שם משמואל, וישב ח׳Shem MiShmuel, Vayeshev 8
א׳שנת תרע"ו.
1
ב׳במדרש א"ר לוי משל לנפח שהי' פתוח באמצע פלטיא ופתח בנו זהבי פתוח כנגדו וראה חבילות חבילות של קוצים נכנסו למדינה אמר אנה יכנסו כל חבילות הללו והי' שם פיקח אחד ואמר לו מאלו אתה מתיירא גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד משל בנך ואתה שורפן כך כיון שראה יעק"א עשו ואלופיו נתיירא, א"ל הקב"ה מאלו אתה מתיירא גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפים אותם כולם הה"ד והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו':
2
ג׳ויש לדקדק דסתם נפח הוא חורש ברזל, ולמה המשיל את יעקב לחורש ברזל שהוא גרוע משל זהבי שהמשיל בו את יוסף, כי אי אפשר לומר שיוסף חשוב יותר מיעקב, ועוד יש לדקדק במד"ת שהביא נמי משל זה ולא סיים גץ אחד משלך אלא גץ אחד משל בנך לבד, ובאמת דמשפטא דלישנא דמדרש פרשה ע"ג כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו, משמע שרק יוסף הוא כנגד עשו, אך אין משם כ"כ ראי' שי"ל שאינו דומה זכות צדיק אחד כזכות שני צדיקים כי לא יתכן לומר שזכות יוסף יותר חשוב מזכות יעקב:
3
ד׳ונראה לפרש דהנה במדרש א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים שלוה ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שהוא מתוקן להן לעוה"ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז תדע לך שהוא כן יעק"א ע"י שביקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף, וכבר דקדקנו מי סני להו לצדיקים דאכלו תרי עלמא, ועוד שבודאי יעק"א לא ביקש לישב בשלוה להתענג בתענוגי עוה"ז ההבל, אלא שביקש למען כבוד ה' שזהו כבוד ה' שהצדיקים יושבים בשלוה כמובן, היפוך מ"ש ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, או בפשיטות שביקש לישב בשלוה שיהי' לו מנוחה ולבו יהי' פנוי לעבוד את השי"ת, וא"כ זהו כל יעודים הטובים לישראל לימות המשיח כמ"ש הרמב"ם, ומה תפיסה יש בזה על יעק"א ע"ה:
4
ה׳ונראה דהנה ידוע שיעקב הוא פנימי ועשו חיצוני ושניהם נולדו בבטן אחת, כי הכוונה הי' שעשו יהי' טפל ליעקב ושניהם יהי' כמו איש אחד שיש בו פנימיות וחיצוניות, הנשמה והגוף, שהגוף צריך להיות נמשך אחר הנשמה, ואז שניהם זוכין לעוה"ב, כן הי' הכונה בעשו שיהי' טפל ליעקב ונמשך אחריו ויהי' שומר אותו ומספיק לו צרכיו, ואז הי' גם הוא בן עוה"ב, וכדאיתא בתנדב"א בצוואת אליפז לעמלק העוה"ב אינו מתוקן אלא לישראל רצונך שתזכה עמם לך וחפור להם בארות בעלותם ממצרים וכו', אך זדון לבו של עשו בחר בעוה"ז, כמו שהוא חיצון בחר בחיצוניות, ויבז עשו את הבכורה כמו שאמרו ז"ל על נחש חבל על שמש גדול כזה שתחילת בריאתו הי' לשמש את האדם ונהפך כקשת רמי' ואסגי מסאבותא בעלמא, כן הי' עשו נחשירכן נמשך אחר הנחש וטומאתו וכל ענינו להמשיך טומאה לעולם, וכמו שבכלל העולם כן גורם גם לכל פרט להגביר החיצוניות על הפנימיות הוא הגוף על הנשמה, ותעודת אדם המעלה להגביר כח הפנימי על החיצוני ולדחות מהחיצוניות היינו הגוף את חלקי הרע שנשתאב בו מתולדה ע"י זוהמת הנחש ומכח התגברות כחות הטומאה של עשו, וע"כ לעומת שהאדם מדחה ומסלק ממנו את חלקי הרע, כן נמי מועיל להכלל כולו לסלק את כחות עשו וטומאתו, וזה הוא עבודת הפרט והכלל עד עת קץ שיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ, וישוב החיצוניות דהיינו הגוף נמי טהור וקדוש טפל להנשמה ושניהם יהיו לאחדים נרצים להשי"ת:
