שם משמואל, וישב י״גShem MiShmuel, Vayeshev 13
א׳שנת תרפ"א.
1
ב׳וישב יעקב וגו' הדקדוקים בפרשה זו רבו וכבר דברנו בהם ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, ונראה דהנה יש להבין דברי המדרש דכל ענין מכירת יוסף הי' תחבולה מהשי"ת למען יתגלגל מזה גלות מצרים, ובמדרש למה תתענו ה' מדרכיך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, א"כ כל הענין לא מהם הי', אלא כך ניתן בלבם מהשמים, למה הביא ה' זאת על ידם שיהי' בהם חטא שמור לדורות, כי לא הי' מעצור לה' להביא כל ענין המכירה שלא ע"י השבטים שנקל הי' שיזדמן שודדים שיתפסו אותו בדרך וימכרוהו למצרים או באופן אחר בלתי יוצא מהוקש הטבע ובלתי חטא לקדושי עליון אלו, ועוד יש לתמוה שבענין זה כולם הי' בחטא, יעקב ששינה בן בין הבנים, ואח"כ השליחות במקום סכנה, ויוסף שהי' עושה מעשה נערות מסלסל בשערו וכו' והביא את דבתם רעה אל אביהם, והשבטים שהי' עושין מעשים בלתי נאות לפניהם שהרי הי' נדמה ליוסף שהי' אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות ותולין עיניהם בבנות הארץ, ואף שבעיקר הדברים כבר כתבו המפרשים שלא הי' חטא מ"מ לקדושי עליון אלו גם זה נחשב לפגם שלא קיימו והייתם נקיים וגו' ועל גביהם עיקר מכירת אחיהם שנשאר להם חטא עד עשרה הרוגי מלכות ונתנה לשמצה בקמיהם, למה סיבב השי"ת כל זאת:
2
ג׳ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בהא דבהגדה וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור עפ"י דברי המדרש פרשה צ"א מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כך אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי, ובפשיטות הפירוש שזה דבר של בטלה בלי תועלת שהרי כבר אמרו, והנה ענין גלות שיהי' איש תחת יד זולתו אי אפשר כשהם הפכים לגמרי, וע"כ יעקב שהי' קדוש בתכלית ולא ראה טפת קרי מימיו לא הי' אפשר שיגע בו הגלות של מצרים אשר בשר חמורים בשרם וגו' אלא בשביל שיצא מפיו דבר של בטלה וברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור ע"כ הי' מקום שיחול בו הגלות, וזהו הפירוש אנוס עפ"י הדיבור, היינו דיבור של עצמו, זה שיצא ממנו לבטלה עכ"ד:
3
ד׳ויש להוסיף בה דברים ולבאר יותר האיך שדיבור זה הי' הסיבה לגלות, דהנה במדרש לכו ונמכרנו לישמעאלים אמרו נלך ונתפוס דרכי של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל אף זה לכו ונמכרנו לישמעאלים, וברש"י אף זה שהוציא עלינו דבה נמכרנו לעבד, נראה לפרש דהנה בכנען הי' החטא דכתיב בי' וירא ויגד ובודאי על הראי' לבדו אין תפיסה עליו שהרי ממילא בא לידו שאירע דרכו במקום שהי' נח שוכב, וכל התפיסה עליו הי' בשביל שהגיד שפגם בדיבור שזה מתנה טובה מהשי"ת מה שלא נמצא בשאר בע"ח, כי בכל כשרונות האדם נמצא ג"כ בשאר בע"ח בזה פרט זה ובזה פרט זה כמו שספרו הטבעיים, אבל דיבור אין בשום בע"ח זולת האדם, והטעם פשוט כי ענין דיבור הוא חותם חיבור הגוף והנפש שמהעליונים כמ"ש מהר"ל בהא דאמרו ז"ל כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו דעל כן אינו נמצא הדיבור בשום בע"ח כי אין לו נפש מהעליונים