שם משמואל, ויגש ז׳Shem MiShmuel, Vayigash 7

א׳שנת תרע"ז.

ב׳ויגש אליו יהודה, כדי להבין ענין הפרשה יש להקדים דברי המדרש וז"ל כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו', לבאר עמוקה מליאה צונן והי' מימי' צוננין ויפין ולא היתה ברי' יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כן לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו:

ג׳ויש להבין מהו עמקות הדברים שהי' שם, שבפשיטות הרי יוסף הי' רוצה להתוודע להם, אלא שרצה לבדוק מקודם את אהבתם לבנימין ועד כמה ימסרו נפשם עליו, וכבמדרש כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו וכו' הי' בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין וכו', ואפי' למה שאיתא בספה"ק שהי' רוצה לצערם כדי למרק החטא של המכירה נמי אין שייך לומר לשון עומק, ועוד הלשון מליאה צונן והי' מימי' צוננין ויפין, מה זה ענין להנמשל, והי' די לומר שהי' מימי' יפים וטובים:

ד׳ונראה לפרש דהנה בס' ישמח משה להרה"ק ר"מ טייטלבוים זצ"ל פירש אהא דאיתא במדרש שהיו נדב ואביהוא מהלכים אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו ננהג את הדור, והדברים תמוהין, שח"ו לומר בפשיטות שהתאוו למיתתם כדי לירש את גדולתם, שאפי' פחות שבפחותים אינו אומר כן, ופירש עפ"י דברי הש"ס חגיגה (ה:) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, הא בבתי בראי, וליכא תמן עציבותא, אבל בבתי גואי כתיב במסתרים וגו', ואמר הוא ז"ל כי יש שני מיני צדיקים, יש ששורשם בבתי בראי, ויש צדיקים גדולים יותר מאד ששורשם בבתי גואי, והצדיקים ששורשם בבתי בראי נראה בפניהם עוז וחדוה והתפעלות אהבה ויראה ותנועות יוצאין מן הסדר, וכענין שפירשו ז"ל בפסוק באהבתה תשגה תמיד, אבל צדיקים היותר גדולים ששורשם בבתי גואי אין נראה בהם שום התפעלות חינוני, ומשה ואהרן היו צדיקים היותר גדולים ושורשם מבתי גואי, ע"כ לא נראה בהם שום התפעלות חיצוני, ונדב ואביהוא הי' שורשם מבתי בראי והי' עבודתם ותפילתם בהתפעלות יתירה, ע"כ חשבו שלהנהגת הדור, יותר טוב צדיקים כאלה הנראה מהם התפעלות ואהבה ויראה, עכת"ד:

ה׳ונראה להוסיף ולומר דצדיקים ששורשם בבתי גואי הם בבחי' מוח ושכל, ושבבתי בראי הם בבחי' לב, והיינו כי ידוע שהמוח קר, והלב חם, ע"כ הם שבבחי' לב הם מתלהבים ורשפי' רשפי אש ע"כ נראה מהם תנועות והתפעלות ורגש הנפש, אבל אותם שבבחי' מוח ושכל הם במתינות וישוב הדעת ביותר, ואף שהלב מתרגש ומתפעל, המוח והשכל גובר על הלב, ומֵשים מעצור לרוח רגש חיצוני אלא כמ"ש אענך בסתר רעם, היינו שהרעם הוא בסתר ואינו ניכר בחיצוניות האיברים:

ו׳והנה אף שלהצדיקים מבחי' בתי גואי מעלה יתירה על הצדיקים שהם מבחי' בתי בראי, שהם מעולם ההסתר, והנעלם, והמתינות וישוב הדעת ביותר, יש נמי באינך צדיקים שהם מבחי' בתי בראי, נמי מעלה, בענין הגבהת העולמות, דהיות ידוע דהאדם עולם קטן, וכפי תהלוכת עולם הקטן, מתנהג עולם הגדול בכלל, וע"כ הצדיקים שבבחי' בתי בראי שעבודתם ניכר בחיצוניות, הם משלחים זיקי אש דת גם לחיצוניות עולם הגדול, וע"כ אפי' אנשים שחסר להם כח פנימי ואינם רק מה שניכר בהם בחיצוניותם, נמי מקום להם להתעורר מחמת קדושת הצדיקים האלו, ואפי' באין אומר ואין דברים, ואפי' בריחוק מקום שאין רואין ולא שומעים התפעלות הגדול שלהם, נמי ביכולתם להגביה א"ע מחמתם יותר מע"י צדיקים הגדולום יותר שהם מבחי' בתי גואי שאינו ניכר צדקתם ועבודתם באברים החיצונים כלום:

ז׳ובזה יש לומר דהא דנדב ואביהוא חשבו שלהנהגת הדור יותר טוב צדיקים מבחי' בתי בראי, לאו משום שיהיו אנשי הדור מתפעלים ומתרגשים בראותם התפעלות הצדיקים, שזה הדרך נמוך ואין לחשוב על נדב ואביהוא צדיקים הגדולים שמרע"ה אמר לאהרן עליהם שהם גדולים יותר ממני וממך, שיחשבו שיטב הנהגה כזו לפני דור המדבר דור דעה, אלא באין אומר ודברים ובאין ראות ושמיעת ההתפעלות, נמי יחדרו לתוך לבב אנשי הדור לעוררם כנ"ל:

ח׳ויש לומר עוד היות כי קשה לומר על נדו"א שאמר עליהם משה לאהרן שהם גדולים ממני וממך שהם היו מבחי' בתי בראי, ע"כ רחש לבי לומר היות ידוע שיש צדיקים גדולים במעלה ומטמינין עצמם בדרגין נמוכין ממה שהם באמת, וע"כ אין רחוק לומר שגם נדו"א היו מבחי' בתי גואי, אבל הטמינו עצמם בדרגין בחי' בתי בראי, וע"כ עם היותם בחי' מוח ושכל כנ"ל הי' נראה מהם רגש הנפש והתפעלות גדול מאד, ומ"מ אף שזה הי' לבוש לבד, חשבו שזה יותר טוב לדור מבחי' בתי גואי בלתי לבוש, שאין נראה וניכר בחיצוניות כלום, חך לפי"ז יש להבין שהי' להם לנדו"א לומר לנפשם אם זה תועלת להדור למה לא עשה כן משרע"ה לתועלת הדור, אך יש לומר עפ"י דברי מהר"ל בנתיבות נתיב האמת פ"א, דמשרע"ה באשר מדתו מדת האמת הי' צניעות שהיא מדה טובה והכרחי, נמי נחשב ליציאה מבחינתו ומדתו מדת האמת עיי"ש שדבריו עמוקים מאד, וע"כ אין תימא מה שמשרע"ה לא רצה להתלבש ולהטמין עצמו בדרגין נמוכין, כי זה הי' פגם במדתו:

ט׳קיצור הדברים יש מיני צדיקים בחי' בתי גואי וכל ענינם בחי' מוח ושכל ובישוב הדעת ובקרירת רוח הוא כל תנועתם ואינו ניכר בהם שום התלהבות והתפעלות ורגש הנפש אף שבפנימיותם הם מליאי רגש ובסתר רעם, ויש מיני צדיקים בחי' בתי בראי וכל ענינם בחי' לב שהוא חם ובהתלהבות רשפי' רשפי אש וכל רואיהם יכירום ויגידו נדקתם, ומכח התלהבותם לפעמים גם תנועותיהם יוצא מגדר השיווי, ויש שאף שהם בחי' מוח ושכל מטמינין עצמן ומתלבשים בבחי' לב והתלהבות:

י׳והנה כבר אמרנו בפרשיות הקודמות שיוסף הוא בחי' הראש של כלל ישראל, ויהודה בחי' לב, ולפי דברינו הנ"ל יוסף הוא מבתי גואי, ויהודה מבתי בראי, וע"כ נמצא ביוסף שלא הי' ניכר צדקתו בתהלוכתו ובתנועותיו כמ"ש ויהי יוסף יפ"ת ויפ"מ שפירש"י מסלסל בשערו כדי שיהי' נראה יפה, שאין זה ממדת הצדיקים, ובאמת שבזוה"ק תפס עליו בזה, וע"כ כתיב ותתפשהו בבגדו עיי"ש, ונראה דכוונת יוסף להסתיר את מדותיו כדי שיהי' כחו כח נסתר, ועליון יותר, וכמו שבכלל בני' של רחל תפסו פלך שתיקה, וכן נראה כחו יפה בזה להסתיר עצמו עד להפליא, שאחיו החכמים והצדיקים לא הכירו בפרצוף פניו גודל מעלתו, וחשבוהו רק כחכם מחכמי אומה"ע, ולא עוד אלא שחשדוהו שהעליל על בנימין כדי ללקחהו לקלון, שאפי' בן נח מצוה עליו, והרי ישבו אתו בסעודה והאריכו עמו איזה שעות כנראה מהכתוב, ולא הכירו צדקתו, ולא דבר קטן הוא להסתיר עצמו בפני אנשים חכמים וקדושי עליון כאלה, אך יהודה שהי' בחי' לב ומבתי בראי לא הי' לי כח זה אלא כל צדקתו הי' ניכר בתנועותיו ובהתלהבות ורגש נפשו:

י״אוכבר אמרנו במק"א שענין זה עצמו הוא ההפרש בין שבת ליו"ט, ששבת מצותו עונג שהוא במוח בלי התפעלות ורגש נפש, וע"כ אין בו הלל ושמחה, אבל יו"ט מצותו בהלל ושמחה ורגש נפש, ושמחה היא התפשטות אף באיברים החיצונים עד שלפעמים מביא לידי ריקוד, וע"כ מובן מה דאיתא בספה"ק ששבת הוא יוסף שזהו מדתו, אבל יו"ט שתלוי בקידש ב"ד שהוא ר"ח ומתיחס לדהמע"ה ע"כ יו"ט מתיחס ליהודה, ויש לומר שזהו שיסד האר"י ז"ל בזמירות שלו רשימין וסתימין בגו כל עלמין ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין, והיינו בגו כל עלמין לרבות בא עלמין עלאין שלגודל מעלת השבת אף בעלמין עלאין אין בו אלא רושם בעלמא והוא סתום מאד ומחסד ה' שבטיש בהרשימו להורידה ללב ישראל, וזה יהא רעוא קמי' דישרי' על עמי' וגו', אבל יו"ט אין בו ענין זה אלא התגלות קדושה כנ"ל:

י״בולפי האמור יובן דברי המדרש שהמשיל את יוסף לבאר עמוקה מליאה צונן, היינו שיוסף בחי' מוח ושכל מבתי גואי, והמוח הוא קר ולא נראה ממנו שום התלהבות אלא הכל בקרירת רוח ובישוב הדעת ובמתינות, ובאשר היותו מבתי גואי ע"כ המשילו לבאר עמוקה שהוא עומק רום, ובאשר היות מעשיו במתינות וישוב הדעת ובקרירת רוח המשילו למליאה צונן, והוסיף לומר והי' מימי' צוננין ויפין, היינו שהקרירות לא הי' קרירות טבעי, אלא צוננין ויפין ומחמת ישוב הדעת:

י״גויש לומר שזה הי' החילוק בין יוסף לאחיו [שהם תחת יהודה כי יהודה מלך עליהם] כי כל צדיק רוצה להנהיג לזולתו באותו דרך שזכה הוא בה, כידוע, וע"כ יוסף שהוא בחי' מוח ושכל ושבת כנ"ל ביכר את דרכו בקודש כנ"ל, ויהודה שהוא בחי' לב ויו"ט ביכר את דרכו בקודש, וזהו שבחלום יוסף והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה תסיבנה אלומותיכם ותשתחונה לאלומתי, כמו קדושת יו"ט שמסתעף מקדושת שבת כידוע, אך אחיו מיאנו בזה, ואמרו לו בלשון תימא המלוך תמלוך עלינו וגו', והיינו שלהנהגת הדור מוטב ההתפעלות כנ"ל, כמו טענת נדב ואביהוא כנ"ל, ובאמת ששניהם צדקו יחדיו שהרי יוסף הי' מלך עליהם ומי מורידן למצרים יוסף, מי מכלכלן יוסף, הים והירדן לא נקרעו אלא בזכותו של יוסף, וכן בצאתם ממצרים הי' משרע"ה הגואל ומנהיג הדור לא כאשר חשבו נדו"א, אבל אח"כ חזר הדבר ליהודה וזכה בה דוד המע"ה עד עולם, ויתבאר עוד לפנינו טעמו של דבר:

י״דובזה יש לפרש גם ענין בנימין שיוסף רצה ללקחהו לעבד, ויהודה מסר נפשו עבור בנימין אף שבפשיטות הי' כל זה רק תחבולה ליוסף לבדוק אותם באהבתו, מ"מ הנה הי' זה לפועל דמיוני לענין הנ"ל, והיינו דהנה בהמ"ק נקרא צואר וברש"י ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך, שבכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין שיחרבו, ובנימין בכה על צואריו על משכן שילה שהוא בחלקו של יוסף וסופו לחרב, ובזוה"ק לא מסיים שיהי' משכן שילה נמי נקרא צואר והביא לזה מקרא כמגדל דוד צוארך וגו', והא דבהמ"ק נקרא צואר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דצואר הוא אמצעי בין הראש להגוף, כן בהמ"ק הוא אמצעי בין עולם עליון לעולם התחתון, עכת"ד, ויש לומר דמה"ט הוא בחלקו של בנימין, דכך הוא מדתו צדיק דלתתא והוא אמצעי בין יוסף שהוא הראש לאחיו שהם בבחי' גוף בערך יוסף שהרי הם בחי' לב כנ"ל, ובמדרש שילהי ויחי שאמר יוסף לאחיו אני הראש ואתם הגוף, ע"כ בנימין הוא בחי' צואר, ומה"ט הוא בחלקו של בנימין, אמצעי בחלקו של אמצעי:

ט״וולפי האמור בחילוק שבין יוסף לאחיו שכל אחד רצה לבכר את מדתו כנ"ל, הי' בנימין פועל דמיוני שיוסף רצה שבנימין שהוא אמצעי כנ"ל יהי' תחתיו ובאמצעותו ישפיע ממדתו להנהיג את כל אחיו, ע"כ יהי' נחשב שבנימין טפל אליו, והשבטים רצו לבכר את מדתם כנ"ל, ע"כ מסרו נפשם להוציא את בנימין מתחת יד יוסף, וכל אלה פועל דמיוני לענין נכבד כזה:

ט״זוהנה כתיב ויגש אליו יהודה, וידוע דלשון אליו מורה על יחוד הדיבור, וכמו שפירש"י אליו למעט את אהרן, ובדברי הר"ן הנדפס בתוך דברי הרש"י שם, ויש לפרש אליו לעצם הנדבר ולפנימיותו, וכן כאן ויגש אליו, היינו הגשה לפנימיותו של יוסף, ובזוה"ק דתקרובתא דעלמא לאתאחדא דא בדא למהוי כלא חד בגין דיהודה איהו מלך ויוסף מלך אתקריבו דא בדא ואתאחידו דא בדא, ולפי דרכנו יש לפרש דמצד התאחדות השיג כל אחד גם מעלת חבירו בצד מה, וע"כ השיג יהודה מיוסף מעלת המוח והשכל, ומזה בא ענין דוד המע"ה שהי' ראש לשלשת אבות, הרי שהי' לו בחי' מוח ושכל, ומ"מ הרי הי' ענינו בהתפעלות וברגש הנפש בשירות ובתשבחות ובכלי שיר להשמיע קול, וזה ממדת הלב, ואולי מזה בא הענין אשת חיל עטרת בעלה והבן, וכ"כ יש לומר נמי שיוסף השיג נמי ממעלת יהודה, וזה הי' נצרך להמלכים מזרע יוסף:

י״זולפי האמור יובנו דברי המדרש מים עמוקים עצה בלב איש וגו' "דלה הימנו ושתה" היינו שקיבל מה ממדריגות יוסף, "התחילו הכל דולין הימנו ושותין" שהרי אח"כ בהתודעו יוסף אל אחיו נעשה התכללות כל הי"ב שבטים ויונקין זה מזה:

י״חהנה בפרשה זאת התאחדות והתכללות כל י"ב שבטים, והוא פועל דמיוני על לעתיד, ויש לומר דהיות האדם עולם קטן לעומת עולם הגדול, מתעורר בו בקריאת פרשה זו התאחדות כל כחות הנפש, ובספר יצירה שי"ב מנהיגים בנפש, והם לעומת י"ב שבטים, ובשבת זו יש התעוררות לאחד כל הכחות לתורה ולעבודה:

י״טולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ומשמע דאלו הי' יכול עוד להתאפק לא הי' עדיין מתודע להם, ויש לדחוק שהי' רוצה להתאפק לכה"פ עד שיצאו כל הנצבים עליו לבל יצטרך לצוות להוציאם, אבל במדרש מפורש כיון שראה יוסף שהסכימה דעתם להחריב את מצרים, אמר יוסף בלבו מוטב שאתודע להם ואל יחריבו את מצרים מכלל דבלא"ה לא הי' עדיין מתודע, וזה תימא למה הי' רוצה עוד לעכבם ולצער את אביו הזקן שהי' יושב על יד דרך מצפה לחזירתם עם בנימין, וכל רגע לשנה יחשב לו, וכבר דברנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה מבואר בכתוב שלאחר קיבוץ גליות לעתיד יהי' מלחמות גוג ומגוג ויהרג משיח בן יוסף, ויש להתבונן בדבר למה לא יהי' המירוק של ישראל נשלם בכל משך ימי הגלות המר שסבלנו רעות רבות וצרות עד אין חקר, ויצטרכו עוד למירוק של מלחמת גוג ומגוג, ונראה שזה הוא לטובת ישראל שבאם הי' המירוק עד התכלית בעודם בגלות בארץ אויביהם והחושך מכסה ארץ, לא הי' באפשרות לסבול, [ובזה מובן זה שקבלה בידנו מרבותינו הקדושים, שמעתה נפטרנו ממלחמות גוג ומגוג ואחר קיבוץ גליות ישבו ישראל במנוחה על אדמתם לעולם, שכמו שבמצרים קישוי השעבוד השלים לד' מאות שנה, כן בגלות זה להיפוך, שהאריכות הזמן השלים לקישוי השעבוד, ורעות רבות וצרות שהי' מעותד לבוא על שונאי ישראל, וע"כ באשר אריכות הזמן השלים ושוב לא יהי' החבלי לידה כ"כ קשים, עד בלתי אפשר לסבול, שוב יותר נכון שיגמר המירוק לגמרי בעודנו בגלות, וכשיתקבץ הגליות לא נצטרך עוד לשום מירוק, ואל תתמה שישתנה ממה שכתיב מפורש בכתוב, שהרי במצרים מפורש בכתוב ארבע מאות שנה, ואעפי"כ קישוי השעבוד השלים ונחסר מהם ק"ץ שנה, כן הוא הענין במלחמות גוג ומגוג], והנה במדרש שהתודעותו של יוסף ואחיו רומז לקיבוץ גליות, ולפי"ז יש לומר באשר מירוק חטא של מכירת יוסף עוד לא נשלם כידוע מענין עשרה הרוגי מלכות, ע"כ הי' בדעתו של יוסף שיותר טוב שיסבלו אחיו עוד צער עצום מאד [שעד כה הי' להם עוד תקוה על תחנוני יהודה אולי ירחם עליהם המושל, אבל אחר שכלה כל תקוה היו בעיני עצמם כאבודים, ויהודה הי' רואה א"ע אבוד משני עולמות] וכבמדרש ליש אובד מבלי טרף זה יהודה, ובני לביא יתפרדו אלו השבטים, וחשב יוסף לעכב אותם בצערם העצום הזה עד שימרק לגמרי כל חטאם, והתודעות של אח"כ יהי' לפועל דמיוני שכך יהי' לעתיד שאחר המירוק לגמרי יהי' הקיבוץ גליות ולא יוסיפו לדאבה עוד, ולא יצטרכו עוד למלחמות גוג ומגוג ולא יהרג משיח בן יוסף, אבל לא הי' יכול להתאפק, ובזה יובן מה שבמדרש "כי הנה המלכים" זה יהודה ויוסף "עברו יחדיו" זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה, וכבר דקדקנו בשלמא יהודה על יוסף ניחא, אבל יוסף על יהודה למה, כי אותה הוא מבקש, וכבמדרש כל הדברים שאתה קורא עד ולא יכול יוסף להתאפק הי' פיוס ליוסף, ופיוס לאחיו, ופיוס לבנימין, אך לפי דרכנו יובן שזה הי' סיבה למלחמות גוג ומגוג, והריגת משיח בן יוסף, [ומ"מ סוף כל סוף נתקיים רצון יוסף ומצילים אנחנו ממלחמת גו"מ ומהריגת משית בן יוסף כנ"ל לפי קבלת רבותינו הקדושים נ"ע]:

כ׳ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם, ויש להבין מדוע לא האמין להם, ומה הי' לו לחשוב שיאמרו לו דברים בדוים, וכי כסף בשורה הי' רוצים ממנו, ומה להם לשקר, ונראה עפ"י מה שכתב הזוה"ק בפסוק אמותה הפעם כי עודך חי, דאתקיימתא ברזא דברית קדישא דאיקרי חי העולמים עכ"ל, וכן יש לפרש הא דהגידו לו עוד יוסף חי, היינו דאתקיים ברזא דברית והוא במדריגת צדיק חי עלמין, וזה הי' בעיני יעקב חידוש ורבותא עד מאד, ואת זה לא האמין להם ונפל ספק בלבו שאינם מבינים כ"כ בצורת הפרצוף ואדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, כי לרגלי ירידתו הגדולה מבית אביו שהי' סוד ה' עלי אהלו, ונעתק משם ובא למצרים ערות הארץ, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ועוד שנעשה מלך והי' סיפק בידו כל אשר שאלו עיניו, חשב יעקב שבודאי לא אפשר שיהי' כ"כ ברום המעלה במדריגת חי, וא"כ לא על היותו בחיים בזה העולם לא האמין להם, אלא על שעודנו בצדקתו במדריגת חי, לא האמין:

כ״אאך לפי"ז יש להבין סיפא דקרא וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם, שלפי דרכנו אינו מובן מה הוסיף לו העגלות האמונה שעדיין הוא במדרינת חי, ונראה לפרש ענין העגלות שהוא מלשון עיגול ונקרא ע"ש האופנים כי האופני העגלה עגולים, וכל דבר עגול המתגלגל ממעלה למטה, נקודת גבנינית העיגול כשהוא יורד ומשפיל, לא יתכן לקרותו ירידה בהחלט, כי ירידתו זה הוא התחלת עלייתו שנית וחוזר חלילה, והוא רמז ומשל נפלא על מאורעות האדם וילדי יומו, כי אין ירידתו והשפלתו נקרא ירידה בהחלט, וחכם הרואה את הנולד רואה בכל ירידה התחלת עלי', וכן להיפוך כששעתו מוצלחת לא ירום לבבו וישקיף ויראה בכל עלי' ירידה, ובאמת שזה הוא עצה נכונה לפני האיש שלא יהי' רובץ תחת משאו, אלא יבטח בשם ה' וישען באלקיו, כי ירידתו זה עלויתו, וקלקלתו תקנתו, וכן להיפוך כשאופן עולה מעותד לירידה, וזהו הרמז ששלח יוסף לאביו עגלות להורות לפניו כי אף שהוא הולך בראש גולים, וירידה הוא לו לצאת מארץ הקדושה לארץ הטמאה לסבול הגלות ולפרוע השט"ח של גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה הוא וזרעו, איננה ירידה בהחלט, ואדרבה ירידה זו עלי' הוא, וז"ש עגלות וגו' לשאת אותו, ולא כתיב להוריד אותו, אלא כמו שאמר לו ה' במראות הלילה אנכי ארד וגו' ואנכי אעלך גם עלה, היינו שהירידה הוא עלי', וזה שאמר לשאת אוחו שזה הדבר נשיאות הוא לו, ולא ירידה, ובאמת שזהו מהות יוסף, ושמו מורה ע"ש העתיד, וכאשר ראה יעקב אע"ה זה, הבין שזה הענין בעצמו החזיק ביד יוסף ולא נפל בנופלים, והוא במדריגת חי, ע"כ ותחי רוח יעקב אביהם, שהזכרת חיות יוסף שהוא במדריגת חי, עורר בו החיות להיות במדריגת חי, ולא יחוש על ירידתו למצרים, כי ירידתו הוא חיותו, ויתוסף מעלה כמו שרמז לו יוסף:

כ״בוזהו שאמר רב עוד יוסף בני חי, היינו כמו שהם בשרוהו לו שני דברים יוסף חי, היינו במדריגת חי, הא חדא, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, הא תנינא, וע"ז השיב להם שרב לו בשורה ראשונה, ובשורה תנינא איננה תופסת מקום כלל וכלל אצלי, ואלכה ואראנו בטרם אמות, שבראייתי בצורת פניו אראה את מדריגתו זה, ואשבעה בהקיץ את תמונתו אם הוא כאשר אמרתם:

