שם משמואל, ואתחנן ו׳Shem MiShmuel, Vaetchanan 6
א׳שנת תרע"ח
1
ב׳במדרש פ"ב סי' יוד הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא לו מותר להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל כך שנו חכמים וכו' תיכף לגאולה תפלה וכו' ואם קרא ק"ש והתפלל מיד יהא מובטח שתפלתו נשמעת:
2
ג׳נראה לפרש בטעם הסמיכה וההבטחה שתפילתו נשמעת דהנה הא"ע וכן הרב אוה"ח דקדקו בטעם כפל שם הוי' ב' פעמים בפסוק ראשון דק"ש ולא הספיק לומר ה' אלקינו אחד, ובעניותינו י"ל בפשיטות דאלו לא חזר והזכיר את שם הוי' אלא אלקינו אחד, הי' מקום לטעות שרק בענין זה הוא אחד, היינו שהוראת מלת אלקינו הוא שליט ושופט ומנהיג אותנו כברש"י בראשית בפירוש ה' אלקים, והי' מקום לטעות שבענין זה לבד הוא אחד ואין זולתו אלקים לנו, ע"כ חזר והזכיר את שם הוי' שהוראת שם הוי' הוא הי' הוה ויהי', לומר שבענין זה הוא אחד, כי אין זולתו הי' ואין זולתו הוה ואין זולתו יהי', כי כל הנמצאים הם מאמיתת המצאו ית"ש ואינם תופסים מקום כלל, כי הוא ית"ש אין בו שינוי וכמו שהי' קודם בריאת העולם כן אחר בריאת העולם ממלא כל עלמין, ואין מציאת זולתו נחשבת מציאות כלל בערך מציאותו ית"ש:
3
ד׳וזשה"כ כי ה' הוא האלקים וגו' אין עוד, ולא אמר אן עוד אלקינו, אלא אין עוד, היינו שאפס זולתו לגמרי, ומציאת זולתו איננה נחשבת מציאות כלל, ע"כ יוצדק הלשון אחד, הן בענין הי', הן בענין הוה, הן בענין יהי', וע"כ הוצרך לחזור ולהזכיר את שם הוי' ית"ש כדי להסמיך לו תיבת אחד, והדברים ברורים, וזהו שבזוה"ק לאכללא נפשי' בהאי יחודא, היינו מציאותו איננה פנוי' ח"ו מאחדות מציאותו ית"ש. ובאמת כשישים האדם לבו לדברים הללו אי אפשר שלא יתרגש ולא יתפעל מאד בהתבוננו עד היכן הדברים מגיעים, וזהו מצוות ק"ש, לא באמירת המלות לבד, אלא לכוון ולהתבונן בזה, וזשה"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ואיננו מספיק מה שהוא על פיך אלא על לבבך דווקא:
4
ה׳וי"ל שזהו ענין גאולה אחר ק"ש, כי ידוע שכל שליטת כחות החיצונים היא מפאת ההעלם וההסתר, עד שהנבראים נראים לדבר יש וממשי נפרד, וביחוד ה' בק"ש כמו שמגלה במחשבתו בהתבוננותו שאין מקום פנוי מהשכינה וכבודו מלא העולם, כן לעומתו מתגלה כבוד ה' ומסלק את ההסתר מכלל כחות החיצונים, ושוב אין עוד בכחם לשלוט נגד רצון השי"ת, וכל זה לעומת ההתפעלות ורגש הנפש שבאדם מדברים האלה, כן לעומתו מתפעלין ומתרגשין כחות החיצונים עד שנרתעין לאחוריהם מלשלוט כנ"ל:
5
ו׳והנה אמרו ז"ל ברכות (כ"ח:) העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, ובגמ' שאינו יכול לחדש בה דבר, ופירש"י שלשון קבע הוא כהיום כן אתמול בלי חידוש, ויש להבין א"כ אתה נועל דלת התפלה בפני רוב העולם שאינם יודעין לחדש חידושים בתפלה, ודי שמכוונים פירוש המלות וכולי האי ואולי, והרי מקרא מפורש כה' אלקינו בכל קראינו אליו, וכן אנו אומרים בשמ"ע כי אתה שומע תפלת כל פה:
6
ז׳אך י"ל דהפרש יש בין מוח להלב, דבידיעת המוח אם איננו מחדש בה דבר אלא כידיעה של אתמול כן היום נקרא קבע, אך בענין התפעלות ורגש הלב אף שכבר עשה כן אתמול, מ"מ איננה אותה התפעלות שמאתמול, שהתפעלות באה מחמת שיחם לבבו, והלוא כבר נתקרר הלב בינתיים, א"כ לעולם הוא חידוש התפעלות ואיננו אותו עצמו שמאתמול, ואינו דומה לידיעה שבמחשבה, שאותה מחשבה עצמה שנחקקה במוחו עודנה היא עוד היום, א"כ בלתי חידוש דבר נקרא קבע, אבל התפעלות ורגש הלב היא לעולם חדשה, ע"כ אפי' אינו יכול לחדש בה דבר נמי איננה נקראה קבע, וממוצא הדברים יש לימוד גדול לכל הבא להתפלל, נחיצת הרגש והתפעלות התפלה:
7
ח׳ולפי האמור יתפרשו דברי המדרש שאם קרא ק"ש ומתפלל מיד מובטח לו שתפלתו נשמעת, היינו לפי מה שהגדנו לעיל מענין ק"ש וברכת הגאולה שנתבקש שיתרגש ויתפעל בהתבוננו בדברים האלה, ובאותו הרגש והתפעלות הוא סומך את תפלתו, מובטח לו שתפלתו נשמעת, באשר נקראה תפלה שיש בה חידוש דבר:
8
ט׳וי"ל עוד היות ידוע שכל אויר עולם העשי' מלא כחות רעים והם המעכבים את התפלה מעבור השמימה, אך ק"ש וברכת הגאולה מסלקין את כחות הרעים האלו על דרך שאמרנו לעיל, וע"כ כשסומך גאולה לתפלה מובטח לו שתפלתו נשמעת:
9
י׳בילקוט (ישעיהו מ׳:ב׳) חטאה בכפלים שנא' חטא חטאה ירושלים ולקתה בכפלים שנא' לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' ומתנחמת בכפלים שנא' נחמו נחמו עמי וגו':
10
י״אונראה לפרש עפימ"ש המהר"ל בס' הנצח פ"ב שיצא לחקור היות המוליד מוליד בדומה לו כי לא יצא חמור מסוס ואדם מבהמה ובהמה מאדם, וא"כ הי' ראוי ג"כ משורש צדק ונטע נאמן יהי' תולדותיהן בני אברהם יצחק ויעקב כיוצא בהן ומדבר טוב לא יצא רע, ולכל הפחות אין ראוי שיהי' נמצא בהם ההיפוך כי ישראל מסוגלין היו לחטא מה שלא נמצא בכל האומות, ולא תספיק התשובה לומר שהי' במקרה כי בעניותינו הי' דבר זה מתמיד בישראל והמקרה לא יתמיד, ובפ"ג התפלא עוד יותר למה הי' נמצא בישראל חטא ע"ז יותר משאר חטאים והאריך לתת סיבה לזה עיי"ש:
11
י״בובעניותן י"ל עפ"י טעם הזוה"ק (בויחי ר"כ.) בטומאת מת, שמת ישראל מטמא ומת עכו"ם אינו מטמא, שישראל באשר יש בו נשמה קדושה בהסתלקותה מתאווין כחות הטומאה לדבוק במקומה [והאו"ח משלו משל לכוס של יין מתוק וטוב כשנתרוקן מהיין באין הזבובים ושוכנין בו] אבל גוי שאין בו קדושה ואדרבה שנשמתו היא מצד הטומאה כשנסתלקה נשאר כמו אבן שאין בה טומאה, וכן איתא בזוה"ק טעם שליטת הנגף ע"י מנין, כי בישראל שורה ברכה, וע"י המנין נסתלקה הברכה שאינה שורה בדבר המנוי, שוב שורה בו דבר שהוא היפוך ברכה ומזה נתהוה הנגף ר"ל, וזה עצמו הוא טעם הכוזרי בטומאת נגעים במאמר ב' סי' ס"ב:
12
י״גוהנה כדברים האלה י"ל בתירוץ קושיית המהר"ל, כי ישראל שורה בהם שם ה', והם ראויין להיות מרכבה לשכינה, וע"י חטא קל נעשים בלתי ראויים להיות מרכבה לשם ה' וכמ"ש כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והוא בדמיון נשמה המסתלקת מהגוף, או ברכה המסתלקת ע"י מנין, וטעם הכוזרי בטומאת נגעים עיי"ש, ואף דכתיב השוכן אתם בתוך טמאותם ואמרו ז"ל אעפ"י שהם טמאים שכינה שרוי' ביניהם, זהו בהעלם, אבל לא בהתגלות כמו שנראה בחוש ההפרש בענין השראת שכינה בישראל לפי כשרון הדורות, ומקרא מלא הוא והסתרתי פני מהם וגו':
13
י״דוהנה ידוע שכל כחות הטומאה אינם יודעין ואינם שולטים אלא במה שבגלוי, וע"כ בית הסתרים אינו מקבל טומאה, וע"כ מאחר שנראה בגלוי כאלו נסתלק מישראל שם ה' השוכן אתם, שוב באין כחות הטומאה והחיצונים ומתדבקים בהם ומושכים אותם לחטאים ועוונות עוד יותר ויותר, משא"כ בגוים כמו שאינם מטמאין במיתתם, כן נמי אינם נעשים גרועים יותר ע"י חטאים ונשארים על מתכונת שלהם חומריים כמו שהיו, אבל בלי כח מושך לרע חזק מאד כמו בישראל שכח הרע הנשתאב ע"י חטאים הוא דוגמת כח קדושה שנסתלק מהם, וע"כ יש לו חוזק ביותר, וכמו טומאת המת שבוקעת ועולה עד לרקיע אף שבכ"מ מצינו ענין זה רק בקדושה שרה"י שהיא בקדושה כידוע עולה עד לרקיע, ורה"ר שהיא בחיצוניות אינה תופסת אלא עד עשרה, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם באשר נשתאב במקום נשמה הקדושה, ע"כ יש לו ענין כמו קדושה שעולה עד לרקיע, כן נמי היא ענין כחות הטומאה והרע שנשתאבו ע"י סילוק שם ה' שיש לו כח חזק מאד הרבה יותר מכחות הרעים החומריים הטבעיים:
14
ט״וולפי האמור מובן נמי ענין שחטא ע"ז הי' נמצא ביותר, שהוא לעומת שם ה' אלקי ישראל שנסתלק מלהופיע בהתגלות, ומזה בא הענין שמתגרה היצה"ר בת"ח יותר מכולם, וכן במקדש ראשון שהיו נמצאים עוונות יותר ממקדש שני, והכל מטעם אחד, ואולי יש להעמיס כל אלה בכוונת דברי מהר"ל:
15
ט״זומכאן תוכחת מגולה לאנשי המעלה המתקדשים שצריכין שמירה יותר ויותר, וכל אלה הוא מחמת המעלה ולא מחמת חסרון ח"ו כאמרם ז"ל לפי חשיבותו טומאתו, ודי אזהרה למבין:
16
י״זובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל חטאה בכפלים ולקתה בכפלים ומתנחמת בכפלים, היינו שחטא ישראל הוא בכפליים, שחטא הוא לשון חסרון כמ"ש והייתי אני ובני שלמה חטאים שפירושו חסרים, א"כ לעולם יש שני חסרונות חסרון הסתלקות הקדושה אפי' יצוייר בלי חסרון השתאבות כחות הטומאה, וחסרון השתאבות כחות הטומאה, אף אם יצוייר בלתי הסתלקות הקדושה אין לך חסרון גדול מזה, וכן נמי לקתה בכפלים שלא לבד שנעשו עניים מרודים חסרים כל טוב, אלא הטעימם עוד אשכלות מרורות, וכמשל הנאמר בישעי' כ"ד והי' תחת בושם מק יהי' ותחת חגורה נקפה וגו', שלא לבד סילוק הטובה לבדה, אלא במקום הטובה תבוא גם רעה, והוא מדה במדה כמו השתאבות כחות החיצונים במקום כחות הקדושה שפחה כי תירש גבירתה:
17
י״חומתנחמת בכפלים היינו דהנה תנחומין הם הגדלת טובה עד שכל הצרות שעברו עליו שוה לו כדי להגיע לאותה טובה, ואז ידע וישכיל שגם למפרע אולי היו נותנים לו לברור אחת משתי אלה, או לחדול מהרעות והצרות ולעומתו לא יגיעהו כלל מהטובות, או לסבול את הצרות והרעות ולעומתו תגיעהו הטובות הגדולות אח"כ, הי' בוחר בעצמו לסבול כל מה שעבר עליו למען תגיעהו הטובה הגדולה ההיא, הא למה זה דומה לאדם העוסק בסחורה ועובר ארחות ימים גם בלילה לא שכב לבו למען ירויח הון עתק, ששוה לו הצער שסובל לעומת שמצייר בנפשו את העונג והון עתק שירויח אח"כ, כן הדבר הזה אלפי אלפים ככה:
18
י״טוהיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיותר נקל לזכות ע"י סור מרע מע"י עשה טוב, כי המ"ע צריכין להיות בתכלית כוונת לשמה ובזכות הלב וכולי האי ואולי, ומי הוא שיאמר זכיתי לבי, אבל הסור מרע, נקל להיות פורש מהעבירה מחמת כבוד שמים, וממילא בא לעומתו בקדושה, כבזוה"ק שמדבר שאדם בורח בחיצוניות בא לעומתו בקדושה, וע"כ באשר הטובות והזכיות של עתיד גדול מאד וקשה מאד להשיגהו ע"י עשה טוב אלא ע"י הצרות הגדולות שישראל סובלין בגלות וכחות הרעים שנשתאבו בהן כנ"ל ואעפי"כ לא נסוג אחור לבינו וכמ"ש תהלים מ"ד כ"א אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, זוכין לעומתו לכל הטובות בקדושה ולפום צערא אגרא, ולולא שסבלנו צרות כ"כ על אמונת השי"ת או לא היו נשתאבין בהן כחות הרעים המושכין אותם כ"כ לרע, לא הי' אפשר לזכות להטובה הגדולה ההיא, ואז ישראל יאמרו לטובתי נשברה רגל פרתי, זהו ענין הנחמה בכפלים, היינו שמעצמם יראו ויבינו ששוה הי' להם לסבול כהנה וכהנה לא לבד העדר הטובה בזמה"ז, אלא אפי' לסבול רעות רבות וצרות והשתאבות כחות רעים שהיו תוקפים אותם בכח והי' להם יגיעה רבה גדולה מאד לנצח את כל אלה, מ"מ הי' שוה לנו כנ"ל, זהו הנחמה שהיא בכפלים לעומת סילוק הטובה בזמה"ז, ועוד זאת לעומת הסיבול מהרעות והצרות, והכל שוה ושוה, ובאמת שאיש המשכיל כאשר מצייר זאת לפניו הוא מקטין את הצער, וכבר המלצנו דברי חכז"ל פקחות שבהן אומרות מפותות אין להן צער:
19