וע"כ גדר האדם מיתר בע"ח הוא שזה נקרא חי וזה מדבר, והנה כל בע"ח הם משועבדים לאדם כמ"ש באדה"ר ורדו בדגת הים וגו' וכן בנח בכל אשר תרמוש האדמה וכל דגי הים בידכם נתנו, וא"כ כנען שפגם בדיבור שהוא מעלת האדם על שאר בע"ח שוב הרי הוא כיתר בע"ח שהם משועבדים לאדם כך נתקלל כנען שיהי' משועבד לכל מין מדבר, ויש להוסיף ולומר שהאדם מחמת כח הדיבור ומעלתו יש לו ממשלה ורידוי על שאר בע"ח, וזה שקלקל בזה נסתלק מעלתו ושוב שורה במקומו כח לעומתו ועשאו משתעבד, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת מחמת הסתלקות נשמה הקדושה שורה לעומתו כח הטומאה, וכן מחמת סילוק הנשמה ע"י השינה שורה לעומתו רוח מסאבא על האדם והוא נשאר על הידים גם אחר התעוררו, וזה טעם נט"י שחרית כבזוה"ק (קפ"ד:):
4
ה׳ולפי האמור יובן מאמר יהודה נלך ונתפוס דרכו של עולם שכמו כנען שחטא בדיבור נתפגם ונשתאב בו כח רע שעשאו עבד, כך זה שהוציא עלינו דבה ופגם בכח הדיבור שורה בו כח רע זה ונעשה משתעבד, ויש להוסיף ולומר דכמו טומאת מת שהוא רק מחמת גודל מעלת הנשמה ומתי נכרים אינם מטמאין, מפני שגם בחייהם אין בהם קדושה כבזוה"ק, כן נמי זה הפוגם בדיבור [אף שגם הגוים יש בהם מעלת מדבר להיות מושל על בע"ח, וכנען בשביל זה נמכר לעבד, מ"מ] איש שיש בו קדושה יתירה ויש בו יותר חיבור נשמתו עם גופו שמחמת זה דיבורו יותר בקדושה, אם פוגם בדיבורו נשתאב בו כח משתעבד ביותר, כמו גודל טומאת המת לעומת גודל מעלת הנשמה, ולא עוד אלא אפי' מהות הפגם נמי הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ומה שלאיש זה אינו נחשב פגם כלל מ"מ לאיש שמעלתו גדולה ממנו גם זה נחשב פגם:
5
ו׳והנה יעק"א ע"ה איש תם יושב אוהלים מחבר עלמא עלאה בעלמא תתאה הי' נמשך מזה קדושת הדיבור עד התכלית, וכמו שכל מציאת הדיבור הוא מחמת חיבור הגוף והנפש, כן מובן שקדושת הדיבור מסתעף ביותר מחיבור עלמא עלאה עם עלמא תתאה שדוגמתם היא הרכבת האדם גוף ונפש:
6
ז׳מעתה מובן אשר יעק"א ע"ה לגודל קדושתו גם דיבור זה של בטלה שאין בו תועלת נמי נחשב פגם הדיבור, וע"כ נשתאב בו לעומתו כח משתעבד, וזהו שהכינו לגלות מצרים, מ"מ באשר הפגם הוא רק מחמת רוממותו, כח משתעבד נמי הי' דק מאד, כי יעק"א ע"ה הי' במצרים ברומו של עולם ולא הי' חסר לו אלא מה שהי' בחוץ לארץ ותחת רשות מלך מצרים:
7
ח׳והטעם שנזמן לו דיבור של בטלה י"ל באשר אז הי' מתאבל על יוסף והאבל הוא חסר השלימות, ובכתבי האריז"ל שאבל לא יניח תפילין דר"ת מטעם שחסר לו מוחין דאבא, וע"כ מחמת זה עצמו הי' חסר אז חיבור העולמות, ולא הי' אז כ"כ קדושת הדיבור בשלימות והי' אפשר לו לבוא לידי דיבור של בטלה:
8
ט׳וי"ל עוד שגם דיבור של בטלה זו לא ממנו הי' אלא שהאלקים אנה לידו דיבור זה למען להוציא גלות מצרים לפועל, וי"ל שזה שה' אנה לידו לא בחנם הי' אלא זה נסתעף ממה ששגג תחלה לשלוח את יוסף במקום סכנה, והשליחות הוא בדיבור, ע"כ נמשך לו מזה פגם דיבור של בטלה, וגם שגגה זו י"ל שלא ממנו הי' אלא בשביל שגגה קלה ששינה בן בין הבנים לאהבתו אותו, הי' העונש שישגג לשלוח את זה האהוב לו במקום סכנה ויצא מזה מה שיצא, ולפי האמור יתבאר כל עניני שגגות של יעק"א ע"ה מהיכן נמשך ותועלת העצום מזה לצאת לפועל גלות מצרים:
9
י׳ולפי האמור יובן מה שאמר מרע"ה כשראה שהיו בישראל שני דלטורין דתן ואבירם אמר אכן נודע הדבר, וברש"י שהי' תמה מה חטאו ישראל יותר מכל אומה ולשון שיהיו נרדים בעבודת פרך אבל עכשיו אני רואה שהם ראויין לכך עכ"ל, והכל תמהו מ"מ מה חטאו ישראל יותר מכל אומה ולשון שנמצא בהם כל תועבה ודלטורין למכביר, וישראל בשביל שני דלטורין אלו ניתנו לעבודת פרך, וכבר הגדנו בזה טעם נכון בעזהי"ת, ולפי דרכינו י"ל בפשיטות שישראל שיש בהם נשמה קדושה מעולם היחוד ובשביל הנשמה כל ישראל הם כמו נפש אחת כמ"ש ביעקב שבעים נפש, ומחמתה ראויים הם למשול על כל העולם, ובשביל פגם הדיבור נסתלק החיבור של הנשמה שמהעליונים עם הגוף שמהתחתונים ושורה בהם לעומת זה כח המשעבדם, משא"כ בשאר האומות שהם כמו גוי מת שאינו מטמא וכנ"ל:
10
י״אולפי האמור י"ל שגם ביוסף לא הי' אפשר שישלוט בו גלות מצרים שהי' זיו איקונין שלו דומה ליעקב וידוע במקובלים שיוסף נקרא ואו זעירא, וכמו יעקב כן יוסף, וע"כ כמו יעקב שהי' אנוס עפ"י הדיבור כפי' הנ"ל עפ"י פגם הדיבור של עצמו כן יוסף אנה ה' לידו פגם דיבור הא דויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, וכבר פרשנו שכוונת יוסף הי' מפני שעליו הי' מוטל להיישירם כענין שבש"ס יומא בכהן גדול אחיו הכהנים אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע לי' ומהדר לי' בתשובה, וכמו כן יוסף שהי' צדיק יסוד עולם, אבל באשר לא הרהיב עוז בנפשו נגד אחיו הגדולים ממנו סיפר ליעקב כדי שהוא יישירם, ובודאי לאיש אחר לא הי' נחשב חטא, אלא ליוסף לרגלי צדקתו וקדושתו גם זה נחשב לחטא, דוגמת שלרגלי רוממותו וקדושתו של יעקב נחשב לפגם הדיבור דבר אחד של בטלה כך יוסף, ושוב שרה בו כח משתעבד, אבל גם זה לא ממנו הי' אלא האלקים אנה לידו פגם דיבור למען יצא גלות מצרים לפועל, כמו ביעקב, וי"ל שגם זה ששגג לומר לאביו לא ממנו הי', אלא שנסתעף ממה שכתוב והוא נער שברש"י שהי' עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו ובמדרש מוסיף שהי' מתלה בעקיבו, וכבר אמרנו שזה פגם בגוף ונפש ושכל, מתקן בשערו הוא בשכל, שהשערות נצמחות ממותר לחות המוח, ויובן זה מענין נזיר שאסור בתגלחת וקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו, ממשמש בעיניו הוא בנפש שהיא נתפעלת ממראה עינים, מתלה בעקיבו הוא בגוף שהעקביים הם בחי' התחתונה שבגוף, ואף שחלילה לומר על צדיק יסוד עולם זה בפשיטות שפגם בדברים אלו, ובודאי כוונה נעלמת הי' לו, ואומר אני באימה אולי מטעם שהרגיש שהגלות ממשמש ובא, שהרי אפי' עשו ידע והלך אל ארץ מפני שט"ח, מכל שכן יוסף שידע מזה, וידוע מ"ש בזוה"ק ח"ב (קפ"ד:) תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלי' תדיר והוא אקרי אבן טבא ועלמא עלאה לא יהיב לי' אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין לי' מלעילא ואי איהו קיימא בעציבו יהבין לי' דינא בקבלי' כגוונא עבדו את ה' בשמחה חדוה דבר נש משיך לגבי' חדוה אחרא עלאה וכו', וא"כ יש לומר דהיינו