כ״גאמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, יש לפרש דהנה ידוע דמציאת האדם בזה העולם הוא רק לתקן מה שעליו לתקן, כאמרם ז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכניס לטרקלין, וכשגמר התיקון הולך האדם תיכף אל בית עולמו, והצדיקים שכל מגמתם הוא התכלית אינם מתאוים להיות בעוה"ז אלא כדי להוסיף שלימות לעצמו או להשלים את זולתו, או שיצמיח מפרי מעשיו כבוד שמים, אבל לא לאכול מפרי' או להתענג מטובה הגשמי, והנה יעקב אע"ה כשנקרא ישראל ישר אל, הגיע אל שלימות התיקון והתישרות, וזהו פירוש התיבה ישראל כמו הררי אל שההרים שהם בהפלגת הגובה, מתוארים הררי אל כמ"ש הא"ע, וכן יעקב שהגיע להפלגת התישרות נקרא ישראל, ובשביל זה עצמו כתיב בו כי שריתה עם אלקים ועם אנשים ותוכל, כי כאשר הגיע לתכלית התישרות הנה נשלם בו כוונת צורת האדם כמ"ש כי ברא את האדם ישר, וכמו אדה"ר קודם החטא שהי' גבוה אף ממלאכי השרת ובקשו לומר לפניו המינין כבמדרש, ע"כ יעקב אע"ה התגבר ושלט עם אלקים שהכוונה המלאך ועם אנשים, ומ"מ לא הלך אז אל בית עולמו כי נתבקש להכין את השבעים נפש שלו ולהביאם מצרימה ולהיות אתם שמה בתחילת גלותם להרגילם להיות בארץ לא להם ולא יפלו ממדריגתם, ובשביל זה יחזקו ישראל מעמד בכל ימי גלותם ולא יטמעו ח"ו במצרים:

כ״דוהנה בזוה"ק (רכ"ב.) הקשה איך יעקב הניח את ישראל לבדם במצרים וצוה להעלותו ולקברו במערת המכפלה, אמאי לא אתקבר תמן בגין זכותי' על בנוי, אמאי בעא לאסתלקא מתמן והא כתיב כרחם אב על בנים אן הוא רחמנותא, ותירץ משום דהובטח דלא ישתיצין בנוי ביני עממיא כמ"ש אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, ועדיין צריך למודעי התינח שסמך על ההבטחה דלא ישתיצין בנוי, אבל עדיין א"א לומר שזכותו לא הי' מקיל מעליהן השעבוד והי' מתיישרין ומתקנין ביותר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אן הוא רחמנותא, ונראה עפ"י מה שאמרנו במק"א שיעקב העמיד את יוסף בחרקאי', והיינו שמעולם הי' יוסף האמצעי בין יעקב להשבטים, והשבטים קבלו מיעקב באמצעות יוסף כידוע למבינים, ומאחר שהניח את יוסף במקומו, ויוסף מיעקב לא נעשה נפרד אף אחר שהעלה יעקב ממצרים להקבר במערת המכפלה, כי יוסף בנסיונו שהי' למעלה מן הטבע כבמדרש, זכה שאין ריחוק מקום בטבע מפרידו מיעקב, וא"כ במה שהעמיד את יוסף בחרקאי', ויוסף נשאר במצרים, נחשב כאלו עדיין השבטים מקבלין מיעקב באמצעות יוסף, ואולי יש לפרש בזה מ"ש ויוסף ישית ידו על עיניך, היינו על עניניך למלאות את מקומו כפי' הספורנו לפי דרכו, ולפי דרכנו הדברים יותר מחוורים, ולפי האמור יובן בפשיטות מה שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, היינו במדרגת צדיק חי עלמין, ובשביל זה הוא אמצעי בינו לבין השבטים ויהי' גברא בחרקאי', ע"כ מעתה הוא יכול למות ולהסתלק מזה העולם כי אין לו עוד צורך להיות בזה העולם, אחר שהשלים את הכל, ומה שהי' עוד י"ז שנה במצרים, איתא בתדב"א שהי' מעין עוה"ב, ובזוה"ק (רט"ז) שהי' לעומת י"ז שנה דיוסף כד אתפרש מני' עיי"ש, ומ"מ לאו להשלמת נפשו או את זולתו הוה, ומצדו הי' מוכן להסתלק תיכף ולילך לעולמו: