שם משמואל, ואתחנן ד׳Shem MiShmuel, Vaetchanan 4
א׳שנת תשרע"ו
1
ב׳ואתחנן, ברש"י זה אחד מעשרה לשונות של תפילה, ויש להבין למה באה במשקל התפעל, והו"ל לומר וחננתי כי שורשו הוא חנן, או וחנותי כמ"ש איוב (י"ט י"ז) וחנותי לבני בטני, ובמשקל התפעל משמע שהוא נתבקש מזולתו, או עכ"פ שנתמלא חנינה וחמלה על זולתו:
2
ג׳ונראה עפ"י מה שאיתא בספרי הרבי מלובלין והמגיד מקאזיניץ, כי האדם הבא לבקש רחמים על עצמו להסיר ממנו צערו, בודאי יש כמה מקטריגים המקטרגים, אך עצה היעוצה להשליך את צרכי עצמו מנגד, אלא להתפלל ולבקש רחמים כביכול על צער השכינה כאמרם ז"ל סנהדרין (מ"ו.) בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ובזה נסתם פי המקטריגים בהכרח עכת"ד:
3
ד׳וכן יש לומר שזה היתה עצת משרע"ה, שהכניס בלבו חנינה וחמלה על צער השכינה כביכול, כי יודע הי' שכל המקטריגים שבעולם יעמדו לשטן לו, כי בביאתו לארץ תלוי כל קיום וטובת ישראל, שבאם הי' בא עמהם לארץ לא הי' אפשר שיבואו לכלל חטא, ולא היו גולים ממנה לעולם, והי' נתקיים ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, כדאיתא בספה"ק, ע"כ נתן עצה לנפשו להתפלל רק עבור כביכול ונתמלא חנינה וחמלה:
4
ה׳ועוד יש לומר דהנה בענין עשרה לשונות של תפילה, יש לומר שהם לעומת עשרה כחות הנפש, וידוע ששבעה כחות הם במדות, ושלשה בשכל, והשלישי שבשכל שהוא למעלה מחכמה ובינה, יש לומר שהוא עצם הרצון למעלה מן הטעם, כאמרם ז"ל אין טעם לרצון, והטעם מסתעף מחכמה ובינה, וזה למעלה מהם, [והיא למעלה למשכיל ספירת הכתר שאין בו שום תערובות דין וצמצום, כי כל דבר התלוי בטעם ושכל הוא בהכרח בגבול וצמצום, עד כה מגיע הטעם והשכל], והיינו להיות האדם נמשך אחר השי"ת למעלה מן הטעם והשכל, וכמ"ש תהלים (מ' ט') לעשות רצונך אלקי חפצתי, שכל חפצי איננו לתועלת עצמי, אלא לצורך גבוה להפקת רצונו ית"ש, ובזה מעוררים ג"כ למעלה שהשי"ת ישפיע כל טוב למעלה מן הטעם, היינו שכל זמן שהאדם מקבל בזכותו לזה, עדיין הוא לפי הטעם והשכל, ולמעלה מן הטעם הוא אעפ"י שאינו ראוי לו, אלא כמו אב הנותן כלי שעשועים לבנו הקטן כדי הפקת רצונו:
5
ו׳ונראה שזהו ענין לשון של תפילה ואתחנן, היינו שהוא נתמלא חמלה וחנינה מחמת גודל אהבת השי"ת, ומהדר אחר הפקת רצונו ית"ש לא לתועלתו כלל, וזה היתה תפילת משרע"ה שכל כוונתו היתה לתועלת ישראל למען הכשירם לפניו ית"ש שיקבל נחת מהם וישמח ה' במעשיו:
6
ז׳ונראה אף שהוא לכאורה קשה מאוד לפני המון האדם לבוא לידי בחינה זו, מ"מ נראה ששבת היא דרך ואמצעי לזה, והיינו כי בשבת מתעורר מאיליו רצון של הקב"ה בעמו ישראל, ולמעלה מן הטעם אלא כמו עצם בחירת ישראל שהיתה למעלה מן הטעם, וכמ"ש המהר"ל בטעם שלא נכתב קודם מאמר לך לך שהי' אברהם צדיק ומוסר עצמו על קדושת שמו יתברך, שא"כ הי' משמע שהבחירה באברהם היתה מחמת הטעם, וכעין אהבה התלוי' בדבר, וממילא כשישראל חוטאים ח"ו ובטל דבר בטלה האהבה, ע"כ סתם הכתוב ולא הודיע צדקתו מקודם, להורות שהבחירה היתה למעלה מן הטעם, וע"כ אין לה הסרה לעולם ודפח"ח, ובכל ש"ק מתעורר זה וכמו שאנו אומרים כי בם רצה להניח להם, וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, ורצון הוא למעלה מן הטעם, ואינו תלוי בקידוש ב"ד ואין לה הסרה לעולם ושבת קביע וקיימא:
7
ח׳והנה כמים פנים אל פנים מתעוררת בחי' זו גם בלב ישראל להתרפק על אהבתו ית"ש למעלה מן הטעם והשכל, וזהו שבתדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם, זה יום השבת לישראל שאדם מתרצה עם בניו ועם בני ביתו, וכבר אמרנו שזה רמז לישראל שהם בניו ובני ביתו של הקב"ה, והאיש שאיננו שוטה המאבד מה שנותנין לו, נקל לו לקבוע בנפשו מדה זו בשבת, עד שישאר ממנה לימי החול:
8
ט׳במדרש (פ"ב סי' יוד) שיש תפילה שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הקב"ה יענה שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה, ויש להבין מהו התועלת, והלוא הקב"ה מתאוה לתפילתן של ישראל, ובזוה"ק דבלעם הי' דומה למצורע עני הדופק על הדלת, שאומר בעה"ב מהרו ותנו לו שלא יכנס ויטנף את הפלטרין, והקב"ה משהה לצדיקים מפני שמתאוה לשמוע תפילתן, ובמדרש שמטעם זה נתעקרו האמהות, וא"כ לכאורה מה שעונה טרם יקראו נראה כמיעוט אהבה בישראל ח"ו:
9
י׳ונראה דהנה ידוע שאין מי שיודע מחשבות אלא הקב"ה לבדו, ובזוה"ק שאפי' מלאכי השרת אינם יודעים מחשבות בני אדם, ובודאי שק"ו למקטריגים דאינה יודעים מה שבלב אדם, וא"כ אדם שנותן דעתו להתפלל לפני הקב"ה, טרם מוציא הדברים מפיו עדיין אין המקטריגים יודעין לקטרג, אלא אחר שהוציא התפילה מפיו ונתודע להם מה בקשתו, אז מחפשין אחר חטא בדומה המסוגל למנוע בקשתו של זה, ובאשר הקב"ה אוהב משפט, ובמדת המשפט אין הדין נותן לדחות את המקטריגים בגילא דחטתא, אבל בכל זה מחמת אהבת השי"ת לעמו, עשה עצה לזה והיינו לענות לאיש הנותן דעתו להתפלל לפניו טרם יוציא התפילה בעוד לא נודע להמקטריגים לקטרג, ואח"כ הרי כבר נעשה מעשה ואפי' יקטרגו אינם פועלים כלום, והוא כענין שכתב כי כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב, ואפי' שגגה היוצאת מלפני השליט אי אפשר לחזור, מה גם בדיני נפשות שמחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה:
10
י״אובזה יש לפרש הכתוב והי' טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, דלכאורה סותר רישא לסיפא וסיפא לרישא, דברישא אומר טרם יקראו, ובסיפא רק בשעה שמדברים, ולהנ"ל יש לפרש שסיפא דקרא הוא נתינת טעם לרישא דקרא, והיינו דהא ואני אשמע לאו אקול תפילה לבד קאי, אלא על כל השקליא וטריא בקשת המתפלל, וטענת המקטריגים, וכמו דיין השומע את דברי שני הצדדין, וכך שיעור הכתוב טרם יקראו ואני אענה, ואל תתמה שזה מורה מיעוט אהבה כנ"ל, שאין הדבר כן, אלא מחמת כי עוד הם מדברים ואני אשמע, ע"כ הנני ממהר לענות טרם יקראו:
11
י״בונראה שגם מדה לענות בקשת המבקש טרם נקרא, מעוררין ישראל במה שרודפין אחר כוונת התורה, ואפי' מה שלא נאמר בפירוש, אלא שיורדין לסוף הכוונה, וכמ"ש הרמב"ן ריש פ' קדושים שיכולין להיות נבל ברשות התורה, היפוך מבלעם הרשע שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היינו מה שיצא מפורש מפי ה', ולא מה שנראה שהוא רצון ה', שהרי כבר ראה שאין רצון השי"ת שיקלל את ישראל, אבל באשר בשני' לא נאמר לו בפירוש הי' מהדר למצוא עילה לקלל, עכ"ד, אבל ישראל מהדרין לעשות רצון השי"ת אף מה שלא נאמר להם בפירוש, וכמ"ש תהלים (מ' ט') לעשות רצונך אלקי חפצתי, היינו רצון לבד אף בלתי ציווי, בזה מעוררין ישראל גם למעלה להתנהג עמהם מדה במדה ולעשות בקשתם עוד טרם יקראו בפירוש בפיהם:
12
י״גיש להתבונן למה נשתנה טעם אזהרת שבת שבפרשת יתרו, לטעם אזהרת שבת שבפרשה זו, שבפרשת יתרו מפורש הטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, ובפרשה זו מפורש הטעם משום יציאת מצרים ועיין א"ע ורמב"ן:
13
י״דונראה דהנה בכוזרי הקשה למה אמר בדיבור אנכי טעם אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, יש מאין שהוא רבותא יותר, ותירץ שמחמת בריאת שמים וארץ היו הכל שווים כגרמני ככושי, אלא מחמת יציאת מצרים על כן יחד הקב"ה שמו על ישראל לבדם עכ"ד, וא"כ יש להבין למה בפרשת יתרו ובכי תשא נתן טעם לשבת מחמת השביתה של מע"ב, הלוא בשביל זה הכל שווים ולמה ניתנה רק לישראל לבדם, אדרבה גוי ששבת חייב מיתה:
14
ט״וונראה לפרש עפ"י מה ששאל כ"ק הרבי ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא את זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק מהיכן לקח התעוררת שלו לעבודת ה', והשיב לו ממקרא שכתוב בישעי' (מ' כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ואמר הרה"ק ר"ב זצללה"ה שאחר יציאת מצרים צריכין ליקח התעוררות מיציאת מצרים עכת"ד, וכבר דקדקנו כדברי כ"ק זקיני זצללה"ה מפורש ברמב"ם פ"ב מהל' יסודי התורה ה"ב והיאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים אלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ע"כ לשונו הזהב, וכן מקרא הנ"ל דישעי' שאו מרום עיניכם וגו':
15
ט״זונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימים, דהנה איתא בחובת הלבבות שער הבחינה שבריאת העולם היתה באופן זה שיקח אדם בחינה מכל הבריאה וידע וישכיל מהם כל תורת חובת הלבבות עכ"ד, ובודאי כן היו האבות וכל הצדיקים הראשונים, אך באשר זהו דרך רק ליחידי סגולה ולאו כל מוחא סביל דא, עשה ה' אותות ומופתים במצרים ובפרעה ובכל ביתו לעינינו, למען יתראה אלקותו יתברך לעין כל ולא נצטרך לחכמות יתירות, ובשביל זה ביכולת כל עדת ישראל לזכות לידע את שמו יתברך כחכם כבלתי חכם, ולא ליחידי סגולה לבד, כמו בדורות הראשונים:
16
י״זואפשר עוד לומר שבדורות ראשונים שהי' להם נשמות גבוהות מאוד, הי' באפשר ליחידי סגולה עכ"פ לזכות לידע את ה' ע"י הבחינה בכל מה שנברא בששת ימי בראשית, אבל כשהנשמות אינן כ"כ בשלימות והלבבות מתמעטין, ועיני השכל טרוטות, אם לא ע"י הראי' גשמית באותות ומופתי יצי"מ לא הי' ביכולת האדם להגיע לאלקות, ומ"מ אחר הידיעה ע"י אותות ומופתים, ביכולת האדם להזדכך מעט מעט עד יזכה לידיעה וראי' כמו שאמר דוהמע"ה לשלמה בנו דע את אלקי אביך ועבדהו, כדאיתא בספה"ק יתרון העובד עם הידיעה, מעבודה בלתי ידועה, וכך הדעת נותנת שחלק הנכבד שבאדם הוא השכל, וכשעובד עם הידיעה הוא עובד עם חלק הנכבד:
17
י״חולפי האמור ראשית עבודת האדם היא רק מפאת שראינו בעינינו האותות והמופתים, והוא בלתי העמקת השכל, אך ממנו נבוא ליתרון הכשר עבודה שזה היתה כוונת הבריאה ואדה"ר קודם החטא, וכן יהי' לעתיד:
18
י״טויש לומר שזהו דעת האומרים מצות בטילות לעת"ל נדה (ס"א:) כי רוב המצות הן לזכרון יציאת מצרים, כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן, וכמ"ש כי ישאלך בנך וגו' מה העדות והחקים והמשפטים וגו' ואמרת אליו עבדים היינו וגו' ויוציאנו וגו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה, הרי שזה תשובה על העדות והחקים והמשפטים שהם כל התורה ולא על מצות שבפסח לבד, ולעת"ל כאשר יהי' גמר התיקון וכמו אדה"ר קודם החטא או עוד יותר מזה, תהי' כל העבודה עם הידיעה והבחי' מבריאת שמים וארץ כנ"ל:
19
כ׳ומעתה יובן שכל דברי חכמים קיימים שכ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה כוונתו על ראשית התעוררות בעוד השכל בלתי מזוכך, אך מקרא דישעי' ותהילים מיירי על העבודה אחר הזדככות השכל, ומאיש כזה מיירי נמי הרמב"ם ועל זה כוון כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה:
20
כ״אולפי האמור יש לפרש הא דכתיב בפרשת יתרו כי ששת ימים וגו', כי אז היו ישראל במעלה העליונה מאד, חירות ממה"מ, חירות משעבוד מלכיות, והיו רואים בעינם כל ענין בריאת שמים וארץ, וכל מה שיש להבחין מהם, ולהם דייקא שהי' להם עינים פקוחות היו רואין את ענין השבת מבריאת שמים וארץ:
21
כ״בומה ימתקו הדברים עפ"י מה שכתב האור החיים שכל הבריאה היתה רק לשבעת הימים אלו לא היתה נבראה מחדש היתה חוזרת לאפס המוחלט, אלא שנבראה מחדש, וישראל שהיו אז במעלה העליונה היו רואין זה בעיניהם, ע"כ להם הי' טעם השבת מצד בריאת שמים וארץ, וממילא לאומה"ע שמעולם ולעולם לא תהי' להם זו המעלה, ואפי' לעתיד לא תהי' להם חירות ממה"מ, כבש"ס פסחים (ס"ח.) דהכתוב בישעי' ה"ה כ' כי הנער בן מאה שנה ימות יהי' באומה"ע, ע"כ אין להם ענין לשבת כלל, ואינו דומה לדיבור אנכי שאלמלי הי' כתיב אשר בראתי שמים וארץ, הי' אלקותו ית"ש מיחד על כל הנבראים, כי מה שהקב"ה מנהיג העולם, הוא מצד הקב"ה שהוא מלך העולם שבראם ומנהיגם, ואין הפרש אם העולם מרגישים או לא, וע"כ אש הי' הקב"ה מיחד שמו עליהם מצד הבריאה, היו כולם שווים כמכיר כאינו מכיר, ע"כ אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, להוציא האומות, אבל שבת משום ששבת השי"ת במע"ב, עושים גם אנחנו כן, זה שייך רק להיודעין ומעידין ע"ז כאמרם ז"ל ג' מעידים זע"ז, וא"כ ממילא אין זה ענין לאוה"ע:
22
כ״גוהנה כ"ז הי' במעמד הר סיני שהיו ישראל במעלה העליונה, ואין שום השתוות בפקיחת עיני ישראל אז לחכמי האומות, אבל בהלוחות שניות שכבר נפלו ממעלתם הנ"ל אם הי' כתיב הטעם מצד בריאת שמים וארץ, שוב היו גם כל האומות בכלל:
23
כ״דבמדרש (פרשה ב' סי' ל"א) ואם הי' קורא את שמע ומהלך צריך הוא לקבל מלכות שמים מעומד, ואי זהו מלכות שמים ה' אלקינו ה' אחד, נראה כי רמז יש בדבר, דהנה מלאכים נקראים עומדים, והאדם נקרא מהלך, וכמ"ש (זכרי' ג' ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וכבר נתבאר בספה"ק טעמו של דבר:
24
כ״הונראה עוד לומר עפ"י מה שהשיב לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על שאלתי כד הוינא טליא, במה שאנו אומרים במלאכים וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, איך שייך לומר במלאכים עול כי הכל הוא אהבה ורצון אצלם, כי אין להם חומר ויצה"ר המושך לאחור, והשיב לו כי העול אצלם שלא יסתכלו ולא ילכו לפנים ממחיצתם שזהו להם עול גמור היפוך טבעם שהוא השתוקקת עצומה לגשת לפנים, ודפח"ח:
25
כ״וולפי"ז י"ל דבאשר עבודה היא רק מה שהיא לעול כבזוה"ק ריש פרשת בהר כהאי תורא דיהבי עול בקדמיתא ואי לא לא פלח מידי, ובאדם גם הליכתו לפנים הוא לעול, שהרי החומר ויצה"ר מושכין אותו לאחור, וכאמרם ז"ל מצות לאו להנות ניתנו, ופירש"י בר"ה (כ"ח.) אלא לעול על צואריהם, אבל מלאך אין הליכתו לפנים עול, אלא עמידתו במעמדו שלא יקרב הלאה זהו העול אצלו, והנה צורת הנברא להקרא שמו עליו הוא מה שנברא בשבילו, והיינו עבודתו להשי"ת, וע"כ מלאך שעמידתו במעמדו הוא העול א"כ זהו צורת בריאתו ע"כ נקרא בשם עומד, אבל אדם דעיקר עבודתו היא הליכתו לפנים כי זהו העול אצלו, ע"כ נקרא בשם מהלך:
26
כ״זוכבר פרשנו דברי הש"ס ברכות (י"ג:) אמר לי' רב לר' חייא לא חזינא לי' לרבי דמקבל עלי' מלכות שמים, אמר לי' בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים, ופרשנו דשאלת רב היתה דהיות רבי שהי' כל ימיו בדביקות עצומה איך שייך אצלו קבלת מלכות שמים שאצלו איננו עול אלא אהבה רבה [ויש להוסיף ולומר היות רבי מזרעא דדוד קאתי שהיתה מדתו השתוקקת עצומה ואהבה רבה לאלקות כמ"ש (תהלים ס"ג ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהלים מלא מזה, וכן היתה בודאי מדתו של רבי, ואמר על עצמו שלא נהנה מעוה"ז אפי' כאצבע קטנה, ולעומת שלא נהנה מעוה"ז היו כל תענוגותיו רק אלקות כמו שבא ברמז בדבר אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו כמו שהארכנו בזה במק"א, איך יתכן שנקרא אצלו עול], וע"ז השיב לו רבי חייא שבשעה שמעביר ידיו על פניו, היינו שלא להסתכל למעלה ממדריגתו, וכענין שאמרו ז"ל בשתים יכסה פניו, שלא יביטו בשכינה, זהו שנחשב אצלו לעול, ובענין זה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים שלא יסתכל לפנים ממדריגתו:
27
כ״חולפי האמור יובן הרמז שבדברי המדרש הנצב פתח דברינו, דהנה האדם שייך לומר עליו שהמצות הן עליו לעול זה רק כשעדין לא עשה ולא טעם מתיקות וערבות עבודת ה', אבל כשכבר עשה וטעם מתיקות העבודה אינן עליו לעול, וכמ"ש (תהלים ל"ד ט') טעמו וראו כי טוב וגו', ובעוד שלא עשה נקרא עומד שעדיין לא הלך בעבודתו כנ"ל, אבל אם הי' מהלך מדרגא לדרגא, אין זה עול, וזהו שאמר אם הי' קורא את שמע ומהלך צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד, שלאיש המהלך מדרגא לדרגא, צריך להיות קבלת עול מלכות שמים במה שהוא עומד ואינו מהלך לפנים ממחיצתו, וכמו מלאכים שהעול אצלם הוא במה שהם עומדים ואינם מהלכים לפנים ממחיצתם:
28
כ״טבילקוט ישעי' מ' חטאה בכפלים ולקתה בכפלים ומתנחמת בכפלים, יש לפרש דהנה כ' על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי, והוא חטא בפשיטות משום עצלות הטבע, כאמרם ז"ל תענית (ז:) בעצלתים ימך המקרה, בשביל עצלות שהי' בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך, אך חטא כפול הוא באם היו יגיעים בספרים חיצונים להבין דברי שקריהם ופחזותם, ואפי' לידע דעותיהם ומדותיהם, שזה מורה שלאו משום עצלות הטבע עזבו את התורה, שהרי הם יגעים בספרים חיצונים, אלא שהתורה היתה מאוסה בעיניהם ונקלה היתה בעיניהם לעומת ילדי נכרים ההמה, זהו חטאו בכפלים:
29
ל׳ולקתה בכפלים היינו שלא די שנסתם מהם כל חזון ומלכה ושרי' בגוים אין תורה, ובזוה"ק ריש ויקרא דבזמן המקדש אפי' חייבין דבהון הוו יודעין גו אתוון, ומשחרב בהמ"ק נסתם מהם, אלא עונש כפול הוא שנמסרו רזי תורה לחיצונים כבזוה"ק שמשחרב בהמ"ק נמסרו רזי תורה לחיצונים, ומובן היות שכל חיות הסט"א היא מניצוץ אחד קדוש, וממילא כאשר נמסרו להם רזי תורה נתוסף להם כח ועצמה לענות את ישראל יותר ויותר, והוא עונש מדה במדה שלעומת שהם בילדי נכרים ישפיקו הוא חכמות חיצוניות, לעומתם נמסרה חכמת ישראל לחיצונים:
30
ל״אומתנחמת בכפלים שלא די שיחזיר להם את שלהם אלא שכל ניצוץ קדושה שהתגלגל בין החיצונים יוצא מהם לישראל, וכבר אמרנו היות כי תשובה מאהבה זדונות נעשות כזכיות, וידוע שהיכל אהבה נסתם והוא אור שנברא ביום ראשון, שמפני שראה שישתמשו בו רשעים לטנופי דהאי עלמא גנזו לצדיקים לעת"ל, אבל כשיעביר רוח הטומאה מן הארץ וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, שוב יפתח את היכל האהבה, וכל ישראל יעשו תשובה מאהבה, וכל הזדונות שעשו ישראל בכל משך ימי הגלות יעשה מכולם זכיות, ותנחומין האלו מקבילים לעומת העונש שנלקחו רזי תורה מישראל ונתוספו על גבול החיצונים, והיו התנחומין להיפוך שילקחו הזדונות מבין שיני החיצונים ויתוספו על גבול ישראל לזכיות:
31
ל״בולפי דרכנו הנ"ל יש לומר נמי באשר שיתוספו לישראל כל ניצוצות הקדושות שהיו מגולגלין ומפוזרין בכל העולם, זה עצמו יוסיף להם אהבה על אהבה, כי אהבה היא רק דומה בדומה, ע"כ כל עוד שיתוסף בהם קדושה והי' יותר דומה בדומה, ומזה תסתעף תשובה מאהבה וזדונות יעשו כזכיות אכי"ר בב"א:
32