טעמא דיוסף שהי' עושה מעשים אלו כדי שיהי' ניכר בפועל שהוא בחדוה ובנהירו דאנפין, וככה משיך מלעילא, וזה כתריס בפני כחות הגלות המתפשטים שהם אינם יודעים אלא מה שבגלוי, ואף שכוונתו הנעלמת היתה טוב ונאות ליוסף שהוא המנהיג של כל ענין הגלות כבמדרש מי מורידן למצרים יוסף וכו' מ"מ בחיצוניותו הי' נראה כאלו הוא דבר איננו ראוי ליוסף הצדיק, וע"כ משך זה אידך פגם הדיבור ויבא יוסף את דבתם רעה שגם הכוונה הי' טובה שיעקב יישירם אלא שבחיצוניות הי' נראה ח"ו כלה"ר, וזה הביא שהגלות יהי' לו שליטה בו:
11
י״בובדוגמא זו י"ל גם בהשבטים שכולם הי' קדושי עליון ובמדרש ריש שמות שהי' צדוקים כיעקב, וע"כ לא הי' אפשר שישלוט בהם הגלות, ע"כ האלקים אנה לידם ונתן בלבם לשנוא את יוסף עד שחשבוהו לרודף ומידן דיינוהו ומכרוהו, אבל גם זה שה' אנה לידם הי' נמי מחמת פגם הקדום שהי' עושין מעשים בלתי נזהרים שיהי' נקיים מעיני הרואים עד שגם יוסף הצדיק הי' נראה לו שהיו אוכלין אבר מן החי ותולין עיניהם בבנות הארץ ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים, ואף שח"ו לחשוד איתם שהי' בהם שמץ דבר מכל אלה אלא שלא נזהרו מעיני הרואים, ולצדיקי עליון אלה הי' נחשב לחטא, וי"ל עוד דשלשה דברים אלו כבר הגדנו שהן אביזרייהו דע"ז ג"ע ושפ"ד, אבר מן החי איתא בספר מצודת דוד להרדב"ז שהוא ענין קוצץ בנטיעות ובגור ארי' שהוא המשכה אחר האברים ולא אחר העיקר, ובודאי כוונתו ג"כ שהוא אביזרייהו דע"ז והדברים ידועין למבין, תולין עיניהם בבנות הארץ הוא אביזרייהו דג"ע, מזלזלים בבני השפחות והם מתביישין ואזלי סומקא ואתי חיוורא הוא אביזרייהו דשפ"ד, ואף שהי' רק נראה אבל לא באמת, מ"מ בצדיקים אלו הי' נחשב פגם בכל כללות האדם, כי שלשה דברים אלו מקלקלים את כללות האדם בגוף ונפש ושכל כבמהר"ל, ע"כ אנה ה' לידם מדה במדה פגם בצדיק יסוד עולם כנישו דכל נהורין, והכל הי' למען שיצא גלות מצרים לפועל:
12
י״גוממוצא דברים הנ"ל דכולם כמסת חוזק הגלות שהי' צריכין לסבול, בה במדה אנה ה' לידם חטא, יעקב שהי' לו לסבול רק גלות דק להיות בארץ לא לו, אבל ישב שמה בכבודו של עולם, הי' החטא דק וקלוש שיצא מפיו דיבור של בטלה, יוסף הי' לו לסבול גלות יותר שלש עשרה שנה עד עמדו לפני פרעה הי' חטאו יותר, שהי' נראה בחיצוניות כעין לה"ר, השבטים שהי' להם לסבול גלות יותר מיום שנפטר יעק"א שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, הי' חטאם נמי ביותר שמכרו את יוסף ציס"ע, וזה ראי' לדרכינו זה:
13
י״דוהנה שבת שבו עליית העולמות ממטה למעלה ולעומתו נשמה יתירה לישראל ממעלה למטה והוא חיבור עלמא עלאה עם עלמא תתאה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ממילא נמשך בישראל קדושת הדיבור כנ"ל ביעקב, וזה הוא ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ובמדרש סוף פ' בהר אימי' דרשב"י כד הוית משתעי סגי אמר לה שבתא היום והיא שתקה, ונראה דה"ט נמי מה שאמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטה בהן אומה ולשון ושתי שבתות מיד נגאלין, כי הי' תיקון על פגם הדיבור המביא ענין השיעבוד בעולם כנ"ל:
14