שם משמואל, ואתחנן ג׳Shem MiShmuel, Vaetchanan 3
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳במדרש הלכה אדם מישראל שהי' עומד ומתפלל מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול כך שנו חכמים וכו' יכול ישמיע קולו כבר פירשה חנה וחנה היא מדברת על לבה, והקושיא מבוארת עד שאתה לומד מדברי חנה צא ולמד מעלי שהי' שופט ישראל ובידו שלשלת הקבלה עד משרע"ה, והוא חשבה לשיכורה מחמת שהתפללה בלחש, ומוכרח שלא היו רגילין להתפלל בלחש, וכן פירש"י במקומו, וא"כ למה לא נילף מינה שאסור להתפלל בלחש, וכבר דברנו בזה במק"א:
2
ג׳ונראה לומר עוד דתפילה ישנה בשני אופנים, יש שהלב מתעורר בתפילה כמ"ש (איכה ב' י"ח) צעק לבם אל ה', כי מחמת צרת ומצוקות לבו מתפרצת התפילה מקירות לבו, ויש שהתפילה באה מחמת הדעת והתבוננות שמתעורר להתפלל, ואף שלא תתכן תפילה אלא במוח ולב, מ"מ זו באה מחמת מצוקת הלב ומעוררת את המוח לחשוב מחשבות, וזו באה מהתבוננות המוח והמוח מעורר את הלב שהוא הנפש להשתפך אל חיק אבי':
3
ד׳ויש לומר שמחמת מקור מוצא התפילה אם מהמוח או מהלב נולד ההפרש אם בלחש או בקול, כי הלב הוא חם ומתפעל ומוליד תנועה וקול, והמוח הוא קר ובלתי בעל תנועה ובלחש, וע"כ הקדושים וצדיקים היותר גדולים שהם בחי' מוח אין נראה מהם תניעות והתפעלות בתפילתם, ובאזנינו שמענו שהקדוש הרבי ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה הי' מתפלל בלי שום תנועה אלא הי' עומד כמו עמוד של אבן אלא עיניו זולגים דמעות ושופעות בלי הפוגות, וכ"ק אבי זצללה"ה סיפר שבהיותו חולה ר"ל נצטוה מאת כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק להתפלל בר"ה ויוה"כ אתי עמו בחדרו המיוחד שעל יד בהמ"ד הגדול, ולא הי' רואה בזקיני זצללה"ה שום תנועה והתפעלות בכל התפילה, אלא פניו היו בוערות כלפידים וכמלאך ה' נורא מאד, ובספר ישמח משה להקדוש ר"מ טייטעלבוים מאוהעל ריש פרשת אחרי שזה בחי' הצדיקים שהם מבתי גואי ומהם הי' משרע"ה ואהרן שבכל עבודתם ותפילתם לא ניכר מהם שום תנועה והתפעלות:
4
ה׳ויש לומר שמעין זה נמי ההפרש בין תפילות הסדורות מאנשי כנה"ג ותדירה, ובין תפילה הבאה לפרקים לאיש ואיש מחמת ילדי יום, שהתפילה התדירה בשמ"ע צריכה להיות מחמת התבוננית השכל והמוח כל ברכה וברכה כמה היא נחוצה ומה גודל החסרון בלעדה, ויתבונן ויעמיק בדבר עד שאין דעתו סובלת ומתפלל כנ"ל, ובזה אמרו ז"ל ברכות (כ"ח:) העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מה גם שידוע שתפילה הסדורה מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, ומובן שזה כל איש ואיש לפי השגת שכלו, אך תפילת כל איש ואיש מחמת מצוקת לבבו מפני ילדי יום צרה ומצוקה ח"ו היא תלוי' בלב, וע"כ תפילה כזו באה בקול, אבל תפילה הסדורה כנ"ל שהיא במוח היא בלחש, ומחמת שמצד התבוננות המוח נתפעל גם הלב, ע"כ יש תפילה זו גם בקול בחזרת הש"ץ התפילה, וכ"ז הוא בציבור דווקא שנתאחד מוח ולב דוגמא לחיבור שמים וארץ והדברים עתיקים, ובזוה"ק ח"א (קל"ב.) שמעה ה' תפילתי דא צלותא דבלחש ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קלי בעקתי', ומדקאמר בעקתי' משמע כמ"ש שזה תפילת איש ואיש לפי צרת ומצוקות לבו:
5
ו׳ויש לומר עוד דתפילת ציבור אף דתרוייהו בה בלחש ובקול מ"מ עיקר תפילת ציבור היא בקול שבה אמרינן קדושה, וכן התקיעות מעיקר הדין דאין תוקעין בלחש, כי במוח ושכל אין דעתן של בני אדם שוות, ע"כ מצד המוח והשכל אפי' כשהם יחד אינן נעשין כאיש אחד, וציבור שהוא כאיש אחד אינו אלא מצד הלב שכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים:
6
ז׳ולפי האמור יובן הא דחנה, דהנה עלי ידע דחנה לאו תפילה הסדורה התפללה אז, כי היתה אחר אכילה ושתי' כמפורש בכתוב שאין זה זמן תפילה, ועוד כי הרבתה להתפלל משמע יותר מכשיעור תפילה הסדורה כמפורש בכתוב, אלא תפילה פרטית לפי מצוקת לבה, וע"כ הי' בדין להתפלל בקול וכמ"ש הזוה"ק הנ"ל צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי' ע"כ בהיותה מתפללת בלחש חשבה לשיכורה, אך כתיב וחנה היא מדברת על לבה משמע שהמוח דיבר על הלב, וא"כ מקור מוצא תפילתה הי' מהמוח מצד התבוננות השכל, וברש"י שם ה' צבאו' למה נתיחד שם זה כאן אמרה לפניו רבש"ע שני צבאות בראת בעולמך העליונים לא פרים ורבים ולא מתים והתחתונים פרים ורבים ומתים אם אני מהתחתונים אהי' פרה ורבה ומתה ואם אני מהעליונים לא אמות, ובש"ס ברכות (ל"א:) וחנה היא מדברת על לבה אמ"ר אלעזר בשם ר"י בר' זימרא על עסקי לבה אמרה לפניו רבש"ע כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה וכו' עיי"ש, הרי שתפילתה היתה מהתבוננות המוח והשכל, וכן כתיב ותתפלל על ה' והבן, ע"כ היתה תפילתה בלחש:
7
ח׳ובזה יש לפרש מענתה לעלי לא אדוני אשה קשת רוח אנכי, היינו שהדיבור בא באדם מצד הרוח כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, וקשת רוח הוא שחוש המחשבה והשכל גובר על כח הדיבור עד שהוא מקשה להוציא הדיבור נגזר מלשון ותקש בלדתה, ומאחר שתפילתה מצד התגברות כח המוח והשכל ע"כ היא מתפללת בלחש, ומדאמר לה לכי לשלום משמע דהודה לה שתפילה כזו בלחש, דוגמא לדבר בש"ס סנהדרין (ע"ד:) מדאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו עיי"ש, ע"כ שפיר דייקינן מעובדא דחנה דתפילה הסדורה כנ"ל היא בלחש, אלא שבציבור הש"ץ חוזר התפילה בקול דתרוייהו צריכי כנ"ל:
8
ט׳ויש לומר דוגמא לזה בשבת דבזוה"ק דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, ומשמע דשמור צריך שיהי' נוהג בלילה וזכור ביום והלוא שניהם בדיבור אחד נאמרו וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ועיקר הקידוש דילפינן מזכור בלילה בכניסתו הוא:
9
י׳ונראה דשמור הוא בלב כבמדרש דשמירה היא בלב כמה שנאמר במשלי (כ"ב י"ח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, וזכור הוא במוח ושכל שבו הזכירה, ובהכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל טרדות המלאכה וכאלו כל מלאכתך עשוי' ובא לעומתו לתשוקת קדושה ותשוקה היא בלב והיא שמור, ומחמת התפעלות ורגש הלב באין להתבוננות השכל והוא זכור, ע"כ זכור הוא גם בלילה, ועיקר הקידוש דילפינן מזכור הוא בלילה ואף דזכור מדת יום, מ"מ הרי זכור אז הוא תולדת שמור, אך ביום הוא להיפוך שהוא זמן התבוננות השכל והוא זכור, ומן התבוננות השכל באין לשמור שהוא התפעלות הלב והיינו הך דבדיבור אחד נאמרו ודו"ק:
10
י״אוהנה בשבת שחרית אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו ואיתא בספרים משום דמשה הוא בחי' שבת, ונראה ממה שאנו אומרים זה ביום ולא בלילה שהוא בחי' שבת דיממא זכור דהוא במוח, ואתיא כהא דהגדנו במק"א שמשרע"ה הי' המוח והשכל של ישראל, ואהרן הלב של ישראל, ולפי"ז יש ליתן טעם על תפילת משרע"ה בלשון ואתחנן דבמדרש עשרה לשונות של תפילה גדולה שבכולם הוא ואתחנן, והיונו כי עשרה לשונות של תפילה הם נגד עשרה כחות שבנפש ממטה למעלה, וכח העשירי הוא בעומק המוח והשכל, כי בעומק השכל אין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום וכל מי שמשיג יותר יודע יותר כמה הוא רחוק מלהיות לו אצל הקב"ה כלום, וע"כ התפלל בלשון ואתחנן:
11
י״בבמדרש הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא מותר לו להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל וכו' ואם קרא ק"ש והתפלל מיד יהא מובטח שתפילתו נשמעת, ע"כ:
12
י״גונראה לפרש דהנה בפסוק אשר אנכי מצוך היום פירש"י לא יהי' בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופגה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה, ויש להבין דדיוטגמא חדשה שהכל רצין לקראתה הוא לשמוע הדבר חידוש שיש בה, ומה שייך ק"ש לזה להיות רץ לקראתה כי כבר נודעת היא לכל ישראל, אך נראה דהנה יחוד הש"י באמרו ה' אחד היינו שאין עוד מלבדו ואפס ואין זולתו ואין מציאות בעולם אלא מציאותו וכל הנמצאים הם מאמיתת המצאו, וזהו שבזוה"ק לכלל עצמו ביחודא, היינו שכל אדם יראה א"ע נמי שאינו תופס מקום ואינו דוחה את האלקות במציאותו, כי מציאותו היא נמי רק מאמיתת המצאו, כי כל העולם ומלואה הוא רק אלקית, ובכוונה זו הנכונה מעורר בקרבו התחדשות החיים להיות הוא עצמו מקור מים חיים כמ"ש תהלים ל"ו יוד כי עמך מקור חיים, וע"כ יכול כל איש ואיש למצוא חדשות תמיד בק"ש לפי מסת הרצון והריצה לקראתה, והיא ממש כדיוטגמא חדשה שהכל רצין לקראתה לשמוע החדשות שבקרבה:
13
י״דוהנה אמרו ז"ל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים ובש"ס ברכות (כ"ט:) מאי קבע וכו' רבה ור' יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר פירש"י לשון קבע כהיום כן אתמול כן מחר, עכ"ל, והנה ידיעת הפכים אחד דכמו העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מובן להיפוך דבכח הק"ש שמעורר בעצמו כח ההתחדשות כנ"ל נעשה תפילתו תחנונים ולשון תחנונים הוא לשון העשירי שבלשונות התפילה כבמדרש ובלשון זה התפלל משה, והוא הגדולה שבתפילות ע"כ מובטח שתפילתו נשמעת:
14
ט״ובמדר"ת כיון ששמע משה ממט"ט ששמע מאחורי הפרגוד שאין תפילתו מתקבלת הניח משה ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה ואומר אצל מי אלך לבקש עלי רחמים אמ"ר שמלאי באותה שעה נתמלא הקב"ה בעברה עליו שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם [והובא ברש"י נתמלא חימה] וגו' עד שפתח משה מקרא זה ויעבור ה' על פניו ויקרא באותה שעה נתקררה רוח הקודש ואמר לי' הקב"ה שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת שלא לאבד את ישראל לבטל את שתיהן א"א אם תרצה לחיות וכו' אמר משה יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל, עכ"ל, והוא כולו מוקשה, ועוד מה חרי האף הגדול הזה על משרע"ה שהי' צועק ובוכה, ואם מחמת שלא ניתנה לו בקשתו עוד יהא עברה עליו אתמהה, ובזוה"ק ח"א (ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיאובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי לי' רשותא) שבחא הוא דילי' וכלא משבחין לי', ובש"ס סוטה (י"ד.) דריש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משרע"ה ליכנס לא"י וכי לאכול מפרי' הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולם על ידי וכו', וא"כ היתכן שבאשר התחבט לעשות מצות יתמלא עברה עליו, ויתר דבר' המדרש הם כחידה סתומה ואין להאריך בדקדוקים הנראים לכל בהשקפה ראשונה:
15
ט״זונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"ג (קנ"ז.) הכי אמר משה אם יש בה עץ הא ידענא דאנא איעול לתמן מאי עץ דא אילנא דחיי ותמן לא הוה אלא בג"ע דארעא, עכ"ל, ומשמע מדברי הזוה"ק דמחמת שאין בה אילנא דחיי איננה לפי מעלת ומדריגת משה ע"כ לא נכנס, וא"כ יש להבין למה התחבט משה כ"כ לכנוס אחר שאיננה לפי מעלתו, וגם יש להבין דבמדרשים שלעת"ל יכניס משה את דור המדבר לארץ, הלוא איננה לפי מעלתו, וכן אפי' לדברי הש"ס סוטה הנ"ל שרצה לקיים מצות התלויות בה, ובמצות, אין שייך להבחין אם הן לפי מדריגתו או לא, מ"מ זה שייך כשכבר מחויב ועומד, אבל לא להביא עצמו לידי חיוב, ואפי' לפי דברי הרח"ו משום שידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש נשלמים אלא ע"י רמ"ח מצ"ע, מ"מ הלוא יש כמה וכמה מצ"ע שאינן שייכין בכל אדם זה במלך וזה בכ"ג, ויש מצות הבאין רק ע"י מקרה כמו כי יקרא קן צפור, וכן מצות שהן בסנהדרין לדון ולהעניש בארבע מיתות, ואם לא יהי' מחויבי מיתה בישראל היתכן שנאמר שבשביל זה לא יהיו נשלמים אברי הנפש:
16
י״זובודאי הוא כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמת ספר אגלי טל עפ"י דברי הש"ס סוטה (ל"ז.) שכל מצוה ומצוה נכרתו עלי' ארבע בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ומבואר שללמוד וללמד הוא מחלקי המצוה, וע"כ ישראל במצ"ע של כהנים אף שישראל אינם במצות אלו בעשי' מ"מ הואיל ואתנייהו בללמוד וללמד ולשמור חשובה שוה בכל וחמורה עיי"ש, וגם אנו נאמר שאברי הנפש נשלמים בללמוד וללמד ולשמור היכי דא"א בעשי', ובכגון דא אמרו ז"ל מנחות (ק"י.) כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, ואפי' חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה קידושין (מ'.), וא"כ יש להבין מה הרעש הזה שנתחבט משרע"ה והניח ידיו על ראשו וצועק ובוכה:
17
י״חונראה דמשרע"ה לא השגיח על תועלת עצמו וטובתו אפי' בענין הרוחניות והשלמת נפשו, וכמו שאמרנו במק"א בהא דאמרו ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע דמשרע"ה לא הי' לו במדבר נחלת שדה וכרם ולא משא ומתן בשום דברים גשמיים, וע"כ הפירוש עסקים רוחניים ומדריגות להשלמת נפשו, והוא ע"ה לא השגיח ע"ז כלל רק לטובת וצורך גבוה והשלמת ישראל, והא דנתחבט ליכנס לא"י לקיים מצות התלויות בה כדי להשלים את נפשו נמי לאו לתועלת עצמו אלא הכל צורך גבוה, והיינו דהנה בזוה"ק ח"ג (פ"ג.) אדם קדמאה אע"ג דגופא דילי' הוה מעפרא לאו מעפרא דהכא הוה אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, עוד שם אדם קדמאה לא הוה לי' מהאי עלמא כלום וכו' כיון דנפק חמו לי' שמשא וסהרא ואסתימו נהורייהו דתפוחא דרגלי' אחשיך נהורא דלהון מאי טעמא בגין דמעובדא דשמשא וסהרא עלאה נפק כיון דחטא אתחשיך ואזעיר גרמי' ואצטריך לגופא אחרא במשכא ובבשרא דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, עכ"ל:
18
י״טוהנה מובן דמאחר דעוה"ז נברא לתשמישו של אדם, בהכרח שאז לא היתה הארץ כ"כ גשמית כמו עתה שהארץ היא לפי מזג האדם, ובאשר האדם הי' רוחני הארץ נמי שהיתה לתשמישו נמי היתה רוחנית, וכמו עתה ג"ע לנשמות, מה גם א"י שבודאי היתה רוחנית ביותר אלא שנתגשמה מחמת חטאו, ולעת"ל כאשר יהי' החטא מתוקן יזדכך הכל בין האדם בין העולם וישובו לקדמותם:
19
כ׳וע"כ מיושב מה שהקשינו לעיל מאחר דא"י איננה לפי מדרגת משרע"ה, למה לעתיד יכנס משה עם דור המדבר לארץ, ולפי האמור מיושב דאף דבזה"ז איננה לפי מדרגת משה, לעתיד תתעלה במדרגת ג"ע, ומה שבזה"ז אילנא דחיי לא הוה תמן אלא בג"ע דארעא, לעתיד שא"י תהי' במעלת ג"ע שוב גם אילנא דחיי תהי' תמן ושוב תהי' לפי מדרגת משרע"ה, ע"כ לעתיד יכנס משה לארץ ישראל:
20
כ״אולפי האמור יש לומר הא דנתחבט משרע"ה לי נס לארץ לקיים מצות התלויות בה להשלמת נפשו נמי הי' צורך גבוה, שכמו שלעתיד הזיכוך בא מחמת המצות ומעש"ט של כל ישראל בגלות ובקיום מצות התלויות בה בעת ישראל יושבים בה, והכל נכנס לאוצר אין נעדר דבר, ואפי' כשישראל ח"ו היו בשום פעם בעלי עבירות ח"ו אין עבירה מכבה מצוה ונענשו על העבירות בגלות ורעות רבות וצרות, והמצות הן נקבצין אחת אל אחת עד שיהי' בהן כדי שיעור הזיכוך והתיקון, ואז יתקיים ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים (מלאכי ג' א'), שאז בפעם אחת וברגע אחד ישוב האדם בצירוף הארץ לכמו שהי' קודם החטא, כן חשב משה היות משה שקול ככל ישראל, אם הוא יכנס לארץ ויקיים מצות התלויות בה וישלים את כל אברי נפשו, בזה עצמו יהי' נשלם שיעור הזיכוך לארץ, כמו לעתיד ע"י עבודת כל ישראל והוא שקול ככולם, ואז שוב תהי' ראוי' לו, כי בודאי ישוב אילנא דחיי להיות תמן, ומעתה מיושב למה התחבט לכנוס לארץ אחרי אשר איננה לפי מדריגתו, שבאם יכנס בה וישלים את נפשו במצות התלויות בארץ שוב תיעשה גם היא ראוי' לו:
21
כ״בומעתה לפי האמור יש לפתור את החידה סתומה של המדר"ת, והיינו שכאשר שמע משה ממט"ט ששמע מאחורי הפרגוד שתפילתו איננה מתקבלת הניח ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה, כי הנחת הידים על הראש היא דרך המקונן כשנתקלקל לו הענין שהי' מבטו והבטחתו עליו, וכמ"ש בירמי' (ב' ל"ז) גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך עי"ש, והיינו שמשה רבינו ע"ה כל ימיו הי' משתוקק ומתאוה ומצפה לעשות גמר התיקון ושיעביר הרע מן הארץ, וכמה פעמים שהי' עומד על סף תקותו באם היו ישראל עומדים בנסיונם, ונתקלקל הענין כמו בעגל ובמרגלים, ומ"מ זאת היתה נחמתו אחרי ראותו שישראל לא הגיעה זכותם לזה, שכאשר יכנס הוא עמהם לארץ יעשה הוא בעצמו גמר התיקון ע"י מצות התלויות בארץ, ויגביה את הארץ לשמים ואז ממילא רוח הטומאה יתבער מן הארץ וכל הרשעה כולה בעשן תכלה, מה שלא הי' ביכלתו לעשות כן במדבר טרם השלים נפשו ע"י מצות התלויות בארץ, וגם לא הי' לו נסונות כמו ישראל, כי ע"י נסיונות והעמידה בנסיון יכול אדם להשתלם בפעם אחת, אבל במרע"ה שלא היו אצלו נסיונות לא הי' יכול להשלים את נפשו אלא ע"י מצות התלויות בארץ, וזאת היתה נחמתו, וע"כ כששמע שאבדה תקותו נאמר עליו בדרך המליצה שהניח ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה:
22
כ״גאך לא כן היתה הכוונה האלקית, כי באם היו ישראל בעצמם זוכין לעשות גמר התיקון היו נתעלים ונתרוממים יחד ישראל והארץ כמו אדה"ר קודם החטא, וכמו שיהי' לעת"ל ב"ב, אבל באם הי' משה לבדו עושה גמר התיקון ע"י השלמת נפשו ע"י מצות התלויות בארץ אף שהיתה הארץ נתעלה מגשמית לרוחנית מ"מ ישראל היו נשארים במצבם הקודם, כי להם לא היתה מועילה השלמת נפשו כמו שמועילה לארץ, שלארץ היתה מועלת מחמת שהשלמת נפשו באה ע"י המצות שהארץ סיבה להם, אבל ישראל שאינם סיבה לה לא היתה מועלת להם השלמת נפשו, נמצא אף שצורך גבוה הי' נעשה בהתרוממות הארץ לשמים, מ"מ לישראל לא הי' טוב הדבר, ואדרבה לישראל יותר טוב שלא יעשה התיקון ע"י משרע"ה, כי עוד להם תקוה על עתיד וכמו שבאמת כן יהי', אבל באם הי' גמר התיקון נעשה ע"י משה שוב לא הי' נשאר לישראל במה לזכות כאמרם ז"ל שבת (קנ"א:) והגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות היא לעומת צד הרע המושך לאחור, והאדם מתגבר עליו להכניעו ולהפכהו לטוב, אבל כאשר יתבער הרע מן העולם ויצה"ר יתלבן לא יהי' במה לזכות כמ"ש הרמב"ן פ' נצבים (ל' ואו), וע"כ הש"י שחס על צורך ישראל יותר מעל צורך גבוה לא הסכים לבקשת משה, אדרבה נתמלא עליו עברה מדוע לא זכר לחוש על טובת וצורך ישראל:
23
כ״דוזש"ה ויתעבר ה' בי למענכם היינו שהעברה היתה עבור שאיננו חושש למען צורככם וטובתכם, עד שפתח משרע"ה מקרא דויעבור ה' על פניו ויקרא שהוא הזכרת י"ג מדות של רחמים שברית כרותה שאין חוזרות ריקם, והטעם יש לומר מפני שהוא מעורר שורש ישראל, והבחירה בהם למעלה מן הטעם בסוד ישראל עלו במחשבה, כי אין טעם לרצון, וע"כ אפי' כשישראל ח"ו בלתי ראוים לא נסתלקה הבחירה מהם ח"ו, וע"כ נמי אינן חוזרות ריקם מהאי טעמא שזה מסלק כל מקטרג, וזה הזכיר משה היינו שטענתו היתה שאפי' בלתי זכות ישראל הם במעלה העליונה מחמת השורש שלהם, וכל מה שנמצא בישראל בלתי ראוים וצריכין בירור הוא רק מפאת מציאות הרע בעולם המקלקל את האויר, וממילא כאשר יכנס הוא לא"י ויסתלק הרע ורוח הטומאה יתבער מן הארץ אז ממילא הכל שלום ויהיו גם ושראל רוחנים מותאמים למצב ארץ ישראל שהי' אז:
24
כ״הוהנה במה שהזכיר משרע"ה י"ג מדות של רחמים לעורר שורש ישראל והבחירה בהם שלמעלה מכל טעם ואפי' הם בלתי מזוככים עדיין ישובו מזוככים כרגע להיות מותאמים לא"י כשתהי' מתרוממות כנ"ל, בזה נסתלקה ממנו העברה ונתקררה רוח הקודש, ומעתה אין עוד תפיסה על משרע"ה:
25
כ״ואך בגוף הדבר ובקשתו לכנוס לארץ לא הסכים הש"י עמו, וזה שאמר שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת שלא אאבד את ישראל, כי שבועה מתרגם קים שהוא דבר הקיים לעולם בלי שינוי, כי הנה ידוע טעם הרמב"ן באמונה והבטחון שבשמים למוצאי שבת ולא למוצאי יו"ט משום שנפש יתירה שביו"ט אינה נסתלקת מהאדם ביציאת היו"ט, כי יו"ט בי דינא מקדשין לי', וכל דבר הבא לאדם מכח מעשיו יש לו קיום, ובאשר תקות העתיד תהי' נצחית בלי השתנות עוד, ע"כ נתבקש שיהי' ע"י זכות ישראל בעצמם ולא שמשרע"ה ימשיך עליהם י"ג מדות של רחמים לאפי' בלתי ראויים, כי זה א"א להיות נצחי, וכמו שבת מתנת חלקו של משה מסתלקת הנפש יתירה שממנו במוצאי שבת, אלא גם זאת שישראל לא יאבדו ח"ו בצרתם למירוק עונותיהם לזה נצרך י"ג מדות של רחמים, וזהו שאמרו ז"ל סוטה (י"ג:) משה לא מת אלא עלה ומשמש במרום, נראה ששימושו של משה במרום הוא שעומד ומזכיר תמיד י"ג מדות של רחמים, וכמו שבזה העולם לא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם כן בודאי הוא בעולם העליון:
26
כ״זולפי האמור מובן שמיתת משה והשבועה שלא יאבד את ישראל מותאמות הן ותלויות זו בזו, כי באשר נתבקש שישראל יהיו נצחיים עומדים לעד, נתבקש לזה שהתרוממותם תהי' בכח מעשיהם וזיכוכם בעצמם, ואם משה יכנס לארץ יהי' גמר התיקון ע"י משה ולא ע"י ישראל, ואז א"א שיהיו נצחיים, ע"כ באה השבועה שימות משה ויהי' להם מעיר לעזור בהזכיר תמיד במרום י"ג מדות של רחמים, שעי"כ יהי' ביכולתם לזכות בכח מעשיהם, וכששמע זה קיבל עליו ואמר יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל:
27
כ״חאז יבדיל משה שלש ערים וגו' לנוס שמה וגו', ויש להבין מה ענין זה לכאן באמצע הקדמה שקודם פתיחת הביאור כמ"ש הרמב"ן, ואם בא להורות לישראל חביבות המצות שאמר מצוה שבאה לידי אקיימנה, הי' לו להזכיר בפרשת דברים בסיפור כיבוש ארץ סיחון ועוג והתחלקה לבני ראובן וגד:
28
כ״טונראה דהנה כשבא משרע"ה להוכיחם ולומר להם דברים קשים כגון ממרים הייתם עם ה' וכדומה, הי' חשש לבל יגרום להם יאוש הנורא הגרוע מן הכל, ואפי' כשיבשר להם סליחה על לשעבר כמ"ש ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך שפרש"י אעפ"י שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם וכו', מ"מ יש עוד חשש יאוש לאמור כמו שבראשונה אחר כל השבח והגדולות והנוראות שראו בעיניהם יציאת מצרים ומ"ת דכתיב בי' ולמען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכל נסי המדבר, מ"מ לא עצרו כח ונתדלדל ענינם עד שחזרו להיות ממרים כמ"ש ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם, ק"ו להבא דור באי הארץ שיחזור ענינם להתנהג ע"י טבע לחרוש ולזרוע וכדומה, ולא יראו עוד כ"כ נסים ונפלאות כבימי משה, ויתיאשו בעצמם מלהשיג הנדרש להיות עובדי ה' באמת ובתמים, לזה הקדים משרע"ה ענין ערי מקלט, והוא עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין ערי המקלט וכן כל ערי הלוים שקולטין את הרוצח, משום דרוצח שחטא ענשו הוא שניטלת ממנו חיותו ואין לו דם ומ"מ יש לו תקנה לישב בעיר מקלטו להיות נספח אל הלוים ויהי' לו חיות באמצעות הלוים, כי כל ענין הלוים ועבודתם הוא בחיות והתלהבות ושירה, עכת"ד, א"כ במה שהפריש את ערי המקלט הראה אותם לדעת שאפי' מי שאין לו חיות מצד עצמו, עוד לא אבדה תקותו, כי יכול לשאוב חיים חדשים באמצעות זולתו, היינו להיות נספח לחיות זולתו:
29
ל׳ודוגמת ערי הלוים הוא כלל ישראל שהציבור לעולם דבוקים במקור החיים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה רמז לזה מדברי הש"ס תמורה (ט"ז.) שאין חטאת ציבור מתה משום דליתא בחטאת שמתה בעלי' שאין הציבור מתים, וע"כ אפי' איש שאין לו חיות מצד עצמו יש לו תקנה להיות נספח אל הציבור וכלל ישראל, והנה לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן מפני שא"י מאחדת את כל ישראל, וע"כ לא היתה להם מעלת הציבור קודם ביאתם לארץ, וכאשר חטאו ונפסקה חיותם לא הי' להם ממה לשאוב חיים חדשים, וע"כ הלכו מדחי אל דחי, אך כאשר יכנסו לארץ ויהי' להם מקור מוצא לשאוב חיים חדשים, ממילא יהי' ביכולתם להחזיק מעמד בלי נסים נגלים יותר מבמדבר עם נסים נגלים, וזה חיזוק גדול לידים רפות, ודוגמא זו היא שבת, וכבר דברנו מזה:
30
ל״אבילקוט ישעי' מ' חטאה בכפלים ולקתה בכפלים ומתנחמת בכפלים וכו', נראה לפרש דהנה ירושלים נקראה יפה נוף משוש כל הארץ, ובמדרש שמ"ר פרשה ל"ו סי' ב' שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' בהמ"ק קיים למה שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק הוי יפה נוף משוש כל הארץ, ע"כ, וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הכתוב תגלנה עצמות דכית, עצמות שטהרת, שטהור מתרגם דכי, עכ"ד, והוא שמחה של מצוה:
31
ל״באך בפחזותה כתיב (ירמי' י"א ט"ו) כי רעתכי אז תעלוזי, והנה שלקחו השמחה של מצה לשמחה של הוללות ורע, וזה חטא בכפלים שלא די שלא היתה להם שמחה מדבר קדושה, אלא עוד שלקחוה לחיצוניות, וכהא שפירש היהודי הקדוש מפרשיסחא הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, היינו שהיית עוד בשמחה תמורת שהי' לך עכ"פ להצטער ולהתעצב על אשר לא עבדת את ה' אלקיך, ולפי דרכנו יש לפרש שהיית בשמחה חיצונית של הוללות בשביל שלא עבדת את ה', ועשקת את השמחה של קדושה לחיצונית:
32
ל״גוכן יש לפרש לקתה בכפלים, היינו דכתיב (איכה ב' י"ז) וישמח עליך אויב הרים קרן צריך, היינו צרה כפולה שכל מה שהיו האויבים מריעים ומצירים לישראל ניתוספה להאויבים שמחה, כי השמחה של ישראל נהפכה להיות להאויבים, ובכן כל מה שהרעו והתאכזרו ביותר לא נתקררה רוחם עליהם אלא היו להם לשמחה, והיו מהדרים ומשתוקקים שיבוא לידיהם להתאכזר עוד יותר, ושמחת האויבים עליהם היתה קשה עליהם יותר מצרתם, וזהו הרים קרן צריך שקרנות צדיק נהפך לקרן צריך, וכמו שהחטא שלקחו הקדושה להחצוניות, כן הי' העונש בכפלים, שהשמחה וקרן ישראל לא די שנעדרו מהם אלא עוד נתוספו על חשבון הצרים והאויבים:
33
ל״דוכן מתנחמת בכפלים היינו דכתיב ישעי' (מ' ב') כי מלאו צבאה כי נרצה עונה, והיינו שעונות עצמם ישובו להיות לרצון ולריח ניחוח, כאמרם ז"ל ביומא (פ"ו:) על תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, וכמו שהחטא והעונש הי' שנלקח מהקדושה וניתוסף על גבול הטומאה, הנחמה היא להיפוך שהעונות שהם מצד החיצוניות והטומאה יתוספו על חשבון וגבול הקדושה, והיא הבטחה שיפתח לישראל היכל האהבה, ויהי' שמור לבל ילך ממנו לאהבה חיצונית אלא יתלהב לבם לה' ויעשו תשובה מאהבה שזדונות יעשו להם כזכיות אמן כי"ר, ב"ב:
34