שם משמואל, ויצא י״אShem MiShmuel, Vayetzei 11
א׳שנת תרפ"א.
1
ב׳וידר יעקב נדר אם יהי' אלקים עמדי וגו' ובמדרש וישלח פרשה ע"ו ר"ה בשם ר' אחא אמר הנה אנכי עמך אם יהי' אלקים עמדי אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז, ובודאי הטעם שמא יגרום החטא כברש"י וישלח שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, וכן ברמב"ן כאן וז"ל וטעם התנאי שלא יגרום החטא, והביא את דברי מדרש וישלח הנ"ל, ומ"מ אכתי יש להבין א"כ מה מועיל הנדר, דודאי הנדר אינו מועיל אף כשיגרום החטא, ומאי אולמא דנדר מהבטחה מפורשת:
2
ג׳ונראה דוודאי הא דצדיקים מתייראים כ"כ שלא יבוא חטא על ידיהם אף שצדיקים לבם ברשותם, מ"מ באשר האדם הוא בעל שינוי הוא עלול לחטא, וצא ולמד מאדה"ר יציר כפיו של הקב"ה ועדיין לא ניתן בו יצה"ר, ובש"ס עירובין שאדה"ר חסיד גדול הי' ואעפי"כ נתפס בפח והלך אחר דעתו של נחש, מה גם אחר החטא של אדה"ר שנתערב טוב ורע א"כ הוא בעל שינוי ביותר, וע"כ כל זמן שהאדם מעשיו הוא כפי שורת הטבע וכפי הטבע הוא בעל שינוי הוא עלול לחטא:
3
ד׳וי"ל עוד עפ"י דברי זוה"ק ריש תשא בטעמא דנגף אמאי סליק במניינא דכתיב ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם כי בישראל שורה ברכה והמנין מסלק הברכה כי אין הברכה שורה בדבר המנוי, ושוב שורה במקומו דבר ההיפכו והוא נגף עיי"ש והוא דומיא דטעמא דטומאת מת, וע"כ נמי בכל האדם שלפי הטבע והרכבת גופו ושינוי העתים ותולדות הימים הוא בעל שינוי וכאשר ישתנה לשעתו ויסיר ממנו הארה האלקית אפי' לשעתו בלבד מ"מ ישרה במקומו כחות אחרים המושכים אותו לרע ח"ו בע"כ שלא בטובתו, וע"כ אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה בא לכלל חטא, ואחר החטא נמי אף כי חסיד גדול הי' אמר אכלתי ואוכל עוד ופתח לו המקום פתח של תשובה והוא אמר לאו כבמדרש, כי מאחר שנשתנה דעתו תיכף שרה בו כח אחר זר שמשכהו לחטא שוגג ואח"כ בשביל שהניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש ונסתלק ממנו הענין אלקי לגמרי שרה עליו כחות חיצונים עוד יותר עד שתקפו עליו בכח בע"כ שלא בטובתו, והרגיש בעצמו שעוד אין כחו בידו ואמר אכלתי ואוכל עוד, ולאו דרך מרידה אמר כן אלא דרך התאוננות ומרת נפש, וכן מה שהשיב לאו על מה שפתח לו המקום פתח של תשובה נמי הוא כה"ג, שהשיב שאין בכחו לעשות תשובה אלא אחר שנתגרש מג"ע וקיבל עונשו נכנעו כחות החיצונים שבו, ושב להיות חסיד גדול ועשה תשובה:
4
ה׳ודוגמא זה הוא יראת כל הצדיקים שמא יוגרם שמאחר שהאדם בטבעו הוא בעל שינוי, ואפי' לשעתו עכ"פ, שוב יש חשש שיפול ברשת החטא ע"י כח זר שישרה בו במקום סילוק הארה אלקית ושמירתו, ואז יש חשש לסילוק ענין האלקי לגמרי וישרה בו כחות רעות ביותר עד שיכלו להביאו לחטאים גדולים, ובזה יובן מה שבמדרש שיעק"א נתיירא שלא יבוא בבית לבן לע"ז ג"ע ושפ"ד, ואף שהאבות לא שלט בהם יצה"ר וכמעט שעבר רוב שנותיו כשהלך לבית לבן שהרי הי' אז בן ע"ז שנה וכל שנותיו הי' קמ"ז, מ"מ חשש מטעם הנ"ל:
5
ו׳ומעתה י"ל שזה הי' עצת יעקב שקפץ לנדרים, דהנה ידוע שענין נדרים הוא מלשון נ' דר שהוא נאחז בשער החמשים, וידוע דשער החמשים הוא בלי שינוי, וכל השינוי הוא רק בעולם הטבע ושער החמשים הוא למעלה משבעה פעמים שבעה שהם במספר שבעת ימי הבנין וכן הוא ענין עץ החיים שכתוב בו ואכל וחי לעולם, וע"כ נדרים מסוגלים שלא יהי' האדם כ"כ בעל שינוי, ועי"ז שוב אין חשש שמא יגרום החטא:
6
ז׳ובזה יובן הלשון מכאן שנודרים בעת צרה כי כ"ח עתים מפורשים בספר קהלת שהם תחת השינוי פעם כה ופעם להיפוך, ע"כ "בעת" צרה שמורה שהוא תחת ענין השינוי אז העצה לקפוץ לנדרים, וזה לימוד גדול להאדם שיתאמץ שכל עבודתו ותורתו יהי' בכח עצום למעלה מן הטבע, ואז כפי המדה שיוצא מהיקש הטבע בה במדה יש לו קיום ביותר ואיננו כ"כ תחת השינוי, ונראה שזה ג"כ מכחו של יעקאע"ה שפתח פתח שיהי' ביכולת האדם לאחוז בכח עצום למעלה מהיקש הטבע, וזה מרומז בתיבת "לאמר" וידר יעקב נדר לאמר שדרשו ז"ל לאמור לדורות, שבמה שפתח ענין הנדרים לא לבד לעצמו יצא אלא לכל התעצמות בכח עצום למעלה מהטבע שכל זה נסתעף מענין נדרים, וזהו שאמרו ז"ל אשנה פרק זה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל, והראשונים דקדקו הלא נדרים הוא איסור חפצא שאוסר החפץ ולמה קרי לזה נדר גדול, ולפי דברינו י"ל דמאחר שהוא צריך לומר כן מוכח שבטבעו אינו נוטה לזה, אלא שהוא רוצה לצאת מהיקש טבעו, וכח זה נמשך עוד מנדרו של יעקאע"ה ע"כ קרי לי' נדר גדול, ובזה יתיישב כמה וכמה לשונות במס' נדרים דקרי לשבועה נמי נדר כמ"ש הראשונים ז"ל דמה"ט הוא:
7
ח׳ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב ללבן שלחני ואלכה וגו' ויאמר אליו לבן וגו' ויש להבין מאחר שנולד שטנו של עשו ובטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב, למה נתפייס לישב עוד בבית לבן בשביל שכרו, וכי יש מעצור לה' ליתן לו רכוש בלתי בית לבן, ועוד שמאחר שהי' ביכלתו לשוב ולא הי' מתיירא מעשו שוב הי' מחויב לשוב מחמת מצות כיבוד אב ואם שכל עצמו ששלחוהו הי' מפני עשו ושיטול לו משם אשה, ומאחר שנסתלק טעם השליחות שוב מחויב לשוב, ועוד שבמדרש וישלח שהי' מתיירא מעשו שמא יבוא עליו מכח ישיבת ארץ ישראל, וא"כ שישיבת א"י גם אז מילתא הוא הי' לו גם הוא להזדרז בזה ולא להתפייס מלבן:
8
ט׳ונראה דהנה לקמן ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך, וברש"י ושם אהי' עמך אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך, ויש להבין הלא כך הי' התנאים וההבטחה והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וברש"י שהי' ירא מעשו ומלבן הרי שכך הי' ההבטחה שיהי' עמו וישמרהו אפי' בבית לבן, ובהיותו מחובר לטמא:
9
י׳ונראה דהנה במדרש פרשה פ"ז כתיב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ר' אבא אמר אין לו נייחא בצד חבורא של צדיקים אלא בצד חבורא של רשעים, וא"כ לבן שהי' מבקש לעכב את יעקב עוד בביתו, בודאי לא ממנו הי' זה, ולבן מצדו הי' מוחל הברכה שבאה לו לרגלי יעקב, כי לא הי' לו נייחא מחבורתו, ואם כל הרשעים כן קו"ח ללבן שגרוע מכולם ופרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל, אלא שחלקי הקדושה שהי' עדיין מובלע בלבן התעוררו לרגלי יעקב כי מצא מין את מינו וניעור, והם עוררו את לב לבן לבקש מיעקב שישאר עוד אצלו, וכבר דברנו מזה, ובכן לעומתם גם יעקב שהי' מחובר ללבן לא ללבן הי' מחובר אלא לחלקי הקדושה שהי' מובלעים בלבן כדי להוציאם ממנו, הא למה זה דומה לזהבי העומד על הכור ופושט את המלקחיים ליקח הזהב מתוך האש שאין רצונו ונייחא שלו מהאש שנצרבו בו כל פנים אלא מהזהב שמוציא, כך הי' הענין בישיבת יעקב בבית לבן שהי' מחובר לחלקי הקדושה שהי' בו, וי"ל שאז הי' לבן כמו קליפה השומר לפרי שיש לה חשיבות לענין קבלת טומאה, וע"כ לא הי' נקרא בשם טמא, וע"כ החיבור של יעקב אליו בשביל חלקי הקדושה הגנוזים בו לא עיכב את השראת השכינה אצלו, אך אחר שכבר הוציא ממנו כל חלקי הקדושה על ידי שהכשבים הפריד יעקב כבזוה"ק ונשאר לבן נעור וריק מחלקי קדושה אלה שוב לא הי' יכול לבן לסבול את יעקב ע"ש כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים שאין לו נייחא בצד חבורת הצדיקים, והא למה זה דומה למה דאיתא בת"כ בפסוק כמעשה ארץ מצרים דמקום שישבו בו ישראל הי' מקולקל מן הכל שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום שישראל הוציאו משם כל חלקי הקדושה ונשארו מקולקלים לגמרי, כן הי' לבן בעת הזאת, וע"כ דברי בני לבן שאמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו לא מהם היו הדברים אלא כאמרם ז"ל שיתא דיניקא או דאבוהו או דאימי' עד שגם לבן עצמו לא הי' לו כת המעצור לכסות השנאה במשאון שבפניו הי' ניכר, וזהו וירא יעקב את פני לבן, ואז אם הי' יעקב מתעכב עוד בבית לבן הי' נחשב מחובר לטמא שהרי חלקי הקדושה כבר נשתאב ממנו, וע"כ אז בא המאמר אליו שוב אל ארץ אבותיך ואהי' עמך, אבל כאן כעת נחשבת חיבור לטמא, כי כבר כלו כל חלקי הקדושה:
10
י״אוהנה הא דיוסף נקרא שטנו של עשו י"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי רש"י בפסוק ויקראו שמו עשו לפי שהי' נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה, שזה רמז על מהותו שהי' בעיני עצמו כאיש שלם שאינו חסר לו כלום היפוך תעודת אדם שיהי' בעיני עצמו כחסר ומשתדל להשלמתו עכ"ד, והנה בזוה"ק ריש וישב דיצה"ר נקרא מלך זקן וכסיל דהא מן יומא דהוה לא נפיק ממסאבותי' לעלמין, היפוך יצה"ט דנקרא ילד מסכן וחכם, ילד הה"ד נער הייתי גם זקנתי ודא איהו נער דאיהו ילד מסכן דלית לי' מגרמי' כלום ואמאי אקרי נער בגין דאית לי' חדתי דסיהרא דמתחדשא תדיר, ונראה דדוגמת שני אלה הי' עשו ויוסף, עשו עשוי כבן שנים הרבה שלא הי' משתדל אחר שום התחדשות להשלים נפשו, הוא דוגמת יצה"ר מלך זקן וכסיל, ויוסף נקרא ילד כמ"ש אל תחטאו בילד אף שהי' לו שבע עשרה שנה והי' גדול בחכמה ויעקב כל מה שלמד משם ועבר מסר לו ובר חכים הוא לי' וכתיב בי' וזקנו יחכם שהי' חכם מכל חכמי מצרים, והא דנקרא ילד הוא משום שהי' תמיד משתדל לחדש השלמת נפשו, ונקרא נער מה"ט בגין דאית לי' חדתותא כמו סיהרא דמתחדשא תדיר, ונראה שזה הי' מהות יוסף כי שמו יוסף מורה על הוספה כמו שאמרה רחל יוסף ה' לי בן אחר, וידוע דשם של אדם הוא מהותו, וע"כ הוא להיפוך לגמרי ממהותו של עשו ששמו מורה עליו שהי' כענין מלך זקן וכסיל, ויוסף שמו מורה עליו שהי' ילד מסכן וחכם ע"כ הוא שטנו של עשו, ונראה עוד לאור עפמ"ש ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו, וברש"י איש מסכן זה יצה"ט, ובאשר יוסף הוא דוגמתו נקרא עליו נמי שמלט את העיר בחכמתו, היינו עיר הוא אותיות יער בהיפוך אתוון שרמז על עשו יכרסמנה חזיר מיער ויוסף עשה מאותיות יער עיר, כי יער הוא מקום בלתי נעבד, וזהו מדתו של עשו מלך זקן וכסיל, ויוסף שהי' ענינו כל עת בהתעוררות חדש, הוא עיר אלקים היינו התעוררות אלקית:
11
י״בונראה עוד לומר כי בשם יוסף נרמז עוד ענין אסיפה כמו שאמרה רחל אסף אלקים את חרפתי, ועל שם שני הענינים נקרא יוסף על שם הוספה וע"ש אסיפה, וי"ל דכמו שמו על שם הוספה הוא שטנו של עשו כן שמו ע"ש אסיפה הוא שטנו של לבן שהי' מפוזר ומובלע בו חלקי קדושה, ויעקב הי' צריך לבררם ולאספם ולהוציאם ממנו, וגם לזה הי' יעקב מסתייע מלידת יוסף כמו שהי' מסייע לו נגד עשו:
12
י״גומעתה י"ל דהנה יעקב נשלח מיצחק ורבקה לבית לבן לקחת לו משם אשה, ורבקה כוונה עוד להבריחו מפני עשו, וע"כ כשהוציא מלבן שתי מרגליות טובות רחל ולאה ונולד שטנו של עשו ושוב א"צ לברוח ממנו, הנה נשלם השליחות לבית לבן, ומזה עצמו שנולד לו יוסף הוכיח שצריך לשוב ע"כ ניתן לו שטנו של אותו האיש, ע"כ הי' דעתו לשוב, אך כאשר אמר לו לבן אם מצאתי חן בעיניך נתוודע יעקב שעוד יש בו בלבן חלקי קדושה שהם הם המוצאים חן בעיניו, דאל"ה לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים כנ"ל, ולא הי' ללבן נייחא בישיבת יעקב אצלו, והבין שעודנו צריך לברר ממנו את חלקי הקדושה אלו, ומזה נודע לו ששם יוסף המורה נמי על אסיפה משום הכי הוא, וא"כ אין ראי' מלידת יוסף שהכוונה שישוב תיכף, שהרי נצרך לו נמי להאסיפה של חלקי הקדושה וכך הוא הכוונה שישאר עוד בבית לבן לברר מה שראוי לברר, ע"כ נתעכב עוד עמו עד שראה את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום שמזה הבין שנשלם כל הענין, ומחמת שהרגיש שבא העת לשוב ע"כ בא אליו המאמר שוב אל ארץ אבותיך כבזוה"ק בפסוק ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' שבאתערותא דלתתא נעשה אתערותא דלעילא:
13