שם משמואל, וישב ז׳Shem MiShmuel, Vayeshev 7
א׳שלישי למילה.
1
ב׳ברש"י ישב כתיב ביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינים והם יושבין שנאמר אלקים נצב בעדת אל, ויש להבין השייכות מילה לדיינים, ונראה דהנה אמרו ז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שיתוף להקב"ה במעשה בראשית, ובטור שהטעם משום שקיום העולם תלוי במשפט, ויש להוסיף בה דברים ולומר דקיומו של דבר חשוב כממציאו וכמו המקיים בכלאים חשוב כזורע, ובעומד ליחרב והוא מקיימו במעשה שלא יחרב בודאי הכל מודים, ומאחר שכתוב מלך במשפט יעמיד ארץ חשוב כממציאו והו"ל כשותף עמו ית"ש בבריאתו של עולם:
2
ג׳אך עוד לאלוק מילין דהנה ידוע דאת זלע"ז עשה אלקים, ולעומת שהשי"ת המציא את העולם עשה אלקים כחות חיצוניות שכל ענינם להשחית ולהחריב את העולם, וידועין דברי הזוה"ק ח"א (קצ"ג.) בפסוק ולכל תכלית הוא חוקר דקאי על סט"א דהא כל עובדוי לאו אינון לטב אלא לשיצאה תדיר ולמעבד כלי' בעלמא, ומ"מ גם בהן צורך לעולם וכענין שאמרו ז"ל והנה טוב מאד זה יצה"ר או מלאך המות, כי באשר גם זה בריאה מהש"י אי אפשר שיהי' בלתי לטובה, ודוגמתן נמצא בעולם קליפה שהיא שומר לפרי, אך מגמת הסט"א להחריב את המציאות, וע"ז יש משפט בשמים באיזה דברים יש צורך בהן הן לענוש החוטאים לנקותם, או שהנשארים ישמעו ויראו, או שיתגלגל על ידו דבר טוב בעולם, והנה ידוע שכל הנעשה בעליונים נצרך להתעוררת התחתונים, ובמה שדיין דן דין אמת לאמיתו מעורר בשמים מדת המשפט, שלא יתפשט כח הסט"א אלא לפי הצורך, ולא יעשה כלי' וחרבן ח"ו בעולם, וע"כ הוא כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, והפשט והסוד מותאמים:
3
ד׳והנה קיי"ל ערלות שלא בזמנה היינו קטן תוך ז' לא הוי ערלות ומותר לסוכו בשמן של תרומה, ובליל ח' הוי ערלות, כן פסק הרמב"ם עפ"י הירושלמי, ונראה מזה דהערלה להאבר הוא כמו קליפה לפרי ובתוך ז' טרם אתישב בי' חילא דהאי עלמא יש להאבר צורך בו, וכיון שעבר ז' נשלם גידול האבר ונחשב הערלה למותרות ומום בגוף כבמדרש, וע"כ גם בליל ח' אף שלא הגיע זמן מילה עד בוקר ע"מ באשר אין צורך בהערלה הוי ערלות:
4
ה׳והנה בזוה"ק ח"ג (מ"ד.) דהא בההוא זימנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההיא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא מתערי עובדא לעילא ובההוא זימנא אתדחייא ההוא ערלה מכל עמא קדישא לעילא, ומובן דכ"ז הוא בערלות בזמנה דהוי ערלות אבל קודם הזמן בעוד צורך בו אם הי' מעברין אותו הי' מעורר ג"כ לעילא כדוגמתו לדחות הערלה בעוד שהצורך בו היפוך כוונת הבריאה, וזה לא יתכן, ובזה מיושב קושית השאג"א דלמ"ד מל תוך זמנו אין צריך להטיף דם ברית א"כ בנולד ביה"ש לימהלי' ממ"נ אי שמיני הוא יאות ואי לאו שמיני הוא הרי בדיעבד נמי יצא ולמה נמתין עד ט' דבודאי נדחה מצות שמיני, ולהנ"ל אתי שפיר הגם דנימא דבדיעבד יצא מ"מ מעורר לעילא לדחות הערלה מקמי זמני' בעוד שהצורך בו היפוך כוונת הבריאה:
5
ו׳והנה זה פשוט שאאע"ה קודם שנצטוה על המילה הי' דינו כערלות שלא בזמנו דלא הוי ערלות, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם הא דאברהם לא נפל על פניו בנביאות הקודמות, ואמר הטעם משום דהוי ערלות שלא בזמנה ולא הוי ערלות, ודווקא בעת שנצטוה על המילה נחשב ערלה ולא קודם לכן, ודפח"ח, ובזה יש ליישב קושית הראשונים הלוא אברהם קיים כל התורה עד שלא נתנה ולמה לא קיים מצות מילה, ולהנ"ל אתי שפיר שה" מעורר לעילא להדחות הערלה בעוד שהצורך בו:
6
ז׳ולפי האמור מובן אשר מצות מילה וביותר מילת אברהם שלא הי' זמנה קבוע מקודם לכן הי' ממש כענין דיין שדן דין אמת לאמיתו שעורר מדת משפט למעלה להדחוח כח החיצונים אחר שאין צורך בהם, ובאברהם הי' מילתו משפט ממש כמו דיין שדן שזה אין שייך לזולתו אחרי שמקודם לא הי' נודע, כן נמי עדיין לא הי' נודע שאין לו עוד צורך להערלה ומקריא ערלה וראוי לדחות ממנו, ובזה יובן דברי המדרש אם אמאס משפט עבדי דקאי על מילת עבדיו של אאע"ה דזה היינו ממש כמו משפט:
7
ח׳במדרש והוא יושב פתח האוהל וגו' ר' ברכי' משם ר' לוי ישב כתיב ביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב אתה סימן לבניך מה אתה יושב ושכינה עומדת כך בניך יושבים ושכינה עומדת ע"ג כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין ק"ש והן יושבין לכבודי ואני על גבן שנאמר אלקים נצב בעדת אל, נראה לפרש עפ"י דברי המדרש פ' בשלח עד שאמרו ישראל את השירה על הים כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ וכשאמרו ישראל את השירה על הים כביכול יושב הה"ד נכון כסאך מאז אז ישיר משה עכ"ד, והפי' כמו להבדיל באדם כשהוא טרח ומשתדל להשיג דבר עושה בעמידה, וע"כ כשמתעורר לעשות דבר נקרא שעמד כמ"ש הרמב"ן, והמנוחה אחר הטורח היינו כשמשיג התכלית נקרא ישיבה, וע"כ נמי עד שאמרו ישראל את השירה נחשב כל הבריאה כהכנה ובחי' עמידה, אבל כשאמרו ישראל את השירה ובמדרש פי' פתחה בחכמה שאמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה, א"כ נחשב שהשיג כביכול את התכלית ע"כ נקרא בחי' ישיבה:
8
ט׳והנה ישראל שקורין את שמע שמקבלין עליהן עול מלכות שמים והם יושבין מורה שעול מלכות שמים הוא אצלם המנוחה והתכלית לא לאמצעי להשיג עי"ז שפע ברוחניות או בגשמיות, אלא קבלת עומ"ש בעצמו זה הוא התכלית, ובתנדב"א שקבלו עליהן מלכות שמים בשמחה, וע"כ לעומתם הקב"ה אין חושב כביכול אצלו זה לתכלית שמקבל נחת מהבריאה כמ"ש ישמח ה' במעשיו, אלא כביכול התכלית אצלו להשפיע לישראל אך טוב ונקרא עדיין עומד שעודנו לא השיג התכלית, וזה שאמר אלקים נצב וגו' ובא רבי בשם ר' יצחק ופירש יותר נצב איטימום ופי' המפרשים כעומד מוכן להשלים חפצם, והנה זה הענין בעצמו הי' באברהם שלא הי' לו המילה לאמצעי להשיג על ידה אפילו שפע רוחני אלא זה עצמו הי' התכלית והמנוחה אצלו מה שמקיים מצות השי"ת, וכשבא אליו המראה התעורר להכין עצמו לקבל את המראה, וזהו פירושו של בקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב אתה סימן לבניך וכנ"ל שכח הזה תוריש לבניך אחריך, היינו שהמצוה עצמה יחשב לתכלית, וזה שוה יותר מההכנה להמראה:
9
י׳מהרי שלש סאים קמח סולת, וכתב הרמב"ן שהוציאה מכל שלש סאין סולת נקי' מעט, ויש לומר בזה חשבון מדויק, דהנה במדרש חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעת"ל אתה אמרת ואקחה פת לחם חייך שאני פורע לבניך הנני ממטיר לכם לחם מן השמים הרי במדבר בארץ מנין ארץ חטה ושעורה, לעתיד לבוא מנין יהי פסת בר בארץ ע"כ, וא"כ כל אכילות ושובע שיש לישראל כולם באמצעות סעודה זו, והנה בזוה"ק וברמב"ן דמשלחן של לחם הפנים ממנו השובע יורד לעולם, והנה בפ"ו דמנחות דלחם הפנים הי' בא כ"ד עשרונים מעשרים וארבע סאין, דהיינו עשרון מסאה, וע"כ נמי בסעודה זו הי' שלש סאין להוציא שלשה עשרונים לשלשה מלאכים עשרון דהוא שיעור אכילה לכל אחד כמ"ש עומר לגלגולת מנוקה דוגמת לחם הפנים באשר ענינם שוה להוריד שפע שובע בעולם:
10
י״איש ליתן טעם למה סעודת שלישי למילה, נכתב בתורה כ"כ באריכות, וסעודה של המילה עצמה לא באה אלא ברמז כמו שכתבו הראשונים ז"ל בפסוק ויעש אברהם משתה ביום הגמל את יצחק הג-מל היינו שנימול לשמונה גמטריא ה"ג, ונראה דהנה כתבו ז"ל דביום השלישי מתפשט הכאב בכל האברים ואף דביום ראשון ושני נמי מסוכן הוא וע"כ ששולט החולי בכל הגוף, מ"מ איננו כ"כ בהתגלות וביום השלישי מתגלה החולי והכאב בכל האברים ויום השלישי דשכם יוכיח, וע"כ יש לומר נמי שלעומת התפשטות כח הכאב מתפשט נמי הקדושה ששורה ע"י המילה, וע"כ בשמיני הקדושה איננה שורה כ"כ בהתגלות כמו ביום השלישי למילה, וע"כ הסעודה שכל האברים מקבלים ממנה חיות באה ג"כ בתורה כדוגמא זו ביום השמיני בהעלם ובשלישי למילה בהתגלות:
11
