שם משמואל, ויגש ה׳Shem MiShmuel, Vayigash 5
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳במדר"ת ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים וגו' אמר רבי יהונתן בשעה שהי' יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלאכי השרת זה לזה בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהם עד שבא משיח לפיכך וסרה קנאת אפרים, עכ"ל:
2
ג׳ויש להבין וכי מלאכי השרת בעלי קניגין הם ובאו להתענג על ראיית הקניגיא, ועוד הלוא צורת המלאך הוא שליח הש"י ולא לעצמו כלל, ועוד מה זה דמסיים לפיכך וסרה קנאת אפרים דמשמע דבשביל הא ירידת המלאכים דלעיל מיני' סרה קנאת אפרים, דליכא למימר דאביאת משיח קאי דלא שייך למימר לפיכך אלא אז, וגם בתחילת המאמר ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים משמע נמי דלאו אביאת משיח קאי, ואינו מובן מה ענין זה לזה:
3
ד׳ונראה דהנה במרכבת יחזקאל פני ארי' אל הימין ופני השור אל השמאל, והנה ידוע דימין הוא חסד ימין מקרבת, ושמאל הוא גבורה שמאל דוחה את מה שאינו ראוי, והנה אמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת רחמים ושתפה למדת הדין, ומשמע דהתכלית הוא מדת הרחמים ע"כ הקדימו, דאל"ה הי' די לשתף מדת הרחמום למדת הדין כדי שיהא העולם ראוי להתקיים, ומדהקדים מדת הרחמים מוכרח לומר דזה התכלית ומדת הרחמים גדול במעלה ממדת הדין, והא דהצריך לשתף את מדת הדין כלל, דאל"ה הי' כחות הרעות מתפשטין בעולם יותר מדי, והי' רעת האדם רבה, לזה באה מדת הדין ליתן קץ וגבול לכל דבר לבל יתפשט יותר מהראוי לו:
4
ה׳ולפי"ז יש לומר דכל ענין סור מרע מתיחס למדת הדין, שבמה שהאדם מושך ידו מן הרע, לעומתו מדחה את כחות הרעות לבל יתפשטו חוץ מגבולם ומדחה את הרע ממנו ומכל העולם כולו, וזה הי' מדתו של יוסף הצדיק במה שהי' סור מרע הדחה את כחות הרעות בכללם ממנו ומכל מצרים ומכל העולם, וזה שבמדרש יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, היינו שהדחה את כחות המושכים לערוה מעל כל ישראל, וזה הי' הענין שאפי' להמצרים כפאן למול, היינו לדחות את כחות הערלה מכל ארץ מצרים, הכל להכין מקום עבור ישראל, וזה שנקרא יוסף שור כמ"ש בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, כי זה מדתו להדחות כחות הרעות במה שהוא בעצמו הי' סור מרע, אבל יהודה מדה אחרת היתה בו הוא מדת חסד ורחמים, כי מדתו הי' עשה טוב, וע"כ הודה במעשה תמר והציל את שלש נפשות, ע"כ נקרא ארי שבימין שבמרכבה, ובש"ס סוטה שיהודה קידש שם שמים בפרהסיא לפיכך נקרא כולו על שמו של הקב"ה, היינו כל ד' אותיות הוי' שזה שם של רחמים, והוא מהוה את כל נמצא:
5
ו׳והנה באשר תכלית הכוונה הוא מדת חסד ורחמים, ומדת הדין הוא רק צורך לבל יתפשט כחות הרע יותר מדי, א"כ מדת חסד ורחמים הוא גדול במעלה ממדת הדין, ע"כ בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי, וזה מורה שמעלת ארי שהוא חסד ורחמים גדול ממדריגת שור שהוא מדת הדין, כמו שבתחילת ברייתו של עולם הקדים מדת הרחמים כנ"ל, וע"כ המלוכה שייך ליהודה, וכן נמי הלכה כב"ה שידוע שמדת ב"ש הוא מדת הדין ומדת ב"ה הוא מדת הרחמים:
6
ז׳אך הנה ידוע מ"ש האר"י ז"ל שלעתיד יהי' הגבורות יותר במעלה מהחסדים וע"כ יהי' אז הלכה כב"ש, וא"כ יש להבין למה אז תשוב המלוכה לבית דוד שבא מיהודה ולא לבית יוסף, אך נראה דהנה באמת כל ישראל הם כאיש אחד ממש, וברש"י פ' ויחי לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב ולנפתלי קלותו של אילה יכול שלא כללן כולן בכל הברכות ת"ל ברך אותם, ובמדרש פ' נשא מבואר יותר שעשה אותם יונקים זה מזה, והיינו שכל המדות יחד הם בכל ישראל אלא שכל אחד הוא רק צנור שיהודה הוא צנור להשפיע מדת ארי לכל ישראל ויוסף השור וכדומה, ומ"מ כל המדות יחד הם בכל אחד, אך התאחדות ישראל בזה האופן יהי' רק לימות המשיח כמ"ש בההפטורה ועשיתים לעץ אחד והיו לאחדים בידי וגו' ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ וגו' ופרשה זו עתידה לימות המשיח כמפורש שם, ובטור ששלש תפילות של שבת ערבית שחרית ומנחה נגד שלשה שבתות, שבת בראשית, ושבת של מתן תורה, ושבת של לעתיד, וע"כ במנחה שהוא נגד שבת שלעתיד אומרים אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שעדיין לא זכו ישראל להתאחדות זה שיהי' נקרא גוי אחד בארץ עד לעתיד, וע"כ הא דניתן המלכות ליהודה משום שמדתו ארי מדת חסד ורחמים זה שייך דווקא בזמן שעוד ישראל אינם כאיש אחד, אבל לעתיד שכל אחד יהי' בו כל המדות יחד אין ליהודה או ליוסף מעלה על זולתו, והא דמלך המשיח יהי' מזרע יהודה לאו משום מעלת יהודה על זולתו, אלא מצד זכותו של דוד בעצמו ראש השלישים ראש לשלשת האבות ניתן לו המלוכה לו ולזרעו אחריו, ואולי יצוייר ח"ו שאין כאן זרע דוד לא הי' מגיע המלכות לאחד מזרע יהודה זולתו, כי אז אין ליהודה מעלה יותר מיתר השבטים, וע"כ שוב אין כאן שאלה למה לעתיד כשיהי' הגבורות יותר במעלה לא תסוב המלוכה לזרע יוסף, שהרי יד כל השבטים שוים, אלא שזכה דוד ונטלו:
7
ח׳ולפי האמור יתיישב לנו הכתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה וגו' והראשונים ז"ל נתקשו במלת עד דמשמע עד אז ולא יותר, והרשב"א בתשובה ח"ד פירש שהוא כמו לעד, היינו שלא תסור המלוכה לעד, אלא אעפ"י שתסור תחזור לבסוף ונסתייע מנוסחת התרגום שהי' לפניו, אבל נוסחת התרגום שלפנינו אינו כן, אך לפי דרכנו הנ"ל אין כאן קושיא והפירוש כפשוטו שיעק"א נתן המתנה ליהודה רק עד אז, ומשם ואילך אין ליהודה תוספות מעלה על זולתו, וכולם במעלה גבוה כמו יהודה אלא שכתר מלכות זכה דוד ונטלו וכנ"ל:
8
ט׳ולפי מה שאמרנו מענין יהודה ויוסף שמדתו של יוסף הוא להדחות את כחות הרעות ומדתו של יהודה להמשיך חסד ורחמים לישראל, ולעתיד יהי' כולם כאחד, יובן ענין שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ומשיח בן יוסף יהרג, ומשיח ב"ד יחי' אותו, והיינו דכמו מדתו של יוסף להדחות כחות חיצונים, כן נמי בתחילה יהי' משיח בן יוסף שעל ידו יהי' כל המלחמות ויאביד את זרע עמלק הוא דחיית כחות רעות מן העולם, ואז רק אז אחר שיתבער הכחות הרעות יאיר אורו של משיח ב"ד, ואז שוב לא יהי' צורך עוד למשיח בן יוסף, אף שעדיין ישאר מפליטי האומות ויהי' צורך למדת הדין שלא יתפשטו יותר מדי, מ"מ אחר ביאת משיח ב"ד אז יהי' כל ישראל לאחדים כנ"ל, ונמצא שבמשיח ב"ד יהי' גם מעלה זו ולא יצטרך שוב למשיח ב"י, כי באם הי' עוד צורך בו לא יתכן שיהרג בשביל חטא הקדום, כדאיתא בספה"ק, אלא ודאי שאז לא יהי' צורך בו וכנ"ל, אלא שמשיח ב"ד שבו יהי' התכללות הכחות כולן יחי' אותו, ואז ישוב גם משיח ב"י כלול, אבל מ"מ לא יקרא עוד משיח בן יוסף שאיננו משום מעלת יוסף כמו שלא יקרא משיח ב"ד משיח בן יהודה ודו"ק:
9
י׳והנה כל ענין יהודה ויוסף הי' דוגמא על לעתיד כמבואר במדרש ובזוה"ק, ומשמע דהויכוח שביניהם עד התודע יוסף אל אחיו הי' דוגמת זמן הגלות שעדיין יש פירוד לבבות בישראל ואחר התודעו הי' דוגמת לעתיד שיהי' כולם לאחדים וגוי אחד בארץ, ובמדרש פ' ויחי נעשיתם אגודה אחת התקינו עצמיכם לגאולה, ובכן יש לומר דכל מה שהתאפק יוסף ולא התוודע להם לא ממנו הי' אלא כמו שלא יתכן לדחוק את הקץ למהר את הגאולה קודם הזמן, כן לא הי' יכול להתודע טרם הגיע העת, ומ"מ אף שאנו מושבעים שלא נדחק את הקץ שפירש"י שלא ירבו בתחנונים יותר מדי, עדיין נשאר לנו עצה למהר הגאולה היינו לעשות אגודה אחת וכבמדרש פ' ויחי הנ"ל, אך כמעט אין הדבר בידינו כי תוקף הגלות עושה פירוד ואינו מניח להתאחד:
10
י״אומעתה נבוא לפרש דברי מדר"ת הנצב פתח דברנו, ונקדים עוד הקדמה אחת הידוע שיש מלאכים הבאים לבני אדם לסייע להם בעבודתם וכפי מהות המלאך כן יעורר סיוע בלבות האדם, והנה ידוע מה שאמרו ז"ל בפסוק המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, המשל זה מיכאל שהוא כולו שלג ופחד זה גבריאל שהוא כולו אש עושה שלום במרומיו שאין המים מכבין את האש ולא האש מכלה את המים, ולפי"ז יובן מליצת המדר"ת בשעה שהי' יהידה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלה"ש בואו ונרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה, אף שבנוהג שבעולם שור מתירא מפני הארי, היינו שקודם שהתודע יוסף הי' המדות חלוקים, ומדת הדין הי' צריך להכנע מפני מדת הרחמים, וא"כ הי' ליוסף להכנע ליהודה, ויהודה הוא מלך כנ"ל שהקדים מדת הרחמים, והיינו שהי' בדין להתודע אליו, אבל לא הי' באפשר כנ"ל שלא ידחקו את הקץ, אך במה שירדו המלאכים למטה היינו ללבותיהם בזה יבוא להם סיוע להתאחד כנ"ל כמו מהות המלאכים, ואפשר שהלאכים האלו הם מיכאל וגבריאל בעצמם או ממחנות שלהם וזה מותר כנ"ל ועשיתם אגודה אחת, וזה שאמר ועכשיו היינו טרם שירדו המלאכים שור וארי מתנגחין ועומדים היינו שכל אחד עומד במדתו והקנאה ביניהם עד שבא משיח, ובכן במה שירדו ועשו סיוע להתאחדות הלבבות בזה עצמו עשו סיוע להקדמת ביאת משיח וזה שאמר לפיכך בשביל ירידתם זה וסרה קנאת אפרים:
11
י״בוהנה האדם הוא עולם קטן ובשבת מאירים בו שני מלאכי השרת המלוים את האדם אחד מימינו ואחד משמאלו דוגמת מלאכי השרת שירדו ליהודה ויוסף, ובאשר המלאכים הם מתכללים ומתאחדים כנ"ל גורמים נמי באדם עצמו כח התאחדות כל חלקי מדותיו להש"י, וזה זכור ושמור כי בשמירת שבת מחללו הוא דוגמת מדתו של יוסף כנ"ל ומדחה מהאדם את כל חלקי הרע וערקין לנוקבא דתהומא רבא, וזכור הוא הארת קדושה העליונה וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין דוגמת מדת יהודה, וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וזה התאחדות מדת יהודה ויוסף, והמלאכים הנ"ל מסייעין לזה כמו המלאכים שירדו ליהודה ויוסף לסייעם לבוא להתאחדות ולהם אנו אומרים שלום עליכם כו' ברכוני לשלום, כי ברכה בכל מקום הוא לשון תוספות, והיינו שכל מדה שבאדם מתוספת עד שתקוף גם חברתה להתאחד עמה, ואח"כ אומרים, בצאתכם לשלום כמ"ש ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו:
12
י״גכי נבהלו מפניו, יש להתבונן שלכאורה יותר הי' ראוי לומר נבהלו ממנו ולא נבהלו מפניו, ונראה דהנה אף כי מידן דיינוהו, והי' להם התנצלות כי, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אך כ"ז בדין תורה שמצוה הוא לדון כך, אבל לא בהוראת שעה, והם בהוראת שעה דיינוהו כמו שכבר אמרנו זה בשם כ"ק אבי אדומו"ר זנללה"ה, וכאשר ראו תואר פניו שהי' ציס"ע ובזוה"ק דכל הדורא דגופא בי', וחכמת אדם תאיר פניו, אז נתביישו בעצמם למי עוללו ככה ובאו לתשובה שלימה, כי בעוד האדם יש לו קצת התנצלות ומחליק הדבר בעיניו א"א לבוא לתשובה, כי ראשית כל הוא הודעת החטא כמ"ש הר"י, וכן לעתיד כתיב ונקוטותם בפניכם, היינו שפני הצדיקים דומה לחמה ולבנה וכו', ועמך כולם צדיקים, וכן כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, וכן כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכאשר יביטו בפני עצמם אז יראו ויבינו להתבייש ממעשיהם הקודמים שאיננו לפי מהותם, וזהו שבמדרש אוי לנו מיום הדין וכו' ויערוך לפני כל אחד ואחד כמו שהוא, היינו כמו מהותו, וכן בשבת ברכו במאור פנים, מזה עצמו יבין המבין שמעשיו בששת ימי המעשה אינו לפי מהותו, וזה עיקר התשובה נוטריקון. שבת בו תשוב:
13
י״דרב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות, הנה הם אמרו אליו עוד יוסף חי וכי הוא מושל וגו' ע"ז אמר כי די באמרכם חי, שתי הוא מרכבה לצדיק חי עלמין, וממילא מלכו נטרת לי' כבזוה"ק, וזה אלכה ואראנו בטרם אמות, ויתבארו הדברים עפ"י מ"ש וזאת הברכה וגו' לפני מותו, וסוף הענין ויראהו ה' את הארץ, שמרע"ה ביקש אעברה נא ואראה את הארץ הטובה והיינו שבראיית אדם הוא חיבור לדבר הנראה וכחשר יראה את הארץ יהי' להארץ חיבור בו, ובזה יהיו שמים וארץ על מכונם, ואף שלא נענה על העברה נענה על הראי', ובאמצעות ראות עיניו בה לטובה השפיע בה כל טוב, והנה ענין זה הוא דווקא כשדבר הנראה הוא בר קיבול קדושה, ואז נתיסף בו קדושה וברכה, אבל כשדבר הנראה אינו ראוי לכך הוא עומד להיפוך שמעט קדושה וברכה שהי' בו מקודם נמשך אחר ראות עיניו של אדם השלם, וכידוע פי' האר"י ז"ל בהא דנתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ובזה יש לפרש מאמרם ז"ל כל השקפה הוא לרעה חוץ מהשקפה שכתוב במתנות עניים שהוא לטובה, דבאשר אין הנשקף ראוי לזה נתרוקן עוד ממה שהי' בו, אלא השקפה שבמתנות עניים והיינו שע"י המתנות נתחבר לעני, ובאשר שדרכו של הקב"ה להשתמש בכלים שבורים ואני את דכא אשכון ע"כ באמצעות העני נעשה ג"כ הנותן מוכשר לקבל ונתוסף בו קדושה וברכה כנ"ל:
14
ט״ווהנה אין לך דבר הפוגם את האדם מלקבל שפע אלקי כמו פגם ברית ומקרא מלא הוא כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ומובן אשר להיפוך, מי ששומר בריתו הוא כלי מוכשר לקבל כל מיני שפע, והנה מובן שראיית יעקב ליוסף השפיע בו כל מיני השפעות טובות ק"ו מראיית משרע"ה את ארץ ישראל, מה גם כי ידוע ליודעים שמדת יוסף מקבל ממדת יעקב, וזהו שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי היינו ששומר הברית כנ"ל והוא מוכשר לקבל והראי' של יעקב תתוסף בו ברכה וקדושה, ולא ח"ו להיפוך, ע"כ אלכה ואראנו, בטרם אמות, כמו שראיית משרע"ה את הארץ הי' לפני מותו באשר אז הי' בדרגין היותר גבוהין והי' השפעתו בהארץ בתוספות מעלה, כן יעקב נמי עיקר כוונת ראייתו הי' קודם מותו וזה בטרם אמות:
15
ט״זויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, כבר הקשינו למה לא דייק הש"ס מכאן דהקריבו ב"נ שלמים כמו שדייק מסיני, כי סתם זבחים הוא שלמים, וכבר אמרנו טעמים בזה, ונראה עוד לומר דהנה בהא דמ"ד לא הקריבו ב"נ שלמים יש לומר הטעם דענין עבודה לשמים א"א כי אם מצד הכלל אבל לא מצד הפרט כי מי יאמר זכיתי לבי לשרת לפני מלך הכבוד, אלא מצד הכלל שחפץ הקב"ה בעולם, והנה אכילה שכל אחד הוא בפ"ע ואין אכילתו של זה נוגע לזה, מ"מ ישראל הם כאיש אחד ממש, ע"כ אכילת קדשים נמי אצלם עבודה נוגע לכלל ישראל, אבל ב"נ שאין בהם ענין האחדות אלא הם ענפין מתפרדין אין נחשב אכילה להם לעבודה שיהי' נוגע לכלל העולם, ואין דומה למצות ב"נ שהם דברים הנוגעין בכלל העולם וכמו שמקריב עולה נוכל לומר שבאה מכלל העולם, אבל בענין אכילה שכל אחד נהנה לעצמו לא שייך לומר כן, אלא בישראל אחר מתן תורה שהתורה מצרפן כי ששים רבוא אותיות לתורה כמספר בני ישראל:
16
י״זוהנה כ"ק אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר פירש דברי הש"ס פסחים דבשכמל"ו אמרו יעקב ולא אמרו משה, דענין בשכמל"ו הוא שיהי' התגלות כבוד ה' כאלו רואה בעיניו, ויעקב לשבעים נפש הי' בכחו להכניס זה בלבם, אבל משה לששים רבוא לא הי' ביכולתו להכניס זה בלבם ע"כ אמרו יעקב ולא אמרו משה, עכת"ד:
17
י״חוהנה מובן דכשנתגלה כבוד ה' הכל בטלין לשורשם, ואז בודאי כל מעשה האדם לא נחשב לעצמו, כי כל התחלקות הפרטים הוא מפאת הסתרת כבוד ה', וע"כ יעקב עם שבעים נפש שלו שהי' להם כבוד ה' בהתגלות והיו כאיש אחד וכמו שהתורה קוראת אותם נפש כברש"י היפוך מעשו שלא הי' לו אלא ששה, והכתוב קורא אותם נפשות, ע"כ אין ממנו ראי' שגם ב"נ שהם ענפין מתפרדין הקריבו שלמים, אלא ממשה בסיני קודם מ"ת שלא הי' ישראל אז במעלה ההוא מהם דייק הש"ס שכמו שהם הקריבו שלמים כן נמי ב"נ:
18
י״טולפי האמור יש לומר דהגלות אף שישראל מפוזרין הן בגשמיות הן ברוחניות מ"מ שבת באשר הוא רזא דאחד, יכול להיות אכילתן סעודות שבת עבודה תמה כאכילת קדשים, וע"כ אכילת שבת אינו מגשם:
19
כ׳ברש"י שיעקב לא נפל על צוארי יוסף מפני שקרא אז ק"ש, ונראה לפרש דהנה במשוח מלחמה שדיבר אל העם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה וגו' פרש"י אפי' אין להם זכות אלא קריאת שמע כדאי שיושיע אתכם, ע"כ, והנה מה דפרט מצות ק"ש יותר מכל מצות שבתורה, יש לומר דידוע דכל העומדים נגד ישראל כאלו עומדים נגד הקב"ה, ובמהר"ל בספר נר מצוה דארבע מלכיות בעצם הם מתנגדים למלכות שמים, עיי"ש, וידוע דכל האומות שורשם מארבע מלכיות, והנה בש"ס ר"ה שמע ישראל וגו' ה' אחד זה מלכות, וע"כ בזכות ק"ש שהוא מלכות, ובש"ס נקרא קבלת עול מלכות שמים, מתגברין על האומות שהם להיפוך:
20
כ״אוהנה במדרש שכל הגליות נקראים ע"ש מצרים וכבר אמרנו במק"א שמצרים הוא כולל כל הארבע מלכיות, ע"כ הי' עצת יעקב שתחילת ביאתו לגלות מצרים קרא ק"ש ובזה התגבר על כח הגלות להחלישו, כי אחר הראשית נגרר הכל, אבל יוסף שכבר הי' במצרים ואין עתה אצלו התחלת הגלות לא הי' ענין לו אז לק"ש:
21
כ״בויש לומר עוד שבאשר כח הגלות הוא הסתרת אור אלקי ונסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, בזה שקרא יעקב אז ק"ש פתח פתח לכל ישראל שיהי' ביכולת לקרא ק"ש בגלות, ואלמלא הוא הי' כח הגלות בתוקף יותר עד שלא הי' באפשר לצמצם מחשבתו לק"ש, וכמו ששמעתי בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שמלחמת גוג ומגוג הוא שמאד מאד יהי' קשה לאיש לצמצם מחשבתו לאמור שמע ישראל:
22
כ״גוישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה וגו' ובכלי יקר שכל פסוק זה מדבר באשמת בני ישראל כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהי' זרעך והם בקשו להיות חושבים במקום שנגזר עליהם גרות וגו' הכתוב מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו ועכשיו חזרו מדבריהם וכו', עכת"ד, ואני אומר שרי' לי' מרי' שהעמיס גנות בקדושי עליון אלו, ובמדרש פ' שמות שהי' צדיקים כיעקב, ועוד לפי דבריו שזה גנות הרי גם ביוסף כתיב ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ, וגם יעקב עצמו עדיין הי' קיים ולמה לא מיחה בהם, אלא ודאי שכך הי' צריך להיות ובכוונה עשו, והיינו דהנה כתב ביוסף ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו וברש"י להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולין, ונראה עוד לומר עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדומו"ר הגדול זקני זצללה"ה מקאצק שענין עקירת דירה מעיר לעיר הוא ענין גדול, כי מקומו של אדם למטה יש לו שורש למעלה, ובעקירת דירתו למטה נעקר משורשו למעלה, עכת"ד, וע"כ יש לומר שבמכוון עשה יוסף למצרים שיעקרו דירתם למטה למען יתעקר שורשם למעלה כדי להחליש כוחם שלא יתגברו כ"כ על ישראל, ולהיפוך מזה עשה לישראל שנתן להם אחוזה שיהי' מושרשים למעלה, אבל המצרים גם אחר שהעבירם ממקום למקום לא מצינו שנתן להם אחוזה אלא נשארו גרים ובכל זמן שירצה הי' יכול להעבירם ממקום למקום היפוך מישראל שהי' להם אחוזה קבוע להוריש לבניהם אחריהם, ובזה הי' לישראל יותר שורש וכח עליון למען לא יתגבר עליהם כח מצרים להשתקע ח"ו בגלות, ומה שהקשה דמעיקרא אמרו לגור בארץ באנו ועתה חזרו בהם, אינו קושיא דכל עצמו של האחוזה הי' לתועלת כדי שלא ישתקעו ח"ו במצרים ולקיים לגור בארץ באנו, כמו שאמרו מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם:
23