שם משמואל, ואתחנןShem MiShmuel, Vaetchanan

א׳שנת תר"ע

ב׳במ"ר (פ"ב סי' י"ב) ר' חנינא בר פפא שאל לר' שמואל בר נחמן מהו דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים, אמר לו מנין דכתיב נוראות בצדק תעננו אלקי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, אף שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוחה לקבל שבים ע"כ:

ג׳נראה דהנה במ"ר שם עשרה לשונות נקראת תפלה כו', יע"ש ונראה כי הם כנגד עשרה כחות הנפש, היינו שתפלה היא לשון דיבוק וחיבור כמ"ש המפרשים, ולזה צריך שיהיו כל עשרה כחות הנפש בטלין להקב"ה, וזה שמדמה המ"ר תפלה למקוה, דכמו אדם הנכנס למקוה ונשאר אבר אחד מבחוץ לא עלתה לו טבילה, וכמו כן בתפלה אם לא תהי' בכל עשרה כחות הנפש, עדיין עומד מבחוץ, אפילו מחשבה שהם לבושי הנפש מעכבין, ויש בזה רמז חז"ל היא בבגדה כו', אך לאו כל אדם זוכה לכך, כי לזה צריך שיהי' מופשט מכל עניני עוה"ז, וכמ"ש בש"ע או"ח סי' צ"ח סעי' א' וז"ל וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי כו' יע"ש:

ד׳והנה זה אין כמעט בכח כל אדם זולת היחידי סגולה השרידים אשר ה' קורא עליהם, אך בשעה שעת רצון למעלה וידוע כי כמים פא"פ, זה גורם להתעוררות הרצון גם באדם למטה, והנה רצון הוא למעלה מכל הבחינות, מכל כחות הנפש, ואז יכול כל איש ואיש לבטל כל כתות הנפש להדבק בתפלה, וז"ש המ"ר שתפלה כמו מקוה, ושערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, שמחמת שצריך שיהי' כולו בתפלה כדמיון המקוה כנ"ל, וע"כ פעמים פתוחים פעמים נעולים, כי בשעה שאין עת רצון מי יוכל להגיע לזה, וז"ש המ"ר אבל שערי תשובה לעולם פתוחים שנמשלה לים כו', כי התשובה כאשר ידע האדם שהוא כמוטל בים ואין לו עוד שום תקוה רק ע"י שאוחז אפי' באבר אחד, בחבל שהושיט לו הקברניט, ומחמת שיודע שאין לו שום חיות זולתו, עי"ז יכול להדבק במקור החיים, וזה ששערי תשובה לעולם פתוחים, ולא בעי עת רצון דווקא, כי הוא בעצמו מחמת שיודע שאין לו שום חיות מצד עצמו, א"כ בהכרח מבטל כל כחות הנפש להכרח הזה לקבל חיות, א"כ ממילא יוכל להגיע להיות דבוק במקור החיים, אפי' שלא בעת רצון, כי א"צ שיגיע אליו מצד עת רצון אך מצדו של האדם מחמת שביטל א"ע מכל וכל בא לו זה:

ה׳והנה קרוב לזה הוא הלשון ואתחנן שיודע שאין לו בעצמו אצל הקב"ה כלום רק מבקש מתנת חנם, והוא מכניע כל כחות הנפש כמו עני בפתח שעומד ומתחנן, וע"כ בכל לשונות התפלה לא נתפלל מרע"ה אלא בלשון תחנונים:

ו׳ובזה יובנו דברי המ"ר כי תשא (פמ"ה סי' ז') וחנותי את אשר אחון באותה שעה הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנין לצדיקים, והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצות, והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים, וכל אוצר ואוצר, ואח"כ ראה אוצר גדול, אמר האוצר הזה של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה כו' יע"ש, ולכאורה יפלא למה יוגדל שכר מי שאין לו כלום משלו ממי שיש לו ובא בשכרו, שינתן לו אוצר גדול, ואמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהפי' מי שאין לו היינו שיודע שאין לו ובא רק בתחנונים עכתדה"ק, ולפי הנ"ל יובנו הדברים דמאחר שיודע שאין לו כלום ומתחנן ומתחבט ע"כ הוא מתדבק יותר כנ"ל, וביותר כח וביותר עומק, וע"כ הוא מקבל שכר יותר:

ז׳ומעין ענין זה מצינו ג"כ בשבת, דמחמת קדושת שבת המאירה על האדם, בא לו מזה להיות מכיר את ערכו השפל ולידע שעוד לא עשה כלום, ומחמת זה הוא בא לדביקות, וזה שאומרין בזמירות ימינא ושמאלא ובינייהו כלה בקישוטין אזלין ומאנין ולב שין, קישוטין הם תורה ומצוות, ולבושין הם מחשבות טהורות, ואעפי"כ יחבק לה בעלה (רק) ביסודא דילה, היינו מחמת שיודע כי אין לו רק היסוד שהוא איש יהודי מזרע אברהם יצחק ויעקב, ועדוין לא פעל ועשה כלום רק רוצה להבא, דעביד נייחא לה יהא כתיש כתישין, היינו שאר כחות הנפש שהם בבחינת יש שהם המונעים את החיבוק כנ"ל ודו"ק:

ח׳בילקוט ישעי' מ' חטאו בכפלים שנא' חטא חטאה ירושלים לקתה בכפליים שנא' כי לקחה מיד ה' כפלים ככל חטאתי' והתנחמו בכפלים שנא' נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם ע"כ:

ט׳הפי' הנה מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ובכן כל העבירות שעושה שהן נגררין אחר העבירה הראשונה כולן הן בעבירה הראשונה בכח, אך אם אדם עושה תשובה אף שאח"כ חוזר לסורו, מ"מ שוב אין מתייחסת העבירה שלאחרי' להעבירה הקודמת, וידועין דברי התוס' חגיגה (ד'.) ד"ה לא דעד כאן לא חשבי' העומד לשחרור כמאן דשחרר רק אם נשתחרר לבסוף, אבל אם מת ולא נשתחרר לבסוף לא חשבינן לי' בתחילה כמאן דמשוחרר אף שהי' עומד להשתחרר, כמו כן נאמר דעד כאן לא חשבינן לה לעבירה הראשונה כמאן דעשה גם השני', רק באם עשה השני' אח"כ, אבל באם עשה תשובה בינתיים, לא חשבי' לי' בעת העבירה הראשונה שעשה גם השני' שהרי שוב איננו עומד לכך מחמת עבירה גוררת עבירה, כי התשובה שעשה בנתים סילקה את עבירה הראשונה מגרור עוד עבירות, אך מאחר שישראל לא עשו תשובה בינתיים והגיע חטא בחטא ועון בעון, שוב מתייחסות כל העבירות שעשו אח"כ לעבירה הראשונה באשר שאז הי' עומדין לכך:

י׳וזה הפי' חטא בכפלים, שמלת חטא הוא מקור, להורות שמחמת מקור המשחת באו אח"כ חטאים אחרים, והכל מתייחס לחטא הראשון, וע"ז בא העונש בכפלים, שמלבד כל הצרות רבות ורעות שבאו עליהם, עוד זאת הגדיל שלרגלי הצרות לא היו יכולין לעסוק בעבודת ד' בתורה ותפלה כדי לזכות על ידם לחיי עוה"ב, ונמצא שאבדו שני העולמות, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' תשובה שזה תכלית הנקמה שנקמו מהרשעים שיכלו ימיהם בבהלה ובפחד ולא יהי' להם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצוות, ובזמן שאדם טרוד בעוה"ז בחולי ובמלחמה וברעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוות שבהן זוכין לחיי עוה"ב, וכאשר החטא שאח"כ נכלל בהחטא הקדום והוא אחד שהיא כפליים, כמו כן העונש הוא אחת שהן שתים, כי הכל נכלל בעונש הקדום:

י״אוזהו נחמה בכפלים כי לבד מה שאז תרבה הטובה והשלום והשלוה והדעה והחכמה והאמת שנא' כי מלאה הארץ דעה את ה', ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונא' והסירותי את לב האבן ויזכו אז בזה ובבא, נוסף לזה יחשוב להם השי"ת כאלו בכל ימי הגלות היו עוסקים בתורה ומצוות, כמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל במאמר חיקור הדין חלק א' פרק א' שזה הפי' שמחנו כימות עינתנו שהתפלל מרע"ה כלומר שתתן לנו שכר גם על הימים שבטלנו בהם המצוות מחמת אונס ותחשוב כאלו שמחנו בשמחה של מצוה גם באותן הימים אשר עברו עלינו הצרות והעינויים שמנעו אותנו מלעסוק במצוות ולשמור התורה כראוי כיון שהביטול הי' מחמת אונס ע"ד שאחז"ל חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עה"כ כאילו עשאה:

י״בוהנה כי כן כאשר ראינו שאז כשימלא הארץ דיעה ולא יהיו מניעות אז תהי' עבודת ישראל בתכלית השלימות, מכח זה יצמח גם השכר עבור כל הימים שהיו לנו מניעות מלעסוק בתורה ומצוות כאילו עסקנו בהם, שהרי נראה בחוש שכל מה שלא עסקנו בהם הי' רק מצד המניעות, והראי' מלימות המשיח שלא יהיו בהם מניעות תהי' העבודה מישראל בתכלית השלימות, ושפיר הוי בגלות כענין חישב לעשות מצוה ונאנס כו', וזהו הנחמה בכפליים שמנחמה האחת תצמח חברתה, כעין שהי' בהחטא ובהעונש שהי' בכפליים כנ"ל:

י״גהיום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו וגו', והקושיא מבוארת אחר שראו שידבר אלקים את האדם וחי האיך אמרו למה נמות:

י״דויובן במאמר הש"ס שבת (פ"ח:) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני האיך קיבלו, הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחי' אותן, והנה ידוע שכל מה שנותנין מן השמים הוא ע"י התעוררות התחתונים כמו שפרש"י בראשית (ב' ה') ואדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וכו' וא"כ י"ל שישראל במעשיהם ותשוקתם העצומה שהשתוקקו לקראת הדיבור. אף שידעו שבזה תצא נשמתם, הוא הוא שעורר את הטל של תחי', וע"כ שפטו בדעתם שאם ישמיעם את כל התורה כולה בענין הזה, שוב לא תהי' להם כל כך השתוקקות, כי אין חוזק כחסידות בתחילתו, והי' חביב עליהם הדיבור מאד ואח"כ יהי' אצלם כמו הרגל ולא יהי' כל כך בחיות ותשוקה עצומה, ואז לא יהי' להם במה לעורר את הטל של תחי', ושוב יתקיים בהם נפשי יצאה בדברו, ולא יהי' להם טל של תחי' להחיות בהם:

ט״ואו יש לומר בפשיטות עפ"י מאמר חכז"ל כל המוסר עצמו על קידוש השם ע"מ לעשות לו נס אין עושין לו נס, והנה במה שנעשה להם נס והוריד להם טל של תחי' הי' מחמת שמסרו נפשם שלא ע"מ לעשות להם נס, אבל עתה שראו כי ידבר אלקים את האדם וחי, שוב יש לחוש שימסרו נפשם ע"מ לעשות להם נס ושוב לא יעשה להם נס:

ט״זלא מרבכם מכל העמים וגו' כי אתם המעט וגו' פרש"י הממעטים עצמכם כאברהם שאמר אנכי עפר ואפר וכו', והנה לפי משקל זה צריך ג"כ לפרש לא מרבכם לא מחמת שאתם מגדילים עצמיכם וזה סתירה מיני' ובי':

י״זונראה דהנה מה שצריך האדם להיות שפל בעיני עצמו אין זה בכללות לעולם לכל מקום ובכל זמן והוא כמ"ש בשה"ש רבה פרשה ב' על פסוק יונתי בחגוי הסלע אמר ר' יוחנן אמר הקב"ה קורא אני לישראל יונה דכתיב ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, אצלי הם כיונה אבל אצל או"ה כמין חיות וכ"ה לשון המ"ר בשלח פ' כ"א ה', היל"ל יונה בחגוי הסלע וכו' אלא אר"י אמר הקב"ה לישראל אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי, אבל אצל או"ה קשים הם כחיות כו' שאו"ה אומרים להם מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים, מן המילה הזו שאתם מולים והם מבקשים לבטל להם את המצוות והם נעשים כנגדם קשים כחיות יע"ש, הרי שכאו"א צריך שיהיו לו שתי המדות יחד, להיות שפל נגד השי"ת, וקשה וחזק ולהיות גדול בעיני עצמו נגד האו"ה וכחות חיצונים, וזהו שתי הבחי', סור מרע ועשה טוב, שלענין סור מרע צריך להיות קשה וחזק ולענין עשה טוב צריך להיות נכנע להשי"ת, והנה ידוע שעיקר הכוונה הוא עשה טוב, כמ"ש המהר"ל ז"ל בתפארת, שכל הל"ת הם רק שלא ירד אדם ולא יפול ממעלתו ממה שהוא אדם, ועשה טוב הוא שיקנה האדם תוספת מעלה, וע"כ אין שכר למצוות ל"ת, וזה מאה"כ לא מרבכם וגו' היינו לא ממה שאתם מגדילים עצמיכם נגד האו"ה, שזה רק מתייחס לסור מרע, כי לא בשביל זה לבד חשק ה' בכם, רק מצד כי אתם המעט מכל העמים שזה מתייחס לעשה טוב כנ"ל:

י״חוזה ענין שבת שהיא בזכור ושמור דשמור הוא בל"ת וזכור במ"ע, ותכלית הכוונה היא זכור רק א"א לבוא לבחי' זכור כ"א ע"י שמור כמו שאז"ל (ברכות כ':) כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וע"כ בדברות הראשונות שהיו ישראל ברום המעלות ע"כ נאמר זכור שהוא תכלית המכוון, ובדברות האחרונות שלא היו אז ישראל כ"כ ברום המעלה נאמר שמור למען שע"י שמור יבואו לבחינת זכור, והיתה כל עבודתם אז רק בבחי' שמור:

י״טקול קורא במדבר פנו דרך ה', יראה לי הוראת נגינות הטעמים שהפירוש הוא שבמדבר יהי' דרך ה', ועל דרך רמז הוא באדם שלבו כמדבר בלי תורה ובלא מצוות ואז בימות המשיח גם לאנשים האלה תהיינה מסלות בלבבם היינו שבילין דאורייתא כבושין בלבהון כמו שפירש המ"ר ויקרא פי"ז:

כ׳במשנה תענית (כ"ו:) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ, ונראה כי ידוע שאין שום דבר נרגש כל כך רק מפאת היפוכו כיתרון האור מן החושך, והנה כל הימים טובים הם ימי קירוב האדם אל השי"ת, אבל באשר אינם באים בזמן ההיפוך לזה אינם כ"כ נרגשים, כמו ט"ו באב ויוהכ"פ, שהזמן הקודם להם הוא בהתרחקות, דבזמן הקודם לט"ו נאמר כי רחק ה' את האדם שנא' עת לרחק, ובזמן שקודם יוהכ"פ הוא בחי' שמאל דוחה, וע"ז מפטירין בר"ה מרחוק ה' נראה לי, ובכן ההתקרבות והאהבה שבהם היא יותר נעלה משארי י"ט, וידועים דברי הרמב"ן שכל אהבה הבאה לאדם צריכין להניחה בחפץ של מצוה, וע"כ מחמשה עשר באב ואילך מאן דלא מוסיף כו' כבש"ס תענית ל"א כי החפץ הוא התגברות התורה ואחר יוהכ"פ חג הסוכות וע"ז נאמר וימינו תחבקני, וע"כ באין אז מצוות רבות, ובמ"ר ויקרא (פרשה ל' סי' ב') מונה והולך ז' מצוות יע"ש שמספר שבעה הוא כלל, והוא תכלית הריבוי והמצוות הם כלים להכיל בתוכם האהבה רבה והבן:

כ״אשנת תרע"ג

כ״בברש"י אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם עכ"ל, ויש להבין הלא ידוע שכל מה שהאדם צדיק ביותר ויודע את גדלות השי"ת הוא יודע ביותר שעדיין לא עשה מאומה לעומת חיובו נגד גדלות השי"ת, וכידוע ממעשה דרב סעדי' גאון שעשה תשובה בכל יום על קוצר עבודה דאתמול, באשר השיג בכל יום חדשות בגדלות השי"ת, ובמדרש מלמד שאין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום, וא"כ היתכן לומר שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אדרבה בעיניהם נדמה שעדיין לא עשו מאומה, וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שהפי' במעשים טובים שעתידין לעשות עכ"ד, ואינו מובן שמקרא מלא הוא (משלי כ"ז א') אל תתהלל ביום מחר כ' לא תדע מה ילד יום, ובב"ר פ' ע"ג סי' ט' תפסו על יעק"א ע"ה שאמר וענתה בי צדקתי ביום מחר ממקרא זה עיי"ש:

כ״גונראה לפרש דהנה במדרש שהקב"ה עצמו שומר ומקיים מצותיו, יבכן אם אדם רוצה לילך בדרך טובים ולעבוד עבודתו ית"ש הן בתורתו והן במצותיו כשם שמצוה על כל אדם להיות בעוזרי נפשו וכמה הפליגו ז"ל בזוה"ק במצוה להיות מתמכי דאורייתא, וכן יששכר וזבולון, וכשמעון אחי עזרי', בידאי גם הקב"ה מסייעו ומקיים מצוה זו, אך מובן שכ"ז באם הכוונה זכה ונקי' לקיים מצות השם לבד כי השי"ת יודע תעלומות לב, וע"כ הצדיקים דכתיב בהם במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, בודאי הקב"ה מסייע אותם ומגיעים למחוז חפצם, והנה בש"ס סוטה (י"ד.) דמשה שהתאוה לא"י וכי לאכול מפרי' הי' צריך אלא כדי לקיים מצות התלויות בה, וא"כ יכול הי' משה לבוא בזרוע בטענה חזקה שהשי"ת מחויב לסייעו לבוא לא"י לקיים מצות התלויות בה, כי תפלתו זכה בלי תערובות כוונה אחרת, וז"ש רש"י אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים היינו שכל רצונם ובקשתם אינו אלא כדי לקיים מצות השי"ת, וא"כ יש להם לתלות על מעשיהם להבא היינו אותם שרצונם לעשות ואעפי"כ אינם מבקשים מאת הקב"ה אלא מתנת חנם:

כ״דשנת תרע"ה

כ״הבמדרש הלכה אדם מישראל שהי' עומד ומתפלל מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול כך שנו חכמים וכו' יכול ישמיע קולו כבר פירשה חנה וחנה היא מדברת על לבה, והקושיא מבוארת עד שאתה לומד מדברי חנה צא ולמד מעלי שהי' שופט ישראל ובידו שלשלת הקבלה עד משרע"ה, והוא חשבה לשיכורה מחמת שהתפללה בלחש, ומוכרח שלא היו רגילין להתפלל בלחש, וכן פירש"י במקומו, וא"כ למה לא נילף מינה שאסור להתפלל בלחש, וכבר דברנו בזה במק"א:

כ״וונראה לומר עוד דתפילה ישנה בשני אופנים, יש שהלב מתעורר בתפילה כמ"ש (איכה ב' י"ח) צעק לבם אל ה', כי מחמת צרת ומצוקות לבו מתפרצת התפילה מקירות לבו, ויש שהתפילה באה מחמת הדעת והתבוננות שמתעורר להתפלל, ואף שלא תתכן תפילה אלא במוח ולב, מ"מ זו באה מחמת מצוקת הלב ומעוררת את המוח לחשוב מחשבות, וזו באה מהתבוננות המוח והמוח מעורר את הלב שהוא הנפש להשתפך אל חיק אבי':

כ״זויש לומר שמחמת מקור מוצא התפילה אם מהמוח או מהלב נולד ההפרש אם בלחש או בקול, כי הלב הוא חם ומתפעל ומוליד תנועה וקול, והמוח הוא קר ובלתי בעל תנועה ובלחש, וע"כ הקדושים וצדיקים היותר גדולים שהם בחי' מוח אין נראה מהם תניעות והתפעלות בתפילתם, ובאזנינו שמענו שהקדוש הרבי ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה הי' מתפלל בלי שום תנועה אלא הי' עומד כמו עמוד של אבן אלא עיניו זולגים דמעות ושופעות בלי הפוגות, וכ"ק אבי זצללה"ה סיפר שבהיותו חולה ר"ל נצטוה מאת כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק להתפלל בר"ה ויוה"כ אתי עמו בחדרו המיוחד שעל יד בהמ"ד הגדול, ולא הי' רואה בזקיני זצללה"ה שום תנועה והתפעלות בכל התפילה, אלא פניו היו בוערות כלפידים וכמלאך ה' נורא מאד, ובספר ישמח משה להקדוש ר"מ טייטעלבוים מאוהעל ריש פרשת אחרי שזה בחי' הצדיקים שהם מבתי גואי ומהם הי' משרע"ה ואהרן שבכל עבודתם ותפילתם לא ניכר מהם שום תנועה והתפעלות:

כ״חויש לומר שמעין זה נמי ההפרש בין תפילות הסדורות מאנשי כנה"ג ותדירה, ובין תפילה הבאה לפרקים לאיש ואיש מחמת ילדי יום, שהתפילה התדירה בשמ"ע צריכה להיות מחמת התבוננית השכל והמוח כל ברכה וברכה כמה היא נחוצה ומה גודל החסרון בלעדה, ויתבונן ויעמיק בדבר עד שאין דעתו סובלת ומתפלל כנ"ל, ובזה אמרו ז"ל ברכות (כ"ח:) העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מה גם שידוע שתפילה הסדורה מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, ומובן שזה כל איש ואיש לפי השגת שכלו, אך תפילת כל איש ואיש מחמת מצוקת לבבו מפני ילדי יום צרה ומצוקה ח"ו היא תלוי' בלב, וע"כ תפילה כזו באה בקול, אבל תפילה הסדורה כנ"ל שהיא במוח היא בלחש, ומחמת שמצד התבוננות המוח נתפעל גם הלב, ע"כ יש תפילה זו גם בקול בחזרת הש"ץ התפילה, וכ"ז הוא בציבור דווקא שנתאחד מוח ולב דוגמא לחיבור שמים וארץ והדברים עתיקים, ובזוה"ק ח"א (קל"ב.) שמעה ה' תפילתי דא צלותא דבלחש ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קלי בעקתי', ומדקאמר בעקתי' משמע כמ"ש שזה תפילת איש ואיש לפי צרת ומצוקות לבו:

כ״טויש לומר עוד דתפילת ציבור אף דתרוייהו בה בלחש ובקול מ"מ עיקר תפילת ציבור היא בקול שבה אמרינן קדושה, וכן התקיעות מעיקר הדין דאין תוקעין בלחש, כי במוח ושכל אין דעתן של בני אדם שוות, ע"כ מצד המוח והשכל אפי' כשהם יחד אינן נעשין כאיש אחד, וציבור שהוא כאיש אחד אינו אלא מצד הלב שכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים:

ל׳ולפי האמור יובן הא דחנה, דהנה עלי ידע דחנה לאו תפילה הסדורה התפללה אז, כי היתה אחר אכילה ושתי' כמפורש בכתוב שאין זה זמן תפילה, ועוד כי הרבתה להתפלל משמע יותר מכשיעור תפילה הסדורה כמפורש בכתוב, אלא תפילה פרטית לפי מצוקת לבה, וע"כ הי' בדין להתפלל בקול וכמ"ש הזוה"ק הנ"ל צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי' ע"כ בהיותה מתפללת בלחש חשבה לשיכורה, אך כתיב וחנה היא מדברת על לבה משמע שהמוח דיבר על הלב, וא"כ מקור מוצא תפילתה הי' מהמוח מצד התבוננות השכל, וברש"י שם ה' צבאו' למה נתיחד שם זה כאן אמרה לפניו רבש"ע שני צבאות בראת בעולמך העליונים לא פרים ורבים ולא מתים והתחתונים פרים ורבים ומתים אם אני מהתחתונים אהי' פרה ורבה ומתה ואם אני מהעליונים לא אמות, ובש"ס ברכות (ל"א:) וחנה היא מדברת על לבה אמ"ר אלעזר בשם ר"י בר' זימרא על עסקי לבה אמרה לפניו רבש"ע כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה וכו' עיי"ש, הרי שתפילתה היתה מהתבוננות המוח והשכל, וכן כתיב ותתפלל על ה' והבן, ע"כ היתה תפילתה בלחש:

ל״אובזה יש לפרש מענתה לעלי לא אדוני אשה קשת רוח אנכי, היינו שהדיבור בא באדם מצד הרוח כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, וקשת רוח הוא שחוש המחשבה והשכל גובר על כח הדיבור עד שהוא מקשה להוציא הדיבור נגזר מלשון ותקש בלדתה, ומאחר שתפילתה מצד התגברות כח המוח והשכל ע"כ היא מתפללת בלחש, ומדאמר לה לכי לשלום משמע דהודה לה שתפילה כזו בלחש, דוגמא לדבר בש"ס סנהדרין (ע"ד:) מדאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו עיי"ש, ע"כ שפיר דייקינן מעובדא דחנה דתפילה הסדורה כנ"ל היא בלחש, אלא שבציבור הש"ץ חוזר התפילה בקול דתרוייהו צריכי כנ"ל:

ל״בויש לומר דוגמא לזה בשבת דבזוה"ק דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, ומשמע דשמור צריך שיהי' נוהג בלילה וזכור ביום והלוא שניהם בדיבור אחד נאמרו וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ועיקר הקידוש דילפינן מזכור בלילה בכניסתו הוא:

ל״גונראה דשמור הוא בלב כבמדרש דשמירה היא בלב כמה שנאמר במשלי (כ"ב י"ח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, וזכור הוא במוח ושכל שבו הזכירה, ובהכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל טרדות המלאכה וכאלו כל מלאכתך עשוי' ובא לעומתו לתשוקת קדושה ותשוקה היא בלב והיא שמור, ומחמת התפעלות ורגש הלב באין להתבוננות השכל והוא זכור, ע"כ זכור הוא גם בלילה, ועיקר הקידוש דילפינן מזכור הוא בלילה ואף דזכור מדת יום, מ"מ הרי זכור אז הוא תולדת שמור, אך ביום הוא להיפוך שהוא זמן התבוננות השכל והוא זכור, ומן התבוננות השכל באין לשמור שהוא התפעלות הלב והיינו הך דבדיבור אחד נאמרו ודו"ק:

ל״דוהנה בשבת שחרית אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו ואיתא בספרים משום דמשה הוא בחי' שבת, ונראה ממה שאנו אומרים זה ביום ולא בלילה שהוא בחי' שבת דיממא זכור דהוא במוח, ואתיא כהא דהגדנו במק"א שמשרע"ה הי' המוח והשכל של ישראל, ואהרן הלב של ישראל, ולפי"ז יש ליתן טעם על תפילת משרע"ה בלשון ואתחנן דבמדרש עשרה לשונות של תפילה גדולה שבכולם הוא ואתחנן, והיונו כי עשרה לשונות של תפילה הם נגד עשרה כחות שבנפש ממטה למעלה, וכח העשירי הוא בעומק המוח והשכל, כי בעומק השכל אין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום וכל מי שמשיג יותר יודע יותר כמה הוא רחוק מלהיות לו אצל הקב"ה כלום, וע"כ התפלל בלשון ואתחנן:

ל״הבמדרש הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא מותר לו להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל וכו' ואם קרא ק"ש והתפלל מיד יהא מובטח שתפילתו נשמעת, ע"כ:

ל״וונראה לפרש דהנה בפסוק אשר אנכי מצוך היום פירש"י לא יהי' בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופגה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה, ויש להבין דדיוטגמא חדשה שהכל רצין לקראתה הוא לשמוע הדבר חידוש שיש בה, ומה שייך ק"ש לזה להיות רץ לקראתה כי כבר נודעת היא לכל ישראל, אך נראה דהנה יחוד הש"י באמרו ה' אחד היינו שאין עוד מלבדו ואפס ואין זולתו ואין מציאות בעולם אלא מציאותו וכל הנמצאים הם מאמיתת המצאו, וזהו שבזוה"ק לכלל עצמו ביחודא, היינו שכל אדם יראה א"ע נמי שאינו תופס מקום ואינו דוחה את האלקות במציאותו, כי מציאותו היא נמי רק מאמיתת המצאו, כי כל העולם ומלואה הוא רק אלקית, ובכוונה זו הנכונה מעורר בקרבו התחדשות החיים להיות הוא עצמו מקור מים חיים כמ"ש תהלים ל"ו יוד כי עמך מקור חיים, וע"כ יכול כל איש ואיש למצוא חדשות תמיד בק"ש לפי מסת הרצון והריצה לקראתה, והיא ממש כדיוטגמא חדשה שהכל רצין לקראתה לשמוע החדשות שבקרבה:

ל״זוהנה אמרו ז"ל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים ובש"ס ברכות (כ"ט:) מאי קבע וכו' רבה ור' יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר פירש"י לשון קבע כהיום כן אתמול כן מחר, עכ"ל, והנה ידיעת הפכים אחד דכמו העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מובן להיפוך דבכח הק"ש שמעורר בעצמו כח ההתחדשות כנ"ל נעשה תפילתו תחנונים ולשון תחנונים הוא לשון העשירי שבלשונות התפילה כבמדרש ובלשון זה התפלל משה, והוא הגדולה שבתפילות ע"כ מובטח שתפילתו נשמעת:

ל״חבמדר"ת כיון ששמע משה ממט"ט ששמע מאחורי הפרגוד שאין תפילתו מתקבלת הניח משה ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה ואומר אצל מי אלך לבקש עלי רחמים אמ"ר שמלאי באותה שעה נתמלא הקב"ה בעברה עליו שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם [והובא ברש"י נתמלא חימה] וגו' עד שפתח משה מקרא זה ויעבור ה' על פניו ויקרא באותה שעה נתקררה רוח הקודש ואמר לי' הקב"ה שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת שלא לאבד את ישראל לבטל את שתיהן א"א אם תרצה לחיות וכו' אמר משה יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל, עכ"ל, והוא כולו מוקשה, ועוד מה חרי האף הגדול הזה על משרע"ה שהי' צועק ובוכה, ואם מחמת שלא ניתנה לו בקשתו עוד יהא עברה עליו אתמהה, ובזוה"ק ח"א (ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיאובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי לי' רשותא) שבחא הוא דילי' וכלא משבחין לי', ובש"ס סוטה (י"ד.) דריש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משרע"ה ליכנס לא"י וכי לאכול מפרי' הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולם על ידי וכו', וא"כ היתכן שבאשר התחבט לעשות מצות יתמלא עברה עליו, ויתר דבר' המדרש הם כחידה סתומה ואין להאריך בדקדוקים הנראים לכל בהשקפה ראשונה:

ל״טונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"ג (קנ"ז.) הכי אמר משה אם יש בה עץ הא ידענא דאנא איעול לתמן מאי עץ דא אילנא דחיי ותמן לא הוה אלא בג"ע דארעא, עכ"ל, ומשמע מדברי הזוה"ק דמחמת שאין בה אילנא דחיי איננה לפי מעלת ומדריגת משה ע"כ לא נכנס, וא"כ יש להבין למה התחבט משה כ"כ לכנוס אחר שאיננה לפי מעלתו, וגם יש להבין דבמדרשים שלעת"ל יכניס משה את דור המדבר לארץ, הלוא איננה לפי מעלתו, וכן אפי' לדברי הש"ס סוטה הנ"ל שרצה לקיים מצות התלויות בה, ובמצות, אין שייך להבחין אם הן לפי מדריגתו או לא, מ"מ זה שייך כשכבר מחויב ועומד, אבל לא להביא עצמו לידי חיוב, ואפי' לפי דברי הרח"ו משום שידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש נשלמים אלא ע"י רמ"ח מצ"ע, מ"מ הלוא יש כמה וכמה מצ"ע שאינן שייכין בכל אדם זה במלך וזה בכ"ג, ויש מצות הבאין רק ע"י מקרה כמו כי יקרא קן צפור, וכן מצות שהן בסנהדרין לדון ולהעניש בארבע מיתות, ואם לא יהי' מחויבי מיתה בישראל היתכן שנאמר שבשביל זה לא יהיו נשלמים אברי הנפש:

מ׳ובודאי הוא כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמת ספר אגלי טל עפ"י דברי הש"ס סוטה (ל"ז.) שכל מצוה ומצוה נכרתו עלי' ארבע בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ומבואר שללמוד וללמד הוא מחלקי המצוה, וע"כ ישראל במצ"ע של כהנים אף שישראל אינם במצות אלו בעשי' מ"מ הואיל ואתנייהו בללמוד וללמד ולשמור חשובה שוה בכל וחמורה עיי"ש, וגם אנו נאמר שאברי הנפש נשלמים בללמוד וללמד ולשמור היכי דא"א בעשי', ובכגון דא אמרו ז"ל מנחות (ק"י.) כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, ואפי' חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה קידושין (מ'.), וא"כ יש להבין מה הרעש הזה שנתחבט משרע"ה והניח ידיו על ראשו וצועק ובוכה:

מ״אונראה דמשרע"ה לא השגיח על תועלת עצמו וטובתו אפי' בענין הרוחניות והשלמת נפשו, וכמו שאמרנו במק"א בהא דאמרו ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע דמשרע"ה לא הי' לו במדבר נחלת שדה וכרם ולא משא ומתן בשום דברים גשמיים, וע"כ הפירוש עסקים רוחניים ומדריגות להשלמת נפשו, והוא ע"ה לא השגיח ע"ז כלל רק לטובת וצורך גבוה והשלמת ישראל, והא דנתחבט ליכנס לא"י לקיים מצות התלויות בה כדי להשלים את נפשו נמי לאו לתועלת עצמו אלא הכל צורך גבוה, והיינו דהנה בזוה"ק ח"ג (פ"ג.) אדם קדמאה אע"ג דגופא דילי' הוה מעפרא לאו מעפרא דהכא הוה אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, עוד שם אדם קדמאה לא הוה לי' מהאי עלמא כלום וכו' כיון דנפק חמו לי' שמשא וסהרא ואסתימו נהורייהו דתפוחא דרגלי' אחשיך נהורא דלהון מאי טעמא בגין דמעובדא דשמשא וסהרא עלאה נפק כיון דחטא אתחשיך ואזעיר גרמי' ואצטריך לגופא אחרא במשכא ובבשרא דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, עכ"ל:

