכלא פשע ולהתם חטאת, וכן גלות מצרים נמי הוא למרק חטא הקדום כמבואר בחכמי האמת, ומה שאמרו ז"ל בשביל שאמר אברהם במה אדע או לאינך מ"ד בש"ס פרק ארבעה נדרים כבר ביאר מהר"ל בספר הגבורות, שהוצאה לפועל הי' בשביל זה או זה, אבל גוף הגלות הי' למרק חטא הקדום, ובמדרש פרשה מ"ד שם ששאל הקב"ה לאאע"ה במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות, ואברהם בירר במלכיות, הרי ששניהם למרק, והנה מירוק הגיהנם כבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, והיינו לכלות את כחות הרעות, והפסולת שנשתאב בנפש, וכה"ג הוא לכאורה מירוק הגלות, אך באמת יש מעלה במירוק שע"י הגלות מהמירוק שע"י גיהנם [לבד מה שמירוק שע"י גיהנם הוא יותר צער כמ"ש הרמב"ן שאפי' כל ימיו יסורי איוב אינם דומים ליסורי שעה אחת של גיהנם] שסוף סוף הש"י יגאל את ישראל באותות ובמופתים ויצמיח מזה קידוש שם שמים, וכמו במצרים שנתודע מציאות הש"י בעולם ושכר ועונש וכל העקריים וכן בגאולה העתידה יתגלה כבוד ה' עוד יותר וידע כל פעול כי אתה פעלתו, וזהו תכלית הגלות, וא"כ מאחר שע"י החטאים נתגלגל קידוש שם שמים בעולם, שוב יש תיקון גם לגוף החטאים וכמו שכתבו המפרשים בטעם תשובה מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות. משום דהזדונות היו סיבה להתשובה מאהבה, כן נמי נאמר להחטאים שהיו סיבה להגלות והגאולה ושיתפרסם כבוד ה' בעולה, שזהו תכלית הבריאה, הנה נעשה לבסוף מכל אלו חטאים רק זכיות, וזהו המעלה שיש במירוק הגלות יותר ממירוק שע"י גיהנם מעלה גבוה מאד שלא יערכנה פז, וכמו שאתא בקדושת לוי אהא דש"ס פסחים הללו ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו, אומות העולם מה עבידתייהו, אנסים דעביד בהדייהו כל שכן אנן כי גבר עלינו חסדו, ודקדק הקדושת לוי שלא מצינו דעביד רחמנא נסים עם אומה"ע, ופירש דעביד בהדייהו היינו באמצעותם דאילו השכיל פרעה הי' לו לרקד בחוצות שהוא הי' סיבה שיתקדש שם שמים בעולם, כל שכן אנן דגבר עלינו חסדו דהקידוש שם שמים הי' ע"י שגבר עלינו חסדו, וממילא מובן נמי לפי"ז מעלת מירוק הגלות, ועוד זאת שהחטאים עצמן נרצים ונעשו כזכיות לבסוף, משא"כ מירוק שע"י גיהנם, ומעתה מובן עמקות העצה בברירת המלכיות, והיינו שלא השגיח על שטחיות הענין אלא העמיק להסתכל עד התכלית, ושם ראה והבין מעלת המירוק שע"י המלכיות, ואתיא שפיר הלשון עצה העמוקה:
6
ז׳ולפי האמור יובן לשון הש"ס שבת (סג.) ת"ר מי כתב מגלת תענית אמרו חנני' בן חזקי' וסייעתו שהיו מחבבין את הצרות [פירש"י שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה וכותבין ימי הנס לעשותן יו"ט כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון] אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין, ויש לדקדק בלשון מחבבין את הצרות, מחבבין את הנסים מבעי' לי' למימר, אך לפי האמור מובן שהם לא הביטו על הצרות בשטחיות הענין אלא הביטו על אחרית דבר הצרות שבודאי הש"י יעשה להם נסים, ויצמיח מהן קידוש שם שמים, ובשביל זה היו גם הצרות חביבים בעיניהם, שקדושים האלו הי' כל מגמת פניהם צורך גבוה וקידוש שם שמים, והי' שוה וחביב בעיניהם לסבול כל מה שבא עליהם למען ישיגו מטרת חפצם, שיתקדש שם שמים על ידם, וכמו אברהם אע"ה שכל השתדלותו היתה לפרסם האלקית בעולם בירר את המלכיות, ובאמת זה עצמו מקיל הרבה קישוי הגלות והצרות כאשר עומד לנגד עיניו את תועלת הגדולה הנמשכת מזה, וכעין זה היא שבת וששת ימי המעשה, שלעומת שאדם משים אל לבו בששת ימי המעשה בכל הטורח והמניעות וההסתרות את המעותד לבוא לשבת קודש ואין למעלה מעונג שהוא מעין עוה"ב, הבא רק לפי מסת הטורח של ששת ימי המעשה כאמרם ז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, נקל בעיניו הטורח והעמל להבקיע את חומת הברזל של מניעות והסתרות ורמזו ז"ל בש"ס כתובות פקחות שבהן אמרו מפותות אין להם צער, וכבר דברנו מזה:
7
ח׳ולפי האמור שכל עצמו של עמן ברירת הגלות הוא מחמת הקידוש שם שמים שיצמיח מזה, מובן גודל הצורך שיסרב פרעה לשלחם, דאלמלי הי' נתרצה לשלחם תיכף כבוא משרע"ה בשליחות הראשון, לא הי' נצמח מזה קידוש ש"ש, ולא הי' יוצא לפועל עצה העמוקה, וכל מה שסירב יותר הי' לבסוף קידוש ש"ש ביותר, ונתברר שאין כאן חשש כשפים, וסירב בכל כחו ורגז ושחק, ונעשה בו אותות ומופתים גדולים בשמים ובארץ עד עשר מכות שנגעו לעומק העשירי שבלבו, וכנראה דלולא שהיו אז ישראל במ"ט שערי טומאה שלא יכלו להתמהמה, הי' הש"י עוד מחזק את לבו שלא לשלח והי' מביא עליו עוד מכות גדולות מאלה, והי' נתברר ונתפרסם ביותר האלקית כמו שיתברר לעתיד וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו' אך באשר לא יכלו להתמהמה נשאר בירור הזה לעתיד, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראה נפלאות, ומ"מ הצורך שיסרב עד עשרה מכות מבואר:
8
ט׳ובזה יש לפרש הכתוב מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', ע"פ דברי הש"ס מנחות שמצרים נקראו אדירים, והיינו שאדיר הוא לשון חוזק, והמצרים הראו חוזק הלב ביותר במה שסירבו עד כה, וזש"ה מקולות מים רבים אדירים שמים רבים אלו האומות כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה והם אדירים היינו שמסרבים נגד רצון הש"י מזה עצמו נמשך קילוס להש"י, וכמו אז במצרים כן בגלות זה ככל מה שישראל יותר שפלים ונרדפים נתונים למרמס תחת רגלי עם נבל המחרפין ומגדפין, יותר יהי' הקידוש ש"ש ופירסום אלקותו ית"ש:
9
י׳והנה בחמש מכות הראשונות לא כתיב ויחזק ה' את לב פרעה אלא חיזק את לבו מעצמו, ולפי האמור מצינו טעם למה הקשה ה' את רוחו ואימץ את לבבו עד כה שהכל למלאות את העצה העמוקה שיתקדש ש"ש ביותר, והנה במדרש פ' י"ג סי' ד' אמר ר' יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר כי אני הכבדתי את לבו ארשב"ל יסתום פיהן של מינין אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שני' ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה אף כך פרעה הרשע וכו', ויש להבין הלוא בש"ס שלהי יומא עבר אדם עבירה פעם ראשונה שני' מוחלין לו שלישית אין מוחלין והתניא רביעית אין מוחלין כאן ביחיד כאן בצבור, ומ"מ אין זכר לומר שבשלישית או ברביעית נועלין בפניו דרכי התשובה וח"ו לומר כן, והרי אחר כמה שנים שישראל היו חוטאין ועוע"ז הנביאים הי' מכריזין על התשובה ואמרו ז"ל אפי' מרד כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו ואמרו ז"ל תשב אנוש עד דכה עד דכדוכה של נפש, ועד יום מותו תחכה לו אם ישוב מיד תקבלו, אף שעבר עבירות למאות ולאלפים, ובהכרח לומר שנאו כל עבירות שוין אלא שיש מיני עבירות שמונעין בשבילם מן התשובה. וכן משמע ברמב"ם פ"א מהלכות חשובה ע"ש, ונראה לימר הכרעה בזה, דהנה למנוע מאדם דרכי התשובה הוא שינוי סדרי בראשית כי אדעתא דהכי נברא העולם ותשובה נבראה קודם שנברא העולם, וכתיב טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך, וכתיב החפץ אחפוץ מות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחי', אך מי שעונותיו באופן מכונה מאד והפך הקערה על פי' כדבעינן למימר לקמן, לזה מגיע העונש לשנית עליו סדרי בראשית ולמנוע ממנו דרכי התשובה, ואף גם זאת לא בפעם אחת אלא כשעומד במרדו אחר שלשה התראות:
10
י״אוהנה משה שכינה מדברת מתוך גרונו והשומע קולו של משה הוא שומע קול השכינה כביכול, ובשליחות הראשונה כתיב ויאמרו אליו ומשמע ששניהם אמרו, והרי שמע קולו של משה ג"כ, שבראשונה לא כתיב שידבר אהרן לבדו אלא אל העם כמ"ש ודיבר הוא לך אל העם, ורק באחרונה כתיב אתה תדבר וגו' ואהרן אחיך יהי' נביאיך, שפירש"י יטעמנו וימליצנו באזני פרעה, ועיין רמב"ן בפסוק הן בני ישראל לא שמעו אלי, והנה עכ"פ קולו של משה בודאי הכניס בקרבו רוח חיים חדשים שהי' צריך לעורר בו נטי' לטובה, וגדולה מזה איתא בליקוטי התורה מהאריז"ל שהמאמר לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו מות תמות הי' מכריח לאדה"ר לאכול כי בדבר ה' שמים נעשו, אבל פרעה בזדונו וגאותו לא די שלא פעל בו המאמר נטי' לטובה אלא עוד נתחזקו ע"י חיות המאמר כחות רעות שבו, ולקח חיות הקדושה והפכהו לחיות הטומאה לגזור עוד גזירה הרביעית, זה הוא מה שאמרנו שעונותיו משונה מאד והפך הקערה על פי' שהדין נותן לשנות עציו סדרי בראשית ולמנוע ממנו דרכי התשובה, ובודאי כך הוא המדה בכל הרשעים כשמהפכים חיות הקדושה לטומאה ומרשיעים ע"י חיות הקדושה שניתן בהם עוד יותר, באשר הם מהפכים סדרי בראשית. הדין נותן להפוך עליהם סדרי בראשית ולמנוע מהם דרכי התשובה, וממרשיעים כאלה דבר רשב"ל שדומים לפרעה בענין זה:
11
י״בהיוצא לנו מדברינו אלה שאלמלא פרעה העיז וגזר גזירה הרביעית לא הי' בדין למנוע ממנו דרכי התשובה, והי' נכנע אחר חמש מכות הראשונות, וממילא לא הי' נתברר מה שהי' נצרך להתברר ע"י חמש מכות האחרונות, ולא הי' נעשה הקידוש ש"ש כל כך, והי' מיעוט בתועלת הגלות של כל הרד"ו שנה, ומעתה מובן הצורך של שליחת משה בפעם הראשונה שהביאה תועלת עצום מאד:
12
י״גומעתה יובן תשובת הש"י עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו, דהנה יד חזקה שייך לומר כשהוא איננו נתרצה אלא שמוכרח במעשיו, ועל כרחו שלא בטובתו הוא משלח שייך לקרותו יד חזקה אבל כשהמשלח נתרצה ועושה תשובה ומשלח ברצונו שוב אינו שייך לקרותו יד חזקה כמובן, וזהו התשובה למשה עתה תראה עתה דווקא ולא קודם לכן, דבלאו השליחות היתה נכנע עכ"פ בחמש מכות הראשונות, כי לא הי' נעל בפניו דרכי התשובה והי' משלח מרצונו, ולא היתה יציאת ישראל ביד חזקה, אבל עתה שדרכי התשובה נעולים בפניו, ואפי' אחר עשר מכות לא עשה תשובה אלא שהי' מוכרח, כי אמרו כולנו מתים, ואין זה תשובה כלל אלא כמתירא ממי שתקיף ממנו, ע"כ יוצדק בו לשון יד החזקה:
13
י״דולפי האמור יובן דברי המדרש הנצב פתח דברינו שהקב"ה תפס על משה למה התרעם שהרי הודיעו מקודם, היינו שהמדרש הביא שני פסוקים וכורכן כאחד, ואני ידעתי כי לא יתן אתכה מלך מצרים להלוך וכתוב השני הנאמר להלן ואני אחזק את לבו שננעלו בפניו דרכי התשובה, ובזה הי' לו למשה להבין שירע עוד יותר דאל"ה לא הי' בדין לנעול בפניו דרכי התשובה כנ"ל, שהרי בראשונה לא כתיב שיחזק ה' את לבו. אלא שאח"כ יחזק את לבו ומוכרח שירע לעשות בנתיים:
14
ט״ווארא אל אברהם וגו'. נראה לפרש החשובה למשה רבנו ע"ה על טענתו וגם הפסוק שלמעלה עתה תראה, עפ"י מה שפירש"י מלכים ב' ב' יוד שאלישע שאל מאליהו ויהי' נא פי שנים ברוחך אלי והשיב לו אליהו הקשית לשאול באשר אין בכחו ליתן יותר ממה שיש לו בעצמו עיי"ש, והנה במדרש שיר השירים בפסוק לריח שמניך כל מצות שנצטוו האבות ריחות הי' אבל ישראל שמן תורק שנצטוו על רמ"ח מצ"ע ושס"ה ל"ת, הרי שישראל זכו מה שלא זכו האבור. וידוע ג"כ שהתורה נתנה בשמו הגדול שהוא שם הוי' וכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם וכתיב באבות ושמי ה' לא נודעתי להם, וכן נמי במן שהוא לחם מן השמים כתיב אשר לא ידעון אבותיך, ולפי הנ"ל באליהו ואלישע מובן אשר זכות אבות לא הספיק לישראל שיזכו למדריגות אלה, וכנראה שגם זכות משה לא הספיק לזה כבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וישראל שני דברות הראשונות מפי הגבורה שמענום, ומוכרח דלאו בזכותא תליא מילחא שזכו למה שזכו אלא בחסד גמור ממקור החסדים, אבל באשר ידוע שעליונים צריכין להתעוררת התחתונים והי' נדרש שיעורר מי את מקור הרחמים והחסדים, והנה יש לומר שמשה במאמר למה הרעות ידע בעצמו שמדבר שלא כהוגן, אך לא הי' יכול לסבול צרת ישראל והפקיר את נפשו ואפי' העוה"ב עבור ישראל, וזה הי' לרצון לפני אבינו שבשמים מעשה משה, והתעורר לעומתו מקור הרחמים על ישראל אעפ"י שאינה כדאי ולא הגיע זכותם וזכות אבותם לזה, ולפי"ז יתפרש הכתוב עתה תראה שמאחר שמסרת נפשך על ישראל נתעורר עליהם רחמים רבים ממקור הרחמים ויזכו למה שלא זכו האבות ויהי' ההנהגה בשם הוי', ובשם זה נתחדש אותות ומופתים בנסים נגלים כמ"ש הרמב"ן, ע"כ ביד חזקה ישלחם, כי בנסים נסתרים איננו שייך לומר ביד חזקה, והוסיף ביאור בפרשה שלאחרי' וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', היינו שמעתה תהי' ההנהגה בשם הוי', וארא אל אברהם וגו' בא"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם, היינו שלא הי' ההנהגה בשם הוי' וזהו ענין כל הפרשה עד וידעתם כי אני ה':
15
ט״זולפי האמור יש לפרש מאמר הש"ס מנחות דר"ח מיקרי מקודש משבת, וכן הוא דאברי מוסף שבת ניתן מחצי הכבש ולמטה ואברי מוסף ר"ת מחצי הכבש ולמעלה, דהנה בזוה"ק שבת היא ש' בת, שין הוא ג' אבת, ומבואר דבת דהיינו כנסת ישראל זוכין לשבת בזכות ג' אבות, ור"ח הוא יו"ט של דהמע"ה כבש"ס ר"ה ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, והנה מדתו של דוד שהפקיר את עצמו עבור כלל ישראל, ואמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו, ע"כ עורר רחמים רבים על ישראל ממקור הרחמים כנ"ל במשה, ומטעם זה יש לומר שזכה לקרות ראש השלישים כאמרם ז"ל ראש לשלשת האבות, ע"כ זכה להמשיך קדושה עליונה מאד למעלה מקדושת שלשת האבות, וזה שר"ח קדוש משבת באותו פרט אף שמותר בו במלאכה, ולהורות זה ניתנין האברים מחצי כבש ולמעלה:
16