שם משמואל, ואתחנן ה׳Shem MiShmuel, Vaetchanan 5
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, כבר דקדקנו במלת ואתחנן ששורשו הוא חנן, א"כ הול"ל וחננתי או וחנותי, ולשון ואתחנן מורה על בנין התפעל, וכבר אמרנו בזה, עוד יש לדקדק על אומרו בעת ההוא, ורש"י ז"ל פירש אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר, ומ"מ יש להבין מה נ"מ מה שחשב, ומה השמיענו בזה:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש (פ' ב' י"ב) ר' חנינא בר פפא שאל לרשב"נ מה דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, א"ל שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים וכו' אמר ר' ענן אף שערי תפלה אינן ננעלים לעולם דכתיב כה' אלקינו בכל קראינו אליו ע"כ, והנה בטעמו של רשב"נ דמחלק בין שערי תפלה לשערי תשובה י"ל משום דתשובה נבראה קודם שנברא העולם, א"כ הרי היא מקמי סדר הזמנים ואיננה נופלת תחת הזמן, ע"כ לא יתכן לומר שתהי' תלוי' בעת מן העתים, משא"כ בתפלה, [ודבר זה פשוט למבינים שתשובה היא בהא הראשונה שבשם הוי' ב"ה וב"ש, והיא טרם התחלת סדר זמנים המתחיל מויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אבל תפלה היא בהא האחרונה כמבואר כמה פעמים בזוה"ק ובוידוי ק"ש שעל המטה בסידור האר"י ז"ל שבביטול ק"ש פוגם בהא האחרונה] ע"כ יש עתים מיוחדות לקיבול תפלות, והיינו בעת רצון, שרצון הוא למעלה מן הטעם, ואז הוא זמן להיות כל איש נענה בתפלה אעפ"י שאינו כדאי:
3
ד׳ורב ענן אמר אף שערי תפלה אינן ננעלין לעולם שנאמר כה' אלקינו בכל קראינו אליו, ובוודאי אלו ואלו דא"ח, אלא שיש הפרש בין מהות ואיכות התפלה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהא דתפלה נקראת קשת כמ"ש בחרבי ובקשתי שפירש"י בחכמתי ותפלתי, היינו דכמו קשת כל כמה שמותח את יתר הקשת ומושך לאחור, לעומתו הולך החץ למרחוק יותר, כן תפלה כל כמה שהלב נדחק ומצטער ביותר, לעומתו התפלה עולה למעלה ביותר עכדה"ק:
4
ה׳ולפי"ז מובן שלאו כל תפלות המתפללים שוין יש שהיגון שבלבבו עוד מצא מקום בקירות לבבו אלא שמצטער ומתפלל להוושע, ובאשר היא מוגבלת עדיין בתוך הלב, כן לעומתו עולה למעלה נמי רק בגבול ידוע, אבל יש תפלה שהלב קטן מהכיל את יגונו ותקצר נפשו בעמלו עד שכמעט אשתקיל מלולי' ומתפרצת התפלה למעלה מגבול וגדר הלב, תפלה זו עולה למעלה מכל גדר וגבול ומעוררת את רצון העליון למעלה מן הטעם, כי הטעם הוא גבול וגדר הדבר, והתפלה שהיא למעלה מגבול וגדר הלב מעוררת למעלה נמי למעלה מגבול וגדר, הרי היא מפיקה רצון למעלה מהטעם:
5
ו׳ולפי זה י"ל דהא דאמר רשב"נ דשערי תפלה פעמים פתוחים ופעמים נעולים משום דזקוקה לעת רצון, מיירי בתפלה המוגבלת בתוך הלב, ורב ענן דאמר אף שערי תפלה אינן נעולים לעולם, מיירי בתפלה המתפרצת למעלה מגבול וגדר הלב, שתפלה זו אינה זקוקה לעת רצון מפני שבכתה בעצמה לעורר ולפתוח את שערי הרצון, ע"כ לעולם שערי' פתוחים:
6
ז׳והנה במדרש שתפלה נקראת בעשרה לשונות והעשירי שבכולם הוא תחנונים, ונראה דעשרה לשונות לאו כפולים במלות שונות המה, אלא היות ידוע שעשרה עמקי הלב המה, וכמבואר בהאריז"ל בעשי"ת שאומרים בכל יום שיר המעלות ממעמקים כנגד עשרה עמקים שבלב שכל אחד עמוק יותר מחבירו, וע"כ התפלה נקראת לפי עומק הלב שיצאה ממנו, וכל תפלה שיצאה מעומק מיוחד יש לה שם מיוחד:
7
ח׳ולפי"ז י"ל נמי דלשון תחנונים שהוא העשירי יוצא מתכלית עומק הלב, אחר שנתמלא הלב על כל גדותיו ואין לו עוד מקום להכיל, עד שנתפרצה התפלה בכח גדול מאד, שתפלה זו עולה למעלה למעלה מכל גדר וגבול ופותחת בעצמה את שערי רצון העליון, ואינה זקוקה לעת רצון כנ"ל, ולפי האמור תובן מלת ואתחנן שמורה על בנין התפעל, היינו שכבר נתמלא הלב בתחנונים עד שאינו יכול להכיל והתפרצה התפלה מתוך עומק הלב ביותר:
8
ט׳ולפי האמור יתבאר הא דאמר מרע"ה ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, וכלל בזה שני ענינים ראויים שתהא תפלתו מקובלת, הראשונה, הלשון ואתחנן, שתפלה בלשון זה איננה זקוקה לעת רצון ובכחה בעצמותה לפתוח שערי רצון העליון, והשנית אף מבלעדי זה נמי שהרי היתה בעת ההיא, בעת הידועה, בעת ששערי רצון עליון היו פתוחים, והיינו אחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, שכל עוד שהרשעים בעולם שערי רצון נעולים למען לא יהנו ממנו גם הרשעים, אחרי שהוא רחמים פשוטים בלי תערובת דין, ובהסתלקות הרשעים נפתחו שערי רצון, והוא כענין אמרם ז"ל בפסוק תהלים ק"ד ל"ה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי', ואמרו ז"ל ברכות (ט:) כיון שראה במפלתן של רשעים חתם בהללוי' והדברים עתיקים:
9
י׳וי"ל בטעמו של דבר שהודיע לנו מרע"ה את כל אלה, דהנה מרע"ה בא להוכיח את ישראל, ועם התוכחה בא נמי לחזק ידים רפות לבל יפלו ביאוש הנורא לומר הן בעוד מרע"ה חי עמנו באנו לכל הקלקולים האלה, מה יהי' עוד אחר פטירת מרע"ה הן אבדנו כולנו אבדנו בחטאתינו, ע"כ הקדים להראותם איך השי"ת נוהג עמם במדת הרחמים, וכברש"י בפסוק (ג' כ"ט) ונשב בגיא וגו' ונצמדתם לע"ז ואעפי"כ ועתה ישראל שמע אל החוקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי להמחל לי עכ"ל, וע"כ הקדים להציע לפניהם איך תפלתו היתה בתכלית הראוי' לקיבול תפלות, והיינו שהיתה בלשון ואתחנן שבעצמה היא פותחת שערי רצון העליון, ועוד שהיתה בעת ההיא עת הידועה שהיו שערי הרצון פתוחים, ואעפי"כ לא זכיתי להמחל לי אבל אתם זכיתם וכו' וע"כ אל ירך לבבכם מפני שהשי"ת נוהג עמכם במדת הרחמים, וכמו שבסוף התוכחות אחר פ' אתם נצבים כברש"י שם לפי כששמעו ישראל הקללות הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליי' והרי אתם קיימים לפניו עכ"ל, כן נמי קודם התוכחות הקדים להם הקדמה נכבדת כנ"ל:
10
י״אוממוצא הדברים שיש ג' ענינים איך השי"ת מקרב את האדם ושומע תפלתו, ראשונה ע"י תשובה ובאשר שקדמה לעולם ומקמי סדר זמנים ע"כ איננה זקוקה לעת רצון אלא בכל שעתא ושעתא זמנה היא, השנית תפלה שהיא מתכלית עומק הלב שהיא בעצמה פותחת שערי רצון, והשלישית בעת רצון למעלה:
11
י״בויש לומר שבשבת יש בה נמי כל השלשה ענינים, כי שבת היא למעלה מסדר זמנים, אף שאנו אומרים הלשון שבעת ימי בראשית, היינו משום שמלאכה שהיתה צריכה להעשות בשביעי הקדים ועשאה בששי, ויום הששי נעשה בו מלאכה שיעור שני ימים, א"כ בגמר המלאכה ביום הששי נשלמה מלאכת שבעת ימי בראשית, ויום השבת הוא למעלה משבעת ימי בראשית, וע"כ לא כתיב בו ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי כמו בשאר הימים, כי הוא למעלה מסדר זמנים:
12
י״גויוצדק בזה מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי רש"י פ' תשא (ל"א ט"ו) מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי עכ"ל, אף שסוכה הראוי' לשבעה נקראת עראי, ושבת שהיא רק שביתה ליום אחד למה איננה עראי, ודקדק מזה דכשנעשה שבת נאסרה המלאכה לעולם, אלא שבצאת השבת חזרה והותרה, וזהו ענין הבדלה במוצ"ש, ומ"מ בשעת השביתה היא שביתה לעולם, ע"כ היא נקראת מנוחת מרגוע עכדה"ק:
13
י״דוי"ל שזהו הענין שלא תהרהר אחר מלאכה שאז הרי היא אסורה לעולם, ולפי דברינו הנ"ל ימתקו הדברים באשר היא למעלה מסדר הזמנים, וע"כ איננו אסור לזמן לבד, וזה שאנו אומרים בזמירות קבלת שבת לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה מראש מקדם נסוכה, היינו מקדם סדר הזמנים, וא"כ היא כמו שערי תשובה שפתוחים לעולם, ובזה יש להבין הענין ששבת מעותדת לתשובה, שבאמת בימי החול קשה מאד לבוא לתשובה שהיא למעלה מסדר הזמנים, והאדם הוא בתוך סדר הזמן, וצריך להיות בחילא תקיף לחדא, אבל בשבת שהכל הוא למעלה מסדר הזמן, א"כ איש ששומר שבת נקל לו לאחוז נמי בתשובה:
14
ט״ווכן נמי ענין תפלה מעומק הלב, באשר היא למעלה מגדר וגבול הלב עולה נמי למעלה למעלה מכל גבול וגדר, כן נמי י"ל בשבת שהיא אור בלתי נגבל בכלי, וע"כ שבת לאו זמן תפילין, וכמו שהגדנו בזה בש"ק העבר בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, א"כ לעומת זה התפלה באדם יכולה נמי להיות למעלה מכלי הלב אלא בכלות הנפש להשתפך אל חיק אבינו שבשמים, והוא כעין ענין לשון ואתחנן כנ"ל:
15
ט״זועוד זאת הנה בשבת היא עת רצון למעלה שרוצה השי"ת בעמו ישראל, וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, וכבר פרשנו דברי התדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו וב"ב שרומז על השי"ת שבניו וב"ב הם ישראל, מה גם במנחה דשבתא רעוא דרעוין ואנו אומרים אז קרא ואני תפלתי לך ה' עת רצון, א"כ הוא כמ"ש בעת ההוא וכנ"ל:
16
י״זבמדרש פרשה ב' סי' י"ד הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא לו מותר להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל, כך שנו חכמים וכו' תיכף לגאולה תפלה, ומי שהוא עושה כן מהו מתן שכרו וכו' ואם קרא ק"ש ונתפלל מיד יהא מובטח שתפלתו נשמעת:
17
י״חונראה בטעמו של דבר בהקדם דברי המדרש תחילת הפרשה אבא שאול אומר זה סימן לתפלה אם כוון אדם לבו לתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך עכ"ל, ויש להבין מדנקט לשון סימן משמע כמו סימן באבידה שאם איננה שלו אינו יכול ליתן סימני', וע"כ זה שנותן סימניו היא הוכחה ששלו היא, ואיך יתכן לומר כן בכוונת הלב לתפלה שמוכח שתפלתו נשמעת איזו הוכחה היא זו, ועוד שמביא ממקרא תכין לבם תקשיב אזניך והול"ל יכינו לבם תקשיב אזניך, ותכין הוא לנוכח להשי"ת, ולא קאי על אדם המתפלל שיכין לבו:
18
י״טונראה מכאן שענין כוונת הלב לתפלה איננה כ"כ ביד האדם, כי שכיחים הרבה בלבולים ומחשבות המפריעים מלכוון, ובזוה"ק מכנה אותן המחשבות בשם נחשים ועקרבים הנושכין את כל הקרב אל הקודש, וזה מתנה מן השמים שיהי' ביכולתו לכוון, שאחר שהאדם מתאמץ בכל יכלתו ועושה כל מה שביכלתו לסלק ממנו כל מחשבת חוץ, אז מן השמים מרחמין עליו ומכינים את לבו שיהי' ביכלתו לכוון, וכענין שכתוב דניאל ב' כ"א יהב חכמתא לחכימין פירש"י למבקשי חכמה, כן זה המבקש ועושה כל טצדקי אז עוזרין לו מן השמים, והנה בוודאי אין נותנין מתנה מן השמים שלא תהי' בה תועלת, ואם סוף כל סוף אין תפלתו נשמעת א"כ היתה המתנה לריק, ע"כ זה שכוון לבו לתפלה הוא סימן מובהק שתפלתו נשמעת, דבלא"ה לא הי' אפשר לו לכוון, וזה שמביא מקרא דתכין לבם, היינו שהשי"ת מכין לבם אז בטח תקשיב אזניך, דאל"כ לא הי' השי"ת מכין לבבו למגן, וא"כ זה שהי' ביכולתו לכוון לבו בהכרח שמאת ה' היתה זאת ואז בטח ישמע ה' תפלתו:
19
כ׳והנה בירושלמי ברכות דעבדים פטורים מק"ש שנא' ה' אחד יצא זה שיש לו שני אדונים, וכבר דקדקנו א"כ כל אדם שיש עליו שיעבוד יצה"ר נמי, ואמרו ז"ל צדיקים יצה"ט שופטן רשעים יצה"ר שופטן בינונים זה וזה שופטן, ובאבן עזרא פרשת נזיר וז"ל ודע כי כל אדם עבדי התאוות וכו' א"כ לא יקראו ק"ש אלא צדיקים שאין יצה"ר שופטן כלל:
20
כ״אאך נראה דהנה אמרו ז"ל הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד, וא"כ אדם שמוסר נפשו לה' בק"ש באמרו בכל לבבך ובכל נפשך וכמ"ש האריז"ל שיכוון למסור נפשו, והיינו דקבלת עול מלכות שמים נקראת שיגמר בדעתו שע"מ כן מקבל עליו עול מלכות שמים אפי' שיגרום לו ח"ו זה הענין שיהרג, וכמו איש חיל שיורד למלחמה לאהבת מלכו אף שאפשר שיהרג במלחמה אינו חושש, זה נקרא קבלת עול מלכות שמים שלימה, ומאחר שהאדם מתמצע ומכניס א"ע לתחת צל כנפי קדושתו ית"ש, לעומתו השי"ת מקבלהו ופורס עליו כנפי קדושתו, וזהו הקדש שמפקיע מידי שיעבוד היצה"ר, דכמו הקדש הגוף מוציא מתחת יד שיעבוד הגוף כן הקדש הנפש מוציא מתח"י שיעבוד הנפש, ושוב אין לו אלא אדון אחד, וזהו ענין ברכת גאולה אחר ק"ש מורה שהק"ש גרמה הגאולה:
21
כ״בולפי האמור יובן ענין סמיכת גאולה לתפלה, דהנה לעיל אמרנו דאין ביד האדם לכוון את לבו לתפלה אלא כאשר אדם עושה כל טצדקי דאפשר לו לעשות לכוון את לבו ואינו יכול אז השי"ת נותן לו מתנה טובה ומסיר מלבו מחשבות המבלבלים שהם נחשים ועקרבים כנ"ל, והמתנה טובה שניתנה לו מן השמים, היינו דכשהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים שלימה לעומתו השי"ת פורס עליו צל כנפי קדושתו ומוציאו מידי שיעבוד היצה"ר, וזהו הטצדקי דאפשר לו למיעבד, ואז מסלקים ממנו מן השמים את הנחשים והעקרבים המבלבלים שהם כח יצה"ר, וזהו ענין סמיכות גאולה לתפלה, שמחמת הגאולה שע"י הק"ש שזהו גורם להמתנה טובה, מחמת זה ביכולת האדם לכוון ואז יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שאין נותנין זה למגן כנ"ל:
22
כ״גולפי האמור יובן מה שאיתא בספה"ק שהאדם אף שאי אפשר לו לכוון בתפלתו בימי החול, מ"מ בשבת יתאמץ לכוון, והיינו דהנה זה שאינו יכול לכוון זה סימן שלא קיבל עליו עול מלכות שמים שלימה כנ"ל, והנה בזוה"ק דשבת פטורה מעול מלכות שמים דהיינו תפילין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דתפילין הם כענין שמא דמארך עלך, וזהו עיקר עול מלכות שמים שהדביקות באהבה איננה שייכת לקרותה עול שהרי אין עריבות ומתיקות כמוה, וע"כ בשבת שכולה אהבה ורצון ועונג, ואין למעלה מעונג א"א לקראותו עול, עכדה"ק:
23
כ״דומ"מ יש להבין הרי חסר ההקדש להוציאו מידי שיעבוד כנ"ל שזה נצמח רק מצד העול, אך י"ל דבשבת כי קודש הוא לכם מתגלה מה שישראל נקראים קודש ישראל לה', ועי' בזוה"ק ח"ג (צ"ג: וצ"ד.), א"כ הוא עצמו מוציא מידי שיעבוד אפי' מבלעדי מסירת הנפש וקבלת עומ"ש שלימה בק"ש, וע"כ אפי' אותם שאין יכולים לכוון בתפלתם בימי החול, ומשום דחסר להם קבלת עול מלכות שמים שלימה, מ"מ בשבת שוב יכולין לכוון:
24
כ״הוהיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ויש להבין שלכאורה יותר יוצדק לשון בלבבך כמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו, וכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שצריך שיהיו הדברים מונחים כאבן על הלב וכאשר יפתח הלב בזמנים מיוחדים יפלו לתוכו עכדה"ק, פירוש שהלב ברוב הזמנים הוא סגור והדברים אינם נכנסין לתוך הלב, ומ"מ אין לאדם לישב אז בטל אלא יעשה את שלו ולא ישגיח על מה שמרגיש שאין הדברים נכנסין לתוך לבו ואינו מתפעל אלא יהיו הדברים מונחים כאבן על לבו מבחוץ ואינו חושש, ואז כאשר תבוא העת שהלב נפתח בזמנים המקודשים וכדומה אז ממילא יפלו הדברים בתוך לבו:
25
כ״וולי נראה עוד לומר בפירוש הכתוב שהציווי יהי' למעלה מהרצון, היינו אף שהאדם מעצמו רצונו לבחור בהדברים האלה, כי רק זהו דרך החיים והטוב, וכל מי שאינו מוכה בסנורים בוחר בחיים, מ"מ עוד למעלה מרצון הזה יהי' אצלו הציווי, ויבחר בהדברים מחמת כי כך נצטוה, ולא מפאת שערבים לנפש, והציווי יהי' אצלו יותר נכבד מרצון נפשו, וזהו אשר אנכי מצווך היום על לבבך, היינו למעלה מרצונך, ועל הוא לשון למעלה כלשון ונאום הגבר הוקם על שמואל ב' כ"ג א', שפירושו למעלה ראש, ולבבך פירושו רצונך כמ"ש ויהי עם לבב דוד אבי, שפירושו רצונו, וזהו שאמרו ז"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, ופירש"י אלא לעול על צואריהם ניתנו, ואף שאין עריבות כעשיית המצוות בכוונה, מ"מ העריבות זו נמי תהי' מצד שכך נצטוינו להתענג במצוותיו, ואולי יצוייר שלא הי' בה עריבות לא הי' גורע ממנה:
26
כ״זובזה יובן מה שפרשה ראשונה שבק"ש נקראת קבלת עול מלכות שמים, אף דכתיב בה ואהבת, ואהבה זו היא עריבה ומתיקה שאין עריבות למעלה ממנה ורצונו של האדם בכך, ולמה תקרא עול, אך הטעם משום שגם אהבה זו לא יעורר אותה בקרבו העיקר מצד שהיא עריבה לנפש, אלא העיקר יהי' העול והציווי שכך נצטוינו וכך חובותינו, ואולי יצוייר שלא הי' בה הנאת עצמו כלל נמי לא הי' אצלו שינוי מלעשותה בתכלית השלימות:
27
כ״חוכיוצא בו הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה', היינו אף שנתברך בשביל הליכה זו בברכות רמות ונשאות שאין על עפר משלם ושלא זכה כמוהו שום אדם בעולם, והי' בטבע שתהי' הליכתו בחשק נמרץ בשביל הברכות, וכמה אנשים עוברים בימים ובמדברות ובסכנות דרכים כדי להרויח הון מהבל, מה גם ברכות מאליפות כאלה בזה ובבא, מ"מ אברם לא זכר בזה כלל ולא עלו על לבו אלא כאשר דבר אליו ה' ודפח"ח, וכעין זה יש לפרש בכאן:
28
כ״טדברו על לב ירושלים וקראו אלי', יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקרא אל משה לויקר אל בלעם, שויקרא פירושו להתקרב הלום, ויקר הוא שהדיבור בא אליו, והיינו שמרע"ה נתעלה לקראת הדיבור, אבל בלעם נשאר בטינופו כמקודם ולא נתעלה כלל, וכמשל הזוה"ק במצורע הדופק על הפתח שמושיטין לו מבוקשו לחוץ, והנה ישראל בגלות אטומי לב עד שאין בכחם לשמוע דברי נחמה כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה ועי' רמב"ן שמה, ע"ז נאמר וקראו אלי' שהפירוש שיתקרבו הלום למעלה ממצבם כדי שיהי' בכחם לקבל הנחמה, וזהו עיקר הציווי לנביאים נחמו נחמו עמי, היינו שיאמרו הנחמות בכח עצום עד שיחדרו ללבות ישראל שיתעוררו ויתקרבו הלום לקראת הדיבור, וי"ל שזהו שאמרו ז"ל מתנחמת בכפליים היינו גוף הנחמה וההכשר לקבל הנחמה:
29
ל׳כי נרצה עונה, היינו שמהעון עצמו יהי' נעשה זכות ויהי' נרצה לה', והיינו עפ"י מאמרם ז"ל יומא (פ"ו:) העושה תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ובעוד כח הרע שולט אי אפשר לפתוח את היכל אהבה לבל יקחו אותו הרשעים לאהבות המטונפות שלהם, אך בעת הגאולה הבטיח השי"ת להם לפתוח להם את היכל אהבה, ואז כל ישראל יעשו תשובה מאהבה וזדונות יעשו להם כזכיות:
30