שם משמואל, ויגש ג׳Shem MiShmuel, Vayigash 3
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳במדרש כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו' לבאר עמוקה מלאה צונן וכו' התחילו הכל דולין הימנה ושותין כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו, ע"כ, והנה לפי"ז הפי' בלב איש זה יוסף ואיש תבונות ידלנה זה יהודה, אך בזוה"ק (ר"א:) מים עמוקים עצה בלב איש דא יהודה וכו' ואיש תבונות ידלנה זה יוסף, ונראה לפרש דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ושניהם צודקים, דהנה במדרש לעיל מיני' כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף, ויש לדקדק שמשמע שבשביל שהי' מלכים הי' ההגשה, והלא אף בלתי היותם מלכים נמי, ובמדרש הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר חורש זה יהודה [ובילקוט מסיים בה שנאמר ארכיב אפרים יחרוש יהודה], בקוצר זה יוסף והנה אנחנו מאלמים אלומים, ויש להבין הענין מהו שזה נקרא חורש וזה קוצר, וכ"ק אבי אדומו"ר זצל"ה הגיד עפ"י מאמר הש"ס מ"ק מה דרכו של חורש לרפויי ארעא שלעומתו בנפש האדם לרפות ולרכך את קשיות לבו והוא כענין שאמר הכתוב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וכמו שריפוי הארץ הוא צורך שתוכל לקבל לתוכה את גרעוני הזריעה, כן בנפש ריפוי וריכוך קשיות הלב הוא צורך לקבלת הארה אלקית והוא לב נשבר ונכנע וזהו מדתו של יהודה ושל דהמע"ה ודפח"ח, ובדרך זו יש לפרש גם ענין קוצר עפ"י מה שביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אגלי טל דענין מלאכת קוצר הוא במה שמפרידו מחומר הארץ דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ולעומתו יש לומר בנפש דשכל האדם המוטבע ומחובר לחומר האדם נחשב חומר לעומת שכל הנבדל ומופשט מחומר, וא"כ זה שמבדיל ומפריד שכלו מחומרו עד ששב שכל הנבדל [וענין שכל הנבדל מבואר הרבה בדברי מהר"ל ז"ל] זה נקרא קוצר, וזה מדתו של יוסף:
2
ג׳וממוצא הדברים שיוסף ויהודה הם מוח ולב, היינו שיוסף השפיע בישראל ענין שכל הנבדל שיהי' ביכולת כל איש ישראל לדקדק את שכלו ולזככו עד שישוב שכל הנבדל, ויהודה השפיע בישראל ענין הכנעת הלב והסרת לב האבן ממנו עד שישוב לב בשר:
3
ד׳והנה מוח ולב הם שני מלכים שבאדם, המוח הוא מלך אשר על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אברי האדם, והלב הוא מלך שממנו תוצאות ומקור החיים, ובאשר המוח הוא שכלי ע"כ איננו כ"כ בעל שינוי, וע"כ מצינו ביוסף שהוא במדריגת המוח הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנשבה לבין הגוים, הוא יוסף שנעשה מלך ועומד בצדקו, וכל השינוים לא פעלו עליו להשנות ממהותו ונקרא איתן שהוא חוזק כדכתיב ותשב באיתן קשתו, אבל הלב הוא מתפעל ומקבל שינוי, ובמדרש קהלת סוף פרשה א' מינה והולך שינויי הלב עד ששים לפי גירסא דווקני שם עיי"ש, והיינו שידוע שמספר ששים בדברי חכמז"ל הוא מספר הריבוי, כי ששה הוא ששה קצוות ועשרה הוא מספר הכלל כמו שכתב מהר"ל ז"ל בכמה מקומות, אבל קלקלתו זו תקנתו