מ״בוהנה מובן דמאחר דעוה"ז נברא לתשמישו של אדם, בהכרח שאז לא היתה הארץ כ"כ גשמית כמו עתה שהארץ היא לפי מזג האדם, ובאשר האדם הי' רוחני הארץ נמי שהיתה לתשמישו נמי היתה רוחנית, וכמו עתה ג"ע לנשמות, מה גם א"י שבודאי היתה רוחנית ביותר אלא שנתגשמה מחמת חטאו, ולעת"ל כאשר יהי' החטא מתוקן יזדכך הכל בין האדם בין העולם וישובו לקדמותם:

מ״גוע"כ מיושב מה שהקשינו לעיל מאחר דא"י איננה לפי מדרגת משרע"ה, למה לעתיד יכנס משה עם דור המדבר לארץ, ולפי האמור מיושב דאף דבזה"ז איננה לפי מדרגת משה, לעתיד תתעלה במדרגת ג"ע, ומה שבזה"ז אילנא דחיי לא הוה תמן אלא בג"ע דארעא, לעתיד שא"י תהי' במעלת ג"ע שוב גם אילנא דחיי תהי' תמן ושוב תהי' לפי מדרגת משרע"ה, ע"כ לעתיד יכנס משה לארץ ישראל:

מ״דולפי האמור יש לומר הא דנתחבט משרע"ה לי נס לארץ לקיים מצות התלויות בה להשלמת נפשו נמי הי' צורך גבוה, שכמו שלעתיד הזיכוך בא מחמת המצות ומעש"ט של כל ישראל בגלות ובקיום מצות התלויות בה בעת ישראל יושבים בה, והכל נכנס לאוצר אין נעדר דבר, ואפי' כשישראל ח"ו היו בשום פעם בעלי עבירות ח"ו אין עבירה מכבה מצוה ונענשו על העבירות בגלות ורעות רבות וצרות, והמצות הן נקבצין אחת אל אחת עד שיהי' בהן כדי שיעור הזיכוך והתיקון, ואז יתקיים ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים (מלאכי ג' א'), שאז בפעם אחת וברגע אחד ישוב האדם בצירוף הארץ לכמו שהי' קודם החטא, כן חשב משה היות משה שקול ככל ישראל, אם הוא יכנס לארץ ויקיים מצות התלויות בה וישלים את כל אברי נפשו, בזה עצמו יהי' נשלם שיעור הזיכוך לארץ, כמו לעתיד ע"י עבודת כל ישראל והוא שקול ככולם, ואז שוב תהי' ראוי' לו, כי בודאי ישוב אילנא דחיי להיות תמן, ומעתה מיושב למה התחבט לכנוס לארץ אחרי אשר איננה לפי מדריגתו, שבאם יכנס בה וישלים את נפשו במצות התלויות בארץ שוב תיעשה גם היא ראוי' לו:

מ״הומעתה לפי האמור יש לפתור את החידה סתומה של המדר"ת, והיינו שכאשר שמע משה ממט"ט ששמע מאחורי הפרגוד שתפילתו איננה מתקבלת הניח ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה, כי הנחת הידים על הראש היא דרך המקונן כשנתקלקל לו הענין שהי' מבטו והבטחתו עליו, וכמ"ש בירמי' (ב' ל"ז) גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך עי"ש, והיינו שמשה רבינו ע"ה כל ימיו הי' משתוקק ומתאוה ומצפה לעשות גמר התיקון ושיעביר הרע מן הארץ, וכמה פעמים שהי' עומד על סף תקותו באם היו ישראל עומדים בנסיונם, ונתקלקל הענין כמו בעגל ובמרגלים, ומ"מ זאת היתה נחמתו אחרי ראותו שישראל לא הגיעה זכותם לזה, שכאשר יכנס הוא עמהם לארץ יעשה הוא בעצמו גמר התיקון ע"י מצות התלויות בארץ, ויגביה את הארץ לשמים ואז ממילא רוח הטומאה יתבער מן הארץ וכל הרשעה כולה בעשן תכלה, מה שלא הי' ביכלתו לעשות כן במדבר טרם השלים נפשו ע"י מצות התלויות בארץ, וגם לא הי' לו נסונות כמו ישראל, כי ע"י נסיונות והעמידה בנסיון יכול אדם להשתלם בפעם אחת, אבל במרע"ה שלא היו אצלו נסיונות לא הי' יכול להשלים את נפשו אלא ע"י מצות התלויות בארץ, וזאת היתה נחמתו, וע"כ כששמע שאבדה תקותו נאמר עליו בדרך המליצה שהניח ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה:

מ״ואך לא כן היתה הכוונה האלקית, כי באם היו ישראל בעצמם זוכין לעשות גמר התיקון היו נתעלים ונתרוממים יחד ישראל והארץ כמו אדה"ר קודם החטא, וכמו שיהי' לעת"ל ב"ב, אבל באם הי' משה לבדו עושה גמר התיקון ע"י השלמת נפשו ע"י מצות התלויות בארץ אף שהיתה הארץ נתעלה מגשמית לרוחנית מ"מ ישראל היו נשארים במצבם הקודם, כי להם לא היתה מועילה השלמת נפשו כמו שמועילה לארץ, שלארץ היתה מועלת מחמת שהשלמת נפשו באה ע"י המצות שהארץ סיבה להם, אבל ישראל שאינם סיבה לה לא היתה מועלת להם השלמת נפשו, נמצא אף שצורך גבוה הי' נעשה בהתרוממות הארץ לשמים, מ"מ לישראל לא הי' טוב הדבר, ואדרבה לישראל יותר טוב שלא יעשה התיקון ע"י משרע"ה, כי עוד להם תקוה על עתיד וכמו שבאמת כן יהי', אבל באם הי' גמר התיקון נעשה ע"י משה שוב לא הי' נשאר לישראל במה לזכות כאמרם ז"ל שבת (קנ"א:) והגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות היא לעומת צד הרע המושך לאחור, והאדם מתגבר עליו להכניעו ולהפכהו לטוב, אבל כאשר יתבער הרע מן העולם ויצה"ר יתלבן לא יהי' במה לזכות כמ"ש הרמב"ן פ' נצבים (ל' ואו), וע"כ הש"י שחס על צורך ישראל יותר מעל צורך גבוה לא הסכים לבקשת משה, אדרבה נתמלא עליו עברה מדוע לא זכר לחוש על טובת וצורך ישראל:

מ״זוזש"ה ויתעבר ה' בי למענכם היינו שהעברה היתה עבור שאיננו חושש למען צורככם וטובתכם, עד שפתח משרע"ה מקרא דויעבור ה' על פניו ויקרא שהוא הזכרת י"ג מדות של רחמים שברית כרותה שאין חוזרות ריקם, והטעם יש לומר מפני שהוא מעורר שורש ישראל, והבחירה בהם למעלה מן הטעם בסוד ישראל עלו במחשבה, כי אין טעם לרצון, וע"כ אפי' כשישראל ח"ו בלתי ראוים לא נסתלקה הבחירה מהם ח"ו, וע"כ נמי אינן חוזרות ריקם מהאי טעמא שזה מסלק כל מקטרג, וזה הזכיר משה היינו שטענתו היתה שאפי' בלתי זכות ישראל הם במעלה העליונה מחמת השורש שלהם, וכל מה שנמצא בישראל בלתי ראוים וצריכין בירור הוא רק מפאת מציאות הרע בעולם המקלקל את האויר, וממילא כאשר יכנס הוא לא"י ויסתלק הרע ורוח הטומאה יתבער מן הארץ אז ממילא הכל שלום ויהיו גם ושראל רוחנים מותאמים למצב ארץ ישראל שהי' אז:

מ״חוהנה במה שהזכיר משרע"ה י"ג מדות של רחמים לעורר שורש ישראל והבחירה בהם שלמעלה מכל טעם ואפי' הם בלתי מזוככים עדיין ישובו מזוככים כרגע להיות מותאמים לא"י כשתהי' מתרוממות כנ"ל, בזה נסתלקה ממנו העברה ונתקררה רוח הקודש, ומעתה אין עוד תפיסה על משרע"ה:

מ״טאך בגוף הדבר ובקשתו לכנוס לארץ לא הסכים הש"י עמו, וזה שאמר שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת שלא אאבד את ישראל, כי שבועה מתרגם קים שהוא דבר הקיים לעולם בלי שינוי, כי הנה ידוע טעם הרמב"ן באמונה והבטחון שבשמים למוצאי שבת ולא למוצאי יו"ט משום שנפש יתירה שביו"ט אינה נסתלקת מהאדם ביציאת היו"ט, כי יו"ט בי דינא מקדשין לי', וכל דבר הבא לאדם מכח מעשיו יש לו קיום, ובאשר תקות העתיד תהי' נצחית בלי השתנות עוד, ע"כ נתבקש שיהי' ע"י זכות ישראל בעצמם ולא שמשרע"ה ימשיך עליהם י"ג מדות של רחמים לאפי' בלתי ראויים, כי זה א"א להיות נצחי, וכמו שבת מתנת חלקו של משה מסתלקת הנפש יתירה שממנו במוצאי שבת, אלא גם זאת שישראל לא יאבדו ח"ו בצרתם למירוק עונותיהם לזה נצרך י"ג מדות של רחמים, וזהו שאמרו ז"ל סוטה (י"ג:) משה לא מת אלא עלה ומשמש במרום, נראה ששימושו של משה במרום הוא שעומד ומזכיר תמיד י"ג מדות של רחמים, וכמו שבזה העולם לא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם כן בודאי הוא בעולם העליון:

נ׳ולפי האמור מובן שמיתת משה והשבועה שלא יאבד את ישראל מותאמות הן ותלויות זו בזו, כי באשר נתבקש שישראל יהיו נצחיים עומדים לעד, נתבקש לזה שהתרוממותם תהי' בכח מעשיהם וזיכוכם בעצמם, ואם משה יכנס לארץ יהי' גמר התיקון ע"י משה ולא ע"י ישראל, ואז א"א שיהיו נצחיים, ע"כ באה השבועה שימות משה ויהי' להם מעיר לעזור בהזכיר תמיד במרום י"ג מדות של רחמים, שעי"כ יהי' ביכולתם לזכות בכח מעשיהם, וכששמע זה קיבל עליו ואמר יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל:

נ״אאז יבדיל משה שלש ערים וגו' לנוס שמה וגו', ויש להבין מה ענין זה לכאן באמצע הקדמה שקודם פתיחת הביאור כמ"ש הרמב"ן, ואם בא להורות לישראל חביבות המצות שאמר מצוה שבאה לידי אקיימנה, הי' לו להזכיר בפרשת דברים בסיפור כיבוש ארץ סיחון ועוג והתחלקה לבני ראובן וגד:

נ״בונראה דהנה כשבא משרע"ה להוכיחם ולומר להם דברים קשים כגון ממרים הייתם עם ה' וכדומה, הי' חשש לבל יגרום להם יאוש הנורא הגרוע מן הכל, ואפי' כשיבשר להם סליחה על לשעבר כמ"ש ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך שפרש"י אעפ"י שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם וכו', מ"מ יש עוד חשש יאוש לאמור כמו שבראשונה אחר כל השבח והגדולות והנוראות שראו בעיניהם יציאת מצרים ומ"ת דכתיב בי' ולמען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכל נסי המדבר, מ"מ לא עצרו כח ונתדלדל ענינם עד שחזרו להיות ממרים כמ"ש ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם, ק"ו להבא דור באי הארץ שיחזור ענינם להתנהג ע"י טבע לחרוש ולזרוע וכדומה, ולא יראו עוד כ"כ נסים ונפלאות כבימי משה, ויתיאשו בעצמם מלהשיג הנדרש להיות עובדי ה' באמת ובתמים, לזה הקדים משרע"ה ענין ערי מקלט, והוא עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין ערי המקלט וכן כל ערי הלוים שקולטין את הרוצח, משום דרוצח שחטא ענשו הוא שניטלת ממנו חיותו ואין לו דם ומ"מ יש לו תקנה לישב בעיר מקלטו להיות נספח אל הלוים ויהי' לו חיות באמצעות הלוים, כי כל ענין הלוים ועבודתם הוא בחיות והתלהבות ושירה, עכת"ד, א"כ במה שהפריש את ערי המקלט הראה אותם לדעת שאפי' מי שאין לו חיות מצד עצמו, עוד לא אבדה תקותו, כי יכול לשאוב חיים חדשים באמצעות זולתו, היינו להיות נספח לחיות זולתו:

נ״גודוגמת ערי הלוים הוא כלל ישראל שהציבור לעולם דבוקים במקור החיים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה רמז לזה מדברי הש"ס תמורה (ט"ז.) שאין חטאת ציבור מתה משום דליתא בחטאת שמתה בעלי' שאין הציבור מתים, וע"כ אפי' איש שאין לו חיות מצד עצמו יש לו תקנה להיות נספח אל הציבור וכלל ישראל, והנה לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן מפני שא"י מאחדת את כל ישראל, וע"כ לא היתה להם מעלת הציבור קודם ביאתם לארץ, וכאשר חטאו ונפסקה חיותם לא הי' להם ממה לשאוב חיים חדשים, וע"כ הלכו מדחי אל דחי, אך כאשר יכנסו לארץ ויהי' להם מקור מוצא לשאוב חיים חדשים, ממילא יהי' ביכולתם להחזיק מעמד בלי נסים נגלים יותר מבמדבר עם נסים נגלים, וזה חיזוק גדול לידים רפות, ודוגמא זו היא שבת, וכבר דברנו מזה:

נ״דבילקוט ישעי' מ' חטאה בכפלים ולקתה בכפלים ומתנחמת בכפלים וכו', נראה לפרש דהנה ירושלים נקראה יפה נוף משוש כל הארץ, ובמדרש שמ"ר פרשה ל"ו סי' ב' שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' בהמ"ק קיים למה שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק הוי יפה נוף משוש כל הארץ, ע"כ, וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הכתוב תגלנה עצמות דכית, עצמות שטהרת, שטהור מתרגם דכי, עכ"ד, והוא שמחה של מצוה:

נ״האך בפחזותה כתיב (ירמי' י"א ט"ו) כי רעתכי אז תעלוזי, והנה שלקחו השמחה של מצה לשמחה של הוללות ורע, וזה חטא בכפלים שלא די שלא היתה להם שמחה מדבר קדושה, אלא עוד שלקחוה לחיצוניות, וכהא שפירש היהודי הקדוש מפרשיסחא הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, היינו שהיית עוד בשמחה תמורת שהי' לך עכ"פ להצטער ולהתעצב על אשר לא עבדת את ה' אלקיך, ולפי דרכנו יש לפרש שהיית בשמחה חיצונית של הוללות בשביל שלא עבדת את ה', ועשקת את השמחה של קדושה לחיצונית:

נ״ווכן יש לפרש לקתה בכפלים, היינו דכתיב (איכה ב' י"ז) וישמח עליך אויב הרים קרן צריך, היינו צרה כפולה שכל מה שהיו האויבים מריעים ומצירים לישראל ניתוספה להאויבים שמחה, כי השמחה של ישראל נהפכה להיות להאויבים, ובכן כל מה שהרעו והתאכזרו ביותר לא נתקררה רוחם עליהם אלא היו להם לשמחה, והיו מהדרים ומשתוקקים שיבוא לידיהם להתאכזר עוד יותר, ושמחת האויבים עליהם היתה קשה עליהם יותר מצרתם, וזהו הרים קרן צריך שקרנות צדיק נהפך לקרן צריך, וכמו שהחטא שלקחו הקדושה להחצוניות, כן הי' העונש בכפלים, שהשמחה וקרן ישראל לא די שנעדרו מהם אלא עוד נתוספו על חשבון הצרים והאויבים:

נ״זוכן מתנחמת בכפלים היינו דכתיב ישעי' (מ' ב') כי מלאו צבאה כי נרצה עונה, והיינו שעונות עצמם ישובו להיות לרצון ולריח ניחוח, כאמרם ז"ל ביומא (פ"ו:) על תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, וכמו שהחטא והעונש הי' שנלקח מהקדושה וניתוסף על גבול הטומאה, הנחמה היא להיפוך שהעונות שהם מצד החיצוניות והטומאה יתוספו על חשבון וגבול הקדושה, והיא הבטחה שיפתח לישראל היכל האהבה, ויהי' שמור לבל ילך ממנו לאהבה חיצונית אלא יתלהב לבם לה' ויעשו תשובה מאהבה שזדונות יעשו להם כזכיות אמן כי"ר, ב"ב:

נ״חשנת תשרע"ו

נ״טואתחנן, ברש"י זה אחד מעשרה לשונות של תפילה, ויש להבין למה באה במשקל התפעל, והו"ל לומר וחננתי כי שורשו הוא חנן, או וחנותי כמ"ש איוב (י"ט י"ז) וחנותי לבני בטני, ובמשקל התפעל משמע שהוא נתבקש מזולתו, או עכ"פ שנתמלא חנינה וחמלה על זולתו:

ס׳ונראה עפ"י מה שאיתא בספרי הרבי מלובלין והמגיד מקאזיניץ, כי האדם הבא לבקש רחמים על עצמו להסיר ממנו צערו, בודאי יש כמה מקטריגים המקטרגים, אך עצה היעוצה להשליך את צרכי עצמו מנגד, אלא להתפלל ולבקש רחמים כביכול על צער השכינה כאמרם ז"ל סנהדרין (מ"ו.) בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ובזה נסתם פי המקטריגים בהכרח עכת"ד:

ס״אוכן יש לומר שזה היתה עצת משרע"ה, שהכניס בלבו חנינה וחמלה על צער השכינה כביכול, כי יודע הי' שכל המקטריגים שבעולם יעמדו לשטן לו, כי בביאתו לארץ תלוי כל קיום וטובת ישראל, שבאם הי' בא עמהם לארץ לא הי' אפשר שיבואו לכלל חטא, ולא היו גולים ממנה לעולם, והי' נתקיים ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, כדאיתא בספה"ק, ע"כ נתן עצה לנפשו להתפלל רק עבור כביכול ונתמלא חנינה וחמלה:

ס״בועוד יש לומר דהנה בענין עשרה לשונות של תפילה, יש לומר שהם לעומת עשרה כחות הנפש, וידוע ששבעה כחות הם במדות, ושלשה בשכל, והשלישי שבשכל שהוא למעלה מחכמה ובינה, יש לומר שהוא עצם הרצון למעלה מן הטעם, כאמרם ז"ל אין טעם לרצון, והטעם מסתעף מחכמה ובינה, וזה למעלה מהם, [והיא למעלה למשכיל ספירת הכתר שאין בו שום תערובות דין וצמצום, כי כל דבר התלוי בטעם ושכל הוא בהכרח בגבול וצמצום, עד כה מגיע הטעם והשכל], והיינו להיות האדם נמשך אחר השי"ת למעלה מן הטעם והשכל, וכמ"ש תהלים (מ' ט') לעשות רצונך אלקי חפצתי, שכל חפצי איננו לתועלת עצמי, אלא לצורך גבוה להפקת רצונו ית"ש, ובזה מעוררים ג"כ למעלה שהשי"ת ישפיע כל טוב למעלה מן הטעם, היינו שכל זמן שהאדם מקבל בזכותו לזה, עדיין הוא לפי הטעם והשכל, ולמעלה מן הטעם הוא אעפ"י שאינו ראוי לו, אלא כמו אב הנותן כלי שעשועים לבנו הקטן כדי הפקת רצונו:

ס״גונראה שזהו ענין לשון של תפילה ואתחנן, היינו שהוא נתמלא חמלה וחנינה מחמת גודל אהבת השי"ת, ומהדר אחר הפקת רצונו ית"ש לא לתועלתו כלל, וזה היתה תפילת משרע"ה שכל כוונתו היתה לתועלת ישראל למען הכשירם לפניו ית"ש שיקבל נחת מהם וישמח ה' במעשיו:

ס״דונראה אף שהוא לכאורה קשה מאוד לפני המון האדם לבוא לידי בחינה זו, מ"מ נראה ששבת היא דרך ואמצעי לזה, והיינו כי בשבת מתעורר מאיליו רצון של הקב"ה בעמו ישראל, ולמעלה מן הטעם אלא כמו עצם בחירת ישראל שהיתה למעלה מן הטעם, וכמ"ש המהר"ל בטעם שלא נכתב קודם מאמר לך לך שהי' אברהם צדיק ומוסר עצמו על קדושת שמו יתברך, שא"כ הי' משמע שהבחירה באברהם היתה מחמת הטעם, וכעין אהבה התלוי' בדבר, וממילא כשישראל חוטאים ח"ו ובטל דבר בטלה האהבה, ע"כ סתם הכתוב ולא הודיע צדקתו מקודם, להורות שהבחירה היתה למעלה מן הטעם, וע"כ אין לה הסרה לעולם ודפח"ח, ובכל ש"ק מתעורר זה וכמו שאנו אומרים כי בם רצה להניח להם, וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, ורצון הוא למעלה מן הטעם, ואינו תלוי בקידוש ב"ד ואין לה הסרה לעולם ושבת קביע וקיימא:

ס״הוהנה כמים פנים אל פנים מתעוררת בחי' זו גם בלב ישראל להתרפק על אהבתו ית"ש למעלה מן הטעם והשכל, וזהו שבתדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם, זה יום השבת לישראל שאדם מתרצה עם בניו ועם בני ביתו, וכבר אמרנו שזה רמז לישראל שהם בניו ובני ביתו של הקב"ה, והאיש שאיננו שוטה המאבד מה שנותנין לו, נקל לו לקבוע בנפשו מדה זו בשבת, עד שישאר ממנה לימי החול:

ס״ובמדרש (פ"ב סי' יוד) שיש תפילה שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הקב"ה יענה שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה, ויש להבין מהו התועלת, והלוא הקב"ה מתאוה לתפילתן של ישראל, ובזוה"ק דבלעם הי' דומה למצורע עני הדופק על הדלת, שאומר בעה"ב מהרו ותנו לו שלא יכנס ויטנף את הפלטרין, והקב"ה משהה לצדיקים מפני שמתאוה לשמוע תפילתן, ובמדרש שמטעם זה נתעקרו האמהות, וא"כ לכאורה מה שעונה טרם יקראו נראה כמיעוט אהבה בישראל ח"ו:

ס״זונראה דהנה ידוע שאין מי שיודע מחשבות אלא הקב"ה לבדו, ובזוה"ק שאפי' מלאכי השרת אינם יודעים מחשבות בני אדם, ובודאי שק"ו למקטריגים דאינה יודעים מה שבלב אדם, וא"כ אדם שנותן דעתו להתפלל לפני הקב"ה, טרם מוציא הדברים מפיו עדיין אין המקטריגים יודעין לקטרג, אלא אחר שהוציא התפילה מפיו ונתודע להם מה בקשתו, אז מחפשין אחר חטא בדומה המסוגל למנוע בקשתו של זה, ובאשר הקב"ה אוהב משפט, ובמדת המשפט אין הדין נותן לדחות את המקטריגים בגילא דחטתא, אבל בכל זה מחמת אהבת השי"ת לעמו, עשה עצה לזה והיינו לענות לאיש הנותן דעתו להתפלל לפניו טרם יוציא התפילה בעוד לא נודע להמקטריגים לקטרג, ואח"כ הרי כבר נעשה מעשה ואפי' יקטרגו אינם פועלים כלום, והוא כענין שכתב כי כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב, ואפי' שגגה היוצאת מלפני השליט אי אפשר לחזור, מה גם בדיני נפשות שמחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה:

ס״חובזה יש לפרש הכתוב והי' טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, דלכאורה סותר רישא לסיפא וסיפא לרישא, דברישא אומר טרם יקראו, ובסיפא רק בשעה שמדברים, ולהנ"ל יש לפרש שסיפא דקרא הוא נתינת טעם לרישא דקרא, והיינו דהא ואני אשמע לאו אקול תפילה לבד קאי, אלא על כל השקליא וטריא בקשת המתפלל, וטענת המקטריגים, וכמו דיין השומע את דברי שני הצדדין, וכך שיעור הכתוב טרם יקראו ואני אענה, ואל תתמה שזה מורה מיעוט אהבה כנ"ל, שאין הדבר כן, אלא מחמת כי עוד הם מדברים ואני אשמע, ע"כ הנני ממהר לענות טרם יקראו:

ס״טונראה שגם מדה לענות בקשת המבקש טרם נקרא, מעוררין ישראל במה שרודפין אחר כוונת התורה, ואפי' מה שלא נאמר בפירוש, אלא שיורדין לסוף הכוונה, וכמ"ש הרמב"ן ריש פ' קדושים שיכולין להיות נבל ברשות התורה, היפוך מבלעם הרשע שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היינו מה שיצא מפורש מפי ה', ולא מה שנראה שהוא רצון ה', שהרי כבר ראה שאין רצון השי"ת שיקלל את ישראל, אבל באשר בשני' לא נאמר לו בפירוש הי' מהדר למצוא עילה לקלל, עכ"ד, אבל ישראל מהדרין לעשות רצון השי"ת אף מה שלא נאמר להם בפירוש, וכמ"ש תהלים (מ' ט') לעשות רצונך אלקי חפצתי, היינו רצון לבד אף בלתי ציווי, בזה מעוררין ישראל גם למעלה להתנהג עמהם מדה במדה ולעשות בקשתם עוד טרם יקראו בפירוש בפיהם:

ע׳יש להתבונן למה נשתנה טעם אזהרת שבת שבפרשת יתרו, לטעם אזהרת שבת שבפרשה זו, שבפרשת יתרו מפורש הטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, ובפרשה זו מפורש הטעם משום יציאת מצרים ועיין א"ע ורמב"ן:

ע״אונראה דהנה בכוזרי הקשה למה אמר בדיבור אנכי טעם אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, יש מאין שהוא רבותא יותר, ותירץ שמחמת בריאת שמים וארץ היו הכל שווים כגרמני ככושי, אלא מחמת יציאת מצרים על כן יחד הקב"ה שמו על ישראל לבדם עכ"ד, וא"כ יש להבין למה בפרשת יתרו ובכי תשא נתן טעם לשבת מחמת השביתה של מע"ב, הלוא בשביל זה הכל שווים ולמה ניתנה רק לישראל לבדם, אדרבה גוי ששבת חייב מיתה:

ע״בונראה לפרש עפ"י מה ששאל כ"ק הרבי ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא את זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק מהיכן לקח התעוררת שלו לעבודת ה', והשיב לו ממקרא שכתוב בישעי' (מ' כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ואמר הרה"ק ר"ב זצללה"ה שאחר יציאת מצרים צריכין ליקח התעוררות מיציאת מצרים עכת"ד, וכבר דקדקנו כדברי כ"ק זקיני זצללה"ה מפורש ברמב"ם פ"ב מהל' יסודי התורה ה"ב והיאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים אלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ע"כ לשונו הזהב, וכן מקרא הנ"ל דישעי' שאו מרום עיניכם וגו':

ע״גונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימים, דהנה איתא בחובת הלבבות שער הבחינה שבריאת העולם היתה באופן זה שיקח אדם בחינה מכל הבריאה וידע וישכיל מהם כל תורת חובת הלבבות עכ"ד, ובודאי כן היו האבות וכל הצדיקים הראשונים, אך באשר זהו דרך רק ליחידי סגולה ולאו כל מוחא סביל דא, עשה ה' אותות ומופתים במצרים ובפרעה ובכל ביתו לעינינו, למען יתראה אלקותו יתברך לעין כל ולא נצטרך לחכמות יתירות, ובשביל זה ביכולת כל עדת ישראל לזכות לידע את שמו יתברך כחכם כבלתי חכם, ולא ליחידי סגולה לבד, כמו בדורות הראשונים:

ע״דואפשר עוד לומר שבדורות ראשונים שהי' להם נשמות גבוהות מאוד, הי' באפשר ליחידי סגולה עכ"פ לזכות לידע את ה' ע"י הבחינה בכל מה שנברא בששת ימי בראשית, אבל כשהנשמות אינן כ"כ בשלימות והלבבות מתמעטין, ועיני השכל טרוטות, אם לא ע"י הראי' גשמית באותות ומופתי יצי"מ לא הי' ביכולת האדם להגיע לאלקות, ומ"מ אחר הידיעה ע"י אותות ומופתים, ביכולת האדם להזדכך מעט מעט עד יזכה לידיעה וראי' כמו שאמר דוהמע"ה לשלמה בנו דע את אלקי אביך ועבדהו, כדאיתא בספה"ק יתרון העובד עם הידיעה, מעבודה בלתי ידועה, וכך הדעת נותנת שחלק הנכבד שבאדם הוא השכל, וכשעובד עם הידיעה הוא עובד עם חלק הנכבד:

ע״הולפי האמור ראשית עבודת האדם היא רק מפאת שראינו בעינינו האותות והמופתים, והוא בלתי העמקת השכל, אך ממנו נבוא ליתרון הכשר עבודה שזה היתה כוונת הבריאה ואדה"ר קודם החטא, וכן יהי' לעתיד:

ע״וויש לומר שזהו דעת האומרים מצות בטילות לעת"ל נדה (ס"א:) כי רוב המצות הן לזכרון יציאת מצרים, כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן, וכמ"ש כי ישאלך בנך וגו' מה העדות והחקים והמשפטים וגו' ואמרת אליו עבדים היינו וגו' ויוציאנו וגו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה, הרי שזה תשובה על העדות והחקים והמשפטים שהם כל התורה ולא על מצות שבפסח לבד, ולעת"ל כאשר יהי' גמר התיקון וכמו אדה"ר קודם החטא או עוד יותר מזה, תהי' כל העבודה עם הידיעה והבחי' מבריאת שמים וארץ כנ"ל:

ע״זומעתה יובן שכל דברי חכמים קיימים שכ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה כוונתו על ראשית התעוררות בעוד השכל בלתי מזוכך, אך מקרא דישעי' ותהילים מיירי על העבודה אחר הזדככות השכל, ומאיש כזה מיירי נמי הרמב"ם ועל זה כוון כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה:

ע״חולפי האמור יש לפרש הא דכתיב בפרשת יתרו כי ששת ימים וגו', כי אז היו ישראל במעלה העליונה מאד, חירות ממה"מ, חירות משעבוד מלכיות, והיו רואים בעינם כל ענין בריאת שמים וארץ, וכל מה שיש להבחין מהם, ולהם דייקא שהי' להם עינים פקוחות היו רואין את ענין השבת מבריאת שמים וארץ:

ע״טומה ימתקו הדברים עפ"י מה שכתב האור החיים שכל הבריאה היתה רק לשבעת הימים אלו לא היתה נבראה מחדש היתה חוזרת לאפס המוחלט, אלא שנבראה מחדש, וישראל שהיו אז במעלה העליונה היו רואין זה בעיניהם, ע"כ להם הי' טעם השבת מצד בריאת שמים וארץ, וממילא לאומה"ע שמעולם ולעולם לא תהי' להם זו המעלה, ואפי' לעתיד לא תהי' להם חירות ממה"מ, כבש"ס פסחים (ס"ח.) דהכתוב בישעי' ה"ה כ' כי הנער בן מאה שנה ימות יהי' באומה"ע, ע"כ אין להם ענין לשבת כלל, ואינו דומה לדיבור אנכי שאלמלי הי' כתיב אשר בראתי שמים וארץ, הי' אלקותו ית"ש מיחד על כל הנבראים, כי מה שהקב"ה מנהיג העולם, הוא מצד הקב"ה שהוא מלך העולם שבראם ומנהיגם, ואין הפרש אם העולם מרגישים או לא, וע"כ אש הי' הקב"ה מיחד שמו עליהם מצד הבריאה, היו כולם שווים כמכיר כאינו מכיר, ע"כ אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, להוציא האומות, אבל שבת משום ששבת השי"ת במע"ב, עושים גם אנחנו כן, זה שייך רק להיודעין ומעידין ע"ז כאמרם ז"ל ג' מעידים זע"ז, וא"כ ממילא אין זה ענין לאוה"ע:

פ׳והנה כ"ז הי' במעמד הר סיני שהיו ישראל במעלה העליונה, ואין שום השתוות בפקיחת עיני ישראל אז לחכמי האומות, אבל בהלוחות שניות שכבר נפלו ממעלתם הנ"ל אם הי' כתיב הטעם מצד בריאת שמים וארץ, שוב היו גם כל האומות בכלל:

פ״אבמדרש (פרשה ב' סי' ל"א) ואם הי' קורא את שמע ומהלך צריך הוא לקבל מלכות שמים מעומד, ואי זהו מלכות שמים ה' אלקינו ה' אחד, נראה כי רמז יש בדבר, דהנה מלאכים נקראים עומדים, והאדם נקרא מהלך, וכמ"ש (זכרי' ג' ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וכבר נתבאר בספה"ק טעמו של דבר:

פ״בונראה עוד לומר עפ"י מה שהשיב לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על שאלתי כד הוינא טליא, במה שאנו אומרים במלאכים וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, איך שייך לומר במלאכים עול כי הכל הוא אהבה ורצון אצלם, כי אין להם חומר ויצה"ר המושך לאחור, והשיב לו כי העול אצלם שלא יסתכלו ולא ילכו לפנים ממחיצתם שזהו להם עול גמור היפוך טבעם שהוא השתוקקת עצומה לגשת לפנים, ודפח"ח:

פ״גולפי"ז י"ל דבאשר עבודה היא רק מה שהיא לעול כבזוה"ק ריש פרשת בהר כהאי תורא דיהבי עול בקדמיתא ואי לא לא פלח מידי, ובאדם גם הליכתו לפנים הוא לעול, שהרי החומר ויצה"ר מושכין אותו לאחור, וכאמרם ז"ל מצות לאו להנות ניתנו, ופירש"י בר"ה (כ"ח.) אלא לעול על צואריהם, אבל מלאך אין הליכתו לפנים עול, אלא עמידתו במעמדו שלא יקרב הלאה זהו העול אצלו, והנה צורת הנברא להקרא שמו עליו הוא מה שנברא בשבילו, והיינו עבודתו להשי"ת, וע"כ מלאך שעמידתו במעמדו הוא העול א"כ זהו צורת בריאתו ע"כ נקרא בשם עומד, אבל אדם דעיקר עבודתו היא הליכתו לפנים כי זהו העול אצלו, ע"כ נקרא בשם מהלך:

פ״דוכבר פרשנו דברי הש"ס ברכות (י"ג:) אמר לי' רב לר' חייא לא חזינא לי' לרבי דמקבל עלי' מלכות שמים, אמר לי' בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים, ופרשנו דשאלת רב היתה דהיות רבי שהי' כל ימיו בדביקות עצומה איך שייך אצלו קבלת מלכות שמים שאצלו איננו עול אלא אהבה רבה [ויש להוסיף ולומר היות רבי מזרעא דדוד קאתי שהיתה מדתו השתוקקת עצומה ואהבה רבה לאלקות כמ"ש (תהלים ס"ג ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהלים מלא מזה, וכן היתה בודאי מדתו של רבי, ואמר על עצמו שלא נהנה מעוה"ז אפי' כאצבע קטנה, ולעומת שלא נהנה מעוה"ז היו כל תענוגותיו רק אלקות כמו שבא ברמז בדבר אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו כמו שהארכנו בזה במק"א, איך יתכן שנקרא אצלו עול], וע"ז השיב לו רבי חייא שבשעה שמעביר ידיו על פניו, היינו שלא להסתכל למעלה ממדריגתו, וכענין שאמרו ז"ל בשתים יכסה פניו, שלא יביטו בשכינה, זהו שנחשב אצלו לעול, ובענין זה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים שלא יסתכל לפנים ממדריגתו:

פ״הולפי האמור יובן הרמז שבדברי המדרש הנצב פתח דברינו, דהנה האדם שייך לומר עליו שהמצות הן עליו לעול זה רק כשעדין לא עשה ולא טעם מתיקות וערבות עבודת ה', אבל כשכבר עשה וטעם מתיקות העבודה אינן עליו לעול, וכמ"ש (תהלים ל"ד ט') טעמו וראו כי טוב וגו', ובעוד שלא עשה נקרא עומד שעדיין לא הלך בעבודתו כנ"ל, אבל אם הי' מהלך מדרגא לדרגא, אין זה עול, וזהו שאמר אם הי' קורא את שמע ומהלך צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד, שלאיש המהלך מדרגא לדרגא, צריך להיות קבלת עול מלכות שמים במה שהוא עומד ואינו מהלך לפנים ממחיצתו, וכמו מלאכים שהעול אצלם הוא במה שהם עומדים ואינם מהלכים לפנים ממחיצתם:

פ״ובילקוט ישעי' מ' חטאה בכפלים ולקתה בכפלים ומתנחמת בכפלים, יש לפרש דהנה כ' על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי, והוא חטא בפשיטות משום עצלות הטבע, כאמרם ז"ל תענית (ז:) בעצלתים ימך המקרה, בשביל עצלות שהי' בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך, אך חטא כפול הוא באם היו יגיעים בספרים חיצונים להבין דברי שקריהם ופחזותם, ואפי' לידע דעותיהם ומדותיהם, שזה מורה שלאו משום עצלות הטבע עזבו את התורה, שהרי הם יגעים בספרים חיצונים, אלא שהתורה היתה מאוסה בעיניהם ונקלה היתה בעיניהם לעומת ילדי נכרים ההמה, זהו חטאו בכפלים:

פ״זולקתה בכפלים היינו שלא די שנסתם מהם כל חזון ומלכה ושרי' בגוים אין תורה, ובזוה"ק ריש ויקרא דבזמן המקדש אפי' חייבין דבהון הוו יודעין גו אתוון, ומשחרב בהמ"ק נסתם מהם, אלא עונש כפול הוא שנמסרו רזי תורה לחיצונים כבזוה"ק שמשחרב בהמ"ק נמסרו רזי תורה לחיצונים, ומובן היות שכל חיות הסט"א היא מניצוץ אחד קדוש, וממילא כאשר נמסרו להם רזי תורה נתוסף להם כח ועצמה לענות את ישראל יותר ויותר, והוא עונש מדה במדה שלעומת שהם בילדי נכרים ישפיקו הוא חכמות חיצוניות, לעומתם נמסרה חכמת ישראל לחיצונים:

פ״חומתנחמת בכפלים שלא די שיחזיר להם את שלהם אלא שכל ניצוץ קדושה שהתגלגל בין החיצונים יוצא מהם לישראל, וכבר אמרנו היות כי תשובה מאהבה זדונות נעשות כזכיות, וידוע שהיכל אהבה נסתם והוא אור שנברא ביום ראשון, שמפני שראה שישתמשו בו רשעים לטנופי דהאי עלמא גנזו לצדיקים לעת"ל, אבל כשיעביר רוח הטומאה מן הארץ וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, שוב יפתח את היכל האהבה, וכל ישראל יעשו תשובה מאהבה, וכל הזדונות שעשו ישראל בכל משך ימי הגלות יעשה מכולם זכיות, ותנחומין האלו מקבילים לעומת העונש שנלקחו רזי תורה מישראל ונתוספו על גבול החיצונים, והיו התנחומין להיפוך שילקחו הזדונות מבין שיני החיצונים ויתוספו על גבול ישראל לזכיות:

פ״טולפי דרכנו הנ"ל יש לומר נמי באשר שיתוספו לישראל כל ניצוצות הקדושות שהיו מגולגלין ומפוזרין בכל העולם, זה עצמו יוסיף להם אהבה על אהבה, כי אהבה היא רק דומה בדומה, ע"כ כל עוד שיתוסף בהם קדושה והי' יותר דומה בדומה, ומזה תסתעף תשובה מאהבה וזדונות יעשו כזכיות אכי"ר בב"א:

צ׳שנת תרע"ז

צ״אואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, כבר דקדקנו במלת ואתחנן ששורשו הוא חנן, א"כ הול"ל וחננתי או וחנותי, ולשון ואתחנן מורה על בנין התפעל, וכבר אמרנו בזה, עוד יש לדקדק על אומרו בעת ההוא, ורש"י ז"ל פירש אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר, ומ"מ יש להבין מה נ"מ מה שחשב, ומה השמיענו בזה:

צ״בונראה דהנה במדרש (פ' ב' י"ב) ר' חנינא בר פפא שאל לרשב"נ מה דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, א"ל שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים וכו' אמר ר' ענן אף שערי תפלה אינן ננעלים לעולם דכתיב כה' אלקינו בכל קראינו אליו ע"כ, והנה בטעמו של רשב"נ דמחלק בין שערי תפלה לשערי תשובה י"ל משום דתשובה נבראה קודם שנברא העולם, א"כ הרי היא מקמי סדר הזמנים ואיננה נופלת תחת הזמן, ע"כ לא יתכן לומר שתהי' תלוי' בעת מן העתים, משא"כ בתפלה, [ודבר זה פשוט למבינים שתשובה היא בהא הראשונה שבשם הוי' ב"ה וב"ש, והיא טרם התחלת סדר זמנים המתחיל מויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אבל תפלה היא בהא האחרונה כמבואר כמה פעמים בזוה"ק ובוידוי ק"ש שעל המטה בסידור האר"י ז"ל שבביטול ק"ש פוגם בהא האחרונה] ע"כ יש עתים מיוחדות לקיבול תפלות, והיינו בעת רצון, שרצון הוא למעלה מן הטעם, ואז הוא זמן להיות כל איש נענה בתפלה אעפ"י שאינו כדאי:

צ״גורב ענן אמר אף שערי תפלה אינן ננעלין לעולם שנאמר כה' אלקינו בכל קראינו אליו, ובוודאי אלו ואלו דא"ח, אלא שיש הפרש בין מהות ואיכות התפלה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהא דתפלה נקראת קשת כמ"ש בחרבי ובקשתי שפירש"י בחכמתי ותפלתי, היינו דכמו קשת כל כמה שמותח את יתר הקשת ומושך לאחור, לעומתו הולך החץ למרחוק יותר, כן תפלה כל כמה שהלב נדחק ומצטער ביותר, לעומתו התפלה עולה למעלה ביותר עכדה"ק:

צ״דולפי"ז מובן שלאו כל תפלות המתפללים שוין יש שהיגון שבלבבו עוד מצא מקום בקירות לבבו אלא שמצטער ומתפלל להוושע, ובאשר היא מוגבלת עדיין בתוך הלב, כן לעומתו עולה למעלה נמי רק בגבול ידוע, אבל יש תפלה שהלב קטן מהכיל את יגונו ותקצר נפשו בעמלו עד שכמעט אשתקיל מלולי' ומתפרצת התפלה למעלה מגבול וגדר הלב, תפלה זו עולה למעלה מכל גדר וגבול ומעוררת את רצון העליון למעלה מן הטעם, כי הטעם הוא גבול וגדר הדבר, והתפלה שהיא למעלה מגבול וגדר הלב מעוררת למעלה נמי למעלה מגבול וגדר, הרי היא מפיקה רצון למעלה מהטעם:

צ״הולפי זה י"ל דהא דאמר רשב"נ דשערי תפלה פעמים פתוחים ופעמים נעולים משום דזקוקה לעת רצון, מיירי בתפלה המוגבלת בתוך הלב, ורב ענן דאמר אף שערי תפלה אינן נעולים לעולם, מיירי בתפלה המתפרצת למעלה מגבול וגדר הלב, שתפלה זו אינה זקוקה לעת רצון מפני שבכתה בעצמה לעורר ולפתוח את שערי הרצון, ע"כ לעולם שערי' פתוחים:

צ״ווהנה במדרש שתפלה נקראת בעשרה לשונות והעשירי שבכולם הוא תחנונים, ונראה דעשרה לשונות לאו כפולים במלות שונות המה, אלא היות ידוע שעשרה עמקי הלב המה, וכמבואר בהאריז"ל בעשי"ת שאומרים בכל יום שיר המעלות ממעמקים כנגד עשרה עמקים שבלב שכל אחד עמוק יותר מחבירו, וע"כ התפלה נקראת לפי עומק הלב שיצאה ממנו, וכל תפלה שיצאה מעומק מיוחד יש לה שם מיוחד:

צ״זולפי"ז י"ל נמי דלשון תחנונים שהוא העשירי יוצא מתכלית עומק הלב, אחר שנתמלא הלב על כל גדותיו ואין לו עוד מקום להכיל, עד שנתפרצה התפלה בכח גדול מאד, שתפלה זו עולה למעלה למעלה מכל גדר וגבול ופותחת בעצמה את שערי רצון העליון, ואינה זקוקה לעת רצון כנ"ל, ולפי האמור תובן מלת ואתחנן שמורה על בנין התפעל, היינו שכבר נתמלא הלב בתחנונים עד שאינו יכול להכיל והתפרצה התפלה מתוך עומק הלב ביותר:

צ״חולפי האמור יתבאר הא דאמר מרע"ה ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, וכלל בזה שני ענינים ראויים שתהא תפלתו מקובלת, הראשונה, הלשון ואתחנן, שתפלה בלשון זה איננה זקוקה לעת רצון ובכחה בעצמותה לפתוח שערי רצון העליון, והשנית אף מבלעדי זה נמי שהרי היתה בעת ההיא, בעת הידועה, בעת ששערי רצון עליון היו פתוחים, והיינו אחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, שכל עוד שהרשעים בעולם שערי רצון נעולים למען לא יהנו ממנו גם הרשעים, אחרי שהוא רחמים פשוטים בלי תערובת דין, ובהסתלקות הרשעים נפתחו שערי רצון, והוא כענין אמרם ז"ל בפסוק תהלים ק"ד ל"ה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי', ואמרו ז"ל ברכות (ט:) כיון שראה במפלתן של רשעים חתם בהללוי' והדברים עתיקים:

צ״טוי"ל בטעמו של דבר שהודיע לנו מרע"ה את כל אלה, דהנה מרע"ה בא להוכיח את ישראל, ועם התוכחה בא נמי לחזק ידים רפות לבל יפלו ביאוש הנורא לומר הן בעוד מרע"ה חי עמנו באנו לכל הקלקולים האלה, מה יהי' עוד אחר פטירת מרע"ה הן אבדנו כולנו אבדנו בחטאתינו, ע"כ הקדים להראותם איך השי"ת נוהג עמם במדת הרחמים, וכברש"י בפסוק (ג' כ"ט) ונשב בגיא וגו' ונצמדתם לע"ז ואעפי"כ ועתה ישראל שמע אל החוקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי להמחל לי עכ"ל, וע"כ הקדים להציע לפניהם איך תפלתו היתה בתכלית הראוי' לקיבול תפלות, והיינו שהיתה בלשון ואתחנן שבעצמה היא פותחת שערי רצון העליון, ועוד שהיתה בעת ההיא עת הידועה שהיו שערי הרצון פתוחים, ואעפי"כ לא זכיתי להמחל לי אבל אתם זכיתם וכו' וע"כ אל ירך לבבכם מפני שהשי"ת נוהג עמכם במדת הרחמים, וכמו שבסוף התוכחות אחר פ' אתם נצבים כברש"י שם לפי כששמעו ישראל הקללות הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליי' והרי אתם קיימים לפניו עכ"ל, כן נמי קודם התוכחות הקדים להם הקדמה נכבדת כנ"ל:

ק׳וממוצא הדברים שיש ג' ענינים איך השי"ת מקרב את האדם ושומע תפלתו, ראשונה ע"י תשובה ובאשר שקדמה לעולם ומקמי סדר זמנים ע"כ איננה זקוקה לעת רצון אלא בכל שעתא ושעתא זמנה היא, השנית תפלה שהיא מתכלית עומק הלב שהיא בעצמה פותחת שערי רצון, והשלישית בעת רצון למעלה:

100

ק״אויש לומר שבשבת יש בה נמי כל השלשה ענינים, כי שבת היא למעלה מסדר זמנים, אף שאנו אומרים הלשון שבעת ימי בראשית, היינו משום שמלאכה שהיתה צריכה להעשות בשביעי הקדים ועשאה בששי, ויום הששי נעשה בו מלאכה שיעור שני ימים, א"כ בגמר המלאכה ביום הששי נשלמה מלאכת שבעת ימי בראשית, ויום השבת הוא למעלה משבעת ימי בראשית, וע"כ לא כתיב בו ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי כמו בשאר הימים, כי הוא למעלה מסדר זמנים:

101

ק״בויוצדק בזה מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי רש"י פ' תשא (ל"א ט"ו) מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי עכ"ל, אף שסוכה הראוי' לשבעה נקראת עראי, ושבת שהיא רק שביתה ליום אחד למה איננה עראי, ודקדק מזה דכשנעשה שבת נאסרה המלאכה לעולם, אלא שבצאת השבת חזרה והותרה, וזהו ענין הבדלה במוצ"ש, ומ"מ בשעת השביתה היא שביתה לעולם, ע"כ היא נקראת מנוחת מרגוע עכדה"ק:

102

ק״גוי"ל שזהו הענין שלא תהרהר אחר מלאכה שאז הרי היא אסורה לעולם, ולפי דברינו הנ"ל ימתקו הדברים באשר היא למעלה מסדר הזמנים, וע"כ איננו אסור לזמן לבד, וזה שאנו אומרים בזמירות קבלת שבת לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה מראש מקדם נסוכה, היינו מקדם סדר הזמנים, וא"כ היא כמו שערי תשובה שפתוחים לעולם, ובזה יש להבין הענין ששבת מעותדת לתשובה, שבאמת בימי החול קשה מאד לבוא לתשובה שהיא למעלה מסדר הזמנים, והאדם הוא בתוך סדר הזמן, וצריך להיות בחילא תקיף לחדא, אבל בשבת שהכל הוא למעלה מסדר הזמן, א"כ איש ששומר שבת נקל לו לאחוז נמי בתשובה:

103

ק״דוכן נמי ענין תפלה מעומק הלב, באשר היא למעלה מגדר וגבול הלב עולה נמי למעלה למעלה מכל גבול וגדר, כן נמי י"ל בשבת שהיא אור בלתי נגבל בכלי, וע"כ שבת לאו זמן תפילין, וכמו שהגדנו בזה בש"ק העבר בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, א"כ לעומת זה התפלה באדם יכולה נמי להיות למעלה מכלי הלב אלא בכלות הנפש להשתפך אל חיק אבינו שבשמים, והוא כעין ענין לשון ואתחנן כנ"ל:

104

ק״הועוד זאת הנה בשבת היא עת רצון למעלה שרוצה השי"ת בעמו ישראל, וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, וכבר פרשנו דברי התדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו וב"ב שרומז על השי"ת שבניו וב"ב הם ישראל, מה גם במנחה דשבתא רעוא דרעוין ואנו אומרים אז קרא ואני תפלתי לך ה' עת רצון, א"כ הוא כמ"ש בעת ההוא וכנ"ל:

105

ק״ובמדרש פרשה ב' סי' י"ד הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא לו מותר להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל, כך שנו חכמים וכו' תיכף לגאולה תפלה, ומי שהוא עושה כן מהו מתן שכרו וכו' ואם קרא ק"ש ונתפלל מיד יהא מובטח שתפלתו נשמעת:

106

ק״זונראה בטעמו של דבר בהקדם דברי המדרש תחילת הפרשה אבא שאול אומר זה סימן לתפלה אם כוון אדם לבו לתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך עכ"ל, ויש להבין מדנקט לשון סימן משמע כמו סימן באבידה שאם איננה שלו אינו יכול ליתן סימני', וע"כ זה שנותן סימניו היא הוכחה ששלו היא, ואיך יתכן לומר כן בכוונת הלב לתפלה שמוכח שתפלתו נשמעת איזו הוכחה היא זו, ועוד שמביא ממקרא תכין לבם תקשיב אזניך והול"ל יכינו לבם תקשיב אזניך, ותכין הוא לנוכח להשי"ת, ולא קאי על אדם המתפלל שיכין לבו:

107

ק״חונראה מכאן שענין כוונת הלב לתפלה איננה כ"כ ביד האדם, כי שכיחים הרבה בלבולים ומחשבות המפריעים מלכוון, ובזוה"ק מכנה אותן המחשבות בשם נחשים ועקרבים הנושכין את כל הקרב אל הקודש, וזה מתנה מן השמים שיהי' ביכולתו לכוון, שאחר שהאדם מתאמץ בכל יכלתו ועושה כל מה שביכלתו לסלק ממנו כל מחשבת חוץ, אז מן השמים מרחמין עליו ומכינים את לבו שיהי' ביכלתו לכוון, וכענין שכתוב דניאל ב' כ"א יהב חכמתא לחכימין פירש"י למבקשי חכמה, כן זה המבקש ועושה כל טצדקי אז עוזרין לו מן השמים, והנה בוודאי אין נותנין מתנה מן השמים שלא תהי' בה תועלת, ואם סוף כל סוף אין תפלתו נשמעת א"כ היתה המתנה לריק, ע"כ זה שכוון לבו לתפלה הוא סימן מובהק שתפלתו נשמעת, דבלא"ה לא הי' אפשר לו לכוון, וזה שמביא מקרא דתכין לבם, היינו שהשי"ת מכין לבם אז בטח תקשיב אזניך, דאל"כ לא הי' השי"ת מכין לבבו למגן, וא"כ זה שהי' ביכולתו לכוון לבו בהכרח שמאת ה' היתה זאת ואז בטח ישמע ה' תפלתו:

108

ק״טוהנה בירושלמי ברכות דעבדים פטורים מק"ש שנא' ה' אחד יצא זה שיש לו שני אדונים, וכבר דקדקנו א"כ כל אדם שיש עליו שיעבוד יצה"ר נמי, ואמרו ז"ל צדיקים יצה"ט שופטן רשעים יצה"ר שופטן בינונים זה וזה שופטן, ובאבן עזרא פרשת נזיר וז"ל ודע כי כל אדם עבדי התאוות וכו' א"כ לא יקראו ק"ש אלא צדיקים שאין יצה"ר שופטן כלל:

109

ק״יאך נראה דהנה אמרו ז"ל הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד, וא"כ אדם שמוסר נפשו לה' בק"ש באמרו בכל לבבך ובכל נפשך וכמ"ש האריז"ל שיכוון למסור נפשו, והיינו דקבלת עול מלכות שמים נקראת שיגמר בדעתו שע"מ כן מקבל עליו עול מלכות שמים אפי' שיגרום לו ח"ו זה הענין שיהרג, וכמו איש חיל שיורד למלחמה לאהבת מלכו אף שאפשר שיהרג במלחמה אינו חושש, זה נקרא קבלת עול מלכות שמים שלימה, ומאחר שהאדם מתמצע ומכניס א"ע לתחת צל כנפי קדושתו ית"ש, לעומתו השי"ת מקבלהו ופורס עליו כנפי קדושתו, וזהו הקדש שמפקיע מידי שיעבוד היצה"ר, דכמו הקדש הגוף מוציא מתחת יד שיעבוד הגוף כן הקדש הנפש מוציא מתח"י שיעבוד הנפש, ושוב אין לו אלא אדון אחד, וזהו ענין ברכת גאולה אחר ק"ש מורה שהק"ש גרמה הגאולה:

110

קי״אולפי האמור יובן ענין סמיכת גאולה לתפלה, דהנה לעיל אמרנו דאין ביד האדם לכוון את לבו לתפלה אלא כאשר אדם עושה כל טצדקי דאפשר לו לעשות לכוון את לבו ואינו יכול אז השי"ת נותן לו מתנה טובה ומסיר מלבו מחשבות המבלבלים שהם נחשים ועקרבים כנ"ל, והמתנה טובה שניתנה לו מן השמים, היינו דכשהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים שלימה לעומתו השי"ת פורס עליו צל כנפי קדושתו ומוציאו מידי שיעבוד היצה"ר, וזהו הטצדקי דאפשר לו למיעבד, ואז מסלקים ממנו מן השמים את הנחשים והעקרבים המבלבלים שהם כח יצה"ר, וזהו ענין סמיכות גאולה לתפלה, שמחמת הגאולה שע"י הק"ש שזהו גורם להמתנה טובה, מחמת זה ביכולת האדם לכוון ואז יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שאין נותנין זה למגן כנ"ל:

111

קי״בולפי האמור יובן מה שאיתא בספה"ק שהאדם אף שאי אפשר לו לכוון בתפלתו בימי החול, מ"מ בשבת יתאמץ לכוון, והיינו דהנה זה שאינו יכול לכוון זה סימן שלא קיבל עליו עול מלכות שמים שלימה כנ"ל, והנה בזוה"ק דשבת פטורה מעול מלכות שמים דהיינו תפילין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דתפילין הם כענין שמא דמארך עלך, וזהו עיקר עול מלכות שמים שהדביקות באהבה איננה שייכת לקרותה עול שהרי אין עריבות ומתיקות כמוה, וע"כ בשבת שכולה אהבה ורצון ועונג, ואין למעלה מעונג א"א לקראותו עול, עכדה"ק:

112

קי״גומ"מ יש להבין הרי חסר ההקדש להוציאו מידי שיעבוד כנ"ל שזה נצמח רק מצד העול, אך י"ל דבשבת כי קודש הוא לכם מתגלה מה שישראל נקראים קודש ישראל לה', ועי' בזוה"ק ח"ג (צ"ג: וצ"ד.), א"כ הוא עצמו מוציא מידי שיעבוד אפי' מבלעדי מסירת הנפש וקבלת עומ"ש שלימה בק"ש, וע"כ אפי' אותם שאין יכולים לכוון בתפלתם בימי החול, ומשום דחסר להם קבלת עול מלכות שמים שלימה, מ"מ בשבת שוב יכולין לכוון:

113

קי״דוהיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ויש להבין שלכאורה יותר יוצדק לשון בלבבך כמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו, וכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שצריך שיהיו הדברים מונחים כאבן על הלב וכאשר יפתח הלב בזמנים מיוחדים יפלו לתוכו עכדה"ק, פירוש שהלב ברוב הזמנים הוא סגור והדברים אינם נכנסין לתוך הלב, ומ"מ אין לאדם לישב אז בטל אלא יעשה את שלו ולא ישגיח על מה שמרגיש שאין הדברים נכנסין לתוך לבו ואינו מתפעל אלא יהיו הדברים מונחים כאבן על לבו מבחוץ ואינו חושש, ואז כאשר תבוא העת שהלב נפתח בזמנים המקודשים וכדומה אז ממילא יפלו הדברים בתוך לבו:

114

קי״הולי נראה עוד לומר בפירוש הכתוב שהציווי יהי' למעלה מהרצון, היינו אף שהאדם מעצמו רצונו לבחור בהדברים האלה, כי רק זהו דרך החיים והטוב, וכל מי שאינו מוכה בסנורים בוחר בחיים, מ"מ עוד למעלה מרצון הזה יהי' אצלו הציווי, ויבחר בהדברים מחמת כי כך נצטוה, ולא מפאת שערבים לנפש, והציווי יהי' אצלו יותר נכבד מרצון נפשו, וזהו אשר אנכי מצווך היום על לבבך, היינו למעלה מרצונך, ועל הוא לשון למעלה כלשון ונאום הגבר הוקם על שמואל ב' כ"ג א', שפירושו למעלה ראש, ולבבך פירושו רצונך כמ"ש ויהי עם לבב דוד אבי, שפירושו רצונו, וזהו שאמרו ז"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, ופירש"י אלא לעול על צואריהם ניתנו, ואף שאין עריבות כעשיית המצוות בכוונה, מ"מ העריבות זו נמי תהי' מצד שכך נצטוינו להתענג במצוותיו, ואולי יצוייר שלא הי' בה עריבות לא הי' גורע ממנה:

115

קי״וובזה יובן מה שפרשה ראשונה שבק"ש נקראת קבלת עול מלכות שמים, אף דכתיב בה ואהבת, ואהבה זו היא עריבה ומתיקה שאין עריבות למעלה ממנה ורצונו של האדם בכך, ולמה תקרא עול, אך הטעם משום שגם אהבה זו לא יעורר אותה בקרבו העיקר מצד שהיא עריבה לנפש, אלא העיקר יהי' העול והציווי שכך נצטוינו וכך חובותינו, ואולי יצוייר שלא הי' בה הנאת עצמו כלל נמי לא הי' אצלו שינוי מלעשותה בתכלית השלימות:

116

קי״זוכיוצא בו הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה', היינו אף שנתברך בשביל הליכה זו בברכות רמות ונשאות שאין על עפר משלם ושלא זכה כמוהו שום אדם בעולם, והי' בטבע שתהי' הליכתו בחשק נמרץ בשביל הברכות, וכמה אנשים עוברים בימים ובמדברות ובסכנות דרכים כדי להרויח הון מהבל, מה גם ברכות מאליפות כאלה בזה ובבא, מ"מ אברם לא זכר בזה כלל ולא עלו על לבו אלא כאשר דבר אליו ה' ודפח"ח, וכעין זה יש לפרש בכאן:

117

קי״חדברו על לב ירושלים וקראו אלי', יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקרא אל משה לויקר אל בלעם, שויקרא פירושו להתקרב הלום, ויקר הוא שהדיבור בא אליו, והיינו שמרע"ה נתעלה לקראת הדיבור, אבל בלעם נשאר בטינופו כמקודם ולא נתעלה כלל, וכמשל הזוה"ק במצורע הדופק על הפתח שמושיטין לו מבוקשו לחוץ, והנה ישראל בגלות אטומי לב עד שאין בכחם לשמוע דברי נחמה כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה ועי' רמב"ן שמה, ע"ז נאמר וקראו אלי' שהפירוש שיתקרבו הלום למעלה ממצבם כדי שיהי' בכחם לקבל הנחמה, וזהו עיקר הציווי לנביאים נחמו נחמו עמי, היינו שיאמרו הנחמות בכח עצום עד שיחדרו ללבות ישראל שיתעוררו ויתקרבו הלום לקראת הדיבור, וי"ל שזהו שאמרו ז"ל מתנחמת בכפליים היינו גוף הנחמה וההכשר לקבל הנחמה:

118

קי״טכי נרצה עונה, היינו שמהעון עצמו יהי' נעשה זכות ויהי' נרצה לה', והיינו עפ"י מאמרם ז"ל יומא (פ"ו:) העושה תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ובעוד כח הרע שולט אי אפשר לפתוח את היכל אהבה לבל יקחו אותו הרשעים לאהבות המטונפות שלהם, אך בעת הגאולה הבטיח השי"ת להם לפתוח להם את היכל אהבה, ואז כל ישראל יעשו תשובה מאהבה וזדונות יעשו להם כזכיות:

119

ק״כשנת תרע"ח

120

קכ״אבמדרש פ"ב סי' יוד הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא לו מותר להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל כך שנו חכמים וכו' תיכף לגאולה תפלה וכו' ואם קרא ק"ש והתפלל מיד יהא מובטח שתפלתו נשמעת:

121

קכ״בנראה לפרש בטעם הסמיכה וההבטחה שתפילתו נשמעת דהנה הא"ע וכן הרב אוה"ח דקדקו בטעם כפל שם הוי' ב' פעמים בפסוק ראשון דק"ש ולא הספיק לומר ה' אלקינו אחד, ובעניותינו י"ל בפשיטות דאלו לא חזר והזכיר את שם הוי' אלא אלקינו אחד, הי' מקום לטעות שרק בענין זה הוא אחד, היינו שהוראת מלת אלקינו הוא שליט ושופט ומנהיג אותנו כברש"י בראשית בפירוש ה' אלקים, והי' מקום לטעות שבענין זה לבד הוא אחד ואין זולתו אלקים לנו, ע"כ חזר והזכיר את שם הוי' שהוראת שם הוי' הוא הי' הוה ויהי', לומר שבענין זה הוא אחד, כי אין זולתו הי' ואין זולתו הוה ואין זולתו יהי', כי כל הנמצאים הם מאמיתת המצאו ית"ש ואינם תופסים מקום כלל, כי הוא ית"ש אין בו שינוי וכמו שהי' קודם בריאת העולם כן אחר בריאת העולם ממלא כל עלמין, ואין מציאת זולתו נחשבת מציאות כלל בערך מציאותו ית"ש:

122

קכ״גוזשה"כ כי ה' הוא האלקים וגו' אין עוד, ולא אמר אן עוד אלקינו, אלא אין עוד, היינו שאפס זולתו לגמרי, ומציאת זולתו איננה נחשבת מציאות כלל, ע"כ יוצדק הלשון אחד, הן בענין הי', הן בענין הוה, הן בענין יהי', וע"כ הוצרך לחזור ולהזכיר את שם הוי' ית"ש כדי להסמיך לו תיבת אחד, והדברים ברורים, וזהו שבזוה"ק לאכללא נפשי' בהאי יחודא, היינו מציאותו איננה פנוי' ח"ו מאחדות מציאותו ית"ש. ובאמת כשישים האדם לבו לדברים הללו אי אפשר שלא יתרגש ולא יתפעל מאד בהתבוננו עד היכן הדברים מגיעים, וזהו מצוות ק"ש, לא באמירת המלות לבד, אלא לכוון ולהתבונן בזה, וזשה"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ואיננו מספיק מה שהוא על פיך אלא על לבבך דווקא:

123

קכ״דוי"ל שזהו ענין גאולה אחר ק"ש, כי ידוע שכל שליטת כחות החיצונים היא מפאת ההעלם וההסתר, עד שהנבראים נראים לדבר יש וממשי נפרד, וביחוד ה' בק"ש כמו שמגלה במחשבתו בהתבוננותו שאין מקום פנוי מהשכינה וכבודו מלא העולם, כן לעומתו מתגלה כבוד ה' ומסלק את ההסתר מכלל כחות החיצונים, ושוב אין עוד בכחם לשלוט נגד רצון השי"ת, וכל זה לעומת ההתפעלות ורגש הנפש שבאדם מדברים האלה, כן לעומתו מתפעלין ומתרגשין כחות החיצונים עד שנרתעין לאחוריהם מלשלוט כנ"ל:

124

קכ״הוהנה אמרו ז"ל ברכות (כ"ח:) העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, ובגמ' שאינו יכול לחדש בה דבר, ופירש"י שלשון קבע הוא כהיום כן אתמול בלי חידוש, ויש להבין א"כ אתה נועל דלת התפלה בפני רוב העולם שאינם יודעין לחדש חידושים בתפלה, ודי שמכוונים פירוש המלות וכולי האי ואולי, והרי מקרא מפורש כה' אלקינו בכל קראינו אליו, וכן אנו אומרים בשמ"ע כי אתה שומע תפלת כל פה:

125

קכ״ואך י"ל דהפרש יש בין מוח להלב, דבידיעת המוח אם איננו מחדש בה דבר אלא כידיעה של אתמול כן היום נקרא קבע, אך בענין התפעלות ורגש הלב אף שכבר עשה כן אתמול, מ"מ איננה אותה התפעלות שמאתמול, שהתפעלות באה מחמת שיחם לבבו, והלוא כבר נתקרר הלב בינתיים, א"כ לעולם הוא חידוש התפעלות ואיננו אותו עצמו שמאתמול, ואינו דומה לידיעה שבמחשבה, שאותה מחשבה עצמה שנחקקה במוחו עודנה היא עוד היום, א"כ בלתי חידוש דבר נקרא קבע, אבל התפעלות ורגש הלב היא לעולם חדשה, ע"כ אפי' אינו יכול לחדש בה דבר נמי איננה נקראה קבע, וממוצא הדברים יש לימוד גדול לכל הבא להתפלל, נחיצת הרגש והתפעלות התפלה:

126

קכ״זולפי האמור יתפרשו דברי המדרש שאם קרא ק"ש ומתפלל מיד מובטח לו שתפלתו נשמעת, היינו לפי מה שהגדנו לעיל מענין ק"ש וברכת הגאולה שנתבקש שיתרגש ויתפעל בהתבוננו בדברים האלה, ובאותו הרגש והתפעלות הוא סומך את תפלתו, מובטח לו שתפלתו נשמעת, באשר נקראה תפלה שיש בה חידוש דבר:

127

קכ״חוי"ל עוד היות ידוע שכל אויר עולם העשי' מלא כחות רעים והם המעכבים את התפלה מעבור השמימה, אך ק"ש וברכת הגאולה מסלקין את כחות הרעים האלו על דרך שאמרנו לעיל, וע"כ כשסומך גאולה לתפלה מובטח לו שתפלתו נשמעת:

128

קכ״טבילקוט (ישעיהו מ׳:ב׳) חטאה בכפלים שנא' חטא חטאה ירושלים ולקתה בכפלים שנא' לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' ומתנחמת בכפלים שנא' נחמו נחמו עמי וגו':

129

ק״לונראה לפרש עפימ"ש המהר"ל בס' הנצח פ"ב שיצא לחקור היות המוליד מוליד בדומה לו כי לא יצא חמור מסוס ואדם מבהמה ובהמה מאדם, וא"כ הי' ראוי ג"כ משורש צדק ונטע נאמן יהי' תולדותיהן בני אברהם יצחק ויעקב כיוצא בהן ומדבר טוב לא יצא רע, ולכל הפחות אין ראוי שיהי' נמצא בהם ההיפוך כי ישראל מסוגלין היו לחטא מה שלא נמצא בכל האומות, ולא תספיק התשובה לומר שהי' במקרה כי בעניותינו הי' דבר זה מתמיד בישראל והמקרה לא יתמיד, ובפ"ג התפלא עוד יותר למה הי' נמצא בישראל חטא ע"ז יותר משאר חטאים והאריך לתת סיבה לזה עיי"ש:

130

קל״אובעניותן י"ל עפ"י טעם הזוה"ק (בויחי ר"כ.) בטומאת מת, שמת ישראל מטמא ומת עכו"ם אינו מטמא, שישראל באשר יש בו נשמה קדושה בהסתלקותה מתאווין כחות הטומאה לדבוק במקומה [והאו"ח משלו משל לכוס של יין מתוק וטוב כשנתרוקן מהיין באין הזבובים ושוכנין בו] אבל גוי שאין בו קדושה ואדרבה שנשמתו היא מצד הטומאה כשנסתלקה נשאר כמו אבן שאין בה טומאה, וכן איתא בזוה"ק טעם שליטת הנגף ע"י מנין, כי בישראל שורה ברכה, וע"י המנין נסתלקה הברכה שאינה שורה בדבר המנוי, שוב שורה בו דבר שהוא היפוך ברכה ומזה נתהוה הנגף ר"ל, וזה עצמו הוא טעם הכוזרי בטומאת נגעים במאמר ב' סי' ס"ב:

131

קל״בוהנה כדברים האלה י"ל בתירוץ קושיית המהר"ל, כי ישראל שורה בהם שם ה', והם ראויין להיות מרכבה לשכינה, וע"י חטא קל נעשים בלתי ראויים להיות מרכבה לשם ה' וכמ"ש כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והוא בדמיון נשמה המסתלקת מהגוף, או ברכה המסתלקת ע"י מנין, וטעם הכוזרי בטומאת נגעים עיי"ש, ואף דכתיב השוכן אתם בתוך טמאותם ואמרו ז"ל אעפ"י שהם טמאים שכינה שרוי' ביניהם, זהו בהעלם, אבל לא בהתגלות כמו שנראה בחוש ההפרש בענין השראת שכינה בישראל לפי כשרון הדורות, ומקרא מלא הוא והסתרתי פני מהם וגו':

132

קל״גוהנה ידוע שכל כחות הטומאה אינם יודעין ואינם שולטים אלא במה שבגלוי, וע"כ בית הסתרים אינו מקבל טומאה, וע"כ מאחר שנראה בגלוי כאלו נסתלק מישראל שם ה' השוכן אתם, שוב באין כחות הטומאה והחיצונים ומתדבקים בהם ומושכים אותם לחטאים ועוונות עוד יותר ויותר, משא"כ בגוים כמו שאינם מטמאין במיתתם, כן נמי אינם נעשים גרועים יותר ע"י חטאים ונשארים על מתכונת שלהם חומריים כמו שהיו, אבל בלי כח מושך לרע חזק מאד כמו בישראל שכח הרע הנשתאב ע"י חטאים הוא דוגמת כח קדושה שנסתלק מהם, וע"כ יש לו חוזק ביותר, וכמו טומאת המת שבוקעת ועולה עד לרקיע אף שבכ"מ מצינו ענין זה רק בקדושה שרה"י שהיא בקדושה כידוע עולה עד לרקיע, ורה"ר שהיא בחיצוניות אינה תופסת אלא עד עשרה, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם באשר נשתאב במקום נשמה הקדושה, ע"כ יש לו ענין כמו קדושה שעולה עד לרקיע, כן נמי היא ענין כחות הטומאה והרע שנשתאבו ע"י סילוק שם ה' שיש לו כח חזק מאד הרבה יותר מכחות הרעים החומריים הטבעיים:

133

קל״דולפי האמור מובן נמי ענין שחטא ע"ז הי' נמצא ביותר, שהוא לעומת שם ה' אלקי ישראל שנסתלק מלהופיע בהתגלות, ומזה בא הענין שמתגרה היצה"ר בת"ח יותר מכולם, וכן במקדש ראשון שהיו נמצאים עוונות יותר ממקדש שני, והכל מטעם אחד, ואולי יש להעמיס כל אלה בכוונת דברי מהר"ל:

134

קל״הומכאן תוכחת מגולה לאנשי המעלה המתקדשים שצריכין שמירה יותר ויותר, וכל אלה הוא מחמת המעלה ולא מחמת חסרון ח"ו כאמרם ז"ל לפי חשיבותו טומאתו, ודי אזהרה למבין:

135

קל״וובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל חטאה בכפלים ולקתה בכפלים ומתנחמת בכפלים, היינו שחטא ישראל הוא בכפליים, שחטא הוא לשון חסרון כמ"ש והייתי אני ובני שלמה חטאים שפירושו חסרים, א"כ לעולם יש שני חסרונות חסרון הסתלקות הקדושה אפי' יצוייר בלי חסרון השתאבות כחות הטומאה, וחסרון השתאבות כחות הטומאה, אף אם יצוייר בלתי הסתלקות הקדושה אין לך חסרון גדול מזה, וכן נמי לקתה בכפלים שלא לבד שנעשו עניים מרודים חסרים כל טוב, אלא הטעימם עוד אשכלות מרורות, וכמשל הנאמר בישעי' כ"ד והי' תחת בושם מק יהי' ותחת חגורה נקפה וגו', שלא לבד סילוק הטובה לבדה, אלא במקום הטובה תבוא גם רעה, והוא מדה במדה כמו השתאבות כחות החיצונים במקום כחות הקדושה שפחה כי תירש גבירתה:

136

קל״זומתנחמת בכפלים היינו דהנה תנחומין הם הגדלת טובה עד שכל הצרות שעברו עליו שוה לו כדי להגיע לאותה טובה, ואז ידע וישכיל שגם למפרע אולי היו נותנים לו לברור אחת משתי אלה, או לחדול מהרעות והצרות ולעומתו לא יגיעהו כלל מהטובות, או לסבול את הצרות והרעות ולעומתו תגיעהו הטובות הגדולות אח"כ, הי' בוחר בעצמו לסבול כל מה שעבר עליו למען תגיעהו הטובה הגדולה ההיא, הא למה זה דומה לאדם העוסק בסחורה ועובר ארחות ימים גם בלילה לא שכב לבו למען ירויח הון עתק, ששוה לו הצער שסובל לעומת שמצייר בנפשו את העונג והון עתק שירויח אח"כ, כן הדבר הזה אלפי אלפים ככה:

137

קל״חוהיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיותר נקל לזכות ע"י סור מרע מע"י עשה טוב, כי המ"ע צריכין להיות בתכלית כוונת לשמה ובזכות הלב וכולי האי ואולי, ומי הוא שיאמר זכיתי לבי, אבל הסור מרע, נקל להיות פורש מהעבירה מחמת כבוד שמים, וממילא בא לעומתו בקדושה, כבזוה"ק שמדבר שאדם בורח בחיצוניות בא לעומתו בקדושה, וע"כ באשר הטובות והזכיות של עתיד גדול מאד וקשה מאד להשיגהו ע"י עשה טוב אלא ע"י הצרות הגדולות שישראל סובלין בגלות וכחות הרעים שנשתאבו בהן כנ"ל ואעפי"כ לא נסוג אחור לבינו וכמ"ש תהלים מ"ד כ"א אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, זוכין לעומתו לכל הטובות בקדושה ולפום צערא אגרא, ולולא שסבלנו צרות כ"כ על אמונת השי"ת או לא היו נשתאבין בהן כחות הרעים המושכין אותם כ"כ לרע, לא הי' אפשר לזכות להטובה הגדולה ההיא, ואז ישראל יאמרו לטובתי נשברה רגל פרתי, זהו ענין הנחמה בכפלים, היינו שמעצמם יראו ויבינו ששוה הי' להם לסבול כהנה וכהנה לא לבד העדר הטובה בזמה"ז, אלא אפי' לסבול רעות רבות וצרות והשתאבות כחות רעים שהיו תוקפים אותם בכח והי' להם יגיעה רבה גדולה מאד לנצח את כל אלה, מ"מ הי' שוה לנו כנ"ל, זהו הנחמה שהיא בכפלים לעומת סילוק הטובה בזמה"ז, ועוד זאת לעומת הסיבול מהרעות והצרות, והכל שוה ושוה, ובאמת שאיש המשכיל כאשר מצייר זאת לפניו הוא מקטין את הצער, וכבר המלצנו דברי חכז"ל פקחות שבהן אומרות מפותות אין להן צער:

138

קל״טשנת תרע"ט

139

ק״מבמדרש פ"ב סי' א' א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן, וכו' ביצור קרואה וכו' ביצור וקריאה דכתיב בצר לי אקרא ה', ויש להבין מה משמע מהכא דביצור הוא לשון תפלה, הרי האי בצר לי מקמי תפלה הוה ואינו מוכח מכאן אלא דקריאה היא לשון תפילה:

140

קמ״אונראה דבא לומר דיש בטבע אנשים שכאשר הוא בצרה ר"ל פניו נופלים ומתייאש, וכענין שכתוב בקין ויחר לקין מאוד ויפלו פניו, וזהו שאמר השי"ת לקין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלוא אם תיטיב שאת, והפי' שזה איננו הכנעה הנרצית אלא נפילה ממש כמתייאש ולמה יהי' בך ככה הלוא עדיין יש לך תקוה הלוא אם תיטיב שאת, והכנעה הנרצית היא אשר יודע ומבין שהוא צריך לחגור שארית כחו ולקבץ כל כחות נפשו להתחנן ולבקש על נפשו אולי יש תקוה, וזהו שאמר דהמע"ה בצר לי אקרא ה' היינו שאיננו נופל ומתייאש ח"ו אלא אקרא ה', והנה קיבוץ כחות נפשו מוחו ולבו כמו שהוא למטה לעומתו מעורר למעלה חיבור שמים וארץ עליונים ותחתונים, וזה עצמו הוא ענין תפלה שפירושו חיבור כבספה"ק, ובזוה"ק (נח ע"ו.) והי' מחניך קדוש אלו שייפין דבר נש, והיינו שהאדם הוא עולם קטן וחיבור כחות האדם עצמו הוא דוגמת חיבור מחנה, וע"כ הענין ביצור שפירושו חיבור כחות נפשו, זה עצמו הוא תפלת ציבור, וזהו שאותיות דדין הוא אותיות דדין:

141

קמ״בבמדרש ואם קרא ק"ש ומתפלל מיד מובטח לו שתפלתו נשמעת, נראה לפרש דהנה סדר העולם שיהי' האדם נצרך תמיד והוא חסר ויהי' מתפלל לה', וכן כתיב בתחילת סדר הבריאה כי לא המטיר ה"א על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, ופירש"י מה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וכו', ומה שיש מתפלל ואינו נענה הוא יציאה מסדר הבריאה, ומטעם שכל אויר העולם מלא מזיקים כבמדרש, ורצונם תמיד לבלע ולהשחית, אבל רצון הקב"ה בעולמו דוחה את המזיקים, והוא כענין שאה"כ תהלים ק"ד כ"ב תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, וע"כ מחמת התגברות העונות שגורמת הסתרת פנים של מעלה, מתפשטים כחות המזיקים כענין שכתוב והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואז בכח המזיקים הממלאים את האויר לסתום בעד עליות התפילות וכמ"ש איכה ג' מ"ד סכותה בענן לך מעבור תפילה, והוא הענין גדול המוזכר בריש יחזקאל, אך ק"ש מסלקת את המזיקין, ובמדרש בלק פ"כ סי' כ' בפסוק הן עם כלביא יקום, אין אומה בעולם כיוצא בהם הרי הם ישנים מן התורה ומן המצות ועומדין משנתן כאריות וחוטפין ק"ש וממליכין להקב"ה ונעשים כאריות וכו' כשהוא אומר ה' אחד נאכלים המחבלים מפניו ומלחשים אחריו בשכמל"ו ובורחין וכו', והטעם כי כל הנמצאים ובכלל אפי' המזיקים נמצאים מאמיתת המצאו ית"ש, וע"כ בהזכירו יחוד ה' בהכרח נכנעים ובורחים לשעתם עכ"פ, וע"כ בהכרח נסתלקה הסתימה בעד התפלות והם מתקבלים:

142

קמ״גדברו על לב ירושלים וקראו אלי' כי מלאה צבאה וגומר, יש לפרש היות הרמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם אינן נשלמים אלא ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ובהחסר אחת מהם הרי הוא נחשב בע"מ או מחוסר אבר, ואין הוי' שורה במקום הפגום, וידוע שלעומתו מתאוים כחות החיצונים לדבוק בו, וא"כ יש להבין איך אפשר לאיש להתקדש בעוד שלא נשלם בהרמ"ח ושס"ה, ועוד הרי יש כמה מצוות שאינן נוהגין בכל אדם ובכל זמן, וא"כ בהכרח הרי הוא פגום, והתירוץ לזה כי כל ישראל הם כאיש אחד, וכאשר נשלם הרמ"ח ושס"ה בין כולם, ואפי' בין אותם שהלכו לעולמם ובין שאתנו חיים הם, שוב שורה עליהם שם ה', אך כל זה בעוד שיש התאחדות ביניהם וכמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, אבל ע"י פירוד לבבות ושנאת חנם היפוך מהתאספות ותצטרך לחשוב כל אחד בפני עצמו ובהכרח הוא פגום ע"י חיסור המצות כנ"ל, ושוב אין השי"ת שורה עליו, ולעומתו מתפשטים כחות החיצונים ח"ו:

143

קמ״דוזה הי' ענין חרבן בית ראשון ושני, דבדרז"ל דבבית ראשון הי' שנאה ופירוד לבבות בנשיאי ישראל, וע"כ מובן שעם כל גדולתם באו לידי ג' עבירות, שכחות חיצונים שנדבקו בהם הביאם לכל אלה, ובבית שני התפשטה השנאת חנם בכל ישראל, ובשביל זה נחרב, ואפשר שזה נרמז בכתוב ויהי בישורון מלך "בהתאסף ראשי עם" זהו היפוך מה שהי' בימי בית ראשון, "יחד שבטי ישראל" זהו היפוך מה שהי' בימי בית שני, ובספרי רשב"א משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות ובנה עליהם פלטורין כל זמן שהספינות קשורות פלטורין קיימים וכו', ונראה שהשני בתי מקדשות המשיל בפלטורין, ובעוה"ר הוא מכה המהלכת בכל עת הגלות:

144

קמ״הונראה לומר שזה עצמו תהי' התחלת הגאולה שיתאחדו לבבות ישראל וכמ"ש מלאכי ג' כ"ג הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומכלל שעד אז הם פרודים, וכן מפורש ביחזקאל ל"ז כ"ב ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, ואז תחת שהיו נחשבים פגומים ישובו להיות שלמים בכל אבריהם וגידיהם, והיינו משום שיפתח להם היכל אהבה ותתהוה אהבה גדולה בלבבות ישראל למעלה מן הטעם ולמעלה מן החשבון:

145

קמ״וובזה יש לפרש הכתוב דברו על לב ירושלים וקראו אלי', לב ירושלים נקראו לבבות ישראל שנכנסה בהם האהבה המכונה בלשון דיבור, וקראו אלי' הוא התאספות, כי מלאה צבאה היינו שנתמלא כל לב מכל רמ"ח ושס"ה אכי"ר ב"ב:

146

קמ״זשנת תר"פ

147

קמ״חאז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש וברש"י ואעפ"י שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה, ובמדרש אוהב כסף לא ישבע כסף וכו' א"ר יצחק מי שהוא אוהב מצות אינו שבע מן המצות, כיצד אתה מוצא שני גדולי עולם דוד ומשה ולא שבעו, דוד אעפ"י שאמר לי' הקב"ה רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה וכו' מה עשה זירז א"ע והתקין כל צרכיו וכו' וכן משה אעפ"י שא"ל הקב"ה כי לא תעבור את הירדן הזה אמר משה אני עובר מן העולם ואינו מפריש להם ערי מקלט מיד אז יבדיל משה:

148

קמ״טויש להבין התינח דוד שהקדיש כל צרכי הבית והי' חל עליהם הקדש בדק הבית שזה מצוה, ע"כ נחשב מצוה שבאה לידו וקיימה, אבל הפרשת ערי מקלט שאין בהם קדושה משאר ערי ישראל ובתי ערי חומה אלא שקולטות, ומאחר שעדיין אינן קולטות מה מצוה אית בהו, ולא שייך בהו לומר אלא הכנה למצוה קודם זמן מצותה, ולא מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה:

149

ק״נונראה דהנה בליקוטי תורה מהאריז"ל בפ' שופטים וז"ל דע כי כל זרעו של הבל כולם נתחייבו מיתה ולכן הרגו קין להבל, ואמנם משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו ע"י שם מ"ב וחטא בזה ונתחייב גלות כמש"ה ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה אותיות משה עכ"ל, ובודאי אין הדברים כפשטן שנחשב חטא למשה מה שהרג את המצרי, שהרי בדין הרגו כי גוי שהכה את ישראל חייב מיתה, ונידון ע"י ע"א ובדיין אחד, א"כ הרי מידן דייני' וקטלי' וקיים בזה מצוות דינים, ואדרבה הרי אנשי שכם נתחייבו מיתה בשביל שלא דנוהו לשכם כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים הל' י"ד, א"כ בפשיטות לא יתכן לחשוב למרע"ה חטא במה שהרג את המצרי, ואף שמכח חטאו של קין שהרג את הבל עדיין לא הגיע זמנו להעלותו כמ"ש האריז"ל, מ"מ מחמת חטאו שהכה את ישראל שפיר עביד דקטלי':

150

קנ״אונראה דהנה ענין מקלט הרוצח הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום שזה הרוצח שחטא בחיים של הנהרג אבד את חיותו מדה במדה, אלא שהשי"ת המציא לו תקנה שיסתפח ללוים בעיר מקלטו שהלוים כל עבודתם בחיות והתלהבות ובשיר לארמא קלא, וע"י כן שואב חיות חדשה באמצעות הלוים עכ"ד:

151

קנ״בולפי הדברים אלו יש להסביר הטעם הא דכתיב ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו וגו' ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם, ובש"ס מכות (י"א:) רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם ריה"ג אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם וכו', ולכאורה יפלא שהרי חטאו הי' בשוגג ומ"ש מכל חייבי מיתות והעובד ע"ז ומג"ע בשוגג פטור ממיתה, ומפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ההוא ולא שוגג ההוא ולא מוטעה, ובשוגג אינו מחויב אלא קרבן לבד, ולמה ברוצח בשוגג חוץ לגבול עיר מקלטו אין לו דמים, ולא עוד אלא לריה"ג מצוה ביד גואל הדם להרגו ורשות ביד כל אדם:

152

קנ״גאך לפי הדברים הנ"ל י"ל שלטובתו נאמרו הדברים, שמאחר שזה הרוצח אבד את חיותו, אלא שהמציא לו חיות ע"י שהוא נספח ללוים, ולהיות שואב חיים באמצעות הלוים, בהכרח שיהי' בטל ממציאותו לגמרי ויהי' בעיני עצמו כלא הי', אז אפשר לו להיות שואב חיים מזולתו, כי בעוד איננו בטל ממציאותו לגמרי אי אפשר שיהי' בטל ונספח לזולתו, [וידוע בדברי חכמי האמת מענין נפילת אפים] וע"כ לטובתו נאמרו הדברים שרשות או מצוה לגואל הדם להורגו, למען בשביל זה לא תהי' נחשבת מציאותו מציאות אף בעיני עצמו ואז ביכולתו ביותר לבטל א"ע לגמרי להיות כלא הי':

153

קנ״דומצינו במדרש פ' נח פרשה ל"ב שדואג אמר לשאול וכי יש אישות לדוד הלוא מורד במלכות הוא וחשוב כמת וכאלו הוא מת ודמו מותר ואשתו מותרת, ואף שדין שקר דן דואג ונחשב שהותר ג"ע, ואפי' יוצא ליהרג עדיין אשתו אסורה כל זמן שלא יצאה נשמתו, מ"מ מדקיבלה שאול מוכח דקצת אמת יש בו, דכל היכי שמחוייב מיתה אין מציאותו נחשבת מציאות, וזה מביא שפלות הרוח בלבבו, וע"י כן בכחו להתבטל בעני עצמו ביותר להיות נספח ובטל אל הלוים:

154

קנ״הויש לומר שזה עצמו הוא כפרה על חטאו מאחר שחטאו הביאו שיהי' בכחו להתבטל כ"כ ושלא תהי' נחשבת מציאותו מציאות בעיני עצמו, שזה אחת מהמעלות הגדולות, כאמרם ז"ל מה שעשאה חכמה עטרה לראשה עשאה ענוה עקב לסולייתה, והוא היפוך מהסט"א וכחות חיצונים שכל ענינם הוא גסות הרוח וישות בעיני עצמם, וע"כ זה שנתבטל בעיני עצמו הרי דוחה את כחות החיצונים המתהוים מכח החטא, וע"כ חטאתו תכופר:

155

קנ״וואפשר לומר שלא לבד שפרח אלא שנתעלה גם החטא להיות נחשב מצוה יותר, שזה גרם לבחי' הביטול, ושואב באמצעותם חיים חדשים, ומ"מ זה שאמרנו שהרוצח צריך שיהי' בעיניו כאלו הוא עבר ובטל מן העולם, זה איננו דבר נקל אף אחר התקנה שהמציאה לו התורה שתהי' מצוה או רשות לגואל הדם להורגו, כי טבע האנושי ממאן להיות כ"כ בטל, ועוד יתבאר איה"ש לפנינו:

156

קנ״זוהנה דומה לענין הרוצח שאבד חיותו והמציאה לו התורה תקנה שיהי' בטל לגמרי ממציאותו אלא נספח להלוים ובאמצעותם חוזר ושואב חיים חדשים, דומה לזה הוא ענין בע"ת, והיונו דהנה אמרו ז"ל שאלו לחכמה ואמרה נפש החוטאת היא תמות והתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, והשי"ת אמר יעשה תשובה ויכפר לו, הרי שמצד החכמה נפש החוטאת אבדה חיותה אלא שהשי"ת ברוב רחמיו המציא לו עצה שיעשה תשובה, והיינו שתשובה היא ענין ביטול שיבטל את מציאותו להשי"ת וכאילו אינו אותו האיש שעשה את החטא כמ"ש הרמב"ם בטעם שינוי השם, וכאשר יתבונן בעצמו שהוא כאלו נעדר המציאות מצד עצמו אז שואב חיים חדשים ממקור החיים וממילא סר עוונו וחטאתו תכופר, כמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי אחר שנעשה דבוק למקור החיים בהכרח שחטאתו פורחת ממנו, וזהו תשובה מועילה שבתשובות, וע"כ אין מתנאי בעל תשובה זה שיהי' חוטא מקודם, אלא אפי' צדיק גמור יכול להיות בע"ת שיבטל את מציאותו לרצון השי"ת וכאלו איננו נפרד כלל, וזהו שבזוה"ק לאהדרא צדיקיא בתיובתא, ולא לרשיעייא בלבד אלא גם לצדיקיא:

157

קנ״חאך זה אינו דבר נקל שהאיש צדיק שלא חטא מעולם אעפי"כ לא תהי' מציאותו מציאות בעיני עצמו, וע"כ לא שייך לומר שמצוה על כל איש אפי' שאינו חוטא להיות בע"ת, כי מצוה היא לכל ישראל וכוללת כל הפרטים, ולאו כל אדם זוכה לכך, ומ"מ אדם החוטא מצוה עליו לחזור בתשובה, כי מאחר שהוא חוטא ומצד החכמה שאומרת נפש החוטאת היא תמות ואבד חיותו, הרי יש בידו להתבונן על מצבו, איך ירד משמים ארץ, ואת מי ומה החליף במי, ומפני זה עצמו נקל לו להיות לבו נשבר בקרבי ולבטל את מציאותו בעיני עצמו כמ"ש (ירמי' ג' כ"ה) נשכבה בבשתינו ותכסינו כלימתינו, ולאמור להרים כסוני ולגבעות נפלו עלינו, ומכח זה הוא שואב חיים חדשים ממקור החיים וממילא חטאי מתכפר:

158

קנ״טויש לומר עוד דכמו ברוצח שלטובה נאמרו לו הדברים שאבד חיותו ורשות או מצוה לגואל הדם להורגו כדי שעי"ז יבוא לבחי' הביטול באמת, כן נאמר באיש החוטא שכל מה שאמרה החכמה נפש החוטאת היא תמות נמי לטובתו אמרה כן כדי שעי"ז יבוא לבחי' הביטול ויתקיים מאמר הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר לו, וי"ל עוד שמאחר שהחטא גרם לו שיבוא לבחי' הביטול, א"כ נתעלה בחי' החטא להחשב כמו מצוה מאחר שזה הי' סיבה לבוא לבחי' הביטול שאיננו נקל אפי' לצדיקים גמורים כנ"ל, א"כ לא לבד שסר עוונו וחטאתו תכופר והי' כלא הי', אדרבה הרי עוד נחשב למצוה, דומה לזה איתא בספה"ק טעם תשובה מאהבה שזדונות נעשות לו כזכיות, מפני שהעונות עצמם הם הגורמים לתשובה מאהבה נעשה מהם זכיות, ולפי דרכינו גם כל תשובה שבאה מחמת הביטול כנ"ל נמי הכי שנעשו מעוונות זכיות, דומה לזה הגדנו לעיל בענין הרוצח שגלה לערי מקלט שלא לבד שסר עוונו וחטאתו תכופר אלא שנתעלה גם החטא להחשב כזכות מאחר שהביאו לבחי' הביטול:

159

ק״סוהנה לפי דברינו יש לפרש דברי התנחומא פ' האזינו כתיב ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים עושה תשובה נושא לו פנים יכול לכל ת"ל אליך ולא לאו"ה עוע"ז עכ"ל, וכל המפרשים תמהו הלא מצינו באדה"ר ועתה פן ישלח ידו ובמדרש אין ועתה אלא תשובה שפתח לו המקום פתח של תשובה, וכן נח שהתרה לדור המבול ואאע"ה שהשתדל להחזיר את כל באי עולם תחת כנפי השכינה ואפי' עובדי ע"ז, הרי שהתשובה מועלת להם, וכן אנשי נינוה שעשו תשובה ונתקבלו:

160

קס״אאך לפי דרכינו י"ל דהנה תשובה נבראה קודם שנברא העולם, והיינו לשוב החוטא מחטאו, אז השי"ת מוחל וסולח וסר העון והחטאת תכופר, היינו שכפרה היא לשון קינוח והסרה, וזהו אפי' לאומ"ה, אבל תשובה שבבחי' ביטול כנ"ל עד שגם החטא נהפך להיות נחשב בזכיות, זה נקרא נשיאת פנים היינו שמקבלו באהבה כאלו לא חטא מעולם, שהרי החטא נהפך להיות זכות, בזה מדייק המדרש אליך ולא לאומה"ע:

161

קס״בוטעמו של דבר י"ל בפשיטות שבחי' ביטול באמת לא נמצא כלל באומה"ע אפי' להטובים שבהם כאמרם ז"ל צדיק אחד הי' באומות ואיוב שמו ולא בא לפני הקב"ה אלא בתוכחות, ולא נמצא בחי' ביטול אלא בישראל שהם ממעטים עצמם, ואפי' בישראל איננו כ"כ דבר נקל ולאו כל אדם זוכה לכך קו"ח לאומה"ע:

162

קס״גוי"ל עוד שזה שגם בישראל מהנמצא בחי' הביטול הוא מחמת מרע"ה שהוא הי' בטל להשי"ת בתכלית הביטול כמ"ש ונחנו מה שפירש הרמב"ן שאפי' מציאות גרועה כעפר לא הי' חושב א"ע, וכבר הגדנו במק"א שמרע"ה בישראל הי' כמו נשמה בגוף, וכמו נשמה המחכמת את הגוף ומלמדת אותו מדות טובות, כן הי' מרע"ה בישראל, וז"ש שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו היינו בקרבו ממש כלשון שכתוב (זכריה י"ב א') ויוצר רוח אדם בקרבו, וע"כ מחמת גודל בחי' הביטול שהי' במרע"ה נכנסה גם בישראל מדה זו משא"כ באומה"ע:

163

קס״דולפי"מ שהגדנו שבחי' הביטול שבישראל נסתעפה מבחי' הביטול שבמשה יתפרש לנו הכתוב כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, היינו עד שיהיו בבחי' יונק כמ"ש (תהלים קל"א ב') נפשי כגמול עלי אמו:

164

קס״הולפי האמור יש לפרש דברי הזוה"ק ח"ג (רע"ח.) אמרו מארי מתניתין דמתיבתא עלאה ותתאה רעיא מהימנא אנן שליחן דמארי עלמא לגבך זכאה חולקך דאנת בעל תשובה שקול לשיתין רבוון דישראל עכ"ל, עפ"מ שהגדנו לעיל דבע"ת איננו בתנאי שיהא חוטא מקודם אלא עצם הביטול באמת להשי"ת, זהו עיקר מעלת התשובה וכפרת החטא להחוטא ע"י תשובה באה ממילא, וע"כ מרע"ה שהוא הי' ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, והי' בטל בתכלית להשי"ת, וכל מה שנמצאה בחי' ביטול בישראל ממנו היא, ע"כ שפיר יוצדק לומר למרע"ה אנת בע"ת שקול לששים רבוא דישראל דהיינו כל אופני התשובה דהוא ביטול כנ"ל הנמצאים בכל ששים רבוא דישראל כל חד לפי דרגא דילי' כולם יחד היו במרע"ה, שהרי באמצעותו נמצא זה בישראל:

165

קס״וונראה שדומה לזה ענין רוצח שגולה לערי מקלט שהגדנו לעיל שהכוונה במה שהותר את דמו למען שיבוא לבחי' ביטול הישות של עצמו להיות כלא הי', ואז יהי' ביכולתו להיות נספח אל הלוים לשאוב באמצעותן חיים חדשים, שהגדנו לעיל שביטול כזה איננו דבר נקל בטבע האנושי כל עוד שנשמתו בו, מ"מ כחו של מרע"ה שהוא בישראל כנשמה בגוף הוא המסייע לבוא לבחי' הביטול, וכמו ענין בע"ת שכחו של משה באשר הי' בע"ת דשקיל לששים רבוא מסייעהו לבע"ת זה לבוא לבחי' הביטול, כך נאמר ג"כ ברוצח שגלה לעיר מקלטו שנדרש ממנו הביטול נמי כחו של משה מסייעהו, אך כמו בע"ת שכחו של משה מסייעהו הוא מפני היות מרע"ה בע"ת, עורר מין את מינו, כמו כן הגולה לערי מקלט שיסייעהו כחו של משה, הי' נמי נדרש שגם מרע"ה יהי' נצרך לענין מקלט, ובאשר הי' בטבעו בבחי' הביטול נקל הי' לו לאחוז בבחי' הביטול גם בענין המקלט, ע"כ שוב מסייע לכל הגולים לערי מקלט, וע"כ מה' היתה זאת שיבוא ליד מרע"ה מעשה המצרי שאף שבדין הרגו מ"מ הרגיש מרע"ה שהי' לפני זמנו, והי' חושב א"ע שבאה תקלה על ידו ונצרך לענין קליטה, וע"כ נאמר לו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה למען יעורר בקרבו מדת הביטול הנצרך לענין הקליטה, ובזה יסייע לכל הגולים הצריכים ביטול כנ"ל, ומובנים דברי האריז"ל:

166

קס״זויובנו נמי דברי המדרש ד"א אז יבדיל משה א"ר איבו כיון שברח משה התחיל אומר שירה שנא' וישב בארץ מדין וישב על הבאר מה ישראל אמרו שירה על הבאר אף משה אמר שירה על הבאר א"ר לוי לפי שאירעה פרשת רוצח על ידו בערי מקלט עכ"ל, הרי שלפי דרכי המדרש נמי הי' למשה ענין קליטה על הבאר דומה לעיר מקלט, והדברים מותאמים עם דברינו הנ"ל, שלטובת ישראל כדי שיהי' כח מרע"ה מסייע לישראל בבחי' הביטול בערי מקלט נזדמן למרע"ה שיצטרך למקלט כנ"ל:

167

קס״חולפי האמור יתיישבו דברי רש"י והמדרש שבריש המאמר שאמר משה מצוה שבא לידי אקיימנה, הי נו שכשבא לידו הבין שכל מה שאירע לו שהי' צריך למקלט הכל הי' לטובת ישראל להבא בענין ערי מקלט, ע"כ הפרישם תיכף כדי שיהי' ידו בהם ובכחו יגרמו לבחי' הביטול, ועם זה יובנו דברי המדרש שאמר שירה על הפרשת שלש הערים כפירוש המת"כ בשם הילקוט, דהיינו הודאה על לשעבר מה שאירע לו אחרי שנודע לו שבשביל סיוע לישראל הי':

168