שם משמואל, וילךShem MiShmuel, Vayeilech
א׳שנת תרע"ב
1
ב׳ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו' כי פנה אל אלהים אחרים, והקשו הראשונים שאחר הוידוי שאמרו על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה למה עוד יסתיר פניו מהם, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה תירץ כי הם לא עשו תשובה אלא על גוף העבירה שגרמה לסילוק שכינה, אבל לא על תחילת החטא שהביא לידי עבירה כי עבירה קלה מביאה לעבירה חמורה, וזה כי פנה אל אלהים אחרים כי הפינוי אל אלהים אחרים איננו עדיין עבודה כמו שפירש"י בפסוק אל תפנו אל האלילים שאם אתה פונה אחריהם סופך לעשותן אלוהות, ומכלל שכשפונה עוד איננו עובד ע"ז, וע"ז עוד לא עשו תשובה, עכת"ד:
2
ג׳ונראה לומר עוד בלשון אחר בהקדם דברי הכתוב (ישעי' ס"א י') שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני וגו' ובספר אהבת יהונתן פירש שמתרי"ג מצות נעשה מעיל צדקה ומקדש עצמך במותר לך נעשים בגדי ישע עיי"ש, ולדידי יש לומר להיפוך כי בגד הוא למדת חיתוך האברים וזה בא ע"י תרי"ג מצות שמהם נעשה בגד לרמ"ח איברי הנפש, ומעיל הוא מקיף על כל הגוף בלי חיתוך איברים פרטים כמ"ש הרמב"ן בפ' תצוה (כ"ח ל"א) זה נעשה מקדש עצמך במותר לך שהוא מצוה מקפת על כל מצות התורה, וע"כ כתיב בגדי ישע שמחמת מצות התורה בלי קידוש במותר שהוא לפנים משורת הדין ונעשה רק בגד אין בו אלא ישע, וכענין שכתוב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים שלא נפלו בידם, אבל ע"י מצות קדש עצמך במותר לך שהוא לפנים משורת הדין כ"כ הקב"ה עושה עם האדם לפנים משורת הדין בלי גבול ובא לו אור גדול מקיף ונקרא מעיל צדקה כמו צדקה שהיא בלי גבול ונתן תתן לו אפי' מאה פעמים ודי מחסורו אשר יחסר לו:
3
ד׳ובזה יש לפרש כל הפסוק שוש אשיש בה' שהוא מדת רחמים והוא ששון כפול להורות שהוא בלי גבול, ותגל נפשי באלקי שהוא לפי הדין וזה בא מכח כי הלבשני בגדי ישע כנ"ל שהם מחמת גוף המצות וא"כ תגל נפשי באלקי הוא מקביל להלבישני בגדי ישע, אבל שוש אשיש בה' ששון כפול בלי גבול הוא מקביל למעיל צדקה יעטני שמחמת מעיל צדקה שהא לפנים משורת הדין מחמת קדש עצמך במותר לך שהוא לפנים משורת הדין, ע"כ שוש אשיש בה' מדת הרחמים, והכל משום שהקב"ה משלם מדה במדה, וזהו שבפייט ר"ה ואתה במשפט תעשה צדקה כי מגיעה להם הצדקה במשפט:
4
ה׳ולפי דרכנו זה יש לפרש, דהנה זה שנאמר כי פנה אל אלהים אחרים איננו ענין ע"ז אלא קדושה במותר לך וכענין שבש"ס שבת (קמ"ט.) וצורה עצמה אפי' בחול אסור משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובנן של קדושים דלא הוי מסתכל אצורתא דזוזא, וע"כ הוידוי שלא הי' אלא על כי אין אלקי בקרבי שהוא סילוק שכינה שהוא מחמת ג' עבירות חמורות, ובודאי שבוידוי זה מתוקנים הג' עבירות, ומ"מ אין בזה אלא ישועה שלא יטבעו ח"ו בגלות, אבל עדיין עומדים בהסתרת פנים מפני שעדיין לא עשו תשובה על פנה כנ"ל שהוא קדש עצמך במותר לך:
5
ו׳וזה לימוד גדול להאדם לידע שבימי התשובה העיקר לקבל על עצמו להיות מקדש עצמו במותר לו מהיום והלאה וידאב לבו על העבר ולא תהי' די לו הקבלה על גופי המצות, וישכיל וידע עד כמה הדברים מגיעים:
6
ז׳הסליחות הן לפתוח הי"ג מכילין דרחמי כי במקום שפגמו אי אפשר להתחיל שם התיקון אלא מבקשים לפתוח מקום גבוה ונעלה ששם אינו מגיע פגם התחתונים ושם נקרא הקב"ה יושב קדם, וזה במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה כי שבת במנחה היא רעוא דרעוין ומשם יותר נקל להגיע לפתוח מקום עליון הנקרא יושב קדם וזה קדמנוך, והבן:
7
ח׳ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה, וברש"י משה אמר לי' להושע זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בנ"י וגו' תביא על כרחם וכו' ויש להבין הלוא ת"ו שמשה אמר דבר אחד בתורה רק מה ששמע מפי הגבורה:
8
ט׳ונראה דהנה יש קושיא בנגינות הטעמים, שלעיני כל ישראל מנוקדין בזרקא וחזק ואמץ בסגול ונמשך חזק ואמץ אחר תיבת ישראל, ולכאורה הי' צריך לנקד ישראל במפסיק ועי' רש"י מגילה (דף י"ב.) בד"ה קובל אני לך, וע"כ לומר שהפי' הוא לעיני כל ישראל תהי' חזק ואמץ אבל בינך לבין עצמך תהי' שפל ברך, ומאחר שמקרא זה מדבר ביחוד מה שיעשה לעיני כל ישראל ע"ז סיים את בנ"י הכל לפי דעתן ועצתן שידעו מקודם ששמעת דעתן ועצתן ועי"ז יסמכו עליך אף אם לא תעשה כפ' עצתן ידעו הכל שרוח ה' שעליך לא הסכים לעצתן, אבל באם לא תשמע כלל דעתם פן יולד ספק בלבם שאתה עשית מדעת עצמך, ואלמלי שמעת עצתן היית מסכים להם, אבל מקרא שלאחריו שאיננו מדבר כלל לעיני כל ישראל רק המעשה אשר יעשה באמת נאמר כי אתה תביא ברוח ה' אשר עליך ולא תשמע את עצתן כלל:
9
י׳הנה שבת זו האחרונה שבשנה ויש בה לתקן מה שהחסיר בכל שבתות השנה דביקות ועונג שבת, וכאשר שבת זו היא בעונג ודביקות כדת ומתקן בה כל שבתות השנה, כל האורות מכל שבתות השנה כולם נקבצו באו בשבת זו, וזה שמפטירין בה שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי, וכעין זה יש לומר בכל שבת מתקנין בה כל ששת ימי המעשה, וע"כ כל האורות של כל ימי השבוע כולם נקבצו באו בה, וזה שאנו אומרים בזמירות צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים, ובתרגום בפסוק ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים מתרגם אור שבעת הימים כפל האור שבע פעמים, וכן פירושו כאן:
10
י״אמקץ שבע שנים וגו' הקהל את העם וגו' תקרא באזניהם, הענין מה שהי' המלך קורא את התורה לאחר שנת השמטה דלכאורה הי' יותר נכון בתחולת שנת השמיטה שיהי' להם פנאי כל השנה ללמוד, אך הענין הוא דהנה יש להבין עיקר ענין הקריאה שהי' המלך קורא למה, דמה חידש להם המלך בקריאתו התורה, הלא תורה שבכתב כתובה לכל, אך הענין דהנה הרמב"ם ז"ל פי' מלך לבו לב כל העם, ע"כ, וזאת היתה הכוונה בקריאת המלך התורה, מחמת שלבו לב כל העם יכנסו דבריו בלב כל העם בעומק לבם, וזהו כוונת ירבעם שעשה עגלים ולא הניחם לבוא לירושלים היינו שהי' ירא שאם יבואו לירושלים וישמעו הקריאה מרחבעם יכירו וידעו כי לו המלוכה כאשר דבריו יחתרו לתוך לבות בנ"י:
11
י״בולפי"ז יובן איחור הקריאה שלזה צריכין מקודם הכנה רבה להכין מקום בלבם לקבל הדברים, ולזה היתה הקריאה לאחר שנת השמיטה, כי ענין שמיטה פירשו המפרשים שיהיו פנוים ממלאכתם ועבודת האדמה להסתכל על עצמם, וזאת היתה להם הכנה שיכנסו ויפעלו הדברים בעומק לבם:
12
י״גוכעין זה יש לפרש דברי הגמ' יומא (ל"ט:) וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו, היינו שכה"ג הי' מכניס אלקות בלב כל השומעים, וביוה"כ הי' נכנס לעומק לבם נקודה פנימית, כי יוד ימי התשובה הם כנגד יוד עמקים ובהט' ימים קודם יוה"כ נפתחו ט' עמקים, וממילא ביוה"כ נכנסת האלקות בעומק העשירי נקודה הפנימית שבלב, וזה הפי' ונשמע קולו ביריחו דאיתא במקובלים דאצל חטא אדה"ר נתקלקלו כל החושים, חוץ חוש הריח שלא נתקלקל, וזהו הפי' ביריחו מלשון ריח זה נשמה כדאיתא בגמ' ברכות (מ"ג:) איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו זה הריח וזאת היא נקודה הפנימית שבלב:
13
י״דשנת תרע"ח וילך ושב"ת
14
ט״ובמדרש תנחומא, וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, אין וילך אלא לשון תוכחה שנאמר לכו חזו מפעלות אלקים, ואינו מובן איזו תוכחה יש כאן ומה הראי' מהכתוב שהביא:
15
ט״זונראה לפרש עפ"י דברי המדרש ריש דברים אוכיחך ואערכה לעיניך תרין אמוראין חד אמר אעורר כל לעיניך וחד אמר אסדר כל לעיניך, ויש לפרש עפ"י מה דאיתא בב"ר (פרשה כ"ב סי' ו') משל על יצה"ר א"ר תנחום ב"ר מריון אית כלבין ברומי דידעין למשתדלא, אזיל ויתיב קמי פלטירא ועביד גרמי' מתנמנם ומרי פלטירא מתנמנם והוא שמיט עיגולא אארעא עד דהוויא מצמית לון הוא משתכר עיגולא ומהלך בי' עכ"ל:
16
י״זונראה שזהו משל על החטא עצמו שממנו נעשה מלאך משחית ומטמטם את הלב ומחשיך את העינים למטה ועולה ומקטרג למעלה ועוד כוחות הרעים שמושך עליו בחבלי חטאתו בסוד עבירה גוררת עבירה ואת אלה המשיל לכלבים שברומי שעושין עצמן כישנים, כי לולא שעושין עצמן כישנים הי' האדם מרגיש מה נהיתה עמו שנשתנה ונהפך לאיש אחר, וכמו להבדיל בנביאים ששורה עליהם רוה"ק כתיב (ש"א יוד ו') ונהפכת לאיש אחר, כן את זלע"ז עשה אלקים, שאיש ששורים עליו כחות רעים הנ"ל הי' צריך להרגיש מה הוא לו, וכמו שנפל מן הגג ונשתברו כל עצמותיו, והי' בהכרח קורע את בשרו מעליו ועושה תשובה בכל כחו, אבל בתחבולה עושין עצמן כישנים ואינן מראין תיכף את ממשלתן על האדם לתקפהו בכח אלא לאט לאט מקררין אותו ומושכין אותו מעט מעט והאדם אינו מרגיש ועי"ז מפילו לשחת כאמרם ז"ל שבת (ק"ה:) היום אומר לו עשה כך וכו', ע"ז אמר אעורר כל לעיניך כלשון הקיצה משינה כמו המעורר את הישן, והיא הבטחה מהשי"ת שזהו הפתח לתשובה וכבמדרש בראשית (פרשה י"ט) בפסוק ותפקחנה עיני שניהם, וכי סומים היו, משל לעירוני שהי' עובר לפני חנותו של זגג והי' לפניו קופה מליאה כוסות ודייטרוטין ותפשם במקל ושיברן, עמד ותפשו, א"ל ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום אלא בא ואראה לך כמה טובות אבדת, כן הראה להם כמה דורות איבדו עכ"ל, ובוודאי לא הי' זה לריק אלא עי"ז התעורר בתשובה אחר כך:
17
י״חומ"ד אסדר כל לעיניך היא הבטחה נגד תחבולה אחרת, כדי שלא ירגיש האדם נותן לו ריוח בין הדבקים לעשות גם מעש"ט בינתיים שלא ירגיש ויראה שרוח אחרת עמו כי פעם משכהו לעבירה ופעם גם למצוה, וזהו שוחד להאדם לעוור את עיניו שלא ידע שהאורב יושב לו בחדר, ובאמת שגם מעש"ט האלו הם לברות לשיניהם כאמרם ז"ל עושין מצוות וטורפין לו בפניו שהפירוש חוטפין כמו טרף טורף, אבל האדם אינו מרגיש מה הוא לו כי העבירות הן בתוך תערובות מצוות ומעש"ט, והבטיח הקב"ה שיסדר כל לעיניך היינו שיהיו העבירות סדורין לנגד עיניו אחת אצל אחת בלי חציצה ביניהן, ועי"ז יראה האדם העבירות כהר גבוה וקשה, וכענין דברי המדרש הנ"ל בפסוק ותפקחנה עיני שניהם, וזהו הפי' אסדר כל לעיניך:
18
י״טויש לומר עוד שתרווייהו איתנייהו ולא פליגי אהדדי, כי אעורר כל לעיניך הוא בלב שמתעורר משנתו כי ידוע שהשינה מתייחסת ללב שנתאסף בו הדם וכל כחות הגוף בעת השינה, ואסדר כל לעיניך הוא במוח ושכל כי התערובות מערבבין ומונעין כח השכל שתעודתו לברר הדברים:
19
כ׳ויש לומר עוד שבאשר כתוב אוכיחך ואערכה לעיניך, תוכחה היא בדיבור כמו המתווכח עם חבירו, ודיבור הוא המעורר את לב זולתו כמ"ש וידבר על לב הנערה, דברו על לב ירושלים, וע"כ איכא מ"ד דכמו דאוכיחך שהוא דיבור שהוא המעורר את הלב כנ"ל, כן נמי הא דאערכה לעיניך נמי הוא התעוררות הלב, וע"כ אמר אעורר כל לעיניך, ואיכא מ"ד שבאשר כתיב לעיניך ועינים כינוי לשכל בכל מקום, ע"כ פירש אערכה אסדר, שהוא לפקוח העינים שהוא במוח ושכל, ורק בפירושא דלישנא פליגי, אבל בעיקר הדבר מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי:
20
כ״אוי"ל שזהו שאמרו ז"ל במד"ר ויקרא (פ' כ"א ד') אורי בר"ה וישעי ביוהכ"פ, שאור מתייחס לשכל וישועה מתייחסת ללב, ובר"ה נפקח השכל ומאור עיניו של אדם להבין מעמדו ומצבו, וביוהכ"פ נתעורר גם הלב שבו משכן הנפש ובלשון המקובלים הוא רוח, ולעומתו הוא הצום עינוי נפש, ובר"ה הוא בחי' הראש שבו משכן השכל ע"י מצוות לשמוע קול שופר, וזהו יודעי תרועה, שהדעת היא במוח, ויש לומר שבר"ה תרווייהו איתנייהו שהראש הוא כולל הכל, ויש לומר שזהו תקיעה ותרועה, דבתקוה"ז שתקיעה במוחא ושברים בליבא:
21
כ״בובזה יש לפרש דברי הרמב"ם פ"ב מהלכות תשובה שתקיעת שופר רמז יש בדבר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, שלכאורה הוא כפל לשון, אבל לפי דרכנו בדקדוק נאמר עפי"מ שהגדנו למעלה ששינה מתייחסת ללב, ותרדמה נראה שמתייחסת לשכל וכמ"ש (ישעי' כ"ט י') כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם, וזהו הרמז שבשופר שתקיעה שבמוח מקיצה הנרדמים שהוא חשכת השכל, והשברים שהם בלב נשבר מעוררין הישנים שהוא אוטם הלב:
22
כ״גולפי האמור יש לפרש כפל הדברים שבפרשה וילך משה וידבר את כל הדברים וגו' ויאמר משה וגו' ואינו מפורש הליכה זו מה טיבה, אנה הלך ולמה הלך, והמפרשים התעוררו בזה, ולפי דרכינו י"ל דהנה ידוע שדיבור הוא קשה ואמירה היא רכה, ובאמת שהמאמר שבפרשה הוא פיוס לישראל כמ"ש הספורנו, ולפי"ז מה דפתח וילך וידבר שהוא קשה איננו קאי על המאמר דבסמוך שהאמירה היא רכה ופיוס, ובהכרח לומר שעל התוכחות דבתרי' קאי כמו כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וכדומה, אלא שהקדים להם דברי פיוסין:
23
כ״דולפי"ז יש לפרש הא דוילך משה שאיננה הליכה גשמית אלא רוחנית, והיינו לתוך לבם של ישראל והכניס בהם כח שכלי להסתכל בעינא פקוחה על העבר ועל העתיד ולפקוח עינים עורות, והוא היישרת המוח והשכל כענין אסדר שהוא בשכל, והוא כענין שבזוה"ק דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, ואיתא בספה"ק שהיינו הך דאיתא בכמה מקומות בש"ס משה שפיר קאמרת, שכינה את הת"ח בשם משה באשר באה בו התפשטות משה להאיר עיניו בהלכה זו, כן נמי יש לפרש הא דוילך משה שהלך לתוך לבו של כל אחד מישראל שבאותו הדור, וידבר את הדברים האלה, הוא היישרת הלב כמו שאמרנו למעלה שהדיבור הוא מעותד לעורר הלבבות, והוא כעין אעורר כל לעיניך, ותיבות אל כל ישראל קאי על שניהם על וילך משה ועל וידבר את כל הדברים האלה כאילו הי' כתיב וילך משה אל כל ישראל וידבר אל כל ישראל:
24
כ״הוזהו שבתנחומא הנצב פתח דברינו אין וילך אלא לשון תוכחה, היינו שבמה שהלך לתוך לבם והפקיח את עיניהם לראות מה שלפניהם אין לך תוכחה גדולה מזו, וכעין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל שבת (פ"ז.) ויגד משה דברים שקשים לאדם כגידין, כי תרגום של ויגד הוא ואחוי, היינו שהראה אותם עד היכן הדברים מגיעים ובשביל מראה זו שהראם הי' קשה כגידים יותר מאם הי' אומר להם כמה פחדים ואיומים, והילוך זה איננו גשמי אלא רוחני לתוך לבם, וע"ז הביא ראי' מהכתוב לכו חזו מפעלות אלקים שאין לכו זה הליכה גשמית אלא רוחנית שילכו להסתכל בעין השכל, כן נמי הפירוש בכאן הליכת משה לתוך לבם שיסתכלו בעין השכל כנ"ל:
25
כ״וואפשר עוד לומר היות ידוע שמוסף יוהכ"פ מתייחס אל מרע"ה, ע"כ איננו רחוק שהתעוררת ישראל ביוהכ"פ נמי היא מכח מרע"ה שעדיין זורח הוא שם לכל לב של כל אחד מישראל בכל יוהכ"פ, וי"ל שזה מתחיל משבת של קודם יוהכ"פ כי שבת היא מתנת משה כמה שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, ומשבת שקודם יוהכ"פ מתחיל קול דודי דופק על מיתרי לב ישראל לעוררם בתשובה כמו אז כן עתה, וע"כ נקראת שבת זו שבת תשובה:
26
כ״זשנת תרפ"א וילך ושב"ת
27
כ״חבתנחומא וילך משה וידבר וגו' אין וילך אלא לשון תוכחה שנא' לכו חזו מפעלות אלקים, ויש להבין הראי', וגם מהו וילך זה לשון תוכחה אדרבה כולו פיוס לישראל שלא ידאגו על מיתתו כמ"ש הרמב"ן:
28
כ״טונראה דהנה יש לדקדק בלשון וילך להיכן הלך, שאין לומר שהלך מביתו למחנה ישראל שלא יתכן לדבר ליחידים אלא לקיבוץ כולם יחד ובמחנה ישראל לא הי' כולם מקובצים יחד במקום אחד אלא איש איש באהלו, ובודאי לא יתכן לומר שהלך לאוהל אחר אוהל לחזור ולדבר בכל אוהל ואוהל:
29
ל׳ונראה לפרש שלפי רוממות משה בעת הזאת שנתעלה מישראל, כאשר בא לומר להם דברים לעורר את לבם, הי' צריך מקודם לירד ממדריגתו להתקרב אליהם, וזהו הפירוש של וילך משה שאיננו הילוך גשמי אלא הילוך רוחני ממדריגתו הנעלה למדריגת ישראל, והנה זה עצמו הוא תוכחה שהרגישו את מהותם ומצבם כמה הוא נמוך ולאן הוא נוטה עד שמרע"ה לא הי' יכול לדבר אתם עד שהי' מוכרח לירד מקודם ממדריגתו [כי בודאי הרגישו זה ישראל, ואולי הי' ניכר בקירון אור פניו] לעומת שלרגלי דביקות שהיו צריכין להיות דבוקים במשה, היתה התרוממות משה צריכה להשפיע גם עליהם רוממות מדריגה, אבל לא הי' כן, וא"כ באין אומר ואין דברים הי' להם ענין זה תוכחה שלימה:
30
ל״אוזהו שמביא ראי' שוילך הוא לשון תוכחה ממ"ש לכו חזו מפעלות אלקים שלכאורה תיבת לכו מיותרת, אבל הפירוש הוא שילכו ממהות הנמוכה להגבוהה הליכה רוחנית ואז יתכן שיחזו מפעלות אלקים, כי מפעלות אלקים אף כי הן נגלין וידועין לכל מ"מ אינן נגלין לכל איש ואיש אלא כפי הכנת לבבו אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו, וכענין שבזוה"ק פ' יתרו וישמע יתרו וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמעו והא כתיב שמעו עמים ירגזון, אלא כל עלמא שמעו ולא אתברו והאי שמע ואתבר ואתכפיא מקמי דקב"ה ואתקרב לדחלתי' עכ"ל, וממוצא הדברים שרק יתרו נקרא ששמע וכ"ע נחשבים שלא שמעו, והטעם ששמעו רק שמיעה חיצונית ולא נתפעלו, וכן זה לימוד לעולם שלשמיעה ולראי' מפעלות אלקים צריכין להכנה ברגש הנפש, וע"כ הקדים לומר לנו הליכה רוחנית, וזה ראי' לוילך דהכא דפירושו הליכה רוחנית שזה עצמו הוא תוכחה כנ"ל:
31
ל״בונראה שזה ענין עשי"ת קודם יוהכ"פ שעשי"ת הם הילוך רוחני לזכות ליוהכ"פ וכענין שכתוב (ישעי' ט' א') העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, אבל אותם הממעטים בהילוך רוחני זה, אינם נקראים הולכים אלא יושבים, וכענין סיפא דקרא יושבי בארץ צלמות אור נוגה עליהם, היינו אור נגה עליהם לבד ולא אור גדול:
32