שם משמואל, ויגש ד׳Shem MiShmuel, Vayigash 4

א׳שנת תרע"ד.

ב׳ויגש אליו יהודה, והקשו המפורשים למה בראשונה אמר הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, וכאשר יוסף התחסד ואמר רק אשר נמצא הגביע בידו יהי' עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, התעורר להגשה למלחמה ולתפלה ולפיוס, וכבר אמרנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה כל אריכת דברים היו שיתפיים יוסף ליקח אותו לעבד תחת בנימין כמ"ש הרמב"ן, וא"כ בפשיטות ניחא דתחילה שסבור שכולם יהי' לו לעבדים הי' די שיפקיע את עצמו ולא שיהי' תחת בנימין, אלא עתה שנתרצה יוסף שכולם יהי' נקיים, שוב מצא מקום לבקש שיקבל אותו תמורת בנימין, אך עוד לאלק מילין עפי"מ שפרשנו שהא שאמרו אבל אשמים אנחנו לא אמרו תיכף כשאסף את כולם למשמר אלא אחר שישבו במאסר שלשה ימים והיקל עליהם שרק אחד יאסר אז אמרו אבל אשמים אנחנו אף שבתחילה הי' בצרה עוד יותר שהי' כולם בסכנה, ואמרנו כי באמת אינו מובן איך אדם בר דעת עובר עבירה, ואינו משים אל לבו שהש"י עומד עליו ורואה את מעשיו, ועוד הלה' תגמלו זאת וגם מעלת נפשו איך הוא בעצמו משפילה עד שאול תחתי', וגם על כל תנועה ותנועה יהי' צריך ליתן דין וחשבון ועל מעט הנאה ישלם כפלי כפלים יסורי גיהנם ר"ל או אפי' בעוה"ז, וכל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעיו, אך התירוץ הוא שיצה"ר מטמטם את לבו ומשכח ממנו כל החשבונות, אך התינח בשעת עבירה אבל אח"כ שהיצה"ר מניחו ורשעים מלאים חרטות, אך איננו קורע את בשרו מעליו ומתמרמר עד מאד, אך גם בזה אל תתמה אל החפץ, כי בכל עבירה נברא מלאך מקטרג ומשחית וכמו למעלה כן למטה מטמטם את לבו ותרדמת מרמיטה מפיל על האדם, ומחליק הדבר בעיניו ומבקש לו התנצלות להקטין עד מאד את החטא, וזהו המונע מתשובה כי עיקר התשובה הוא אחר הכרת החטא, מה גם השבטים כי מידן דיינוהו למיתה, וגם זה לא מהם היתה אלא מאת ה' היתה זאת כבמדרש וישב למה תתענו השם מדרכך כשרצית נתת בלבם לשנוא כשרצית נתת בלתם לאהוב, ומ"מ נברא מזה מלאך משחית, ומובן כי נקל הי' לו להחליק הדבר בעיניהם שדין אמת דנוהו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואף שחזרו ואהבהו מ"מ עדיין חשבו שדין אמת דנוהו, ואין להם על מה להתחרט, רק אחר שנתמרקו שלשה ימים בבית האסורים אף שלא נתמרק החטא לגמרי מ"מ התחרטו עכ"פ על האכזריות שלהם כמ"ש הרמב"ן, אף שבגוף הדבר עדיין צדקו בעיניהם, ויש להסביר זה איך אפשר שבגוף המכירה לא נתחרטו וחשבו שדין אמת דנוהו, ומ"מ התחרטו על שהתאכזרו נגדו בהתחננו אליהם, כי אין על הדיין להטות את הדין בשביל רחמנות כמ"ש הרמב"ן שבהרחמנות על הרשעים יאבד כל דין והוא אכזריות על הצדיקים, ונראה לפרש כי על לה"ר בודאי אי אפשר שדנוהו למיתה כי אין בעל לה"ר חייב מיתה, אך יש לומר שדנוהו למורד במלכות שהרי יהודה הי' מלך וחשבו שכל החלומות הוא הרהורי לבו שמורד במלכות, והנה הדין במורד במלך שאם רצה המלך למחול מוחל כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים, ע"כ התחרטו על האכזריות שלא מחלוהו, ובזה יש לפרש דברי רש"י בפסוק וירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך, ואינו מובן נימרו אינהו לנפשייהו הלוא הם היו רוצים להרגו, ועוד לשיטתם שדין אמת דנוהו איך בשביל צרת אביהם התחרטו, ועוד בעיקר הדבר איך החליפו דין מיתה על דין מכירה לעבד:

ג׳אבל לפי האמור הכל ניחא מאחר שיהודה הי' המלך ואם הי' מוחל הי' מחול, אבל הם בעצמם לא הי' יכולין למוחלו, אבל יהודה שהדבר הי' בידו הי' לו למחול משום צרת אביהם, וע"כ הוא החליף את דין מיתה למכירה שבידו שבו הי" הדבר תלוי, היוצא לנו מדברנו שעדיין לא החחרטו על עיקר המכירה בחשבם שדין אמת דנוהו אלא התחרטו על האכזריות שהי' להם לבקש מיהודה שימחול, וכל זה אחר המירוק של שלשה ימי המאסר שהוחלש כח מלאך המשחית המטמטם את הלב ומחשיך את העינים, ובכל מה שנמרקו ביותר נודע להם החטא ביותר, וא"כ אז שעדיין חשבו שצדקו במכירתו לא מצאו מקום לתלות מה שאורע שוב עם בנימין אלא שהגיע העת נפרוע החוב של ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, באשר עתה כל י"ב שבטים בשעבוד, וחשבו שאם יוסף חי בודאי עובד עבודת עבד באחד המקומות, ויהי' איך שיהי' מ"מ כל בני יעקב אחד מהם לא נעדר הם בשעבוד ואולי גם יעקב בעצמו יבוא אליהם לפדותם ויהי' גם הוא בשעבוד, ואף אם לא מ"מ השבטים בעצמם כל בית ישראל המה, וקבלו עליהם דין שמים לפרוע השטר, אך כאשר שמע ואתם עלו לשלום אל אביכם ואין כולם בשעבוד א"כ לאו היינו גזירת הגלות אלא עונש אחר ומחמת שהי' מדוכאים ביותר נתישבו שבודאי לא טוב עשו במכירת יוסף כי לפי מסת שנוסף להם מירוק הכירו יותר אשמתם, ומה שעד כה לא מצאו בעצמם עול שבו עתה לחשוב שלא צדקו במכירתו ודמו הנה נדרש, ומה שנתפס בנימין והם נקיים כי כך הוא המדה כבש"ס ב"ק בפסוק כי תצא אש ומצאה קוצים אין הפרענות באה לעולם אלא בשביל הרשעים ואינו מתחלת אלא מן הצדיקים, והטעם יש לומר עפ"י מה שכתב הזוה"ק (קפ.) בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק, בזמנא דקב"ה אשגח בעלמא ולא הוי עלמא כדקא יאות ואזדמן דינא לשריא על עלמא כדין קב"ה נטל זכאה דאישתכח בינייהו בגין דישרי דינא על כלהו אחרנין ולא ישתכח מאן דיגין עלייהו דהא כל זמנא דזכאה שארי בעלמא דינא לא יכיל לשלטא על עלמא, וע"כ התחיל העונש בבנימין שהוא צדיק ואין לו נגיעה במכירת יוסף ובודאי יגיע גם להם עונש באחרונה ועוד שהרי בלתי אפשר לעולם שיתקיים אלא על צדיק שהוא יסוד עולם, ומראש חשבו את יוסף לצדיק יס"ע אלא שחשבו שנפגם ונתקלקל, ולולא שיש אחר ממלא מקומו הי' העולם מתמוטט, וחשבו את בנימין לממלא את מקומו, כמו שבאמת כן הי' כמ"ש בזוה"ק, ועתה כאשר נלקח את בנימין חשבו שהכל לעונש שלהם שהרי נשארו בלתי יסוד, ובודאי ח"ו יהי' מתמוטטין והולכין, ע"כ התישב יהודה שאין חכמה ואין עצה אלא לתקן חטא מכירת יוסף, והנה יהודה הי' מלך שלהם ולבו לב כל העם ובזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאין, ע"כ תלה כל החטא של המכירה על עצמו, ועליו לתקן, ועוד שבאמת עיקר החטא תלוי בו שבידו הי' למחול לו לגמרי כנ"ל, ונפל על עצה לקבל על עצמו להיות עבד עולם עונש מדה במדה על מה שלעבד נמכר יוסף, ובזה יהי' תיקון על החטא על כל השבטים, ושוב לא יהי' מתמוטטין, וזהו דרך קדושי עליון לקבל על עצמם עונשין בשביל כל הדור, משרע"ה אמר מחני נא מספרך למען יהי' כפרה על כל ישראל ועיין ספורנו שם, ודוד המלך ע"ה אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו, ובאמת זה הי' עצה נכונה וטובה שבאמת בהקבלה לבד להיות עבד, נתמרק החטא:

ד׳ולפי האמור יובן מה הי' לו ליוסף לצער עוד את אחיו בלקיחתו את בנימין שהרי ידע שהזקן יושב ומצפה לראות את בנימין בחזירתו ורגע לשנה יחשב, ובכל רגע ורגע שנתעכב הרי הוא נוטל את חיי אביו, ובשלמא עד כה חשב יוסף שאם הקב"ה אינו מגלה לו אני אגלה לו, ואף שאין השכינה שורה מתוך עצבות מ"מ הרי יצחק הי' קיים ולמה לא גלה לו יצחק, בודאי הוא רואה שאפשר לחול עליו רוה"ק על יעקב אלא שאין רצונו של הקב"ה לגלות לו וע"כ אף הוא אינו מגלה, וא"כ אין ליוסף ג"כ לגלות, אך עתה כששמע מהם שיצחק איננו כבמדרש שהוא שאל להם אביכם הזקן זה יצחק והשיבו לו עבדך אבינו זה יעקב חי ומכלל שיצחק מת, וא"כ למה הוא אינו מגלה לו, ומה שהקב"ה אינו מגלה לו אין ראי' שהרי אין השכינה שורה מתוך עצבות, ומה גם עתה שנוסף לו ענין פחד ומגור על שמעון ובנימין בודאי א"א שתשרה עליו רוה"ק ושוב חל על יוסף חיוב כיבוד אב לגלות לו, ובכל רגע ורגע שמעכב הוא מתחייב בנפשו:

ה׳אך לפי האמור יש ליתן טעם, כי במדרש שהתודעות יוסף לאחיו הוא רמז על עתיד, וע"כ הי' צריך שיהי' בשלימות האפשר שיהי' לאחדים בלב אחד, אך בעוד לא נתמרק החטא, הי' החטא עצמו עושה פירוד בין הדבקים, וא"כ אם עתה בעוד לא נתמרק החטא ועדיין אינם מתחרטים באמת במכירתו, אף כשיתוודע להם אי אפשר שיהי' כאיש אחד וזה יהי' גורם קילקול על לעתיד, ע"כ בהכרח המתין עד שיתחרטו באמת במכירתו וקיבל יהודה על עצמו דין שמים מדה במדה להיות עבד עולם ונתמרק החטא אז בא העת לעשות הרמז על לעתיד:

ו׳ואפשר עוד דהא דכתיב ולא יכול יוסף להתאפק משמע דאם הי' יכול הי' עוד מתאפק, ולמה, וכבר דברנו בזה, ויש לומר עוד דהנה איתא בזוה"ק דעשרה הרוגי מלכות הי' גלגול השבטים ונידונו במיתה על חטא מכירת יוסף, ולכאורה הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה ומיתה ממרקת ולמה הי' עליהם עוד דין אחרי יותר מאלף וחמש מאות שנה, אך יש לומר לפי דרכנו כי עיקר התשובה אפשר לעשות רק אחר המירוק וא"כ לפי ערך המירוק הוא התשובה ואם המירוק הוא יותר לעומתו התשובה נמי היא בעומק הלב ביותר, וא"כ אחר שהי' כולם אבודים בעיני עצמם כבמדרש ליש אובד בלי טרף אז הי' עיקר המירוק עד דכדוכה של נפש, ואז התחיל התשובה עד דכדוכה של נפש, ואם הי' מתמהמה עוד זמן מה והי' רואים שכל תחנוני יהודה לא פעל מאומה היו מעתה אבודים בלי שום תקוה והי' המירוק עד התכלית, ולעומת זה הי' התשובה עד התכלית ולא הי' נשאר עליהם שום שמץ ולא הי' צריכין להתגלגל בעשרה הרוגי מלכות, אבל יהודה הי' דוחק את השעה ולא הי' יכול יוסף עוד להתאפק עד שיתמרק החטא לגמרי עד התכלית כי עדיין הי' התקוה נשקפת להם שיהודה בתחנוניו ובטענתו ירכך את לבו, ולעומתו נשאר עוד רושם מהחטא שלא הי' התשובה עד התכלית ונשאר עוד שמץ מנהו שהי' צריכין לבוא בגלגול הרוגי מלכות:

ז׳ובזה יש לפרש דברי המדרש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו מלכים זה יהודה ויוסף עברו יחדיו זה נתמלא עברה ע"ז וזה נתמלא עברה ע"ז וכבר דקדקנו בשלמא יהודה על יוסף ניחא אבל יוסף על יהודה למה, כי אותה הי' מבקש לראות שימסר נפשו על בנימין אחיו כבמדרש כל הדברים שאתה קורא מויגש עד ולא יכול יוסף להתאפק הי' פיוס ליוסף ולבנימין וכו', אך לפי דרכנו יובן דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם מה שנתאחר כ"כ הקטרוג על ענין מכירת יוסף עד אחר חורבן בית שני כי לפי השקפה חיצונית הי' יוסף נוטל נקמה מאחיו במה שציער אותם כ"כ, ואם הי' בעצמו נוטל נקמה מהם שוב לא הי' עליהם דין שמים, אבל באמת ח"ו לא כוון יוסף לנקמה, אדרבה הכל הי' מחמת חמלתו עליהם שלא יהי' ענושין מחמת החטא בזה ובבא, ע"כ רצה שיתמרק החטא, וא"כ לפי האמת לא לקח יוסף נקמה מהם ועדיין נשאר הקטרוג, אך החיצונים אינם יודעין תעלומות לב, ולא ידעו שלא לקח נקמה מהם, ע"כ לא ידעו לקטרג, אך אחר חורבן בית שני שאיתא בזוה"ק שאז נמסר רזי תורה לחיצונים, נתודעו מסוד הזה ע"כ אז הי' הקטרוג, ודפח"ח, ולפי דרכנו יש לומר על דרך זה באופן אחר דהנה השבטים עשו תשובה על מכירת יוסף ויהודה קיבל על עצמו להיות עבד עולם בשביל זה, אך יש תעלומות לב שאפי' האדם עצמו אינו יודע ואינו יכול לעמוד עליו אלא הקב"ה לבדו, והשבטים אף שעשו תשובה מ"מ בתעלומות לבם עדיין הי' נשאר רושם שלא נתמרק כנ"ל, וכבר הקדמנו שכל שאינו נתמרק אין התשובה שלימה, אך זה איננו נמסר אלא להקב"ה לבדו, ואם הם עצמם לא הרגישו בזה על אחת כמה וכמה שהמקטרגים לא הרגישו, עד אחר חורבן בהמ"ק שנתגלה להם דברים טמירין וכתיב ויגל את מסך יהודה ובמדרש גלי מה דכסיא, ע"כ אז נתודעו מזה המקטריגים, והנה יוסף ראה ברוה"ק מה שבתעלומות לבם שעוד לא נגמר תשובתם עד התכלית ימכח זה יהי' ההרוגי מלכות וע"כ נתמלא יוסף עברה למה עדיין התגנב טינא בלבם ואין תשובתם שלימה, ומוטב הי' ליהודה לשתוק ולקבל על עצמו דין שמים באין עוד תקוה והי' המירוק בתכלית והתשובה בתכלית ולא הי' נצרכין להרוגי מלכות, וזה לימוד לכל אדם אשר יהי' רובץ תחת משא המניעות, אלא יקבל עליו דין שמים ויט שכמו לסבול, ובשביל זה יזכה לתשובה, ואז בודאי כל המניעות כעשן יכלו, וכבר אמרנו שרמזו ז"ל מאחר שקבלת עליך את הדין נימוס פטור אתה, וישראל נושע בה' תשועת עולמים:

ח׳בזמירות נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם שמחם בבנין שלם באור פניך תבהיקם ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, נראה דהנה כבר אמרנו שיוסף הוא זכור ויהודה הוא שמור, שיוסף הוא בבחינת הראש שבישראל כבמדרש ויחי שאמר יוסף לשבטים אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבואתה לראש יוסף, והוא זכור ושמור שהוא במוח, ויהודה הוא הלב של ישראל שהוא מלך ולבו לב כל העם כמ"ש הרמב"ם, ובשבת שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והוא דוגמת התאחדות יהודה ויוסף שהוא התאחדות כלל ישראל ומרומז על לעתיד כבמדרש, והנה שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, הפי' כי עיקר המאחד את ישראל להיות כאיש אחד הוא בית הבחירה שכולם מתקבצים בבית אחד ואין לנו אלא כ"ג אחד, וכל התפלות מתקבצים שמה כמ"ש והתפללו אליך דרך ארצם, וכבש"ס ברכות יכוונו את לבם נגד בית קדשי קדשים ומשם נעשה מכולם עטרה אחת לחי עולמים, אך צריך שתקדים לזה ביאתם לארץ שארץ ישראל הוא המאחד כל ישראל בארץ אחת, ואח"כ למנות להם מלך שמלך הוא מאחד עוד יותר, ונקרא עוצר כמ"ש זה יעצור בעמי שפירש"י שמקבצם יחד שלא יתפזרו אנה ואנה, ולעומת זה הוא עמלק קוצץ בן קוצץ נרגן מפריד אלוף ומצווין למחות את שמו ואח"כ זוכין לבית הבחירה שהוא התאחדות לגמרי כאיש אחד, ויש לומר ששלשה מיני התאחדות היינו ארץ ישראל ומלך ובית הבחירה הם נגד גוף ונפש ושכל, ארץ ישראל הוא המאחד בגוף ומלך בנפש ובית הבחירה בשכל, וכן לעתיד ומפורש ביחזקאל בהפטורה של שבת זו הנה אני לוקח את עץ יוסף וגו' ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי וגו' והבאתי אותם אל אדמתם וגו' ומלך אחד יהי' לכולם למלך וגו' ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם, הרי כל שלשה מיני התאחדות:

ט׳והנה שבת זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהוא דוגמת התאחדות יוסף ויהודה, והוא רזא דאחד, ושבת הוא היפוך מעמלק כבפרקי דר' אליעזר, ופרשת זכור קורין בשבת כמ"ש והי' בהניח ושבת הוא מנוחה והוא יומא דנשמתא, א"כ בשמירת שבת זוכין לכל שלשה מיני התאחדות בגוף ונפש ושכל, והוא ענין ג' סעודות בשבת, וזה שיסד בזמירות נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם שהוא התאחדות כנ"ל, זוכין להשמח בבנין שלם שהוא התאחדות לגמרי כנ"ל, והנה כמו בכלל כן בפרט שכל פרט ופרט צריך להיות בית המקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכם דייקא, ואמרו ז"ל לשעבר היתה השכינה מצוי' עם כל אחד ואחד, וזו באור פניך תבהיקם, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם:

י׳ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחי' וכו', ויש לתמוה שהרי מי שהושיט ידו ליקח בשר חזיר והעלה בידו בשר טלה צריך כפרה דאיהו מיהו איכוין לאיסורא, ועוד שאמרו ז"ל שעשרה הרוגי מלכות מינייהו הוא, הרי שהנם אשמים בחטא זה, ואיך החליק יוסף הדבר בעיניהם, כי זה גורם מניעת התשובה, ונראה דהנה מצינו שאמר להם יוסף שלשה לשונות אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, ואל תרגזו בדרך, וכאשר נדקדק בלשון עצב נופל על עבר כמ"ש כי נעצב המלך על בנו, חרון על הוה כמו בקין ויחר לקין מאד כי עדיין עוסקים באותו ענין וכן כולם, רוגז על עתיד כמו שמעו עמים ירגזון, ושלשה לשונות כאלו מצינו נמי בפסוק אחד, ובזוה"ק (מ"ח ע"ב) דרשו אותו על שבת ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך מעצבך על עבר ומרגזך על עתיד ומן העבודה הקשה אשר עובד בך על הוה, והיינו שכך צריך להיות במנוחה ועונג שבת עד אשר לא יזכור כלל לא מעבר ולא מעתיד ולא מהוה, וכבר אמרנו פעמים רבות מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' היינו אפי' לשמים, והפי' כענין שכתוב כי חדות ה' הוא מעזכם, וכ"כ יהי' דבק באהבה ועונג שבת עד כאלו הוא למעלה מהזמן, ואחד הוא לו העבר והעתוד וההוה וכולם אינם תופסין מקום נגד עונג שבת, וע"כ מוחלין לו כל עונותיו ובתנחומא בראשית שעונג שבת טוב יותר מאלף תעניות כי כל העונות נופלים תחת הזמן וכן התיקון ע"י התעניות ויכול להיות שבעומק הלב עדיין אין התשובה שלימה ושאפי' האדם עצמו אינו מרגיש, אבל עונג שבת שנעשה מופשט ולמעלה מהזמן מועיל יותר כי שם אין מציאות לעונות, וע"כ אפי' עונות כאלה שנשאר מהם רושם בעומק הלב ג"כ נמחלו:

י״אולפי האמור יש ליתן טעם על י"ב חלות בשבת, שהאר"י ז"ל יסד בזמירות יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי דאינון את בשמי' כפילא וקלישא, צרורא דלעילא דבי' חיי כולא וגו', כי מספר י"ב הוא כולל כל הפכים, י"ב גבולי האלכסון, י"ב חדשי שנה, כי שנה הוא מלשון שינוי, והיינו דבי"ב חודש נכלל כל מיני שינוי, וע"כ בשבת שצריכין להיות למעלה מן הזמן עבר ועתיד והוה הוא כחד ושהוא למעלה מכל הפכים, וע"ז מורה נמי שלש סעודות בשבת לרמוז נמי כי עונג שבת כולל כל שלש זמנים עבר עתיד והוה, וזה עצמו נרמז בי"ב תלות, וזה שאמר תיכף הטעם דאינון את בשמי' שיש י"ב צירופי הוי' כנודע, ואמר עוד צרורא דלעילא דבי' חיי כולא כי צרורא הוא מלשון צרורין ומונחים דבי' חיי כולא שהוא כולל הכל וכנ"ל, והא דאמר יגלה לן טעמי' אף שאמר תיכף הטעם הפירוש הוא דטעמו של דבר הוא הפנימיות שלו, וזה שמבקש שהפנימיות של י"ב חלות היינו כל חיות שבהצירופין יהי' בהתגלות:

י״בוהנה כבר אמרנו שיוסף ראה ברוה"ק שעדיין לא הי' התשובה כ"כ שלימה בעומק הלב שאפי' הם עצמם לא הרגישו מזה וע"כ תולה עליהם עוד עונש עשרה הרוגי מלכות וע"כ קשה הי' עליו התודעו באותו זמן והי' רוצה עוד להתאפק עד שיתמרקו עוד יותר, אבל לא יכול להתאפק ע"כ יצא לחפש עצה לתקנם שלא יצטרכו לעשרה הרוגי מלכות, וכבר אמרנו שהתאחדות יוסף ואחיו הוא שבת זכוור ושמור בדבור אחד נאמרו, ע"כ הי' עצת יוסף שיהי' כ"כ בשמחה וחדות ה' יהי' מעוזם עד שלא ירגישו בעבר ועתיד והוה מחמת עונג זה שירגישו התיקונים הגדולים שבכל העולמות שנעשו ע"י התאחדם והרמז שיש בזה על לעתיד ויהי' כ"כ מזה בעונג ובהתגלות הפנימיות כמו עונג שבת, ובזה יהי' נמחל הכל ולא יצטרכו עוד לעונש הרוגי מלכות, וזה שאמר ועתה ואמרו ז"ל במק"א אין ועתה אלא תשובה, פי' שלשון ועתה הוא להתחיל בדרך חדש וממילא הוא תשובה, וכאן נמי כך הפירוש, להתחיל בדרך חדש כזה, ודו"ק:

י״גכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק מדוע לא מצינו שאחר התודעו להם עשה סעודה לשמוח עמם כמנהג, ולי נראה עפ"י מה דאיתא בת"כ יכול שיהי' שבת אסור בכולם [היינו הענוים כמו יוה"כ] ת"ל הוא אסור בכולם ואין שבת אסור בכולם, והדבר פלא איך הי' הו"א שיהי' מחויב בעינוי הלא הוא יום שמחה, ונראה עפ"י מה דאיתא בספה"ק כי חיוב עינוי הוא משום שאז בא הארה ממקום גבוה כ"כ ומשם ניתן שפע חיים ואין צריכין לקבל חיות ע"י דברים גשמיים, ולפי"ז יובן שהי' הו"א שגם שבת אסור בכולם היינו שאין צריכין לזון ולקבל חיות ע"י דברים גשמיים, אך נתמעט כי באשר מיני' שיתא יומין מתברכין ובאכילת שבת נותנים ברכה בהמאכל הגשמי וממנו שובע יוצא לעולם, כענין לחם הפנים בשבת, אבל מצד עצמו באמת אין בשבת ענין לאכילה גשמיות וכבר דברנו מזה, והנה התאחדות יוסף ואחיו הי' דבר הנוגע בכל העולמות שכל העולמות התאחדו התחתון בהעליון, והאיר אור גדול מרום המעלות ואולי עוד יותר מיוה"כ ע"כ הי' אז שפע החיות בלתי ע"י דברים הגשמיים וע"כ לא הי' אז להם ענין לסעודה אלא נשיקין דרחימא התדבקות רוחא ברווחא לבד:

י״דואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, במדרש כתיב זאב וטלה ירעו כאחד וארי' כבקר יאכל תבן בוא וראה כל מה שהכה הקב"ה בעוה"ז מרפא אותן לעתיד לבוא, וכו', ואף החיות מתרפאין שנאמר זאב וטלה ירעו כאחד הכל מתרפאין מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא אלא ונחש עפר לחמו וכו' ד"א זאב זה בנימין וטלה אלו השבטים שנאמר שה פזורה ישראל וכו' ארי' זה יהודה שנאמר גור ארי' יהודה כבקר זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו וכו' לפיכך ואת יהודה שלח לפניו, נראה דהנה בבריאת העולם שהיו שמים וארץ על מכונם והיו קשורים התחתון בעליון עד סיבה ראשונה, וע"כ לא הי' בהם מדת הטרף וכמ"ש הרמב"ן בפרשת נח כי כתיב הנה נתתי וכו' ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם, ואח"כ במבול שנשתנה סדרי בראשית ונעשו כולם נפרדים משורשם נשתנו טבעם לטרוף ולאכול קצתם את קצתם, וע"כ לעתיד שישוב חיבור העולמות כמו שהי' קודם חטא אדה"ר, כתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, כי דעת הוא לשון חיבור, היינו שמפאת שהארץ תשוב לחיבורה בעליונים ישובו גם החיות לטבעם שהי' בעת היצירה, אך הנחש שגם קודם חטא אדה"ר הי' נפרד וע"כ הסית את אדה"ר ואמר לה"ר על בוראו ע"כ מה יועיל לו חיבור של העתיד וע"כ ישאר בקללתו ונחש עפר לחמו, ולפי"ז יש לפרש גם הד"א דקאי על השבטים נמי מהאי טעמא דהנה ידוע שהתאחדות השבטים הי' פועל דמיוני על העתיד שכל ישראל יהי' כאיש אחד, יוסף הוא ראש של ישראל ויהודה הלב של ישראל, והם כדמיון שמים וארץ ולעתיד שיהי' הכל חיבור אחד הכל יהי' דבוק בסיבה ראשונה וע"כ אפרים לא יקנא את יהודה וגו', והוא ענין אחד עם פי' הראשון דקאי על חיות ממש שענין אחד לשני הפירושים, וכן הי' הענין ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גושנה פירש"י להתקין לו בית תלמוד, היינו שתלמוד שהוא השכלה הוא המוח, ובית תלמוד הוא הלב מקבל השכלת המוח שלא להשתוקק אלא זה שהמוח משכיל, וכמו בכלל כן יהי' בפרט, ודו"ק:

ט״ווילקט יוסף את כל הכסף וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, משמע שמקודם נתקבץ הכסף ביד יוסף ואח"כ כשקיבץ את הכל הביא את כל הכסף יחד לבית פרעה, ויש להבין למה הי' לו טורח הזה ולא נמסר כסף המכר של כל יום ויום לאוצר המלך כהמנהג, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם החזרת כסף איש בפי אמתחתו בראשון ובשני, כי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ישראל ממצרים לקחוהו עמהם, וברוחניות הי' כל השתוקקות שבעולם ומכונה בשם כסף וזהב וישראל לקחו כל אלה להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה וזהו הרכוש גדול באמת, וכסף וזהב הגשמי הי' רק לבוש לזה, ולפי"ז מובן אשר כסף וזהב של יעקב לא הי' צריך לבוא מקודם ליד מצרים עכת"ד, לפי"ז יש לומר דבכוונה עשה יוסף שלא הלך הכסף ישר לאוצרות פרעה אלא תחילה באו תחת ידו, וכן ברוחניות הי' בא כל רצוניות והשתוקקות הגשמים והחומרים אליו והוא זככם ודקדקם מקודם עד שלא היו כ"כ מגושם, כדי שיהי' אח"כ ביכולת ישראל ללקחם להקדושה, כי באם לא הי' נעשו מקודם מזוכך ביד יוסף לא הי' בכח ישראל להפכם מבירא עמיקתא טנופא דכסופא דהאי עלמא לאיגרא רמא הוא רצוניות והשתוקקת תורה ועבודת ה' אדרבה הי' חשש שלא ימשכו את רצון ישראל למה שהם בגשמיות: