שם משמואל, ויחיShem MiShmuel, Vayechi

א׳שנת תרע"א.

ב׳במ"ר פרשה צ"ז אמר ר' עזרי' בשעה שבירך יעק"א את יוסף יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מן דקיימין קיימין אמר להם יעק"א יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי' ע"כ:

ג׳נראה לפרש הנה ידוע שרצון הש"י להשפיע כל הטובות והברכות, אך המניעה הוא מצד המקבלים שאינם מוכנים לקבל יותר מכפי הראוי להם, שלא ישיגו מזה גיאות או כדרך וישמן ישרון ויבעט וכמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו, אך הגבול והגדר שיהי' כלי לקבל להברכה והשפעה הוא יראת אלקית כמובן שהירא את ה' באמת בלתי אפשר לו להתגאות ואין הירא בועט כבספרי פרשת ואתחנן, וע"כ בראשונה ברך יעקב את יוסף כי הוא הי' ירא ה' כמו שאמר את האלקים אני ירא וזה שאמר יעקא"ה יראו וגו' היינו עליכם להשתדל שתהי' יראי ה' באמת, ואז יהי' ברכה לכולכם, והנה ידוע שיוסף הוא שבת, וכמו שיוסף הי' המקור הברכה מחמת יראת ה' שבו כמו כן שבת הוא מקור הברכה שמיני' שיתא יומין מתברכין, משום יראה שבו כמ"ש בזוה"ק ובתיקוני זוהר, בראשית ירא שבת ושבת אותיות בשת, וזהו יראת ה' כאמרם ז"ל ובעבור תהי' יראתו על פניכם זו הבושה ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וממוצא הדבר נשמע שא"א לקבל מברכות שבת רק לפי יראת שמים שיש בו באדם, ואם יש בו יראה יותר מקבל יותר, כי לרגלי היראה שבו נפתח לו שערי הברכה ועל שבת נאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, דהוא מהאי טעמא דמחמת שהוא עם יראת ה' ע"כ לא יוסיף עצב עמה, וכעין זה יש לפרש למה פרשה זו סתומה, דהנה פירוש הפשוט י"ל כמו שאז"ל למה ניתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי להתבונן כו' יע"ש ולכן מצד הגלות נסתם וא"א להתבונן, אבל י"ל על דרך הנ"ל דהנה בגלות נאמר ידו פרש צר על כל מחמדי' ולכן צריכה להיות התוה"ק מסותרה שלא יהי' להסט"א יניקה ח"ו ממנה דע"י הגלות ושעבוד מלכיות יש מיעוט ביראת שמים כי המלכיות הם מתנגדים למלכות שמים כמבואר במהר"ל בנר מצוה, וברב ז"ל בסידור בתיקון חצות דאחר חורבן בהמ"ק אינו נופל פחד על האדם מצד עצמו מפחד ה' ומהדר גאונו, ואחר שבגלות חסר יראת שמים לכך רזי החורה א"א להיות בהתגלות, ולכך סתומה לפי שלא ניתנה רשות להתבונן ברזי התורה כ"כ, ובזוה"ק ריש ויקרא דבזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' רזי התורה נגלין לכל, משא"כ בגלות, אך בשבת שהוא יראה לכך בו הוא הזמן להתבונן ברזי התורה וכמ"ש וביום השבת יפתח, וכמו שאומרין בזמירות ונחזי ביקרי' ויחזי לן סתרי' וכו':

ד׳להבין ענין וכוונת יוסף שרצה שמנשה יתברך בתחילה, ויעקב בירך את אפרים מקודם, דהנה זכור ושמור שמור הוא מדת לילה זכור הוא מדת יום כמבואר בספה"ק, ושמירה הוא בל"ת להיות נשמר ממלאכה וזכור הוא התוספות קדושה, לכך שמור הוא מדת לילה שתיכף בקבלת שבת אדם מסיר מעצמו כל המחשבות שהי' טרוד בהן כל השבוע מל"ט מלאכות ומשליך מעליו החומריות והפחיתות כאלו כל מלאכתו עשוי' שלא יהרהר אחר מלאכה, וזכור מדת יום דתכלית קדושה הוא ביום כנודע מכתבי האריז"ל, ולעומת זה יש לומר שהוא מנשה ואפרים, דמנשה הוא נשני אלקים את כל עמלי וגו' והיינו להשליך מעליו החומריות והפחיתות והוא בדוגמת שמור, ואפרים ע"ש הפרני אלקים בארץ עניי שהוא תוספות טובה וקדושה וברכה והוא לעומת זכור, וע"כ רצה יוסף שמנשה יתברך מקודם כסדר השבת דבראשונה משליכין מעצמו הפחיתות ואח"כ יכולין לקבל התוספות קדושה, ויעקב מיאן בזה כי א"א שיתפשט האדם מעוה"ז ומחומריותיו רק ע"י הקדושת שבת שאדם מרגיש בעצמו המתיקות מהקדושה, ועל כורחך שקדושת זכור מתחלת תיכף בלילה ולכך עיקר קידוש בלילה אף שנלמד מזכור זכרהו על היין וזכור הוא מדת יום אך משום דזכור מתחלת קצת בלילה:

ה׳במ"ר ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו, כוונת יעק"א ע"ה נראה לפרש דהנה בתקה"ז ללבי גיליתי לאברי לא גיליתי דלמי שהוא בחי' לב נגלה הקץ, והנה במדרש האספו ואגידה לכם האספו תטהרו, וביאור הדברים נראה שאסיפה שיהי' כולם כאיש אחד זה אי אפשר בלתי טהרת הלב כי כל עוד שיש פסולת בלב הוא כמו חלודה המפסיק בין הדבקים ואינו יכול להיות כאיש אחד עם זולתו, וע"כ במתן תורה אחז"ל מה ביאתן בתשובה וכתבו המפורשים ז"ל דהדיוק הוא משום שנאמר ויחן שם ישראל כאיש אחד ובלב אחד וזה א"א בלתי תשובה, ולפי"ז הי' כוונת יעקב שיהי' טהרת הלב ויבואו לבחי' לב ואז יוכלו לידע את הקץ, וזהו ואגידה לכם ומתרגמינן ואחוה שיראו בעצמם ולא יצטרך לאמור להם, ולכך מבואר בזוה"ק שגלה וסתים יע"ש, היינו שבאמת הוא גלה, והאיש שהוא בחי' לב ידע מתוך דבריו, והנה שבת הוא רזא דאחד ואחד א"א להיות בלתי טהרת הלב, הרי שבשבת בנקל לבוא לטהרת הלב וממילא יכולין לבוא אז לבחי' לב:

ו׳ויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה מבואר בזוה"ק דאותן שבע עשרה שנה הי' ברום המעלות מאד, נראה כמו שהלך יעקב אבינו לבית עבר על י"ד שנה טרם הלכו לבית לבן כדי לקשר א"ע בתורה שלא יתקלקל ח"ו בבית לבן, כמו כן הי' הי"ז שנים במצרים, כדי שיתקשרו ישראל ע"י אמצעית יעקב בקשר חזק ואמיץ שלא יזיק להם הגלות ח"ו, ויראה עוד שהמספר שבע עשרה בגי' טוב וזהו מדת יוסף כמבואר בהאריז"ל, והוא כדי שיתקשרו ישראל במדת יוסף שמירת הברית, ולא יתקלקלו ח"ו בגלות מצרים וכן כתוב עליהם גן נעול גל נעול:

ז׳ואלקים פקוד יפקוד במדרש סימן מסר להם כל גואל שיבוא ויאמר גאולה כפולה זהו גואל של אמת, הענין נראה דהנה לשון גאולה כתב הרמב"ן דהוא כעין לשון מכירה שהחפץ נעשה של הלוקח לא שיסתלק המוכר א"ע מהחפץ, ולכך הלשון גאולה בלשון כפול דגאולת ישראל איננו כגאולת או"ה שנאמר בהם רק לשון שבות ושבתי את שבות מצרים, ובישראל נאמר לשון גאולה דהגאולה איננו רק מה שגאל אותם מהשיעבוד כי אם מה שלקח אותם אח"כ השי"ת אליו, ובגאולת מצרים נאמר ד' לשוני גאולה ואחד מהם ולקחתי אתכם לי לעם הרי שזה הוא מהגאולה, ולכך כל הגאולות ישראל בלשון כפול כמבואר בפדר"א דאותיות מנצפ"ך הכפולות מורה על גאולתן של ישראל יע"ש, ובזה יש להבין דברי המדרש הקיש גאולה לפרנסה מה גאולה כפליים אף פרנסה כפליים יע"ש, ואינו מובן מה הוא פרנסה כפליים, ולהנ"ל יובן דכשם שגאולה הוא כפולה ממטה למעלה כן הוא פרנסת ישראל ממעלה למטה, שאיננו כפרנסת כל או"ה שאיננו מרום המעלות רק מטבע העולם, רק פרנסת ישראל הוא מרום המעלות שבא ממקום גבוה מאד ממקור הרוחניות, והשנית שבא לאדם שנעשה מזון לו, וזהו כפולה, והטובה הנצמחת מזה כי אחר שבא ממקור הרוחנית אינו מגשם את האדם רק מוסיף בו רוחניות:

ח׳שנת תרע"ב.

ט׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ובזוה"ק (רט"ז:) דהא כל יומוי לא איקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא הוו וכו' בתר דנחת למצרים איקרי ויחי חמא לברי' מלכא חמא לכל בנוהי זכאין צדיקים וכלהו בתענוגי ותפנוקי עלמא וכו' ובתדב"א מפורש עוד יותר שחיים אלו הי' שלא בצער ושלא ביצה"ר ומעין עוה"ב, ויש להבין דמאחר שהי' שנים אלו בתכלית השלימות איך הי' בחו"ל שאיננה ראוי לשלימות ובזוה"ק (קנ"ח:) (וקס"ה.) דיעקב ברח מלבן בגין דדחיל יעקב דלא ישבוק לי' וישתלימו תריסר שבילין בארעא אחרא וע"ד כיון דחמא דמטא שעתא דבנימין ברח וכו' עד ולא עוד אלא בארעא דא לא אתחזי לאשלמא ביתא:

י׳ונראה דהנה בקבלת שבת אנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה וגו', ויובן זה בהקדם דברי זוה"ק (רכ"א:) בענין עץ החיים ועץ הדעת טו"ר, דעץ החיים הוא אתר דדביקותא יחידאי דלא אשתני ולא מתהפיך לעלמין, ועהדטו"ר הוא אתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב וכאשר אכלו מעהדטו"ר כדין אתהפך לבייהו זימנין לטב זמנין לביש זימנין לרחמי זימנין לדינא עיי"ש, ובזה יובן הפסוק ועתה פן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם וכפי משמעות הכתוב קודם שאכל מעהדטו"ר לא נאסר בעץ החיים היינו כי בעוד הי' ישר כאשר עשהו השי"ת אם הי' אוכל מעץ החיים הי' קונה טבע עץ החיים שלא ישתנה ולא יתהפיך לעלמין, כמו שבאכלו מעץ הדעת קנה טבע עץ הדעת טו"ר, בודאי כן הי' באוכלו מעה"ח והי' נשאר לעולם ישר, אך כאשר אכל מעהדטו"ר וקנה טבע השינוי אם הי' אכל אח"כ מעה"ח והי' נקנה בו גם הטבע לבלי להשתנות ממהותו, הי' נשאר לעולם במהותו זה להתהפך מטוב לרע ומרע לטוב, וזהו הפי' ואכל וחי לעולם היינו במהותו זה ע"כ ויגרשהו מגן עדן וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, דהנה ידוע דממעשה המצות נברא מלאך בגוונא דמצוה שעשה, וח"ו להיפוך נברא מחבל בגוונא עון שעשה, וע"כ באכילת עץ הדטו"ר נברא מחבל בגוונא ההוא והוא מתהפך נמי מטב לביש כמו ענין החטא, וזהו להט החרב המתהפכת כמ"ש הזוה"ק שם מתהפכת מסטרא דא לסטרא דא מטב לביש מסטרא דרחמי לדינא משלם לקרבא וזה עצמו הוא השומר בפני עץ החיים:

י״אוהנה בזוה"ק דהא דאין משתמשין באילן בשבת ע"ד הרמז הוא העץ הדעת טו"ר, והדבר מובן ששבת הוא עץ החיים עץ הנטוע במקום חיים כידוע ממדת שבת, ולפי דברי הזוה"ק הנ"ל הוא אתר דדביקותא יחידאי דלא אשתני ולא אתהפך לעלמין, ויובן עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל שבת הוא מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, ולכאורה בלתי מובן הלא סוכה דירת ארעי בעינן והיא צריכה להיות ראוי' לשבעה, אלמא דאף ראוי לשבעה מיקרי ארעי, ושבת דאינו אלא יום אחד איך אפשר שלא יהי' ארעי, אך הענין דכשהגיע שבת צריך שיהי' כל מלאכתו עשוי' וכאלו הי' מלאכה אסורה לעולם רק ההבדלה הוא מתרת המלאכה דוגמא לזה כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אף שאזיל לי' הטעם שנאסר בשבילו, וא"כ בשעת השביתה הוא שביתה עולמית וע"כ הוא קבע ולא ארעי, ודפח"ח, ולפי"ז יובן דברים הנ"ל דשבת הוא עץ החיים דלא אשתני ולא אתהפך לעלמין, ובזה יובן לכל משכיל על דבר טוב שהקדושה ועונג שבת אם איננה דבר המתקיים לכה"פ כל השבת כולה, זה לאות שאיננה קדושה העליונה, ועדיין לא זכה בה, כי אלמלי היתה באמת קדושה העליונה לא היתה נשתנית ואתהפך עכ"פ טרם יציאת השבת וההבדלה המתיר כנ"ל, וממוצא הדבר שבת וימי המעשה הם עה"ח ועץ הדטו"ר, בשבת האיש הזוכה לה איננו בעל שינוי ובחול הוא בעל שינוי וצריך התחזקות עוד יותר עד שלא יפול ממדריגתו, וזה קומי צאי מתוך ההפיכה:

י״בובדמיון זה מצינו בעולם, כמו בשנה שבת וימי החול, כן בעולם חמה ולבנה, שחמה היא בלתי נשתנה בהליכתה, ולבנה נבנית לעתים ונפרצת לעתים, וידוע שבזמן מיעוט הירח יש לכחות הרע שליטה בעולם, וכאשר צריך להתחדש מקריבין שעיר ר"ח להפריש כחות הרעות אשר מונעין החידוש כידוע ומפורסם בזוה"ק, עד לעתיד שרוח הטומאה יעביר מן הארץ נאמר והיתה אור הלבנה כאור החמה, וימתקו הדברים יותר עפי"מ דאיתא בספרי חכמי האמת דכל חטא עהדטו"ר נמשך מקטרוג הירח ומיעוטה וא"כ שניהם דבר אחד כמובן:

י״גוהנה במד"ר שיעקב נקרא שמש כמ"ש והנה השמש והירח וגו' ובמד"ר שאמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש, ושמע קולן של מלאכי השרת בשעה שפגע במקום וילן שם באמרם אתא שמשא, והיינו שכמו שהשמש בלתי נשתנה כנ"ל כן הוא מדתו של יעקב והוא עץ החיים עץ הנטוע במקום חיים, ושבת נקרא נחלת יעקב, והוא נחלה בלי מצרים שאין לכחות הרע שום שליטה ואחיזה בו לעולם, וע"כ לא ראה טיפת קרי מימיו:

י״דוהנה השבטים הם י"ב כמספר חדשי השנה, וידוע דחדשים הוא בלבנה ובזוה"ק (ר'.) דכלהו שבטין בעלמא דנוקבא אינון, וע"כ השבטים לא היו במעלה כ"כ כיעקב דלא אשתני לעלמין והם במדתם יכול להיות אצלם שינוי בעת שליטת הרע, וע"כ הי' באפשר שיהי' להם טעות ביוסף שחשבוהו לרודף ועשו מה שעשו והוא כענין מיעוט הירח, ולפי"ז יובן מה שכתבנו לעיל בשם הזוה"ק דדחיל יעקב דלא ישתלימו י"ב שבטין בארעא אוחרי, והוא כמו שבעת חידוש הירח צריך שעיר לעברא לכחות הרעות שלא ימנעו החידוש, כמו כן דחיל יעקב דבחו"ל אדמה טמאה שיש שליטה לכחות הרע ימנעו שלימות השבטים, וע"כ ברח לא"י:

ט״וומעתה יובן דכל זה הוא בהשבטים דבעלמא דנוקבא אינון, ושייך בהו התהפכות ושינוי ויש לכחות הרעות שליטה בצד מה כנ"ל, אבל יעק"א שלימא דהוא עץ החיים דלא אשתני לא אתהפך לעלמין נחלה בלי מצרים, הי' יכול להשתלם גם בחו"ל, אחר שכבר זכה בחלקו בבואו מעשו ומלבן שוב הוא למעלה מכל הפכים:

ט״זולפי הדברים יש לתרץ הקושיא מ"ש דקרי לי' הכא יעקב ולא ישראל כי מאחר שזה שלימות כל ימי חייו הי' לכאורה יותר נכון לקראותו בשם ישראל, שהוא שמא שלים יתיר מיעקב, ולהנ"ל י"ל דהנה כבר אמרנו דהא דהי' יעקב כלול מכל המדות הוא מפאת שלא הי' לו שום בחי' בפני עצמו רק הי' בטיל בתכלית הביטול לרצון השי"ת וכמו שלא שייך לומר על הרגל של אדם שיש לו מדה או רצון כי הוא בטיל בתכלית, וכל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילך, והוא שם יעקב בחי' עקב, כי זולת זה אי אפשר לבשר ודם שיהי' בו מדות מתחלפות כאחד, וכמו שאיתא במד"ר מלך ב"ו בזמן שהוא עושה אסטיטבא אינו נותן דנטיבא ובשעה שהוא נותן דנטיבא אינו עושה אסטיטבא, וכן הוא בפירש"י ה' איש מלחמה ה' שמו עיי"ש, והנה הא דיעקב הוא לא אשתני ולא אתהפך לעלמין הוא מפני שכלול הי' והוא עץ הנטוע במקום חיים כנ"ל, א"כ שפיר הוא נתינת טעם למה הי' יכול להיות שלימות שלו בארץ מצרים חו"ל מפני ששמו יעקב, והדבר כמבואר:

י״זובמ"ש יובן צורך ירידת יעקב למצרים אף שלא הי' לו שמה גלות כלל אדרבה זה הי' עיקר שני חייו, דהנה כתב האריז"ל דקליפת מצרים הוא שכחה, והיינו דקליפה ההיא משכחת להאדם כל התפעלות וכל רעיון טוב וכמו רגע נשתנה הדבר והיו כלא היו, וע"כ פרעה ומצרים, אף בשעת המכות התפעלו ונכנעו, אך כרגע כאשר סר המכה שכחו מה שראו בעיניהם ויכבד לבו הוא ועבדיו, והנה בגלות מצרים הי' קליפה ההיא תוקפת בכח על לבב בנ"י להשכיחם כל רעיון והארה אלקית וקבלת האבות והי' צריכין ישראל אל חיזוק ביתר שאת לבל להשתנות ולהתהפך, וע"כ יעקב שהוא הי' העץ החיים דלא תשתני ולא תתהפך לעלמין הוא הי' ממש היפוך מצרים, ובהיותו שמה התיש כח הקליפה ההיא וכעין שכתב הזוה"ק טעם הליכת ישראל במדבר כדי להתיש כח הקליפה השולטת שמה, עיי"ש בפ' תצוה, כן הי' ממש ישובת יעקב במצרים י"ז שנה לתברא חילי' ולכתתא רישא דקליפת מצרים למען יהי' ביכולת ישראל אח"כ לעמוד ולהתחזק כנגדה:

י״חעוד יש לומר בפשיטות ועם זה יתבאר למה נצרך שיהי' שלימת שני חיי יעקב במצרים דוקא, כי במה שכתבנו למעלה הוא רק טעם שלא הזיק חו"ל ולא עיכב שלימותו, אבל עדיין צריך למודעי מדוע הי' דוקא במצרים ולא בארץ ישראל, ונראה דהנה נאמר כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה, ויש לומר שבפסוק זה נכלל ד' גזירות, א' כי גר יהי' זרעך, וזה יכול להתקיים אפי' בא"י שנתקיים משנולד יצחק אף שעדיין הי' בא"י מאה ותשעים שנה, מפני שלא הי' להם ישיבת קבע כמו שפירש"י, ב' בארץ לא להם שאפי' יהי' לאיש כל טוב מאחר שאינו בארצו נחשב לו לגלות, ג' ועבדום, ד' ועינו אותם, כי יתכן להיות עבדות בלי עינוי כמו עבדי שלמה, שהי' עובדים לו לתועלתו, אבל עינוי הוא שמתכוין לא לתועלתו רק לענות את המעונה, וזה נעשה בד' זמנים מתחלפין, א' משנולד יצחק עד ירידת יעקב למצרים נתקיים גזירה הראשונה, ב' משבא יעקב למצרים עד שנפטר לעולמו שהי' יושבין בכבודו של עולם, ולא הי' חסר להם רק מה שהי' בארץ לא להם, אבל א"י מוחזקת הוא להם מאאע"ה כמו שפירש"י במס' ע"ז, ג' משנפטר יעק"א נסתם עיניהם של ישראל מצרת השיעבוד, ובמק"א כתבנו שגם השעבוד נחלק לענינים מתחלפין, וקצת חלקי השעבוד משנפטר יעק"א וקצת משנפטר יוסף וקצת משנפטר אחרון שבשבטים, גזירה ד' הוא העינוי התחיל אחר שנפטר האחרון מיורדי מצרים כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא היינו כל השבעים נפש, ואח"כ הבה נתחכמה וכו' למען ענותו בסבלותם, אז התחיל העינוי, ולפי"ז יובן שבלתי אפשר שיהי' שלימות שני חיי יעקב אלא במצרים דוקא לקיים מה שנאמר בארץ לא להם דאם הי' בא"י לא הי' גלות כלל שאין כאן גר מאחר שהי' מעין עוה"ב כנ"ל, ואין כאן בארץ לא להם שהרי א"י מוחזקת היא להם מאאע"ה, ואם לא הי' יעקב אע"ה יורד כלל למצרים נמי בלתי אפשר להתקיים בארץ לא להם לבד שהרי בלתי יעקב הי' גם השעבוד, שהרי כשנפטר יע"א תיכף נסתם עיניהם של ישראל מצרת השעבוד, ולפי הנ"ל יובן שקליפת מצרים שהוא השכחה היתה שולטת כאשר לא הי' יע"א להתיש את כוחה, מה גם ששלימות שני חיי יעקב לא הי' אפשר להתקיים כלל, ובכן בעתו ובזמנו ירד יעקב למצרים להשיג שמה שלימות שני חייו, ובזה נתקיים גזירת לא להם, וגם הא שהי' ד' גזירות דוקא נראה שהי' במכוון, ויש לומר בפשיטות שהי' הכוונה לזכותם כדי שיהיו ראוים לד' לשונות של גאולה, ואין להאריך עוד:

י״טועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ויש להתבונן באריכת הלשון, ומה השמיענו יותר מאם הי' אומר ועתה שני בניך אפרים ומנשה שראובן ושמעון יהיו לי, ונראה דהנה אמרו ז"ל שהקב"ה כרת ברית עם השבטים לבל יעדר ח"ו אחד מהשבטים, וכן במד"ר פרשה צ"ד על ברית השבטים הקריב ופירש"י כלומר הקריב קרבן להקב"ה על אותה הבטחה שהבטיח הקב"ה לשבטים דכתיב שבועות מטות אומר סלה כלומר ברית כרותה עמהם שלא יכרת זרעו לעולם וכו', וי"ל עפי"מ שידוע שעפ"י רוב טבע המולידים בעת שהולידו הוא בהנולדים, ובאשר בעת שהוליד יעקב את השבטים הי' מתגורר בבית לבן והי' איש יחידי ודבר אין לו עם שום אדם כי כל אנשי המקום מכשפים ורמאים מטמאים בדיבורם כמ"ש השמר לך מדבר עם יעקב, ועי' בזוה"ק, וע"כ לא מצינו שהשתדל שם להכניס גרים תחת כנפי השכינה זולת עבדיו שהרי כתיב אצלו ויברח הוא וכל אשר לו לבד ולא נאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן כמ"ש באברהם, ונראה מפני שבחר להתבודד בשדה בלי יצטרך לדבר עמם מפני שהם מטמאים בדיבורם, והי' מתבודד ומתחסד עם קונו בלי שום סיוע מחברת אנשים, ע"כ טבע הנולדים אז הי' ג"כ כל איש צורה שלימה בפני עצמו בלי שיצטרך לזולתו, ע"כ הי' הכריתת ברית עם כל אחד בפני עצמו וכל שבט בפני עצמו נקרא קהל, ובנימין אף שנולד בא"י מ"מ עת הולידו התחיל בעודו בבית לבן וע"כ ברח מבית לבן כמ"ש בזוה"ק, ועוד שם דאתעברת מבנימין בחו"ל, הגם שבלתי אפשר לכוון החשבון שהרי שהה שתי שנים בדרך, מ"מ אף שלא הי' העיבור בפועל הי' בכח, וע"כ השבעים נפש אף שהי' צדיקים כמו הי"ב שבטים כמ"ש במד"ר ריש שמות ובפי' אמרי יושר שם, מ"מ לא נכרת ברית מיוחדת עם כל אחד ואחד, ומצינו בפ' פנחס שכמה משפחות נעדרו רח"ל, והטעם כנ"ל כי אלו נולדו מהשבטים שהי' יחד קהלה גדולה נקראת בית יעקב כמ"ש הרמב"ן, ע"כ לא הי' להם מעלת צורה הפרטית רק מה שהם הי' בתוך הכלל:

כ׳ולפי האמור יש ליתן טעם שי"ב שבטים אברהם לא העמידם יצחק לא העמידם, כי באשר אז הי' נצרך שהם יפרסמו האלקות בעולם, וזה א"א כי אם ע"י התחברות עם זולתם ויגיירו גיורים, מ"מ היו הם מעמידן לא הי' כריתת ברית עם כל אחד ואחד ביחוד:

כ״אולפי"ז יובן מה שאפרים ומנשה זכו להיות כל אחד שבט בפ"ע וממילא כל אחד ואחד הוא בעל ברית בפ"ע, ולא יתכן שח"ו יעדר אחד מהם כמו שלא יתכן שיעדר ח"ו שבט ראובן או שמעון, מטעם הנ"ל שהרי יוסף בהולידו אותם לבדו במצרים והתחזק בצדקו בלי סיוע משום איש, וע"כ נקרא יוסף קדקד נזיר אחיו כמו נזיר הפרוש מעניני עולם, כן יוסף עם שהי' מלך והי' צריך להיות מעורב בין הבריות, מ"מ הי' איש מובדל ומופרש לעצמו, ע"כ תולדותיו שהוליד אז הי' להם מעלת צורה כל אחד בפ"ע כנ"ל, וזה שמדייק הכתוב ופירש טעמו של דבר הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם:

כ״בובמה שכתבנו יובן גדלות המתנה שלפי שיטת רש"י שנחלקה הארץ לגלגלותם לא הי' להם חלק גדול כשנקראו שני שבטים יותר מאשר נקראו שבט אחד, וכל היתרון הי' רק בקריאת שם לבד, ולכאורה בלתי מובן מה נ"מ בזה כ"כ, ולהנ"ל שעי"ז הי' כריתת ברית עם כל אחד לבד והם בטוחים מהעדר ח"ו, יובן עד כמה הדברים מגיעים:

כ״גובזה יש לפרש גם מקרא שלאחריו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, והכל תמהו שלא מצינו ליוסף עוד זרע והי' ח"ו דיבור הנביא לריק, [עי' רמב"ן] ובמד"ר מקץ מעולם לא יצא מפי יעקאע"ה דיבור של בטלה, ויש שפרשו על בני אפרים ומנשה, וצריך להבין מהיכא תיתי לרבות שצריך הכתוב להאריך כ"כ למעט, ואומר אני באימה דהנה עשרה טפין שיצאו מיוסף בודאי לא נאבדו ח"ו וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שנתגלגלו בבני אפרים ומנשה, וא"כ גם בני אפרים ומנשה הם בני יוסף, אך כל מעלת אפרים ומנשה שנחשבו כל אחד לצורה ושבט בפ"ע משום שנולדו מיוסף בעת הי' מתחזק בצדקו מאליו בלי עזרת שום איש, והנה בעת יציאת הטפין אדרבה שלא הי' יכול להתאפק, ואקינון של אביו ראה, וא"כ לא הי' להם מעלה זאת, ובמה שכתבנו שהכוונה על הטפין הנ"ל יוצדק הלשון אשר הולדת לשון עבר, ואין צורך למה שנדחקו המפרשים שנכתב עבר במקום עתיד:

כ״דוירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה ויאמר מי אלה מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם וגו' פירש"י וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוה"ק ויש להבין דסוף סוף במה יתורץ הקושיא לפי שעתיד לצאת ממנו כנ"ל, ואם זה אינו מזיק ומונע את הברכה למה בתחילה נסתלק הימנו רוה"ק, ונראה עפ"י מה שפירש"י לקמן בקהלם אל תחד כבודי שנאמר בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נאמר בן יעקב אבל כשנתייחסו על הדוכן נאמר בן לוי בן ישראל, ולכאורה מה נ"מ כ"כ אם נזכר שמו או לא וכי אין נודע לכל שלוי הוא בן יעקב, אבל הפי' פשוט שיעק"א חשש שלא יגע הפגם עד לו, ואם הי' ח"ו מגיע הפגם עד השורש הי' ממילא מגיע הפגם לכל הענפים, וזה שבקש שלא יגיע הפגם עד אליו, ומה שלא ביקש שגם עד לוי לא יגיע למען לא יגיע הפגם לכל הלוים, יש לומר הטעם פשוט, שזה אי אפשר באשר שכל החטא נצמח מפאת שהי' לוי ומטועני הארון הי' והי' אדם גדול ובעל רוה"ק ובמ"ר פרשת קרח ואת אנוש כערכי שהי' שוה לאהרן זה שוחט וזה זורק, א"כ מה שהי' בן לוי זה הביאו להחטא ע"כ בהכרח הגיע שמה הפגם, אבל על הדוכן יזכר שמו, היינו שהטוב והזכות יגיע עד השורש:

כ״הובענין זה יש לפרש גם כאן שבקשת הרחמים הי' שלא יגיע הפגם לאבותיהם של החוטאים למען לא יתפשט הפגם לכל ענפי שבט ההוא, וישאר כל השבט נקי מחטא הזה ע"כ אין חטאו של היחיד מעכב ברכת כל השבט, וזה הפי' שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה כלומר שלא נצמח חטאם של אלו מפני שהי' פגם בהשורש ח"ו:

כ״וויש לומר עוד עפ"י מאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה תאכל [קדשים בחלקו] בכל הרואה שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבשביל שלא התחבר לדבר רע הי' שכרו שדבר רע לא יכול להתחבר אליו וכל הרע בורח ממנו ומגבולו, ע"כ, והנה ברש"י שיוסף בקש רחמים על הדבר, ולמה לא ביקש יעקב רחמים כשהרגיש שנסתלק ממנו רוה"ק, ובפסיקתא סוף פרשה ג' פסקא ד' שיעקב הי' מגפפן ומנשקן ושמח בהם אמר שמא מתוך שמחה תשרה עליו רוה"ק ואברכם ולא חזרה עליו רוה"ק וכיון שראה יוסף צרתו נטלם ויצא לו לחוץ והרביצם על פניהם ומבקש רחמים מיד אמר הקב"ה לרוה"ק עד אימתי יהי' יוסף מצטער וכו' עד בזכותו של יוסף, ולפי הדברים הנ"ל יובן שזכותו של יוסף פעל שלא יתפשט הרע תוך גבולו, כ"כ הוא שלא יתפשט הפגם להשורש, וזה הוא הענין שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה שהוא מענין שמירת הברית, ובזכות זה נשמר כל השבט שלא יתפשט בהם פגם חטא של היחיד:

כ״זבמד"ר אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, אקרא לאלקים עליון בר"ה לאל שגמר עלי ביוהכ"פ לידע איזה לשם ואיזה לגזירה, ד"א זה אבינו יעקב שהסכים הקב"ה עמו ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, בחיק יוטל הגורל זה גורלו של יוהכ"פ ומה' כל משפטו לידע איזה לשם ואיזה לגזירה, ד"א זה גורלן של שבטים וכו' ומה' כל משפטו שהסכים הקב"ה ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, ויש להתבונן מה שהשוה המד"ר ענין קריאת יעקב לבניו וברכתו אותם לענין יוהכ"פ וענין שני שעירים, ונראה עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה החילוק שבין ויקרא, לויקר, דלשון ויקר הוא שהדיבור בא אליו באותו מקום שהוא ולא נתעלה מאומה, אבל ויקרא שהוא שיקרב הלום לקראת הדיבור ונתעלה מעלה ממהותו הראשונה, וכענין הזה יש לומר בקריאת יעקב את בניו והעלה אותם וקישר אותם בשורש נשמתם ומשם בא להם הברכה לכל איש ואיש כפי מה שהוא ששורש נשמתו השפיע בו מה שמגיע ושייך לו, והוא כענין יוהכ"פ דכתיב לפני ה' תטהרו, היינו שכל נשמה חוזרת לבית אבי' ונקשרת בשורשה, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי הטומאה אינה יכולה להתדבק למי המקוה כדכתיב מעין ובור מקוה מים יהי' טהור, וע"כ בהשקת המים שהמים נדבקו להמקוה בהכרח פרחה טומאתם מהם, כן הנפש בהתדבק בשורשה והשורש הוא טהור, כבסוף פ"ק דקידושין למה הצדיקים דומין בעוה"ז לאילן שהוא עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, וע"כ בהדבק בשורשו פרחה הטומאה והעונות מהנפש ההוא, וזהו לפני ה' תטהרו, וזהו השני שעירים שהעמיד אותם לפני ה' והשעיר שניתן עליו העונות נשתלח לעזאזל דוגמת התקרבת הנפש כנ"ל, שחלק הטוב נדבק וחלק הרע נדחה, כן הוא בדוגמא שני השעירים, וזה עצמו הי' הענין בקריאת יעקב לבניו וקשר נשמתם בשורשם ובהכרח נפרד מהם חלק שאינו ראוי להתברך, וזה שאיתא במד"ר האספו הטהרו האיך מה דאת אמר ויטהרו הלשכות ובמדר"ת הגירסא אחר תאסף וטהרתם הוא כעין הטהרה ביוהכ"פ, וע"י כן חל הברכה על חלק הראוי לברכה כל איש ואיש לפי"מ שהוא היינו לפי"מ ששייך לו, עוד שם במד"ר ורבנן אמרו צוה אותם על המחלוקות אמר להון תהון כולכם אסיפה אחת וכו' והיינו כנ"ל, כי באמת כל שורשי הנפשות אחד הם ואין ראוי כלל להם להיות מחליקות ביניהם, וכל המחלוקות ופירוד הדיעות והלבבות בא רק מחמת רחקם מהשורש, וע"כ באשר קשרם בשורש נשמתם זה עצמו מסלק המחלוקות וצוה אותם שיאחזו במדה זו ולא ירפנה:

כ״חוכעין זה הוא בכל שבת שהוא מלשון שב שהנשמות שבין למקורם ושואב חיים וברכה דמיני' שיתא יומין מתברכין והוא זמן תשובה, וכל השומר שבת כהלכתה אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, והכל כנ"ל שבאשר הנשמה שבה למקורה הוא כעין השקה ופרחה טומאתה ממנה וחלק הטוב נדבק ומקבל הברכה כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו כמו ברכת יעקב וכמו ששם צוה אותם על המחלוקות כן שבת הוא רזא דאחד והכל ענין אחד:

כ״טבסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, פירש"י בסודם על מעשה זמרי, בקהלם על מעשה קרח, כי באפם הרגו איש זה שכם, וברצונם עקרו שור זה יוסף, עיי"ש, ויש להבין דהלשון כי משמע שהוא נתינת טעם, ואלמלא מעשה שכם ומכירת יוסף הי' מרוצה לבוא בסוד מעשה זמרי ולהקהל במעשה קרח, אתמהה:

ל׳וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כי נראה בגמרא שזמרי נמי כוונתו הי' לשם שמים שהרי בגמרא איתא זימרי זינה ונפל על ידו כמה אלפים מישראל תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים ומדהשוו אהדדי שמ"מ שגם זמרי הי' כוונתו לשם שמים אלא שנדבק בו היצה"ר ונתקלקל, וזה הי' לו מפאת מעשה שכם, שעשו באפם, וכל כעס הוא מסטרא דשמאלא מקום שיש אחיזה להסט"א, וכן מעשה קרח שחשב להיות כהן ולוי יחדיו מחמת שחשב עצמו כמשה שהי' כהן ולוי, והטעם מחמת שהגיע למדת הרצון שנעלה מכל חלוקי המדות, אבל באשר ברצונם עקרו שור פגמו במדת הרצון עכת"ד, ויש להוסיף בזה ולבאר הדברים באופן אחר קצת עפי"מ שכתבנו במק"א שנראה מהזוה"ק שהי' במעשה זמרי ענין כישוף דעטרו לה בחרשין לאיתפס רישא דלהון, וזה שאמרה איני נשמעת אלא למשה רבך, וזמרי נלכד ברשת הכשפים עפי"מ שאמרו ז"ל למה נקרא כשפים שמכחישין פמליא של מעלה והוא כעין רוח רעה שהזכירו חכז"ל שמעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו והי' מוכרח במעשיו ר"ל והעונש הי' מגיע לו בשביל שהוא חייב בדבר שהביא את עצמו לידי האונס, כי אין הכישוף שולט אלא במי שהוא יש בעיני עצמו, אבל מי שהוא בבחי' זו שרואה בעיניו שהכל אפס ואין, ואין עוד מלבדו, אין כשפים שולטין בו כלל, והארכנו בזה מילתא בטעמא ופרשנו דברי הש"ס פ"ק דחולין, והיינו משום דזמרי הי' יש בעיני עצמו והראי' שאמר לה אני גדול ממשה או כפי חלופי גרסאות שם, ע"כ שלט בו הכישוף:

ל״אוהנה בהא דיעק"א ע"ה הקפיד על שמעון ולוי, במעשה שכם שאמר לה עכרתם אותי, הכל תמהו שהרי נראה שבעצתו ובפניו אמרו להם להמול, והרמב"ן תירץ שהכוונה הי' ליקח את דינה מבית שכם ולילך ולא להרוג אותם, ועדיין אינו מיושב כ"כ דלמה זה שלשת ימים משעה שנמולו לא הוציאו את דינה, יעקב ויתר השבטים, ועד מתי הוחילו עוד, וכמו שהי' העת היותם כואבים להרוג אותם הי' בודאי שעה זו נח להוציאה, ומה זה שתיקה, אך יש לומר שכוונת יעקב ויתר השבטים הי' עפ"י מאמר חכז"ל כל השקפה לרעה חוץ ממתנות עניים שמהפך לרחמים, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי עולם הזה הגשמי אינו יכול לסבול רוחניות וכמו שאמרה אשתו של מנוח מות נמית כי אלקים ראינו, וע"כ כל השקפה הוא מחבר רוחניות לעוה"ז הגשמי ע"כ מביא חורבן הגשמי, אלא שע"י מתנות עניים שמתחבר לעני שהוא דכא ושפל רוח, ובאמצעות העני יכול לקבל רוחניות בשביל שנאמר אני את דכא, ודפח"ח, ומעתה נאמר דכוונת יעקב והשבטים הי' שיקבלו עליהם ברית מילה שהוא דבר גבוה מעולם הטבע וניתן לשמונה שהוא למעלה מהטבע והוא אות ברית בין השי"ת וישראל, ואם הם מתגיירים באמת ובלב תמים יהיו באמת ראויין לקבלת ברית כמו כל גר שמאחר שנתן דעתו להתגייר נעשה באמת ראוי לקבלת הרוחנית, ויש לומר עוד דגר שנתן דעתו להתגייר ולהטפל לכלל ישראל הרי הוא שפל רוח ודכא וכבש"ם יבמות אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלים אותו, ומאחר שנעשה דכא ושפל רוח שוב הוא יכול לקבל רוחניות כנ"ל ע"י מתנות עניים, ויהי' גרים בכלל אנשי בית אברהם, אבל אם דבר בליעל יצוק בהם ואינם מתגיירים רק עבור תועלת גשמי וכמו שאמרו מקניהם ובהמתם וכל קנינם הלוא לנו הם, אז בודאי יהפך להם הברית לרועץ ומזה עצמו יבוא להם החורבן כענין מאמר מנוח מות נמות כי אלקים ראינו וכמו השקפה לרעה כנ"ל, וע"כ היתה זה לבחינה טובה, ועצה עמוקה ראוי' ליעקב ובניו, אבל שמעון ולוי לא הי' יכולין להתאפק ולהמתין שימוכו מעצמם כי בודאי ידעו ברוה"ק מאמרם מקניהם וכו' ולא הי' להם עוד תקוה טובה, אבל ארך להם השעה ולא יכלו להמתין כרגע עוד כי היטב חרה להם כאמרם הכזונה יעשה את אחותינו ועל כן מהרו ושפכו דמם כמים, וזה הוא שכעס עליהם הזקן מדוע לא שמו מעצור לרוחם, והם השיבוהו כי לא יכלו להתאפק מחמת כעסם על עושי עולה והכזונה יעשה וכו', ומ"מ מובן שבודאי צדק יעקב אע"ה בטענותו עמהם והכעס הי' במקום שאין ראוי להכעיס רק להיות מתון, ושפל רוח יתמוך כבוד:

ל״בוהנה איתא בספרים שכעס וגיאות בני בקתא חדא נינהו שכעס הוא ענף מגיאות, ומעתה יובן הכתוב, כי שפיר הוא נתינת טעם על מעשה זמרי, דהנה כבר כתבנו דלש"ש נתכוון והיינו דתחילת הכוונה הי' לא להתחבר בה ח"ו, אלא כעין פנחס וכלב שבאו בית רחב הזונה שהי' טמאת ה' רבת המהומה וכל האומר רחב רחב מיד נקרי, וכתבו המקובלים שהיתה לילית הרשעה, אך בבואם בביתה בקדושה יתירה שבהם נמתקה וגיירה ונסבה יהושע, כ"כ הי' חפץ זמרי נעשות שהרי באמת אחר כמה דורות נתקנה ונסבה רע"ק, אבל מאחר שהי' טמן בקרב לב זמרי מעט התנשאות מירושת אבות ממעשה שכם כנ"ל נתפס ברשת הכישוף כנ"ל עד שטמא עצמו בה ונהרג, אבל אלמלא מעשה שכם הי' סוד של זמרי עולה כהוגן והי' נעשה תיקון גדול ובודאי כחו של יעקב הי' נמי מסייע להם, ולא בא ח"ו לידי טומאה רק נתקנה כעין רחב כנ"ל:

ל״גומעתה נבוא בביאור דהא דבקהלם זה מעשה קרח, והטעם שברצונם עקרו שור שפגמו במדת הרצון כנ"ל והיינו כי במכירת יוסף לא הי' ח"ו שום כעס אלא רצון כן אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, והדבר צריך ביאור מה ענין רצון להמכירה, אבל הפירוש הוא דהם חשבו את יוסף לרודף שלהם ובשבילו ידחו הם מלהיות בעלי ברית להשי"ת, אך הם ברצונם בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם לאלקית הרצון הזה עבר כל חוק וגבול וקיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד שפירשו ז"ל מלשון שוגה ומשגה וע"כ לא ראו נכוחו ועיוו עליו את הדין לדונו במיתה או למוכרו, וזהו הפי' וברצונם עקרו שור, היינו שמחמת רב רצונם שעבר כל חוק וגבול ולא שמו חוק וגבול ורסן להרצון לבל יתפשט יתר מכפי המדה ולא יהי' כענין כי השוחד יעור, בזה רצו לעקור את יוסף שנקרא שור:

ל״דומעין זה הי' חטא קרח שהוא לא רצה בגשמיות ופחיתות החומר ולא בכבוד המדומה כי הי' איש גדול וקדוש ובעל רוה"ק וראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכל אלה בלתי אפשר שיהי' באיש חומד לכבוד המדומה, אלא רצונו הי' מאד בכל לבבו ובכל נפשו וכל מאודו להיות כהן לשרת לפני ה' וכעין מים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, והרצון הזה אין רע ח"ו, ובזוה"ק (סט.) בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון בגין דסלקין בתואובתא למחמי מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל [נ"א ולא יהבו לי' רשותא] שבחא איהו דילי' וכלא משבחין לי', עכ"ל, ובזוה"ק (י"ז.) משמע דמחלוקת קרח על משה הי' ראוי להיות כעין מים התחתונים, והיינו כנ"ל, אך הי' צריך לעשות לו רסן וגבול להרצון לבל יצא ויתפשט חוץ לגבול והי' צריך לקבל דברי משה כמ"ש הזוה"ק שם אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא ושמאלא אשתדל לאסמכא בינייהו ולא בעי שמאלא וכו' כי הרצון דחקו וכל זה בא לו נמי מירושת אבותיו במכירת יוסף כנ"ל, ואלמלא זה שברצונם עקרו שור אלא ששמו מעצור לרצונם הי' קהלת קרח נמי עלה כהוגן ושבחא דילי' כנ"ל, וזהו באופן אחר מכפי אמרי קודש כ"ק אבי אדומו"ר הנ"ל:

ל״הוילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים, ופירש"י גם אחיו נוסף על השליחות, ויש להבין מדוע לא המתינו עוד שיחזרו השלוחים וישמעו מענה יוסף, ויש לפרש שעיקר פחדתם הי' מפאת שהרגישו הגלות כאמרם ז"ל כיון שנפטר יעקב אבינו נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, ומדת הדין הי' מתוחה כנגדן, וידוע שכל הצרות שבאים על האדם רח"ל הכל הוא להסיר ממנו גסות הרוח ולעשותו נכנע, ובתרגום איכה ג' ל"ג כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, ארום מן בגלל דלא עני גבר ית נפשי' ואעדי זחיחה מלבי' בגין כן גרים לאסתקפא תבירא בבני אנשא, ע"כ נטלו עצה בלבם מאחר דכל הגלות הוא שמתבקש מהם שיכנעו לבבם, ע"כ יותר טוב שיכנעו תחת יוסף ולא יצטרכו להיות נכנעים להמצרים, וכעין שבמדרש פ' ס' עבד משכיל זה אליעזר ומה השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו וכו' מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, ואולי חשבו שגם מה שיוסף רחקם זה נמי הוא פרי הגלות, ובהכנעם תחתיו ולא יצטרכו לקבל הכנעה אחרת שוב יתן ה' בלב יוסף שלא ירחקם עוד וימצאו ממנו מענה טובה, ע"כ לא המתינו על המענה כי חשבו שע"י הכנעם תחתיו יענה שוב להם בלשון אחרת, וזה לימוד גדול לכל איש להכנע תחת רצון השי"ת, ובזה יסיר מעליו כל הצרות וכל הפרעניות ולא יצטרך להכנעה אחרת, והנה קרבו ימי השובבי"ם ימי התיקון על פגם הברית ישים האדם הדברים אל לבו וטובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, וגם על דרך רמז שובבי"ם הוא מלשון שבירה, היינו להיות לבו נשבר בקרבו, מלשון כי שובבים יהי' עגל שומרון וזה יותר טוב מכל תעניות ימי השובבים ויהי רחום יכפר עון:

ל״ושנת תרע"ג.

ל״זויהי יעקב בארץ מצרים וגו' במדרש למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות שבתורה אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל, ורש"י הוסיף לאמר נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ויש לדקדק בכוונת רש"י בהוספה זו גם בכפל לשון עיניהם ולבם, גם יש לדקדק למה פרט הכתוב לומר בארץ מצרים הלא כבר מבואר שבארץ מצרים הי', גם בלשון ויחי יש לדקדק כי אחר שפרט ובא להודיענו המקום הי' לכאורה יותר מדוקדק לשון ויהי:

ל״חונראה דהנה במדרש פרשה צ"ח ושמעו אל ישראל אביכם ר' פינחס אמר אל הוא ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות, והמפרשים נדחקו בזה, גם יש להבין מה ענין זה אצל הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, וכי אם אינו בורא עולמות אינו ראוי שישמעו לו ח"ו, ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק (ד:) ר' שמעון פתח ואשים דברי בפיך כמה אית לי' לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא וליליא בגין דקב"ה ציית לקלהון דאינון דמשתדלון באורייתא ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההיא דאשתדל באורייתא עבד רקיעא חדא וכו' ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין והוא קרי לון שמים חדשים מחודשים סתימין דרזין דחכמתא עלאה, וכל אינון שאר מילין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קב"ה וסלקין ואתעבידו ארצות החיים עכ"ל הצריך לענינינו, ויש לומר דזה כוונת המדרש בורא עולמות היינו מחידושין ורזין דאורייתא דאתעבידו מנהון שמים וארץ חדשים:

ל״טאך יש להבין מה רבותא דיעקב דמדה זו נוהגת בכל בר נש דאשתדל באורייתא, ונראה לומר דהנה הזוה"ק מביא פסוק ואשים דברי בפיך וגו' ע"כ יש לומר דזה נוהג רק אחר מתן תורה שנמסר הכל ביד ישראל וכל העולמות מתנהגין עפ"י מעשה התחתונים, הן לשבט והן לחסד, אבל קודם מתן תורה שעדיין זן הקב"ה את העולם בחסדו כבש"ס פסחים (קי"ח.) יכול להיות שלא נמסר ענין זה לתחתונים אף שהי' יודעין ולומדין תורה לא אתעביד מחידושין ורזין דלהון שמים וארץ חדשים והרי אמרו ז"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מה גם לדבר גדול כזה שיהא נמסר ביד בו"ד, אין לנו אלא אחר שנתקיים בישראל הקרא ואשים דברי בפיך, שלפי פי זוה"ק שמפרש הכתוב על ענין זה יוצדק לשון זה על מתן תורה כענין שכתוב בישעי' ס"ג י"א, איה השם בקרבו את רוח קדשו שפורש"י ולמדני חקים ומשפטים, אבל קודם מ"ת אף שהיו נביאים לא מצינו בהם לשון זה:

מ׳אך יש לומר אעפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאבות נקראים שרשי התורה, ע"כ ת"ד הצריך לענינינו, ויש לומר שכך הי' הסדר של השתלשלות התורה לזה העולם, בראשונה האבות הי' שרשים ואח"כ י"ב שבטים עם יעק"א הי' י"ג כמספר אחד, א' רומז ליעקב, ח' בני הגבירות, ד' בני השפחות, או בחשבן וא"ו והאלף שרומז ליעקב באמצע, והוא מספר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן מקביל לי"ג מדות של רחמים, ואח"כ כשנעשו שבעים נפש הם מספר שבעים פנים לתורה, והם כנגד שבעים מלאכים הסובבים את הכסא שמהם נשתלשלו שבעים שרי אומות, ואח"כ ששים רבוא כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה, שאז נתנה התורה בפועל נכתבת על קלף גשמי והקדושה שורה על הגשם, ולפי"ז יש לומר דאחר שנשלם השבעים נפש כנגד שבעים פנים לתורה אף שלא נתנה התורה בפועל בששים רבוא אותיות, מ"מ השבעים פנים לתורה הי' יכול להיות בעולם, והם החידושין ורזין דאורייתא:

מ״אוהנה במדרש הובא בפיוט יום שני של שבועות שהתורה קותה לאיש שתנתן לו, והראה לה הקב"ה את אדה"ר וכשראתה זר מעשהו מיאנה בו ובמדרש, שאמרה גנב הוא, על נח אמרה שיכור הוא באברהם מיאנה מפני שאמר במה אדע, ביצחק מפני שאהב את עשו, כשראתה את יעקב חשקה בו, אבל לא שקט ולא הפנה שכל ימיו הי' בצרה, כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, וממוצא הדבר שבי"ז שנה שהי' במצרים שהי' ברום השלוה, כמ"ש בזוה"ק בתר דנחית למצרים איקרי ויחי חמא לברי' מלכא חמא לכל בנוי זכאין צדיקים וכולהו בתענוגא ותפנוקי עלמא והוא יתיב ביניהון כחמרא טב דיתיב על דורדיי' כדין איקרי ויחי, לא הי' מניעה מצדו שתנתן לו התורה, אלא שעדיין לא נשלם הס' רבוא מצורפין ומזוקקין בכור הברזל במצרים שתנתן התורה בפועל בס' רבוא אותיות כנ"ל, ומ"מ בפנימיות שפיר יש לומר שזכה בה יעקב כשבא למצרים ונשלם השבעים נפש ברגע בואם שמה, עד שבחידושין וברזין דאורייתא דילי' אתעביד שמים וארץ חדשים:

מ״בוהנה לעומת שמים וארץ הוא באדם מוח ולב וכבר דברנו מזה, וע"כ יעק"א במצרים בשמים וארץ דאתעבידו מרזין וחידושין דאורייתא האיר למיח ולב של ישראל שהיו אז, והניח גם הארה לזרעו אחריו, כי השמים וארץ עומדים, והוא שעמד להם שלא נטמעו בין המצרים, וכבר אמרנו שגלות מצרים הי' כפול גם ברוחניות היינו שמצרים הי' מליאה גלולים וכישוף, וגם ערות מצרים בשר חמורים בשרם, והי' טומאת מצרים מושך מצד אחד לטנופת ע"ז, ומצד השני הי' מושך לתאוה וערוה, והי' המירוק לשני מיני עבירות אלו, חטא דור המבול שהי' חטא התאוה, וחטא דור הפלגה, שהי' ע"ז, זה בלב וזה במוח ושכל, אבל ההארה שהי' להם מיעקב אבינו באמצעות שמים וארץ חדשים שהם מוח ולב, זה שעמד להם שלא נמשכו אחר טומאת מצרים שהי' במוח ולב, אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שהתאוה מתיחסת ללב, וע"ז מתיחסת לעינים שהם במוח, וכמ"ש ביחזקאל ועיניו לא נשא אל גלולי וגו', הרי שע"ז מתיחסת לעינים או שיש לומר להיפוך כמו שדרשו ז"ל אחרי לבבכם זה מינות ואחרי עיניכם זה זנות, יהי' איך שיהי', שני מיני חטאים אלה מתיחסים לשני אלה המוח והלב:

מ״גולפי האמור יתבארו דברי המדרש הקבצו ושמעו וגו' דהנה קיבוץ מתיחס לטהרת הלב כי להיות קיבוץ אנשים כאיש אחד בלב אחד לא יתכן אלא לבבות טהורים ומשתוקקים לתכלית אחד נרצה היא עבודת השי"ת, כי בעוד הלבבות משתוקקים לטנופת המחשבות, אין השתוקקות כולם לדבר אחד, אלא איש איש למלאות חומרו לבד, ושמיעה מתיחסת לטהרת המחשבה לקבל מה שראוי לקבל, וע"כ יעקב בצוואתו לבניו על חיזוק שלא יטמעו בגלות בהיותם לבדם בלעדו, אמר להם הקבצו ושמעו שזירז אותם על טהרת המוח והלב, ואל ירך לבבכם כי אל הוא ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות, והם שמים חדשים וארץ חדשה שהם עומדים ומשפיעים בכם תוספות כח במוח ולב, וע"כ אל ירך לבבכם, ואל יפחדו ממה שיסתלק מהם והם נשארים לבדם בלי משען כי באמצעות השמים וארץ שברא ברזין וחידושין דאורייתא דילי' עוד ישפיע עליהם חיזוק למוח ולב ואל תיראו, כי מסור בידכם שלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם:

מ״דומעתה מבואר מה שכתוב לשון ויחי ולא ויהי ופרט בארץ מצרים להורות בזה שיעקב המשיך חיות חדש בלב ישראל והאיר את עיניהם ע"י רזין וחידושין דאורייתא נגד טומאת מצרים כנ"ל, ודווקא בארץ מצרים אחרי שנשלם השבעים נפש ולא מקדמת דנא, ויובן מה שהוסיף רש"י שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, כי כבר אמרנו שאיננו מדבר משעבוד הגשמי אלא משעבוד הרוחני שהרי כל זמן שאחד מן השבטים קיים או אפי' אחד מע' נפש לא הי' שעבוד בפועל, אלא קאי על שעבוד הרוחני, היינו שטומאת מצרים מושכם לשני מיני חטאים כנ"ל, ונסתם עיניהם ולבם כנ"ל:

מ״הולפי האמור יש לפרש מה שאיתא עוד במדרש בטעם פרשה זו סתומה מפני שנסתם ממנו כל צרות שבעולם, היינו שכבר אמרנו בשם הפייטן שהתורה מיאנה בו מפני שלא שקט ולא הפנה, וע"כ במצרים שהי' שקט ושלוה זכה בפנימית התורה ועי"כ ברזין וחידושין דילי' אתעביד שמים וארץ חדשים כנ"ל, ע"כ הוא הקדמה טובה ללשון ויחי יעקב בארץ מצרים שבשביל שנסתם ממנו כנ"ל זכה לויחי וגו':

מ״ווהנה שמים וארץ כנ"ל מאירים לנו עוד בגלותינו זה ואף שבטל יצרא דע"ז מ"מ העדר טהרת המחשבה מה גם בעמדנו בתפילה לפני השי"ת והמחשבות טורדות, היא שיריים מטומאת קליפת ע"ז שהגלות מושך לזה ועדיין צריכין אנו חיזוק לקיים ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ויש לנו עוד סיוע משמים וארץ של יעק"א ע"ה ג"כ מצורף מכל הנעשה מאז ועד עתה, ועוד יש לומר ששבת היא נחלת יעקב ויש בה הארה מיעקב עצמו הוא נותן חיזוק למוח ולב ישראל לקיים ולא תתורו וגו', וזה זכור ושמור שזה במוח וזה בלב, וע"כ הזמן מסוגל ביותר לתשובה ולקבל עליו מחדש טהרת המוח והלב לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם:

מ״זוהנה מקום אתי להגיד את אשר נראה לי מדברי הזוה"ק הנ"ל שכמו שבחידושין וברזין דאורייתא אתעביד מנהון שמים חדשים שהם דוגמת המוח כנ"ל כן בלימוד רזי תורה אם הוא ראוי לכך נטהר המוח מהרהורין בישין ומבלבול הדעת [אבל ידוע שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק היינו כל עוד שאין פיו ולבו שוים להתקדש מתאוות המטנפות את הנפש, ואם לא ח"ו נהפך הדבר לקלקול המוח והדעת כך קבלתי] וכמו שבחידושין בתורה הנגלית אתעביד מנהון ארץ חדשה שהיא דוגמת הלב, כן בלימוד ויגיעת בשר בלימוד הלכה מה גם בחידושין נכונים נטהר הלב מטנופת התאוות:

מ״חויהי ימי יעקב שני חייו וגו' יש לדקדק שהי' צריך לכתוב ויהיו, ונראה שבא לרמז שהי' כל ימיו בחד קטורא כמו שאמר רשב"י בזוה"ק ח"ג (רפ"ח.) כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטורא אתקטרנא בי' בקב"ה, והיינו דאף שמשונה הי' תולדות ימיו כמו שאמר לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, והי' סבור שירש ח"ו גיהנם, ואמר נסתרה דרכי מה' היינו שחשב שגרם חטאו עד שהשי"ת הסתיר פניו ממנו והוא מעותד להיות מטרה לחצי הזמן, ולעומת זה אח"כ במצרים שהי' ברום המעלה והצלחה, מ"מ לענין עבדות השי"ת הי' כל הזמן בהשואה אחת לטובה וכאלו הי' הכל יום אחד ע"כ נאמר ויהי לשון יחיד, וכעין שאמרו ז"ל כיון דלא מיפסקי לילות מימים כחד יומא אריכתא דמיא, ובענינינו לילות הם זמן החושך והצרות שהצלחה פנתה עורף, לא איפסקי מימים היינו שלא הפסיק מעבודתו אף בימי החושך והצרות האלה, א"כ הכל כחד יומא אריכא, ויובן זה עפ"י מה ששמעתי שאמר המגיד הקדוש הרבי ר' בער שאפי' ח"ו אם הי' מזדמן לפניו עבירה גדולה לא הי' נגרע מעבודתו דבר, כי איננו עובד עבור עצמו רק להשי"ת, ואחת הוא לו אם ירש ג"ע או גיהנם, עבודת השי"ת אינה נתלה בזה, והסברתי עפ"י משל לעבד שהוא משועבד לעשות עבודת רבו, וחטא לרבו עד שחושב לקבל עונש מרבו, האם בשביל זה נפטר מעבודת רבו אדרבה אז צריך לדקדק יותר בעבודתו שבאשר איננו כ"כ נרצה קילקול קטן לגדול יחשב, ובאמת שזה תכלית הקדושה, שאפי' מה שהוא מתקדש בעבודתו להשי"ת איננו זוכר את עצמו כלל והוא נבדל מכל עניני עצמו אפי' מהיות קדוש, וזהו והקדישו את קדוש יעקב, שיעקב הי' תכלית הקדוש שהוא נבדל, ע"כ מיחד השי"ת קדושתו עליו, ויש לומר שבשבת יש הארה מענין זה לכל איש ישראל כל אחד לפי ערכו, וע"כ נקרא עתיקא קדישא כי עתיקא מלשון ויעתק משם, היינו שנעתק אפי' מקדושה והוא קדושה על קדושה ודו"ק:

מ״טבמדרש וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי, ידעתי מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר מה דברים שלא נתגלה לך נתגלה לי דברים שנתגלה לך על אחת כמה וכמה, ויש להתבונן מה ענין היקש ידיעות אלו כאלו זה תלוי בזה ולמה, ועוד שנראה שיוסף לא ידע מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר הלא מעשה ראובן ובלהה מוקדם הרבה למכירת יוסף, ובעת המכירה הי' ראובן עסוק בשקו ובתעניתו על מעשה בלהה, ובמדרש פרשה פ"ד אמר ראובן וכו' אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי שנאמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואיני מצילו, וגם מעשה יהודה ותמר אף שהי' אחר המכירה מפורש בתנחומא פ' ויגש שאמר יוסף ליהודה נורא דתמר כלתך אני מטפי, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מנשה ואפרים, דהנה שם מנשה הוא כי נשני אלקים וגו', ובמדרש פ' ע"ט יעקב בא שלם בתלמודו מבית לבן אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני וגו' וא"כ היתכן שנתן יוסף שבח להשי"ת על אשר שכח תלמודו, אבל הפי' שנתן שבח על אשר הי' לו כח עצמיי, ולא הי' נקרא ת"ח אלא חכם, ולא הי' צריך למה שהי' לו מבית אביו, וזה הכח נתן למנשה ויצא ממנו גדעון שנאמר בו לך בכחך זה בכחך דווקא, אבל יהושע שבא מאפרים הי' פני יהושע כפני לבנה דלית לה נהורא מגרמה כלום אלא מה שקיבל ממשה, וליוסף נדמה לו מעלת מנשה יותר, אבל יעקב אמר שמעלת יהושע יותר שיש בו בחי' ביטול עצמית שלו אל רבו והו"ל כמו רבו, וע"כ עמדה לו חמה כמו למשה וזה וזרעו יהי' מלוא הגוים, ודפח"ח, ויש לבאר הדברים דודא מעלת איש שיש לו מעצמו יותר גדול ממעלת המקבל מזולתו שזה בחי' דוכרא וזה בחי' נוקבא, ובש"ס אל ההרים לא אכל שלא בא בזכות אבות, אבל מעלת יהושע הי' שעם כל גדולתו ומעלתו שהי' לו מחמת עצמו ונקרא בן נון כמ"ש הרמב"ן פ' תשא כלומר הנבון כי אין נבון וחכם כמוהו, ויהושע בן נון היינו שבינה הולידו, והוא השפיל עצמו להיות משרת פשוט למשה להיות מסדר את הספסלין כמו שספרו ז"ל, ביטול מאיש כזה מובן שהוא מעלה גדולה עד מאד שבכלל מעלתו הוא מעלת גדעון שהוא מעלת עצמיי, שגם הוא הי' לו מעלת עצמיי ואעפי"כ ביטל את עצמיותו לפני רבו, וע"כ יעקב ויוסף לא פליגי בסברא איזה מעלה גדולה, אלא שיוסף ראה רק בשטחיות הענין שזה הולך בכח עצמיי וזה בכח רבו ולמראה עיניו שפט שזה גדול מזה, אבל יעקב הסתכל יותר בעומק וראה שזה שהולך בכח רבו איננו הוא מפאת שאין לו כח עצמיי אלא שיש לו והוא מבטל עצמיותו לרבו:

נ׳ולפי"ז יובן דברי המדרש ידעתי בני ידעתי, דהנה כתיב וילך ראובן וישכב וגו' וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, וברש"י ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים וכולם צדיקים שלא חטא ראובן, ונראה לפרש וישמע ישראל היינו שהבין כי שמיעה הוא לשון הבנה כלומר שהבין שאין כאן חטא ואינו נדחה מכלל שנים עשר שבטים, אף שבשטחיות הענין הי' נראה חטא, אבל לפי הבנה בעומק הדברים אין כאן חטא כלל, וכבר דברו מזה המפורשים, ויש עוד לומר שכל דברי חכמים קיימים וזה שאמר שהי' חטא וזה שאמר שלא הי' חטא שניהם לדבר אחד נתכוונו, שאף שבלבל את היצועין כפשטות הענין מ"מ לא ממנו הי' זה אלא הי' אנוס בדבר בכח עליון שהי' מכריחו בזה למען תחזור הבכורה ליוסף כי מחשבתו הי' ברחל כבזוה"ק, וכן מצאתי בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל בפרשת ויחי מפורש כמו שכתבתי, יהי' איך שיהי' שטחיות הענין הי' נראה חטא ובפנימיות לא הי' חטא, וכן ביהודה ותמר שהי' נראה לחטא אבל באמת לא ממנו הי' זה אלא רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה כבמדרש, והנה זה הי' סוד זתום וחתום, ובכתבי האר"י ז"ל כי נשמות הגדולים מאד אינם יכולין לצאת מתחת הסט"א אלא כשנראה להם שיש עבירה בדבר, וא"כ הי' צריך שיהי' זה הדבר בסוד כמוס, וע"כ אמר לו יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי דאלו הוה ידע שלא ממנו הי' זה לא יתכן להזכירו, וגם בראובן בודאי לא הוה ידע דאלו הי' הדבר מפורסם לא הי' יתכן ליקח הבכורה ממנו בשביל זה, וזה שאמר לו יעקב מה דברים שלא נתגלו לך היינו מעשה ראובן ובלהה יהודה ותמר שאתה היית סבור לפי שטחיות המעשה שהי' בכאן חטא ולא נתגלה לך הדבר בעומק ובפנימיות נתגלה לי, דברים שנתגלה לך היינו ענין יהושע וגדעון שאתה רואה למרחוק מי המה אלה עאכו"כ שהנני יודע אבל אני יודע בפנימיות יותר כנ"ל:

נ״אבמדרש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו אמר ר' עזרי' בשעה שברך יעקב אבינו את יוסף יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מאן דקיימין קיימין אמר להם יעקב אבינו יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי', ויש לתמוה ח"ו לומר שהשבטים חשדו את יעקב קודם פטירתו שנוהג כמנהג העולם להטות רצונם עם מי שהשעה עומדת לו, ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש פ' ס"א משל למלך שהי' לו פרדס מסרו לאריס והי' בו שתי אילנות כרוכים זה לזה בכרך אחד אחד של סם חיים ואחד של סם מות, אמר אותו אריס אם משקה אני זה של סם חיים זה של סם מות שותה עמו וכו', כמשל הזה יש לומר באדם עצמו שהוא מורכב מטוב ורע שהרע הוא עמו מתולדתו, מה גם תוספות רע שנשתאב בקרבו ע"י מעשים בלתי ראוים, זה מונע ממנו הברכה כי ברכה היא לשון תוספות כמו שפי' הא"ע וכמו שאמרו ז"ל על נהר שנתגדל מימיו שמימיו מתברכין נהרא מכיפי' מבריך, וע"כ ברכה איננו חל רק דבר שהוא בנמצא ולא באתר רקניא כמ"ש בזוה"ק, כי באם אין כאן שורש דבר לא שייך לומר תוספות, ואם ינתן בו תוספות כח כמו שיתגדל ויתוסף חלק הטוב יתרבה ויתוסף נמי חלק הרע, ולא אהני לי' כלום, ועוד אם רבו רע יהי' התוספות שישיג חלק הרע יותר מאשר ישיג חלק הטוב ויהי' כעין שאמר הכתוב יש עושר שמור לבעליו לרעתו, וכמ"ש וישמן ישרון ויבעט, והטעם מפני שחלק הרע שבו נתרבה ונתוסף ביותר:

נ״בוע"כ השבטים שראו את יוסף יצא ופניו מצהילות מהברכות וידעו ביעקב שבודאי לא הי' מברך אם הי' חשש שיתגדל גם חלק הרע, וחשבו שבודאי כח המלוכה שבו מסייע, היינו שכמו שבכלל שמצות מלך הוא שיהא אימתו עליך, והטעם יש לומר כמו שאמר לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקני זצלה"ה מקאצק שפשוטי העם יכולין לפגום במחשבתם את הצדיק ח"ו, והוא זצללה"ה אמר שחכמינו ז"ל תקנו זה במה שאמרו מורא רבך כמורא שמים שמחמת היראה הם נבדלין ממנו ועומדים מרחוק, עכת"ד, כ"כ נאמר במלך שלבו לב כל העם, שכמו שהלב מרגיש כאב כל אברים וכמ"ש הזוה"ק פ' פינחס והכוזרי, כן כל מחשבות שלא טובים ודברים מכוערים פוגמים את המלך ולזה באה המצוה שתהא אימתו עליך, ובזה יהי' תיקון מעט, והנה כמו שבכלל כן הוא בפרט באותו אדם עצמו שאם חלק הטוב שבו מבהיק ממנו זיו ופחד שוב אין חלק הרע שבו מקבל חלק בהברכה, והנה השבטים ידעו שפיר מעלת יוסף שמשלו נתנו לו וזכה למלוכה בשביל צדקתו, והי' המלוכה שלו כעין מלך ישראל וזיו ופחד שהבהיק ממנו כמו שהועיל שכל העולם לא יכלו לפגמו הועיל ג"כ שחלק הרע שבו בעצמו לא יקבל חלק מהברכה ע"כ הי' יכול יעקב לברכהו, וזה הפי' שאמרו השבטים דין כל עמא עם קיימא היינו כמו שכל העם עם קיימא בשביל שהוא מלך אינם יכולין לפוגמו כנ"ל, ולפי"ז התיאשו השבטים מלהתברך מפני שאין להם זה המעלה:

נ״גאך יעקב השיב להם יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו שמפאת יראת ה' שבאדם והוא עומד מרחוק מלעשות דבר פן לא יהי' לרצון לפני השי"ת כמ"ש הרבינו יונה שזה עיקר היראה פן יעבור ח"ו על רצון השי"ת, לעומת זה הכחות הרעות שבו עומדים ממנו מנגד מלקבל חלק בהברכה, וזה יראו את ה' קדושיו היינו עליכם להיות יראי ה' ואז לא יהי' לכם מחסור כי מחסור הוא שם חלק רע שנקרא מחסור, ובודאי אין להמחסור שום אחיזה וחלק כנ"ל ואנא מספקא לכולי', ובאמת גם ברכת יוסף נמי לאו מטעם כח המלוכה שבו אלא מחמת שהוא ירא את ה' כמ"ש את האלקים אני ירא, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם אכילת קדשים בשילה בכל הרואה שאמרו בש"ס עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה יאכל בחלקו בכל הרואה, ופי' הוא זצללה"ה שכמו שהוא עמד מרחוק לבלי להתקרב לדבר שאינו ראוי, כן בכל ראות עיניו אינו יכול לקרב שום דבר חיצון שאינו ראוי, וטעם אכילת קדשום במחיצה הוא שלא ידבק בו כחות חיצוניות כידוע, וכמו שבכלל העולם כן הוא באדם עצמו:

נ״דויש לומר שזה ענין ברכת שבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ובמדרש דרשינן על שבת, ולפי דרכנו יש לומר הפי' דעצב הוא שם חלק הרע כידוע דסט"א הוא כולו עצב ויללה ולילית כשמה, אך בשבת ע"י מצות שמירת שבת שלא יבוא ח"ו לידי חילול שבת ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, בשביל זה עצמו גם כחות הרעות מתרחקין ומתטמרין בנוקבא דתהומא רבה ואין הרע מקבלת מברכת שבת כלל ע"כ הוא מקור הברכה:

נ״הראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, פחז כמים אל תותר וגו', נראה לפרש הוא דאבד כל השלשה דברים, בכורה, כהונה ומלכות ע"י הכעס, דהנה בכור כתב מהר"ל שבאשר הוא הראשית של הבנים הוה כאלו הוא סיבה לשאר האחים ואין האחים סיבה לו עכת"ד, ולפי"ז יש לומר דהבכור הוא כמו ממוצע בין האב ליתר הבנים, וכן כהונה דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ודעת הוא המחבר את השכל להמדות, וע"כ הוא מחבר את העולמות, וכן מלכות הוא הממוצע והמחבר את העם וע"כ נקרא עוצר כדכתיב זה יעצור בעמי שפירש"י שמעציר את העם שלא יתפרדו, הכלל כי אלו שלשה מעלות הם מעלות החיבור והממוצע, ויש לומר שענין מלוכה הוא חיבור בגוף, כהונה הוא חיבור בנפש, בכור הוא חיבור בשכל והבן:

נ״ווהנה כעס הוא המפריד היפוך הדעת, ובאבן עזרא פ' חקת והנה החלק חלק עיי"ש, ע"כ אבד שלשה מעלות אלו שהם מעלות החיבור, ובזה יובן דברי הש"ס יומא כל הכועס אם תכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, כי חכמה שבישראל הוא מצד חיבורו להשי"ת, וע"כ הרואה חכם מחכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, ובחכמי אומה"ע אומר ברוך שנתן מחכמתו לבו"ד, והטעם משום דכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ובמדרש פ' תשא פרשה מ"א אינו מבקש אלא מזה שבתוך פיו נטל ונתן לו מתוך פיו, הוי כי ה' יתן חכמה וכל מי שמחבבו ביותר מפיו דעת ותבונה, וע"כ בישראל אומר ברוך שחלק שהוא חלק ממה שהוא לפני השי"ת, אבל לאומה"ע הוא נתינה בעלמא ולא מחלקו, ונביא בודאי מבואר שכל ענין נביאה הוא התדבקות הנפש בשורשה, וע"כ כל הכועס שהוא היפוך הדיבוק והחיבור ע"כ מסתלק ממנו החכמה והנבואה:

נ״זובבכורה כהונה ומלכות יש לומר עוד בלשון אחר דבכל המחבר צריך שמירה יתירה שבל יתחבר דבר זר וחיצון והנה ידוע כי כעס הוא מסטרא דשמאלא ויכול להתחבר גם דבר זר ע"כ ניטל ממנו שלשה דברים אלו:

נ״חולפי האמור יובן מה שאהרן זכה בכהונה ויוסף בבכורה דוד במלכות, אהרן כתיב בי' בשלום ובמישור הלך אתי וכתב הרמב"ן שלא כעס מימיו ובפייט רחוק מעם פחז כמים, יוסף הוא צינור השפע וצינור הוא אותיות רצון היפוך הכעס והוא צדיק יסוד עולם דאחיד בשמיא וארעא, דוד מדתו היא שפלות בעיני עצמו כמ"ש אנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, ואותיותיו מורה על זה דלת בראש דלת בסוף אף לאחר ואו שהוא אות המשכת השפע כנודע, והנה שפלות בעיני עצמו הוא היפוך הכעס כי מי שהוא באמת שפל בעיניו לא יכעוס לעולם, ובש"ס פסחים כל הכועס אפי' פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו ממנה מנלן מאליאב שכעס על דוד וניטל ממנו המלוכה וניתנה לדוד, והרי זה כמבואר:

נ״טוהנה בשבת זוכין לאהבה ורצון שאז נתגלה מדת אהבה ורצון מלמעלה כמו שאנו אומרים בקידוש ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלתנו וזה מעורר מדת אהבה ורצון בלב ישראל, ובתדב"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו ורצון הוא היפוך הכעס וכתיב ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך, ובזוה"ק (מ"ח:) דריש האי קרא על שבת עיי"ש, וע"כ אז זוכין ישראל להארה משלשה אלה בכורה כהונה ומלכות מלובשים בג' סעודות שבשבת סעודתא דליליא הוא מתיחס ליצחק סעודתא דחקל תפוחין דהוא מלכות כנודע, ואז התעוררת כח מלוכה בלב כל איש מישראל להיות מלך ומושל על כל גופו, סעודתא דיממא מתיחס לאברהם וכתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם ובא התעוררת כח כהונה היינו לקרב את נפשו לאביו שבשמים כעין כהן המקריב קרבנות לכפר על הנפש, ובסעודה שלישית סעודתא דיעקב בני בכורי ישראל מתעורר כח בכורה בישראל לקשר את נשמתו בשורשה, והוא חיבור וקישור שלשה אלה, זה את הגוף וזה את הנפש וזה את השכל והם מלכות כהונה ובכורה והבן:

ס׳שנת תרע"ד

ס״אויחי יעקב ברש"י למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם, ובזוה"ק (רט"ז:) רבי יעקב אמר בשעתא דמית יעקב אסתימו עיניהם דישראל ר' יהודה אמר דכדין נחתא לגלותא ואשתעבידו בהון, ויש לדקדק מה הוסיף ר' יהודה על ר' יעקב, דבודאי שעבוד גשמי לא הי' כל זמן שאחד מן השבעים נפש קיים כמפורש בכתוב ריש שמות וע"כ שהכוונה על שעבוד רוחני שנסתם עיניהם, וא"כ היינו הך דרבי יעקב:

ס״בונראה דרבי יהודה אינו חולק על רבי יעקב אלא בא לפרש דבריו, והיינו דהנה סתימת עיניהם ולבם של ישראל בגלות שזה עיקר הגלות כמובן יש להבין מדוע לא נאמר זה מפורש לא"א ע"ה בברית בין הבתרים, מזה נראה שהוא לתועלת עצום, והיינו כי הלב הוא הג"ע שבאדם והעינים הם שערי ג"ע, וכמו שיש חומות ושערים לג"ע שלא יבוא שם ערל וטמא ושום חיצון וזר אלא הראוים לה, כן לב האדם שכחות חיצונים מתאמצים לפרוץ לתוכו וצריך שמירה, ובגלות שעת רעה הוא היינו שיש רשות לכחות חיצונים להתפשט צריך שמירה על שמירה, וכמו בגשמיות כשאדם עובר במקום אבק ועפר כשרוח חזק מעלה את האבק ומסמא את העינים ונמשך עם הנשמה ונופל על הלב והריאה וממלא את פיו חצץ, שצריך האדם לסתום את העינים ופיו וחוטמו שלא יכנס לתוכו האבק והעפר להשחית את גופו, כן בדומה הוא ברוחניות כשעת רעה הוא וכחות החיצונים מתפשטים ומתאמצים להתפשט על נפש האדם להממו ולאבדו, יש בסתימת עיני ולב הנפש תועלת עצום, שעכ"פ לא ישחיתו את הנפש ע"י כחות הרעות שיתעצמו בה למשוך אותה ברשת זו טמנו לה, כי בעוד העינים והלב פתוחים נקל לכחות החיצונים לכנוס לתוך תוכו, והגם שלעומת התועלת יש חסרון גדול שבלתי אפשר להאיר בהלב כח והארה אלקית, מ"מ תיקונו יתר על קילקולו, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק והי' הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שלכאורה בלבבך מבעי לי', והגיד שהלב הוא סתום, אלא שבזמנים מיוחדים שנפתח הלב ואם האדם משים הדברים על לבו כאבן, אז בעת פתיחת הלב נופלים הדברים לתוך לבו, עכ"ד, ולפי דרכנו יובן שבזמנים מקודשים דהיינו שבתות ויו"ט דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה ואין לכחות הרעות שליטה להתפשט אז נפתח הלב, ובכן אם אדם עוסק בתורה ועבודה כל ימי החול שאז הלב סתום בעת רעה כנ"ל ונשאר מונח על הלב, כשיבוא יום השבת והלב נפתח באשר אז אין שום פחד שיכנסו בו כחות חיצונים, ממילא נכנס בו כל התורה והתפלה של כל ימי החול, ואינו נאבד מאומה, ולפי"ז מובן שסתימת עיניהם ולבם של ישראל בעת רעה ועיניהם הוא השכל דהיינו כח התורה ולבם הוא כח התפילה שמתיחס ללב כמ"ש צעק לבם אל ה', תיקונו יתר על קילקולו, כי התיקון הוא עצום דבלא"ה הי' ח"ו הנפש נשחתת עד לאין מרפא, והקילקול הוא רק לשעתו עד יבוא זמן פתיחת הלב, ואינו נאבד מאומה [ולפי האמור יש לומר דה"ט דהמנהג לבטל מעסק התורה בעת שחל זמן לידת אותו האיש, דעסק התורה בהכרח פותח את הלב והמוח בצד מה, אבל לעומתו התורה הזיין לפני' ולאחרי' כבמדרש והחיצונים ערקין פן ישרפו בהבל פי הלימוד, אך בעת הנ"ל מתעורר רוח רעה גדול מאד שהביא אתו עמו בלדתו שהתפשט בכל העולם, ואיננו נדחף מפני הבל עוסק בתורה כמו שהוא עצמו לא הועיל לו תורתו שהי' תלמיד ריב"פ, ע"כ מבטלין אז מעסק התורה שחוששין אז לפתיחה מפני התפשטות כח טומאה זו, וממוצא הדברים שבשבת בלא"ה כולם וגם כח רע זו בכלל ערקין לנוקבא דתהומא רבא אם חל זמן הנ"ל אין לבטל מפניו עסק התורה] ומעתה יובן דברי ר' יהודה שבא לפרש דברי ר' יעקב שאמר שנסתם עיניהם של ישראל, אמר ר' יהודה דמשום הכי הוא דכדין נחתו לגלותא ואשתעבידו בהון היינו שעבוד רוחני, ולטובה הוא זה, ואיננה בכלל גזירת בין הבתרים:

ס״גולפי האמור יובן הא דכתיב וביום השבת יפתח דאיתא בספרים דקאי נמי על מפתחי הלב, היינו משום דבשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה, וכן בר"ח שעיר של ר"ח [ובזה"ז ע"י הזכרת הקרבן] נסתלק הסט"א כבזוה"ק וע"כ אז נפתחו השערים באין שום פחד מכחות החיצונים, וע"כ שבת הוא גאולה ואלמלי שמרו ישראל כו' כי שבת הוא נחלת יעקב, וכמו שכל זמן שהי' יעקב אבינו קיים לא נסתם עיניהם ולבם של ישראל כן נמי בשבת נסתלק הסתימה:

ס״דויש לפרש דהיינו זכור ושמור שבשבת דשמור גורם כמו שהוא נתרחק מדבר שאינו ראוי וממלאכה בשבת לעומתו נתרחקים כחות חיצונים ממנו ואין להם רשות לקרב אל לבו, וע"כ מפתחי הלב נפתחים, וזכור הוא הארה אלקית שנכנס אז ללב ישראל אחר שהלב אז פתוח, וזהו שבשבת יעשה כולו תורה באשר נסתלק סתימת העינים שהוא בשכל כנ"ל, וכן ריבוי שירות ותשבחות ותפלה באשר נסתלק סתימת הלב שהתפלה מתיחס ללב כנ"ל, ובזה יש לפרש מה שיסד האר"י ז"ל בזמירות נזמן לה השתא בפתורא חדתא, ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין, שכמו בגשמיות הדא פיתא מזוניתא דלבא, כן ברוחניות סעודת שבת מכניס ללב מזונות רוחניים, ונר של שבת מאיר את עיני השכל, ושני אלה הם היפוך מסתימת עיניהם ולבם של ישראל בששת ימי המעשה, וזה צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, היינו שמחמת שכחות החיצונים שהם הצוחין והעקתין בטלין ושביתין נפתחו שערי הלב והמוח וזה ברם אנפין חדתין כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאנפין הוא פתחים כמ"ש פני המזבח ואמרו ז"ל שהוא הכבש ופירש"י שהוא כמו פתח המזבח עכת"ד הצריך לענינינו, ולפי דרכנו יובן שפירושו פתחים חדשים שהי' עד הנה סתימין מפני צווחין ועקתין שצווחין מתיחס ללב ועקתין להשכל, עתה נפתחו הפתחים ורוחין עם נפשין, שהנפש מתיחס ללב, ורוח הוא למעלה הימנו ומתיחס יותר לשכל, וכמ"ש ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם שפירושו רצון ושכל, חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי היינו הארות קדושות למוח ולב:

ס״הולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הקיש פרנסה לגאולה מה גאולה בכפלים אף פרנסה בכפלים, ואינו מובן מהו הכפלים, אך לפי הנ"ל יש לומר חדא הוא הסרת המונע שהיינו סתימת מוח והלב, והשנית הארות קדושות שיבוא למוח ולב הפתוח, וכענין זכור ושמור דבשבת כנ"ל, וזהו גאולה בכפלים, אף פרנסה בכפלים, דלהשפעת פרנסה יש שני ענינים, חדא המשכת השפע ממקורו, והשנית שיבוא לאדם כי כמה מונעים ומקטריגים הסותמים את פתח הורדת השפע למטה וכמה דינים עוברים על השפע ההוא אחר שיצאה מהמקור ואיך תרד למטה אם בלבוש חומרי מאד וגס או בדקות וכמה מוצא פי ה' שיהי' בה כידוע זה בספרים, א"כ כמו גאולה שיש בה שני ענינים הסרת המונע והנתינה, כמו כן פרנסה יש בו שני ענינים הנתינה והסרת המונע, ואין ביניהם אלא לגאולה הסרת המונע קודם ובפרנסה הנתינה קודמת ואח"כ הסרת המונע, וזהו שאמרו ז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, היינו דמהר"ל כתב דענין קריעת ים סוף הוא סילוק החומר ובזוה"ק ובאר"י ז"ל שהוא התגלות אורות גדולות מאד, ובודאי הא והא איתא הסרת המונע והארה אלקית, וע"כ מדמה לה מזונות של אדם שיש בו נמי שני ענינים אלה:

ס״וולפי האמור יש לפרש שהענין שבין יעקב ליוסף שיוסף רצה שיוקדם מנשה לאפרים ויעקב הקדים אפרים למנשה, דיש לומר דענין ומהות מנשה הוא הסרת המונע והי' יושב לפני יוסף והוא הכניס את שמעון לבית האסורים כבמדרש, ושמו מורה ע"ז כי נשני אלקים את כל עמלי, והעמל הוא המונע, ואפרים מהותו התפשטות הארה אלקית ושפע ה' והי' רגיל לפני יעקב בתלמוד, ושמו מורה ע"ז כי הפרני אלקים בארץ עניי, והנה יוסף הוא גואל ובגאולה הסרת המונע קודם ע"כ רצה להקדים את מנשה, אבל מדת יעקב הוא המשפיע כידוע למבינים ומפורש בכתוב האלקים הרועה אותי והוא פרנסה, וידוע דכל הצרכים בכלל פרנסה ובפרנסה הנתינה קודמת ע"כ הקדים את אפרים, והנה במדרש שם שפרנסה גדולה מן הגאולה ע"כ אזלינן בתר פרנסה, וקם דינא כיעקב אבינו והקדים אפרים למנשה:

ס״זעוד יש לומר בענין אפרים ומנשה וסברת יעקב ויוסף, כי לשון מנשה יש לפרש מלשון נושה עפ"י מה שהגיד כ"ק אדמו"ר כהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בפי' הכתוב שנאמר בדוד המע"ה שמואל א' כ"ב ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא (א' במקום ה') וכל איש מר נפש ופירש הוא זצללה"ה על עבודת ה' כל איש שהי' נפשו בצרה ומצוקה על מה שהרגיש מצבו כי ברעה הוא וכל איש אשר לו נושה שידע בעצמו שהוא בע"ח גדול מחובת הלבבות, והי' לו בעצמו הנושה שהי' נושה בעצמו בחזקה לשלם את חובתו, וכל איש מר נפש שהי' נפשו מרה עליו על התרחקו מאת פני ה' עכת"ד, וכן יש לפרש שענין מנשה שהי' לו נושה כנ"ל, ואפרים הוא התפשטות הארה אלקית, ודעת יוסף הי' שצריך להקדים את מנשה, כי לפי גודל הידיעה שבאדם איך מצבו ונושה בעצמו והצמאון גדול אצלו באותה מדה יכול לקבל את הארה אלקית, ואם יחסר לו הצמאון אי אפשר לו לקבל, וכמ"ש נפש שבעה תבוז נפת, אך יעק"א ע"ה לא הסכים עמו להמתין בעבודה על הצמאון והנושה אלא יהי' איך שיהי' יקדיש את עבודתו בתורה ובתפלה אף שבלתי צמאון אינו מקבל חיות אלקית ממנו כמו האוכל כשהוא שבע שאינו מתעכל במעיו, מ"מ יכול להשיג עכ"פ מזה צמאון וכמ"ש טעמו וראו כי טוב וגו', ולרמז זה הקדים את אפרים לפני מנשה:

ס״חוירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י שנסתלקה הימנו שכינה לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, ויש להבין במה נתפייס וחזרה ונחה עליו רוה"ק, כי בודאי תחילה שנסתלקה רוה"ק אף שעתיד לצאת מהם יהושע ושאר הצדיקים, מ"מ נסתלק הרוה"ק כדי שלא יתברכו הרשעים כבמדרש שלא רצה אברהם לברך את יצחק וכמשל שתי אילנות בכרך אחד אחד של סם חיים ואחד של סם מות, כך לפי שעתיד לצאת ממנו עשו, וא"כ תינח אם הי' בקשת הרחמים שלא יצאו אלו לעולם אלא צדיקים לבד, אבל מאחר שסוף סוף יצאו ירבעם ואחאב ויהוא מהם למה חזרה הרוה"ק אליו ונתפייס לברכם, תחילה מה קסבור ולבסוף מה קסבור, ונראה שבקשת רחמים הי' שלא יפגמו את השורש שיצאו מהם ואז הי' נוגע הקילקול גם אל הצדיקים והי' בהכרח גם חלק הקילקול מתברך, והי' בקשת הרחמים שכל השבט יהי' נבדל ומרומם מהם, ולא יתפגם בפגימתם ולא יתברכו הם בברכתו, וזה שאמר קחם נא אלי ואברכם שהוא לשון הגבהה כמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בלשון לקיחה הנאמר בלולב ובלשון הש"ס מדאגבי' נפיק בי', וקיחה ולקיחה להם פירוש אחד כמו שפירש"י בפ' תצוה, וזהו שפורש"י זה שאמר הכתוב ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, תרגלתי רוחי ליעקב בשביל אפרים עד שלקחם על זרועותיו אף שלא מצינו כלל שלקחם על זרועותיו אלא הפי' הוא שהגביהם והבדילם כנ"ל כמשל המגביה את התינוק, ודו"ק:

ס״טשכל את ידיו כי מנשה הבכור, ובתרגום אחכמינהון לידוהי, ויש לפרש שהכניס החכמה גם באברי הידים ולא שהמוח לבד השכיל, וכן הוא בא"ע שכתב כאלו ידיו השכילו מה שרצה לעשות, ולדעתי הוא כענין שנאמר ובתבונות כפיו ינחם שנתן ה' תבונה בהכפים, וכמ"ש בספר קול שמחה אהא דכתיב במלאכת המשכן אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה שדרשו ז"ל אפי' בהמות, ופי' הוא ז"ל שאפי' חלק הבהמיות שבאדם, וכן פרשנו במק"א הכתוב ותעש בחפץ כפי', והוא כענין שאמר דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ובמדרש ריש בחקותי בכל יום אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וזה הי' מדתו של יעק"א ע"ה שגופו שב שכלי וגם גופו השכיל להקדים את אפרים, והיינו טעמא שתיקן תפילת ערבית שהוא כנגד אברים ופדרים, שעיקר הקרבן הוא הדם כי הדם הוא הנפש, והאברים ופדרים הם לעומת גוף האדם והוא ע"ה העלה את הגוף למדריגת הנפש, ע"כ אצלו הי' האברים ופדרים נמי עיקר הקרבן כמו הדם ותיקן תפילת ערבית כנגדן, ומה"ט מצינו בו הראשון שקרב שלמים אף שלא קרבו בני נח שלמים כי אכילתו הי' כמו קרבן, ובזה יש לפרש הא דאיתא בזוה"ק ששבת הוא יומא דנשמתא אף שיש נשמה באדם גם בימי החול, היינו דשבת הוא נחלת יעקב וכמו שיעקב הי' גם גופו במדריגת נשמה, כן שבת יומא דנשמתא היינו דגם הגוף צריך להיות במדריגת נשמה, וע"כ אכילת שבת הוא קודש ואינו מגשם כדאיתא בשם האר"י ז"ל:

ע׳ויקרא יעקב אל בניו, במדרש ר' יודן ור' פנחס ר' יודן אמר ויקרא יעקב לאל להיות עם בניו, ר' פינחס אמר זימנו לבניו, אמר ר' אבין עשאו אפוטרופוס על בניו, נראה לפרש ר' יודן אמר שיעקב אבינו משך האלקית להיות עם בניו כמ"ש כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ובאשר האלקית יהי' בהתגלות זה עצמו ימשך את לב ישראל אחרי ה' ויהי' שמים וארץ על מכונם ויתקיים בהם כל הברכות כימי השמים על הארץ, ור' פינחס אמר זימנו לבניו היינו כמו שמזמין לפני חבירו דבר שאם ירצה יטלנו, והכל תלוי ברצון המקבל, כן האלקית יהי' מזומן לפני ישראל וכל מי שרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, וכמו שכתוב אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד, וכן כתוב דרשו את ה' בהמצאו, ור' אבין אמר עשאו אפוטרופס על בניו כמו שאפוטרופס מנהיג את היתומים ואינם נעזבים לרצונם אלא מסבב סיבות שילכו בדרך ישר לא יכשלו בה, כן השי"ת יהי' מסבב סיבות אשר סוף כל סוף ישובו תחת כנפיו, וכענין שאמר הכתוב אם לא ביד חזקה אמלוך עליהם, וכמו שאמרו ז"ל שאם אין ישראל עושין תשובה הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן, ויש לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והיינו דר' יודן מיירי מהנשמות שנשמת ישראל לעולם ראוין להשראת השכינה, ובהנשמות לעולם יאיר אור אלקי, ואפי' שהגופין והנפשות בלתי ראוין, וע"ז אמרו ז"ל אעפ"י שהם טמאין שכינה שורה ביניהם, כי נשמה שבישראל טהורה היא, ור' פנחס מיירי בהנפשות שלפני הנפשות מוכן ומזומן האלקית אם ירצו להמשך אחר השי"ת, השומע ישמע והחדל יחדל, כי נפש הוא לשון רצון כברש"י חולין (ק"כ.) נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם, וכו' כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו, א"כ הכל תלוי בנפש עצמה ממה שהיא נהנית ויש לה קורת רוח אם באלקית היא מושכת עלי' הארה אלקית ואם ח"ו להיפוך הוא להיפוך, ובנפש יוצדק מאד הלשון זימנו לבניו, ור' אבין מיירי בבחי' הגוף הנולד מטפה סרוחה ומטבעו להמשך אחר חומריות והוא כמו יתומים קטנים שצריכים הדרכה והנהגה:

ע״אויש לומר עוד שזה ענין שלשה מיני זמנים המקודשים שבישראל שבת ויו"ט ור"ח, שבשבת יש הארה לכל איש ישראל ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, ושבת קבוע וקיימא, יו"ט הוא לפי הכנת כל איש ואיש, ר"ח הוא יו"ט של דוד המלך כרועה עדרו ירעה וכמ"ש ודוד עבדי נשיא להם לעולם:

ע״בהאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים במדרש ר' סימון אמר מפלת גוג הראה להם, המד"א באחרית הימים תהי', ר' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם המד"א והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' וגו', נראה לפרש דהנה לעיל מני' במדרש האספו ר' אחא אומר הטהרו ורבנן אמרו צוה אותם על המחלוקות אמר להון תהון כולכם אסיפה אחת, ופרשנו דשניהם לדבר אחד נתכוונו, כי איך אפשר שיהי' כולם אסיפה אחת ואין דעתם של בני אדם שוות, אלא כשכל אחד ואחד מטהר את לבו ואין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים נמצא כולם פונים אל מרכז אחד ואז כולם נמשכים לשורשם ושורש ישראל הוא אחד, ואז יתכן שיהי' כולם אגודה אחת, וע"כ אמר ר' סימון מפלת גוג הראה להם והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיפת אין לו אחיזה אלא בחיצוניות כי כל זכותו הוא משום ויקח שם ויפת את השמלה ושמלה הוא חיצוניות עכת"ד, ויש עוד להוסיף בה דברים שבמדרש שם ששם נתאמץ במצוה ויפת נמשך אחריו, א"כ כל התעוררות שהוא מפנימית הנפש הי' הכל ע"י שם, ויפת שנמשך אחריו הוא בלתי התאמצות והתעוררת פנימי ע"כ אין לו אחיזה אלא בחיצוניות, וע"כ לעתיד שיגיע הזמן שישראל יגיעו למדריגתם שהם פנימים יתעורר ביפת רוח קנאה ע"ז שזה הענין אין בו כלל, ומזה יהי' נעשה מלחמת גוג ומגוג שהם בני יפת ומשם תהי' מפלתו, ויזכה לקבורה שהוא חיצוניות האדם שבזה לבד הוא אחיזתו שהגוף הוא כמו שמלה ולבוש לעצם האדם שהוא הנפש, וע"כ כשהשבטים התאספו היינו שהטהרו את לבבם כנ"ל וזכו לבוא אז למדריגה פנימית נקודה הפנימית שבלב, ע"כ אמר ר' סימון שהראה להם מפלתו של גוג שהוא נאות למדריגתם שהי' אז, ור' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם שלא לבד הסרת המונע אלא עצם מעלת ומדריגת ישראל שהם פנימים ויזכו לעתיד לבנין בהמ"ק מן השמים שהוא תכלית מעלת ישראל שמורה שהם פנימים, וע"כ נקרא בהמ"ק לבנון שהוא לשון לב כבמדרש והלב הוא פנימית האדם, ובמדרש איכה זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה בהמ"ק שנאמר והי' עיני ולבי שם, והנה שבת הוא פנימית שבפנימית יומא דנשמתא, וע"כ אין בנין בהמ"ק דוחה שבת, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, דהנה ישראל במתן תורה עלו אז במדריגה גבוה מאד, אשר כל אחד הי' בהמ"ק וכמו שאמרו ז"ל לשעבר היתה שכינה מצוי' עם כל אחד, וכל אחד בעצמו הי' מעון לשכינה אלא מחמת חטא העגל נפלו מזה המדריגה, והנה בשבת יכולין לבוא למדריגה שקודם החטא ובהאריז"ל שאותן שני כתרים שניטל מהם וזכה משה ונטלן בשבת משה מחזירן לישראל, ובודאי לאו לכל אדם הדברים אמורים אלא למי ששבת קולטתו, וזה שאמר אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל שאז הי' השכינה מצוי' עם כל אחד ואחד, והיא עוד יותר מבנין בהמ"ק, ושהיא יומא דנשמתא תכלית הפנימית כנ"ל:

ע״גבמדרש מלמד שבא לגלות להם את הקץ ונכסה ממנו משל לאוהבו של מלך שהי' נפנה מן העולם והיו בניו סובבים את מטתו אמר להם בואו ואגלה לכם מסתורין של מלך תלה עיניו והביט במלך אמר להם היו זהירין בכבודו של מלך כך יעק"א תלה עיניו וראה שכינה עומד על גביו אמר להם היו זהירין בכבודו של הקב"ה, ויש להבין דמעיקרא מאי קסבר הלוא עיני ה' משוטטות בכל הארץ, וכי יש ח"ו דבר נכסה מהשי"ת, ועוד וכי יעק"א חשב ח"ו לעשות דבר שלא לרצונו של הקב"ה, ונראה לפרש דהנה בתרגום יונתן מאן דאיתגלי איקר שכינתא דה' קיצא דעתיד מלכא משיחא למיתי איתכסי מיני', משמע דבשביל התגלות השכינה נכסה ממנו הקץ, וזה פלא דאדרבה דבהתגלות האלקית נתרבה שפע הנביאי, לא שנאמר שבשביל התגלות נכסה, ונראה דהענין שבקש לגלות את הקץ היינו שהביט במראה הנבואה עד עת הקץ אך מחמת שהשיג התגלות אלקית הי' מראה זו של ביאת משיח נקל ונמוך בעיניו להסתכל בו והסיח דעתו ממנו להסתכל בשכינה, כי המתיקות והעריבות מראה השכינה לקח ממנו כל חושיו מלהסתכל בדבר אחר ולא הסתכל עוד על הקץ, וזהו הפי' שנכסה ממנו היינו שלא ראוהו עוד מפני שלא הסתכל בו, וע"כ יפה אמר התרגום יונתן שבשביל התגלות איקר שכינתא דה' קיצא דעתיד מלכא משיחא למיתי אתכסי מיני':

ע״דוכן יש לפרש דברי המדרש שבשביל שתלה עיניו והביט במלך הסיח דעתו מכל עניניו הפרטים וקבע כל חושיו בענין המלך ואמר להם היו זהירין בכבודו של מלך כך יעק"א, הנמשל מתאים להמשל שבשביל עריבת ומתיקת המראה הסיח דעתו מהכל ואמר לבניו שזה העיקר ותכלית הכל להיות זהירין בכבודו של הקב"ה, ולפי האמור אין צריכין לדברי היפ"ת דהמשל איננו לפי שאיתא לעיל מני' שנתכסה ממנו דלפי המשל אין כאן כיסוי אלא שלא רצה לומר מסתורין של מלך בפני המלך עכת"ד, ולפי דרכנו הכל דבר אחד שבשביל המראה הסיח דעתו מזה ובאמת נכסה ממנו:

ע״האך ברש"י איתא דעת אחרת שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ונראה לפרש דכאשר הסתכל במראה הנבואה על פני כל הדורות עד ביאת משיח וראה את כל ילדי יום והצרות שיעברו על בניו עד יזכו לביאת משיח לא הי' יכול לסבול בצער בניו כי הוא הרחמן שבאבות כבמדרש פ' וישלח ונתעצב על זה מאד, ואין השכינה שורה מתוך עצבות, וזה הי' הסיבה שיסתלק ממנו שכינה, ומצאתי דעה זו בזוה"ק (רל"ד:) בשעתא דפתח יעקב ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים באחרית דא שכינתא כביכול יהב עציבו בי' ואסתלק ולבתר אהדרו לה בנוי ביחודי דמילייהו וכו' והוא ממש כמו שכתבתי:

ע״ויתר שאת ויתר עז, ובתרגום לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין בכרותא כהונתא ומלכותא, נראה דהתלתא חולקין מקבילין לגיף ונפש ושכל, בכורה הוא ראשית וכל ראש הוא בשכל שהוא ראשית הכל [ובלשון המקובלים הוא נשמה] כהונה היא בנפש שהוא המחברת את נשמה להגוף, וכך הוא מדת הכהן לחבר עליונים ותחתונים, ובקרבנות כתיב נפש [ובלשון המקובלים נקרא רוח] מלוכה הוא בגוף [ובלשון הזוהר נקרא נפש] והוא מדתי של דוד המלך וכתיב נפש דוד והדבר ידוע למבינים, ושלשה אלה הם שלימות כל חלקי האדם, ויש לומר דהני תלתא הי' לו לראובן לזכות בהם בשביל שלשה מעלות שנכתבו בו, בכורי אתה, כוחי, וראשית אוני, בשביל בכורי אתה הי' ראוי לבכורה, בשביל כוחי הי' ראוי לשלימת הנפש כי כל כח הוא בנפש [הנקרא בפי המקובלים רוח] והוא רוח גבורה, בשביל ראשית אוני היינו שלא ראה טיפת קרי מימיו הי' ראוי לשלימת הגוף, וזה מבואר, ונראה עוד לומר דאבד כל שלשה אלה בשביל שלשה דברים שמונה והולך שהם מקבילים אלה מול אלה, פחז כמים, כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עלה, פחז כמים פירש"י הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים במרוצתם, וידוע כי אלה הם כחות הנפש [הנקרא בפי המקובלים רוח] כמבואר בשער הקדושה להרח"ו ז"ל, וא"כ בזה קילקל שלימות הנפש, כי עלית משכבי אביך כי הפעולה בגוף ובזוה"ק דזמינון לאעלא ולאגחא קרבא בגו ארעא קדישא משכבי אביך דייקא זה ירושלים, וכבר אמרנו לעיל שמלוכה מתיחס לגוף א"כ במה דעתידין לפגום בארעא קדישא בירושלים קרית מלך רב הוא פגם בגוף, [הנקרא בפי המקובלים נפש], אז חללת יצועי עלה שפירש"י אותו שם שעולה על יצועי והוא השכינה והוא פגם בראשית הבריאה, כמו השכל באדם, וכן יובן עפ"י דברי מהר"ל שבנים של אדם מתיחסים לשכל וברמב"ן כי ראובן נתכוין לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעטו בכורתו א"כ הוא פגם בשכל, [הנקרא בפי המקובלים נשמה] וע"כ בשביל שפגם בשלשה אלה ניטל ממנו המעלות שלעומתם:

ע״זוישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם, ויש להבין למה החזיר עוד הפעם גאולה כפולה כי כבר הזכיר להם גאולה כפולה ואלקים פקוד יפקוד אתכם לסימן שהגואל שיבא ויזכיר להם גאולה כפולה הוא גואל של אמת כבמדרש, ולמה הזכיר הגאולה כפולה שנית, ונראה מזה שהעלאת עצמותיו חלוי בהגאולה כפולה כאלו אמר בשביל הגאולה שתהי' בא בלשון כפול תעלו את עצמותי מזה, והיינו דהנה יש להבין ענין גאולה כפולה, ונראה שהוא להורות שגאולת ישראל איננה באופן אחד עם גאולת שאר אומות אומה מן אומה אחרת כי כל אומה יש לה מהות בפני עצמה, אלא שלפעמים תתגבר אומה על זולתה, וא"כ כאשר אך מסירין את כח אומה השולטת עלי' תשוב אומה הנכנעת למהותה, אך בני ישראל אינם באופן זה, כי ישראל אין להם שום מציאות בעולם זה הגשמי ונשמות צדיקים נקראים גרים בעוה"ז, ותדע שהרי לפי הסדר של גרמיים השמימיים לא הי' אברהם ראוי להוליד כלל, א"כ אין להם שום מציאות בעוה"ז, וכל מציאותם הכל הוא מפאת דביקתם בהשי"ת, ודבר זה ביאר מהר"ל בספר הנצח באריכות, וא"כ גאולת ישראל איננה כמו שאר האומות שדי בהסרת כח זולתה השולטת עלי', כי ישראל אף שמסירין כח אומה השולטת עלי' עדיין אין לה מהות ומציאות בפני עצמה, וכשהיו במצרים היו כעובר במעי בהמה כבמדרש ולא הי' חשוב שיש להם מציאות בפני עצמם כלל, וגם עתה כשמסירין מהם כח מצרים עדיין לא יספיק, אלא שצריכין עוד שהשי"ת יתן להם מציאות מצד דביקתם בו ית"ש, וע"כ משה שהי' תמה מה חטאו ישראל יותר מכל שבעים אומות להיות נרדין בעבודת פרך כשראה שהי' בהם דלטורין אמר אכן נודע הדבר, ואינו מובן שאפי' ישראל שהי' בהם דלטורין מ"מ טובה היתה צפרנם של הקטן שבהם מכל מצרים, שישראל הי' גדורים מעריות היפוך המצרים אשר בשר חמורים בשרם ועוד מעלות ומדות טובות שלא הי' נמצא בטובים שבאומות, ועדיין תמיהתו קיומת למה ישתעבדו יותר מכל ע' לשון, אך לפי האמור יובן שהרי ישראל אין להם מציאות בפני עצמותם אלא מצד דביקתם בהשי"ת, ומאחר שהי' בהם דלטורין ואינם ראוין שהשי"ת יתן להם מציאותם שוב אין להם מציאות כלל והם רק כעובר במעי בהמה, וזה עצמו הי' שאלת משה אח"כ כשנתבשר בהגאולה שאל מה זכות יש להם, כי אינו די כמו שאר אומות שבהסרת המעיק לבד נגאלין ואינם צריכין לזכות יותר, כי ישראל צריכין עוד שהשי"ת יתן להם מציאות וזה בזכותא תליא מילתא, עד שהשיבו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ויהי' דבוקים בהשי"ת וזה יהי' מציאותם, ולפי הדברים האלה יובן ענין גאולה הכפולה אחת להוציאם מתחת סבלות מצרים, והשנית שהשי"ת יתן להם מציאות, וזה הי' מתן תורה, וכן מסודר ד' לשונות של גאולה שאחד מהם הוא ולקחתי אתכם לי לעם שהוא מתן תורה, הרי שמתן תורה נחשב מהגאולה:

ע״חוהנה למתן תורה שהוא מהעליונים הי' צריכין שיהי' ישראל נבדלים מפחיתות וחומר עוה"ז כאמרם ז"ל מיום שעמדו אבותינו על הר סיני פסקה זוהמתן, ועוד אמרו ז"ל שהרתיק הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, בני עשו שאלו מה כתיב בה וכששמעו לא תרצח מיאנו וכן בני ישמעאל כבמכילתא, וביאר המהר"ל מפני שבאמת טבעם אינו ראוי לתורה, אלא ישראל שיש להם באמת טבע אחרת, וכמו שאמרו ז"ל התורה העידה עלינו סוגה בשושנים ובשביל זה הם יכולין לקבל את התורה שהוא גאולה הכפולה, והנה מבואר במדרש שישראל נקראו עברים ע"ש עברי ים, והיינו שקריעת ים סוף הוא ביטול החומר מפני הצורה כמו שביאר מהר"ל, וזהו צורת ישראל שאינם חומריים, וע"כ הקדים נס קריעת ים סוף לקבלת התורה שזולת ביטול החומר לא הי' אפשר לבוא לקבלת התורה, והנה אמרו ז"ל הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף ראה, א"כ סיבת הסיבה לקבלת התורה הי' ארונו של יוסף שבשביל ארונו של יוסף נקרע הים ובשביל קריעת ים סוף הי' יכולין לבוא לקבלת התורה:

ע״טומעתה יובן דברי יוסף שבשביל שישראל צריכין לגאולה כפולה והיא קבלת התורה ע"כ והעליתם את עצמותי מזה אתכם שעי"ז יהי' קריעת ים סוף ועי"ז תזכו לקבלת התורה, ושפיר תלוי זה בזה:

פ׳שנת תרע"ה.

פ״אויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ובלקוטי תורה מהאריז"ל שק"ל שנה שהי' ליעקב קודם ירידתו למצרים שעליהם אמר לפרעה שלשים ומאת שנה מעט ורעים, הם נגד ק"ל שנה של אדה"ר טרם הוליד את שת, וי"ז שנים הנותרים הם בגימטריא טוב עכ"ד, ונראה לבאר הדברים, דהנה יש להתבונן היות ידוע דכל שלשת האבות תקנו חטא אדה"ר, ולמה חטא הק"ל נמסר ליעקב לבדו, ונראה דהנה במדרש פ' כ' וכ"ה א"ר סימון כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם וכו' ורוחות נקיבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו, ובש"ס עירובין (י"ח:) כל אותן השנים וכו' הוליד שדין ורוחין ולילין מיתיבי הי' ר' מאיר אומר אדה"ר חסיד גדול הי' וכו' ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה וכו' כי קאמרינן האי בש"ז דחזא לאונסי' פירש"י נעשה שדין ורוחין ולילין וכל מיני מזיקין, ונראה שהכל נמשך מחטא עץ הדטו"ר שבאכילתו ממנו נשתאבו בו כחות הרעות שאנסוהו כנ"ל:

פ״בוהנה שלשה האבות תקנו חטא של אדה"ר שבאכילת עץ הדטו"ר שאיתא בספה"ק שהי' פתוך בי' ע"ז וג"ע ושפ"ד והיינו משום דהאבות הי' נקיים לגמרי משום שמץ דבר משלשה אלה ואביזרייהו ע"כ הי' כחם יפה לתקן את שלשה אלה, אברהם אפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ע"כ הי' בכחו לתקן חטא של ג"ע שהי' פתוך בחטא עץ הדטו"ר, ויצחק מסר עצמו לקרבן לה' הי' כחו יפה לתקן חטא ע"ז, ויעקב איש תם יושב אוהלים ובזוה"ק שחיבר עלמא עלאה ועלמא תתאה, הי' כחו יפה לתקן חטא שפ"ד שהוא ענין פירוד בין נפש אדם שמהעליונים להגוף שמתחתונים, כי באשר היו נקיים לגמרי מכל אלה הי' ביכולתם לתקן כנ"ל, אך בהחטא של הק"ל שנה שהי' לאונסו מחמת שנשתאבו בו כחות רעות כנ"ל בלתי אפשר לתקן זה אלא מי שהוא נקי מפסולת ומשום כח רע, וע"כ אברהם שיצא ממנו פסולת זה ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק שיצא ממנו פסולת זה עשו, מורה שעדיין הי' נמצא בהם מהכחות רעות שנשתאב בכל הבריאה מחטא אדה"ר, ע"כ לא הי' ביכולתם לתקן חטא זה אלא יעקב שהי' מטתו שלימה שלא יצא ממנו שום פסולת, ובמדרש שנולד מהול מורה שהי' בלי שום פסולת מתולדתו, כי הערלה היא תמצית כחות הרעות שבכל הגוף, וכמו אדה"ר שנולד מהול מפני שנברא בלי פסולת, אלא שהוא משך על עצמו כחות רעות בחטאו וע"כ אמרו ז"ל אדה"ר משוך בערלתו הי', וע"כ נחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים, כי המצרים הם כחות רעות שיש להם אחיזה בו ויונקין ממנו כמו מיצר השדה ותחומין שיונקין אהדדי, ומהם כל המצירין וצרות שבא על האדם, ומה"ט נמי לא ראה טיפת קרי מימיו, והוא הנקרא עץ החיים כידוע ליודעים, היפוך עץ הדעת טו"ר, ושופרי' דיעקב כעין שופרי' דאדה"ר ע"כ נמסר לו לתקן חטא זה שלא תיקן אדה"ר שהוא מצד שנשתאב בו כחות הרעות כנ"ל שהביאוהו לידי טומאה לאונסו, והי' לו לסבול יסורין ק"ל שנה לתקן חטא זה, וכאשר נשלם ימי המירוק עבור אדה"ר נתגלה ממילא עצם בחי' יעקב שהי' טוב בלי שום פסולת וכח רע, וזהו השבע עשרה שנה שהי' במצרים גמטריא טוב, ובתדב"א שהי' מעין עוה"ב ונשלם ביאור דברי האריז"ל:

פ״גונראה עוד לומר שימי יעקב אע"ה החלוקים לב', ק"ל שנה וי"ז שנה הם דומים לששת ימי המעשה ושבת, דהנה עוה"ב הוא עולם שכולו שבת, ושבת שבזה"ז הוא מעין עוה"ב, והנה שבת הוא קבוע וקיימא, ויש לפרש היות דעוה"ב הוא במציאות גם עתה כמ"ש בספר הבהיר סי' ט"ל והיינו דכתיב עולם הבא שכבר בא עיי"ש אלא שהוא גנוז, וחלק ממנו נמצא גם בזה העולם ובששת ימי המעשה יש הסתר המסתיר את אור ההוא וביום השבת נסתלק ההסתר כמ"ש וביום השבת יפתח, ונשאר רק טוב בלי פסולת והסתר וכמ"ש מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וממילא נתגלה אור קדושת שבת, וזהו דשבת קבוע וקיימא לעולם בהשואה אחת, ואין הפרש בין שבת לששת ימי המעשה אלא בסיבת ההסתר הנמצא בששת ימי המעשה וביום השבת נסתלק ונפתח הסתום, וע"כ מיני' שיתא יומין מתברכין שגם אז השבת במציאות אלא שהוא בהסתר, וע"כ בעוה"ב שהוא כולו טוב בלי שום הסתר וכמ"ש ולא יכנף עוד את מורך, ע"כ הוא כולו שבת:

פ״דוהנה יעקב הוא שבת והוא נמי קבוע וקיימא שמעולם הי' טוב ונקי משום פסולת כמו שבת בשנה כן יעקב בנפש אלא שבאותן ק"ל שנה נמסר לו לתקן הק"ל שנה של אדה"ר והי' נמצא בהם הסתר היינו התפשטות חלק רע שבסיבתו הי' לו צרות ויסורין כמ"ש מעט ורעים כנ"ל והוא כדמיון ששת ימי המעשה, וכאשר כלו ימי ההסתר ונסתלק כח הרע נתגלה הטוב שזה עצם יעקב וכדמיון שבת אחר כלות ששת ימי המעשה, מנוחה אחר הטורח והעמל, וכמ"ש ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומעבודה הקשה, הנדרש בזוה"ק על שבת, כן הי' ביע"א ע"ה, וע"כ כמו שבשבת מיני' שיתא יומין מתברכין, כן הי' ביעקב כשבא למצרים ואז התחיל בו התגלות בחי' השבת כלה את הרעב במצרים והי' ממנו השפעת מזונות אפי' להמצרים כדמיון מזונות שבששת ימי המעשה משבת כנ"ל:

פ״הולפי האמור יש לפרש הענין שבין יעקב ליוסף שיוסף רצה להקדים את מנשה לברכה, ויעקב הקדים את אפרים, דהנה מנשה נקרא ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי וגו' וברש"י פ' בלק בפסוק ולא ראה עמל בישראל שהעבירה נקראת עמל, והיינו שדחה כ"כ בחי' הרע מעליו עד שכל ענין שיש עבירה בעולם נשכח ממנו וזה תכלית סור מרע ומדקאמר ששכח מכלל דידע לה מעיקרא כבש"ס ריש פרק כלל גדול, ומדקרא לי' שם זה מכלל שכך הי' בחי' מנשה כי השם מורה על מהותו, ושם השני קרא אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי, והיינו אף בארץ עניי שהי' לו הסתרות וחשכות מ"מ גם שם ה' אור לו ופרה ורבה הקדושה אצלו, וכענין שכתוב כי אשב בחושך ה' אור לי, וזה מורה שהי' עצם טוב בלי רע שלא הי' ביכולת הרע להאפיל את בהירות עיניו:

פ״ווהנה אמרו ז"ל יעקב אבינו לא מת והקשו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא א"ל מקרא אני דורש וכו', ומ"מ צריך להבין שהקושיא במקומה עומדת, ועוד למה לא הקשו יותר שהרי מפורש שנקבר במערת המכפלה, ואם לא מת ונשאר בחיים לא שייך קבורה, ונראה דהנה במדרש ושכבתי עם אבותי אמר הקב"ה אתה שוכב ואין אתה מת, ובילקוט הגירסא אתה נטמן ואין אתה מת, ונראה הפי' עפ"י מ"ש האריז"ל ענין מיתה וקבורה כדי שחלקי הרע שנשתאבו בגוף האדם מחטא אדה"ר יתעכלו בעפר ויעמוד לתחי' נקי בלי שום פסולת, עכ"ד, וכברש"י תהלים ע"ח בפסוק ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, כי בשר המה ויצה"ר טמון בלבם והוא רוח הולך כשימותו ולא ישוב אותו רוח בהם לעוה"ב כשיחיו אין יצה"ר שולט בהם עכ"ד, וע"כ יעק"א ע"ה שהי' נקי בלי שום פסולת ולא הי' נמצא בו שום חלק רע כלל, אין בו ענין למיתה וקבורה כלל, והקבורה הי' רק הטמנה להגוף אחר שהנפש עלה לשמש במרום, וכמו הפושט לבושו והטמין אותו לעת הצורך ואין זה מיתה כלל כי מיתה הוא לשון השפלה כבמדרש, ואצלו לא הי' השכיבה השפלה כלל לא להנפש ולא להגוף כמו שאין השפלה למלבוש כשפושטין אותו ומניחין אותו בארגז זהו הפירוש יעק"א לא מת, ולפי"ז לא הי' מקום להקשות מקבורתו במערת המכפלה כלל שהי' בחי' הטמנה, אלא הקושיא הי' וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא, דמ"מ לא שייך אצלו חנטה והספד, אחר שהי' השכיבה בזה האופן וידוע משל הזוה"ק (רמ"ה:) לבן המלך הנשלח לכפר וכשחזר לביתו הי' בני הכפר בוכין חד פקח הוה תמן אמר לון על מה אתון בכאן וכי לאו ברי' דמלכא הוא וכו' כך משה דהוה פקח חמא בני הכפר דהוו בכאן על דא אמר בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וגו' עכ"ד, ומובן דבשכיבה כיעק"א על אופן הנ"ל גם בני הכפר לא הי' בוכין, ע"כ הקשו רק על החניטה ועל ההספד, וע"ז השיב לו מקרא אני דורש, והיינו דהנה כל דברי חכז"ל הם אחת משתי אלה או שהי' קבלה בידם איש מפי איש או שדרשו מהכרע הכתובים עפ"י המדות שהתורה נדרשת בהם, והנה הקושיא וכי בכדי חנטו חנטייא וכו' זה דוקא אם הי' קבלה בידם איש מפי איש עד יעק"א ובהכרח שכולם ידעו מזה הי' הקושיא חזקה, אבל אם דורש רק עפ"י המדות מהכרע הכתובים יש לומר בפשיטות דלא ידעו שהי' השכיבה באופן כזה וחשבו שמת כדרך כל הארץ, ובאמת דכן מפורש במדרש ר' אומר מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שחנט את אביו ובכתוב אל תראו תולעת יעקב אל תראו יעקב מתולעת, וא"כ מפורש שיוסף שחנטו מתירא שלא ישלוט בו תולעת, הרי מפורש שלא ידע אופן השכיבה, ואם יוסף לא ידע בודאי כולם לא ידעו, א"כ במה שהשיב לו מקרא אני דורש זה עצמו הוא תירוץ נכון על הקושיא וכי בכדי חנטו וכו' והיינו שאין אני אומר מפי הקבלה איש מפי איש דא"כ הי' מוכרח שידעו מזה, אבל אני אומר זה מהמקרא שוב אין כאן קושיא דשמא הם לא ידעו מזה:

פ״זולפי מה שאמרנו שאופן השכיבה מפני שלא הי' לו מעולם שום חלק רע, ממילא כשלא ידע יוסף מאופן השכיבה בודאי לא ידע גם מזה שהי' מנוקה מעולם משום שמץ חלק הרע, דהא בהא תליא, ומעתה מובן שיוסף לשיטתו רצה להקדים את מנשה כי זאת ידוע דהמברך ממשיך הברכה לפי מהותו, וא"כ מאחר שסבור יוסף שגם יעקב הי' כמו אברהם ויצחק שהי' בהם חלק רע אלא שדחאו ממנו, שוב מותאם מהותו לשם מנשה כנ"ל והיינו שישפיע ענין זה בישראל באמצעות מנשה, אבל באמת הי' יותר מותאם מהותו לשם אפרים כנ"ל שמענין כזה לא ידע יוסף וזה ואחיו הקטן יגדל ממנו:

פ״חעוד יש לומר בענין מנשה ואפרים, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה לפרש דברי זוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, ופירש דהנה צריך להבין מה הפרש בין מדת חו"ג למדת תפארת דכלול בתרין, הלוא לפי קבלת האריז"ל גם חו"ג כל אחת כלולה מחברתה, אך הענין הוא דמה שחו"ג כלולה כל אחת מחברתה הוא באופן שמאחת נצמח חברתה, למשל אברהם מדתו חסד ודבק באהבת טוב באשר הוא טוב, ומחמת אהבת הטוב שנא את הרע שהוא היפוך הטוב ומתנגד לו, ונתמלא רוגז על הרע מה"ט, א"כ מדת החסד הי' לו בעצם ומדת הגבורה נכללה וטפילה לחסד, וכן יצחק מדתו גבורה שהי' שונא להרע בעצם לא לבד מצד שהוא מתנגד להטוב, ומזה בא לאהבת הטוב באשר הוא היפוך הרע א"כ מדת הגבורה הי' לו בעצם ומדת החסד נכללה וטפילה לגבורה, אך יעקב הי' לו שני המדות בעצם אהב את הטוב באשר הוא טוב ושנא את הרע באשר הוא רע לא מצד שהמדה היפוך מזולתה, וזהו מדת תפארת דכלול בתרין, והנה בש"ס ב"ק דנחש כוונתו להזיק והיינו דשאר המזיקין כוונתם בעצם להנאת אכילתם ועשיית ההיזק נעשה ממילא, אבל הנחש כוונתו בעצם לההיזק, וזהו הענין שיעקב נקרא נחש באשר מדתו תפארת כנ"ל ששני המדות הם בעצם בו, וכן עשו הי' להיפוך מזה שהי' בעצם אוהב את הרע ושונא את הטוב לא לבד מפני שהוא היפוך הרע האהוב לו, ודפח"ח:

פ״טוהנה יוסף שמעלתו נצמח שמפאת בריחתו מהרע בא לעומתו אל הטוב כידוע בזוה"ק שמכל מה שאדם בורח מהרע והטומאה בא לעומתו להטוב והקדושה ויוסף משלו נתנו לו וכו', ואינו דומה ליעקב שמדתו בעצם כנ"ל אלא מצד ההיפוך, ויש לומר דהנה ידוע ששניהם הם בחי' שבת, מ"מ נראה שיוסף הוא בחי' שבת דליליא ויעקב שבת דיממא, דשבת דליליא הקדושה באה על האדם מחמת בריחתו מחשבונות הרבים שחשבו בני האדם ומטרדי דהאי עלמא, לעומתו בא להסתופף בצל קדושה וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, והנה זה מקביל למדתו של יוסף, אבל שבת דיממא העלי' הוא בעצם, וכמו עליית של עוה"ב דכתיב ילכו מחיל אל חיל והוא עלי' בעצם לא מצד ההיפוך, והוא מקביל למדתו של יעקב שהוא בעצם כנ"ל:

צ׳ונראה דלעומת שתי אלה הם מנשה ואפרים, מנשה ע"ש כי נשני את כל עמלי, והיינו שמחמת בריחתו מן העמל שהוא עבירה כנ"ל במאמר הקדום זכה למעלתו כעין שבת דליליא וכמדתו של יוסף, אבל אפרים ע"ש הפרני ה' בארץ עניי הוא התפשטות גבול הקדושה בעצם כעין שבת דיממא כמדתו של יעקב, וכל דרך איש שהגיע בו להצלחה ישר בעיניו, ע"כ ליוסף נראה יותר מדתו וע"כ רצה להקדים את מנשה, וליעקב נראה יותר מדתו של אפרים שהוא כמדתו, וזה שאמר יעקב גם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהי' מלא הגוים שעתיד יהושע לצאת ממנו והוא ילמד תורה לישראל שהוא הטוב בעצם כאמרם ז"ל אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם והיינו שמעלת התורה לא לבד מה שמביאה לידי מעשה אלא שלימוד התורה בעצמה [אם הוא ע"מ לשמור ולעשות] אין למעלה הימנה כאמרם ז"ל ותלמוד תורה כנגד כולם:

צ״אוימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי וגו' במדרש ידעתי מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר מה דברים שלא נתגלה לך נתגלה לי דברים שנתגלה לך עאכו"כ, ואינו מובן מה שייכות זה לזה וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה ברש"י גם הוא יהי' לעם ויגדל שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקב"ה עושה נס על ידו, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל וכו', ויש להבין דמשמע שיוסף לא ידע והלוא כולם היו בעלי רוח הקודש וראו את עתידות, ובמדרש והנה אנחנו מאלמים אלומים עתידים אתם לעשות עגלים אלמים לפני עגליו של ירבעם, הרי שהשבטים צפו ברוה"ק למרחוק, וביוסף מצינו שנפל על צוארי בנימין אחיו ויבך שראה ברוה"ק ששני מוקדשין עתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, הרי שצפה ברוה"ק למרחוק ביותר ובודאי ראה את גדעון ויהושע:

צ״בונראה דהנה בגדעון מצינו שעשה הקב"ה נס על ידו אע"פ שישראל לא היו אז זכאים כמ"ש בריש הפרשה שם ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה', והוא למד סנגוריא על ישראל כבפירש"י שם ואמר אמש הקרני אבא את ההלל שמעתיו שהי' אומר בצאת ישראל ממצרים ועתה נטשנו אם צדיקים הי' אבותינו עשה לנו בזכותם, ואם רשעים הי' כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו, ויפן אליו ה' בעצמו ויאמר לך בכחך זה בכח הזכות שלמדת סניגוריא על בני, ע"כ בפרש"י שם, וביהושע מצינו שבשביל חטא עכן הפנו ישראל עורף לפני אויביהם, ויש לומר שיוסף צפה וראה את כל אלה והי' נראה לו מעשה גדעון רבותא יותר, מה גם לאחר שיוסף הי' שוקד לטובת ישראל בודאי הי' רוצה שלזה יהי' דין קדומה למען ישפיע זכות זה בישראל שיושעו לעולם אף בלתי זכאים, אך באמת אין דמיון לגדעון עם יהושע ובש"ס ר"ה שקול הכתוב שלשה קלי עולם וכו' הרי שנקרא קלי עולם, אך הענין מה שגדעון זכה להושע את ישראל אף כשבלתי זכאים משא"כ יהושע, דהנה בעיקר סניגוריא של גדעון שאמר אם צדיקים היו אבותינו עשה לנו בזכותם ואם רשעים היו כשם שעשית להם נפלאות כן עשה לנו, יש להבין דא"כ בטלת כל יעודי התורה שכר לצדיקים ועונש לרשעים והרי כל התורה מליאה שכל היעודים תלוים בזכות וחובה של מעשה אדם, ונראה לפרש עפ"י מאמרם ז"ל מוטב שיעקר דבר אחד מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא, והוא ענין הוראת שעה כשהשעה צריכה לכך כאליהו בהר הכרמל, או בבני שאול המוקעים, וע"כ אף מצד דיני התורה מגיע ח"ו עונש, מ"מ אם נוגע הדבר לחילול שם שמים ח"ו, יש לדון ולומר מוטב שיעקר דבר אחד מן התורה כדי לקדש שם שמים, וכל העונשין המפורש בתורה לעוברי רצונו ית"ש יש להתקיים באם לא יהי' בזה חילול שם שמים, וכמפורש בכתוב ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו וגו' וא"כ לא הי' חילול שם שמים בדבר, וכבר הגדנו בטעמו של דבר בגלות ישראל שהי' באופן שהי' חילול שם שמים כמ"ש באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, אף שלא הי' חסר מיני עונשין שלא יצמיח מזה חילול השם, כי צדקה עשה ה' עם ישראל שבאשר יש בזה חילול ה' בהכרח שסוף כל סוף יגאלו ישראל מצרתם אף ח"ו לא יהי' זכאים כדי לסלק את חילול ה', וע"כ כל היכי שבצרת ישראל יש ח"ו חילול כבוד שמים יש לדון ולומר מוטב שיעקר דבר אחד מן התורה, כדי לקדש שם שמים:

צ״גויש להוסיף ולומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכל סדר הטבע הוא סדר התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, וכל הנסים והנפלאות שעשו הנביאים היוצאים מהיקש הטבע חשוב עקירת דבר מן התורה אלא שהותר משום שמוטב שיעקר דבר אחד מן התורה כדי שיתקדש ש"ש בפרהסיא עכת"ד הצריך לענינינו, ולפי"ז יש לדון ולומר בנסים שבמצרים נמי אלמלא שהיו כדי לקדש ש"ש בפרהסיא לא הי' רשאי שהקב"ה עצמו שומר מצות התורה, אך זה לא יתכן כי נסי מצרים המפורשים בתורה א"כ הם הם סדר התורה וכך הי' בריאת העולם שיהיו אלו הנסים, והנסים אלו אינם חשובים כלל עקירת דבר מן התורה, ומ"מ זה דווקא בנסים המפורשים בתורה עשר מכות וקריעת ים סוף, אבל אמרו ז"ל שהיו הרבה נסים שאינם מפורשים בתורה כי במצרים לקו ארבעים או חמשים מכות ועל הים לקו מאתים או חמשים ומאתים מכות, ועוד הרבה נסים שספרו ז"ל שהי' ליל היציאה מאיר להם כתקופת תמוז וגם עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, כל אלו שאינם מפורשים בתורה ומ"מ הם יוצאים מהיקש הטבע שנברא בסדר התורה שוב יש לומר בהם שחשובין כעקירת דבר מן התורה שלא הותר אלא כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא:

צ״דולפי האמור יובן הסניגוריא של גדעון אם רשעים היו, ומ"מ עשית להם נסים חנם אף שנחשב כעקירת דבר מן התורה, והותר מחמת קידוש שם שמים, כן נמי עשה לנו שהתפשטות מדין על ישראל חילול שם שמים יש בדבר:

צ״האך יהושע תלמיד משרע"ה שהי' נביא החורה שקבוע לעד ולעולמי עולמים, והנחיל לישראל את הארץ שקדושתה קבוע, ואיננו כמו שאר נביאים שהי' עושים נסים לשעתם לבד, א"כ הי' כל ענינו עפ"י סדר התורה ולא כענין הוראת שעה, ע"כ הי' בימיו כל הנהגה ע"פ זכות וחובה של ישראל כסדר התורה, ובדיני התורה כל טובת ישראל תלוי בזכותם כמפורש בק"ש והי' אם שמוע תשמעו וגו' השמרו לכם וגו' וכל התורה מלא מזה, וע"כ יהושע מצד מעלתו מעלת התורה לא הי' יכול להושיע את ישראל כאשר היו בלתי זכאים, אלא נס גדעון הי' ענין הוראת שעה כמ"ש וידל ישראל מאד מפני מדין והי' ח"ו חילול שם שמים בדבר, והנס הי' גדול ונעשה קידוש שם שמים בפרהסיא, ע"כ הי' כענין הוראת שעה, ומובן שענין הוראת שעה איננו כ"כ במעלה כמצות התורה שקיים לעד ולעולמי עולמים, וא"כ אין מעלת גדעון נחשב בערך מעלת יהושע, ונראה שיוסף לא הרגיש שענין גדעון הי' כעין הוראת שעה לבד, והי' סבר שזכותו כ"כ גדול כנ"ל [ויש לומר הטעם שלא הרגיש כי יוסף בעצמו הוא מדריגת התורה שקיים לעולם ולא במדריגת הוראת שעה לבד וע"כ כתיב בי' והנה קמה אלומתי וגם נצבה וכמו שהגדנו בפ' וישב בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עיי"ש, וע"כ חשב שגם גדעון הבא מזרעו כן הוא]:

צ״ואך יעקב הרגיש וידע ע"כ מיאן להקדים את מנשה משום שמעלת יהושע גדול הרבה יותר מאד, וזה שאמר לו ידעתי בני ידעתי מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר דהנה בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל שמעשה ראובן לא ממנו היתה זאת אלא שמן השמים היתה למען להסב הבכורה ליוסף וזש"ה וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר היינו שיעקב הבין זאת שלא ממנו היתה ע"כ לא הדחהו ממנין השבטים, ולולא שאינני כדאי הייתי מוסיף בה דברים שיעקב שמע בת קול דברים האלה ויהיו בני יעקב שנים עשר, ומבת קול זה הבין שלא חטא ראובן, וביהודה ותמר מפורש במדרש שרמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה, ולכאורה יש להבין היתכן שמן השמים יכריחו לעבירה והלוא הקב"ה בעצמו שומר מצותיו והרי כתיב ולפני עור וגו', אך התירוץ בזה י"ל שמאחר שכן צריך להיות מהטעמים המובאים בחכמי האמת, וכל מלכות ב"ד נשתל דווקא בדרך זה, והוה כמו הוראת שעה ושוב אין כאן עבירה כלל, אך יוסף לא ידע מזה דבמדרש שקנטר את יהודה ברמז במעשה תמר, ואי הוה ידע מזה הי' יודע שאין לו בזה אשם, וזה שאמר מה דברים שלא נתגלה לך היינו מה דתחות כנפי לבושא נתגלה לך היינו מה דתחות כנפי לבושא נתגלו לי [דעיקר מעשיהם בודאי ידע וכבמדרש הנ"ל שקינטר את יהודה בזה] דברים שנתגלה לך ברוה"ק ענין גדעון ויהושע עאכו"כ שהנני רואה, אלא שאני רואה שאחיו הקטן יגדל ממנו שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמוד תורה לישראל שהוא קבוע לעולם כנ"ל:

צ״זבמדרש המלאך הגואל אותי מכל רע וגו' א"ר יוסי בר חלפתא קשה היא הפרנסה כפלים כלידה בלידה כתיב בעצב תלדי בנים בפרנסה כתיב בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, ר' אלעזר אומר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום ור' שמואל בר נחמן אמר גדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה ע"י הקב"ה גאולה ע"י מלאך המלאך הגואל אותי וברנסה ע"י הקב"ה שנאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ריב"ל אמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר לגוזר י"ס לגזרים וכתיב תמן נותן לחם לכל בשר עכ"ל:

צ״חנראה לפרש דענין הקישוי בלידה ובפרנסה שנתהוה מחטא אדה"ר, שידוע בספה"ק שעונש העבירה איננו דבר סגוליי אלא העבירה עצמה היא העונש בסוד תיסרך רעתך, וכן צריכין לומר בעונש שנתהוה מחטא עץ הדעת טו"ר, דאחר החטא שנתגשם האדם היינו שמעיקרא איתא בזוה"ק דאדה"ר לא הוה בי' מהאי עלמא כלום אלא הי' כולו רוחני ואחר החטא נתגשם בלבוש חומר זה, וע"כ בלידת האדם שנצמד נפש רוחני בגוף גשם זה הבא מטפה סרוחה ובחטא יחמתני אמי שהוא הרכבה מין בשאינו מינו, זה גורם הקישוי והיסורין, וע"כ קודם החטא שגם הגוף הי' רוחני עלו למטה שנים וירדו שבעה, וכן נמי מצינו ביוכבד בלידת משה שאיתא במדרש מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער שגופו של משה הי' משולל מכל פסולת ובמדרש וזאת הברכה שהקב"ה אמר לנפשו של משרע"ה שתצא מגופו וישים מדורה בין מלאכי השרת השיבה שגופו של משה מקודש יותר, וגם מעיקרא בשעת לידה נמי כתיב ותרא אותו כי טוב הוא, ע"כ לא הי' נחשב ירידה כ"כ לנפשו, להצמד בגופו של משה, ובמדרש שם מכאן לנשים צדקניות שלא הי' בפתקה של חוה שלעומת הזדככות החומר נתמעט הקישוי, וכן נמי ענין קישוי הפרנסה כי בפרנסה אלמלא הי' בו כח רוחני לא הי' מפרנס את האדם, וידועין דברי האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו מוצא פי ה' שנמצא בהמאכל הוא הוא המחי' את האדם, ובליקוטי התורה מהרב ז"ל שנמצא בהמאכל כח גבוה עוד יותר מהאדם וע"כ יכול ליתן חיות באדם, וע"כ קודם החטא שהי' אוכל פירות ג"ע שהי' רוחניים מקביל למהות האדם שהי' אז כולו רוחני לא הי' קישוי במזונות, אך לאחר החטא שהמזונות נתגשמו וע"כ נצרך שהמזונות יצמידו לגשם המזונות זהו הגורם הקישוי, וע"כ קישוי הלידה וקישוי המזונות הם ענין אחד ונמשך בעצם מן החטא של אדה"ר:

צ״טולפי"ז מובן ענין קישוי הפרנסה שהוא יותר מלידה, כי הנפש אף שנעשית ע"י הלידה נצמדת בגוף מ"מ אף בעודה בגוף היא נבדלת מהגוף והיא רק הרכבה שכניות, אבל הרוחניות שבמאכל הוא מתאחד עם חומר המאכל עד שנעשה אחד ממש ע"כ יש בו קישוי יותר וגורם עצב ביותר:

ק׳ובזה יובן נמי מה גאולה בכפלים היינו גאולת הגוף משעבוד ועבודה, וגאולת הנפש שנסתם עיניהם ולבם של ישראל שהוא חלק הרוחני, כן פרנסה בכפלים גשמית שחומר הגוף נזון ומזונות הנפש שמקבלת חיות רוחני כנ"ל בשם הרב:

100

ק״אואמר עוד מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, ויש לפרש דהנה במדרש שבתחילת הבריאה הי' שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהי' מתפשטין ומתרחקין מהשורש ונתגשמו עד שגער בהם שלא יתגשמו יותר, עכת"ד, ויש לפרש הדברים עפ"י מה שאמרו חכמי האמת שהבריאה באה דווקא ע"י צמצום והסתר אורו ית"ש דאל"ה הי' מתבטל במציאות ולא הי' אפשר להבראות, ומובן שמחמת הצמצום וההסתר נתגשמו כי כל גשם הוא דבר יש ונפרד בעל גבול שש קצוות הבאה רק מפאת ההסתר והצמצום:

101

ק״בוהנה בכל יום מחדש מעשה בראשית ומובן שכמו בתחילת הבריאה כן נמי בכל יום שנתחדש הבריאה צריך אל בחי' ההסתר והצמצום, ובזה יתפרש הכתוב תהלים ה' ד', ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה ופירש"י בוקר אני קורא לך עליהם שהוא עת משפט ברשעים כמ"ש לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, עכ"ל, ויש להבין שהרי בוקר הוא זמן חסד כידוע ולמה הוא עת משפט לרשעים, אך הוא הדבר כמו שבתחילת הבריאה דכתיב עולם חסד יבנה והי' צריך לבחי' הצמצום וההסתר כנ"ל, כן בכל בוקר שמחדש מעשה בראשית ואתער חסד בעלמא נצרך שיתער נמי בחי' הצמצום וההסתר, ומזה נצמח דין ומשפט לרשעים שהוא ענין גבול ומדה, ולפי האמור מובן שכמו בתחילת הבריאה מחמת בחי' הדין והצמצום וההסתר נמתחה ונתגשמה הבריאה עד שגער הקב"ה ואמר די כן נמי בכל יום דאתער בחי' הצמצום והתגשמות העולם צריך לגאולה מן הגשמיות שלא יתפשט יותר, ואולי מזה עצמו נצמח שהוא עת דין ברשעים, ובזה יתפרש דברי המדרש מה פרנסה בכל יום דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו לעומתו גאולה בכל יום מהגשמיות, ולפי האמור יובן נמי מה שאמר רשב"נ גדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה ע"י הקב"ה, כי איתא ברח"ו בשער הקדושה שמחצב הנשמות הוא גבוה ממחצב המלאכים, ולעיל אמרנו בשם הרב בליקוטי התורה שהרוחניות במזון היא כח עליון גבוה יותר מנשמת האדם וע"כ יכול ליתן חיות באדם וא"כ ק"ו שהוא גבוה יותר ממלאך ואין יד המלאך מגעת שם ע"כ אי אפשר אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, וזה עצמו מה שאמר ריב"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי איתא בזוה"ק דבעתיקא תליא מילתא, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פי' לשון עתיקא מפי' לשון המדרש שהעתיק מבריותיו מלשון ויעתק משם היינו למעלה מתפיסת השגת הנבראים והוא עצמו מקום הרוחניות שבמזונות כנ"ל שהוא יותר עליון מהאדם:

102

ק״גשנת תרע"ו.

103

ק״דויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', ובזוה"ק דהא כל יומוי לא אקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא הוו בצערא אשתכחן וכו' בתר דנחת למצרים אקרי ויחי חמא לברי' מלכא וכו', ויש להבין דזה יתכן לומר באנשים נמוכים דבשביל צער לא ניחא לי' בחייו וחייו אינם חיים אבל לא ביעקב דהוה כולי' לשמא דקב"ה, וכל חייו הי' לו רק לעבדות ה', והרי לא נגרע מעבודתו דבר בשביל הצער, והי' מובחר שבאבות, איך יתכן לומר עליו דכל יומוי לא אקרי ויחי, ונראה דהנה בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שבק"ל שנה שחי יעקב קודם ירידתו למצרים תיקן בהם חטא הק"ל שנה של אדם הראשון שהי' פגם ברית, והנה כבר הגדנו דהא דשומר הברית נקרא חי הוא נמי בפשיטות שהוא בחיות ושמחה ולהיפוך פגם ברית מביא רוח עצב והעדר החיות והשמחה, וכאשר נטהר מחטא זה נתוסף בו רוח חיים ושמחה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירוש הכתוב תגלנה עצמות דכית, היינו עצמות אשר טהרת דטהור מתרגם דכי, עכ"ד, וזה סימן גדול לאיש לידע אם כבר תיקן את חטא זה, אם הוא בשמחה וחיות בעבודת ה', וע"כ נמי יעק"א אף שהי' איש נקי בלי שום פסולת ולא ראה טפת קרי מימיו, מ"מ באשר ניתן על שכמו לתקן חטא אדה"ר של ק"ל שנה כל עוד שלא נגמר התיקון הי' אותו חטא של אדה"ר מטרדו ומסלק ממנו החיות והשמחה בשלימות כמו שהי' ראוי לאיש שלם כזה, שלרגלי שלימותו בענינים אלו הי' צריך להיות החיות והשמחה שלו נמי בלי גבול, וזהו שבזוה"ק דהא כל יומי לא אקרי ויחי וכו' בתר דנחת למצרים אקרי ויחי וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים, היינו חיות של יעקב שהיא חיות ושמחה מאד מאד לא הי' אלא בארץ מצרים אחר גמר התיקון כנ"ל:

104

ק״הויש לומר דכל הצער שעבר עליו כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז מהאי טעמא הוא, שבפשיטות אינו מובן שבחור שבאבות יהי' רוב ימיו בצער כ"כ ולמי נאה לירש שני עולמות אם לא ליעקב שלימא, ואברהם ויצחק הי' כמלכים כמ"ש הרמב"ן, ויעקב המובחר שבהן הי' כל ימיו בצער, אך הוא הדבר שבאשר ניתן על שכמו לתקן חטא אדה"ר בק"ל שנה והי' חטא אדה"ר מסלק ממנו החיות והשמחה, זה עצמו הביא עליו צער בפועל ר"ל וכמ"ש הזוה"ק ח"ב (קפ"ד:) ואי איהו קיימא בעציבו יהבין לי' דינא בקבלי' כגוונא דא עבדו את ה' בשמחה חדוה דב"נ משיך לגבי' חדוה אחרא עלאה וכו', וע"כ יעקב שמהותו הי' להיות בחיות ושמחה מאד מאד, אם לא הי' כ"כ בשלימות אף שבערך זולתו נחשב חיות ושמחה, מ"מ לגבי דידי' נחשב לגרעון וחסרון ונמשך לו מזה צער בפועל, דומה לזה כתב מהר"ל בספר גבורות פרק ד' בענין גלות מצרים שישראל בעבור שעצם שלהם במדריגת צורה נבדלת שלימה לכך אם אין לישראל ענין הראוי לצורה כאלו אין להם מציאות כלל כי זהו ענין הצורה הנבדלת אשר אין בה חסרון והוא שלימה ואם יש בה חסרון כאילו אין כאן צורה נבדלת וכו' ולכך הי' משועבדים תחת יד מצרים עכ"ל עיי"ש היטב, ואף שמצרים לא הי' להם צורה נבדלת כלל, ולמה יגרע ישראל להשתעבד תחת ידיהם, הטעם הוא שהם מהותם חומריים ומציאותם נגמרת, אבל ישראל שמהותם צורה נבדלת, וכאשר אינם בשלימות הוא חסרון, ומעין זה יש לומר ביעק"א ע"ה שמהותו הוא חיות ושמחה מאד מאד וכאשר לא הי' זה בשלימות לפו מהותו, אף שהוא יותר ויותר מזולתו, מ"מ לגבי דידי' שמהותו הי' חיות ושמחה מאד מאד נחשב זה המצב לחסרון וכאילו הי' רוח עצב לגמרי והי' מושך עליו צער רח"ל:

105

ק״וובזה יש לפרש סיום דברי הזוה"ק בתר דנחית למצרים חמא לברי' מלכא וכו' שלעומת שהי' בחיות ושמחה כראוי לו משך נמי חיות ושמחה בפשיטות, היפוך מה שמקודם משך עליו צערא נמי בפשיטות, אח"כ משך עליו חיות ושמחה בכל דבר והי' חיותו חיים מכל צד, ובודאי השפיע מחיותו לכל ישראל שהיו כולם כל ימי יעקב בחיות ושמחה, ונראה שזה הי' הכנה טובה לכל ישראל במצרים שיהי' עכ"פ בחיות בצד מה בכל ימי הגלות, ולא יהי' טבועים כ"כ בעצבות:

106

ק״זוהנה כבר הגדנו הרבה פעמים ששבת הוא תיקון פגם ברית, וכמו שהפגם ברית בכללות האדם כאמרם ז"ל כל שאין רמ"ח אבריו מרגישין וכו', כן התיקון הוא שבת שהוא כללא דאורייתא, ועונג שבת כולל נמי כל חלקי האדם שאין למעלה מעונג, וע"כ מצות שבת ועונג שבת הוא תיקון על פגם זה, והאדם שזוכה לזה הוא מושך החיות והשמחה לכל ששת ימי המעשה, וכמו השבע עשרה שנה שהי' יעקב במצרים בהתחלת הגלות שהי' מועיל לכל ימי הגלות, כן השבת מועיל לששת ימי המעשה שלאחריו, כי כבר אמרנו ששבת יש בו שתי בחי' שהוא אחר ימי המעשה שלפניו וקודם ימי המעשה שלאחריו וכבש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, ובזה יש לפרש הא דבזמירות צרורא דלעילא דבי' חיי כולא וכו':

107

ק״חבענין אפרים ומנשה שיוסף הי' מבקש להקדים את מנשה ויעק"א ע"ה הקדים את אפרים, יש לומר דהנה במדרש ר' אלעזר אמר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, וכל המפרשים נתקשו בפירוש כפלים ונדחקו לשנות הגירסא, ובעניותן אמרנו לפרש דהיות ידוע דישראל אין להם מציאות בעוה"ז מצד המערכת, שלפי סדר המערכת לא הי' אברהם ראוי להוליד, וכל מציאות ישראל הי' רק מהשי"ת לבדו, וע"כ אומה זו משולה לכוכבים ומשולה לעפר כשזוכין ועולין עולין עד לכוכבים וכשהם יורדים יורדים עד לעפר, וע"כ גאולת ישראל מבין האומות, נזקק לשני ענינים, אחד לסלק מהם השיעבוד של האומות ועדיין איננו מספיק כי אפי' אחר סילוק כח האומות מעליהם הלא אין להם מציאות בסדר המערכת, אלא שצריכין עוד שהשי"ת יקחם תחת כנפיו, ואינן דומים לזולתם מהאומות שאחר סילוק כח אומה התוקפם ישובו מאליהם למקומם ושורשם בסדר המערכת, אבל ישראל צריכין גאולה בכפלים להוציאם מתחת יד האומות ולהביאם אל תחת כנפי השכינה, וזהו שבארבע לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, שבלעדי ולקחתי לא נגמר הגאולה, וכן פרנסה נמי הוא בכפלים, האחד לפתוח את שערי השפע מלמעלה, ועדיין אין זה מספיק שכמה וכמה מקטריגים מונעין את השפע מלבוא להאדם, וא"כ צריכין עוד לחסדים שיֵעָשה כלי המקבל, וזהו פרנסה בכפלים הוצאה ממקור השפע מלמעלה והבאה להאדם למטה, וכבמדרש פ' ס"ו יתן לך ברכות ויתן לך כבושיהן ופירש"י מקום להתקיים שם הברכות עיי"ש, וידוע שבכלל פרנסה הם כל צרכי האדם הן גשמים הן רוחנים, ואפי' פירוש המשנה נקרא נמי פרנסה בדברי חכמז"ל, וברש"י פרנסת את המשכן לרוחבו, וכן מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, היינו מכחות רעות הרודפין תמיד אחר האדם להממו ולאבדו ולהכניס בו מחשבות רעות והקב"ה מצילנו וגואלנו מידם וכאמרם ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, וכן מכל מיני כחות הרעות הקב"ה שומר את עמו ישראל לעד:

108

ק״טונראה עוד לומר שגאולה ופרנסה אף שהם בסגנון אחד בכפלים כנ"ל, מ"מ ההפרש ביניהם שהגלות הוא הפיזור וגאולה הוא התקבצות והתאחדות, והיא הוצאה מתחת יד האומות שהם עלמא דפרודא ומביאם תחת כנפי השכינה שהוא עולם היחוד, ופרנסה היא להיפוך הוצאה מעולם היחוד והבאה לעולם הריבוי שעולם הזה הוא עולם הריבוי כמ"ש מהר"ל שכל עולם שלמטה הוא מתפשט ומתרבה ביותר:

109

ק״יונראה לומר דיעקב ויוסף מהם ובזכותם הפרנסה והגאולה בישראל, בזכות יעקב פרנסה וכמ"ש ביעקב האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה ע"כ בזכותו הפרנסה בישראל, וכן כשבא יעקב למצרים כלה הרעב בזכותו, ויש עוד לומר הטעם משום דיעקב כלול הוה ע"כ בא בזכותו נמי דבר שהוא כולל והפרנסה הוא דבר הכולל כל הצטרכות הן רוחני הן גשמי כנ"ל, ויובן עוד עפ"י מה שהגדנו לעיל שפרנסה היא המשכה ממקור הברכה והבאה לעולם שלמטה ובזוה"ק (רכ"ז:) ובגין דא אדכר גרמי' בהאי אתר ואמר האלקים הרועה אותי בגין דכל ברכאן דנגדי ממקורא דחיי יעקב נטיל לון וכיון דנטיל לון איהו האי אתר נטיל ברכאן עכ"ל והדבר כמבואר, וגאולה בזכות יוסף כידוע שמדתו של יוסף גואל אקרי בסוד אם יגאלך טוב, וטוב הוא מדתו של יוסף כידוע למבינים, ויש להסביר הדברים עפימ"ש האריז"ל שכל הגליות באים מחמת פגם ברית וע"כ מובן שיוסף שהוא יסוד שמירת הברית בזכותו הגאולה בישראל, ויש לומר עוד עפ"י מאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה תאכל בחלקו בכל הרואה ופירש כ"ק אדמו"ר זצללה"ה שלעומת שלא רצה להתחבר לחיצוניות זכה שכחות החיצונים מתרחקין ממנו מפחדו וע"כ מקום שרואין משם את שילה מתרחקין משם כחות החיצונים עכת"ד, וע"כ יש לומר נמי שבזכותו מסתלקין כחות החיצונים וכח האומות מעל ישראל:

110

קי״אוהנה שמות מנשה ואפרים מפורש בכתוב מנשה ע"ש כי נשני ה' את כל עמלי וגו' ואפרים ע"ש כי הפרני ה' בארץ עניי, ונראה כי שני שמות אלו מקבילין לגאולה ופרנסה, מנשה לגאולה וכמ"ש הספורנו ששם מנשה מרמז למ"ש לעתיד כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ואפרים מקביל לפרנסה שהיא מתפשטת למטה ומפרה ומתרבה, ולפי"ז יש לומר דיעקב שבזכותו הפרנסה בישראל מה"ט הקדים לאפרים ויוסף שבזכותו הגאולה הקדים את מנשה כל אחד לפי מדתו:

111

קי״בולפי האמור יש לפרש מה שאמר יעקב ליוסף גם הוא יהי' לעם וגו' שעתיד גדעון לצאת ממנו, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וגו' שעתיד יהושע לצאת ממנו שילמד תורה לישראל, דבגדעון לא מצינו רק שנעשה נס ע"י במלחמת מדין שהוא ענין גאולה מתחת יד אויביהם שהיו מושלים עליהם והצרו להם מאד זהו ענין מנשה, אבל יהושע שפרנס את ישראל ולמד להם תורה הוא פרנסה, ובכח התורה הי' דוחה את כחות החיצוניות, זהו ענין אפרים:

112

קי״גויש לומר דענין גאולה ופרנסה בעבודת ה' היא גאולה מכחות החיצונים המעיקים כמו שהגדנו לעיל בהא דגאולה בכל יום, ופרנסה היא הארה אלקית והתעוררת שבלב ישראל לאביהן שבשמים, ויוסף ביקש להקדים למנשה להקדים הגאולה מכחות המעיקים וממחשבות הרעות ואח"כ לזכות להארה אלקית בלב טהור, ע"כ ביקש להקדים למנשה, אך יעקב הקדים לפרנסה שהוא הארה האלקית ולא להמתין על הגאולה, ואדרבה מכח ההארה אלקית זוכין לגאולה מכחות חוצוניות וממחשבות הרעות ומעט האור ידחה רב חושך, אבל לזכות לגאולה מקודם ולגרש את החושך טרם הופעת אור האלקי הוא קשה מאד, ובודאי ההארה אלקית הבאה אח"כ בלב טהור היא לגמרי באופן אחר, ומ"מ צריכין להקדים להארה אלקית ולימוד התורה כמו שהוא ובשביל זה זוכין לגאולה ואז זוכין שנית להארה אלקית באופן נעלה:

113

קי״דולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שמיעקב זכו ישראל לק"ש, ויש להבין דק"ש שהוא יחוד ה' וקבלת עול מלכות שמים שזהו שורש היהדות איך יתכן לומר שזכו מיעקב דמשמע דאל"ה לא הי' זוכין לזה, הלא בלא"ה אין כאן ישראל ואינם יהודים כלל, אך יש לפרש דהנה הסדר הוא ק"ש ואח"כ סומכין גאולה לתפלה, והנה ק"ש הוא הארה אלקית יש לכנותו בשם פרנסה ע"פ דרכנו הנ"ל, ואח"כ גאולה הוא הגאולה שבכל יום מכחות החיצוניות כנ"ל, ואח"כ תפלה שהוא המשכת ברכה ממקור הברכה, וע"כ לולא יעקב שעשה סדר להקדים אפרים למנשה הי' בדין להקדים גאולה לק"ש וכדעת יוסף להקדים מנשה לאפרים, וכן בסדר יחוד ה' שאמרו השבטים ליעקב שאמרו לו שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקות על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקות אלא ה' אלקינו ה' אחד, הי' נמי בדין לאחר הברכות שרמז בהן הגאולה, אך באשר שעשה יעקב סדר להקדים אפרים ע"כ הי' נמי הסדר שמה להקדים את יחוד ה' ואח"כ רמז הגאולה, וזהו שבמדרש שזכו ישראל ק"ש מיעקב היינו להקדים ק"ש ואח"כ גאולה ואח"כ תפלה שהוא באופן נעלה כנ"ל:

114

קי״הויש לומר דכן נמי סדר הכנסת שבת דאיתא בכתבי האריז"ל דבע"ש עולין ויורדין נשמות ללב ישראל והוא הארה אלקית כנ"ל ומכונה בשם פרנסה ואח"כ בהכנסת שבת הוא שמשליכין אחר גיוום כל טורח ומחשבת מלאכה ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' והוא כעין גאולה מכחות המטרידין ומחומרית ימי המעשה ואח"כ חוזרין וזוכין להארה אלקית מאד נעלה בקידוש ועונג שבת:

115

קי״ועוד יש לומר בענין מנשה ואפרים דהנה בזוה"ק (קכ"ט.) ת"ח אברהם אתקריב לגבי' וכו' ולא אתקריב אברהם ביומא חדא או בזימנא חדא אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומא מדרגא לדרגא עד דאסתליק בדרגוי כד הוה סיב ועאל בדרגין עלאין וכו' זכאין מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין וכו' אבל מארי דתשובה מיד עאל ואתדבק בי' בקב"ה וכו' עכ"ל, ונראה דיעקב ויוסף נמי בכי האי גוונא הוא דיעקב נמי כמו אברהם דלא אתדבק ביומא חדא או בזימנא חדא אלא עאל דרגא בתר דרגא, ותדע דהברכות לא השיג עד היותו בן ס"ג שנים ושם ישראל בהיותו קרוב לק' שנה, אבל יוסף בהיותו בן שמונה עשרה שנה הי' לו הנסיון ומאז השיג הדרגין שלו ונקרא צדיק, ויש לומר הטעם שיוסף הי' במדריגת בעל תשובה שברגעא חדא בשעתא חדא אתקריב ואף שלא מצינו לו חטא, אבל איתא בספה"ק דתשובה יכול להיות גם בלי חטא כי ענין תשובה היא להשיב את הנשמה למקורה ושורשה שהיתה כלולה במאצילה וכמ"ש בספר תורה אור להרב בעל התניא זצל"ה וכן איתא בזוה"ק על משיח לאתבא צדיקיא בתיובתא ולא אמר לרשיעיא אלא לצדיקיא, ונראה שזה הי' מדת יוסף, וע"כ כל עליותיו הי' דרך דילוג מבירא עמיקתא לאיגרא רמה ברגעא חדא וכמ"ש וירצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה, ובזה יש לפרש דברי המדרש פרשה פ"ו סי' ה' ויהי איש מצליח ר' ברכי' אמר גבר קפוז כמה דתימא וצלחו הירדן לפני המלך, ובמ"ת גבר קפוז איש מקפיץ כלומר צהל ושמח ולב טוב מדלג על ההרים תרגום מקפז, ולכאורה מה ענין דילוג וקפיצה להיות סמוך לו ויהי ה' את יוסף, ולפי דרכנו הנ"ל יובן שפיר שכל מדריגותיו לא השיג דרגא אחר דרגא אלא דרך דילוג וקפיצה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה:

116

קי״זונראה שכעין שני מיני צדיקים אלו יעקב ויוסף היה נמי מנשה ואפרים, מנשה ע"ס כי נשני ה' את כל עמלי, ויש לפרש מלת נשני מלשון גיד הנשה כמו שפירש"י שם ולמה נקרא גיד הנשה לפי שנשה ממקומו ועלה והוא לשון קפיצה וכן נשתה גבורתם וכן כי נשני אלקים את כל עמלי עכ"ל הרי שרש"י פירש נשני מלשון קפיצה והיינו כנ"ל שעלה במדריגותיו דרך דילוג וקפיצה ולא דרגא בתר דרגא, ובאשר שם של אדם הוא מהותו ע"כ כי כן הי' מהותו של מנשה, ואפרים ע"ש כי הפרני אלקים בארץ עניי שהוא מלשון פירות הגדלים יום אחר יום עד שיגדילו, והוא מהות יעקב כנ"ל:

117

קי״חוכי נמי מצינו ענין גדעון ויהושע בגדעון לא מצינו אלא פ"א שלימד סניגוריא על ישראל ואמר אתמול אקריינא אבא את ההלל בצאת ישראל ממצרים אם צדיקים היו עשה לנו בזכותם ואם רשעים הי' כשם שעשית להם נסים כך עשה לנו, ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה שפירש"י שלמדת סניגוריא על בניי, משמע שנתגדל מכח מעשה זה ברגעא חדא בשעתא חדא, ויהושע מצינו ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל והיו עליותיו דרגא בתר דרגא יום אחר יום, ע"כ גדעון בא ממנשה ויהושע מאפרים, וזה הי' הענין שיוסף ביקש להקדים את מנשה כמדתו ויעקב את אפרים כמדתו:

118

קי״טובדוגמא זו היא שבת דע"ש צריך להיות ההכנה לשבת דרך דילוג וקפיצה שבודאי רחוק הוא בחי' האיש בששת ימי המעשה מבשבת, והיינו דבש"ס פרק במה מדליקין בהאי סבא דנקוט תרי מדאני אסא וקא רהיט, ובש"ס ב"ק דבע"ש הרץ ברה"ר והזיק פטור מפני שרץ ברשות והיינו כי השלכת ימי המעשה מכתפו לכנוס בקדושת שבת הוא דרך דילוג וקפיצה בחי' בעל תשובה וזהו שמור, אבל שבת דיממא הוא ע"י ישוב הדעת כי שבת הוא דעת, והוא בחי' זכור:

119

ק״כהאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, במדרש ר' סימון אמר מפלת גוג הראה להם המד"א באחרית הימים תהי', ר' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם המד"א והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' וגו', ונראה לפרש דהנה במדרש האספו הטהרו, וכן הוא אומר ואחר תאסף [לפי גירסת התנחומא] ויש לפרש דהנה ההפרש בין לשון אסיפה בבני אדם ובין לשון קיבוץ, כי לשון אסיפה הוא יותר התאחדות בלב ונפש מלשון קיבוץ, כי קיבוץ שייך גם בגופים לבד אף שהדעות בלתי מתאחדין, אבל לשון אסיפה בבני אדם הוא בלב אחד ג"כ, והוא לשון אסיפה מחוץ לפנים ששם מתאחדין ביותר, וכמ"ש ואספתו אל תוך ביתך, ואין איש מאסף אותי הביתה, ולא נמצא לפי זכרוני לשון קיבוץ כה"ג, אלא התקרבות גופין מחולקין לבד, והנה שלשת חלקי האדם גוף ונפש ושכל, ובשכל ודאי אין נופל לשון אסיפה שהרי אין דעתן של בנ"א שוות, ואפילו שכולם מסכימים לדעה אחת מ"מ ברוב אין הטעם אחד, ובגוף אמרנו לעיל שבו נופל יותר לשון קיבוץ, ובכן לשון אסיפה נופל ביותר על הנפשות, והיינו כי נפש הוא מלשון רצון והשתוקקות כמו שהגדנו כמה פעמים בשם רש"י חולין ואם כל איש ואיש משתוקק לטובת עצמו אף שכולם רוצים דבר אחד מ"מ עדיין אין זה דעה אחת, שזה רוצה לתועלת עצמותו וזה לטובת עצמותו, אבל אם שלמים וכן רבים משתוקקים למלאות רצון אביהם שבשמים זה נקרא בהחלט התאחדות שלימה ולזה נאה לקרא אסיפה בהחלט, אך בודאי בטבע אנשים לחוש לטובת עצמו ביותר, ורק ע"י טהרת הנפשות יתכן ההשתוקקות לרצון אביהם שבשמים באמת, וזה הוא מאמר המדרש האספו הטהרו ומביא זה מלשון אסיפה אל מחנה ישראל הנאמר במצורע אחר שהי' מובדל מהם בנפש שזה הביאו להבדל גם בגוף כאמרם ז"ל מה הוא הבדיל אף הוא יבדל:

120

קכ״אויש לומר עוד כי הגופים לעולם נפרדים ויצדק בהם יותר לשון קיבוץ מלשון אסיפה וכנ"ל, אלא שמתאחדים ע"י הנשמות שעומדים למעלה ואינן נטבעים בתוך הגוף, ובאשר הם למעלה מגדר כלי הגוף יתכן בהם התאחדות ובאמצעותם יש להגופים נמי חיבור והתאחדות להיות צודק בהם לשון אסיפה, אך לעורר כח הנשמה אי אפשר רק ע"י רגש הנפש בכח עצום מאד, וכבזוה"ק פ' מקץ כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, בכוחך דא נשמתא דבר נש, והנה כתיב מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, וכבר פרשנו שהוא ע"י התעוררת כח הנשמה ומתדבקת בשרשה ואז ממילא הטומאה והעונות פורחין מהם כענין אמרם ז"ל מים שנטמאו משיקן והם טהורים, ולפי"ז מובן דברי המדרש האספו הטהרו, כי להיות יצדק בהם לשון אסיפה אי אפשר אלא ע"י שהכל מתאחדים ברגש הנפש עצום מאד לעשות רצון אבינו שבשמים:

121

קכ״בוהנה יעקב אמר האספו ואגידה לכם משמע שלמען יגיד להם את אשר בלבבו נתבקש אסיפתם ולא יספיק קיבוצם לבד אלא אסיפה בנפש ברגש וכח עצום ובזה יצאו ר' סימון ור' יהודה לדקדק ולהוכיח מהו זה אשר ביקש אסיפתם נוסף על קבוצם כדי להגיד להם שיצדק בו הלשון באחרית הימים, ואמר ר' סימון מפלת גוג הראה להם, דהנה גוג הוא מבני יפת, וכח של בני יפת, הוא מחמת דבר אחד טוב שנמצא ביפת שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם ויכסו את ערות אביהם וגו' והנה ברש"י שם אין כתיב ויקחו אלא ויקת לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו שנאמר אתן לגוג שם קבר עכ"ל, והיינו שבמעשה שהוא בחיצונית האדם ובגופו הי' ליפת נמי חלק בהמצוה, אבל הנפש שאלי' מתיחסת התאמצות שהוא רגש הנפש בזה לא הי' ליפת חלק כלל, ע"כ שכרו נמי בדוגמא שיזכו בניו לקבורה הוא לתועלת חיצוניות האדם שהוא הגוף, אבל שם שהתאמץ במצוה שהוא ברגש הנפש זכו בניו לציצית שהם לתועלת התאמצות הנפש כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', וזה שאמר ר' סימון מפלת גוג הראה להם שבמה שהאספו השבטים נתנו כח לזרעם אחריהם לעשות עבודת ה' ברגש הנפש כי כל מעשה האבות והשבטים הי' לפועל דמיוני על עתיד, כמו שהגדנו כמה פעמים כי השלמים האלו לא הי' צריכין עוד לעצמם כלום, וזהו שהראה להם שבכח זה ינצחו לבני יפת ויהי' מפלת גוג, כי בענין רגש הנפש אין ליפת חלק כלל, אלא בחיצוניות ובגוף ויבוא ויטול שכרו שינתן לו שום מקום קבר:

122

קכ״גור' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם, והיינו בנין שלעתיד ולא בנין של בית ראשון ושני, שהרי מביא הכתוב והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' וגו', והנה בית העתיד יהי' של אש וירד מהשמים כדאיתא במדרשות, ונראה דהא דיהי' הבנין של אש הוא מפאת האש הבוער בלב ישראל לאביהן שבשמים כמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי', ומעת היות ישראל עד אז יאסוף ויתקבץ האש ורגש הנפש של כל ישראל ומאש הזה יהי' בנין העתיד, ולפי"ז מובן שפיר שזה הוא שהראה להם אז בעת שורש הרגש הנפש של כל ישראל:

123

קכ״דוממוצא הדברים שבזה"ז זמן התגברות העזות והחוצפה שהוא ענין קליפת גו"מ כאמרם ז"ל כלום יש עבד שמורד ברבו, וכמו שאמרו ז"ל חוצפה יסגא והוא מלחמת גו"מ אין עצה נגדם אלא התרגשות הנפש עצומה:

124

קכ״השנת תרע"ז.

125

קכ״ובמדרש המלאך הגואל אותי מכל רע וגו' אמ"ר יוסי בר חלפתא קשה היא הפרנסה כפלים כלידה, בלידה כתיב בעצב תלדי בנים, בפרנסה כתיב בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, ר' אלעזר ור' שמואל בר נחמן, ר' אלעזר אמר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה, מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים, מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, ור' שמואל בר נחמן אמר גדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה על ידו של הקב"ה, גאולה ע"י מלאך, המלאך הגואל אותי, ופרנסה ע"י הקב"ה פותח את ידך ומשביע לכל חי, ר' יהושע בן לוי אמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנא' לגוזר י"ס לגזרים וכתיב נותן לחם לכל בשר, עכ"ל, וכבר דברנו בדברי המדרש אלו אך אין בהמ"ד בלי חידוש:

126

קכ״זונראה דהנה דברים אלו צריכין פירוש מתחילה ועד סוף, מה שאמר קשה הפרנסה כפלים כלידה ומייתי לה מקרא א"כ לכה"פ כמו בכל לידה שבא בצער וקולי קולות כטוב כחוטא, כן הי' צריך להיות כפלים כל פרנסה, והרי נראה בחוש שהרבה בני אדם בא להם הפרנסה בנקל, ואפי' הבא להם בטורח ובצער, מ"מ אין דומה ליסורי הלידה, ואין להכחיש את המוחש, וגם מהו הכפלים שבגאולה ובפרנסה, ומהו הגאולה שבכל יום, ולמה הפרנסה היא דוקא ע"י הקב"ה ולא יספיק לה מלאך, הלא גם בהמה חי' ועוף נזונים, ולא עוד אלא שמתפרנסים שלא בצער, והאדם מפני שהרע את מעשיו קפח את פרנסתו כבש"ם שלהי קידושין, ומ"מ למה לא יספיק לה מלאך, וכמו גאולה שהגלות באה נמי ע"י חטא ומ"מ מספיק לזה מלאך:

127

קכ״חונראה לפרש דהנה מה שאמר קשים מזונותיו של אדם כקריעת י"ס, בודאי אין הפירוש כפשוטו, דהרי קרי"ס הי' לישראל לבד וע"י כמה סוגי זכותים כבמדרש וע"י זכות אבות, ומ"מ הי' על זה כמה מקטריגים, עד שכתיב ויושע ה' ביום ההוא וגו' והרי מזונות ניתן לכל אדם אשר ע"פ האדמה ולא לישראל לבד, וידועין דברי התוי"ט פ"ז דברכות שבברהמ"ז תיקנו שם אלקינו שהוראתו אלקות ואדנות מדת הדין, כי הדין נותן לכלכל את ברואיו עכ"ד, ומה דמיון זה לקריעת ים סוף, אלא הפירוש הוא היות ידוע שנשמת ישראל נחצבה ממקום גבוה מאד מאד, וברח"ו ז"ל שמקום מחצב נשמת ישראל גבוה ממלאכים, ואין לנשמת האומות שום ערך ודמיון להם שנשמתם ממזלות ומשטרי השמים, ומקרא מלא הוא בנים אתם לה' אלקיכם, וידוע שכל חלקי האדם מקבלים חיות מהמזון, וע"כ אין מזון הגשמי כמו שהוא לבדו מספיק למזון איש ישראל, ולאוה"ע שנשמתם מהמזלות מספיק להם מזון הגשמי ששורשם נמי מהמזלות ומשטרי השמים, אבל לישראל ששורשם כ"כ גבוה, ובהרב ז"ל שהמזון באשר נותן חיות להאדם, בהכרח שיש בו ענין גבוה מהאדם וזה שאמר הכתוב למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ופי' האריז"ל שחיות האדם איננו מגשמיות הלחם לבד אלא ממוצא פי ה' שהוא בהלחם, ובודאי באשר האדם כולל כל הבריאה, כן נמי המזונות שלו צריך להיות כלול, וכל סיג וסיג מזין את מינו שנכלל בהאדם, וע"כ בישראל שיש בהם נשמה כ"כ גבוה, צריך להיות במזונות שלהם נמי ענין גבוה שהוא מוצא פי ה' שיהי' מזין את חלק הנכבד הזה שבו, וממוצא פי ה' שהוא במזונות ישראל מדבר המדרש שהוא קשה כקריעת י"ס, אבל לא מזונות הגשמיים, שבזה משתתפים ישראל ואומה"ע להבדיל, ויתר הבע"ח, ואין לו שום ענין ושיווי לקריעת ים סוף:

128

קכ״טולפי הקדמה זו יש לפרש כל המשך דברי המדרש, ר' יוסי בר חלפתא אמר קשה היא הפרנסה כפלים כלידה, ויתבאר ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם טומאת יולדת נקיבה כפלים משל זכר שהרמב"ן והא"ע כתבו משום שיצירתה כפולה כר' ישמעאל, והגיד הוא ז"ל שמהש"ס משמע אדרבה שענין מה שיצירתה של ימי הנקיבה כפולה, נמשך ממה שטומאתה כפולה דקאמר הש"ס ומה שטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקובה יצירתה כיוצא בה, משמע דיצירתו כטימאתו וטהרתו, והענין כי קודם חטא אדה"ר הי' העיבור והלידה בלי המשך זמן כאמרם ז"ל עלו למטה שנים וירדו שבעה, כי הי' מדריגתם בפועל, אך ע"י החטא נפלו ממדריגתם ע"י הקליפה המסתרת כח האלקי, ובארבעים יום יוצא הולד מכח אל הפועל, ובנקיבה שהיא חומרית ביותר, כח האלקי מצומצם, ע"כ ימי יצירתה כפלים, וזה בא ממה שפסקה התורה שהקליפה יש לה בלידה להיות הזכר מטמא את אמו ארבעים יום וכו' משום שהטיל בה זוהמא נגזר עלי' בעצב תלדי בנים, מזה בא שגם ביצירה יש להם אחיזה להיות מסתיר ומונע כח היצירה עד ארבעים יום לזכר עכ"ד:

129

ק״לויש להוסיף ולומר דמחמת חטא עה"ד טו"ר שנעשה פירוד בין עליונים לתחתונים, ובין גשמיות לרוחניות, ומש"ה נגזר המיתה כן נמי בעת שיבוא נפש הרוחני להתאחד בגוף הגשמי ניתן רשות לכחות החיצונים למנוע היצירה, כי בעצם מהותם רחוקים זה מזה מאד, אלא שכח אלקי החפץ בהבריאה מאחדם ומזווגם, ומחמת שפגמו לעשות פירוד בין הדבקים, ניתן רשות לכחות החיצונים להתנגד לחיבור הרוחני והגשמי, ובעת היצירה המניעה גורם רק המשכת הזמן, דאם הי' ניתן להם רשות למנוע לגמרי לא הי' נולד איש בעולם והי' יצירת העולם בטל לגמרי, ע"כ לא ניתן להם רשות אלא להמשיך הזמן, וכאשר נגמר זמן האדם להיות בזה העולם, ניתן להם הרשות להפריד לגמרי וזהו המיתה, וממוצא הדברים למדנו שיסורי וקושי הלידה הוא מחמת שכח אלקי יוצא לפועל בגשמיות הלידה, והרוחני מתאחד בגשמי, וכחות החיצונים רוצים למנוע זה, וכח הלידה גובר, ומזה בא היסורין, אבל בעת היצירה שעדיין איננו יוצא כ"כ לפועל ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, ע"כ אין להם אז כ"כ שליטה לתקף בכח עד שיצמיח מזה יסורין, אלא מסתירין לבד היצירה עד ארבעים יום:

130

קל״אוהנה פרנסת ישראל אמרנו לעיל בשם האריז"ל שמעוטף בו מוצא פי ה' שלדברי הרב ז"ל הוא עוד גבוה ממהות נשמת ישראל, ובודאי שלאו דווקא במזונות לבד אלא בכל צרכי ישראל כן, וכל הנצרכים בכלל פרנסה, וע"כ יובן הקישוי שהוא בפרנסה שענין גבוה כזה כח אלקי שהוא גבוה עוד מנשמת האדם, יצא לפועל ומתלבש בגשמיות הפרנסה, וזה הוא דומה לענין הלידה, אלא ששם הוח שני כחות המתקוטטין זה עם זה, היינו כח הלידה הדוחה, וכחות החיצונים המונעים, מזה נסתעף יסורין בפועל, אבל בפרנסה אין ענין להתקוטטת אלא שבא בקישוי, וע"כ אין דומה קישוי של זה לזה, יש שמזונותיו יש בהם יותר כח אלקי, ויש מעט, אף שבאיכות המזונות הם שוין, ויש שיש שליטה על מזונותיו לכחות החיצונים יותר משל זולתו, והצד השוה שבפרנסה ובלידה שיש קישוי ביציאת ענין אלקי לפועל במציאת הגשמיות, כי הרוחני והגשמי רחוקים מאד זה מזה, ומחמת חטא אדה"ר נעשה פירוד ביניהם וכנ"ל:

131

קל״בומ"מ עוד יש קישוי בפרנסה משא"כ בלידה, דהנה בלידה הנשמות אינם מתהוים ונעשים בעת הלידה כי הנשמות כבר הם ברואים, ובמדרש בראשית בנשמותיהם של צדיקים נמלך בבריאת העולם, שנאמר עם המלך במלאכתו וגו', ובמתן תורה הי' כל הנשמות העתידין להבראות, וכל הנביאים קבלו נביאתם מסיני שנאמר מעת היותה שם אני, ובזוה"ק (רל"ג:) כל אינין נשמתין דהוו מיומא דאיברי עלמא כלהו קיימא קב"ה עד לא נחתי לעלמא בההוא דיוקנא ממש דאתחזין לבתר בעלמא וכו', ומנ"ל דקיימי קמי' דכתיב חי ה' אשר עמדתי לפניו עמדתי ודאי והא אוקמוה, אך בפרנסה נראה דהתהות מוצא פי ה' שבהמזונות איננו מוכן ועומד מקודם רק בכל יום ובכל עת דאצטריכו, וכן משמע בזוה"ק ח"ב (ס"ב:) ר' ייסא סבא לא אתקין בכל יומא עד דבעי בעותי' קמי קב"ה על מזוני, אמר לא נתקין סעודתא עד דתתיהב מבי מלכא עיי"ש, ומעתה י"ל דכמו שיש קישוי בלידה ובפרנסה מחמת התאחדות הרוחנית בהגשמית הרחוק ממנו מאד, כן יש קישוי בעת התהוות ענון הרוחני בקומו לצורך נתינתו למטה בגשמיות, כי אף הרוחני זה רחוק מאד מאד מעצם אור פני מלך חיים, וזה ידוע למבינים, ובודאי אז מתאמצים כחות החיצונים בקטרוגם למנוע זה, ולפי האמור יובן דברי המדרש, קשה הוא הפרנסה כפלים כלידה, כי בלידה הקישוי היא, רק בעת נתינת הנשמה רוחנית בתוך גוף הגשמי, ובפרנסה היא בכפלים, קישוי אחד בעת התהותו של ענין הרוחני במקומו למעלה שהוא מוצא פי ה' וצורך המזונות, וקישוי השני בעת נתינתו בגשם המזונות:

132

קל״גולפי האמור יש לפרש הא דמה גאולה בכפלים אף פרנסה בכפלים, דמה גאולה איננה מספקת הוצאה מתחת יד האומות וכחות חיצונים, אלא צריך נמי הבאה תחת כנפי השכינה, וכמו במצרים אחד מהארבע לשונות של גאולה הוא ולקחתי אתכם לי לעם, וכענין מלאכת הוצאה בשבת שאינה נחשבת מלאכה אלא ע"י עקירה מרשות זה, והנחה ברשות זה, כן גאולת ישראל אינה נחשבת גאולה אלא ע"י עקירה מרשות הרבים עלמא דפרודא אוה"ע וכחות החיצונים, והנחה ברשות יחידו של עולם, זהו ענין הגאולה שהיא בכפלים, כן נמי פרנסה היא בכפלים, התהות מוצא פי ה' למעלה והתאחדותו בגשמית המזונות למטה, והוא ממש כעין כפלים של גאולה, אלא שהגאולה היא כפלים למטה ולמעלה, ופרנסה היא כפלים למעלה ולמטה:

133

קל״דומה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, יש לפרש עפ"י מה שאמרנו לעיל דמוצא פי ה' שבהמזונות איננו נתהוה מקודם אלא בכל יום וכר' ייסא דלא אתקין לי' סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותי' וכו' עד דתתיהב מבי' מלכא, ונראה דכפי מסת התלהבות והשתפכות הנפש בעת התפילה כן הוא מסת מוצא פ' ה' בהמזונות, ואפי' לפשוטי ישראל דלאו בר הכי הוא, נמי נתהוה בכל יום, והוא בכלל מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובמה שישראל מזכירין זה בתפלה מעוררים התהות מוצא פי ה' לצורך המזונות, ואולי הא והא איתא, דבמה שמזכירין שמחדש בכל יום תמיד מע"ב, מעוררין התהות מוצא פי ה', ובהתלהבות והשתפכות הנפש בעת התפלה ממשיכין כח עליון זה למטה להתלבש בגשמית המזונות, ויהי' איך שיהי' מ"מ מובן שפרנסה היא בכל יום, כן נמי גאולה בכל יום מכחות הרעות המתהוים בעולם לרגלי הצמצומים שהוא בכל יום כמו מעשה בראשית שהי' ע"י צמצומים כידוע, ומחמת הצמצומים מתהוים כחות הרעות כידוע למבינים, ולעומתם ישראל נגאלים מהם ומתחדשים בכל יום, וכמ"ש חדשים לבקרים רבה אמונתך, ובמדרש פ' ע"ח מתוך שאתה מחדשינו בכל בוקר אנו יודעין שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים, ובמדרש תהלים כ"ה ממה שאתה מחדשינו לבקרים אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו, ובודאי או"א דברי אלקים חיים, דההתעוררות מהשינה היא רמז לתחיית המתים, כמו שאנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, על הקימה בכל בוקר מהשינה, ובמה שאנו נגאלים מכחות החיצונים בכל יום הוא רמז לגאולה העתידה:

134

קל״הור' שמואל בר נחמן אמר שהפרנסה גדולה מגאולה שגאולה ע"י מלאך, ופרנסה ע"י הקב"ה, ולעיל דקדקנו למה לא יספוק מלאך גם לפרנסה, אך לפי דרכינו הדברים מבוארים דהגאולה מכל רע דמייתי לה מהא דהמלאך הגואל אותי מכל רע, שהוא רק סילוק כחות חיצונים [דגאולת מצרים הי' באמת ע"י הקב"ה בעצמו אפי' הסילוק של כחות מצרים כמ"ש אני ולא מלאך וכו', מה גם מה שכתיב ואביא אתכם אלי שזה בודאי לא הי' אפשר ע"י מלאך ולא מיירי אלא מגאולה מכל רע] שפיר די ע"י מלאך שהוא גבוה מהם, אבל פרנסת ישראל שבכלל הפרנסה הוא התהות כח עליון מאד למעלה ממחצב הנשמות, ומחצב נשמות ישראל גבוה מהמלאכים, מובן שאין יד המלאך שולטת שם אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו:

135

קל״וור' יהושע בן לוי אמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דהנה קי"ס הי' התגלות אורות גדולים מאד, ובזוה"ק דבעתיקא תליא מלתא, והי' ההתגלות כ"כ עד שנראה האלקית לעיני הכל ואמרו זה אלי ואנוהו, ובמדרש כמה גדולים עוברי הים, כמה נתחבט משה לראות את הדמות כאמור הראיני נא את כבודך, והשיב לו כי לא יראני האדם וחי, ויורדי הים הי' מראין עליו באצבע שנא' זה אלי ואנוהו וגו', ובמדרש הים ראה וינס מפני שראה כבודו של הקב"ה הרי שגם חומר הים הרגיש, ועוד במדרש שהי' המצרי אומר לסוסו אתמול משכתיך לים להשקותך מים ולא היית נמשך והיום אתה משכני לים, מה השיב לו רמה בים כבודו של עולם אני רואה בים, הרי שאפי' הסוס הי' מרגיש, והנה הי' הענין כפול, שהתגלות אלקית אפי' בין הרוחניים היא רבותא גדולה, ולא עוד אלא שבא והתגלה לעיני החומרים, וע"כ הי' הדבר קשה מאד, ואמר שבדומה לו הוא קישוי מזונותיו של אדם וכנ"ל אף פרנסה בכפלים:

136

קל״זועוד נראה לפרש דהנה בקריעת י"ס כתיב כי בא סוס פרעה וגו' בתוך הים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ופירשו הרמב"ן והא"ע שבאותו רגע שהי' המצרים טובעים בים, עדיין הי' ישראל עוברים בים ביבשה, ואותו הים הי' מים לזה ויבשה לזה, וזה הי' עיקר הקישוי שבקריעת י"ס, וכבמדרש שע"ז הי' עיקר הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, או שכולם ינצלו או שכולם יטבעו, ודוגמא קישוי זה הוא במזונות כשישראל ונכרי אוכלים מאכל אחד או אפי' מככר אחד אותו קצת של ישראל יש בו ממוצא פי ה', ואותו קצת שאוכל זולתו, אין בו זה כלל, אלא מאכל גשמי לבד בלי רוחניות, וזהו הקישוי הוא כקישוי של קריעת ים סוף:

137

קל״חויש לומר שיעקב ויוסף שני אלה השפיעו בישראל את שתי אלה, והוא ענין שכתוב והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה, ואמרו ז"ל אש בלי להבה אינו שולט למרחוק, והיינו כי ענין יעקב הי' לעורר למעלה אורות גדולים ונשאים עבור בית ישראל, וענין יוסף הי' להמשיכם למטה להאיר גם את מעשים הגשמיים שיהיו כולם קודש, מקביל לפרנסה וגאולה שם כפלים כנ"ל, יעקב הוא אש קודש למעלה במקומו [ומטעם זה לא ראה קרי מימיו שבא מן המוח, שכל ענינו הי' קדושת המוח במקומו], והוא אש בלי להבה ואינו שולט למרחוק, היינו להמשיכו בתוך ענינים הגשמיים, וע"כ לא רצה שיהי' לו דבר עם מלכי האומות, ובמדרש ויצא יעקב מבאר שבע מבארה של שבועה שלא יעמיד אבימלך ויאמר השבע לי וכו', והי' תמיד יושב אוהלים באוהל תורה מובדל מכל אדם, ומדתו של יוסף להמשיך את אורות האלו למטה, וזהו השליטה למרחוק היינו רחוק מגבול הקדושה, והי' ענינו אף עם חכמי וזקיני מצרים להחכימן כמ"ש וזקניו יחכם, והביא את כל מצרים במוסרות המילה, וע"כ הי' כחו יפה לכלכל את כל בית ישראל לחם לפי הטף [וידוע דלחם גמטריא ג' הויות וזה המשיך אפי' לטף שבישראל], אחר שיעקב בבואו למצרים נסתלק הרעב, וזהו ענין הפרנסה כפלים, ע"י יעקב הי' מציאת הפרנסה במקומו, ויוסף הוציאו לפועל בגשמיות המאכל:

138

קל״טוכן נמצא ביעקב ויוסף הענין גאולה בכפלים, הים ראה וינס אמרו ז"ל ארונו של יוסף ראה, והוא גמר סילוק כח מצרים כמ"ש, ואח"כ מתן תורה שהוא גמר הגאולה וכמ"ש ולקחתי אתכם לי לעם, והוא מדתו של יעקב אוריין תלתאי ביום תלתאי וכו':

139

ק״מולפי האמור יש לפרש הענין שחי יעקב במצרים שבע עשרה שנה, דהנה בלקוטי תורה מהאריז"ל שיעקב קודם בואו למצרים תיקן הק"ל שנה של אדה"ר, וזה שאמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים הי' וגו', ואח"כ במצרים חי י"ז שנה כמנין טוב עכ"ד, והיינו לפי דברינו לעיל שיעקב הי' קדושת המוח לעורר במקומו אורות גדולים עבור זרעו אחריו, וע"כ הוצרך לתקן מקודם את ק"ל שנה של אדה"ר שהי' פגם במוח כנ"ל, כי בעוד שלא נתקן פגם זה הי' לשטן עלי דרכו בקודש, אך אחר שנתקן פגם זה, הי' כמנין טו"ב שנה במצרים יחד עם יוסף, וידוע שמדתו של יוסף נקרא טוב, והיינו ששניהם יחד פרנסו את ישראל, זה בהתערותו למעלה להמציא את שורש הפרנסה מוצא פי ה' כנ"ל, וזה המשיכו למטה לתוך גשם הפרנסה, וזהו שנקראו ישראל תהילים ע"ז ט"ז בני יעקב ויוסף סלה, ובתרגום דאוליד יעקב וזן יוסף לעלמין, ששניהם יחד בנו את בית ישראל:

140

קמ״אולפי האמור יש לפרש עוד ענין אפרים ומנשה שיוסף רצה להקדים את מנשה ויעקב הקדים את אפרים, דהנה מנשה הוא אותיות נשמה, ולפי דרכנו יש לומר שהי' עבודתו בקודש בבחי' המוח והמחשבה לעורר בשורש הנשמה את התהוות אורות העליונים במקומם, וזה שם מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי, וידוע שעבירה נקראת עמל, כמ"ש לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, והיינו כי יוסף הגביה עוף למעלה באותו עת שהוליד את מנשה, עד שנשכח ממנו לגמרי ענין עבירה, ובבחי' זו נולד מנשה, וכבר אמרנו במק"א שבאותו בחי' שהמוליד הוא בעת הולידו, עפ"י רוב כך הם בחי' הנולד, וע"כ הי' מנשה באותה בחי', ודבר לא הי' לו עם גשמית עוה"ז, אבל אפרים נקרא ע"ש הפרני אלקים בארץ עניי, והיינו שיוסף הי' אז בבחי' המשכות אורות הגדולים למטה שאף בארץ עניי הוא כחות חיצונים יתרבה ויפרה ויתרחב אור האלקי, והנה יוסף רצה להקדים את מנשה בחי' נשמה הוא התהוות אורות אלקיים, שכך הוא הסדר תחילה להתהוות, ואח"כ להמשיכם למטה, וזהו כי זה הבכור, וגם בחי' נשמה לעולם נקרא בכור כי זהו ראשית מכל חלקי האדם, אך יעקב הקדיש את אפרים שזה רבותא יותר שאף בגשמיות יאיר בו אור האלקי שזה תכלית המקוה לעתיד, וזה שאמר ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהי' מלא הגוים שימשיך אור האלקי שיאיר גם בגשמיות השמש וירח לעיני כל הגוים כענין להבה ששולט מרחוק:

141

קמ״בוהנה שבת הוא נחלת יעקב ומוסף שבת הוא יוסף כידוע, וכמו שמכח שניהם גאולה ופרנסה ובכפלים, כן שבת הוא גאולה ופרנסה ובכפלים, גאולה אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וכמו בכלל כן בפרט שנגאלין מכחות החיצונים השולטין בחול וקיימו עלן כי כיסלא לעוגיא, לבלבל את האדם ולטרדהו במחשבות שונות למנוע מתורה ותפלה, ובשבת כלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, ונפשות ישראל יוצאין מתחת יד כחות החיצונים התוקפים אותם בכח, ואפשר שלזה הענין אנו אומרים שלום עליכם וגו' ברכוני לשלום, כי גאולה מכל רע הוא ע"י מלאך, אך הקירוב להשי"ת זה למעלה ממקום שיד מלאך שולטת, ואח"כ אנו אומרים להם בצאתכם לשלום, כי בקידוש היום נעשו ישראל דבוקים למקום, וכדאיתא בתנדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל שאדם מתרצה עם בניו ואנשי ביתו, וכבר אמרנו שהוא כאמרם ז"ל אין אדם אלא הקב"ה שנא' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו וגו', ובניו הם ישראל שנאמר בנים אתם וגו', ובשבת נעשים נרצים להקב"ה כמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, ושבת כשמה ששב נשמת ישראל למקורן וישראל מתענגין על ה' ואין למעלה מעונג, זהו הגאולה בכפלים ממטה עד למעלה כנ"ל, וכן פרנסה דמני' שיתא יומין מתברכין, והיא בכפלים, כי בשבת מתהוים למעלה אורות גדולים, וזהו שבזמירות דיתעטר כולא בקדיש קדישין, וישראל ממשיכין זה למטה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב וקראת לשבת עונג, כי קריאה היא ממקום למקום שיתקרב הלום, כן ישראל קוראין להשבת מרום המעלה עד למטה עכ"ד, ובמקום קריאה שם תהא עונג היינו שבסעודה שהיא ענין גשמי שם מתעטף אור השבת שהוא גבוה מעל גבוה, וכענין הכתוב היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, ממרחק היינו ממקור עליון שהוא רחוק מאד מהאדם משם ממשיכין לחמה וזהו פרנסה בכפלים והכל בזכות יעקב ויוסף:

142

קמ״גראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך וגו', וברש"י כוחי וראשית אוני היא טפה ראשונה שלו שלא ראה קרי מימיו, יתר שאת זו כהונה ויתר עז מלכות, פחז כמים הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים במרוצתם, לכך אל תותר ליטול כל היתרות שהיו ראויות לך וכו' ויש להבין איך הם מקבילות אלה מול אלה ואיך הוא מדה במדה:

143

קמ״דונראה לפרש דהנה במדרש תולדות ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער, מפוזר ומפורד כאדרת וכבר פרשנו במקומו הלשון מפוזר ומפורד באדם אחד, מפוזר בין כחות ורצונות של עצמו, שזה מושכו לכאן וזה לכאן ולא ידע שלום בעצמיו, ומפורד משורשו, והנה יעקב ועשו הם הפכים זה מזה, ע"כ ממדתו של עשו נוכל לעמוד על מדתו של יעקב שהם להיפוך, ולעומת שהי' עשו מפוזר שהוא פירוד הכוחות, הי' יעקב מקובץ הכחות ורצונות וכל כחותיו ורצונו הי' רק לה' אחד, וכענין שכתוב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, ולעומת שהי' עשו נפרד משורשו הי' יעקב דבוק בשורשו, וכל מעשיו אפו' הגשמיים היו בדביקות נפלא וכאלו עומד תמיד ומשרת לפני השם, ונראה שמחמת שהי' מקובץ היפוך מפוזר כנ"ל הי' ענינו שלא ראה טיפת קרי מימיו, שזהו לעומת זה, וכאמרם ז"ל כל שאין רמ"ח איבריו מרגישין, והוא הסכמת וקיבוץ כל הכחות בטומאה, ובאשר יעקב הי' הסכמת וקיבוץ כל הכחות והרצונות בקדושה, הי' נשמר מדבר שהוא לעומתו בטומאה, ומחמת שהי' דבוק, היפוך מפורד כנ"ל, הי' ענינו להיות כלול ומחבר עליונים ותחתונים, ויש להוסיף ולומר עפ"י מה שאיתא בזוה"ק (קצ"ו:) כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה מאי בכוחך דא נשמתי' דב"נ דאיהי חילא דב"נ למיזכי בה לעלמא דין ולעלמא דאתי, ובאשר יעקב הי' היפוך ממפורד אלא דבק בשורשו, כל מה שהי' עושה הי' בכחו דא נשמתי', וכמו שכל מעשיו היו בכח נשמתו שהוא חיבור הנשמה שהיא מעליונים עם מעשה גופו שהוא מתחתונים, כן הי' כוחו יפה לחבר את כל העליונים ותחתונים:

144

קמ״הולפי האמור יש לפרש הא דאמר כוחי וראשית אוני, דלכאורה נראה מרש"י דחדא מילתא הוא, ולפי דברנו יש לומר דתרתי מילי נינהו, ואמר כוחי אתה, היינו שהולידו בכח הנשמה ולא בכח הגוף לבד, כי הי' דבוק בשורשו בעת הולידו היפוך מפורד, וראשית אוני, כמו שפירש"י שלא ראה טיפת קרי מימיו, והוא היפוך מפוזר, וכבר אמרנו שהתולדות נמשכין ברוב אחר אותה הבחי' שהי' המוליד בעת מולידו:

145

קמ״וולפי"ז יובן מה שאמר שראוי הי' להיות יתר על אחיו בכהונה ומלכות [לבד הבכורה], והיינו דהנה ידוע שתעודת הכהונה לחבר את שני העולמות העליון והתחתון, ממטה למעלה הוא עבודת הקרבנות העולה ממטה לריח ניחוח אשה לה', וממעלה למטה הוא ברכת כהנים להמשיך ברכה על ישראל, ובפרטות כל אדם ואדם להיות הלב משתוקק לאלקות, והשכל והמוח יאיר להמדות שבלב, והיא מדת הדעת המאבר את השכל והמדות כידוע למבינים, וע"כ כתיב כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, כי מדת הכהן ומדת הדעת אחד הוא, והיא היפוך ממפורד מדת עשו, וע"כ מסר יעקב נפשו ליטול את הבכורה מעשו, כדי שלא יהא הרשע זה עומד ומקריב על גבי המזבח, באשר עשו הוא היפוך לזה לגמרי, וע"כ מובן בשביל שהוא כוחי שהוא נשמה כנ"ל, הוא הי' ראוי להיות לו הכהונה, וא"כ יתר שאת שהוא הכהונה מקביל לכוחי:

146

קמ״זוהנה מלכות ידוע שהוא קיבוץ את כל חלקי ישראל להיות לאחדים, וכמ"ש זה יעצור בעמי, והוא מרכבה למלכות שמים ונקרא כנסת ישראל והוא היפוך ממפוזר מדת עשו, ועמלק נקרא קוצץ, וע"כ שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות עליהם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ושאול שלא הכרית זרעו של עמלק לגמרי, אבד בשביל זה את המלוכה, וע"כ יעקב שהי' מקובץ כל הכוחות והרצונות, וכל עצמותיו היו מתאחדים לה' היפוך ממפוזר מדת עשו, והי' בשביל זה ענינו שלא ראה טיפת קרי מימיו כנ"ל הי' מדתו מדת המלוכה, וכבזוה"ק כל מאן דנטיר להאי מלכא נטרת לי', וע"כ מובן שבשביל שראובן ראשית אונו ונולד מבחי' זו לו ראוי המלוכה, וע"כ יתר עז שהוא המלוכה מקביל לראשית אוני:

147

קמ״חאך בשביל שפחז כמים אל תותר, שברש"י הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים במרוצתם, הנה מהירות היא היפוך ישוב הדעת והיא פירוד בין השכל והמדות, מה גם כעס שהוא סילוק ופירוד מהדביקות כי כעס הוא היפוך הרצון, וידוע דברי הא"ע בחטא מי מריבה שכתב והנה החלק חלק עיי"ש, ע"כ בשביל הכעס אבד הכהונה, ועי' רמב"ן בפרשת מי מריבה שאהרן הכהן לא כעס מימיו כי בשלום ובמישור הלך מעודו, עכ"ל, ולפי"ז מובן שבאשר הי' היפוך ממה שראובן אבד בשבילו הכהונה, ע"כ זכה הוא ונטלה וזה עצמו הוא מה שאמרו ז"ל בש"ס יומא כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא נבואתו מסתלקת ממנו, כי חכם ונביא הוא מחמת התדבקותם בשורשם כידוע, ובשביל הכעס נעשו נפרדים ע"כ מסתלקת מהם:

148

קמ״טוהנה הוסיף ואמר כמים וברש"י כמים הללו הממהרים במרוצתם, ויש להבין שאין זה כלל למים שיהיו ממהרים במרוצתם, כי יש מים שאינם ממהרים ונמשכים לאט כמ"ש את מי השילות ההולכים לאט, ונראה שנרמז בזה דבר נפלא כי כל דברים גשמיים נאחזים זה בזה וכשאוחז בקצתו נמשך כולו עמו ואפי' דברים הנוזלים כגון יין שמן ודבש נמי יש בהן התאחזות בצד מה ואינם ממהרים להוריק כמו מים וכבש"ס סוכה (מ"ח:) אחד מעובה ואחד דק כדי שיהיו שניהם כלים בבת אחת וברש"י שהמים ממהרים לצאת, ובגמרא שם חמרא סמיך מיא קליש, וע"כ לא תמצא לעולם מים בלשון יחיד אלא שם מים הוא לשון רבים, והטעם מפני שאינם מתאחדים כלל אלא לעולם הם מפורדים קצתם מקצתם, וזה עצמו הוא טבעם שבמקום מדרון ביותר הם ממהרים במרוצתם מכל המשקים, כי הם מופרדים, ומה שלפעמים הולכים לאט, הוא מפני שדבר אחר גרם להם, דהיינו שאין המקום כ"כ מדרון ויש להם עיכוב מצד המקום, ובכן הנמשל למים הוא מי שבו היפוך ענין התאחדות, והוא ענין פיזור היפוך מדת המלוכה כנ"ל, ע"כ בשביל כח הפיזור היפוך התאחדות אבד המלוכה:

149

ק״נאך יש להבין מה ענין פיזור למעשה בלהה, בשלמא כעס יש לומר שעלבון אמו תבע, שפחת אמי תהא צרה לאמי, וזה הביאתו לידי כעס, אבל פיזור היפוך התאחדות מה עבידתי' הכא, ויש לומר עפ"י דברי הרמב"ן שראובן, נתכוון לפסול את בלהה כדי שלא תלד לו עוד בנים עכ"ד, ואף שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה מ"מ גרם שלא יוליד עוד בנים לכל הפירושים שנאמרו בזה, ויש לומר דהנה בבית אל נאמר לו גוי וקהל גוים יהי' ממך, גוי הכוונה על בנימין, וקהל גוים פשוטו שיוליד עוד בנים, ומשמע עוד שנים, וא"כ יהי' י"ד שבטים, והנה זה לא נתקיים יש לומר שמעשה ראובן ובלהה גרם זה, ומ"מ באשר א"א שיהי' הדיבור לבטלה למד יעקב שעתיד אחד מבניו להתחלק לשני שבטים והוא מנשה ואפרים כברש"י בפרשה, ויש להבין דאכתי לא נתקיים דאפי' נחשב שבט יוסף לשנים מ"מ אין כאן אלא י"ג שבטים, והנביאה הי' לא פחות משנים עכ"פ, אך יש לומר דקהל גוים אין הפירוש רבוי בנים, וגוים קאי על הבנים שעתיד להוליד ותאמר שאין גוים פחות משנים, אלא בן שהוא יהי' המקהיל ומאחד את כל השבטים הנולדים כבר הנקראים גוים, ולפי"ז יהי' רק י"ג שבטים בגמטריא אחד, היינו ח' בני הגבירות וד' בני השפחות ואחד על גביהן שיהי' כולל ומאחד את כולם, ובאשר לא נתקיים זה ונחלק שבט יוסף לשנים, הי' תיקון בצד מה שכל ישראל נקראו ע"ש אפרים כבמדרש, ומ"מ יש לומר שאלמלי לא נתקיים הנבואה כאמור, הי' כל ישראל מתאחדים כאחד ולא הי' אפשר בהם הפיזור לעולם, ומובן שלא הי' עוד מציאת גלות וחורבן לעולם והיתה המלוכה מתמדת בישראל כמו שיהי' לעתיד ב"ב, ולפי האמור מובן שבשביל מעשה בלהה נצמח פיזור בישראל היפוך המלוכה ע"כ אבד המלוכה, ומעתה יובן האיך מקבילים אלה מול אלה והכל מדה במדה:

150

קנ״אשנת תרע"ח.

151

קנ״בויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' וברש"י למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעק"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם, ויש לדקדק שכתוב זה איננו מדבר מפטירתו של יעקב עדיין, אדרבה, שמדבר מחייו שהי' עיקר שני חייו, ובזוה"ק דהא כל יומוי לא איקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא היו בצערא אשתכחן עלי' כתיב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, בתר דנחית למצרים איקרי ויחי חמא לברי' מלכא חמא לכל בנוי זכאין צדיקים וכולהו בתענוגי ותפנוקי עלמא והוא יתיב ביניהון כחמר טב על דורדיי' כדין איקרי ויחי יעקב, א"כ יש להבין למה הרמז ממה שנהייתה אחר פטירתו ניתן כאן, גם יש להבין מתק לשונו של רש"י שהוסיף על דברי המדרש שכתב כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שיעבוד מצרים על ישראל, ורש"י הוסיף נסתמו עיניהם ולבם של ישראל:

152

קנ״גונראה דהנה לעמוד על אופי' של יעקב מובחר שבאבות אי אפשר, אלא להתבונן במהות ההיפוך לו דהיינו עשו, וממנו נבוא להשקפה על מהותו של יעקב, והנה בעשו כתיב ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער, ובמדרש יצא כולו מפוזר ומפורד כאדרת לזרותו כמוץ וכקש מאדרא, ובמ"ת דרש כאדרת מלשון אדרא פי' גורן, וכבר אמרנו לפרש איך יתכן באיש אחד לומר עליו מפוזר ומפורד, שפי' מפוזר הוא מלשון פיזור נפש, היינו שנפש הוא לשון רצון כמו שהביאנו דברי רש"י חולין כמה פעמים, והיינו שלעולם דרך הטוב הוא דרך אחד, וכבזוה"ק שאמר רשב"י על עצמו בכל יומא בחד קטורא אתקטרנא, ודרכי רשעים מרובים, היום רצונו ותאותו לזה ולמחר לזה וכמ"ש והרשעים כים נגרש, שאינו שוקט על צבא אחד ולעולם חליפות וצבא עמו, א"כ הוא מפוזר בעצמו, ומפורד היינו שנפרד ונבדל משורשו, כי האדם ניתן בו שכל ודעת להנהיג את חפץ לבו עפ"י השכל, אבל זה לתאוה יבקש נפרד, ואיננו שומע להוראת השכל, ואף שהשכל משכיל הלב איננו שומע לו, וכמו למטה כן למעלה שבחד מיתקלא סלקי, שהאדם הוא עולם קטן, שכמו שהלב נפרד מהשכל שהוא למעלה הימנו, כן נעשה נפרד משורשו למעלה, וכמי שהוא נפרד כן פוגם ועושה פירוד למעלה כמ"ש ונרגן מפריד אלוף, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, כן הי' מהותו של עשו הרשע שהי' נפשו מפוזרת בכל תאוה רעה וכמו שאמרו בו שהי' צד נשים תחת בעליהם ומענה אותם, ואותו היום עבר ה' עבירות ומספר ה' הוא מורה קיבוץ חלקים רבים כמבואר במהר"ל, וכמו שאמרו ז"ל מנין שאפי' חמשה ת"ל ואגודתו על ארץ יסדה, והיינו שמהותו הי' קיבוץ של עבירות רבות, ובדברי חכמי האמת שעשו הי' מרכבה לז"א דקליפה, וא"כ היו כל שבע מדות נפשו רק רע, ובאשר בקליפה ענפין מתפרדין, א"כ הי' נפשו מפוזר, והי' נמי מפורד הלב מהשכל, כי בראשו הי' נשמות קדושות כידוע, אבל הלב הי' מפורד מהם וכמו שהגיד הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא על עשו שהי' משמר את לבו שלא יכנס בו שום הארה מהשכל שבראשו עכ"ד, וי"ל שלכן נמי נפרד ראשו מלבו שראשו מונח במערת המכפלה רישי' דעשו בעטפי' דיצחק, ולעומת זה הי' נמי נפרד משורשו למעלה כי כל דבר למטה יש לו שורש למעלה והוא נפרד ממנו וכענין שבזוה"ק ח"ב (מ"ח:) בפסוק ויסר את אופן מרכבותיו עיי"ש:

153

קנ״דולפי האמור יומתק מליצת חכז"ל שאמרו לזרותו "כמוץ וכקש" מאדרא כי שני מלאכות יש בגורן התבואה, דישה הוא להפריד את גרעוני התבואה מהקש ע"י החבטה ממקום שורשו וגדולתו, ועדיין עוד מעורב בו המוץ, ולזה בא מלאכת זורה לזרות את המוץ ולהפריחו שיתפזר לרוח והגרעינין ישארו נקיים, וע"כ אמרו בעשו שבמה שהוא מפוזר נמשל למוץ שמפזרין אותו לרוח, ובמה שהוא מפורד נמשל לקש שהמלאכה בו הוא הפירוד כנ"ל:

154

קנ״הומעתה יובן שמהות יעקב שהי' להיפוך מן עשו, הי' היפוך מפוזר והיפוך מפורד, דבזוה"ק (קמ"ב.) יעקב כל עובדוי הי' לשמא דקב"ה וא"כ לא הי' לו אלא רצון אחד ולב אחד לאביו שבשמים היפוך מן עשו שהי' לו פיזור נפש וכים נגרש השקט לא יוכל כנ"ל, שתמיד הי' חליפות וצבא עמו, וכן לעומת שהי' עשו מפורד, והיינו שהלב הי' נפרד מהשכל, וכן הי' נפרד משורשו למעלה כנ"ל, הי' יעקב להיפוך מזה שהי' כולו שכלי ודבוק בהשי"ת כמ"ש ואנכי איש חלק, ובמדרש כמש"נ כי חלק ה' עמו, וזהו השני דברים שנאמר בו, ויעקב איש תם היינו שהי' הלב מותאם בלי פיזור הנפש וכענין שכתוב ואהי' תמים עמו היינו שכל מגמתו הוא דבר אחד, וזהו שאמרו ז"ל שצורת תם חקוקה בכסא זהו היפוך מפוזר, וכן הי' יושב אוהלים היינו מחבר עלמא עלאה ועלמא תתאה, ובזוה"ק שלדוגמא זו נשא שתי אחיות רחל ולאה היפוך מן עשו שהי' מפורד כנ"ל:

155

קנ״ווהנה י"ל ביעקב אף דכך הוא מדתו מעולם איש תם יושב אוהלים, מ"מ באשר לא שקט ולא נח וכל ימיו בצערא הוה כבזוהר הנ"ל פתח דברינו דכל יומוי לא איקרי ויחי, הי' די שיפקיע א"ע, אך בשבע עשרה שנה במצרים שהי' במנוחה שלימה, ובתנדב"א שהי' לו מעין עוה"ב, אז כל עבודתו הי' רק להכניס כל מהותו בזרעו, שהם גם הם יהיו היפוך מפוזר ומפורד כנ"ל, והוא הי' כמו נשמה המאירה להגוף, כן הי' הוא מאיר בשכל ובלב בניו כל השבעים נפש, ובמדרש ריש שמות השוון כולם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו, ועוד שם ואלה הוסיף שבח על השבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם הי' צדיקים:

156

קנ״זולפי האמור יתפרש דברי רש"י כיון שנפטר יעק"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, עפ"י טעם הזוה"ק בטומאת מת שמת ישראל מטמא ומת גוי אינו מטמא, שבמקום שהי' מעיקרא נשמה הקדושה ונתרוקן ממנה, שם מתדבקים כחות הטומאה, ולאפוקי גוי שהוא טמא בחייו, כשמת יוצאה ממנו הטומאה, וכן הא דשולט נגף ע"י מנין עד שצריכין לשקלים כי על ישראל שולט ברכה וע"י מנין נסתלק הברכה, שאין הברכה שורה בדבר המנוי שוב שורה במקומו קללה ח"ו, וכן י"ל נמי ביעק"א, שהוא הי' בישראל כמו נשמה בגוף, וכיון שנפטר יעק"א הי' בישראל כמו הסתלקות נשמה מהגוף, וע"כ במקום שהי' הוא מאיר להשכל וללב בנ"י מדתו איש תם יושב אהלים היפוך מפוזר ומפורד, אחר שנסתלק שלט בישראל כחות ההיפוך, וזהו שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל, עיניהם הוא כינוי להשכל כמו שהגדנו כמה פעמים, ושע"כ נקראים עיני העדה מחמת שהם השכל של ישראל, ולבם של ישראל הוא הרצון, והיינו ששלט עליהם כחות הגלות למשוך אותם לאהבות ותשוקות חיצוניות, והי' צריכין לעמוד תמיד בקשרי המלחמה שלא ימשכו אחריהם, והי' להם פיזור נפש על דרך הנ"ל, והשכל לא הי' מאיר כ"כ כמקודם והי' רואים א"ע נפרדים משורשם, וזהו כחות הגלות שבכפלים סתימת השכל וסתימת הלב, אף שבפועל לא הי' עליהם שיעבוד הגוף כל זמן שהי' יוסף וכל השבטים קיימים מ"מ שיעבוד הנפש התחיל משעה שנפטר יעק"א:

157

קנ״חולפי האמור יתפרש נמי הא דנרמז הסתימה של עיניהם ולבם בריש הפרשה המדברת מעיקר שני חייו ולא מפטירתו, שזה עצמו שהי' חייו חיים והוא בישראל כמו נשמה בגוף, זהו עצמו הי' הסיבה שבהסתלקותו שלט עליהם כחות הרעות הנ"ל כמו נשמה שבאדם שהוא סיבה שבהסתלקותה ישרה עליו כחות הטומאה:

158

קנ״טונראה שזה הוא הענין מ"ש אחר פטירתו של יעק"א שהשבטים נפלו לפני יוסף ואמרו הננו לך לעבדים, ויוסף ניחם אותם ודיבר על לבם ואמר להם אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, והיינו דהנה יוסף הי' בו מדות ומהות יעק"א וכאמרם ז"ל כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבלידת יוסף אמרה רחל אסף אלקים את חרפתי ומשמע שהי' בו ענין אסיפה וכמו שראה בחלום והנה אנחנו מאלמים אלומים והנה קמה אלומתי שאסיפתו הי' של קיימא, וע"כ בזוה"ק שיוסף מדתו צדיק יס"ע כנישו דכל נהורין עכת"ד הצריך לענינינו, ונראה עוד לומר דהנה שם יוסף נקרא ע"ש שני דברים ע"ש אסיפה כנ"ל ועל שם הוספה כמו שאמרה יוסף ה' לי בן אחר, ונראה דשתי אלה מקבילים לשתי מדותיו של יעקב, איש תם, יושב אוהלים, כנ"ל היפוך מפוזר ומפורד, שמו ע"ש אסיפה הוא היפוך מפוזר, ושמו ע"ש הוספה הוא היפוך מפורד, והיינו כי כל דבר שדבוק בשורשו הוא מתרבה וגדל והולך וניתוסף, וכך הי' מדתו של יוסף נקרא חי שניתוסף תמיד בחיות חדש ואיננו נתיישן, והיפוך מזה הנפרד משורשו נפסק חיותו ואיננו ניתוסף עוד, וזה בלב וזה בשכל, כי אסיפה היא בלב אסיפת כל הכחות, והוספה היא בשכל שמוסיף ומוליד חיות חדש, ויש לומר עוד דהנה השכל הוא משפיע והלב הוא מקבל, וי"ל שזה נרמז בשמו שניתוסף בו אות הא ונקרא יהוסף, שהוא שלש אותיות ראשונות שבשם הוי' ב"ה שהם משפיעים להא אחרונה סופא דכל דרגין, והוא שתי אותיות האחרונות שבשמו יהוסף, ובאשר הי' בו שתי המדות נקרא יהוסף, והוא הי' במקום יעקב, וכמו שיעקב חיבר עלמא עלאה ותתאה, כן יוסף חיבר שמים וארץ, וכבר אמרנו שטבע המוליד בעת שהוליד בהנולד, וע"כ יעקב בהולידו את יוסף הי' בן צ"א שנה שהוא מספר שני השמות הוי' אד', וע"כ הי' עצת השבטים אחר שהרגישו הגלות בכפלים כנ"ל שנסתם עיניהם ולבם של ישראל, הפילו את עצתם תחת יוסף שהוא יהי' להם כמו יעקב, ויוסף קיבל אותם, וזהו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וכמו בגשמיות כן ברוחניות "אתכם" הוא הגדולים בשכל "ואת טפכם" הוא הקטנים היינו אותם שהם במוחין דקטנות, והם רק בבחי' לב שמ"מ אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים:

159

ק״סונראה דלעומת שתי מדות הנ"ל שביוסף, הוליד שני בנים מנשה ואפרים, אפרים הי' רגיל לפני יעקב בתלמיד והוא בחי' השכל, מנשה כבר אמרנו שהוא מלשון נושה, שהוא נושה א"ע שהוא חייב חובת הלבבות, וכענין שפירש אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר את המקרא שכתוב בדהמע"ה ויתקבצו אליו כל איש מצוק ומר נפש וכל אשר לו נושה היינו איש מצוק שדחיק לי' עלמא בהתבוננו על רוע מצבו, ומר נפש שמתמרמר כנפשו, וכל אשר לו נושה שנושה א"ע שהוא לעצמו בע"ח דוחק, ומובן שכל אלה הוא במדות שבלב שהוא במצוק ובהתמרמרות ודחיק ליבא:

160

קס״אולפי האמור יש לפרש הענין שיוסף רצה להקדים את מנשה ויעקב הקדים את אפרים, כי יוסף רצה להקדים את ענין התמרמרות הנפש שבלב למעלת השכל, כי לעומת גודל המרירות בנפשו יומתק לו אח"כ הארת השכל, וכמשל המאכל שיומתק ויזון ביותר לאיש שרעב לו ומשתוקק אליו, וכמ"ש נפש שבעה תבוז נופת ונפש רעבה כל מר מתוק, עד שכאשר האדם שבע לגמרי לפעמים אכילתו היא אכילה גסה ואינה נחשבת אכילה כלל ואינו מזון כלל, אך יעקב לא הסכים להמתין במעלת הארת השכל עד שידע ויבין וישכיל מקודם להיות רעב וצמא ויתמרמר נפשו לזה, ואף שאינו נכנס לתוך הלב כמשל הנ"ל שלאיש שאינו רעב כ"כ איננו מזון, מ"מ יותר טוב להקדים הארת השכל ולהשקיע רעיונותיו בתורה, והי' הדברים על לבו, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר זצללה"ה מקאצק בפירוש הכתוב והי' הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שלכאורה בלבבך מבעי לי', ואמר שאף שהלב סתום ואין ד"ת נכנסים לתוך הלב, מ"מ יהיו הדברים האלה כאבן על לבו כדי שבשעת שיפתח הלב כגון בזמנים המקודשים, וכדומה, יפלו לתוכו עכ"ד, וי"ל שגם זה בכלל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה:

161

קס״בוכן יש לפרש מה שאמר לו יעקב "גם הוא יהי' לעם וגם הוא יגדל" וברש"י שעתיד לצאת ממנו גדעון שהקב"ה יעשה נס על ידו, "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו", שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמוד תורה לישראל עכ"ל, דהנה בגדעון כתיב שופטים י"ז י"ג צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, וברש"י הוא זכות העומר הקרב בפסח, וידוע שחטה הוא בשכל ושעורים הוא מאכל בהמה והוא מתייחס לנפש הבהמית שבאדם, והעומר הוא בא מן השעורים לזכך את נפש הבהמית שבאדם, היינו שהלב יהי' נמשך מעצמו אחר רצון השי"ת אף בלי הארת השכל, וע"כ גדעון בא ממנשה כנ"ל שאליו מתייחם שלימת הלב, אך יהושע שלמד תורה לישראל, וכחו הוא כח התורה וכאמרם ז"ל בשעה שנגלה הקב"ה עליו הי' יושב ושונה וא"ל חזק יהושע אמץ יהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, וכן אמרו ז"ל ספר משנה תורה הראה יהושע להשמש וא"ל כשם שלא שלא דממתי מזה כך אתה דום לפני, והוא כח השכל, ע"כ בא זה מאפרים:

162

קס״גוהנה ידוע שקיום האדם בגשמיות הוא ע"י שני דברים אכילה ושינה ובלתי שני אלה אי אפשר לחיות ושיעור שיכה הוא שלשה ימים ושיעור אכילה הוא שבעה והנשבע שלא לישן שלשה ימים או שלא יאכל שבעה ימים הרי זה שבועת שוא כברמב"ם פ"א מהלכות שבועות, ונראה דשינה הוא נמי ענין מזון, שבמדרש שהארץ אמרה להקב"ה אין בי כח לזון את בריותיך אמר הקב"ה פלגא עלי דהוא שינה, ביאור הדברים הא שאמרה הארץ אין בי כח לזון את בריותיך, היינו שאין בה ענין מזון להשכל, אלא להגוף בלבד, וזה שאמר הקב"ה פלגא עלי היינו ששינה הוא מזון שכלי שהנפש נדבקת בשורשה ושואבת חיים חדשים, ואכילה הוא מזון גופני, ובאשר האדם הוא מורכב מגוף ושכל, אי אפשר לחיות בלתי שני מיני מזון אלו זה להשכל וזה להגוף, אף ששתיהן נצרכים לשניהן, היינו משום שכלילות הן כידוע, מ"מ בעצם זה מתייחס להשכל וזה להגוף:

163

קס״דונראה דלעומתם ברוחניות הוא תורה ושבת, תורה מתייחס להשכל והוא מזון לרוח השכלית [שהוא הנשמה] בישראל, ושבת מתייחס לנפש שבישראל והוא אהבה ורצון ודביקות שהם כחות שבלב, וכבר אמרנו שזהו כשהקב"ה הכתיב מנוחה לעצמו כביכול כתב בלשון וינפש להורות שישראל שהנחיל להם יום מנוחתו למנוחה הוא בבחי' נפש, ושתי אלה תורה ושבת הם חיות ישראל ובלעדם אין להם חיים ח"ו:

164

קס״הוע"כ כמו בגשמיות א"א לחיות שלשה ימים בלי שינה כבש"ס יבמות (קכ"א:) וכן שבעה ימים בלי אכילה כנ"ל בשם הרמב"ם, כן ברוחניות אמרו ז"ל בהא וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים דורשי רשימות אמרו אין מים אלא תורה והתקינו שיהי' קורין בתורה גם ביום ב' וה' למען לא יהי' ג' ימים בלי תורה, מאחר שתורה היא מזון השכל הרוחני כמו שינה מזון שכל הגשמי, וכמו שזה שיעורו ג' ימים, כך זה, וכן נמי כמו בגשמיות אין נפש הרוחני של ישראל מתקיים שבעה ימים בלי שבת, וע"כ ניתן לישראל השבת שהיא יום אחד לשבעה, וכמו שבגשמיות מפני שכלולות הם שתיהן נצרך לשניהם, כן נמי ברוחניות, וע"כ סבת יעשה כולו תורה, וכן תורה צריכה נמי שתהי' בהתלהבות ותשוקות, וכל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו:

165

קס״ווהנה תורה ושבת שניהם מתייתסים ליעקב, תורה ידוע שכך הוא מדתו מדת התפארת והוא אוריין תליתאי ביום תליתאי וכו' כידוע, שבת נמי הוא נחלת יעקב, וי"ל שיוסף שהוא במקום יעקב וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף כנ"ל, נמי מצינו בו מענין שתי אלה שמירת שבת כמ"ש וטבוח טבח והכן ואמרו ז"ל אין והכן אלא שבת שנאמר והי' ביום הששי והכינו וגו', ובאשר שמדתו של יוסף הוא ציס"ע והוא מדה הששית ע"כ שמירת שבת שנזכר בו הוא רק הכנה שבששי לשבת, וכבר הגדנו שכן הוא ברוחניות ששמירת הברית ותיקונו הוא הכנה לשבת, שלעומתו זוכין לשבת, והדברים עתיקים, וכן מצינו בו נמי מעלת התורה והשכל כברש"י ריש וישב בן זקונים הוא לו שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, וכן כתיב בו נמי מעלת התורה והשכל "אין נבון וחכם כמוך" וכתיב "וזקיניו יחכם":

166

קס״זויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וברש"י ביקש לגלות את הקץ, ויש להבין שעתידות ישראל וקץ משיח איננו דרך מקרה ח"ו אלא בהכנה דרבה, וכל ימות עולם עד אז הוא הכנה לזמן נכבד ההוא, והיתכן לומר בזה לשון מקרה:

167

קס״חונראה לפרש דהנה מפורש בפ' נצבים שגאולת ישראל תלוי בתשובה, וכל הכתובים ירונו בגאון קולם שהכל תלוי בתשובה, אבל לפי השקפתינו הדלה בלתי מובן איך אפשר לעשות תשובה בעוד כל ראש לחלי וכל לבב דוי וכמ"ש ושכורת ולא מיין, ואיך אפשר לעשות תשובה בלי ראש ולב, והנה בש"ס סנהדרין (צ"ז:) איפלגו תנאי אם הגאולה יהי' ע"י תשובה או לא, ור"א אמר הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן וישראל עושין תשובה, וגם זה אינו מובן הלא מפורש בישעי' א' ה' על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, ופירשו המפרשים שאדרבה כאשר הם מוכים נעשו גרועים עוד יותר, ומוסיפים סרה, ובירמי' ב' ל' לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו, וכן בירמי' ה' ג' הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר חזקו פניהם מסלע מאנו לשוב, וכמו שנראה בזמה"ז שלעומת שהצרות מתגברין ר"ל כן לעומתם מתגבר העזות ופריקת עול מלכות שמים:

168

קס״טונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימים עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (ו.) בפסוק נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, לא תוסיף להקימה לא כתיב אלא לא תוסיף קום היינו מעצמה אלא קב"ה בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכלי' עיי"ש באריכות, ובודאי דכמו למעלה כן למטה שיביא התעוררת בלב ישראל כענין שכתוב בגאולת מצרים אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק, כן תהי' לעתיד שקול דודי דופק על דלתי לבב בנ"י וימשוך אותם אליו, ואז כל ישראל יתעוררו בתשובה שלימה ויתקיים מ"ש בבכי יבואו ותחנונים אובילם, וא"כ כל דברי חכמים קיימים, מ"ד שאם אין עושין תשובה אין נגאלין, היינו אחר התעוררת הבא מלמעלה, וזה א"א שאחר התעוררות הבא ממעלה בודאי כנס"י יעשו תשובה שלימה, ואם המצא תמצא איזה יחידים שכח הרע גבר בהם כ"כ שהאטים את לבם עד שאין בכחם לעשות תשובה, אז הקב"ה יעמיד עליהם מלך כהמן, ובהכרח כח הרע שבהם יכנע, ואז שוב הלב יהי' חפשי, וא"א בשום אופן שלא יעשו תשובה, ומ"ד שבין כך וב"כ נגאלין מדבר מקודם התעוררות הבא עליהם ואעפ"י שאין עושין תשובה מעצמם מ"מ נגאלין, והיינו ע"י שיעורר אותם קב"ה בתשובה, וע"כ מפורש בכתוב שגאולת ישראל תלוי בתשובה אלא שאם יעשו מעצמם יתקיים אחישנה, ואם לא ח"ו בבוא הקץ בעתה יעשו תשובה ע"י התעוררות הבא ממעלה:

169

ק״עולפי האמור יש לפרש הא דכתיב אשר יקרא אתכם באחרית הימים, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בההפרש שבין ויקר הנאמר בבלעם ובין ויקרא הנאמר במרע"ה, דהלשון ויקר הוא שהדיבור יצא לחוץ במקום שבלעם שם ולא נתעלה הוא לקראת הדיבור, ולשון ויקרא הוא שהדיבור קורא לו שיתקרב הלום ונתעלה לקראת הדיבור עכ"ד, ונראה דכן כל ענין מקרה כמוהו שהמקרה נתקרב להמקבל המקרה, וי"ל דזהו ההפרש בין לשון מקרה בלא אלף כמ"ש וקרהו אסון שבפ' ויגש ובין וקראהו אסון באלף שבפ' מקץ, והיינו שקרהו אסון בלא אלף הפירוש שהאסון יבוא ויפגע בו, אבל וקראהו באלף הפירוש שהאסון יקראהו להתקרב אליו, והוא מורכב מקריאה וממקרה, והמשל שיש שני מיני לסטים, יש שיוצא ממקומו ובא בגבול זולתו לגזלו, ויש שיושב על הדרך וממתין שיעבור זולתו עליו ויקפחהו ומשלח לפניו איש שבחלקת לשונו ימשוך את העוברים והשבים לעבור דרך עליו, הראשון יוצדק לומר בו שהאסון התקרב אליו ופוגע בו לזה יוצדק לומר וקרהו אסון בלי אלף, והשני שהאסון קורא אותו אליו יוצדק לומר וקראהו באלף שהאסון קורא לו והוא בא אליו, וכמדומה שכלל זה יצדק בכל התנ"ך שבכל מקום שהוא בלי אלף המקרה מתקרב ובא אליו, ובאלף כגון איוב ד' י"ד פחד קראני היום כאלו שהפחד קרא אותו שיתקרבו לקבל הפחד, וכן דברים ל"א כ"ט וקראת אתכם הרעה, היינו כאלו הרעה קורא שיתקרבו אליו, וכן ותקראנה אותי כאלה ויקרא יוד י"ט, היינו שהוא כ"ג עומד לשרת בנהירו דאנפין והמקרה קורא אותו ממקומו לקבל המקרה ולהיות אונן, וכן שמות ה' ג' אלקי העברים נקרא עלינו הוא נמי מורכב מלשון קריאה, שבמה שנקרא עלינו הוא נמי קורא אותנו לעבודתו, וכן דברים כ"ב ואו כי יקרא קן צפור היינו שהמקרה קורא לך להתקרב אל הקן, ועיין רש"י שמואל א' כ"ח ט"ו, דוק ותשכח כי הוא נקודה נפלאת בלה"ק:

170

קע״אוהנה יש לדקדק דבדניאל יוד י"א כתיב ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, למה שם כתיב יקרא בהא וכאן כתיב אשר יקרח אתכם באחרית הימים באלף, אך לפי דרכינו ניחא ששם מדבר מהצרות אשר יגיעו לישראל, שם הוא לשון מקרה ופגיעה ע"כ כתיב בהא, אך בכאן שמדבר מהקץ שפירשו ז"ל שביקש לגלות את הקץ, והקץ לא יתכן אלא ע"י תשובה, ובוודאי לא שייך לומר שביקש לגלות להם הקץ של אחישנה, דזה אינו תלוי בזמן אלא בבחירתם וכמו שבש"ס סנהדרין דשאיל למשיח אימת אתי מר א"ל היום, והפירוש היום אם בקולו תשמעו, והבחירה הוא חפשית, אלא ודאי שביקש לגלות הקץ שביעתה תהי' עכ"פ והיינו ע"י שהקב"ה יעורר אותם בתשובה כנ"ל, א"כ יוצדק בו לשון קריאה שהקב"ה יקרא אותם להתקרב אליו, וע"כ כתיב יקרא באלף, ונסתייע דברינו מהמסורה שמנה למד פעמים יקרא נמצא בתנ"ך, והנה לא נמצא רק כ"ט פעמים שמשמעו לשון קריאה ואת זה שבכאן, הרי שחיבר את יקרא זה עם כ"ט דאינך שגם זה לשון קריאה, ובלשון מקרה לא נמצא כלל בתנ"ך אלא של דניאל שהביאנו לעיל ושם כתיב יקרה בהא:

171

קע״בשנת תרע"ט.

172

קע״גבמדרש ר"ח אמר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים ומה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, והלשון גאולה כפלים נדחקו בו המפרשים, ועי' מת"כ, וכבר פרשנו בכמה אנפי, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

173

קע״דונראה דהנה לעמוד על ענין הגאולה, צריכין מקודם לעמוד על ענין הגלות, והנה הארבע מלכיות מרומזים בתחילת הבריאה כאמרם ז"ל והארץ היתה תהו זו בבל, בהו זו מדי, וחושך זו יון, ע"פ תהום זה אדום, כאלו הם מסדר הבריאה וצורך לה, ועי' מהר"ל בספר נר מצוה, ויש לומר הטעם כי האדם מורכב מעליונים ותחתונים, ודוגמתם השכל שבמוח והתשוקה שבלב, השכל הוא מתיחס לעליונים והתשוקה שבלב לתחתונים, וכל מעלה איננה ניכרת אלא ע"י ההיפוך לה כיתרון האור מן החושך, כי זולת מציאת החושך לא הי' נודע מעלת האור, וע"כ לעומת מדריגת האדם שלימת השכל ושלימת טובת התשוקה, נברא תיכף המתנגד להם היינו כחות חיצונים המסתימים בפני אור השכל ומקלקלים את התשוקה שבלב, והם מלובשים בארבע מלכיות, בבל מתנגד לשכל שבראש כמ"ש אנת הוא רישא דדהבא, מדי מתנגד לטובת תשוקה שבלב ומושכת לתאוות רעות, וכמ"ש חדוהי ודרעוהי כי כסף, וכידוע מענין סעודת אחשורוש, יון החשיכה עיניהם של ישראל, לעומת מעלת השכל, שהשכל מתיחס להעינים, אדום הוא כלול משלשתן, ובמדרש סוף פ' תרומה בזר עמים קרבות יחפצו שהיא מפזרת את ישראל מתלמודה של תורה ומכנסת אותן במה שיצה"ר חפץ בו עכ"ל, פיזור מתלמודה של תורה הוא התנגדת למעלת השכל, ומכנסת אותן במה שיצה"ר תפץ בו, זהו התנגדת למעלת טובת תשוקת הלב, ומחמת כחות הרעות של ארבע מלכיות ניכר מעלת אדם השלם, שאיננו נמשך אחריהם, ולולא ארבע מלכיות אלו המלובש בהם כחות רעות אלו לא הי' ניכר מעלת אדם:

174

קע״הואף ששליטתם הוא מחמת החטא, מ"מ כך הי' כוונת הבריאה וכמו במיתה שנקנסה בחטאו של אדה"ר, ומ"מ כך הי' סדר הבריאה כאמרם ז"ל והנה טוב מאד זה מלאך המות, ובמדרש נורא עלילה על בני אדם כבר כתבת לנו בתורה אלפים שנה קודם שנברא העולם אדם כי ימות באוהל וכו' כך הי' ענין הארבע מלכיות ושליטתם, אלא שמבלעדי החטא לא הי' צריכין להשתעבד להתענות תתת ידיהם, והי' די עמידתם מרחוק אלה מול אלה כמו האור והחושך, אבל מחמת החטא נצרך להיות תחת רשותם והם תוקפים בכח ומאפילים בפני עיני השכל וסותמים את תשוקת הלב לטובה ומכניסין במקומה תשוקת חומרים, עד שיש טורח רב להחזיק מעמד לבלי המשך אחריהם, לעומת שמבלעדי החטא לא הי' כ"כ טורח בדבר אלא כמו אדה"ר שלא ישמע לפיתוי הנחש, אבל אחר החטא ניתן רשות לכחות הרעות לתוקפם בכח, ועם זה ניתן להם רשות גם לעשות רעות רבות וצרות ולדכא לארץ חייתם, ולפי השקפה החיצונה נראה שלרעת האדם ניתן להם רשות זה למרר את חייהם, אבל באמת אינו אלא לטובתם שעי"ז עצמו נעשים שונאים זל"ז וגבה טורא בינייהו מלהיות נמשכים אחריהם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלה"ה בטעם דברי הת"כ שמקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל, דמש"ה הוא כדי שיתגלה הקלקול להדיא ולא יהי' ישראל נמשכים אחריהם עכ"ד, וכענין שבזוה"ק ריש שמות בטעם גלות ישראל במצרים דוקא, משום שהמה מרוחקין כמ"ש כי לא יוכלין המצרים לאכול את העברים לחם וכו' וזה הי' טובה גדולה שלא יטמעו בהם עכ"ד, ונראה עוד לומר דאחר החטא מחמת שיש יותר חשש המשכות אחריהם מפאת העונות דעבירה גוררת עבירה, וצדקה עושה השי"ת עם בריותיו שנותן בלב התוקפם בכח למרר את חייהם עוד יותר כדי לעשות יותר פירוד וריחוק לבבות ביניהם שלא יתמשכו אחריהם, וזה מדה הנוהגת בכל הדורות, שלעומת שנתגדל חשש התמשכות אחריהם, נתהוה פירוד וריחוק לבבות מכח התמררות חייהם יותר כאשר נתהוה בזמנינו אלה, ה' ירחם, וכל אלה התועלת לא לבד למנוע ההתמשכות לבד אלא גם לכלא פשע ולהתם חטאת הגורם חשכת השכל וקלקול תשוקת הלב, והעונות יהי' פורחים מישראל ונדבקים בכחות הרעות כל זינא אזיל בתר זיני' וכמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עונותם, כאמרם ז"ל השעיר זה עשו, עונותם עונות תם עד עת קץ שישראל ישארו נקיים ומצחצחים:

175

קע״ווממוצא הדברים שבאשר האדם מורכב ממוח ולב, מעליונים ומתחתונים, לעומתו יש בנמצא גלות של ד' מלכיות שמלובש בהן כחות רעות המתנגדים למעלת מוח ולב:

176

קע״זוזהו שברש"י כיון שנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל, דהנה כבר אמרנו שלעמוד על מהות יעק"א א"א אלא ע"י מהות ההיפוך ממנו הוא עשו שכתיב בו ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, ובמדרש מפוזר ומפורד כאדרת לזרותו כקש וכמוץ מאידרא, מפוזר היינו פיזור נפש שתשוקת לבו הי' מפוזר בכל תאוות רעות למיניהם, וכמ"ש והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל, והוא קילקול הלב, מפורד הוא משורשו שלמעלה, כי כמו שהלב הי' מפורד ולא שמע להשכל שבו [שבראשו הי' לו נשמות קדושות] כן לעומתו נעשה מפורד משורשו בעליונים והוא קילקול השכל, ויעקאע"ה הי' היפוך לו לגמרי שבזוה"ק שהי' כולו לשמא דקב"ה א"כ הוא היפוך מפוזר, וצורתו חקוקה בכסא הוא היפוך מפורד, וזהו איש תם יושב אוהלים, איש תם, היינו שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים, הוא היפוך מפוזר, יושב אוהלים יש לפרש עפ"י דברי רש"י שבת שאוהל הוא מלשון אורה, מלשון בהלו נרו עלי ראשו, והנה הוא מחבר אורות עליונים ואורות תחתונים הנה הוא היפוך מפורד, והוא שלימת המוח והלב, וע"כ כ"ז שיעק"א הי' קיים הי' שופע ממנו כחות למוח ולב ישראל להשלימם ממדתו ושלימתו בבחי' השכל היפוך מפורד ובבחי' הלב היפוך מפוזר, וזהו שמכיון שנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל מחמת התפשטות הגלות וכנ"ל:

177

קע״חולפי האמור יש ליישב ענין הסימן דפקוד יפקוד דכל גואל שיבוא ויאמר פקוד יפקוד הוא גואל של אמת, דהנה במכילתא פקוד במצרים יפקוד על הים, פירוש דהנה נראה דגאולת ישראל במצרים הי' בשתי זמנים, ביום היציאה הוא בט"ו לחודש וביום כ"א לחודש הוא יום קריעת ים סוף, והטעם י"ל לפי הדברים הנ"ל שהתפשטות הגלות הי' על בחי' הלב ועל בחי' המוח שבישראל, ע"כ י"ל דסילוק הגלות שהי' נצרך לסלק כחות הרעות מבחי' הלב ומבחי' המוח, בא ג"כ בשתי זמנים אלו, והיינו דהנה כתיב וימת מלך מצרים וגו' ותעל שועתם אל האלקים וגו' ובזוה"ק ח"ב (יט.) שכל זמן שהשר שלהם ניתנה לו שררה על ישראל לא נשמע צעקתם של ישראל כיון שנפל השר שלהם כתיב וימת מלך מצרים ומיד ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים שעד אותה שעה לא נענו בצעקתם עכ"ל, ומדקדוק לשון הזוהר משמע דתרתי נינהו דקודם שנפל השר לא הי' ביכולת ישראל להתפלל, וע"כ אחר שכתוב וימת וגו' מיד ויאנחו וכו' מכלל דקודם לכן לא הי' יכולין, והשנית שלא נשמע צעקתם, ומשמע דהשר הסתים את לב בנ"י למטה עד שלא הי' יכולין לצעוק ולהתפלל, ועוד זאת שסתם את שער קבול תפילות, ונראה דאלו מקבילים למ"ש רש"י שנסתם עיניהם ולבם של ישראל, דמצד השכל יש לאדם דביקות בעליונים ודרך בו עולין התפילות למעלה, וע"כ כתיב מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, ומצד הלב בא התהות התפילה וכמ"ש צעק לבם אל ה', ע"כ בעוד השר בתוקפו נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, ובנפילת השר נפתח מעט עיניהם ולבם של ישראל עד שעכ"פ הי' ביכולתם להתפלל ושישמע השי"ת תפילתם:

178

קע״טוהנה התעוררות הגאולה שמצד ישראל שהי' ע"י תפילה לא הי' אלא בבחי' לב, שהתפילה מתיחס ללב כנ"ל, וע"כ היציאה ממצרים הי' נמי רק בבחי' לב בלי שלימת השכל וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר בטעם מצה לחם עוני שאין עני אלא בדעת, וע"כ בכל שנה אז הוא זמן העומר לחם שעורים מאכל בהמה עכת"ד, וע"כ לא מצינו להם נמי השגות גדולות אלא הכל הי' בבחי' אהבה ודביקות שהוא בחי' הלב וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אך בשביל זה עצמו שבטלו את דעתם לדעת המקום, ולא הרהרו לומר איך נצא למדבר להמית את כל הקהל הזה ברעב ובצמא, וגם אח"כ לחזור לאחוריהם לצד מצרים ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, וגם אח"כ הירידה לים בעוד הולך וסוער, ע"כ מחמת ביטול השכל זכו לשליטת השכל, וכענין בזכות ויסתר משה פניו וגו' זכה לתמונת ה' יביט, ע"כ על הים השיגו מעלת שלימת השכל עד שראתה שפחה על הים וגו' ובכתבי האר"י ז"ל שקריעת ים סוף הי' השגות גדולות ממקום גבוה מאד, והדברים עתוקים, ומעתה מובן שהכל הי' כסדר שתחילה לא הי' יכול להיות הגאולה גם בבחי' המוח והשכל שהרי ישראל לא הי' יכולין לעורר אלא בחי' הלב, אך אחר שהשיגו שלימת בחי' הלב והי' מבטלין דעתם כנ"ל זכו אח"כ לשלימת השכל, וע"כ הגאולה לבחי' הלב והגאולה לבחי' השכל באו בזמנים מתחלפין, זה בשעת היציאה וזה בשעת קי"ס:

179

ק״פולפי האמור יתבאר דברי המכילתא פקוד במצרים יפקוד על הים, היינו ששני סוגי פקידות הי' זה במצרים לסלק סתימת הלב וזה על הים לסלק סתימת העינים שהוא כינוי לשכל, ואיננו נכלל בפקודה אחת:

180

קפ״אולפי האמור יובן הסימן דגאולה כפולה, הגם שהכל הי' יודעים שנזקקים לגאולה לבחי' המוח והלב, שכולם הרגישו שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, מ"מ הי' סבורין שיסתלקו שניהם כאחד, ולא יהי' רק גאולה ופקודה אחת, אבל שיהי' באופן כזה שיהי' שתי גאולות ושתי פקודות זה הי' סוד חתום ונמסר ליחידים או לסרח בת אשר לסימן גואל של אמת:

181

קפ״בולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שלהי פרשת בא דיום הראשון של פסח ויום שביעי של פסח שניהם איקרי שבת, והנה הא דיום הראשון מיקרי שבת מפורש בקרא ממחרת השבת שפירושו ממחרת יום ראשון של פסח, אבל מה שגם שביעי נקרא שבת זה צריך פירוש, אך להנ"ל י"ל דהנה בשבת יש שתי בחי' בחינת זכור ובחי' שמור, וידוע דשמור הוא בלב כברש"י כמ"ש כי נעים כי תשמרם בבטנך, וכבת"כ כשהוא אומר שמור הרי שכחת הלב אמורה וכו', וזכור הוא במוח הזכירה, והוא להיפוך מנסתם עיניהם ולבם של ישראל, וע"כ שבת הוא גאולה כאמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת וכו', ובירמי' מפורש שהגלות הי' בשביל חילול שבת, וע"כ מה שהי' במצרים ועל הים בזמנים מתחלפין באין בשבת יחד, ומעתה מובן דברי המדרש שיום הראשון של פסח הוא נקרא שבת והיינו בחי' שמור, ויום השביעי הוא נמי שבת ובחי' זכור:

182

קפ״גומעתה יובנו דברי המדרש דגאולה היא בכפלים, היינו סילוק סתימת הלב וסילוק סתימת העינים, וזהו הענין שבפרקי דר"א דאותיות מנצפ"ך מורין על גאולה כ' ך' בו נגאל אאע"ה וכו' עד צ' ץ' בו עתידין לגאול כמ"ש איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, והיינו דכמו גאולת מצרים שהי' הגאולה כפולה כנ"ל כן הוא בכל הגליות שהם נמי סותמין העינים והלב כדי לבחון המעלה ולמרק ולצחצח כנ"ל באריכות וצריכין לגאולה בכפלים:

183

קפ״דולפי דרכינו זה יש לפרש אף פרנסה בכפלים, דכמו דבפרנסה הגשמיות דאיתא במדרש שאמרה הארץ להקב"ה אין בי כח לזון את בריותיך, והשיבה הקב"ה פלגא עלי ופלגא עלך, היינו שינה ואכילה פירוש שינה הוא מזון לשכל האדם, כמו שנראה בחוש שע"י שינה הצריכה השכל נתחזק, ואכילה היא מזון הגוף, כמו כן ברוחניות פרנסה הרוחניות הוא תורה כמ"ש לכו לחמו בלחמי, ובתורה יש שני דברים עיון ושכל התורה היא מזון לשכל אלקי שבאדם, שמשכנו במוח, וידיעת התורה לשמור ולעשות הוא מזון לנפש שמשכנה בלב, וזהו מה גאולה בכפלים אף פרנסה בכפלים:

184

קפ״הומה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, היינו מחמת חידוש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובכל יום מתגלגל צרופים אחרים כנודע ע"כ צריכין בכל יום לפרנסה, ואינו מספיק לזמן מרובה, ומה"ט גופי' גם גאולה בכל יום כמו שבבריאת עולם תחילה נברא עמו כחות המתנגדים המלובשים בארבע מלכיות כנ"ל באריכות, כן נמי עם חידוש מעשה בראשית בכל יום נתחדש עמה כחות המסתירין את אור החידוש והם ארבע גוליירין בישין הידועים שהם המתלבשים בארבע מלכיות כמו שהארכנו במק"א [ובודאי מזה נסתעף מה שאמרו ז"ל יצרו של אדם מתחדש בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו] ואפשר שמטעם זה אנו אומרים קודם תפילת ערבית בכל יום פסוק והוא רחום וגו' שנרמזין בו ד' כחות רעות אלו המתחדשין עם חידוש מעשה בראשית שמתחיל מבערב כסדר מעשה בראשית ויהי ערב ויהי בוקר, כדי להנצל ברחמי ה' מאלו כחות הרעות וע"כ בשבת שהוא עצמו גאולה בכפלים זכור ושמור כנ"ל אין צורך להזכיר:

185

קפ״וברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם תהיין לראש יוסף וגו' נראה לפרש דהנה במדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת ירש את העולם שלא במדה, אברהם שלא כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה, ולפי"ז נראה דברכת יעקב ביחוד הוא שבת ונקרא נחלת יעקב והיא נחלה בלי מצרים, ע"כ כתיב ברכות אביך וגו' עד תאות גבעות עולם, אבל ברכת הורי הוא אברהם ויצחק נראה דהוא תורה וכמ"ש באברהם וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי, וכן יצחק זקן ויושב בישיבה הי':

186

קפ״זונראה דיש בברכת יעקב דהוא שבת מעלה, משא"כ בתורה דשבת קבוע וקיימא וחל על האדם ממילא וקונה שביתה אף בלי כוונה, וע"כ אפי' ע"ה אימת שבת עליו דהוא למעלה מהשגת ושכל האדם, משא"כ בתורה שהוא שכל ובלי כוונה אין זה נקרא לימוד התורה כלל, ומ"מ אי אפשר לומר שיהי' מציאות לנחול את השבת בלי תורה, כי תורה הוא הכל והוא יסוד הכל, ובלי תורה הוא כגוף בלי נשמה, אלא נחלת שבת נמי כפי מסת תורה שיש באדם, אבל אין לך אדם מישראל שיהי' ניער וריק מן תורה לגמרי, ואפי' מי שלא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית נמי קיים ולא ימוש וגו', וע"כ זה שאמרו אפי' ע"ה אימת שבת עליו הוא נבנה על יסוד התורה שבו, ומי שגם ק"ש לא קרא לא דיברה תורה במתים, ומי שיש בו תורה ביותר הוא נוחל את השבת ביותר ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ע"כ אינו דומה נחלת שבת של זה לשל זה, וזהו שבזמירות שכרו הרבה מאד עפ"י פעלו איש על מחנהו ואיש על דגלו:

187

קפ״חובזה יש לפרש ברכות אביך גברו על ברכות הורי היינו ברכת שבת נבנה על יסוד ברכת הורי היינו תורה, ולאיש שזכה לתורה יגבר מעלתו בשבת לעילא לעילא, וכמו שע"ה עכ"פ אימת שבת עליו והוא למעלה מהשגת שכלו, לעומתו נמי באנשי המעלה יש להם עלי' בשבת כ"כ עד ששכלו שבימי החול אינו תופס מקום נגד העלי' שבשבת ודו"ק:

188

קפ״טשנת תר"פ.

189

ק״צהמלאך הגואל אותי מכל רע וגו' אריב"ח קשה היא הפרנסה כפלים כלידה בלידה כתיב בעצב תלדי בנים ובפרנסה כתיב בעצבון תאכלנה, רא"א הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, ר"ש בר"נ אמר וגדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה על ידיו של הקב"ה גאולה ע"י מלאך שנאמר המלאך הגואל אותי ופרנסה ע"י הקב"ה דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, והרבה הגדנו בזה בעזהי"ת, ונראה עוד לפרש דהנה לידת האדם הוא חיבור הנפש שמהעליונים עם הגוף שמתחתונים, וזה דבר קשה, כי אין כח בטבע התחתונים לסבול את רוחניות העליונים כמו שאמרה אשת מנוח מות נמות כי אלקים ראינו, וכן העליונים אינם יכולים לסבול אף מדא דהאי עלמא, והקב"ה מחברן ועושה אותם ברי' אחת היפוך טבעם והוא כענין שאמרו ז"ל מלאך שחציו מים וחציו אש ואין המים מכבים את האש ואין האש מכלה את המים, אך יותר קשה מזה הוא הפרנסה עפימ"ש האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, דהיינו שיש בכל מאכל מוצא פי ה' שזהו מחי' את האדם עכ"ד, והוא צימוד וחיבור יותר מחיבור גוף ונפש שאפי' בעודם צמודים הם שנים, אבל מוצא פי ה' וגשם הלחם נעשים דבר אחד לגמרי:

190

קצ״אור"א אמר מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים, והיינו דהנה האדם הוא מורכב מכל הבריאה וכל חלקי המציאות שיש בעולם, האדם נכלל מכולם, וע"כ בכחו לתקן את כולם, וכמו שבחלקי העולם נמצא כחות רעות שמהם מוצא חיות רעות טורפין ודורסים, כך נמצא ג"כ בהאדם עצמו עירוב כחות רעות המשחיתין את מהות האדם, נוסף לזה, כל העולם כולו מלא מזיקים המתנקשים אחרי האדם להוממו ולאבדו כמ"ש המגיד להב"י שס"ם וכל משרייתא דילי' רודפין אחריו, אבל הקב"ה גואל את האדם מכולם, וז"ש המלאך הגואל אותי מכל רע, מכל הוא ריבוי, וזה שאמרו ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, וזהו הגאולה בכפלים, הן מבית והן מחוץ אף פרנסה בכפלים היינו מוצא פי ה' שבהלחם שבה יחי' האדם כנ"ל שזה הוא מזונות אף להנפש כמ"ש הרב בליקוטי תורה, ועוד זאת התפשטות מזונות פשוטים אפי' לאומה"ע והקב"ה יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים:

191

קצ״בומה פרנסה בכל יום תמורת ליחות האדם הניתוך בכל יום, אף גאולה בכל יום כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, וע"כ בכל יום צריך גאולה חדשה:

192

קצ״גוכבר הגדנו שפרנסה וגאולה מתייחסים ליעקב ויוסף, פרנסה ליעקב וגאולה ליוסף, ונראה עוד לומר היות דכפולים הם ע"כ שניהם מתייחסים ליעקב ושניהם ליוסף, כמו שמצינו שני הלשונות גאולה ופרנסה ביעקב המלאך הגואל אותי מכל רע, האלקים הרועה אותי, וכן ביוסף שהגאולה ממצרים הי' תלוי בארונו של יוסף, וכתב ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וכתיב הים ראה וינוס ואמרו ז"ל מה ראה ארונו של יוסף ראה, וכן הי' הזן ומפרנס כמ"ש ויכלכל יוסף אחיו ובית אביו, וכן כתיב בני יעקב ויוסף ובתרגום דאוליד יעקב וזן יוסף:

193

קצ״דונראה עוד לומר עפי"מ שפרשנו ענין גאולה בכפלים מכחות רעות הנמצאים בהאדם עצמו, וכפל הגאולה הוא מכחות רעות מבחוץ המתנקשים אחרי האדם להוממו ולאבדו, והנה אמרו ז"ל בית יעקב אש ובית יוסף להבה, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק ועם להבה שולט למרחוק ע"כ בית יעקב שורף את כחות החיצונים שבאדם עצמו, אבל אינו שולט למרחוק, היינו אותם המתנקשים אחריו ואינם עמו במחיצתו, אבל יוסף הוא להבה ושולט למרחוק, היינו אפי' אותם כחות העומדים מרחוק ומתנקשים אחריו, וע"כ הוא שטנו של עשו, וכיון שנולד יוסף בטח יעקב בד' ורצה לשוב, וע"כ מובן שיעקב מעולם ועודנו במעי אמו הי' לו רדיפות מעשו ולא הי' מתיירא ממנו, ולא עוד אלא את בכורתו לקח ולא הי' מתיירא ממנו, והליכתו לבית לבן הי' קשה עליו מאד והוצרך לברכת יצחק שנית ונטמן בבית עבר י"ד שנים, והטעם כנ"ל שהרדיפות מעשו שהי' עמו במחיצתו מה גם בהיותו עמו יחד בבטן, הי' כח הגאולה של יעקב אש שורף את כל הקרב אליו, דוחה את כל כחות הנ"ל, אבל הליכתו לבית לבן, וכן בדרך הי' מתיירא מרדיפת עשו אחריו, כי גאולה מכחות רעות אלו מתייחס ליוסף ולא לו, ע"כ הי' מתיירא, עד שנולד יוסף ונשלם הגאולה בכפלים בטח בה' ורצה לשוב, וזהו גאולה בכפלים, גאולה ראשונה מתייחסת ליעקב וכפל הגאולה ליוסף:

194

קצ״הוכן י"ל בענין פרנסה בכפלים, שהמשכת מוצא פי ה' בהמזונות מתייחס ליעקב, ובזוה"ק (רל"ג.) דהא ישראל נטל ברכאן מלעילא ולבתר איהו מברך לכלא בהאי דרגא תתאה דייקא וכו', אבל להיות מתפשט ענין הפרנסה למטה ממש עד שאפי' אומה"ע ויתר בע"ח יהיו מתפרנסים שזהו ענין כפל הפרנסה כנ"ל, זה מתייחס ליוסף, וע"כ זן ופרנס בפועל ממש ואפי' להמצריים כבמדרש ריש שמות שאמר פרעה להמצריים כשאמרו לו בוא ונזדווג לאומה זו, אמר להם שוטים אתם, עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והאיך נזדווג להם אלולי יוסף לא היינו חיים, אבל ביעקב מצינו רק שכלה את הרעב בבואו למצרים, והיינו ע"י שהמשיך השפעת המזונות ממעלה, וזהו ענין שברך יעקב את פרעה שיעלה נילוס לרגלו, אבל לא שיהי' הוא עצמו זן ומפרנס, וע"כ לא הזכיר פרעה להמצריים מברכת יעקב כמו שהזכיר מיוסף, שזה הי' בפועל וזה לא הי' בפועל אלא המשכה נעלמת:

195

קצ״ווהנה שבת הוא נחלת יעקב שכתוב בו שמירת שבת שלא במדה, וידוע עוד דמוסף שבת מתייחס ליוסף, וכתיב בי' נמי וטבוח טבח והכן דאמרו ז"ל אין והכן אלא שבת, ע"כ בשבת נמי הוא פרנסה בכפלים וגאולה בכפלים, פרנסה בכפלים היינו רוחנית המאכל שנתעלה בשבת, והוא זכר למן ותבלין אחד יש לנו ושבת שמה, ובהאריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם וזה מתייחס ביותר ליעקב, ועוד זאת שמני' שיתא יומין מתברכין, שהוא התפשטות הפרנסה למטה ביותר, וזה מתייחס ליוסף, וכן גאולה בכפלים, הגאולה מכחות הרעות שבאדם עצמו שבשבת הם נכנעים, ומה"ט אפי' ע"ה אימת שבת עליו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל נר שבת מפני שלום ביתו, היינו שבימי החול יש מלחמה בין הגוף והנפש שהגוף מושך למטה והנפש למעלה, ובשבת הגוף נכנע להנפש ונעשה שלום ביניהם עכ"ד, וזה שהגוף מושך למטה בודאי מחמת כחות הרעות שבו, ומאן דהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא גם הגוף איננו מושך למטה וגם גאולה מכחות הרעות המתנקשים כנ"ל, שכולם ערקין לנוקבא דתהומא רבא כבזוה"ק:

196

קצ״זויש לומר נמי שבשבת יש בו ענין הפרנסה וגאולה בכל יום, והיינו שהרשימו שנשאר משבת מועיל לכל ששת ימי המעשה, ובכל יום מתעורר הארה אחת מיום השבת שעבר שהי' כלול בו התכללות הכל כמו שפרשנו במק"א לשון ויכלו מלשון התכללות, ובכל יום מתעורר בחי' השייכת לאותו יום, ביום ראשון חסד ביום שני גבורה וכו' ובה נכלל פרנסה וגאולה הנמשך משבת:

197

קצ״חוכן נמי בשבת גאולה ע"י מלאך זה שאנו אומרים לשני מלאכי שרת המלוים את האדם שלום עליכם כו' ברכוני לשלום, וזה שלום ביתו שהוא גאולה כנ"ל, ופרנסה ע"י הקב"ה זה שלוש סעודות שבשבת סעודתא דמלכא קדישא ומשלחן גבוה קזכינן, וכעין שהביא המדרש מקרא פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, כן בשבת שהקב"ה רוצה בעמו ישראל כמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו ובאהבה וברצון הנחלתנו כן כמים פנים אל פנים מתעורר בחי' הרצון בישראל ונתקיים בו ומשביע לכל חי רצון:

198

קצ״טשנת תרפ"א

199

ר׳ויקרבו ימי ישראל למות, בזוה"ק תאנא ר' חייא כתיב ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' התם בקיומו יעקב והכא במיתתי' ישראל א"ר יוסי הכי הוא ודאי דהא לא כתיב ויקרב יום ישראל למות אלא ימי וכי בכמה יומין מית ב"נ והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפק מעלמא, ותירץ דקאי על כל אינון יומין דקאי ב"נ בהאי עלמא אתפקדן קמי ועאלין בחושבנא וכו' דקריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא:

200

ר״אוי"ל עוד דהנה במדרש ואין מקוה ואין מי שיקוה שלא ימות הכל יודעין ואומרים בפיהם שהם מתים אברהם אמר ואנכי הולך ערירי יצחק ואברככה לפני ה' לפני מותי, אף יעקב ושכבתי עם אבותי, אימתי בזמן שנטה למות, ויש להבין מהו הלשון אף יעקב דמשמע דביעקב הוא רבותא יותר, ולמה:

201

ר״בונראה דהנה אמרו ז"ל יעק"א לא מת, מ"מ כאשר קרב להפטר מן עוה"ז הרגיש אור החוזר מעולם העליון, וזהו שאמר ושכבתי עם אבותי שהוא התדבקות נפשו עם אבותיו, דאף שלא מת מ"מ הי' כמו הפושט את מלבושיו ונותן בארגז, וכמו גופו של יעקב שנשאר ללבשו כל אימת שירצה, אלא שגופו של אלי' נטמן בגלגל האש כמ"ש הרמב"ן כי גופו הי' צריך זיכוך, וגופו של יעקב לא הי' צריך לכך ונטמן במערת המכפלה ונפשו עלתה ונדבקה עם נפשות אבותיו, ע"כ מביא זה הכתוב, ולא הכתוב דלקמן הנה אנכי מת, דבמדרש אר"ל חייך אתה שוכב ואין אתה מת, וברמב"ן שיעקב לא ידע מזה, ומ"מ האי קרא ושכבתי עם אבותי הוא כפשוטו וזה אמת, ואימתי הרגיש אור החוזר זה בשעה שנטה למות, ומעתה מובן הרבותא, אף יעקב שלא מת ומ"מ אמר ושכבתי עם אבותי משום שהכל יודעין ואומרים בפיהם שהם מתים:

202

ר״גומעתה מיושב קו' הזוה"ק שע"כ כתיב ישראל מעלה העליונה וימי לשון רבים משום דעל ימי שבעולם העליון קאי שהם רבים ומחמת המעלה העליונה:

203

ר״דהאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, במדרש רבנן אמרי' בא לגלות להם את הקץ ונתכסה ממנו כו' משל לאוהבו של מלך שהי' נפנה מן העולם והי' בניו סובבים את מטתו אמר להם בואו ואגלה לכם מסטורין של מלך תלה עיניו והביט במלך אמר להם היו זהירין בכבודו של מלך כך יעק"א תלה עיניו וראה שכינה עומדת על גביו אמר להם היו זהירין בכבודו של הקב"ה, ויש להבין הלא גם בתחילה ידע אשר עיניו יתב"ש על כל דרכי איש וכל מחשבותיו מבין, ומה ניתוסף לו בזה שתלה עיניו וראה שכינה עומדת ע"ג, דבלא"ה נמי הכל גלוי וידוע לפניו, ועוד וכי אפשר לומר שיעק"א ע"ה חשב לעשות דבר מבלעדי רצונו ית"ש וכבר דברנו בזה:

204

ר״הונראה עוד לומר דהנה מה שיעק"א ביקש לגלות להם את הקץ, בודאי הפירוש שיזדרזו לעשות מעש"ט המביאים את הגאולה כאמרם ז"ל זכו אחישנה, דאת הקץ בעתו מה תועלת להם בהתוודעם, אדרבה דבאשר הוא לאורך ימים רבים כמו שאנו רואין שעדיין לא בא, יש מקום לחשוש על רפיון ידים וחשש יאוש ר"ל, ויותר טוב ההעלמה שכל דור ודור יצפה הישועה בימיו, אלא ודאי שבא לגלות להם את הקץ של אחישנה, ובזה אין שייך הודעה, כי בכל יום ויום זמנו אם בקולו תשמעו, אלא הודעת המעשים המביאים את הגאולה, וא"כ למה נקרא זה מסתורין של מלך כאלו הדבר צריך להיות בסוד, ולמה, ועוד כי מעש"ט המביאים את הגאולה הם בודאי מצותי' של תורה וקירוב ודביקות לשמים, והרי הכתוב מכריז ואומר לכל העולם פנו אלי והושעו כל אפסי הארץ ובש"ס סנהדרין שיתרא הישמעאלי שמע מקרא זה בב"ד של שמואל ובא להתגייר וכתיב נמי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואמרו ז"ל כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם אפי' נכרי ועוסק בתורה וכו':

205

ר״וונראה לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שיש כמה וכמה דרכים כדי לקרב א"ע לשמים, אבל כל הדרכים בחזקת סכנה לבד דרך התורה שהוא דרך בטוח ומשומר מכל סכנה עכ"ד, ונראה לפרש משום דידוע דכל אויר העולם הוא מלא מזיקים וקיימא עלן כי כיסלא לעוגיא, והם רודפין ומתנקשין אחר נפש האדם להממו ולאבדו, וכמ"ש בס' המגיד להב"י, ובזוה"ק הם קרויין נחשים ועקרבים, וע"כ בכל הדרכים חוץ מדרך התורה אם אדם בא להתקרב וכענין שבזוה"ק שיעק"א כוון בענין המקלות סוד התפילין, אם אדם אחר הי' עושה כן אפי' קודם מ"ת בודאי הי' כל כחות החיצונים מתאמצים לעשות לו כל טצדקי דאפשר להו למיעבד אף להביאו לידי סכנה, כדי למונעו ממעשה ההוא, אלא יעק"א ע"ה שהי' כחו יפה, שעליו נאמר כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, אבל דרך התורה הוא בטוח ומשומר ואין להתיירא משום כח מכחות החיצונים כי התורה עצמה משמרתו, ובמדרש משל למטרונה שהיתה מהלכת והזיין לפני' ולאחרי', אך זהו אחר שניתנה תורה, אבל אז הי' כל המעש"ט צריכין שמירה יתירה ואפי' אותן מצות של התורה אז לא הי' להם הזיין מלפני' ומלאחרי' והיו צריכין שמירה, מה גם ענינים שאינם מפורשים בתורה כיחודים וכדומה, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה על אחד קדוש שהי' בימיו היתכן לעמוד כל כך נגד מלך גדול כזה [שהי' בימיו מלך רב ועז פנים] ואם רוצין לעשות מה צריכין שאפי' מלאך לא ישער בזה עכ"ד:

206

ר״זומעתה מובן שיעק"א ע"ה שרצה לגלות להם את הקץ היינו מעש"ט המסוגלים ביותר להביא את הגאולה, אבל באשר עדיין לא ניתנה התורה היו צריכין שמירה יתירה, מה גם שבודאי הי' עמהם מעשים ויחודים שהם בלתי מפורשים בתורה שהי' צריכין שמירה יתירה עוד יותר, ע"כ נקראים מסטורין של מלך:

207

ר״חוהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דבמדה שהאדם הוא ירא שמים ועומד מרחוק ביראת הכבוד משום גודל רוממות הקדושה, לעומתו כחות החיצונים מתייראים ומתרחקים ממנו עכת"ד, ולפי"ז יש מקום לומר דהיינו טעמא דיעקב שרצה לגלות להשבטים מסטורין של הקב"ה ולא חשש כנ"ל, כי השבטים היו מוחזקים אצלו ליראי ה':

208

ר״טוהנה במדרש ריש פרשה צ"ז א"ר עזרי' בשעה שבירך יעק"א את יוסף יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא, בשביל שהוא מלך עם מאן דקיימין קיימין א"ל יעק"א יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי' ואין הפירוש שהשבטים חשדו את יעקב אע"ה קודם פטירתו שנוהג כמנהג העולם להטות רצונו אחרי מי שהשעה משחקת לו ולהרחיק את זולתו, אך י"ל דהשבטים ידעו היטב שיש חשש בהברכות שלא יתגרו לעומתם כחות החיצונים בקטרוגים ומקטרוגים שונים וכענין שבש"ס מ"ק (ט:) בהנהו תנאי דשלח להו רשב"י את בנו דלברכוהו וכל הברכות א"ל בלשון שהי' נראה בשטחיות הדברים שהם קללות עד שבא אצל אביו ואמר לא מבעיא דבריכי לא ברכן אבל צעורי צעורן אמר לי' הנך כולי ברכתא נינהו וכו' והמפרשים נתנו טעם למה לא אמרו בפירוש בלשון ברכה, ובעניותן נראה לומר שיהי' הברכה מוסתרת מפני החיצונים, וע"כ השבטים שהיו רואין את יוסף יצא ופניו מצהילות הבינו שברכהו ברכות נגלות עד שצהבו פניו, יצאו לדון שמחמת כח המלוכה שבו שמשלו נתנו לו וכלשון הזוה"ק מאן דנטר האי ברית מלכוי נטרת לי', והטעם י"ל דמצד צלם האלקים שעל האדם יש לו כח ממשלה ומחמת שמירת הברית יש לו צלם אלקים בשלימות כידוע שמחמת שמירת הברית הצלם האלקים מאיר ביותר, ע"כ מלכו נטרת לי' ומטעם זה נמי אין בו חשש כחות חיצונים, שכולם מתייראין מצלם האלקים שעליו, וזה עצמו הענין עם מאן דקיימין קיימין, דכל אדם המצליח בודאי נשיאת חן שבו הוא מצד צלם האלקים שעליו, ומכ"ש זה שצלם האלקים שעליו מופיע ביותר עד דמלכו נטרת לי', כל כחות החיצונים יראים ממנו, וע"כ לא חשש יעקב ליתן לו ברכות מאליפות כ"כ בהתגלות, אבל יעקב השיב להם יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו אנא מספקא לכולכם דלאו משום כח המלוכה שבו כנ"ל אלא מחמת שהוא ירא ה', וא"כ שוב גם אתם תתברכו בגלוי בלי שום חשש:

209

ר״יוממוצא דברים הנ"ל שיעק"א ע"ה ידע בהם שהם יראי ה' ע"כ בא לגלות להם מסטורין של מלך בלי שום חשש:

210

רי״אויש לומר עוד דגם כל ענין הגלות שהיא התפשטות כחות החיצונים נמי תלוי בענין יראת שמים שבאם ישראל היו כולם יראי ה' באמת לא הי' מקום כלל לכחות החיצונים לאחוז בהם ולמשוך הגלות, וכידוע מ"ש האריז"ל בפסוק כי גר יהי' זרעך שכל הגלות נסתעף מפגם הזרע, וידועין דברי הזוה"ק ח"ב (כ"ו.) ששמירת הברית היא יסוד יראת שמים דאי בהאי לא ישדי דחילו על רישא דב"נ לא דחיל לי' לקב"ה לעלמין בשאר פקודוי ועמ"ש כל המאמר ומשם מובן שגם כל הגלות תלוי בזה וכמ"ש האריז"ל:

211

רי״בולפי האמור יובנו דברי הכתוב שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, דודאי אין הכוונה על חן ויופי גשמית דהמה מהבל ולא אצטריך לומר, אלא הכוונה על חן ויופי רוחנית שמ"מ בערך התרוממות מעלת יראת ה' גם באלה נמצא מגרעות והם כחות חיצונים מתנקשים אחריהם וכנ"ל הנקראים שקר והבל וע"כ שהמע"ה חתם ספריו משלי וקהלת ביראת שמים, ואפשר הא דאמר על בקשתו את החכמה אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל עפ"מ שאמר הכתוב הן יראת ה' היא חכמה שתכלית החכמה היא יראת ה' [ועד"ה הוא בתו של מלך ובת הי' לאאע"ה ובכל שמה] וכמו שהגיד כ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה שאיננו יודע האיך הא"ע לגודל חכמתו הי' יכול לחיות כשעה חדא ולא יצא נפשו מגודל יראת ה', עכ"ד, ולהיפוך נמי יראת ה' מביא לידי אמיתת החכמה אפי' לעשות משפט כי כל קושי להוציא לאור אמיתת החכמה והמשפט בא מפאת כחות החיצונים המבלבלים ומטעים את השכל, אבל לפי גודל יראת ה' שעל האדם בה במדה כחות החיצונים מתייראין ומתרחקין ממנו, ובכן תצא החכמה נקי' בעצם טהרתה:

212

רי״גולפי האמור יתפרש כשיקע"א תלה עיניו וראה שכינה עומדת ע"ג נזכר רוממות מעלת יראת ה', והיא שעמדה להרחיק כחות החיצונים וזה עצמו מביא את הגאולה כנ"ל, ושוב אין נזקקין לה המסטורין של מלך, וזהו שאמר היו זהירין בכבוד של מלך דהיא יראת הכבוד כנ"ל:

213

רי״דויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו' ויצוו אל יוסף לאמור וגו' ויבך יוסף בדברם אליו וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים, ויש להבין למה מיהרו השבטים כ"כ טרם שמעו תשובת יוסף לילך וליפול לפניו, ומכ"ש דקשה אם שמעו הבכי' שלו למה להם עוד דבר הזה הרי הבכי' מראה שלבו שלם עמהם:

214

רי״הונראה דהנה במדרש פ' ס' כתיב עבד משכיל ימשול בבן מביש וגו' עבד משכיל זה אליעזר ומהו השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו [שהי' מזרע כנען המקולל לעבדות שנא' ארור כנען עבד עבדים וגו'] שמא יבא כושי אחד או ברבר אחד וישתעבד בי מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, ונראה שדוגמא זו י"ל בהשבטים שכולם ידעו מהגלות שעליהם לפרוע השט"ח של כי גר יהי' זרעך וכמ"ש הרמב"ן, ונתיישבו שזה שיוסף מרחקם הוא מחמת סיבת הגלות שמאחר שיוסף הוא המושל על ארמ"צ אם הי' הוא מקרבן לא הי' אפשר שיהי' נחשב גלות כלל, ע"כ חשבו שמה' היתה זאת שאיננו מקרבן, ומכ"ש אם נאמר ששמעו מהבכי' של יוסף שמורה שלבו שלם עמהם חשבו שמעתה אין לתלות הריחוק אלא מחמת שה' נתן זאת בלבו כדי שיצא הגלות לפועל, ע"כ נתנו עצה בלבם מאחר שגזירת הגלות והשיעבוד בידם מוטב להשתעבד בבית זה של יוסף ולא להשתעבד להמצרים כי בזה שישתעבדו ליוסף והוא מושל בכל ארץ מצרים הרי עבד מלך מלך, ושוב לא יוכלו המצרים להשתעבד בהם, ויוסף לא קיבל מהם, כי בלא"ה כל זמן שאחד מהם קיים מה גם כ"ז שיוסף הי' קיים לא נתנו עליהם שיעבוד:

215

רי״ווממוצא הדברים הנה ימי השובבים ת"ת באים זמן תיקון לחטא הידוע, ויש שמתענים ועושין סיגופים מוטב שיאמר כל אחד לנפשו מוטב הוא להשתעבד בביתו של תורה ולצמצם את כל מעשיו ותהלוכותיו שיהיו בדרך התורה ולא להשתעבד לתעניתים וסיגופים כמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שההילוך בדרך התורה הוא הגודל שבסיגופים לגוף, עכ"ד, ומובן שהאיש השם שכמו להשתעבד לתורה הן ביגיעת הלימוד והן בצמצום תהלוכת מעשיו עפ"י דרכי התורה מועיל יותר מכל סיגופי הגוף:

216

רי״זשנת תרפ"ב.

217

רי״חויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, נראה טעם מספר השבע עשרה שנה, דהנה יעקב מובחר שבאבות לו הי' ראוי לנחול שני העולמות, ומ"מ מצינו לו שהי' רוב ימיו בצער כמו שאמר לפרעה מעט ורעים היו ימי שני חיי ואמר ג"כ לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, זה רוגזו של יוסף, ויש לומר שהי' זה לתועלת עצום לישראל, בענין גלות מצרים ערות הארץ ומליאה כשפים וע"ז, מה גם אחר שקיבץ יוסף את כל כסף וזהב שבעולם למצרים שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבו הי' לבוש כל התשוקות שבעולם להזדכך במצרים, שכשיצאו ישראל יקחוהו עמם ויתהפך לתשוקת קדושה לתורה ועבודה, עכ"ד, ומובן שקודם הזיכוך והיותם בבית פרעה הי' התשוקה לטנופי דהאי עלמא עצום מאד, ע"כ למען שלא יטמעו בהם ח"ו הי' צריכים ישראל לכח גדול ותשוקה יתירה להקדושה בחיות והתלהבות גדולה מאד רשפי' רשפי אש שישרוף את כל תשוקות הרעות כאכול קש לשון אש, לכן הי' עצת ה' אשר יעץ שהי' יעק"א רחמן שבאבות כ"כ בצרה וצוקה ונסתלק ממנו רוה"ק וגם כל השבטים כולם עסוקים בשקם ובתעניתם, והי' כל כחם טמון בקרבם, ואח"כ כאשר יצאו לאורה ותחי רוח יעקב אביהם וכל השבטים התעוררו לתחי' כמו שהתנבאו מראש ונחי' ולא נמות, התפרץ מקרבם חיות והתלהבות גדול מאד מאד כמו שבטבע אש העצור בבטן הארץ כאשר לפעמים יתפרץ לחוץ יצא ברעש גדול ויגמא ארץ וישטוף מדינות, כדמיון זה היו אז יעק"א והשבטים וכל השבעים נפש, והוא שעמדה להם נגד כח הטומאה של מצרים, כי אחר הראשית נגרר הכל, ומאחר שראשית ירידתם להגלות הי' באופן זה הועיל להם כל ימי הגלות שלא יטמעו בהם, ואף שיעק"א בעצמו הי' כאש להבה מבלעדי זה, מ"מ לתועלת זרעו אחריו הי' זה עצה עמוקה, וכענין מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בכל ענין הגלות שהי' עצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, שבאשר ישראל מורגלים כ"כ בקדושה תדירית יכול להיות שתתקרר מעט האהבה, ולזה הי' עצת אותו צדיק הקבור בחברון שיבואו בגלות ויעדר מהם כל חיותם, למען אח"כ כשיצאו יהי' חביב אצלם ענין הקדושה עד לאחת כמשפט דבר חדש שהיו מצפים ומשתוקקים אליו זמנים טובא, עכ"ד, כענין זה הי' ענין יעק"א וכל זרעו אתו טרם ירידתם למצרים כדי שהירידה תהי' מתוך שמחה ודביקות עצומה מאד, וכבר הגדנו שזה הי' ענין שתחילת בואו למצרים קרא את שמע:

218

רי״טולפי"ז יש לומר ענין המספר י"ז שנים שהי' יעק"א יחד עם כל זרעו במצרים, כי ידוע שמספר י"ז גמטריא טוב הוא כנישו דכל נהורין, וע"כ למען לעמוד נגד טומאת מצרים כנישו דכל הטומאות שבעולם, וע"כ הי' עיקר מהותם ערוה ובשר חמורים בשרם וכו' שכל רמ"ח אברים מרגישין, הי' לעומתם י"ז שנים שנטע יעק"א בכל זרעו אהבה רבה ותשוקה יתירה כמ"ש כל עצמותי תאמרנה וגו' בזה הכניעו את עוצם כח טומאת מצרים:

219

ר״כויש לומר שזהו ענין ששת ימי המעשה קודם לשבת שבכל מקום שמזכיר את השבת מזכיר מקודם ששת ימי המעשה מורה שזה סיבה לזה, שלגודל הדביקות והאהבה הנדרש לשבת בא מקודם ששת ימי המעשה שהלבבות טרודים ואטומים, ואח"כ כשהאיר והופיע אור קדושת שבת התפרצה האהבה מתוך הלב בכח עצום והתלהבות יתירה ומקבלים את השבת בשירות ותשבחות, והאי לישנא קולמסא דלבא:

220

רכ״אוירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה [ברש"י ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה] ויאמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלקים בזה ויאמר קחם נא אלי ויברכם וברש"י הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוה"ק, ויאמר קחם נא אלי ואברכם זש"ה ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים עד שלקחם על זרועותיו:

221

רכ״בויש להבין מאחר שגוף הדבר שבשבילו נסתלקה שכינה ממנו לא נשתנה, למה הועיל בקשת יוסף רחמים, הלוא מפורש בירמי' בפסוק אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי בעם הזה, ופירש"י משה ושמואל שניהם עמדו לבקש רחמים על ישראל אבל החזירום מקודם למוטב ואתה שאינך יכול להחזירם למוטב אינך יכול לבקש רחמים עליהם, וא"כ יוסף שלא הי' יכול לפעול בתפלתו שלא יצאו מהם ירבעם אחאב ויהוא איך הי' יכול לבקש רחמים עליהם, הלוא טעם סילוק שכינה עדיין במקומו עומד:

222

רכ״גונראה דהנה ברש"י הובא לעיל תרגלתי רוחי באפרים עד שלקחן על זרועותיו, ויש להבין הא לא מצינו כלל שלקחן על זרועותיו, אדרבה משמע מלשון ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם שלפניו היו עומדים אצלו, ועוד יש לדקדק בלשון קחם נא אלי ואברכם והול"ל הגישום אלי ואברכם כמו שעשה יוסף כמ"ש ויגש אותם אליו, ועוד בעיקר הדבר יש להבין הלא אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של עכשיו ולא לפי מעשיו שעתיד לעשות ומכ"ש על מעשה בניו לאחר כמה וכמה דורות, ולמה כאן נדונו אלו שאינן ראויים לברכה ונסתלקה שכינה מיעקב עבור מעשה זרעם אחריהם אחר כמה וכמה דורות:

223

רכ״דונראה דהנה הבעה"מ במס' שבת כתב שכל מיתת ב"ד הוא מלאכה שאצל"ג אלא לבערם מן הכלל וכמו מוציא מת לקוברו מפניו, עכ"ד, והטעם כי אדם החוטא נדבק בו כחות חיצונים וסטרא דמסאבא, ובאשר הוא בתוך הכלל יש לכחות החיצונים באמצעותו אחיזה בכל הכלל, וזהו שבא המצוה ובערת הרע מקרבך, היינו שהרע שהוא כחות החיצונים לא יהי' להם מקום לאחוז בקרב הכלל:

224

רכ״הויש לומר דהיינו טעמא דנסתלקה שכינה מיעקב בשביל שעתיד לצאת מהם ירבעם אחאב ויהוא, לא לעונש להם כלל אלא שהם מחמת מעשיהם בודאי ידבק בהם כחות חיצונים, ואם יברך את אפרים ומנשה, שוב יהי' לכחות החיצונים אחיזה בברכת כל השבט באמצעותם וירעו עוד יותר ויותר ויהי' להם כח לקלקל את כל השבט, וא"כ יותר נכון לכללות השבט העדר הברכה מהברכה וקלקלתו זהו תקנתו, וזהו ענין שביקש יוסף רחמים שיהי' כל השבט מרומם ומופרד מהם עד שבאמצעות אלו לא יהי' לכחות החיצונים נגיעה לכללות השבט:

225

רכ״וומעתה יובן הלשון קחם נא אלי שלשון קיחה הוא הגבהה וכמו שדייק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדכתיב ולקחתם לכם בלולב ואמרו ז"ל מדאגבה נפיק בי' עכ"ד, וכבר דייקנו מכמה מקומות שגם הגבהה רוחנית בכלל קיחה וכמ"ש באדה"ר ויקח את האדם ויניחהו בג"ע ובמדרש עילה אותו, וכן עוד הרבה לשון קיחה שהוא הגבהה והתרוממות רוחני, וזהו שאמר קחם נא אלי היינו שיגביה אותם הגבהה רוחנית עד שלא יהי' לכללותם שום חיבור וצירוף לכחות החיצוניות של ירבעם כו' וזהו קחם נא אלי היינו שיגביה אותם עד אליו שהוא נחלה בלי מצרים, ושם אין לכחות החיצוניות שום נגיעה, וזהו עד שלקחם על זרועותיו, היינו לקיחה והגבהה רוחניות, על זרועותיו, היינו למעלה מזרועותיו, שידוע שזרועותיו של יעקב הם אברהם ויצחק, ועד הזרועות עדיין יש מצרים ישמעאל מזרוע ימין ועשו מזרוע שמאל, אבל למעלה מהזרועות אין שם שום מצרים ולשם הגביהם:

226

רכ״זשנת תרפ"ג.

227

רכ״חוילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים, ובמדרש אמרו לי' חד בעית לך לעבדא הא כולנו לך לעבדין, וזה תימה גדולה לומר שעדיין היו סבורין שבאמת רצה שבנימין יהי' לו לעבד, ונראה דהנה במדרש פרשה מ"ד ידוע תדע כי גר יהי' זרעך ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, והיינו שזה יסוד הגלות כמ"ש מהר"ל כי בלעדי זה שישראל מפוזרים ברוחם ובדעותיהם לא הי' נחשב גלות כלל, ויש לומר שזה עצמו הענין שחשבו שמה שלא הי' מקרבן הוא פרי הגלות ושוב יש לחוש שלא יתעורר השנאה לשוב להם את כל הרעה שגמלו אותו, והנה במדרש א"ר תנחומא הוא לא נתכוין אלא לשם שמים אמר לשעבר אבא מושיב אותי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף, ויש לומר שסברת יוסף הוא ג"כ פרי הגלות, דבאם הי' כאיש אחד בלב אחד אין חילוק בסדר הישיבה כמו שאין חילוק באדם עצמו לומר שמכבד אבר זה מזה, אך באשר כל איש הוא נפרד לעצמו שייך לומר חילוק כבוד זה מזה בסדר הישיבה, אך יש לומר שכל זה באנשים שכל אחד יש בו מהותו בפני עצמו אלא שהאהבה שביניהם עשאן כולם כאיש אחד י"ל שפרי הגלות לעשותן מפוזרים כל איש לפי מהותו, אבל מי שבאמת הוא נכנע וטפל לזולתו כמו עבד לאדונו וכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו מהות בפני עצמו אין שייך לומר שפרי הגלות לעשותו מפוזר ומופרד מאדונו:

228

רכ״טולפי האמור יש לומר בענין יוסף בתחבולת הגביע, דהנה התוודעת יוסף לאחיו הי' פועל דמיוני על העתיד קיבוץ גליות והתאחדות ישראל שלכן מפטירין ביחזקאל בלקיחת שני העצים וכבמדרשות, אך באשר כבר התחיל הגלות בירידת יוסף למצרים ושלט פרי הגלות לעשותן מפוזרים גם בדעתם בלתי התאחדות, ע"כ לא הי' אפשר ליוסף להתוודע להם, כי הי' זה פועל דמיוני על העתיד ג"כ בלתי היותם כאיש אחד בלב אחד, ע"כ הי' עצת יוסף לקחת את בנימין לעבד לו, וצדיק הדור הוא ככל הדור ועוד שגם הם קבלו על עצמם להיות כולם עבדים ונכנעים וטפלים אליו, אשר כח הגלות לא יפרדם ממנו כנ"ל, ומתוך כך יהי' התוודעו להם, וזה יהי' פועל דמיוני על העתיד שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד:

229

ר״לומעתה יש לפרש מאמר השבטים אחר שהרגישו שפרי הגלות עושה אותם בלתי מתאחדים השכילו שטוב להם להיותם עבדים ליוסף כדי שלא ישלוט עליהם כח הגלות כ"כ כעצת יוסף בראשונה, וכענין שבמדרש באליעזר עבד אברהם שהכתוב קראו עבד משכיל ומהו השכלתו שאמר כבר קללתו של אותו האיש בידו מוטב לו להשתעבד בבית זה ולא בבית אחר, דוגמא זו הי' השכלתן של שבטים שאמרו מוטב שיהיו נחשבים עבדים ליוסף ולא להיות עבדים למצרים שיהי' נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהרגישו בפטירת יעקב אע"ה ושבשביל זה יוסף לא קרבן:

230

רל״אומעתה דברי המדרש בהירים שאמרו לי' חד בעית לך לעבדא שבשביל זה יהי' כולם נכנעים וטפלים אליו למען לעשותם כולם כאיש אחד והגלות לא יהי' מפזרן, הא כולנו לך לעבדין למען לא ישלוט עלינו כ"כ כח הגלות:

231

רל״בויש לומר שזהו עצמו כוונת יוסף במה שהשיבם אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, כי למען יהיו נכנעים וטפלים אליו איננו נצרך לעבדות גמור, אלא די במה שהוא המכלכל והמזין אותם, ומקבלין ממנו כל חיותם:

232

רל״גוהנה זה לימוד לדורות עצה נכונה להנצל מפרי הגלות וממה שכח הגלות רודף ומכניס מחשבות לא טהורות, הוא לקבל עליו עול תורה ועבדות ה' ואז אי אפשר שיהי' כח הגלות תוקפו כ"כ, ויש לומר שזהו ענין דברי הרמב"ם והטור שאין מחשבת עריות מתגבר אלא במי שלבו פנוי מן התורה ומן החכמה, מה"ט הוא, ויש לומר שזה נמי מועיל שיהי' שבת רזא דאחד קולטתו אפי' בגלות:

233

רל״דשנת תרפ"ד.

234

רל״הבמדרש למה פרשה זו סתומה וכו' אלא כיון שנפטר יעקב אבינו התחילה שיעבוד מצרים על ישראל, ד"א מפני שבקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו, ד"א מפני שנסתם ממנו כל צרות שבעולם ע"כ:

235

רל״וויש להבין דלשני טעמים הראשונים הי' צריך להיות הסתימה להלן, מקום שהכתוב מדבר מפטירת יעקב או קודם פרשות הברכות ששם רצה לגלות את הקץ, ולמה הקדים למקום שמדבר מעיקר שני חייו י"ז במצרים, וגם בטעם השלישי יש להבין מה ענין סתימת הפרשה להיות רמז לסתימת הצרות בשלמא לטעם הראשון והשני יש לומר עפ"י דברי רש"י ריש ויקרא שניתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה א"כ מניעת הפסק פרשה רמז להעדר התבוננות שהוא ענין גלות הרוחני או סתימת הקץ, אבל איך יהי' זה רמז לסתימת הצרות:

236

רל״זובפשיטות יש לומר דמחמת קושיא הנ"ל על שני טעמים הראשונים שהי' לו לאחֵר הסתימה הגיד טעם השלישי מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם, אבל נראה עוד לומר דשני טעמים הראשונים שורש אחד לשניהם דהנה ודאי דהא דנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד הכוונה על שעבוד הרוחני ששעבוד הגשמי לא התחיל עד שנפטרו כל השבעים נפש כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ואח"כ הבה נתחכמה לו, וא"כ יש לומר דמשעה דכתיב ויקרבו ימי ישראל למות ובאוה"ח שהרגיש מדברים אשר יארע לאדם קודם מותו כענין העברת הצלם שלשים יום לפני המיתה עיי"ש, לעומתו התפשט שעבוד הרוחני על ישראל שכל זמן שהי' הצלם עליו בשלימות הי' פחדתו מוטל על כל כחות החיצונים כענין שכתוב ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ, ובדוגמא זו הי' צלם אלקים של יעקב מופיע על כל ישראל, ובהסתלקות הצלם התפשט שעבוד הרוחני על כל ישראל ואף שבודאי לא נגע זה ביעקב עצמו שגם גופו לבד הי' בתכלית רוממות הקדושה מ"מ בכלל ישראל נשתנה הענין ונסתם עיניהם לפי מסת התקרבות יעקב למות, ומעתה מובן שלאותו פרשה דכתיב בה ויקרבו ימי ישראל למות באה הסתימה להורות שמעתה התחיל לסתום עיניהם ולבם של ישראל כנ"ל:

237

רל״חויש לומר שזה עצמו ענין טעם השני שנסתם הקץ ממנו נסתעף מהתפשטות כח הגלות ונעשה מסך מבדיל בפני מראות הנבואה מהקץ שהוא סילוק הגלות ואף שהסילוק לאחר מכאן הי' מ"מ מאחר שנסתעף מחמת זה שנקרבו ימי ישראל למות, ע"כ בא הרמז של פרשה סתומה בכאן:

238

רל״טאך הטעם השלישי מפני שנסתם ממנו כל צרות שבעולם ודקדקנו איך יהי' סתימת הפרשה רמז לסתימת הצרות, נראה לומר דהנה בהא דאמרו ז"ל דההפסקות הי' משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, משמע שלולי זה הי' בדין שיהי' כל התורה כולה כתובה פרשת אחת, והטעם י"ל באשר ידוע דכל התורה כולה היא שם אחד משמותיו של הקב"ה וכשם שאין להפסיק בכתיבת אותיות השם כך הי' הסברא נותנת שמיעוט בהפסקות עדיף ואפי' בין תיבה לתיבה נמי, אבל אי אפשר הי' לקרות, ומ"מ בין פרשה לפרשה אם לא הי' נפסק לא הי' מעכב את הקריאה שוב הי' הסברא שלא לעשות שום הפסק פרשה אבל השי"ת ברוב רחמיו נתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:

239

ר״מולפי האמור יש לפרש הא דשמונה פסוקים שבסיום התורה אמרו ז"ל דמשה כותב בדמע, ומפרשים פרשוהו שבכל התורה הי' מניח הפסק כמלא אות קטנה בין תיבה לתיבה, ובשמונה פסוקים אלו לא הי' מניח שום הפסק בין תיבה לתיבה אלא הי' מעורב תיבה זו בחברתה ופרשו דמע לשון עירוב כמו דמוע תרומה, ולפי דרכנו י"ל שמאחר שהי' אז משה ברום המעלה לא הי' צריך ריוח להתבונן כלל שהכל הי' גלוי לפניו ואפי' להפסיק בין תיבה לתיבה לא הי' צריך, א"כ שוב הי' יותר נכון שיהי' סמוכים לגמרי כמו אותיות השם ית"ש:

240

רמ״אמעתה יש לומר כד"ז ביעקב אע"ה שמאחר שסתם ממנו כל צרות שבעולם, ובתנד"א שהי' בכל י"ז שנים אלו במצרים כמו בעוה"ב, א"כ לא הי' נצרך וריוח בין פרשה לפרשה, וכמו שמצינו יותר מזה במשרע"ה בעת הסתלקותו שלא הי' צריך לריוח אפי' בין תיבה לתיבה, כך הי' ליעק"א ע"ה ענין זה שלא הי' צריך לריוח עכ"פ בין פרשה לפרשה, ע"כ לרמז זה באה כאן הסתימה:

241

רמ״בבמדרש אל נא תקברנו במצרים, בשבילך אמרתי אמותה הפעם, יש לפרש דהנה האדם בעוה"ז כשכיר ימיו עד אשר ישלים את עבודתו, השלמת נפשו, והנה ביעקב כתיב ויבא יעקב שלם א"כ מה לו עוד בעוה"ז, והי' בדין שיסתלק אז מעוה"ז לילך ולאור באור החיים, אך עדיין הי' נדרש ממנו להעמיד את ישראל על איתן מושבם, ושלא ימעדו קרסולם בגלות מצרים, וע"כ כאשר ראה את יוסף חי היינו מרכבה לצדיק חי עלמין העמיד את יוסף בחרקאי, שהוא יהי' המוציא והמביא את ישראל כאמרם ז"ל מי מורידן למצרים יוסף מי זנן ומכלכלם יוסף אף הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף, וא"כ אין ביעקב עוד צורך בעוה"ז ומוטב לו שילך לאור באור החיים, וזהו אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי ומאחר שהעמדתיך בחרקאי עליך מוטל כל צרכי, אל תקברנו במצרים:

242

רמ״געוד שם במדרש אל תקברנו במצרים למה שסופה של ארץ מצרים ללקות בכינים ויהי' מרחשות בתוך גופי, ד"א מפני מה בקש יעק"א שלא יקבר במצרים שלא יעשו אותו ע"ז שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד, ויש להבין טעם הראשון הלוא אין בשר המת מרגיש באיזמל, ונראה דהנה כל מכה שהי' במצרים היתה של ארבע או חמש מכות כמ"ש ושלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, וע"כ במדרש שהי' הדבר משולח עם כל מכה ומכה, והנה גופו של יעקב הי' בו קדושה עליונה מאד, ובמדרש שצוה לבניו על נשיאת המטה אמר להם תנו דעתכם שלא יגע ערל במטתי שלא לסלק את השכינה מעלי וכו', הרי שגם גופו לאחר פטירתו הי' מעון לשכינה, א"כ אם הי' הכנים מרחשות בתוך גופו הי' כמו טומאה במקדש:

243

רמ״דויש לומר שזה עצמו ענין טעם השני שזה שנפרעין מן הנעבד אף שאינו בעל בחירה כמו עצים ואבנים, נמי משום הכי הוא, משום שנאחז בו טומאת ע"ז וע"כ אסור בהנאה כלשון הכתוב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, וע"כ זה שנפרעין מן הנעבד הוא לכלות כחות הטומאה, וזהו שחשש לגופו הקדוש שלא יהי' טומאה במקדש:

244

רמ״ה
מסודר בדפוסו של ר׳ חנוך העניך פאָלמאַן, בּפּיעטרקוֹב.

245