שם משמואל, וארא ט׳Shem MiShmuel, Vaera 9
א׳שנת תרע"ו.
1
ב׳לכן אמור וגו' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגו', והם ארבע לשונות של גאולה. ויש לדקדק דהנה אמרו ז"ל דמיום שהתחילו המכות פסקה השעבוד, והוא שנים עשר חודש קודם היציאה כבמשנה עדיות משפט המצריים במצרים י"ב חודש, ובש"ס ר"ה בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, א"כ לכה"פ הי' מוקדם בטלת עבודה כשה חדשים, וא"כ למה הקדים בקרא, והיצאתי דמשמע היציאה כמ"ש והוצאתי את עמי בני ישראל מתוכם ואח"כ והצלתי אתכם מעבודתם והרמב"ן פירש והצלתי אתכם מעבודתם שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד, ואינו מובן דק"ו הוא מה כשהיו בארצם לא יכלו למנוע יציאתם, וכבר פסק מהם השעבוד בעל כורחם שלא בטובתם כשיהיו בארץ ישראל על אחת כמה וכמה, ובזוה"ק (כה.) ואי תימא אע"ג דנפקו הא דלמא יזלון בתרייהו לאבאשא לון כתיב והצלתי אתכם מעבודתם, וגם זה איננו כ"כ מובן מעבודתם משמע עבודה ממש ולא לעשות להם רע:
2
ג׳ונראה עוד לפרש דהנה איתא בשם האריז"ל בכתוב מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, דהנה בפרקי דר"א דאותיות "מנצפ"ך" הם אותיות מורים על הגאולה כ' ך' בו נגאל אאע"ה מאור כשדים דכתיב בי' לך לך, מ' ס' בו נגאל יצחק אבינו מפלשתים דכתיב לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, נ' ן' בו נגאל יעקב אבינו דכתיב הצילני נא, פ' ף' בו נגאלו אבותינו ממצרים דכתיב פקוד פקדתי, צ' ץ הוא על הגאולה העתידה דכתיב איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, וזהו פירוש הכתוב מכנף הארץ זמירות שמענו דבאותיות "מכנף" זמירות שמענו לבד אבל עיקר הרצון שאנו מקוין היא הגאולה שבאות צ', וזהו צבי לצדיק צבי הוא מלשון רצון, עכ"ד, ויש להבין למה הקדים האות מ' שמירה על גאולת יצחק לאות כ' שמורה על גאולת אברהם, ונראה דענין גאולת האבות הי' פועל דמיוני לגאולת ישראל מן המלכיות, ואפשר כל עצמו שהיו האבות צריכין גלות וגאולה הי' מטעם זה כדי שיהי' דוגמא ופועל דמיוני לזרעם אחריהם מן הארבע מלכיות, וכבר אמרנו שלעומת מדת יצחק אבינו בקדושה שהי' פחד ויראת שמים היתה מלכות בבל בטומאה שהי' ענין מלכות זו להטיל אימה ופחד, ובמדרש פ' לך אימה זו בבל, ובחבקוק א' ז' איום ונורא הוא וגו', ולעומת מדת אאע"ה חסד דקדושה ואהבת ה' והי' נזהר דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל היתה מלכות פרס ומדי שהיתה ענין מלכות זו תאוות רעות, ובמדרש שכל ענין סעודת אחשורוש הי' למשכם לזנות ומעשה דושתי לעד, ובה כתיב חדוהי ודרעוהי די כסף, וידוע דכסף הוא אהבה מלשון נכסף נכספת, וכמו באאע"ה כתיב וישובו ויבואו אל עין משפט הוא קדש ובמדרש עין שעשתה מדת הדין בעולם באו לסמותה היא קדש הוא שקידש שמו של הקב"ה בכבשן האש, כן הי' בגלות פרס ומדי מעשה המן שביקש להשמיד להרוג ולאבד, ולעומת מדת יעק"א ע"ה איש תם יושב אוהלים אוהל של שם ועבר, היתה מלכות מן שהי' כל ענינם לבטל מישראל חכמת התורה ולהמשיכם לחכמות חיצוניות, ולעומת שכתוב יעקב חבל נחלתו גזרו היוונים ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ולעומת משרע"ה שהי' כלול מכל טוב, ובלשון המקובלים הוא ז"א דקדושה ע"כ הי' הוא הגואל ממצרים שהוא כנגד הגליות כולם כמו שהגדנו במק"א שבמדרש שכל המלכיות נקראים מצרים ע"ש שמצירים לישראל, דהיינו מפני שמצרים כוללת כולם, ולעומתה בטומאה היא מלכות אדום שבמדרש שהיא כלולה משלשתן או יתירה משלשתן, ובלשון המקובלים שעשו הי' ז"א דקליפה:
3
ד׳ולפי האמור דגאולת האבות הוא פועל דמיוני על גאולת ישראל מארבע מלכיות, וסדר הארבע מלכיות הוא בבל ברישא, והטעם יש לומר דבסט"א סטרא דשמאלא ברישא ועיקר היניקה שלהם מצד השמאל כדאיתא בשערי אורה, ע"כ בבל שהוא לעומת יצחק בקדושה קו השמאל הוא הראש וראשון של ארבע מלכיות, ע"כ נחשב נמי סדר הגאולות של יצחק ברישא והוא כאותיות "מכנף" מם קודם לכף, וא"ש הרמז של האריז"ל:
4
ה׳והנה במדרש סוף בשלח דורש את הכתוב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז על ארבע מלכיות, ודורש נמי על הארבע גזירות של פרעה, ומוכח שענין אחד להם, והיינו משום דגלות מצרים הי' כנגד כל הגליות כנ"ל וע"כ הי' בגלות מצרים ד' גזירות מקבילות לד' מלכיות, ויש לומר דגזירה הראשונה היא וימררו את חייהם היא מקבילה לגלות בבל שנקרא מר כמ"ש בחבקוק א' ואו כי הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר:
5
ו׳גזירה שני' אם בן הוא והמתן אותו ובמדרש שתבען לדבר עבירה, והיא מקבילה לגלות פו"מ שרצו להמשיכם לזנות, ותכלית הכוונה להשמיד להרוג ולאבד, וכבש"ס מגילה משל לבעל התל ובעל החריץ שאחשורוש נמי כך הי' דעתו, וכל הטורח להמשיכם לזנות הי' למען יאבדו מעלתן ויהי' ביכולתו להתגבר עליהם להשמידם ח"ו, וכך הי' ענין פרעה שתבען לדבר עבירה, כדי להתגבר עליהם להפיק זממו להרוג את הזכרים, וגם מה שאמר ואם בת היא וחי' יש לפרש שהכוונה היתה כבמדרש אהא דוכל הבת תחיון מה צורך לפרעה לקיים את הנקיבות אלא כך היו אומרים נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, וא"כ הרי כוונת פרעה בגזירה זו לכלות את כל ישראל ח"ו שלא יזכר שם ישראל עוד, וא"כ גזירה זו מקבילה למלכות פו"מ:
6
ז׳גזירה השלישית כל הבן הילוד היאורה תשלכוהו וכל הבת תחיון, יש לפרש עפ"י דברי הרמב"ן ריש פ' מקץ שיאור נגזר מלשון אור שבסיבת המאורות יתגדלו הנהרות והיאורים, והיינו שסיבה הרוחנית לנהרות הם המאורות, והנה ידוע שהאדם עולם קטן והמאורות שבו הם השכל וכן בעולם הגדול מאורות הגשמיים נמשכים, משכליים רוחניים, והנה ידוע דיש נהר דקדושה כמ"ש נהר פלגיו ישמחו עיר אלקים כמ"ש כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה ויש נהר דסט"א וכגון יאור מצרים שהמצריים מחזיקים אותו לאלוה שלהם, ואלו ואלו נמשכין מהמאורות תוצאות שכליים רוחניים, נהר דקדושה משכל דקדושה ושכל התורה, ונהר דסט"א משכל וחכמות חיצוניות, וכן נהרות הגשמיים מהרוחניים, והנה פרעה רצה להתחכם לשלוט על מושיען של ישראל להשליכו ביאור, וידוע ששעבוד מתיחס לחומר והגואל לשכל, וע"כ פרעה גזר על הזכרים שהזכרים מתיחסים לשכל והנקבות לחומר, ובכלל התחכם על מעלת השכל שבישראל, ובאשר שכל השעבוד הי' כפול ברוחניות ובגשמיות, כמו שרצה להשליך זכריהם ליאור הגשמי, כן ברוחנית ובהשורש להמשיך את שכל ישראל לחכמות חיצוניות, וידוע שהרוחניות מוקדם להגשמיות, וכמ"ש יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה, והנה היוונים ענינם הי' להמשיך את ישראל לחכמות חיצוניות ושאמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, א"כ גזירה זו השלישית של פרעה מקבילה למלכות יון, וגם בהא דוכל הבת תחיון שבמדרש שהיתה הכוונה ליקח אותם לנשים באשר היו שטופי זימה, וזה מקביל לגזירת היוונים תיבעל לטפסר תחלה:
7
ח׳גזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן לעם, והכוונה להטריד את כל חושיהם כמ"ש תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר והיא מקבילה לגלות אדום אף ששקולה או יתירה משלשתן ויש בה כל עם שהי' בשלש מלכיות הקודמות. מ"מ גלות אדום ביתוד ענינה להיות הרצים יצאו מבוהלים להיות טרודים בגשמיות עד בלעו רוקו, וכמו שנאמר בעשו ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ובמדרש מפוזר ומפורד כאדרת, וכבר פרשנו הענין מפוזר ומפורד באדם הפרטי ויחידי מהו, וכן הכח כתיב לא תאסיפון בא' דמשמע לשון אסיפה שהוא קיבוץ החושים ובמדרש שלא יהיו נפישין ביום השבת, וכבר אמרנו ששלשה מועדים בקדושה מקבילים לכח שלשה מלכיות הראשונות בטומאה, שבת בקדושה לעומת כח מלכות הרביעות בטומאה, וע"כ גזירה הרביעית שמקבילה לגלות אדום היתה מתנגדת לשבת:
8
ט׳והנה במדרש סוף פ' וישב, דארבע כוסות שתקנו חכמים בליל פסח ר' הונא בשם ר' בני' כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכו', ר' לוי אמר כנגד ד' מלכיות, ובמדרש פרשה זו שד' גאולות כנגד ד' גזירות שגזר עליהם, ולפי דברינו הנ"ל הכל עולה בסגנון אחד, ויש לפרש איך מקבילים אלה מול אלה, דלשון ראשון של גאולה הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, שפירש"י טורח משא מצרים. וזה מקביל, לעומת גזירה הראשונה של וימררו את חייהם בעבודה קשה, ויש לפרש עוד עפ"י מה שהגיד אדמו"ר מהרי"ם זצללה"ה מגור סבלות מצרים הוא שהיו סובלין את מצרים מלשון סבלן, שהיו כ"כ מדוכאים בעיני עצמם עד שלא היו מרגישין כבשר המת שאינו מרגיש באזמל, והוצאה היתה מחמת שלא הי' יכולין לסבול עוד, שנפקחו עיניהם לראות ולהבין כי גדול הכאב מאד ולא הי' יכולין לסבול את כוחות הטומאה שלהם עכ"ד, והנה כבר פרשנו הא דוימררו את חייהם היינו החיות שלהם שנטלו המצריים את החיות שלהם, ומובן שמצד העדר וסילוק החיות באו לכלל הסיבול, ומעתה מובן שלשון גאולה של והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים מקביל לגזירה של וימררו אח חייהם, וכן בגאולת בבל שמקבילה ללשון של גאולה כתיב נמי בישעי' מ"ת כ' בלשון צאי מבבל:
9
י׳לשון שני של גאולה והצלתי מקביל לגזירה שני', שהיתה הכוונה לכלות ח"ו את ישראל שלא יזכר שם ישראל עוד כנ"ל, ובענין זה שייך לשון הצלה כענין שכתוב הצל לקוחים למות, וכן בגלות פו"מ שהיתה הגזירה להשמיד להרוג ולאבד, והגאולה משם יוצדק בה לשון הצלה, וכן במה שרצו להמשיכם לתאוות רעות יוצדק לשון הצלה, מלשון הפרשה שיהי' פרושים ומובדלים מהם:
10
י״אלשון שלישי של גאולה וגאלתי, מקביל לגזירה שלישית כל הבן הילוד היאורה תשלכוהו, עפי"מ שהגדנו לעיל שבגזירה זו רצה פרעה להתגבר על מעלת השכל שבישראל, ולעומתו באה לשון גאולה כי כל גאולה היא בשכל היפוך השעבוד שמתיחס לחומר, ודבר זה עוד ידוע למבינים, וזהו מקביל נמי לגאולה ממלכות יון דהנה לשון גאולה איננה דווקא היציאה ממקום זה לזה, כי לשון זה איתא נמי בבתים ושדות שאינם מטלטלין, והגאולה שבהן היא רק סילוק רשות, ובגלות יון הי' הבית קיים וישראל שרויים על אדמתם, אלא שהי' רשות מלכות יון שולטת עליהם, ולא היו חסרים אלא סילוק רשות השולטת עליהם, ובזה יוצדק לשון גאולה:
11
י״בלשון רביעי של גאולה הוא ולקחתי אתכם לי לעם שהוא מתן תורה, והוא מקביל לגזירה הרביעית לא תאסיפון, יש לומר בפשיטות שגזירה זו כבר אמרנו שהיא ענין פיזור בגוף ונפש, וכמ"ש לא תאסיפון בא' מלשון אסיפה, ולעומתו הוא מתן תורה שהי' אסיפה בגוף ובנפש בכלל ובפרט, ומ"ת נקרא בקרא יום הקהל, וישראל היו אז כולם נאספין תחתית ההר כאיש אחד בלב אחד, ובזוה"ק שהקב"ה אמר בראותו אותם כאיש אחד בלב אחד, השתא מטיא שעתא ליתן האורייתא לבני, ויש לומר עוד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שגזירה הרביעית היתה להטריד את כל חושיהם בעבודה עד שלא יוכלו לחשוב מחשבה אחרת, כמ"ש תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר, ולעומתו בקדושה, עיקר מצות לימוד התורה היא להיות טרוד בה בכל חושיו וכבש"ס שבת דרבא הוה מעיין בשמעתא והוו יתבין אצבעי דידי' תחות כרעי' וקא מייץ בהו עד דנפק דמא ולא הרגיש עכ"ד, ויש לומר דהיינו הך דמברכין לעסוק בתורה דהעיקר הוא העסק והטרדה בתורה, ויש לומר דזה מקביל נמי להגאולה מאדום שענין מלכות הזאת הפיזור והפירוד כנ"ל וכמ"ש בזר עמים קרבות יחפצון שפירושו בזר כמו פיזר וענינה להטריד המחשבות, והרעיונות יהיו מבוהלים והרצים יצאו דחופים היפוך מהתורה שהיא ישוב הדעת והטרדה בתורה:
12
י״גויש לומר עוד עפי"מ שהגדנו לעיל דגאולת האבות היתה פועל דמיוני לגאולת ישראל מבין המלכיות, יש לומר נמי דגאולת מצרים באשר עוד לא היתה הגאולה בתכלית, כי לא שלמו הת' שנה ותכלית הגאולה תהי' לעתיד, היתה גאולת מצרים שע"י משה נמי לפועל דמיוני על גאולה העתידה וכמו שגאולת האבות היתה לפועל דמיוני להגאולה משלש מלכיות הראשונות כן גאולת מצרים שע"י משה, נחשבה גאולת משה לפועל דמיוני להגאולה ממלכות הרביעית, וכמו שגאולת מצרים היתה בזכות התורה כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כן גאולה העתידה היא בזכות התורה וכאמרם ז"ל בפסוק גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, א"כ הלשון ולקחתי מקביל לגזירה הרביעית ולגאולה העתידה, ומצינו לשון לקיחה בגאולה העתידה ביחזקאל ל"ו כ"ד ולקחתי אתכם מן הגוים ועוד שם ל"ז כ"א הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם:
13
י״דקיצור הדברים שד' לשונות של גאולה מקבילים ליצחק אברהם יעקב ומשה, מקבילים לד' גזירות, ומקבילים לד' מלכיות, שסדרן בבל ברישא אף שתקדים ליצחק כנ"ל, מילתא בטעמא, ובזה יתבאר הטעם של סדר הארבע לשונות של גאולה והוצאתי ברישא מפני שהוא מקביל לגאולה מבבל דברישא:
14
ט״וויש לומר דלעומת ד' לשונות של גאולה, הוא נמי בשבת דשבת היא שורש הגאולה ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, ע"כ כמו ד' לשונות של גאולה הם לעומת ג' אבות ומשרע"ה, כן בשבת ג' סעודות מתיחסין לג' אבות, וקידוש היום למרע"ה:
15
ט״זכי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו' והשלך לפני פרעה יהי לתנין, ויש לדקדק למה לפני ישראל עשה שלש אותות, נחש, צרעת, דם, ולפני פרעה הסתפק במופת התנין שהוא נחש לבד, ולכאורה איפכא מבעי' לי' דישראל מאמינים בני מאמינים די באחד האותות ולפרעה נצרך יותר, ונראה דהנה במהות שלש האותות יש לפרש עפ"י דברי הש"ס אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, אי אזיל מוטב ואי לאו יזכיר לו יום המיתה, ותמהו המפרשים למה לא יזכיר לו תיכף יום המיתה, וכבר פרשנו זה בכמה אנפי ואעפי"כ אין בהמ"ד בלי חידוש, ונראה דבודאי אין שום תרופה נגד יצה"ר אלא תורה כאמרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והטעם כי יצה"ר הוא מלאך ואין בכח בו"ד לנצחו אלא בכת התורה שקדמה אפי' למלאכים, והביט בתורה וברא את העולם, ואפי' המלאכים נבראו בכח התורה והתורה היא כולה שם משמותיו של הקב"ה, ובזוה"ק דאורייתא וקב"ה כולא חד, ובכח התורה הוא נעזר מהש"י, וזהו שאמרו ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ומובן אשר זולת כח התורה אי אפשר לנצח את יצה"ר, אך מה יעשה זה שאבן גדולה מונחת על לבו שאין מניחין לכנוס דברי תורה לתוך לבו, והיינו כי אמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובחטאים ועונות מתפשט היצה"ר וכת דילי' ומכסין את מפתחי הלב, וזהו שאמרו ז"ל יעסוק בתורה אי אזיל מוטב היינו שילך לו מכאן כענין שכתוב ורוח עברה וטהרם שרוח התורה מעבירם מבלי להתפשט ולכסות עוד על מפתח הלב, ואי לא אזיל זהו לאות שיש לו כח גדול מחמת מרבית העונות ותחת שמקודם הי' יושב רק בין מפתחי הלב עכשיו אוה למושב לו על מפתח הלב וסותם את הלב, ע"ז אמר יקרא ק"ש, יחוד הש"י, והיינו שק"ש מעביר את המזיקין כמ"ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ובכח הק"ש מעביר את ישיבת קבע של היצה"ר על מפתחי הלב, כי מזיקין נקראים הנכנסין ברשות הניזק אבל בעוד עומדין בגבולן וברשותן עדיין אינן נקראין מזיקין בפועל, וע"כ בכח ק"ש להעביר את המזיקין שהוא היצה"ר וכת דילי' מעל גבי מפתח הלב, שלא יהי' עוד מכסה את הלב וחוצץ בפני דברי תורה שלא יכנסו לתוך הלב, אבל לנצח ולעקור אח יצה"ר ממקומו המעותד לו אין בכח ק"ש אלא בכח התורה ומטעם הנ"ל, והעצה לקרות ק"ש היא רק למען יבוא ע"י כך להעצה הראשונה לעסוק בתורה וכלשון הזוה"ק לא אתדכי ב"נ אלא במלי דאורייתא, אך ידוע שרמ"ח תיבין דק"ש הם נגד רמ"ח איברין שבאדם וצריכין ליחד את כל האברים וכל החושים לק"ש, ואם גברו עונות עד שאינו יכול לצמצם את מחשבתו לק"ש, ע"ז אמר העצה יזכיר לו את יום המיתה, ואין הפירוש יראת עונש בלבד אלא לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון על כל מחשבות לבו, ובזוה"ק שיום המיתה הוא יומא דדינא ובהזכרה זו גורם ביטוש לגסות לבו שעכ"פ יהי' ביכולתו לצמצם חושיו לק"ש, ומק"ש יהי' ביכולתו לבוא לעסוק בתורה כנ"ל שתורה היא תרופה אחת לנצח היצה"ר ואין זולתה, ומעתה שוב איננו קשה יזכיר לו תיכף יום המיתה, כי מבלעדי תורה וק"ש אין בהזכרת יום המיתה תועלת ובש"ס שלהי קידושין דאפי' בשעת אמנות לא תבר יצרי' אלא שהוא רק גורם לק"ש וכנ"ל:
16
י״זוהנה משרע"ה שאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וגו' אין הפי' שלא ירצו להאמין ולשמוע ח"ו כי משרע"ה ידע שפיר את מהות ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, אלא חשב שמפאת עוצם הגלות הלבבות אטומים, כמו שאמרו ז"ל נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ויצה"ר פרש כנפיו ומכסה על הלב ואינו מניח לכנוס דבר ה' ביד משה אל לבם, וכמו שהי' אח"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"ז נצטוה לעשות האותות לעיני העם, והיינו שכלפי אמרם ז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה ואי לא אזיל יקרא ק"ש, ואי לא אזיל יזכיר לו יום המיתה, הפך בכאן את הסדר באשר ידוע שהלבבות סתומים מאד ואיננו מהצורך לאות על סתימתו, סתימה, על סתימה, וע"כ נצטוה בראשונה לעשות אות הנחש, והוא עפ"י מאמרם ז"ל שדרתו של אדם אחר שבע שנים נעשה נחש וה"מ אי לא כרע במודים והייינו עפ"י מה שהגדנו בש"ק שמות שמהות הנחש שהוא נפרד, אבל צורת האדם הוא להיפוך שאפי' גוף האדם הוא תשמישי קדושה שהיא הנשמה, שהיא חלק אלקי ממעל ותשמישי קדושה נגנזין מפני שנשאר בהם רושם הקדושה, וכן גוף האדם אחר שמת טעון גניזה זו קבורה, וכ"ז כשגופו הי' תשמישי קדושה, שהוא ביטול להקדושה נשאר בו רושם, אבל אי לא כרע במודים היינו שלא הי' נכנע להש"י לתת הודאה על חלקו, מורה שהוא נפרד מהקדושה בחייו, ע"כ אין בו דין תשמישי קדושה ונעשה משדרתו נחש שהוא נפרד לגמרי כנ"ל, ע"כ בהאות שנעשה מהמטה נחש הוא הזכרה של יום המיתה, שכן האדם בלתי הכנעה להש"י נעשה נחש נפרד ועם זה רמז להם שחזר ונעשה מטה, שכאשר ישימו לבם לשמוע דבר ה' ולהכנע אליו, יחזרו מהיות עוד נפרדים, ובודאי אות הזה הצלית את שלחו, ונפתח הסתום כעין אחר הזכרת יום המיתה להכין לבבם לק"ש כנ"ל:
17
י״חאחר זה נצטוה לעשות אות הצרעת והנה אמרו ז"ל אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, והיינו כי עונג היא התכללות כל החושים בעונג ההוא, ולהיפוך נגע הוא שפלות וכניעת כל הבחי' שבו, ומובן שבפגם התכללות כל החושים ליחוד ה' שזה מביא להתענג על הש"י, שורה במקומו נגע צרעת, ובאות הזה נוכחו לדעת שלבם בל עמם לצמצם כל חושיהם לה' כענין ק"ש שהי' להם מיעק"א ע"ה, ושורה במקוה זה כח המצרים האוטמים וסותמים את הלב, וכבמדרש מה מצורע זה מטמא אף המצריים מטמאין אתכם, ואח"כ והנה שבה כבשרו רומז לסילוק כח הצרעת והחזרת כח הק"ש לצמצם החושים ליחוד ה', והנה כענין יקרא ק"ש שהיא המעביר את המזיקין כחות הרעות של המצרים האוטמים וסותמין את עיניהם ולבם של ישראל, אח"ז נצטוה לעשות אות הדם ויתבאר עפ"י מה שאיתא בעץ חיים שרביעית דם שבאדם הוא המחבר והאמצעי בין הנפש שמהעליונים לבין הגוף שמהתחתונים, וע"כ אחר שנסתלקו כחות הרעות המונעים את ההארה אלקית לכנוס לתוך לבם, חזר הקישור של לבות ישראל באביהן שבשמים והוא הרמז באות הדם, שזה איננו מכה אדרבה דם הזה מורה את החיבור, ובזה יובן מה שנשתנה אות זה מאותות הקודמים שחזרו כבתחילה, וזה לא חזר ועיין ברש"י, ולפי דרכינו שזה מורה על החיבור שישאר כן לעולם:
18
י״טולפי האמור יובן מה שלפרעה לא נצטוה לעשות אלא מופת התנין שהוא הנחש ולא אינך האותות, שאינך האותות אין להם ענין לפרעה שהוא אינו בגדר ק"ש ולא בגדר החיבור אדרבה הוא להיפוך מזה ואין שייכות לעשות לפניו אלא מופת התנין שיזכור יום המיתה אולי ישוב מלהיות נפרד כנ"ל:
19