שהוא מתפעל ונכנע ועושה תשובה ואינו עומד בדבר רע, וזהו מדתו של יהודה שכתוב בו וירד יהודה מאת אחיו שפירשו ז"ל שירד ממעלתו שנלקח יוסף שהוא צדיק יסוד עולם המשפיע עליו, וזה תקנתו שנכנע יהודה במעשה תמר, והנה המוח והלב צריכין זה לזה המוח צריך ללב לקבל ממנו טבע הכנעה במקום שצריך להיות נכנע להש"י או למי שגדול ממנו ולהתפעל ולעשות תשובה אם אירע קלקול על ידו ולהיות מודה על האמת, והלב צריך למוח לקבל ממנו טבע החיזוק שלא ירך לבבו ולא יתפעל ויתבייש מפני המלעיגים עליו, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזנו ממקומו, וזה מדת ישראל שמדתם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ומ"מ אמרו ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות ובמדרש בשלח פ' כ"א יונתי בחגוי סלע הי' לו לומר יונה בחגוי סלע וכו' אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי אבל אצל האומות העולם הם קשים כחיות וכו' למה שאומות העולם אומרים להם מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים מן המילה הזה שאתם מולים והם מבקשים לבטל להם את המצית והם נעשים כנגדם קשים כחיות וזה מדת דוד המלך ע"ה שנאמר בו עדנו העצני ופירש"י ז"ל בשעה שהי' יושב ועוסק בתורה הי' מעדן עצמו כתולעת ובשעה שהוא יוצא למלחמה הי' קשה כעץ וארז, וכ"ז בא מצד מדת יהודה ויוסף שהשפיעו ממדתם בכל ישראל:
4
ה׳והנה יש להבין מדוע בסוף פ' מקץ קיבל יהודה על עצמו את הדין באמרו האלקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, וכאשר התחסד עמהם יוסף באמרו ואתם עלו לשלום אל אביכם, חזר להתווכח עם יוסף, וכתבו המפרשים הטעם שמתחילה חשב שזה בא להם מחמת חטא מכירת יוסף ואף שבנימין לא הי' עמם במכירתו מ"מ העולם נידון אחרי רובו והוא נתפס בחובם, אבל כשאמר יוסף ואתם עלו לשלום אל אביכם ותפס את בנימין לבדו שלא הי' עמם במכירתו הרי נראה בעליל שלא מטעם חטא מכירת יוסף הוא, ונכון הוא, ויש לי להוסיף בה דברים שחשב אחר שנתפס בנימין לבדו ומוכרח שאיננו בחטא מכירת יוסף א"כ בודאי שזה בא לקיים גזירת ועבדום וענו אותם, וחשבו שאחד יכול לפרוע השטר חוב בשביל כולם, ובמדרש חזית ופסיקתא פ' החודש כך אמרת לנו להשתעבד בע' אומות והשיב להם הקב"ה אחד מכם גולה לגליא ואחד לאספמיא מעלה אני עליכם כאלו כולכם נשתעבדתם שמה, אך נראה דמדה זו נוהגת רק אחר שעברו ישראל את הירדן ונעשים ערבים זה לזה הוו כולם כאיש אחד וכל אחד ואחד הוא כאבר מאדם שלם וכמו שאם יכאב לאדם אבר אחד מגיע הכאב לכלל האדם כן הוא אדם פרטי מישראל לעומת הכלל כולו, אבל קודם שעברו ישראל את הירדן אין לנו שיהא נוהג מדה זו, אך נראה דצדיק יסוד עולם באשר הוא כולל כל הפרטים יש בכחו לפרוע השטר חוב בשביל כולם, ובנימן נקרא צדיק דלתתא כבזוה"ק ע"כ נתפס בשביל כולם, כך עלה על דעת יהודה:
5
ו׳ולפי"ז יובן מה דהתעורר יהודה לבקש מיוסף שיקבל אותו תמורת בנימן לעבד עולם, כי באשר יהודה הוא מלך א"כ הרי הוא ככל הכלל כולו כמ"ש הרמב"ם שלבו לב העם ולו נאה ולא יאה לסבול העבדות ועוני בשביל כל הכלל, וכמ"ש במשיח צדקנו והוא מדוכא מעונותינו מחולל מפשעינו ובחבורתו נרפא לנו, ובפסיקתא שאמר משיח להקב"ה ימות הוא ועשרה כיוצא בו ואל יהי' ניזוק צפורן אחד מישראל, והנה הוא מדת הכנעה וביטול בשביל הכלל, וזה בחי' לב כנ"ל שזהו מדתו של יהודה, וממנו ירש דוד המלך מדה זו באמרו תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן, מה עשו, ומלך המשיח כנ"ל:
6
ז׳ובזה יש לפרש דברי המדרש ליש אובד מבלי טרף זה יהודה שמסר עצמו על בנימי', אמר שמא ימחול לי הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך, ואינו מובן הלשון שהטעיתי את אבא מה הטעה הי' שם, אך בילקוט הגירסא שאמרתי לאבא טרף טורף יוסף, וכן הוא במדרש מפורש לקמן שיהודה אמר ליעקב טרף טורף יוסף כי יוסף אמר ליהודה מפני מה לא עשית כן את אחיך כשמכרת אותו לישמעאלים בעשרים כסף וציערת את אביך הזקן ואמרת לו טרף טורף יוסף, וגירסת הילקוט אתי שפיר טפי, אך לפי גירסא זו יש להבין מה הוא הלשון שמא ימחול לי הקב"ה והמת"כ עמד בזה ולפי דרכנו יתפרש בטוב, דהנה יהודה חשב שלו נאה ולא יאה למסור עצמו לעבד עולם בעד כלל ישראל ולפרוע את השט"ח של ועבדום וענו אותם בעד כולם, באשר הוא מלך ולבו לב העם, ובודאי שאם יהי' הוא הפורע את השט"ח יבוא הענין בטוב ביתר שאת כי מלך קודם לכ"ג, שהוא צדיק הדור ובאשר מעלתו גדולה כן יצמיח יותר גדולה לישראל משעבודו ועניו כמו במשיח כנ"ל, אך הלוא כתיב וירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו מגדולתו, שאמרו אלו אמרת להשיבו היינו מושיבים אותו, ואף שדנו אותו לרודף, מ"מ התחרטו שהי' להם למסור נפשם אפי' שיאבדו ח"ו עוה"ז ועוה"ב, הכל בשביל צער אביהם ומצות כיבוד אב, ואף שכולם הסכימו במכירתו ומה קושיא הי' להם על יהודה, אך הוא הדבר שבאשר הוא מלך ישראל הי' צריך שימצא בו ביותר מדה זו של מסירת הנפש עבור כל אחד מישראל מה גם עבור אותו צדיק אביהם שהוא מרכבה ודוגמא לעולם העליון וצערו בודאי הי' נוגע למעלה ק"ו מאדם אחר פרטי שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ומובן עד היכן הי' מגיע צער של אותו צדיק, וע"כ באשר לא השכיל יהודה על מסירת הנפש חשבו שאבד מעלת המלוכה, ומעתה יובן דברי המדרש שמא ימחול לי הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו טרף טורף יוסף שבמסירת נפשו זה על בנימין ימחול לו הקב"ה על אותו עון ושוב בשביל שיש בו מדת מסירת הנפש ישוב למעלתו ולמלכותו, ויתקיים בו ועבדום וענו אותם ביותר טוב כנ"ל:
7
ח׳והנה מדה זו אף כי הוא מדתו של יהודה מעולם עוד לא יצאה לפועל עד הנה שבא מעשה לידו, ע"כ בהתקרבות יהודה ויוסף בדבר בנימין ונתאחדו יחד קיבל זה מדתו של זה וזה מדתו של זה והשפיע ממדת שניהם יחד לכל ישראל וע"כ שוב נמצא זה בטבע ישראל כנ"ל במדרש יונתי תמתי, וזה הרמז על לעתיד שנאמר ועשיתם לעץ אחד שיהי' בכל איש ישראל טבע זו בשלימות כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר שזהו מדת יהודה וגם כתיב נתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה היינו שישובו כולם שכלי עד שגם הלב יהי' במדריגת המוח, וא"כ יהי' שני המלכים הם המוח והלב לאחדים וזהו תכלית הנרצה:
8
ט׳ומעתה יובנו דברי המדרש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו שכל צורך התאחדותם הוא בשביל היותם מלכים זה מוח וזה לב כנ"ל, וגם דברי המדרש ונגש חורש בקוצר שהתאחדותם הי' פועל דמיוני על לעתיד שיהי' בכל איש ישראל שני המלכים לאחדים, שזה מכונה בשם חורש הוא מעלת הלב הוא לב בשר, וזה מעלת המוח שיהי' שכל נבדל שלעתיד יהי' זה בשלימות בלב כל איש ואיש מישראל, ולעומת זה יהי' שמים וארץ על מכונם שהם בדוגמת מוח ולב כמ"ש והשמים יענו את הארץ וגו':
9
י׳ולפי האמור יובנו דברי המדרש והזוה"ק ששניהם לדבר אחד נתכוונו אלא שהמדרש מיירי מן מעלת יוסף שהוא שכל הנבדל שקיבל יהודה מיוסף שהוציאו לפועל, ובמדרש החכמה תעוז לחכם, כנגד מי אמרו שלמה המקרא הזה לא אמרו אלא כנגד יוסף הצדיק, והזוה"ק מדבר מן מעלת יהודה הוא לב בשר שדלה והוציא יוסף לפועל מן יהודה:
10
י״אויש לומר שבדוגמא זו התאחדות מוח ולב יש גם בכל שבת בצד מה, וזהו ענין זכור ושמור כי שמור הוא בלב וזכור הוא במוח וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, היינו ששני האורות שבו כאחד, וכן אנו אומרים בחרוזי קבלת שבת לקראת שבת לכו ונלכה כי הוא מקור הברכה מראש מקדם נסוכה, זהו מעלת והשכל והמוח שבראש שהשפעתו ממקור הברכה, וחרוז השני מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה וכו' הוא מעלת הלב שהיא בעלת שינוי וההיפוך כנ"ל:
11
י״בבמדרש אמר רבי סימון בנימוסיות שלנו כתוב ואם אין לו ונמכר בגניבתו, וזה יש לו לשלם, ויש להבין מה טענה הוא זו וכי זקוק מושל מצרים לדון עפ"י נימוסיות שלהם, ונראה דהנה במדרש כי כמוך כפרעה ואם שולף אני את חרבי ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים, והנה הכתוב אומר אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו וגו', ובודאי יהודה לא התפאר בגבורתו ובזרוע בשר אלא תלה הגבורה בבעלי', כי יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה והש"י אתו, והנה לפי דברי יוסף שעוד התחסד עמם ואמר להם ואתם עלו לשלום של אביכם והתפיסה בבנימין כדין וכשורה עשה, שוב לא הי' מקום עוד ליהודה לומר שבכח יגבר איש שהי' נראה ח"ו כאלו בוטח בגבורתו ולא על הש"י כי לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא, ע"כ הקדים לומר בנימוסיות שלנו כתוב וכו' ונימוסיות שלנו הם הדינין שנצטוו ב"נ על הדינין, וא"כ שוב ה' יהי' בעזרתו כמאמר הכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי:
12
י״גבמדרש ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך אמר רבי אלעזר בן פדת יוסף ראה ברוח הקודש ששני מקדשות עתידין לבנות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב וכו', ואיתא במפרשים שבהמ"ק נקרא צואר כמ"ש כמגדל דוד צוארך, וצוארך כמגדל השן, והטעם שנקרא בהמ"ק צואר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי כמו צואר הוא ממוצע בין הראש והגוף כן בהמ"ק ממוצע בין העולם העליון להתחתון עכ"ד, ויש להוסיף ביאור עפימ"ש בלקוטי התורה מהאר"י פ' וישב כי יש ג' ענינים בצואר והם נרמזים בשר המשקים ושר האופים ושר הטבחים, הקנה, והוושט, והוורידין, והנה כמו בגשמיות כן ברוחניות הקנה מוציא קול בתורה ובתפלה, והוושט הוא המאכל כשהוא בקדושה לברר את חלקי הקדושה שהוא במאכל, והוורידין הם המוליכין את בירור הדם מהלב להמוח, כן ברוחניות את רעותא דליבא שעולה מהלב להמוח:
13
י״דובדוגמא זו הוא בהמ"ק התפילה כי כל התפילות אפי' מסוף העולם עולין דרך בית קה"ק כאמרם ז"ל יכוין את לבו נגד בית קה"ק, ושיר שעל הקרבן כי עיקר שירה בפה, ושניהם הם מתיחסים לקנה, הקרבנות שנקראים אכילת מזבח מתיחסין לוושט, הווידוי ושבירת הלב שעל הקרבן ורעותא דליבא הם מתיחסין לוורידין וכל שלשה אלו מחברין את העולם עליון והתחתון דוגמת מוח ולב:
14
ט״וולפי מה שאמרנו בדרושים הקודמים שיוסף ויהודה הם דוגמת מוח ולב והתאחדם הוא פועל דמיוני על העתיד שיהי' שמים וארץ על מכונם יובן מה שרמז לו בכאן כאומר אף שנעשה פועל דמיוני על העתיד, אבל עוד טרם יגיע לגמר התיקון יחרבו המקדשות ויהי' פירוד בין הדבקים עד ישקוף וירא ה' וירחם על עמו ויזרוק עליהם מים טהורים ויטהרו הלבבות והשכל, ולזה רמז בבכי' שהדמעות יורדין מן המוח ונקראים מים טהורים כידוע:
15
ט״זויש לומר דזה עצמו הוא ענין תפלות וסעודות שבת, דכמו בהמ"ק הוא ממוצע בעולם בין העליון והתחתון כן הוא שבת בזמן, היינו בין זמה"ז ובין זמן עוה"ב ששבת הוא מעין עוה"ב והוא בזמה"ז, וע"כ תפלות שבת יש בכל תפלה ז' ברכות, דוגמת הקנה המיציא קול מהריאה שיש בו חמשה אונות ושתי אומות, ושלש סעודות נגד שלשה חלקי הוושט, תורבץ, וושט, טפח בוושט סמוך לכרס הפנימי באופן שעולם הוא הבהמ"ק, שנה הוא שבת, נפש הוא הצואר כולם הם בדוגמא אחת:
16
י״זבמדרש וירא את העגלות וגו' ר' לוי בשם, יוחנן בר שאול אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה הערופה הייתי עוסק הה"ד וירא את העגלות ותחי רוח, ויש להבין שנראה שהזכרת פ' עגלה הערופה הוא באין ברירה כשיראו שלא יאמין, ולמה לא יזכירו לו תיכף סימן זה שבפרשת עגלה הערופה הי' עוסק, ונראה עפ"י מאמר הרבי מלובלין זצללה"ה, משנכנס אב ממעטין בשמחה, היינו ממעטין את כחות החיצונים השולטין אז בשמחה עכת"ד, כי השמחה ממעט את כחות החיצונים ששורשם רק עצבות ויללה, וע"כ הש"י סיבב סיבות שתחילת ירידת יעקב למצרים יהי' מתוך שמחה וחדוה ותחילת ירידתו נחשב משעה שקיבל עליו לירד למצרים, וכתיב רב עוד יוסף בני חי ובתרגום סגי לי חדוה, מה גם תחילת ביאתו בפועל שמה שהי' בכבוד גדול מאד ובמדרש תנחומא שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה ברי' בעולם ואלו הן יתרו ויעקב, ומבואר ביותר בספר הישר, ועל גביהם שמחה הגדולה שאון כמוה מראיית פני יוסף, וזה הי' לעזר מעט, ומיעוט תוקף וכח הגלות:
17
י״חובזה יובן הטעם שלא רצה יוסף להזכיר לו פרשת עגלה הערופה שבזה הי' חולשת דעת יעקב, כי בזוה"ק (ר"י:) ת"ח יוסף כד אתפרש מאבוי בלא לוי' ובלא אכילה אשתדר והוה מה דהוה וכד אמר יעקב טרוף טורף יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה, דאנא גרימנא לי' ותו דהוינא ידע דאחוי סניין לי' ושדרנא לי', ובטעמי המצות להאר"י פ' שופטים שעגלה הערופה שהוא באה על דם שלא נודע מי הכהו, הם הטיפות שנשפכו לארץ עי"ש, וידע יוסף שיעקב יבין מהזכרה זאת את העשרה טיפין של ויפוזו זרועי ידיו, ויאשים את עצמו כי הוא גרם לי' ויגרום לו רוח עצב, ע"כ לא רצה שיזכירו לו ענין זה רק באין ברירה:
18
י״טונראה עוד לומר שאף שלא האמין להם והי' מוכרחים להזכיר לו, מ"מ כוונת יוסף עשתה והצליחה שהרי כתיב ויפג לבו כי לא האמין להם, כמ"ש הרמב"ן שפסקה תנועת הלב והי' כמת מחמת שמחה הפתאומית, אבל כשהזכירו לו ענין זה נכנס בו רוח עצב מעט וזה הי' לו לרפואה, ועיין ספורנו, והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי כל פסולות בעודו נצרך להיות שומר לפרי אין עליו שם פסולת, וע"כ מקבל טומאת אוכלין, א"כ ה"נ שרוח עצבות הי' נצרך לו לרפואתו ולהחיות את רוחו א"כ גם רוח עצב זה נחשב למחי' ומשיב נפש ושוב אין עליו שם כח מכחות החיצונים ודו"ק:
19
כ׳ויש לומר דכן בכל מוצאי שבת שנכנסין בימי החול הוא מעין גלות ולהחליש כח הגלות צריכין שמחה כנ"ל, וזה טעם זמירות מוצאי שבת:
20
כ״אוירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד, וברש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע, ובספר גור ארי' למהר"ל נתן טעם לשבח למה אז דוקא קרא את שמע ושפתים ישק, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבאשר יוסף הוא שטנו של עשו ועשו הוא מתנגד לאחדות ה', וע"כ כאשר ראה יעקב שטנו של עשו קרא את שמע שהוא אחדות ה' עכ"ד, ויש לי להוסיף בה דברים דהנה בש"ס פסחים ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו שמו אחד אמר רב נחמן בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב העוה"ז נכתב בהוי' ונקרא באד' אבל לעוה"ב כולו אחד נכתב בהוי' ונקרא בהוי' סבר רבא למדרשה בפירקא אמר לי' האי סבא לעלם כתיב פירש"י זה שמי לעלם חסר וא"ו לשון העלמה, ביאור הדברים כי בפסיקתא לפרשת זכור אמ"ר אבא בר כהנא כל זמן שזרעו של עמלק קיים כביכול כאלו הפנים מכוסות נעקר זרעו מן העולם נתגלו הפנים שהי' כאלו מכוסות ולא יכנף עוד את מוריך והי' עיניך רואות את מוריך ע"כ, וע"כ בעוה"ז נכתב בהוי' ונקרא באד' היינו שאינו מתגלה שם הוי' שמורה על יחוד הש"י הי' הוה ויהי' וכל הנמצאות אינן נמצאות אלא מאמיתת המצאו, אלא שם אד' לבד שמורה שהוא אדון להעולם ומושל בו כרצונו אבל ענין שם הוי' איננו עדיין בהתגלות ואינו נראה לעין כל רק ידוע בקבלה וזהו העלימהו באשר בעוה"ז כביכול כאלו הפנים מכוסות, אבל כשנעקר זרעו של עמלק מן העולם נתגלו הפנים ואז יהי' ה' אחד ושמו אחד, וע"כ כאשר ראה יעקב את יוסף שהוא שטנו של עשו הבריק לנגד עיניו מה שיעשה לעתיד ושעל ידו יהי' ה' אחד ושמו אחד והתפרץ מלבו קריאת שמע שהוא יחוד ה':
21