שם משמואל, ויגש ח׳Shem MiShmuel, Vayigash 8

א׳שנת תרע"ח.

ב׳ויגש אליו יהודה במדרש הנה ימים באים ונגש חורש וגו' ודורך ענבים זה יהודה [שנאמר] כי דרכתי לי יהודה קשת, במושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים כדכתיב בחבלי אדם אמשכם וכו':

ג׳ויש להבין מה זה ענין יהודה לדריכת ענבים, ועוד שמביא קרא מדריכת הקשת לדריכת ענבים שאין ענין זה לזה כלל:

ד׳ונראה לפרש דהנה כתיב לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות, ויש להבין הני חליפות שמלות מה עבידתייהו, כי בודאי לא הי' חסרים לבושי כבוד כמ"ש הרמב"ן לעיל מ"ב פסוק ט' שהי' לבושי מכלול כולם, וגם אינו דרך מתנת כבוד ליתן לאיש נכבד מתנה בגדים ללבוש, וגם יש להבין דברי הש"ס מגילה (ט"ז.) לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן חמש חליפות שמלות אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק [פירש"י לעבד נמכר יוסף ע"י קנאת אחיו] יכשל בו זרעו דאמר ר"ח בר גוריא אמר רב בשביל משקל שני סלעים של מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים א"ר בנימין בר יפת רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנא' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו', ועדיין אינו מובן התירוץ, שע"ז עצמו שייך קנאה, ומה לי הקנאה מחמת הנתינה של יעקב או קנאה מחמת שזוכה למתנת שמים, שסתם קנאה שבעולם שמקנאין את מי ששעתו עומדת לו שהוא לעולם מתנת שמים, ומה לי אם שעתו עומדת לו או לזרעו אחריו שעל כולם שייך קנאה, ומצד הסברא, ע"ז שעתיד לצאת ממנו בן כזה שייך קנאה עוד יותר, כמ"ש מהר"ל שבנים נוגעים יותר לפנימיותו של אדם מלו לעצמו, והם שקנאו את יוסף לא בשביל גשמית כתונת הפסים שהוא הבל אלא על ענין הרוחני שבו כמו שרמזו רז"ל בשביל משקל "שני" סלעים מילת, דקדקו בלשון "שני" סלעים אף שלא מצינו מפורש כמה הי' משקלו, אלא שרמזו ז"ל שהי' בו ענין כפול בגשמית למטה וברוחניות למעלה, וע"ז הי' הקנאה, נמצא לפי"ז שעל מה שעתיד לצאת ממנו בן כזה שיצא בלבוש מלכות וכו' תגדל הקנאה עוד יותר ויותר מעל כתונת הפסים, ודוחק לומר שבזרעם לא איכפת להו, שזה לא יוצדק באנשי השכל והמעלה:

ה׳ונראה דהנה בש"ס סוטה (יו"ד:) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני היינו דא"ר חנן בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב עדות ביהוסף שמו, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, ויש להבין בשלמא יוסף ניתוסף לו אות אחת הא אחר שקידש שם שמים, ומעיקרא הי' נקרא יוסף בלי הא, אבל יהודה הלוא כך הי' שמו מעולם, א"כ לאו משום הקידוש נקרא כך, ונראה דהנה ידוע דשם של אדם הוא מהותו, והם כך מהותם מעולם, ומעולם הי' מעותדים לקדש ש"ש, זה לקדש ש"ש בסתר וזה בפרהסיא, והאמהות נביאות הי' וקראו שם בניהם לפי מהותם, והא דלא נקרא יהוסף מעיקרא כמו שנקרא יהודה מעיקרא, י"ל דמילתא עמיקתא הוא, דהנה מה שהיו מעותדים מעולם זה לקידוש ש"ש בסתר וזה לקידוש ש"ש בפרהסיא, כי יוסף הי' לו כח נעלם גבוה מאד והוא בן רחל שתפסה פלך שתיקה ע"כ כל מעשיו ותהלוכותיו הי' בהסתר ובהצנע לכת ולא הי' נראה מקדושתו בהתגלות, ואדרבה כתיב ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה פירש"י שהי' מסלסל בשערו והי' מתהדר בלבושו כבזוה"ק ותתפשהו בבגדו עיי"ש, אף שהי' איש מרכבה ומחשבותיו משוטטות בעליונים התחפש והסתתר להיות נראה כאיש פשוט המוני, ובאמת בשביל זה הי' כחו כ"כ גדול, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלהבדיל כחו של עשו הי' כ"כ גדול מפני שרשעתו הי' בהצנע ובהסתר כאמרם ז"ל שנמשל לחזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור עכת"ד הצריך לענינינו, ולפי"ז מובן שיוסף שטנו של אותו האיש מתולדתו ותיכף כשנולד רצה יעקב מטעם זה לשוב מבית לבן, הי' מדתו מתולדתו לעומתו בקדושה להיות הצנע לכת, וכל צדקתו וקדושתו הי' בהעלם ובהצנע מאד, ע"כ הי' כחו כ"כ גדול, אבל יהודה הי' מדתו בהתגלות שהכל הי' רואין צדקתו וקדושתו, וכמ"ש יהודה אתה יודוך אחיך, ובמדרש אחיך מודים בך אמך מודה בך אני עצמי מודה לך, ויובן עוד עם מה שהגדנו כבר שיוסף הוא בחי' ראש, כבמדרש סוף ויחי שאמר יוסף לשבטים אתם הגוף ואני הראש וכו', וידוע שהשכל באדם הוא נעלם ואינו נראה ממנו התלהבות ותנועה בחוץ, אבל יהודה הוא בבחי' לב שהוא מלך ומלך לבו לב כל העם, והלב נראה ממנו תנועות והתלהבות, ובאשר כך הי' מדתם ומהותם, ע"כ לזה נזדמן לפניו קידוש ש"ש בסתר כפי מדתו, ולזה קידוש ש"ש בפרהסיא כפי מדתו, וע"כ יוסף שהי' מדתו ומהותו נעלם מתולדתו לא הי' אפשר להיות נקרא מתולדתו יהוסף, שהרי שמו מורה על מהותו, ואם הי' נקרא כך שוב הי' מהותו נגלה, ע"כ לא נקרא שמו כך מתולדתו עד שיצא הקידוש ש"ש בסתר בפועל ונתגלה מהותו, אז דווקא שמו יהוסף ודו"ק:

ו׳וי"ל שזה הי' הפלוגתא בין יוסף והשבטים מאז, שכל השבטים הי' נגררין אחר מהותו ומדתו של יהודה שהוא המלך שלבו לב כל העם, והלכו כולם בשיטתו להיות עבודתם בהתגלות ובהתלהבות בבחי' לב כנ"ל באופן שכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ויתפרסם האלקות בעולם, ויוסף תפס את שיטתו פלך שתיקה והצנע לכת כנ"ל, ואף שהי' אלו והוא מודים שתרווייהו צדיקים גמורים נינהו, מ"מ ידוע שכל דרך איש ישר בעיניו להנהיג את זולתו בדרך אשר הוא זכה בה, וע"כ יוסף תפס לעיקר להנהיג את זולתו בדרכו פלך שתיקה והצנע לכת, והם תפסו לעיקר הנהגת התלהבות והעבודה בהתגלות, ומזה הי' נמשך ונשתלשל כל ענין השנאה והמכירה, וכל השיטות הי' הכוונה רק צורך גבוה ולא עבור עצמם מאומה ח"ו:

ז׳ונראה דאלו ואלו דא"ח ושניהם כאחד טובים ותרווייהו צריכי, אבל בזמנים מתחלפים, והיינו דבזמן שכחות רעות שולטות בעולם אין לך יפה מן הצניעות וכמ"ש (תהלים ל"ט ב') אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, וכתיב (עמוס ה' י"ג) לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה הוא, ובש"ס סנהדרין (צ"ג.) בחנני' מישאל ועזרי' להיכא אזלו [פירש"י כשיצאו מן הכבשן דתו לא מדכר להו בכולהו כתיבי] אמר רב בעין הרע מתו עיי"ש, והטעם משום שאז הי' בגלות בבל קליפה קשה מאד והי' שולטת כחות הרעות בעולם למכביר, ובעת כזאת יותר נכון להיות הכל בהסתר גדול מאד, אבל בשעת שאין כ"כ שליטת הרע בעולם בודאי יותר נכון שתהי' העבודה ולעומתה קדושה הנשפעת ממעלה בהתגלות וכמ"ש תערוך לפני שלחן נגד צוררי, וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ופרסומי ניסא עדיף, ובזה פרשתי לי הכתוב (שיר השירים ח׳:א׳) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי, דקאי על זמן הגאולה שאז תהי' אהבת ישראל להשי"ת בהתגלות ובהתלהבות גדולה מאד וכמשל נשיקין דרחימתא בשוק לעיני כל, גם לא יבוזו לי, היינו שלא יהי' עוד צריך שמירה מכחות הרעות של הגלות שהי' בוזזים ושוללים את האהבה בעין הרע שלהם, ובפירוש הא"ע בפעם השלישית בעבור שיש בגלות עובדי ה' ושומרי המצות בצניעות הם מתאוים לשמור את המצות בפרהסיא ושתשוב השכינה כאשר היתה בתחילה והוא כעין דברינו הנ"ל:

ח׳וכן הוא ענין התפילה בלחש ובהחזרת התפילה ע"י ש"צ בקול, עפימ"ש האריז"ל דתפילה בלחש הוא עדיין במקום שצריך שמירה מהחיצונים, ובחזרה היא במקום גבוה שם א"צ שמירה עיי"ש:

ט׳וי"ל שזה הוא ענין שני המשיתים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, דמשיח בן יוסף עליו לגמור את כל המלחמות ולכלות זרע של עמלק וכל הרשעה כולה בעשן תכלה בימיו, ובהכרח לומר שבבואו עדיין מציאת הרע עוד גובר בעולם שהרי צריך למלחמות, ובזוה"ק שקודם אור היום נתגבר החושך בעולם, וכמו שנראה בחוש בזמנינו אלה, ע"כ נצרך לזה כח עליון נסתר מעולם העליון גבוה מאד, ודווקא בהעלם [וכענין ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שסיפר מכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שאמר על הרה"ק מרוזין זצללה"ה שהתייצב כ"כ בפרהסיא להכניע את כחו של קליפת מלך הרשע הידוע שהי' בימיו, ואמר בזה"ל היתכן שעל מלך גדול כמוהו להתייצב כ"כ בפרהסיא, ואם רוצים לעשות דבר צריכין שאפי' מלאך לא ישער, וכידוע להיודעים שהוא זצללה"ה קיים בעצמו דברים כאלה, עד איזה ימים לפני ששתה הרשע מנת כוסו הגיד בפרהסיא כי מעתה נשפל ונפל שדוד בעוד שהי' עוד בנגלה הקליפה בתקפתו ומצבו הי' איתן, ורק אחר עבור זמן לא כביר נשמע שמעו של הרשע כי בא קצו ואיננו עוד בעולם] וכן הי' בימי המן שהי' מזרע עשו שהי' רשעתו בהעלם כנ"ל, ובפרקי דר"א דרכן של הרשעים להיות מחשבין הסוד בלבם כמו ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו, הרי דבני בקתא חדא נינהו, שהי' כח הרע שלהם נסתר ונעלם, ע"כ הי' כחם כ"כ גדול, ע"כ נתבקש שהגואל יהי' לעומתו מזרע רחל שתפסה פלך שתיקה, והוא מרדכי ואסתר שהי' להם כח נסתר ונעלם מאד כמ"ש מהר"ל בס' אור חדש עיי"ש, כי הי' אז כח הרע גובר ושולט בעולם ועדיין הי' בגלות ושכיח עינא בישא ואין לך יפה מן הצניעות כנ"ל, והוא כעין משיח בן יוסף, דרכו של יוסף הצדיק כנ"ל, וכענין התפילה שבלחש:

י׳אך אחר שיכלה מציאות כחות הרעות מן העולם ע"י משיח בן יוסף אז יופיע משיח בן דוד בעולם ויתפרסם ויתגלה האלקית בעולם וכמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו' שמראין עליו באצבע ואפי' הגשמית תהי' מרגיש באלקית כמו שבאו בזה פסוקים רבים בדברי הנביאים, והוא דרכו דרך הקודש של יהודה והשבטים, והוא כענין התפלה של חזרת הש"צ שבקול כנ"ל:

י״אולפי דרכנו יש לפרש ענין החליפות שמלות עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהענין שהכהנים צריכין בגדים בשירותם וכאמרם ז"ל כשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והלוים אינם זקוקים לשירות שלהם בגדי לוי', ולא מצינו להם בתנ"ך בגדים כלל, כי הכהנים עבודתם בחשאי והם פנימיים ביותר ע"כ הם צריכין לכיסוי בגדים, והלוים עבודתם בהתגלות וכלשון הזוה"ק שהם לארמא קלא, ע"כ אין להם ענין לבגדים מיוחדים, עכת"ד, וע"כ י"ל דיוסף רמז להם שמעתה שמתחיל גלות מצרים שהרע מתגבר וישלוט בעולם צריכין להתנהג כמדתו ולתפוס פלך שתיקה ולהצנע לכת ואין לך יפה מן הצניעות וכמ"ש אענך בסתר רעם, כי הצעקה בתפלה בהתגלות שולט בה עינא בישא של השר של גלות וכבזוה"ק ח"ב (י"ט.) א"ר יהודה בא וראה שכך הוא שכל זמן שהשר שלהם ניתנה לו שררה על ישראל לא נשמע צעקתם כיון שנפל השר שלהם כתיב וימת מלך מצרים ומיד ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים ועד אותה שעה לא נענו בצעקתם עכ"ל והוא כמו שאמרנו, ולפי האמור יובן נמי הא דאמרו ז"ל שחמש חליפות שמלות לבנימין רמז להם על מרדכי כנ"ל, מחמת שהי' בעצם תוקפו של הגלות וגודל כחו של המן זרעו של עשו שהי' רשעתו בהסתר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור, נתבקש שתבוא הגאולה ג"כ ע"י גואל שיהי' בו כח נעלם גבוה מאד והם מרדכי ואסתר שהי' בהם כח נסתר ונעלם גבוה מעל גבוה כמ"ש מהר"ל ובספרי המקובלים, ע"כ נדרש לו חמשה לבושים להסתיר פנימיות שלו, וי"ל שמספר חמשה הוא לעומת חמשה הרגשות שבנפש שכולם הי' בכח פנימי נסתר, והם לעומת חמשה חלקי הנפש נ"ר נח"י כידוע, ועי"כ יהי' ביכולתו להציל את ישראל מגזירת המן שהי' כחו כ"כ גדול, ומעתה מיושב ששוב אין כאן שייכות לקנאה, שהרי כל עצמו של זה הוא להצלת ולגאולת ישראל, ולא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא:

י״בובדברינו אלה יתיישב לנו פסוקי מגלת אסתר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה וגו' ותתחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי וגו' ולא קיבל, וכבר דקדקנו מה זה ששלחה בגדים להלבישו וכי חשבה שחסר לו בגדים, אך י"ל דגם מעיקרא ידעה כי מעשה מרדכי משום כי עת צרה הוא ליעקב וכבש"ס מגלה (ט"ו.) מאי אמר רב אמר גבה המן מאחשורוש [פירש"י שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש] ושמואל אמר גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה, א"כ הרי ידעה שנתבקש כח נעלם ונסתר לעמוד נגד המן הרשע [ואף שלכאורה משמע מפשטא דלישנא שכתוב אח"כ ותקרא אסתר להתך וגו' ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה, משמע שעדיין לא ידעה מאומה, אך חכמז"ל הוציאו הכתוב מפשוטו ופרשו ששלחה לו שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב מזה ומזה הם כתובים, וכן במשמע שבודאי נערות אסתר וסריסי' הגידו לה מה שמרדכי הולך וצועק ברחוב העיר, וא"כ הרי ידעה מה זה, אלא ודאי כמו שפירשו ז"ל שמא עברו ישראל וכו'], ע"כ שלחה לו בגדים להלבישו היינו שרמזה לו שבכח הנעלם והנסתר שיש לו ישתמש נגד המן, ולזה בא ענין הבגדים לכסות את כח הפנימית שבו ואיש לא ידע, אך מרדכי לא קיבל, כי הי' נתבקש שישראל יתעוררו מקודם בתשובה, ובלתי התעוררותם בתשובה אין מועיל כחו הנעלם, וכמ"ש בירמי' (ט"ו א) אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה, ופירש"י משה ושמואל שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל, ומתחילה החזירום למוטב וכו' אתה אינך יכול להשיבם אלי לכך אל תתפלל עליהם, ע"כ לא קיבל עצתה של אסתר, אלא הי' הולך וצועק כדי לעורר לבם של ישראל, ואחר התשובה והצומות כתיב ותלבש אסתר מלכות כעצתה כנ"ל:

י״גולפי האמור יתפרש לנו דברי המדרש הנצב פתח דברינו שדורך ענבים זה יהודה שנאמר כי דרכתי לי יהודה קשת ומושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידן למצרים, והוא תמוה כנ"ל, אך לפי דרכנו יתפרש בטוב, דהנה מהותו של יין הוא מסתתר בענבים ומשקים מפקד פקידי, וע"י הדריכה מוציאין אותו מתוך ההעלם אל הגלוי וקנה לו שם חדש יין, וע"כ כל מהותו הוא נגלה ומשמיע קול כמ"ש והשיקו היקבים יין, היפוך משמן שהוא בחשאי, ואינו משמיע קול כשמריקין אותו מכלי לכלי, וע"כ פעולת היין הוא נמי לגלות את הנעלם, כמהותו כן פעולתו, כאמרם ז"ל משנכנס יין יצא סוד וכתיב (זכריה ט׳:י״ז) ותירוש ינובב בתולות, וברש"י יומא (ע"ו:) זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה, ולפי דרכינו הנ"ל במהות ומדת יהודה יובן שפיר, שדריכת ענבים שהוא המציא את היין שהי' בהעלם בענבים, וע"י הדריכה מוציאו לחוץ להיות נגלה, הוא דוגמא למהות ומדת יהודה בעבודה להוציא את האהבה הטמונה במסתרי לבו של אדם להיות נגלה בחוץ ע"י התלהבות רשפי' רשפי אש, וזהו שהביא מן המקרא כי דרכתי לי יהודה קשת הנאמר במלחמת יוונים שכבר פרשנו למה מתייחס מלחמה ההוא לקשת עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דבחרבי ובקשתי פירש"י חכמתי ותפילתי, שהתפלה נקראת קשת, משום דכמו הקשת כל כמה שדורך ומושך את החץ שעל היתר אליו בכח ואומץ, כן הוא החץ מתפרץ והולך וזורק למרחוק, כן התפלה לעומת שהוא מיצר ודחיק ליבא ומתפרץ מתוך הלב לחוץ בחוזק, כן הולך ועולה למקום יותר גבוה ועומק רום לעומת עומק תחת, וכך הי' מלחמת יוונים שהי' אז בצרה גדולה עד מאד עד שהתפרץ צרת לבם לחוץ וערכו מלחמה בפועל נגד היוונים מועטים לקראת מרובים, ע"כ מתייחס מלחמה זו לקשת מפני שדומה בענינה, והוא מדתו של יהודה, ובשמואל (ב' א') י"ח ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר, וברש"י שם צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת הנה כתובה על ספר הישר הלא הוא כתובה על ספר בראשית שהוא ספר ישרים אברהם יצחק ויעקב, והיכן רמיזא ידך בעורף אויביך איזה מלחמה שמכוין בה ידו כנגד פדחתו שהוא מול ערפו הוי אומר זה קשת, ולפי דברינו יובנו הדברים כי הגשמית והרוחנית לעו לם הם בסגנון אחד וכמדתו של יהודה ברוח כנ"ל שנתפרץ מתוך עומק הלב ויתגלה התלהבות לעיני כל ויתקיים וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, וראי' הוא ע"י עיניו ופדחתו של כנגדם המסתכלים, וכן לעומתו בגשמית מתייחס אליו הקשת שהחץ מתפרץ מן הקשת ויפלח את פדחתו של כנגדו:

י״דויובן נמי הא דמושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של של אביו והורידן למצרים, דהנה ענין זריעה הוא שטומן את גרעיני הזזריעה בקרקע, והם מתעלמים ומסתתרים עד ששבו כלא הי' וכאמרם ז"ל אימתי קגביל בתר דבלה, ודוקא ע"י התעלמות זה מחליף כח לצמוח ולעשות פרי, וזה דוגמת מדתו של יוסף כנ"ל פלך שתיקה והצנע לכת, וזהו ענין גלות מצרים, וכן כל הגלות כדמיון זריעה, כמ"ש וזרעתי' לי בארץ ואמרו ז"ל לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתי' לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורים, ובגלות מצרים כתיב וינצלו את מצרים, ואמרו ז"ל שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, ושם הי' נעלמים מאד כאמרם ז"ל שהיו כעובר במעי בהמה, וזה הי' להם לעזר ולהועיל להוציא משם את כל חלקי הקדושה כדמיון הזריעה שמוצץ את לשד הארץ ועובר שמוצץ הדם וחלקי הזן מאמו:

ט״וולפי האמור יתפרש לנו ג"כ סתירת דברי המדרש לדברי הזוהר, דבמדרש דרשו מים עמוקים עצה בלב איש זה יוסף ואיש תבונות ידלנה זה יהודה, ובזוה"ק (ר"א:) להיפוך מים עמוקים עצה בלב איש זה יהודה ואיש תבונות ידלנה זה יוסף, ולפי דרכינו י"ל דבודאי מעיקרא הי' כל אחד מחזיק בשיטתו, יוסף לתפוס פלך שתיקה להיות הצנע לכת, ויהודה להיות עובד עבודה בהתגלות ובהתלהבות הנראה לכל, אך בהגשת יהודה ליוסף ובהתוודעתו של יוסף להם נתברר דתרווייהו צריכי אלא בזמנים מתחלפים, ואו"א דא"ח, והוא הרמז על לעתיד, והשני משיחים כנ"ל, נמצא שיהודה קיבל דרכו של יוסף לזמן שליטת הרע בעולם ויוסף קיבל דרכו של יהודה לזמן שאין הרע גובר בעולם, א"כ אין כאן סתירה בין המדרש לבין הזוה"ק דתרווייהו הוי, זה דלה מזה וזה דלה מזה, והיו לאחדים:

ט״זוזה לימוד גדול בענין אהבת ישראל שבאמת אין לך איש מישראל שאין בו מדה או דרך טוב, ואף שיש הפרש בין מדת זה לזה הרחק כממזרח למערב, מ"מ מדתו של זה יש לו מקום בזמן הזה, ובאיש הזה, ובמקום הזה, ומדתו של זה בענין אחר, ובאיש שלו טבע אחרת, ובמקום אחר, וע"כ נקל הוא לאיש להתיישב בדעתו ולסבול את זולתו ומדותיו ימצאו חן בעיניו אף שאינם לפי הֵלך רוחו, וכמו שהגיד הרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקע בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר שאמרו ז"ל מדאמר בלשון יחיד שהיו כאיש אחד ובלב אחד, דהיינו שלשון ויחן הוא לשון חן, שמדתו וחהלוכתו של כל אחד נשא חן בעיני זולתו, והיינו כנ"ל שהבינו שדרכו ומדותיו של זולתו נמי יש להם מקום באחד הזמנים או באחד המקומות או באחד האנשים:

י״זוהנה שבת הוא רזא דאחד שמתייחדים כל נפשות ישראל והשבת מסייע להתיישב בדעתו כנ"ל, וי"ל לפי דרכינו הנ"ל במדת יהודה ויוסף ששניהם יתכנו אלא בזמנים מתחלפין, ששבת שניהם כאחד טובים, ששבת הוא יומא דנשמתא וכל ישראל דמתעטרין בנשמתין חדתין משיגין כח נעלם רם ונשא וגבה מאד, ומ"מ אין נצרך לזה פלך שתיקה והצנע לכת, שבשבת אין לכחות הרעות שליטה וכלהו ערקין ואתעברו מינה ואין לחוש לעינא בישא, וזהו שיסד האריז"ל בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:

י״חבמדרש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה, וכבר דקדקנו בשלמא יהודה על יוסף ניחא שחשדו שבעלילה רצה ליקח את בנימין לקלון, אבל יוסף על יהודה אינו מובן, אדרבה דבמדרש לקמן א"ר חייא בר אבא כל הדברים שאתה קורא שדבר יהודה לפני יוסף בפני אחיו עד שאת מגיע לולא יכול יוסף להתאפק הי' בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין וכו':

י״טונראה לפרש דהנה איתא בספה"ק דכל ענין יוסף שציער את אחיו מתחילה ועד סוף הי' כוונתו למירוק חטאם בענין מכירתו ושראה ברוה"ק שעליו מה שעתיד להגיע להם מעשרה הרוגי מלכות כידוע, אך בעיקר חטא המכירה יש להתבונן בו, הרי התחרטו ועשו תשובה ותשובה מכפרת ומיתה ממרקת על כל עבירות שבתורה ולמה נשאר עליהם עונש והוצרכו למירוק עשרה הרוגי מלכות, ועוד דבמדרש פ' פ"ד למה תתענו ה' מדרכך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, וא"כ הרי לא מהם היתה כל הענין ולמה יחשוב ה' להם עון, ולמה ביהודה דאמרו ז"ל רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה לא נחשב לו דבר זה לעון כלל אף דאיהו לעבירה קמכוין, מ"מ מאחר שלא ממנו הי' אלא המלאך אנס לי' לא נחשב לו עון כלל, ולמה יחשב להם חטא מכירת יוסף כלל, ולא עוד אלא פרע מהם בעונש המר אחר כמה וכמה דורות ולא הועיל להם התשובה והחרטה, אתמהה:

כ׳ונראה דהנה איתא בספה"ק שכל ענין השבטים בענין יוסף הי' מחמת שחשבוהו לרודף אותם ובשבילו ידחו מלהיות בעלי ברית לאלקים, וא"כ לפי ראות עיניהם למצוה קמכווני, ומה שנחשב להם לעון מזיד עד שהגיע עונשם לעונש מיתה בעשרה הרוגי מלכות, י"ל שזהו מחמת מעלתם הגבוה וכאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, והיינו דהי' להם לאמור לנפשם שבודאי גם זה מאת ה' היתה זאת, כי בני יעקב שבטי ישראל בודאי ההשגחה דבוק בהם, ואי אפשר שיעשה בהם דבר אלא בהשגחה ובכוונה מהשי"ת וכמ"ש קהלת (ט' א') אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלקים גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם הכל לפניהם, ובתרגום די צדיקיא חכימיא ותלמידיהון וכו' ומסירין בידא דה' וכו' אף רחימתא די רחמינון גבר אף סניאתא דסנינון גבר וכו' כולא במזלא אתגזר למהוי קדמיהון, ובתעלומות חכמה שכל מה שעשו הם לא בכח בחירתם עשו רק מיד אלקים עשו זאת וכו', וא"כ שהכל גזירת עליון הוא הי' להם לאמר לנפשם כמו שאמר דהמע"ה שמואל ב' (ט"ו כ"ו) ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, ככה הי' להם לאמר לנפשם, דמאחר שכל ענינם הוא בהשגחה וברצון השי"ת, ואם ברצון השי"ת שנהי' נדחים מהיות בעלי ברית לאלקים, ה' הטוב יעשה כאשר טוב בעיניו, וכן הוא במדרש איכה פסוק אני הגבר וגו' מה דאהני לך אהני לי, ובודאי לאנשים שאינם כ"כ במעלה איננו נחשב זה לחטא ואדרבה למצוה נחשב להיות כל מגמתו לאלקית, אך אנשים רמי המעלה כמותם נחשב זה לחטא, ובשביל חטא זה הדק והקל הי' עונשם שניתן בלבם לשנוא, ומזה נמשך כל ענין המכירה, ומאחר שהם בעצמם משכו עליהם כחות שהביאם להעבירה ע"כ נענשו על העבירה אף שבאמת בגוף העבירה הי' אנוסין וכמ"ש הריב"ש שהמביא א"ע לידי אונס אינו נחשב לאנוס, וע"כ אינו דומה כלל לענין יהודה ותמר שלא הי' ממנו כלל, אבל בענין מכירת יוסף הם עצמם הביאו א"ע להיות אנוסין בדבר, וע"כ נמי אף שלאחר שנודע להם החטא עשו תשובה על עיקר החטא, אבל ע"ז הענין שלא הי' בטלים כ"כ לרצון השי"ת שזה הי' הסיבה להעבירה ע"ז לא מצינו להם חרטה ותשובה:

כ״אולפי האמור י"ל דכל מעשה יוסף עמהם לא לצער אותם שיהי' להם מירוק עשה עמהם, אלא סיבב להם עד שיאמרו לנפשם דמאחר שנראה שכך הוא רצון ה', ה' הטוב בעיניו יעשה לנו, וזהו הדרוש מהם אחר שבגוף החטא כבר עשו תשובה ולא הי' חסר אלא ביטול לרצון השי"ת לאמר לנפשם אם כך רצון השי"ת מה דאהני לך אהני לנו, ואם הי' כה, שוב לא הי' צריכין למירוק הרוגי מלכות:

כ״בולפי האמור יתיישב לנו מ"ש ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו וגו' ומשמע דאם הי' יכול להתאפק הי' ממתין, וכבר דקדקנו מה הי' רוצה עוד מהם דכתבו המפרשים דכל ענין העלילה הי' כדי לבודקם באהבת בנימין ומעתה הלוא ראה כל מה שרצה, ועוד אפי' להמתין שעה קלה עד שיצאו מעצמם הנצבים עליו לא יתכן, שכל רגע ורגע שמעכב אותם הוא מוצץ דם יעקב אביו שיושב ומצפה על יד דרך על בנימין, מה גם אחר שהגיע העת להתוודע להם שיחי' את הזקן מהבשורה שעוד הוא חי, ובמדרש משמע עוד יותר שכיון שהסכימה דעתם להחריב את מצרים אמר מוטב שאתוודע להם ולא יחריבו את מצרים, משמע שבלא"ה לא הי' רוצה עוד להתוודע להם, ולמה, ולא חס על אביו הזקן, אך לפי דברינו הנ"ל א"ש שהי' רוצה להמתין עד שיראו שאפס כל תקוה, ולא ישאר בהם שום ספק שמעשה שמים הוא וישכילו ויאמרו כעין שאמר דהמע"ה כנ"ל, ומה דאהני לך אהני לי, ובזה יפטרו ממירוק הרוגי מלכות, ובודאי הי' הזקן הרחמן שבאבות מרוצה בזה מאד ולא הי' חש על צערו בכדי לפטור את בניו הצדיקים מעונש המר הזה, ואף שיעקב לא ידע, "מ"מ אמדינן דעתו דאלו הוה ידע הוה ניחא לי', ואדרבה אם לא הי' עושה כן, אילו הוה ידע הי' לו תרעומות עליו, וע"כ כל כמה שהי' יכול להתאפק הי' מתאפק:

כ״גולפי האמור יתפרש בטוב מה שיוסף נתמלא עברה על יהודה שעיקצו ולא נעקץ לאמר לנפשו אם כך הוא רצון הי' שיהי' ח"ו מנודה בב' עולמות, ה' הטוב בעיניו יעשה, כי מחמת החיוב שהתחייב א"ע להביא את בנימין בודאי איננו מחויב לגשת למלחמה עם מלך מצרים ולהחריב את כל מצרים, שזה לא עלה על דעתו כלל, ובוודאי גם יעקב לא הי' רוצה להכניס את כל השבטים בסכנה רבה ועצומה לרדת למלחמה כזו, אלא שמ"מ הנידוי הי' בלי טענת אונס, והי' נשאר בנידוי משני העולמות, וזה הי' צריך לקבל על עצמו להיות בטל לרצון השי"ת וכנ"ל, וע"ז נתמלא יוסף עברה עליו למה איננו משכיל לעשות ככה:

כ״דויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך וברש"י על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב, ויש להבין מה ענינו לכאן, ולמה דוקא בשעה זו הזכיר מהחרבנות ולא בפעם האחרת, וכבר דברנו מזה, וי"ל דהנה התוודעות יוסף והשבטים הי' לפועל דמיוני על לעתיד קיבוץ גליות וכבמדרש, והנה כבר אמרנו ההפרש בין הרואה בנבואה להרואה את הנולד בחכמתו, שהרואה בחכמתו רואה את סוף דבר שנולד אחרית כל המעשים, ולא את כל פרטי הסיבות והגלגולים שבנתיים, אבל הרואה בעין הנבואה הוא רואה את תהלוכות הסיבות הגלגולים עד הגיע עינו לראות אחרית דבר, וכמו הצופה בעין הגשמי למרחוק מיל וכדומה שהוא רואה עם הרוחק גם כל הדברים שנמצאים בינתיים מהכא להתם:

כ״הובזה פרשנו ענין שביעקב שביקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה, ובזוה"ק (רל"ד:) כביכול יהב עציבו בי' ואסתלק, ופרשנו דיעקב כשבא להסתכל בעין הנבואה עד אחרית הימים ראה בהכרח כל המאורעות שבינתיים, ובאשר הי' רחמן שבאבות לא הי' יכול לסבול לראות בצערן של ישראל ובצרותיהם העצומות בינתיים ונתעצב, ומחמת זה עצמו נסתלקה הימנו שכינה שהרי אין השכינה שורה מתוך עצבות:

כ״וומעין זה הי' ביוסף שבהתוודעותו אליהם והשכיל שזהו פועל דמיוני על לעתיד הסתכל בעין הנבואה על מה שהתוודעות רומז, ובהכרח ראה את אשר נעשה בינתיים וראה את שני החרבנות, ונפל על צוארי בנימין אחיו ויבך מחמת רוב התפעלות ורגש הנפש, ובאמת גם זה הי' לפועל דמיוני כבמדרש, כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכי' כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכי' שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, אכי"ר ב"ב: