שם משמואל, ויצא ט׳Shem MiShmuel, Vayetzei 9
א׳שנת תרע"ט.
1
ב׳ברש"י לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו' והקושיא מבוארת למה לא נכתב כן אצל אברהם ברדתו למצרים ויצחק לגרר, והכלי יקר עמד בזה ותירץ לפי דרכו:
2
ג׳ונראה עוד לומר בהקדם דברי התנחומא דפתח לה פתחא להאי פרשתא ילמדינו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן הי' גולה כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט כו' ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרג אותו הרשע עשו אחיו מכיון שראהו הקב"ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום א"ר אבוהו בשם ר"ל כיון שראו האבנים שהי' תחת מראשותיו כבודו של הקב"ה נמחו כולם ונעשו אבן אחת, ויש להבין מה עגין גלות הרוצח לערי מקלט לגלות יעק"א לחרן, ועוד מהו לשון בורח בנפשו, שלכאורה אין לו פירוש:
3
ד׳ונראה דהנה ידוע שאדה"ר נתגלגל בשלשה אבות, והם תיקנו את חטאו שהי' פתוך בו ע"ז ג"ע ושפ"ד, ובמהר"ל שאברהם תיקן חטא ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ויצחק תיקן חטא ע"ז במה שמסר עצמו לקרבן לה', ויעקב תיקן חטא שפ"ד במה שלא ראה טיפת קרי מימיו עכ"ד, ונראה להוסיף בה דברים דכל אלה הוא מורה רק שהנם נקיים משמץ חטאים אלו, אבל אין בזה מירוק ותיקון על מה שעבר, דתשובה ועזיבת החטא לבד אינו מספיק לחטאים אלו אלא יסורין ממרקין, ובודאי היסורין צריכין להיות בהתדמות החטא כברש"י ברכות, פשפש ולא מצא, היינו שיהי' היסורין דומין להחטא, וכן מוכרח, דמי הוא שיאמר זכיתי לבי שיוכל לומר פשפש ולא מצא, אלא ודאי כרש"י שלא מצא שיהי' היסורין דומין להחטא:
4
ה׳ונראה שאברהם הי' לו מירוק במצרים שנלקח ממנו שרה אשתו, וזה מירוק לחטא ג"ע שמתחבר למה שאינו ראוי לו כמ"ש מהר"ל, וזה להיפוך ששלו נלקח ממנו ובפחדו עלי' שהי' נוגע לו עד דכדוכה של נפש, זה הי' לו מירוק על חטא הקדום של אדה"ר בג"ע ויצחק הי' לו מירוק בפלשתים שנתגרש משדותיו ומרכישו וסתמו לו הבארות, וזה מירוק על חטא ע"ז שהי' ענינם להמשיך השפעות מן הצד וכמאמר נשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים חסרנו כל, וכן בחטא עץ הדטו"ר שהי' הכוונה להיות כאלקים יוצרי עולמות, והי' מירוק שאף מה ששלו גזלו ממנו, והנה יעק"א ע"ה נמי מלבד שהי' נקי מחטא שפ"ד לגמרי עד שלא ראה קרי מימיו עוד הי' צריך מירוק על חטא הקדום מאדה"ר משפ"ד, והנה חטא אדה"ר בשפ"ד נראה שהי' הוצאת שז"ל כמ"ש בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל ריש יחזקאל עי"ש, ואולי זהו שאמרו ז"ל אדה"ר משוך בערלתו הי', ובחטא זה אמרו ז"ל שהוא כאלו שופך דמים, וענין חטא זה הוא חטא בכפלים, חטא אחד השחתה להנפש שהי' ראוי להבראות והוא הוציאו ממקומו וכאלו הורג אותו ומשליכו לבטלה, חטא השני שלא לבד שהוא הורגו אלא עוד יותר גרוע שנמסר ביד החיצונים כידוע, וכל אחד הוא חטא בפני עצמו, חטא השחתה וההריגה הוא חטא בפ"ע אפי' מבלעדי שנמסר ביד החיצונים, ככל הרוצח שבעולם, וברמב"ן שחטא לא תרצח נחשב בין אדם למקום שהוא ממעט את הדמות, וחטא מה שמוסר ביד החיצונים הוא חטא בפ"ע אפי' מבלעדי חטא ההריגה, וע"כ הי' נצרך למירוק כפול לעומת החטא שהוא בכפלים:
5
ו׳ונראה שהמירוק על חטא השחתה וההריגה להנפש שהי' ראוי להבראות והוא הוציאו ממקומו להריגה, לנוע על העצים והאבנים, הי' מה סיצא יעקאע"ה מבאר שבע מקום הקדושה שמיטי' או יובל או מכללא דארעא דישראל כבזוה"ק, ובפשיטות מתחת כנפי יצחק ורבקה שהי' סוד ה' עלי אהלם כמ"ש הרמב"ן, אפי' מבלעדי הליכתו לבית לבן הארמי מקום נחש וקסם, אלא אפי' לארץ אחרת, הי' צרה גדולה והמירוק מתדמה לחטא הנ"ל בחלק הראשון ממנו, ולא די לצרה זו אלא עוד שהלך לבית לבן מכשף הגדול שאין כמוהו בכל העולם אשר תקפו בכח הכישוף להעבירו על דעתו ועל דעת קונו עד שיעקב לא בטח בעצמו והוצרך לתפילה שינצל מע"ז ומג"ע ומשפ"ד ומלה"ר כבמדרש, ולא עוד אלא שהי' כפוף תחת לבן לעבד לו כמו שאמר לו אעבדך שבע שנים וגו' זה הוא מירוק לחלק השני מחטא ההוא במה שמוסר ביד החיצונים כנ"ל:
6
ז׳ולפי האמור יתפרש בטוב דברי התנחומא עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם ערי הלוים שקולטין, שרוצח מחמת שחטא בחיים, לעומתו אבד את חייתו ואין לו עוד חיים אלא ע"י שנטפל ללוים ודר עמהם הוא שואב חיים על ידיהם כי לוים הוא מלשון חיבור והם דבקים תמיד בשורשם, ועיקר עבודתם הוא השיר עכ"ד, ויש לבאר עוד ולומר דידוע שכל אדם יש לו מקום למטה ושורש למעלה ומשום שואב חיות, וזה שחטא בחיים למעלה ובמקום שלמטה, עונשו נמי שאבד חיותו מלמעלה ונדחה ממקומו למטה, ואין לו עוד מקום אלא בערי הלוים שבאמצעותם הוא שואב חיות ושם מקומו, וע"כ אם יצוא יצא מחוץ לגבול עיר מקלטו אין לו דמים ולא עוד אלא אפי' מת אף עצמותיו אינם יוצאים ונקבר שם, משא"כ לוי שמת, כי זה כמו שאין לו חיות כן נמי אין לו מקום כלל חוץ מערי הלוים, וממוצא הדברים שגלות לערי מקלט לא לעונש ניתן אלא לתיקון:
7
ח׳והנה יעקב נמי שבא לתקן החטא של שפ"ד והריגה של אדה"ר [בחלק הראשון] של חטא ההוא כנ"ל, הי' רואה את עצמו כאלו אבד את חיותו ומקומו, והי' בצרה גדולה כי כל רוצח לעתיד יהי' לו מקום עכ"פ בערי הלוים, אבל הוא בורח בנפשו היינו בשביל נפשו שהי' גלגול אדה"ר, וגלה לחרן שאין בה כלל ענין ערי מקלט' ע"כ אף שם לא יהי' לו מקום ולא חיות, וע"כ נתיירא שגם שם לא ירדוף אחריו עשו ויהרגהו, כיון שראהו הקב"ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום, והיינו דהנה נבטח להיות השי"ת שהוא מקומו של עולם עמו שוב יש לו חיות ומקום, וכהא דבש"ס עירובין כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקביע דמיא, וזה שמסיים התנחומא שראו האבנים כבודו של הקב"ה נמחו כולם ונעשו אבן אחת, היינו שגם גשם המקום הרגיש את כבודו של הקב"ה שעמו, עאכו"כ שכבודו ית"ש נעשה מקום ליעקב יותר מערי הלוים להרוצח:
8
ט׳וממוצא הדברים הנ"ל שבאשר חטא ההוא הוא בכפלים כן צריך מירוק בכפלים, יציאתו מבאר שבע ללכת באשר יתהלך [אפי' בלא ילך לחרן לבית לבן הארמי] הוא מירוק לחלק הראשון מן חטא ההוא, והליכתו לבית לבן [אפי' יצוייר שאיננו יוצא מבאר שבע] הוא מירוק לחלק השני מן חטא ההוא, וא"כ יתפרש הכתוב בטוב שהזכיר המירוק בכפלים, ויצא יעקב מבאר שבע היא מירוק לחלק הראשון, וילך חרנה הוא מירוק לחלק השני, ומעתה לא תקשי למה לא נאמר היציאה באברהם ויצחק שהם לא הוצרכו למירוק של היציאה כלל, וכל המירוק שלהם הי' במקום שבאו שם זה במצרים וזה בפלשתים:
9
י׳ומ"מ רש"י שפיר דייק מכאן דיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, דהי' די באומרו וילך יעקב מבאר שבע חרנה, והי' נרמז השני סוגי מירוק, ומדשנה לכתוב ויצא ש"מ שיציאת צדיק מן המקום וכו':
10
י״אויש בפרשה זו רמז לגלות ישראל כבמדרש ובכן יש לפרש הא דאמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי' שבתות מיד נגאלין, עפ"י מאמר האר"י ז"ל בפסוק כי גר יהי' זרעך, שכל הגלות נסתעפין מפגם זרע, וע"כ נרמז הגלות בגלות של יעק"א וכנ"ל, וכן הוא שבת וששת ימי המעשה, שבת הוא כדמיון באר שבע, שישראל מתענגים אתכא דרחמנא ויוצאין ממנו לימי החול ובארץ אויביהם שהאויר טמא ובזיעת אפם ובעבודת עבד מכודן לעצמו מוציאין את פרנסתיהם הוא דמיון הליכת יעק"א לחרן, וע"כ כמו יעק"א ע"ה זכה לכל מעלות טובות להקרא בשם ישראל ע"י המירוק ההוא שבכפלים וכתיב בי' ויבא יעקב שלם ונכתב בו שמירת שבת ויחן את פני העיר שקבע תחומין, כן ישראל המירוק של היציאה משבת לימי החול ומירוק הימי חול כאשר הם על הכוונה הנכונה זוכין לשבת השני כענין יעקב ויבוא יעקב שלם והי' תיקון לכל ענין הגלות ומיד נגאלין אכי"ר ב"ב:
11
י״בועיני לאה רכות, ברש"י שהיתה סבורה לעלות בגורלה של עשו ובכתה שהי' הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ויש להבין מה הי' לה לבכות הלוא בידה שלא להתרצה להנשא לו, כי כנראה שלא היתה קטנה שתהי' ברשות אבי' להשיאה בע"כ, שהרי יעקב כשבא ללבן הי' בן ע"ז שנה ובירידתו למצרים הי' בן ק"ל, וביניהם רק נ"ג שנה, ואז כבר מתה, ובאשר לא נכתב בה סיבה שמתה וגם לא מצינו לרבותינו ז"ל במדרשות ובזוה"ק שידברו מסיבת מיתתה כמו שדיברו מסיבת מיתת רחל, משמע שלא הי' במיתתה שום סיבה וחידוש אלא כדרך כל הארץ, וא"כ אז שהי' הדורות מאריכין ימים מוכרח לומר שבעת ההוא היתה גדולה, וכן הוא לפי דברי הרמב"ן לקמן ל"ה פסוק כ"ב שבעת מעשה בלהה היתה לאה זקנה ובהכרח שבעת בוא יעקב לחרן היתה עכ"פ גדולה, ואפי' תימא שקטנה היתה מ"מ לא הי' כפתה ומניחה לפני ארי בע"כ שלא בטובתה, שהרי לבן בחיצוניותו הי' מראה א"ע כאיש מוסר ובעל מדות טובות ונקל הי' לה להתחנן אל לבן ולהתנפל לפניו מלהיות בוכית ומתענה עד שנעשה עיני' רכות כלשון התנחומא, ובמדרש שהי' אומרים כך הי' התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ואינו מובן תנאים הללו מה עבידתייהו, כי לא מצינו מעולם שראו זה את זו והדרך רחוקה, ואם בעת הפרידה מבית בתואל, עדיין לא הי' יודעין אם תוליד ומה תוליד, ובתנחומא הלשון מפליא עוד יותר, לאה לא היתה ראוי' להנשא אלא לעשו וכו' והלשון "לא היתה ראוי'" בלתי מובן כלל:
12
י״גונראה דהנה במדרש וירא ה' כי שנואה לאה שעשתה כמעשה השנואים, ופירשו המפרשים שרמתה באחותה, ואינו מובן שסתם בכל מקום הכוונה על עשו כמ"ש ואת עשו שנאתי, והרי לא מצינו בעשו שהי' רמאי רשע הי' ולא רמאי, ועוד מה חידש לנו המדרש ולא אמר כפשוטו משום שרימתה באחותה ע"כ היתה שנואה בעיני יעקב, ובודאי יש בזה כוונה מיוחדת:
13
י״דונראה דהנה כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיעקב ועשו היו כמו עץ החיים ועץ הדטו"ר שיצאו משורש אחד, יעקב עץ החיים ועשו עהדטו"ר עכת"ד, והנה בבריאת עץ הדטו"ר כבר הגדנו שלתועלת גדול נברא שלא ליתן מכשול לפני בני אדם ח"ו, והיינו דשני האילנות נבראו שהאדם יזכה על ידם לשלימותו, והם ענין סור מרע ועשה טוב, כי עץ החיים מהותו דביקות במקור החיים, כענין מצוות ומעש"ט המקשרים את נפש האדם בשורשו, ועץ הדטו"ר מהותו להיות נפרד לעצמו והולך אחר דעתו והי' בו כת המשנכה למשוך את האדם להיות מתאוה לו כמ"ש כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ווהכוונה שהאדם יתאמץ על כח המשכתו ויברח ממנו, והוא ענין סור מרע, ועי"ז יבוא לעומתו בקדושה, כי לפיי מסת שהאדם בורח מן הרע בא לעומתו בקדושה, וזה עצומו הי' מהות יעקב ועשו ועל דעת כך נבראו שיעקב יזכה לשלימותו ע"י עשה טוב, וכך הי' ממלא תעודתו אינש תם יושב אוהלים, ועשו נברא עם תכונות רעות שהי' מושכין אותו לכל רע, והכוונה הי' שיתאמץ בכח על טבעו ויברח מהרע ועי"ז יבוא לעומתו למדריגות גדולות מאד, ובודאי אם הי' ממלא תעודתו הי' זוכה למעלות רמות ונשיאות אולי עוד גבוה מיעקב עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיש מדריגות גבוהות מאד שקשה להשיגם ע"י התעוררות מצוות ומעש"ט, אבל נקל להשיגם ע"י הבריחה מההיפוך עכ"ד, ויצחק הי' חושב שעשו הי' ממלא את תעודתו, וע"כ לא הכיר בו בצורת פרצופו שהוא רשע, שבודאי יצחק אבינו הי' מכיר בחכמת הפרצוף, ומ"מ לא הכיר ברשעת עשו, מפני שהי' יצחק חושב בעשו שהי' רואה בפרצופו תכונות רעות, שכל אלה הוא מתולדה, אבל הוא ברח מהם וזכה לעומתם לקדושה גבוה ונשאה, אך באמת לא כך הי' ועשו הי' נמשך אחר תכונותיו הרעות עד שנעשה רשע גמור אדם בליעל, ורבקה הרגישה זה והשתדלה שגם בחי' סור מרע ימסר ליעקב ויזכה יעקב בשתיהן, וע"כ עד אז הי' יעקב יושב בשלוה ולא הי' לו שום מניעות ורדיפות שיצטרך להתאמץ עליהם ולברוח מהם ומן אז והלאה התחיל לו פרק חדש שהי' לו כל ימיו מניעות ורדיפות רעות רבות וצרות כמ"ש לא שלותי וולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, והוצרך להתאמץ על כל אלה ולברוח מהמשכתם ועל ידם זכה למעלות הגבוהות ההם ונקרא שמו ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, וע"כ מני אז כתיב ביעקב הלשון בריחה, ויברח יעקב שדה ארם, וכן בחזירתו כתיב ויברח הוא וכל אשר לו:
14
ט״וויש לומר שזה עצמו הי' ענין רחל ולאה, דבזוה"ק שרחל היא דוגמת עלמא דאתגליא ולאה דוגמת עלמא דאתכסיא, ולפי מה שהגדנו לעיל שלזכות למעלות הגבוהות ביותר נקל ע"י סור מרע, וע"כ י"ל שלאה שהיא דוגמת עלמא דאתכסיא ובודאי הפירוש שיש בה הארות גדולות מעלמא דאתכסיא זכתה בהן ע"י סור מרע, ורחל הי' לה הארות מעלמא דאתגליא זכתה בהן ע"י עשה טוב, וא"כ הם מותאמים לעומת תעודת יעקב ועשו, עץ החיים ועץ הדטו"ר:
15
ט״זומעתה לפי הכוונה שהי' ביצירת יעקב ועשו, שזה יזכה ע"י עשה טוב וזה ע"י סור מרע, הי' זיווגם מתחילת היצירה נאות להם רחל ליעקב ולאה לעשו, ובודאי כך הי' בהכרזת המלאך בת פלוני לפלוני רחל ליעקב ולאה לעשו, [כי ההכרזה הוא לעולם לפי מה שהוא מוכן לזה, וכן הוא בזוה"ק שאם אדם קלקל מעשיו מונעים ממנו בת זיווגו, מכלל שהכרזת הזיווג לפי מה שהוא מוכן לעשות ולא לפי מעשיו של אח"כ, וכן בדין שהבחירה חפשית, והדברים עתיקים]:
16
י״זומעתה יש לפרש דברי המדרש וירא ה' כי שנואה לאה שעשתה כמעשה השנואים, לא לגנאי ח"ו אלא לשבח, שעשתה כמו שהי' הכוונה בתחילת היצירה שעשו יעשה דהיינו סור מרע, וכמו עשו אם הי' עושה מה שהי' מעותד לעשות הי' זוכה למעלות רמות ונשגבות שא"א להשיגם ע"י עשה טוב כנ"ל, אלא שהוא קלקל מעשיו ועשה להיפוך, אבל לאה עשתה כמעשה עשו שהי' מעותד לעשות ע"כ זכתה להארות עלמא דאתכסיא, ובשביל זה זכתה להיות אם הבנים שמחה וילדה ששה בנים ובת אחת מותאם למדתה, מדת עלמא דאתכסיא כמבואר בזוה"ק, וי"ל דזה עצמו הי' הבריחה שלה מצד הרע, היינו מה שהיתה בוכית ומתענה שלא תעלה בגורלו של עשו, כי בודאי מאחר שכך הי' מתחילת היצירה והמלאך כרז על זיווג זה, הי' בה נמי כח המשכה לעשו, אבל הצדקת זו התאמצה על טבעה ובורחת מהמשכה זו, ולא עוד אלא שבוכית ומתענה עד שנעשה עיני' רכות, זה נחשב בריחה נכונה מצד הרע לזכות לעומת מה שזכתה היא הארות עלמא דאתכסיא:
17
י״חומעתה יובן לשון המדרש שכך הי' התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן הכוונה על הכרזת המלאך ומכונה בשם תנאים, וי"ל הטעם מפני שלעולם דברי המלאך הם על תנאי אם לא יקלקל מעשיו שמחמת קלקול המעשים מונעים ממנו בן זוגו, כנ"ל בשם הזוה"ק, וזה עצמו הם דברי המדרש תנחומא לאה לא היתה ראוי' אלא לעשו, היינו שכך הי' מתחילת היצירה וכנ"ל שכך הי' מדתה מתאמת למה שהי' עשו מעותד:
18
י״טאך מאחר שחכמת נשים בנתה ביתה זו רבקה שגם בחי' סור מרע הוא העץ הדטו"ר לזכות על ידו למעלות גבוהות ונשאות נמסר ליעקב, שוב נעשית גם לאה אחר שזכתה למדתה הארת עלמא דאתכסיא שתהי' גם היא בת זיווגו של יעקב, רחל למדתו מתחילת היצירה עשה טוב ועץ החיים, ולאה למדתו שהשיג מחדש ע"י רבקה סור מרע עץ הדטו"ר, ולפי"ז יובן מה שרחל היתה עיקרה של בית והקדימו רחל ללאה מפני שרחל הוא זיווגו שלו לבחי' עצמית שלו ולאה היא לבחינתו הנקנית, הא למה זה דומה למי שיש לפניו שתי תפילות אחת תפילת חובה שעתי' ואחת תפילת תשלומין שמקדים תפילת תובה שעתי' לתפילת תשלומין:
19
כ׳ולפי האמור יובן ענין הבכיות של לאה והתעניות שלא הספיק שתאמר ללבן אי אפשי בעשו, שהרי היתה צריכה לסלק את שורש היצירה והכרזת המלאך שינתק חבל הקשר שהי' לנשמתה עם נשמת עשו מתחילת היצירה וכמבואר בזוה"ק ובכתבי האר"י ז"ל שלעולם הנשמות יורדים לזה העולם דו פרצופין זכר ונקבה אלא שמתפרדים, ואח"כ זוכים ומזדווגים, וא"כ נשמת לאה יצאה לאור עולם דבוקה עם נשמת עשו וע"י בכייתה ותעניותי' נתפרדה ממנו ולא עוד אלא שזכתה עי"ז למעלתה מעלת עלמא דאתכסיא וחזרה להיות זיווגו של יעקב, ולאה השכילה זאת, והאמהות נביאות היו אולי בנבואה נתגלה לה כל הענין, ומובן שבאמירתה לבד אי אפשי בעשו לא היתה נתפרדת ממנו, אלא פנתה לתפלות ובכיות ותעניתים:
20
כ״אובמה שהגדנו מענין רחל ולאה יתבאר מה שקשה לי מעולם דברי המקובלים שדיני לאה קשים מדיני רחל, ושני יו"ט של ר"ה יום ראשון לאה הוא דיני קשיא יום השני רחל דיני רפיא, הלוא הוא עלמא דאתכסיא שהוא רחמים גמורים אלא שמנה דינין מתערין, ולפי דרכינו י"ל דאדרבה משום שהם הארות גבוהות מאד א"א לזכות להם אלא ע"י בריחה מההיפוך, והתאמצת נגד כל הסתרות וצמצומים, וכמו לאה שזכתה למה שזכתה ע"י הברכות והתפילות והתעניות:
21