5
ו׳והנה ביעקב כתיב ויבא יעקב שלם וגו' ובמדרש שהי' שלם בגופו ובממונו ובתלמודו, וכבר אמרנו שהוא בגוף ונפש ושכל, היינו שגם גופו הי' במדריגת הנפש קדוש וטהור, כי גם גופו נצח את המלאך, וגם על גופו הקדוש נאמר שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, וכבר אמרנו במק"א כי שם של אדם אינו להנפש לבד אלא דווקא בצירוף גופו תדע שהמגולגלין אינן נקראין בשם הקדום ומחלון נקרא אח"כ עובד וזה ידוע, וע"כ מוכרח שגם גופו של יעק"א הוא נקרא בשם ישראל ע"ש כי שרית וגו', ומטעם זה יש לומר הא דיעק"א לא מת והדברים עתיקים, ובזה יש לפרש הא דביקש לישב בשלוה היינו כמו לעוה"ב שאמרו ז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה כן הי' מבקש בעוה"ז אחר שכבר נזדכך גם גופו כמו בן עוה"ב, אך הנה אמרו ז"ל הנפטר מן החי יאמר לו לך לשלום והנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי האדם צ"ל הולך ומתנונע אל השלימות וכאשר הגיע לשלימותו נסתלק לעולם העליון לאור באור החיים וע"כ לחי אומרים לשלום להיות הולך ומתנונע להשלימות, ולמת שאין לו עוד לקנות תוספת שלימות ע"כ אומרים לו בשלום שכבר יש בידו עכ"ד, וע"כ תפסו ז"ל על יעק"א שביקש לראות עוה"ב בחייו דא"כ מה לו עוד להיות בעוה"ז ובהכרח שנדרש ממנו עוד דבר אחר:
6
ז׳ובמה שאמרנו שהא דביקש יעקב לישב בשלוה הוא כמו ישיבת עוה"ב יתיישב לנו דקדוק דברי המדרש בשעה שהצדיקים יושבים שלוה ומבקשים לישב בשלוה ליכתב אידי ואידי שלוה או אידי ואידי בשלוה, ולפי דברינו יש לפרש יושבים שלוה היינו שלות עוה"ז שאין להם מניעות, ומבקשים לישב בשלוה הוא ישיבת עוה"ב בעוה"ז, ויתפרש נמי בטוב הלשון לא דיין "שהוא" מתוקן להם לעוה"ב אם כפשוטו שמבקשין שלות עוה"ז הי' צריך לומר "מה שהוא" מתוקן להם שהי' משמע דבר אחר ממה שמבקשים אבל לשון שהוא מתוקן להם משמע שאותו דבר עצמו שהם מבקשין מתוקן להם לעוה"ב, ונראה טעמו של יעקב שחשב לישב בשלוה אף שידע רשעת עשו וטומאתו ונצרך להחלישו וכבזוה"ק לית פלחנא אלא לרחקא סטרין דלאו קדישין ולקרבא סטרין קדישין, וא"כ אף שיעקב בעצמו הי' שלם בכל השלימות מ"מ עוד עליו עבדות גדולה לרחקא סטרין דלאו קדישין, י"ל עפ"י מה שאמרנו לעיל שלעומת שהאדם מדחה ומסלק ממנו את חלקי הרע ומגביר את כח נשמתו על גופו כן נעשה בהכלל כולו שמסלק את כחות עשו וטומאתו, כל זה שייך באיש שגופו איננו במדריגת הנפש, אבל יעק"א ע"ה שגם גופו נעשה קודש קדשים והוא אחד עם הנפש, אין לו מה להדחות, וע"כ ידע שפיר שעבדות כזו איננו שייך לו וע"כ ביקש לישב בשלוה כנ"ל, אך באמת מילתא אחריתא הוה לי' ליעקב היינו פרעון שט"ח של הגלות וראוי הי' יעק"א לירד בשלשלאות של ברזל למצרים כי ירידתו למצרים הי' למחסה ולמסתור לבניו שלא יטמעו ח"ו במצרים ופתח להגאולה כידוע, ונראה שלזה הענין הי' יעקב עדיין בזה העולם עד שנתיישבו ישראל במצרים על בסיס נאמן והיו יושבין בישיבה של תורה שמה והרגילם להיות במצרים על אדמה טמאה זו עובדי עבודת ה' בהתגלות, ועדיין לא הי' לו לישב בשלוה, זו התפיסה שתפסו ז"ל על יעק"א ע"ה ומ"מ תפיסה זו הוא רק לרגלי גדולתו ועל זולתו לא הי' זה תפיסה כי לא ידע מתי יתחיל גלות מצרים, ואולי לא יגיע בימיו כלל וגם עליו לא בלשון תפיסה אמרו אלא סיפרו שהשטן קטרג:
7
ח׳והנה בענין יוסף ואחיו כבר אמרנו שהם כדמיון שבת וששת ימי המעשה, שיוסף הי' כדמיון שבת שמפני קדושת שבת כלהו ערקין ואתעברו לנוקבא דתהומא רבה, כן בדוגמא זו הי' יוסף שמחמת קדושתו שהגביר כח הפנימי שלו על הטבע עד שחלקי הרע שבטבע שלו נדחה ונסתלק ממנו, וע"כ אוכלין קדשים בחלקו בכל הרואה ואין צריכין לחומה, וכמו נסיון שלו שהוא למעלה מהטבע וכבמדרש ששאלה מטרונה את ר' יוסי וכו' היינו שאין זה מכחות הטבע ואמת אמרה אך הוא הגביר הפנימית שלו על הטבע והי' שביתת הטבע ונדחו חלקי הרע שבטבע, ונשארו חלק הטוב בהירים וזכים, וכמו שפעל לעצמו בהפרט כן הי' מביא תועלת לכלל ישראל שחלקי הרע שבטבעם ידחה ויכלה מהם, אך אחיו מדה אחרת הי' להם לברר את חלקי הטוב מהרע וכענין ששת ימי המעשה שע"י המלאכה עפ"י התורה והמצוה ומשא ומתן באמונה ולהיות נזהר מגזל ורבית ואונאה ע"י זה נברר חלקי הטוב, וכבמדרש פ' נשא אילו כתיב ואבדיל עמים מכם לא הי' תקנה לאומה"ע אלא ואבדיל אתכם מן העמים כזה שבורר וחוזר ובורר, אך כמו ששת ימי המעשה צריכין לשבת וכבר אמרנו ששבת הוא ממוצע בין עוה"ז לעוה"ב, וכל הנברר בששת ימי המעשה יש לו עלי' בשבת כידוע, כמו בכלל העולם היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, וזה שאמר יוסף הנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה כבזוה"ק אית שדה ואית שדה, והיינו שעבודת כולנו לברר את חלקי הקדושה, אך ההפרש בינינו והנה קמה אלומתי וגם נצבה, היינו שחלקי הקדושה נשארו על קיומם וחלקי הרע ממילא נדחו ונכלו, אבל אתם מעלין את חלקי הטוב וזה והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי כמו ששת ימי המעשה שמעלין את חלקי הטוב לשבת ובשבת הוא עיקר העלי' כנ"ל, והנה אף דכל מיני בירורים אינם בשבת כי בשבת בורר אסור מ"מ מדתו של יוסף שהרע מצד עצמו מתרחק ונדחה לנוקבא דתהומא רבה מפני שאינו יכול לסבול את אור קדושת שבת וחלקי הטוב וממילא נשאר נקי זה שייך גם בשבת ודווקא בשבת כנ"ל:
8
ט׳וממוצא הדבר שמצד הופעת קדושת יוסף נתפרד חלקי הרע מהטוב כמו שהוא הי' מדתו לעצמו להגביר כ"כ חלקי הפנימית שבו על הטבע שהוא חלקי החיצוניות עד שחלקי הרע ברחו ונדחו ממנו, כן הוא בכלל שחלקי הרע שבחיצוניות שהוא כחו של עשו נדחה, ובזה מובן מה שיוסף הוא שטנו של אותו האיש אף דכל השבטים מבררין את חלקי הטוב, מ"מ עדיין הרע נשאר אלא שחלקי הטוב עולין מהם, וכמ"ש ואבדיל אתכם מן העמים כמי שבורר וחוזר ובורר, וזה קיימם עד עת קץ שיהי' נברר מהם הכל ולא יהי' נשאר בהם שום ניצוץ טוב ואז כל הרשעה כעשן תכלה, אבל מצד קדושת יוסף שהי' חלקי הרע נדחין לא הי' צורך לכל אורך הזמן, ואפשר אם הי' כל השבטים בטלין לדעת יוסף הי' נעשה כן מהרה, אך השבטים לא נראה להם זה הדרך אלא לברר הקדושה וכנ"ל, ומזה נסתעף המחלוקה שביניהם:
9
י׳ולפי האמור יובן מה שהמשיל את יוסף לזהבי היינו כמו צורף זהב שהפסולת אינו יכול לסבול את חוזק האש ונתפרד ונכלה ונשאר הזהב זקוק, כן מדתו של יוסף וכנ"ל, אך יעק"א ע"ה שהוא לא הי' בו שום פסולת אין למשלו כלל לצורף אלא הי' כמו נשמה עצמה וכמו גחלת של מתכת שכולה אש משא"כ בזהב שחי אפשר שתעשה גחלת שמקודם לכן נתכת, אלא ברזל יכול להיות כולה אש, כי אין בו פסולת להתיך ממנה, ולזה נמשל יעקב לנפח שהוא חרש ברזל הנעשה כולו אש, ויוסף לזהבי שהפסולת נשרף במקומו ונשאר רק הזהב נקי ומצורף, וזהו עיקר שטנו של עשו וכנ"ל, וע"כ במדר"ת לא הזכיר רק גץ אחד משל בנך, ובמד"ר הזכיר של יעקב נמי מפני שמ"מ שורש הכל הוא התלהבות ואש בוער של יעקב אף שמעצמו אינו שולט למרחוק היינו לבוא בגבול החיצוניות כנ"ל, מ"מ הוא נותן כח בלהבה של יוסף שהרי שורש הכל הוא יעקב:
10
י״אבמדרש רשב"נ פתח כי אנכי ידעתי את המחשבות שבטים הי' עסוקים במכירתו של יוסף ויוסף הי' עסוק בשקו ובתעניתו ראובן הי' עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב הי' עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה הי' עסוק ליקח לו אשה והקב"ה הי' עוסק בורא אור של משיח:
11
י״בונראה לפרש דהנה מצינו מהות דהמע"ה שהוא הכנעה להש"י עד התכלית וכל ספר תהלים מלא מזה ובודאי כן יהי' מדתו של מלך המשיח, וע"כ כתיב בו עני ורוכב על החמור שמורה הכנעה, וכן יהי' מהות כל הדור כמ"ש צפני' ג' י"ב והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה' ובתרגום יונתן עם ענותן ומקביל עולבן, והנה ענין הכנעה איננו כפשוטו להיות שפל בעיניו לבד, כי שפלות לבד לפעמים אין בו שבח כי הוא גורם יאוש והתרשלות אך עיקר הכנעה להשי"ת הוא לזכור היטב שאיננו קנין של עצמו אלא עבד של השי"ת לעבוד עבודתו, ואחת הוא אם יהי' לו שכר ע"ז או לא, ואפי' ח"ו יורש גיהנם איננו נפטר מעבודתו, וזה שאמר התנא אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו', וכן אמרו ז"ל אל תאמר אקרא כדי שאהי' בן עוה"ב וכו', וכמו שאמר דהמע"ה שירה מתוך צרותיו ובזוה"ק שבת אותו בזה וקרי לי' בשביל זה דא עבדא מהימנא, והיינו שזה הוא עבד נאמן היודע שכל צורתו ומהותו איננו אלא עבדות לאדוניו ואיננו נפטר מעבודתו אפי' בשעה שרבו מעניש אותו, ע"כ דהמע"ה שהי' מהיתו שירות ותשבחות עשה גם בזה כעבד נאמן שלא פטר עצמו מזה אפי' בשעה שקיבל עונש, וכן הוא מדת משיח שאיננו חושש לעצמו כלל, ובפסיקתא שאמר משיח ימות אלף כיוצא בו ואל יהא ניזק צפרנו של אחד מהם:
12
י״גוהנה להוציא לאור עולם נשמה כזו נצרך נמי מתוך בחי' כזו, והיינו שיעק"א ע"ה חשב א"ע אבוד בגיהנם כי סימן נמסר לו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, וכן ראובן עסוק בשקו ובתעניתו וכן יוסף וכל השבטים עסוקים בשקם ובתעניתם וכולם הי' חושבים א"ע כאבודים ח"ו, ויהודה שהי' עסוק לישא אשה, היינו עפי"מ דאיתא בספה"ק בהפרש שבין אאע"ה לצדיקים הקודמים שהצדיקים הקודמים הסתפקו בשלימות עצמם, אבל אאע"ה הי' כל מגמתו להעמיד עדה קוראים בשם ה', וזה הי' מגמת כולם שלא הסתפקו בשלימות עצמם אלא חששו הכל לכבוד ה' שיהי' עדה וקיבוץ גדול עובדי ה', וזה הי' ענין יהודה שהי' עסוק בעת הזאת לישא אשה, היינו שאמר לנפשו כי אף שאנו ח"ו אבודים ויורשי גיהנם אין אנו נפטרים מלמלאות צורך גבוה כי עבדים אנחנו, וע"כ עלינו להשתדל להוליד בנים להיות עדה שלימה קוראים בשם ה', וכבר דברנו מזה, ע"כ ממחשבתם זה היינו שאף שחשבו א"ע אבודים לא פסקו מלהיות עבדים נאמנים, ומבחי' זו הי' הקב"ה עוסק לברוא אורו של מלך המשיח, וזהו מחמת עומק המחשבות שאינן נודעים לשום ברי' אלא להקב"ה לבדו שהוא יודע תלעומות והוא בעצמו הי' ידע עצם הכוונה שהוא בבחי' זו, וזש"ה כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבשטחית הכוונה הי' נראה שבא ליקח אשה לשלימות עצמו אבל הקב"ה הוא לבדו ידע את המחשבות שהי' באופן זה וברא מזה אורו של מלך המשיח:
13
