שם משמואל, ויקראShem MiShmuel, Vayikra
א׳ויקרא וזכור שנת תר"ע.
1
ב׳בש"ס חולין, אדם ובהמה תושיע ה' אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, הענין דכשאדם מבטל דעתו ורצונו לרצון השי"ת לעומת זה נותנים לו דעת מן השמים, וכעין אומרם ז"ל בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ד' יביט, וכאשר נחנן בדעה מן השמים אז נושע בכל ענינים, וכענין שהמע"ה ששאל חכמה ומדע, ואמרם ז"ל אני שואל בתו של מלך והכל בכלל, ואמרם ז"ל דעה קנית מה חסרת, ויש להסביר הדברים, דהנה נודע שדעת היא התקשרות, ומאחר שהאדם מבטל דעתו ומשליך ממנו את כל התקשרות שיש לו לעניני עוה"ז והבליו, ומשים א"ע כבהמה להיות נכנע לרצון השי"ת, וכמו בהמה דאדעתא דמרה קאזלא, לעומת זה נקשרה נשמתו בשורשה, ממילא הוא מושך משורש נשמתו כל מיני השפעות, כי שורש נשמתו הוא דבוק במקור החיים, ועוד כי לעומת שהוא נכנע ומשפיל עצמו לפני השי"ת, הקב"ה מגביהו כאמור מגביה שפלים עד מרום אעפ"י שאינו ראוי לכך:
2
ג׳והנה זה בעצמו היא הענין זכור ושמור הנאמר בשבת דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, דשמור הוא השמירה מלעשות מלאכה, היינו דכל ימות החול מחשבתו ודעתו של אדם מפוזר בל"ט מלאכות, ובשבת עוזב כל מחשבת מלאכה ומבטל את התקשרות שיש לו לעניני עוה"ז, לעומת זה הוא זוכה שתתקשר נשמתו בשורשה ומושך עליו הנשמה יתירה מלמעלה, ושבת הוא בחי' דעת ונאמר לדעת כי אני ד' מקדשכם, וגם הוא מתעלה ומתאחד בתוך כלל ישראל אעפ"י שהוא בעצמו אינו כדאי ועדיין עומד מחוץ לתחום הקדושה, וזה שרמזו ז"ל היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה, כבמדרש כבהמה אנו נמשכין אחריך, והרי ישראל הם בהמתו של הקב"ה, והקב"ה קורא לה והיא באה אליו אף שעומדים מחוץ לתחום, וכעין מה דאיתא במדרש במרע"ה שא"ל הקב"ה עד מתי אתה משפיל עצמך וכו' ויקרא אל משה, אף שמרע"ה הוא בסוד הדעת שתמיד הי' דבוק וקשור למעלה, אך העליות אין להם שיעור והאי כתר עליון אוכם הוא לגבי עילת העילות, ויצדק גם לגבי משה שקרא אותו לבוא אליו למעלה ממקום שהי' עומד בו בתחילה וכמו שהי' בגשמיות שנקרא לבוא אל אוה"מ בעוד שהוא עמד בחוץ, כ"כ הוא ברוחניות:
3
ד׳והנה לעומת זכור ושמור דשבת שהוא מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, זלע"ז עשה אלקים, הוא קליפת עמלק שהיא דעת דקליפה ומטמטמת הלב, ואינה מנחת לו לבטל דעתוי לרצינו יתב' רק ללכת אחר דעתו, הרי מלמטה למעלה, ובתנחומא סוף תצא כל זמן שזרעו של עמלק קיים כאלו כנף מכסה את הפנים אבד זרעו מן העולם לא יכנף עוד מוריך, הרי מלמעלה למטה, ואולי לזה נאמר כי מחה אמחה ונאמר מחה תמחה ובמדרש אמרו ישראל רבש"ע אין אנו יכולין בו, א"ל הקב"ה תהיו אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה, היינו שעל ישראל רק להכין לבבם לבטל דעתם כנ"ל מלמטה למעלה, ותקב"ה מוחק שמי מלמעלה שלא יסתיר האור מלמעלה למטה אכי"ר ב"ב:
4
ה׳שמעתי מפי כ"ק אבי אדמו"ר הרכ"מ שעמלק היפוך יעאע"ה שיעקב הוא ישר וזה הוא שם ישראל ישרון, ועמלק הוא מלשון מעוקל, עכת"ד, והנה יעקב הוא איש תם יושב אוהלים, ומבואר בזוה"ק דהוא כלול בתרין דהיינו שהוא מחבר שני ההין שבשם הוי' ב"ה, שנקרא עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגליא, [ועי' בזוה"ק וארא תיאובתא דיובלא כו' ולנגדא עלי' ברכאן ולארקא עלי' מבועין מחוקין וכו' תיאובתא דשמטה לאתברכא מיני'] ודוגמתו. באדם התחתון המוח והלב, היינו שהמוח שהוא השכל יאיר להכב להשכילו להדבק בטוב ולמאום ברע, ולעומתו הלב יקבל השכלת המוח שיהפך טבעו שלא יתאוה, רק ליהטוב, ועמלק היפוך זה שכל מגמתו להפריד ביניהם. היינו בין עלמא דאתכסיא לעלמא דאיתגליא, וע"כ נקרא קוצץ כידוע, ודוגמתו באדם התחתון להסתיר את אור השכל שלא יאיר להלב, ושהלב לא יקבל מהשכל כלל שאפי' מה שהלב יודע בהכרח שזה הוא רק רע, לא יפסוק בשביל זה מלהתאוה לו ולהשתוקק אליו, והנה ידוע מ"ש הזוה"ק שלאה ורחל הם בדוגמת עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגליא, ויעקב כל עבודתו הי' ברחל דוגמת עלמא דאיתגליא, וממילא בלתי כוונתו השיג את לאה שהיא דוגמת עלמא דאיתכסיא, ומגו נגלאה אתי לפנימאה, כ"כ מצוות מחיית עמלק, עיקר עבודת האדם היא להכין את לבבו לנקותו מקליפת עמלק כנ"ל ואז ממילא אף בלתי כוונתו נפתח אור השכל ויאיר להלב, וזהו השתי מחיות, תמחה את זכר עמלק שמוטל על האדם, ואז אח"כ מחה אמחה שזה עושה השי"ת בעצמו אף שאין האדם עושה בזה כלום:
5
ו׳בפסיקתא ואהרן וחור תמכו בידיו אהרן בזכות הכהונה וחור בזכות המלכות, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל וילחם עם ישראל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה, והנה בקרא מפורש שהי' בידם חטא על ריב בנ"י את ה' ועל נסותם וגו', וי"ל דזב"ז תליא, דהנה כ"ק אבי אדמו"ר הרכ"מ אמר הטעם שלהם שבאו דרך מריבה ולא התפללו שינתן להם מים, עפ"י דברי הזוה"ק שהיו מסופקים אם הנהגתם היא בשם הוי' ז"א או אין, היינו מבחי' אין, שלש הראשונות, והפי', עפ"י דברי זוה"ק פ' בשלח ואתם תחרישון לא תתערון מלה דבעתיקא תליא מילתא, הרי דבעתיקא אין אתערותא של התחתונים בתפלה מעוררת, וזה שאלתם אם השי"ת מתנהג עמהם עפ"י מעשיהם והתעוררותם, משום שהנהגתם היא בשם הוי' ז"א ושמה מגיעה התעוררות תפלת התחתונים, או הנהגתם היא משלש ראשונות ואז הוא בלי התעוררותם כלל, וע"כ אם היו מתפללין שוב לא הי' הספק מתברר אצלם כלל, כי אולי הם עוררו זה בתפילתם, עכת"ד ודפח"ח, והנה ידוע שהנהגה שהיא עפ"י מעשה התחתונים היא רק מעשה בנ"י ומכח התורה, שהרי כ"ו דורות שקודם מ"ת זן הקב"ה את העולם בחסדו, כבש"ס פסחים, והיינו מצד חסד ד' ולא עפ"י מעשה התחתונים, ובכן אם היו מסופקים אם הנהגתם היא עפ"י מעשיהם כלל, מזה נצמח שרפו ידיהם מן התורה, שבאם הי' בבירור אצלם שהכל מתנהג עפ"י מעשיהם ובכח התורה והיא חייך ואורך ימיך היו מתחזקים בתורה, והנה במדרש פ' תולדות בפסוק הנאמר על עשו אם לא דם שנאת ודם ירדפוך, ועשו הוא שונא את הדם ר"ש ב"נ אמר זה דם בכורה וקרבנות, ר"ל אמר זה דם מילה, נראה הפי' דקרבנות הם המעוררים בעליונים כנודע, וע"כ עשו, שהיתה מגמתו לילך אחר תאוות לבו המטונף הי' שונא את הקרבנות, שהוא רוצה השפעות הטוב שלא עפ"י מעשה התחתונים, ור"ל אמר שזה דם מילה היינו שבמילה נשלמו אברי האדם שהם בצורת שין דלית יוד כנודע, ובזה נעשה האדם מקודש כלי לתורה, וכהא שהשיב אונקלוס אפי' חכם גדול אם אינו מל א"ע א"י ללמוד את התורה כמבואר במדרש, וע"כ עשו שהי' בוחר בתאוות לבו ולא חפץ להיות שומר הברית הי' שונא לתורה, וע"כ כאשר היו בישראל שני חטאים הנ"ל, שהיו מסופקים אם השי"ת מתנהג עמהם לפי מעשיהם, ועבירה גוררת עבירה שרפו ידיהם מן התורה, ע"כ בא עליהם עמלק כחו של עשו שהי' שונא לשני דברים האלה, וע"כ מרע"ה כשבא להלחם בעמלק תמכו בידיו שני זכותים אלו, זכות כהונה שהוא עבודת הקרבנות, וזכות המלכות, כי מלכות ישראל היא כח התורה כדכתיב בי מלכים ימלוכו, והמלך הי' הס"ת עמו תמיד וקרא בו כל ימי חייו, ועושה לו כיס ותולה בצוארו, ותורה שבע"פ היא מלכות כמ"ש בזוה"ק וכמ"ש בתדבא"ר פ"ג שאמר דהמע"ה שהקב"ה כרת לי ברית שאני אהי' בקי במקרא במשנה בהלכות ובאגדות שנא' כי לא כן ביתי עם אלקים כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה וגו' ואין ברית אלא תורה וכו' ערוכה בכל במקרא במשנה בהלכות ואגדות ושמורה שיהיו ד"ת שמורים בי לעולם ולעולמי עולמים, וע"כ בזכות שתי אלה התגבר על עמלק:
6
ז׳וילחם עם ישראל ברפידים ואמרו ז"ל שרפו ידיהם מן התורה, ויש להבין הלא עדיין לא ניתנה תורה, ואם נאמר דקאי על הפרשיות שניתנו להם במרה, מ"מ מצות ת"ת בודאי רק מסיני נצטוו עלי', ולמה הגיע להם עונש על רפיון ידים מהתורה, ונראה לפרש דהנה בעודם במצרים הודיע להם מרע"ה מאמר השי"ת תעבדון את האלקים על ההר הזה, ואיתא במדרש שא"ל על ים סוף בואו ופרעו את החוב הרי שידעו זה מראש, וכתבו המפרשים שספרו ספירה יום יום והי' משתוקקים מאד לבא ליום הנכבד ההוא, והנה בודאי ידעו כי לקבלת התורה צריכין הזדככות רבה, וכמו שבאמת הי' כך שפסקה זוהמתן, וע"כ כשהגיעו לרפידים שהיא מסע האחרון קרוב לסיני והיו סבורין מקודם שכאשר יגיעו לעת ההוא כבר יהיו מזוככים כראוי ומוכנים לקבלת התורה, אבל כאשר עשו חשבון הנפש מצאו עצמם עדיין רחוקים מזה ורפו ידיהם כמתיאשים שבעוד ימי מספר עוד יגיעו להזדככות כראוי, וזה שרפו ידיהם מן התורה שעתידין לקבל, והוא ממש כלשון שהביאו ז"ל לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידם, ששם נאמר על מורך הלב מפחד המלחמה שנגד פניהם והיו בעצמם כמתיאשים, וזה הי' נחשב להם לחטא, כי יש לו לאדם לבטוח בהשי"ת ולעשות ככל אשר נצטוה כי אין מעצור לד' להושיע ברגע אחת, כי מאחר שהאדם עושה כמו שנצטוה והוא שליח השי"ת, הרי שליח של אדם כמותו, וכל מה שעושה הרי הוא כאלו השי"ת הוא העושה, ובודאי סוף הכבוד לבוא ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף, ובכן איננו רחוק לאיש שעדיין איננו מזוכך שבעוד זמן קטן יגיע להשלימות אם הוא רק עושה מצות השי"ת בתמימות כמו שנצטוה, כי אולי בעוד זמן קטן הזה יקבל שכרו בפעם אחת מכל מה שעשה עד הנה, ואז ימצא עצמו מזוכך בפעם אחת, כי גם זה מתנת השי"ת היא, ולא יפה עשו החשבון על להבא, שבזה הסירו הבטחון מהשי"ת וחשבו שהזדככות צריכה לבוא מעצמם ואיננה מתנה מהשי"ת, וזה שקר כנ"ל, ובאמת שבעוד ימי מספר אח"כ כשבאו לסיני פסקה זוהמתן, וזה בכלל אמרם ז"ל אם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגירוי האויב וע"כ בא עמלק שורש השקר, ועוד שכאשר רפו ידיהם ונתיאשו ונתקררו בעבודה משכו עליהם את עמלק והקרירם עוד יותר כמו שכתבו בפירוש אשר קרך, וכעין זה עצמו הי' חטא מרגלים שחשבו עצמם שאינם ראוים לנצח את מלכי כנען וחזק הוא ממנו כמו שכתבנו במק"א, ומה כ' שם וירד העמלקי והכנעני וגו' ועפ"י הדברים האלה יש לפרש עוד מה שדקדקנו במאמר הקדום שבכתוב נאמר החטא על ריב בנ"י את ד' וחז"ל הזכירו רק שרפו ידיהם מן התורה, ואמרנו שם דהא בהא תליא עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר הכ"מ עש"ה, ולדרכינו זה יש עוד לפרש מה דהא בהא תליא, עפ"י הדברים הנאמרים שם שהיו מסופקים אם השי"ת מתנהג עפ"י מעשיהם מדה במדה, או שהשי"ת נותן להם הכל בחסד עליון אף שלא עפ"י מעשיהם עי"ש, כי באם השי"ת מתנהג עמהם כפי מעשיהם, יוצדק לומר שאין שכירות משתלמת אלא בסוף, ואם עדיין אינו מרגיש אין ראי' דשמא למחר יגיע הסוף וישתלם הכל בפעם אחת, אבל אם נאמר שהכל מצד החסד מה יתרון ליום מחר מהיום, א"ו אין זה מתנה מהשי"ת כנ"ל, וכיון שלא מצאו עצמם בעת ההוא מזוככים ומוכנים רפו ידיהם]:
7
ח׳ולדרכינו זה נוכל לפרש חטא שאול המלך דהנה כתיב ויחלוש יהושע וגו' ופרש"י שלא הרגם כולם שעשו עפ"י הדיבור של שכינה, ויש לפרש הטעם שמאחר שישראל עדיין לא היו בשלימות, שהרי עוד לא קיבלו התורה ולא באו לארץ, ולאחר מחיית עמלק צריך להיות הכל בשלימות, השם שלם וכסא שלם, וכמו שאין ליטול הקליפה מהפרי טרם נתבשל כל צורכו, כן נמי נצטוו שלא למחות עדיין זכר עמלק לגמרי, רק כאשר יניח ד' וגו' אחר ביאתן לארץ והעמידו עליהם מלך שאז היו מוכנים להתיקון הכללי, כן הבנתי ממדרש ריש פ' משפטים, והנה שאול המלך בצדקתו וענותנותו היתירה לא מצא א"ע כלי מוכן לתיקון הכללי, ובוודאי מצא בעצמו חסרונות למכביר כדרך צדיקים הגדולים, וכידוע ממעשה דרב סעדי' גאון על קוצר עבודה, וע"כ שפט שבודאי השי"ת הצופה ומביט ויודע סתר לבב האדם לא צוה רק על מלחמה פשוטה כמ"ש מלחמה לד' בעמלק מדר דר, שע"כ הפי' שלא ימחה שמו בפעם אחת, כי שוב לא תשאר מלחמה לדור אחר, וע"כ חשב שגם לשמואל לא נאמר בנבואה רק לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו ומכאן ואילך והמתה מאיש ועד אשה הם דברי שמואל בעצמו שדייק מלשון והחרמתם את כל אשר לו [כמ"ש באלשיך עפ"י דרכו] כי האדם יראה לעינים ושמואל מחזיקו לצדיק גמור, וע"כ הגיע העת למחות שמו לגמרי, אבל השי"ת יודע נקודת לבבו בודאי לא צוה כן כמו שאין נכון ליטול הקליפה מהפרי קודם שנתבשל וכנ"ל, או י"ל בפשיטות שאפי' הי' הציווי למחות שמו של עמלק לגמרי, היינו בכלל ציווי זה שיהי' ג"כ כלי מוכשר לזה, ומאחר שאדם הוא בעל בחירה ובבחירתו עדיין לא הגיע למדה זו שוב אין עליו החיוב ואפשר שאינו רשאי למחות שמו לגמרי כנ"ל, וזה שהוכיחו שמואל אח"כ אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה שזה המאמר מראה בעליל כדברינו, שחטא שאול הי' שהחזיק עצמו לקטן, אבל שמואל הוכיחו ע"ז בשתי טענות, א' כי לו יהי' שאתה מצד עצמך אינך ראוי, אבל מ"מ הלא ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ד' למלך על ישראל, וא"כ מה שאתה עושה הוא מתייחס לכלל ישראל, ועל עצמך אתה רשאי לומר שאינך ראוי אבל לא על כלל ישראל, והטענה השנית הלא יישלחך ד' בדרך, היינו שאתה שליח ד' ושליח של אדם כמיתו כנ"ל ובשביל שתעשה מצות ד' בתמימות תשלים את נפשך, וברגע ההיא תעשה כלי מוכן לזה כי סוף הכבוד לבוא, ואין לך להתחכם יותר ולעשות חשבונות בלתי צודקים, והי' לך לבטוח בהשי"ת שבודאי תהיו מוכנים, והוא ממש כעין חטא רפידים שרפו ידיהם מן התורה, וכמו שאז מחמת חטא זה בא עמלק, כ"כ מחמת חטא שאול בא אח"כ המן בימי מרדכו ואסתר כאמרם ז"ל במדרשים, שאז הי' ג"כ ביד ישראל כעין חטא זה שנהנו מסעודתו של אותו רשע שעשה משום שהגיע שבעים שנה לגלות בבל ולא איפרקו אמר תו ודאי לא איפרקו כמבואר בגמ', וכאשר היו על אותה סעודה נראו כמתיאשים על הגאולה, והוא כעין חטא רפידים הנ"ל ע"כ יצא אז העונש לפועל:
8
ט׳ויוגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה והוא מציב לו יד פרש"י בונה לו מזבח הוא המזבח שנאמר באליהו וירפא את מזבח ה' ההרוס, ואינו מובן כי מזבח של אליהו הוא בהר הכרמל נחלת בני אשר צפונית מערבית לא"י, ורחוק הוא שיהי' כרמל הנאמר בשאול זה הר הכרמל שהרי הוא בא ממלחמת עמלק שהוא בנגב א"י, ואיך יעבור עם הבזה עד קצה א"י השני לחלוק הבזה, וגם הוא רחוק מגלגל מהלך כמה ימים, ובודאי כרמל זה הוא בארץ יהודה כמבואר ביהושע ט"ו נ"ה, ונאמר עוד איש במעין ומעשהו בכרמל והוא לא רחוק מגלגל, ולדעתי רבותינו הקדושים רמזו לנו דבר עמוק כי כל דבריהם דברי חכמה, כי חטא שאול הי' שטעה להורות הוראת שעה, אף שידע הנאמר בתורה תמחה את זכר עמלק, שפירושו אפי' בהמה שלא יאמר בהמה זו משל עמלק היתה, מ"מ חשב מאחר שהוא אינו מוכן לזה כמ"ש במאמר הקדום יכול להורות הוראת שעה שלא למחות שמו לגמרי, וכמו שיהושע לא הרגם כולם רק חתך ראשי גבורים שלהם שהי' עפ"י הדיבור, כ"כ חשב שהוא בכח המלוכה יכול ג"כ להורות הוראת שעה בזה, ועי' בי"ב דרשות להר"ן דהא דב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת לא לעבור על ד"ת רק לעשות סיג לתורה זה שייך למלך, ובמקום שאין מלך יכול הב"ד לעשות כן, ע"כ חשב שכמו שיכול לעשות למגדר מילתא הראת שעה, כ"כ מותר לו להורות בזה שלא למחות שמם לגמרי, כמו שאין ראוי ליטול הקליפה מהפרי טרם שיתבשל, והוא ג"כ כעין למיגדר מילתא שלא יבא לידי קלקול, אבל טעה בזה שאין להורות הוראת שעה רק למגדר מילתא ממש היינו כשרואה שהעם פרוצים בדבר אחד, או רק עפ"י נביא כמו יהושע שעשה עפ"י הדיבור, אף שאז לא הי' לעבור על ד"ת שהרי עד אז לא נצטוו למחות זכר עמלק, או אליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות שהי' עפ"י הדיבור כמ"ש ובדברך עשיתי וגו' ופרש"י שהקרבתי בבמה בשעת איסור הבמות, וא"כ מה שקלקל שאול בהיראתו הוראת שעה שלא כד"ת נתקן ע"י אלי' שהורה הוראת שעה כדין וכדת, וזהו שריפא את מזבח ה' ההרוס והבן:
9
י׳במדרש ויקרא ויקח לו את כל אלה, רבנן ורשב"י, רבנן אמרי כל הכפרות הראה הקב"ה לא"א ועשירית האפה לא הראה לו ורשב"י אמר אף עשירית האפה הראה לו נאמר כאן אלה ונאמר להלן מאלה מה אלה האמור כאן עשירית האפה וכו' ואל אלקינו כי ירבה לסלוח הקב"ה וויתר לנו סליחה אחת משלו ואיזו זו עשירית האפה, הנה עשירית האפה שבאה לכפרה היא מנחת חוטא שהיא בלי שמן ובלי לבונה, ובמדרש אין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעש"ט וכן הכתוב אומר לריח שמניך טובים וגו', ולבונה היא זכות אבות ואמהות כבש"ס סוטה שנא' אל גבעת הלבונה, והנה כל הקרבנות הבאות לכפרה הם מצד החסד, שמה"ד אומרת נפש החוטאת היא תמות רק התורה שנקראת תורת חסד אמרה יבא קרבן ויתכפר לו, וע"כ אאע"ה שמדתו חסד הראה לו כל הכפרות להורות לו שזה הוא מצד מדתו, אבל עשירית האיפה שהוא בלא שמן ולבונה רומז לכפרה על איש שאין בו לא תורה ולא מעש"ט ולא זכות אבות כי הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם מתקיים עליהם כבמדרש וישלח, וכפרה על איש כזה גם מדת החסד לא תספיק כי מדת החסד לעולם צריכה למדת משפט למי ראוי לעשות חסד, דאל"כ היו כל הרשעים זוכין מצד מדת החסד, וע"כ תמצא באברהם שנא' כי ידעתיו וגו' לעשות צדקה ומשפט, משום שלעולם למדת הצדקה שהוא מדת חסד צריך משפט, וכבר כתבנו בזה במק"א, ע"כ לא הראה זה לאאע"ה באשר כפרה זו לא באה ממדתו, ורשב"י אמר שאף עשירית האפה הראה לו, שמאחר שעשה תשובה דאיל"ה זבח רשעים תועבה, א"כ שוב אין לומר עליו אינו בוחר בדרכיהם, אף שעדיין אין בו לא תורה ולא מעש"ט, גם זה היא מדתו של אאע"ה לקרב רחוקים כמ"ש את הנפש אשר עשו בחרן, ר"ש אמר שהקב"ה וויתר סליחה אחת משלו, דעכ"פ יש בכל איש ישראל חלק אלוק' ממעל, ומצד אותה הנקודה הוא ראוי לקבל החסד, וזהו כפרה אחת משלי והבן, ובזה תוכחת מוסר לבל יפול לב האדם עליו אף שהוא בתכלית הריחוק מהקדושה והוא בלא תורה ומעש"ט, לא יאמר ח"ו נואש, רק יחזק א"ע ויקבל עליו להיות מהיום והלאה תחת עול תורה ומצוות ויזכה לחסדו של הקב"ה אכי"ר:
10
י״אשנת תרע"א
11
י״בבמד"ר ויקרא אל משה, ולא כאברהם, באברהם כתיב ויקרא מלאך ה' אל אברהם המלאך קורא והדיבור מדבר ברם הכא אמר ר' אבון אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני המדבר שנאמר אני אני דברתי אף קראתיו הביאותיו והצליח דרכו, להבין מעלת הקריאה אם הוא ע"י הקב"ה, כי לכאורה עיקר הוא הדיבור ומה נ"מ מי הוא הקורא ע"כ, ונראה בהקדים מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שפירש ההפרש שבין ויקר שנאמר בבלעם לויקרא שנאמר במשה, כי לשון ויקר היינו שהדיבור בא אליו למקומו ולא נתעלה ע"י הדיבור ונשאר בלעם הרשע כמו שהי' עומד מבחוץ, אבל לשון ויקרא הוא שקרא אותו שיקרב הלום, ונתעלה לקראת הדיבור עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים שמודדין לאיש כמדתו שבלעם הרשע עם כל בקשתו קרבת אלקים לא רצה להניח מעשים מכוערים שלו, ואתונו תוכיח, רק רצה בשניהם יחדיו קרבת אלקים בעודנו מלוכלך בטנופת מעשיו המכוערים, ע"כ נמדד לו כמדתו, שאפי' בעת בא לו הדיבור לכבוד ישראל לא הוציאו הדיבור ממהותו הרע רק הדיבור בא אליו, וכמשל הזוה"ק במצורע הדופק על הפתח, אבל מרע"ה שכל מהותו הי' פרישות מהחומר כשמו משה כי מן המים משיתיהו כמ"ש המהר"ל בספר גבורות, והי' מתקדש והולך ופירש מן האשה, ע"כ נמדד לו במדתו שנקרא ונתעלה לקראת הדיבור ונתקדש עוד יותר ויותר, וזה הוא מאמר המד"ר משל למלך שהי' לו אשה ופלגש, כי אשה היא בקידושין ופלגשים בלי קידושין לדעת רוב הפוסקים, וקידושין היא מיוחדת ומזומנת לו ואסורה אכ"ע כהקדש, וזה נביאי ישראל שהם מיוחדים ומזומנים רק לעשות רצון אביהם שבשמים ולא לצורך עצמם כלל, אבל נביאי אומה"ע הם רק כדמיון פלגש והבן:
12
י״גוהנה במד"ר ריש הפרשה ברכו ה' מלאכיו נקראו הנביאים מלאכים וכו' וכי מלאך הי' והלא פינחס הי' ולמה קורא אותו מלאך אלא אמר ר' סימון פינחס בשעה שהי' רוח הקודש שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים, ע"כ, דהנה מלאך הוא מלשון שליחות היינו שאין לו שום בחינה ומהות בפ"ע רק לעשות רצון משלחו הוא ממ"ה הקב"ה, וכן הנביאים לא חשו על עצמם כלל רק לעשות שליחותם, אך כ"ז הוא בעת שרה"ק שורה עליהם לבשו מלאכות, אבל כשנסתלק מהם הרוה"ק שבו להיות כיתר אנשים, וע"כ רק אז שרוה"ק שורה עליהם פניהם בוערות כלפידים, אבל מרע"ה הי' תמיד מוכן לנבואה והי' תמיד כמו מלאך שכל מהותו היא השליחות, וע"כ תמיד הי' אור האלקי על פניו והי' צריך למסוה:
13
י״דולפי"ז יובן דברי המד"ר הנצב פתח דברנו דכל הנביאים הי' המלאך קורא, היינו שהמלאך קוראו והגביה אותו עד שנתעלה למדריגת מלאך ואז הי' הדיבור מדבר עמו, ברם הכא אני הקורא, היינו שמרע"ה לא הוצרך שיתעלה למדריגת מלאך שזה הי' תמיד אף קודם הקריאה, אלא שהקריאה היתה מאת הש"י היינו שהוגבה ונתעלה עוד יותר ויותר ממדריגת מלאך:
14
ט״וולפי הדברים האלה יובן מה שאנו אומרים ליל ש"ק קודם הסעודה בצתתכם לשלום, דהנה אמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גילה רז זה לבני לשון שמה"ש משתמשים בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע, ואמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מה"ש וקשרו לכל אחד שני כתרים כנגד נעשה ונשמע וכשחטאו פרקו מהם וכולם זכה משה ונטלם, ואיתא בכתבי האריז"ל שבשבת משה מחזירם לישראל, וזה ישמח משה במתנת חלקו וממוצא הדבר שבשבת חוזרין ישראל למדריגתם שקודם החטא שהיו כמלאכי השרת, ואולי מטעם זה איתא במד"ר בראשית ברכו במאור פנים שאין מאור פניו של אדם דומה בשבת כבחול, והיינו שכל איש ישראל בשבת לובש מלאכות בצד מה, וכענין בשעה שרוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים כנ"ל, וזו היא צורת איש הישראלי בכל יום השבת, ולפי"ז בעת סעודת שבת שהיא כעין קריאה לסעודתא דמלכא נתעלה עוד יותר ואינן צריכין עוד למלאכי השרת שיעלום רק כעין אני הקורא שהי' למשה רבינו ע"ה, והיינו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו שהוא נותן זה במתנה לישראל כמ"ש האריז"ל, ומגיעים לעונג שאין למעלה מעונג, ע"כ אנו אומרים בצאתכם לשלום וכו', וכעין שאיתא בזוה"ק שכל ששת ימי המעשה מתיחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין שלא ע"י אמצעית המלאכים, והבן:
15
ט״זמן הבקר ומן הצאן, הנה כתיב ידע שור קונהו ופירשו המפרשים ששור יש בו דעת להכיר בעליו תיכף משקנהו, ואולי מטעם זה מלך בבהמות שור, ואמרו ז"ל חמשה מיני גאים בעולם, שור בבהמות, וצאן היא הכנעה ושפלות ראשו של זה בצד זנבו של זה, היפוך מדתו של שור, ושניהם אין בהם שבח זולת כשהם בקדושה היינו שיגבה לבו בדרכי השם ויאמר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכל המלעיגים עליו ועל עבודתו יהיו בעיניו כאפס וכאין, אבל זולת מהקדושה הגיאות היא ענין רע מאד, וכמו כן הכנעה ושפלות בקדושה להיות נכנע לה' ולתורתו ועבודתו, אבל זולת מהקדושה ההכנעה תביאהו להכנעות מפני הרשעים ולהתבטל מפניהם, וזה שמשני מינים אלו מביאים קרבן לה', היינו שענינם יהי' רק בהקדושה:
16
י״זברש"י מן הבהמה ולא כולה להוציא את הרובע ואת הנרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה, ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטריפה, ונראה בהקדים דברי הרח"ו, כי אם האדם חיטא כבהמה יורד ומתגלגל בבהמה כיון שחטא כמוה, ויש לנפש המגולגלת תיקון בהקריב הבהמה לקרבן וע"י שחיטתה ושריפתה נתקנה ועולה לריח ניחוח עכת"ד, ויש לומר כי לעומת התיקון לנפש המגולגלת הוא תיקון גם למביא את הקרבן באשר על ידו נתקנה נפש המגולגלת, וזה טעם כפרת הקרבן, ונראה מלשון הרח"ו שכתב כיון שחטא כמוה, שדווקא לחטא שהוא חטא באשר הוא אדם ועשה מעשה בהמה לזה יש תיקון בגילגול להעשות קרבן, אבל אם עשה מעשים מכוערים שאינן ראוין אפי' לבהמה אין לו תיקון זה, והנה ידוע שנפש בהמה טהורה היא מקליפת נוגה שמתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב, היינו שהטוב שבבהמה להיות דכאי רוח ולהיות נמשך לרצון בעלי', כאמרם ז"ל (חולין ה.) אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמם כבהמה ופירש"י דכאי רוח, ובמדרש כבהמה אנו נמשכין אחריך, והרע שבבהמה היא להיות נמשכת לגמרי אחרי תאוות חומריות יותר מכפי הסדר ולהזיק בקרן שן ורגל, ונפש החוטאת שהגיע עונשה להתגלגל בבהמה הנה היא מתדבקת בחלק הטוב שבבהמה עד תתמרק עונה, ואז יסבב ה' סיבות שתזדמן בהמה זו לקרבן, והי' בעת תעל חלק הטוב שבבהמה להתברר לחלק גבוה תשיב נפש החוטאת מנוקה מעון למקום מעלתה לריח ניחוח, אך אם ח"ו נאשמה הנפש בעבירות שאינן ראוין לחלק הטוב שבבהמה אז לא תוכל הנפש להדבק בחלק הטוב שבבהמה רק בחלק הרע שבה, ואז תוסיף הבהמה לעשות מעשים מכוערין שאינן ראוין אפי' לבהמה שנפש הרשע המגולגלת בה מושכת אותה למעשים מכוערין אלו, ובזה יובן ענין שור הנסקל שלכאורה אינו מובן שהרי אין הבהמה בעלת בחירה ולא שייך למען ישמעו ויראו ולמה תענש, אך הוא הדבר שהעונש מגיע לנפש הרשע המגולגלת בה:
17
י״חומעתה יובנו דברי רש"י באלו שנתמעטו מהיות קרבן: מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע, שזה ענין רע אפי' לבהמה ומורה שמגולגלת בה נפש רשע כנ"ל שמושכת את נפש הבהמה למעשים אלו, וזה אין לה תיקון בהקרבן כנ"ל ע"כ פסולה מקרבן: מן הבקר להוציא את הנעבד, כי הטוב שבשור להיות מתגאה ומלך בבהמות, וכבר כתבנו במאמר הקדום שבדוגמא זו צריך האדם לגבה לבו בדרכי השם ויאמר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכל המחרפין והמגדפין והמלעיגין על עבודת הש"י יהיו בעיניו כאפס וכאין ויבטלם בלבו כעפר, ולהיפוך מזה הוא נעבד צד הרע שבשור לומר אני ואפסי עוד ואנא אמלוך, וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וזה מורה שמגולגלת בו נפש רשע כזה שאין לו תיקון בקרבן, מאחר שהזדמן להעשות נעבד: מן הצאן להוציא את המוקצה, כי צורת הצאן להיות מיוחד ונכנע לבעליהן כמאה"כ ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ואמרם ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה שמוקצה לע"ז היא צד הרע שבצאן ומורה על נפש רשע המגולגלת בו כנ"ל: ומן הצאן, להוציא את הנוגח שהמית, דהנה ידוע דפרים אלים וכבשים כנגד אברהם יצחק ויעקב, וידוע דיעקב כלול בתרין, ע"כ בצאן שהוא כנגד יעקב יש בו שתי מדות, מדת הכנעה, ומדת הדפה והנגיחה, כמ"ש ביחזקאל ל"ד ט' הנני אני ושפטתי בין שה ברי' ובין שה רזה יען בצד ובכתף תהדופו ובקרניכם תנגחו כל הנחלות וגו', ומצד מדת הכנעה נתמעט המוקצה, ומצד מדת הדפה והנגיתה שצד הטוב הוא כענין רמה קרני בה', והצד הרע שבו הוא כמאה"כ אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, וכאשר גבר בצאן חלק הרע שבו עד שהמית את האדם זה מורה על עוצם רשעת המגולגל בו כנ"ל, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטריפה, דהנה כתיב ידע שור קונהו ופרשו המפרשים שיש בו דעת להכיר בעליו תיכף משקנה אותו, ויש לומר שמטעם זה נקרא בקר מלשון בוקר שפירש הא"ע שהוא מבקר שכאשר בא השחר יכול לבקר ולהבחין את הצורות, ובאשר שיש לשור דעת וכח הכרה ע"כ נקרא בקר, והנה טריפה היא מלשון עירוב כמו שבא בדבריהם ז"ל ביצים טרופות בקערה, והיינו שכח הממית נתערב בו בעודנו חי, והוא עירוב כח מות וכח חיים וסופו למות, והוא היפוך הענין בקר שהוא ענין מבחין ומבדיל מצד הדעת שבו, ובאשר נעשה טריפה מורה שנתגלגלה בו נפש רשע היפוך צד הטוב שבבקר ושאין לו תיקון בקרבן כנ"ל
18
י״טבמד"ר ר' לוי ור' יצחק אמרו, שני דברים בימין, ושני דברים ביד, שני דברים בימין תורה וצדקה, תורה מנין שנאמר מימינו אש דת למו, צדקה מנין דכתיב צדק מלאה ימינך, שני דברים ביד נפש ומשפט נפש שנאמר אשר בידו נפש כל חי, משפט דכתי' ותאחז במשפט ידי, הנפש נתונה במקום משפט, ונפש יוצאה ממקום משפט וחוטאת אמר ר' יצחק אמר לה הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם וגו' ואת יוצאת וחוטאת נפש כי תחטא בשגגה ע"כ, ונראה דהנה מה שהקב"ה עושה חסד עם בריאותיו יותר מכפי גמול מעשיהם זה מתיחס לימין וזה מלמעלה למטה, וזה שני דברים בימין התורה והצדקה כי מה שהקב"ה נתן התורה לישראל זהו חסד גמור ולא גמול המעשה, ובש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, הרי שאפי' מרע"ה לא הגיעה זכותו להיות ראוי לקבל התורה מהש"י, ורק מפאת חסד ה' ניתנה התורה, וצדקה מבואר שהיא כשמה שהרי אין להמקבל תביעה וחוב על הנותן ורק מפאת חסד הנותן לבד, ושני דברים בשמאל היינו ממטה למעלה שזה מתיחס לשמאל כנודע, וזה נפש ומשפט, היינו כי נפש מלשון רצון ותשוקה כלשון אם יש את נפשך היינו שהנפש בטבעה להשתוקק, אך למען תשתוקק רק לדבר ראוי ע"ז בא המשפט לברר מהו ראוי ומהו אינו ראוי וזהו מדת הצמצום שמתיחסת לשמאל כנודע וזה שהנפש נתונה במקום משפט, והנה דם נפשו של אדם קצה בו ולכה"פ אינו משתוקק אליו, ועכ"ז נאמר רק חזק לבלתי אכול את הדם, והיינו מפני יצה"ר הנטוע בתוך לבו של אדם והוא משתוקק לרע באשר הוא רע, ובאמת זה בנין אב לכל השתוקקות היצה"ר שכל התשוקה שלו הוא מצד שהוא רע, ורק היצה"ר מלבשו בדבר ערב ומסמא את עינים עד שאין אדם מרגיש בהרעל הספון בקרבו, ועי"ז יובן ענין השוגגין מאין בא והזדמן לאיש הישראלי שישגוג בדבר איסור ולמה צריך כפרה, אך הוא הדבר שאיש שיצה"ר סימא את עיניו להשתוקק לדבר איסור אף שלא עלה על דעתו לעשותו באשר הוא נשמור מלעבור את פי ה', מ"מ מאחר שהוא בסמיות עינים ומשתוקק אליו כבר יש לו חיבור לדבר הזה ע"י התשוקה, ועי"ז מזדמן אליו דבר הזה לעבור עליו בשוגג וע"כ צריך כפרה על התשוקה שהי' לו לדבר הזה שהיא הביאתו לעבור עליו בשוגג, וזה שאמר ר' יצחק אני כתבתי לך רק חזק לבלתי אכול הדם ומזה יש לך לדייק ולידע שכל מה שאסור לך הכל הוא רע וארס של נחש טמון בחובו ואתה לא עשית כן רק יש לך נפש לזה היינו תשוקה מזה נצמח כי תחטא בשגגה:
19
כ׳ולפי מה שפרשנו לשון נפש תשוקה ורצון יש לפרש מאמר הכתוב וביום השביעי שבת וינפש שבפשיטות קשה להולמו שלא יעף ולא יגע ואיך שייך לומר וינפש ועיין רש"י, אך יש לומר עפ"י דברי התדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל וכו' ופירשו המפרשים שבשבת הוא יום מנוחת הגוף ועוסק בתורה ותפילה ואז הוא מרוצה לפניו יתברך, וזה פירוש וינפש שהקב"ה מקבל נייחא ורצון מעולמו:
20
כ״אאו מצא אבדה וכחש בה, ופי' בזוה"ק שזה שאדם משיג נשמה לעבוד בה עבודת ה' וכיחש בה והלך אחרי שרירות לבו עכת"ד, ויש להבין מהו ונשבע על שקר, וי"ל עפ"י מה שכתב הרמב"ן בספר אמונה והבטחון שאם בא לאדם הארה אלקית ואינו עושה בה תורה ומצות הוא עובר על לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, היינו שנושא ומקבל שם ה' שהיא ההארה אלקית לבלתי שום תועלת, ולפי"ז י"ל דאם ח"ו לוקח זה ההארה להנאת גופו, היפוך מה שנצטוינו ולעבדו בכל לבבכם בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר היינו שיקח היצה"ר ג"כ לעבודת הש"י, וכמ"ש הזוה"ק דיצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא, וע"כ זה שעושה בהיפוך שמשעבד את נשמתו לגופו הוא יצה"ט ליצה"ר, הוא עובר על שבועות שקר היינו שנושא שם ה' לשקר והבן, וזה צריך כל איש ואיש להשגיח על עצמו איך להתנהג בשבת וימים המקודשים ויתבונן בעצמו לבל יהי' ח"ו נושא שם ה' לשוא או לשקר:
21
כ״ביש להבין למה הקדים לאמור להם מצות הפסח בר"ח מאחר שמקחו בעשור ובמכילתא שדווקא בעשור ולא מקודם, והביקור הי' אחר הלקיחה דווקא ולמה הקדים כ"כ, אך י"ל דעשרה ימים אלו הם כנגד עשרת ימי תשובה וכמו ששם הוא עשרה עמקים היינו לבוא לעומק הלב יום אחר יום עד נקודה הפנימית, כ"כ עשרה ימים אלו שנאמר משכו ידיכם מע"ז ובכלל ע"ז כל הרצוניות שלא לה' המה בכל יום ויום להשגיח היטב על יחוד המעשה לה' יום אחר יום עד נקודה הפנימית שבלב, זה הי' עבודתם בעשרה ימים אלו, וכן נשאר זה לדורות, ולעומת טהרת הלב ויחוד המעשה שבימים אלו זוכין אח"כ להארה אלקית בימי הפסח:
22
כ״גשנת תרע"ב
23
כ״דבמד"ר רב תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת, וכו' יש זהב הכל הביאו נדבתן למשכן זהב שנאמר וזאת התרומה וגו' ורב פנינים זו נדבתן של נשיאים דכ' והנשיאים הביאו וגו' וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו אמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי אמר לו הקב"ה חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה ויקרא אל משה, עכ"ל, ויש להבין למה לא הביא ומי עיכב על ידו, ואם הי' לו טעם בדבר, בתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר:
24
כ״הונראה דהנה ענין נדבת המשכן הי' שכל איש מסר בחינת מדותיו ורצונו ותשוקתו להש"י כענין טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, כי תכלית מגמתם היא דיבוק שכינה והיו נותנים כל הון ביתם באהבה, ונדבת המשכן היתה פועל דמיוני לזה, שכאשר הרצון וחפץ בא לכלל מעשה יש לו יותר קיום, והנשיאים הביאו את אבני שוהם וגו' שאבנים יקרות נתהוו מניצוץ אור השמש על חומר עכור ומזככו ומהפכו לגוף מאיר, וזה פועל דמיוני על אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למתקא לעשית מיצה"ר יצה"ט, שעבודה זו נאותה להנשיאים ראשי אלפי ישראל שמדתם ידוע בתקה"ז בהקדמה, אך משרע"ה באשר הי' בתכלית הזיכוך והי' תמיד דבוק בשכינה, ולא הי' לו כלל שום רצון אחר, לא הי' שייך לומר בו שאין לו עוד חפץ בחמדת העולם ומוסר הכל להש"י, כי גם עוד טרם דבר המשכן לא הי' לו חפץ בדברים אלו וגם גופו הי' מזוכך ומאיר וקירון עור פניו לעד, ובמדרש שגופו של משה הי' מקודש יותר ממלאכי השרת, ע"כ לא הי' שייך אצלו להביא נדבה למשכן, אבל משרע"ה שלא הביט כלל על שלימות עצמו כאמרם ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע שלא הי' לו במדבר נחלת שדה וכרם ועסק משא ומתן, ובהכרח שעסקיו הוא ניהו מדריגות שלו, שהוא ע"ה לא השגיח ע"ז אלא להשלים את ישראל לאביהן שבשמים, היתה נפשו עגומה עליו, כי ידוע שבאם האדם כופה את יצרו ומשעבדו לעבודת הש"י, או מהפך חשוכא לנהורא ומרירא למתקא, לא את עצמו בלבד הוא מתקן אלא על הכלל כולו יצא, שכל הכלל מקבל תועלת מזה ברב או במעט, שאתו עמו נמשכו בצד מה כל השייכים לשורש נשמתו, הקרוב קרוב קודם ואחריו כל קהל ישראל, מה גם ראש ומנהיג הדור, ובזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאים, ובזוה"ק על דוד המלך ע"ה שבילדותו הי' היצה"ר רודף אחריו והוא ע"ה הורגו בתענית וכוון להדפו מכל הכלל כולו, ואפי' ביחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו מה גם מנהיג הדור, וע"כ חשב שיותר טוב הי' באם הי' לו עוד מה לכפות ולהפך והי' זה תועלת יותר גדולה עבור ישראל, והיתה נפשו עגומה עליו כי מה יתרון להקב"ה ממנו, כי לא הסתפק בשלימות נפשו כנ"ל, אלא כל מגמתו היתה מונחת בהשלמת ישראל לאביהן שבשמים, והי' רוצה יותר שיהי' שייך בו נדבת המשכן כנ"ל:
25
כ״ואך הש"י אמר לו חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל, ויובן בהקדם מאמר המד"ר פרשה ג' טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח, טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה אלא ורעות רוח רעותי' למעבד עבידתי' בהון תדע לך שהוא כן שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנאמר בשובה ונחת תושעון עכ"ל, ויש להבין מה השמיענו בזה שלמה המע"ה, ומי לא ידע שמנוחת שבת היא טובה מטרחת ששת ימי המעשה, ומהו רעותי' למעבד עבידתי' בהון, ומהו הראי' ממה שאין נגאלין אלא בזכות שבת, אבל הפי' היא דהנה בששת ימי המעשה עבודת האדם היא בל"ט מלאכות ובטרדת המו"מ באמונה, לברר את כל חלקי הקדושה המפוזרים בגשמיות זה העולם כידוע מענין רפ"ח ניצוצין, וכן במה שאדם מרגיז יצה"ט על יצה"ר, ועבודתו בכניעת והתמרמרות הנפש בזה מברר חלקי הטוב מהרע, אך בשבת בורר אסור ואין אז זמן עבודה בבירור רפ"ח, אלא שכל מה שנברר בששת ימי המעשה עולה להכלל למעלה כי העולמות שבים לשורשן, וכן באדם הפרטי לעומת עבודתו בששת ימי המעשה באותה מדה הוא בא לקבל קדושת שבת לא פחות ולא יותר, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכבר פרשנו הפסוק העם ההולכים בחשך ראו אור גדול יושבי צלמות אור נגה עליהם, שההולכים בחושך בששת ימי המעשה וחושך הגשמיות אינו מונע מהם ההילוך אלא שוברים את חומות המניעות והולכים ועובדים, שזה מכונה בשם הילוך, ומה"ט האדם נקרא בשם מהלך כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כשמגיע יום השבת רואים אור גדול, אבל מי שהטרדות והמניעות מונעים ממנו ההילוך ונשאר בבחי' יושב צלמות אין לו בשבת אלא נוגה בלבד ולא אור גדול:
26
כ״זולפי"ז דבר גדול השמיענו שלמה המע"ה שטוב כף נחת הוא יום השבת ממלא חפנים, היינו שכל טובת יום השבת נצמחת ממה שעמל בששת ימי המעשה, ואם הוא יושב בחיבוק ידים ולא עמל בששת ימי המעשה בבירור כנ"ל, לא יהי' לו בשבת אור גדול כי טוב אלא מעט נוגה כנ"ל, אלא ורעות רוח שפי' המד"ר מלשון רעותא דליבא היינו לפי עבודתו בחול בבירור הנ"ל ברעותא דליבא ולא כמאן דשדי בתר כתפוי, וכל כמה שאדם עובד עבודתו בימות החול ברעותא דליבא לעומתו זוכה למנוחת ועונג שבת, וא"כ לפי"ז אף שבשבת אין העבודה בבירור רפ"ח, מ"מ זה עצמו הוא תכלית הבירור שעבד בכל ימי החול, והרב זצ"ל בספר תורה אור הסביר ע"פ משל כמו קונה חפץ שהלוקח נותן הכסף תחילה ואח"כ מביאו לביתו, והבאה לביתו היא בשבת שהעולמות שבין לשורשן, וכן באדם הפרטי מה שעל ידי העבידה זוכה למנוחה ועונג שבת, שזה התכלית מהעבודה, וזה שסיים תדע לך שהוא כן שאין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת, היינו כי הגאולה תלוי' בקץ בירור הרפ"ח כידוע, ובשבת הלוא בורר אסור ומ"מ הגאולה בזכות שבת, הרי שכל הבירור שבששת ימי המעשה תכליתו הוא יום השבת וכאלו הבירור נעשה בשבת:
27
כ״חולפי הדברים האלו יובן תשובת הש"י למרע"ה דיבורך חביב עלי יותר מהכל, והוא עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין אמירה לדיבור, שאמירה היא עצם המאמר הבא מזה לזה, ודיבור הוא חיבור המדבר עם מקבל הדיבור, וע"כ תאמר ראובן אמר לשמעון אבל לא תוכל לומר ראובן אמר עם שמעון, אבל בדיבור תוכל לומר ראובן דיבר עם שמעון שזה מורה חיבור ראובן עם שמעון עכת"ד, והנה משה הוא שבת כידוע וכמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וכמו ששבת הוא תכלית ימי המעשה ששב לשורשו כנ"ל, כן הוא מרע"ה בערך ישראל שכל מה שישראל עובדין בבחי' אתכפיא ואתהפכא, הכל נקשר ונדבק בשורשו ע"י משרע"ה מאז ועד עתה ומשרע"ה לא מת, והוא מאיר בתוך לבות בני ישראל, ומקשר ומעלה את כל עבודתם לריח ניחוח, וזהו דיבורו של משה היינו החיבור של משה ודיבוקו בהש"י, אבל כמו ששבת הוא טוב רק בשביל ומחמת עמל ששת ימי המעשה, וכל החביבות לפני הש"י דביקות שישראל מתרפקין על אביהן שבשמים ביום השבת נצמח מן עמל שבששת ימי המעשה, כן הוא חביבות הדיבור עם מרע"ה נצמח ביותר מן עבודת ישראל, כי באם ח"ו אינן עושין מצות ומעש"ט אין שבח וחביבות ודיבוק למרע"ה כמו שאמרו ז"ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, וכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופין במדבר בשביל חטא המרגלים לא נתיחד הדיבור עם משה, א"כ הרי כל חביבות הדיבור הכל נצמח מעבודת ישראל וכמו שבת כנ"ל, ולפי"ז שפיר נחמו למשה שכמו שבת אף שאין בו ענין הבירורין מ"מ באשר הוא תכלית הברורין נקשבו כל הברורין כאלו נעשו בשבת ובזכות שבת ישראל נגאלין כנ"ל, כן היא כל מלאכת המשכן והנדבה שהביאו ישראל והנשיאים בחי' אתכפיא ואתהפכא הכל נחשב כאלו משה עשה זה שהרי הוא הוא המדביק והמקשר ע"י דיבורו כנ"ל:
28
כ״טבזוה"ק הקשה הלוא כתיב עבדו את ה' בשמחה וגו' פולחנא דבעי בר נש למפלח לקב"ה בשמחה בחדוה ברעותא דליבא, בגין דישתכח פולחני' בשלימו, בר נש דחטי קמי מארי' ותב לקמי' במאן אנפין יקום קמי' הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה עיי"ש, ויש ליישב דהנה טהרת התשובה היא כעין מים שנטמאו משיקן והן טהורין, כן ע"י שאדם נעשה נכנע מאד ונתבטל לרצון הש"י נעשה טהור כמו מים שנטהרו בהשקה באשר הם מבוטלין לכלל מי המקוה נטהרו כמוה, כן הוא בנפש האדם, אך הנה כתיב עוז וחדוה במקומו, ואיך יכול גבר עציב ומי שהוא מלא עונות להדבק בהש"י הלוא אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, והרי הוא דומה למים שאינן נוגעין למקוה שלא סלקא להו השקה, אך יש לומר עפ"י דברי התוס' (חולין ק.) דחתיכה הראוי' להתכבד לא בטלה אף שקודם הביטול אינה ראוי' להתכבד מחמת האיסור שבה מ"מ אם תאמר שתבטל שוב תהי' ראוי' להתכבד ע"כ אינה בטלה, עי"ש, ואף אנו נאמר בנ"ד להיפוך אם תאמר שיתבטל למקור החיים ויהי' טהור שוב יהי' ראוי להתדבק שהרי עוונותיו פרחו ממנו, ושוב לבבו יהי' שמח כבמדרש שבהמ"ק נקרא יפה נוף משוש כל הארץ מפני שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק, וכמו בחתיכה הראוי' להתכבד אזלינן בתר אחר הביטול כן נמי בענין בעל תשובה אזלינן בתר אחר הקיבול ושפיר סלקא לי' השקה, ובזה יובנו דברי המד"ר דבהמ"ק נקרא לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל, ושכל הלבבות שמחין בו, ששניהם טעם אחד, כי ה"ט דמלבין משום שכל הלבבות שמחין בו ע"כ הוא מלבין וה"ט דשמחין בו משום דמלבין והכל דבר אחד:
29
ל׳ולפי קושית הזוה"ק יש להבין הא דשבת הוא עיקר זמן תשובה כמו שכתוב בספרים ומרומז בתיבת שבת נטריקון שבת בו תשוב, עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור ששבת צריך להיות כל מלאכתך עשוי' אפי' בעניני חפצי שמים, והיינו שאין לו להצטער אלא להיות שש ושמח בעבודת הש"י ולא ישגיח על עצמו כלל, וע"כ הוא זמן נבחר לתשובה שיכול לעשות תשובה מתוך שמחה וחדוה, לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה אשר מהיום והלאה יהי' נמשך לרצון הש"י ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב וכאלו הוא ברי' חדשה וכקטן שנולד וזהו עיקר תשובה:
30
ל״אבמד"ר ויקרא אל משה מה כתיב למעלה מהענין פ' משכן כאשר צוה ה' את משה משל למלך שצוה את עבדו וא"ל בנה לי פלטין על כל דבר ודבר שהי' בונה הי' כותב עליו שמו של מלך וכו' לימים נכנס המלך וכו' אמר כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפני ולפנים כך וכו' הי' כותב עליו כאשר צוה ה' את משה אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפני ולפנים לכך נאמר ויקרא אל משה, ויש להבין מהו הכבוד שנכתב על כל דבר כאשר צוה ה' את משה, וכי אם לא הי' כותב לא הי' מובן שנעשה עפ"י ציווי ה', והרי זה הוא מצוה גם לדורות:
31
ל״בונראה דהנה השראת השכינה במשכן ע"י מעשה בו"ד זה הוא דבר המתמי' שאפי' שום רוח חיים אין בכח האיש למשוך ע"י כלים שיעשה לזה, מה גם השראת השכינה, אבל התירוץ מובן שבאשר הכל נעשה עפ"י ציווי הש"י ושליחו של אדם כמותו הרי הוא כאלו כל המשכן הי' מעשה שמים, וע"כ יובנו דברי רש"י בפסוק לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, שאם אתה עושה את הכרובים שבמשכן של כסף הרי הן כאלהי כסף וכן אם עושה אותן ד' או בבתי כנסיות הרי הן כאלהי זהב, ולכאורה למה יהיו כאלהי כסף ודי הי' לומר שלא קיים המצוה, אבל הוא הדבר הכרובים נעשו להשראת השכינה כמ"ש ונועדתי לך שמה ודברתי אתך מעל הכפורת, וכתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים, וכל זה יתכן רק כשנעשה על פי הציווי והי' שליח של אדם כמותו, אבל אם שינה בדבר מה ובטלה השליחות, אי אפשר שתהי' בו השראת השכינה, ושוב שורה בו דבר חיצוני כטעם הזוה"ק בטומאת מת, וע"כ הוא כאלהי זהב, וכן בנדב ואביהוא שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, וידוע בספרים אש זרה מאי ניהו, ואינו מובן שהרי הם התכוונו למצוה, אך הוא הדבר שבאשר לא צוה אותם ולא הי' שלוחים ואי אפשר הי' שיחול שם השם במעשה ידיהם שוב שרה בו דבר חיצוני לעומתו, וזה הי' הענין שמרע"ה כתב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה' את משה להורות שכל מה שהוא עושה, הש"י הוא העושה, ושליחו של אדם כמותו, ובלעדי השליחות אינו עושה מאומה שאיננו דבר נפרד כלל, וזהו כבודו של מקום שהכל בטל אליו יתברך בתכלית, וע"כ הי' שכרו נמי מדה במדה שלא יהי' נפרד עומד מבחוץ אלא קרא לו שיכנס:
32
ל״גבמדרש וברש"י שיר השירים מעיו עשת שן זה ת"כ באמצע חמש ספרים כמעיים שהם באמצע הגוף, ביאור הדברים עפ"י דברי הכוזרי שכתב דענין קרבנות להשראת השכינה הוא כדמיון מזון לנפש אף שאין הנשמה נהנית מהמזון, אלא ע"י המזון נתהוה איד הדם, ואיד הדם הוא נושא לנפש החיונית, ונפש החיונית נושא לנפש השכלית, ובערך זה היו הקרבנות שהם נקראים לחמי, אבל איך הם לחמי מפני שהם לאשי הוא אש של מעלה, ואש של מעלה הוא כסא לענין דק ממנו וענין דק זה לעוד דק ממנו עד שהוא כסא להשראת השכינה, והנה אורייתא וקב"ה כולא חד, וע"כ יש לומר שבאמצעות ת"כ מתדבק הענין אלקי והתורה בלב ישראל, כמו שבאמצעית מעשה הקרבנות בפועל נעשה כסא וכסא לכסא עד למעלה למעלה להשראת השכינה, כ"כ התורה וענין אלקי המתדבק בלב ישראל הוא בלימוד ת"כ, והלימוד מביא שיהי' הענין אלקי והתורה ממש בלב ישראל:
33
ל״דארבעה מיני קרבנות יש בפרשה עולה ושלמים חטאת ואשם, ונראה דהנה קרבן כשמו שהוא מקרב את לב ישראל לאביהן שבשמים והם לעומת ארבע מלכיות שכל ענינם להתנגד לענין זה ושלא תופיע מלכות שמים בעוה"ז באמצעות ישראל, והם כחות רעות שאינם מניחין את ישראל לעסוק בתורה ובמצות לקרב את לבם להש"י, וידוע שהם לעומת ד' אותיות הוי', וג' אבות ודוד המלך ע"ה, ויש לומר דהנה כבר אמרנו שד' מלכיות הם שורש ע"ז ג"ע ושפ"ד, ולה"ר הוא הכולל כל ג' עבירות כידוע שלה"ר מגדיל עונות כנגד שלשתן, וכמו שג' אבות הם כנגד ג' עבירות אלו, אברהם תיקן חטא ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק תיקן חטא ע"ז במה שהקריב עצמו לקרבן, יעקב תיקן חטא שפ"ד שלא ראה קרי מימיו שהוא ענין שפ"ד כידוע מש"ס נדה, דוד המלך תיקן חטא הדיבור במה שהרוה להקב"ה בשירות ותשבחות, ואלמלא קיבל דוד לה"ר לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא הגלנו מארצינו כי הי' נגמר התיקון לגמרי, ואף כי דברים ניכרים חזא בי' ולאיש אחר לא הי' נחשב לחטא, מ"מ באשר הוא בא לתקן פגם הדיבור הי' צריך שיהי' נקי לגמרי עד קצה האחרון, ובזה יש לפרש פלוגתא דרב ושמואל אי קיבל דוד לה"ר או לא דמר אזיל בתר כל עלמא ואינו נחשב לחטא ומר אזיל בתרא דידי', ומודים זה לזה אלא שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויש לומר שד' מיני קרבנות אלו, עולה כנגד יצחק שנעשה בעצמו עולה ע"ג מזבח, ובאשר יצחק הוא היפוך קליפת ע"ז שנענש על המחשבה, בזכותו זכו ישראל לקרבן עולה שהיא מכפרת על המחשבה, חטאת כנגד אברהם שהוא תיקון חטא ג"ע שמתיחס למעשה גשמי וחומרי כאמרם ז"ל היא עשתה מעשה בהמה, וע"כ רוב חטאות שבתורה הם בעריות, והא דנמנה בכריתות חמש עשרה משום דסוגים קחשיב דוק ותשכח, ובכלל החטאת באה על שוגגין שאין בהם אלא מעשה חומרי בלי השכל ע"כ הוא ביותר בחטא ג"ע, שלמים הוא מדתו של יעקב כידוע בזוהר והוא הי' הראשון שקרב שלמים כדכתיב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, אשם הוא קרבן המתדמה לעולה במתן דמים, ובבשרו לחטאת, [ותמי' לי דברי הרמב"ן פ' לך לך שכתב כי האשם כחטאת היא אין ביניהם לבד השם, הלוא עיקר הקרבן היא הדם והוא דומה לעולה, אלא שר' אליעזר משוה אשם לחטאת מהקישא] והיא מדתו של דוד המלך ע"ה המקבלת ממדתו של אברהם וממדתו של יצחק שהם עולה וחטאת כנ"ל, ועיקרו שהיא הדם כעולה, ואולי באשר בזכות האבות זכו ישראל לקרבנות אלו לכן הראה לאאע"ה בברית בהב"ת:
34
ל״הואפשר עוד לומר שד' מיני קרבנות אלו הם מקבילים לד' כתות הנזכרים בהפטורה שבוע זו, זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו לה', ובשם ישראל יכנה, ואין להאריך:
35
ל״וונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע וגו' במד"ר זש"ה אל תהי עד חנם ברעך וגו' אל תהי עד חנם אלו ישראל שנאמר ואתם עדי נאום ה' ואני אל, ברעך זה הקב"ה שנאמר רעך ורע אביך אל תעזוב, והפתית בשפתיך מאחר שפתיתם אותו בסיני ואמרתם כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע לסוף מ' יום אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל עכ"ל, ויש להבין דעד חנם משמע שמעיד לו מה שלא ראה ומה זה שמביא המדרש קרא דאתם עדי ואני אל, ואם הכוונה דקאי שהעידו עדות שקר להעגל במה שאמרו אלה אלהיך ישראל לא הי' לו להביא קרא דאתם עדי וקרא דרעך ורע אביך, ונראה דהפי' עד חנם עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש יתרו יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, היינו שא"צ לתת בעד אהבת התורה כל אהבות ותשוקות חיצוניות ויכול להיות לו שניהם יחד, ת"ל לקחת בלקיחה נתנה לך שאין אדם זוכה לתורה אלא אם משליך ממנו בעד אהבת התורה כל כסיפא דהאי עלמא, עכ"ד, ובסיגנון זה נאמר אל תהי עד חנם היינו מה שבאת להעיד שאני אל לא תסתפק להעיד חנם היינו שלא תשליך ממך כל אהבות ותשוקות חיצוניות, כי זה הוא פיתוי לבד כי הרי שאמרתם נעשה ונשמע ולבסוף מ' יום אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל והיינו שהרי ידוע שלעומת גודל האיש אפי' שגגה קלה נחשב לחטא כאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים אפי' כחוט השערה, והנה בחטא העגל איתא בראשונים ז"ל שלא הי' ח"ו כוונתם לצאת מתחת רשותו של הקב"ה אלא הי' טעות בעלמא, ובכוזרי משלו להרואה בית ע"ז וקסבר בית הכנסת היא והשתחוה לה, וכ"ז מפני שכחות החיצונים הטעו אותם לומר ודאי מת משה, ויהיו נתונים למלתעות שני נחש שרף ועקרב ורוחות רעות השולטים במדבר, אבל מ"מ יש לדקדק אחר שישראל עמדו אז ברום המעלה ממתן תורה למה ניתן רשות לכחות החיצונים להטעותם כ"כ, ונראה שזה נמשך מחטא הקדום, ויובן עפ"י דברי המדרש פי"ח דאמר ר"מ אפי' בשעה שאמרו נעשה ונשמע הי' לבם לע"ז, וח"ו לומר שהדברים כפשטן, אלא שהי' נבם לעבודה שזרה להם, והיינו כי המבוקש מישראל שיהי' כל עבודתם צורך גבוה ולא לתועלת עצמם כלל כאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וזהו כבמשנת אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' וכמ"ש רש"י וא"ע והרמב"ן בכתוב בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים "כדי שאקיים מצותיו", ובכתוב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם עי"ש, והנה ישראל שהיו להוטין אחר השכינה אפשר שנתערב בהם כוונת תועלת עצמם לרוות נפשם השוקקה כעין קיבול פרס כענין שאהי' בן עוה"ב, והם הי' להם קורת רוח של עוה"ב עוד בעוה"ז, והיינו שהי' לבם לעבודה שהיא זרה להם, לפי גודל מעלתם, והדברים עתיקים, [וכבר דרשו ז"ל במקום אחר הלשון לעבודה זרה עבודה שהיא זרה לו, א"כ יש לפרש גם דברי ר' מאיר כן], ולפי האמור יש לומר שכל ענין חטא העגל נמשך מזו העבודה שהיא זרה להם, שמחטא הקל נמשך חטא בדוגמתו ושגגה יותר חמורה, והיינו כי באם היתה כל עבודתם צורך גבוה לא הי' מקום לכחות החיצונים להטעותם ולומר ודאי מת משה והם צפוים להיות נתונים למלתעות שני נחש שרף ועקרב וכחות רעות השולטים במדבר, כי ישראל משיבין לנפשם מאחר שכל מהותם ועבודתם צורך גבוה השם הטוב בעיניו יעשה, אם ח"ו רוצה בהעדרם בודאי כך יפה להם למלאות רצונו, ואם ירצה בקיומם אין מעצור לה' להושיעם גם מבלעדי משה, או להחייהו או להעמיד להם משה אחר, אבל מחמת חטא הקדום שכוונתם בעבודתם לצורך השלמת נפשם וכעין קיבול פרס כנ"ל נמשך שהיו חוששין לנפשם ובאו לכלל טעות ושגגה גדולה כזו, דומה למה שהגדנו במק"א טעם דכל השוגגין צריכין כפרה, כי צורת האדם שכל מעשהו יהיו עפ"י הוראת השכל, ולא ירום את ידו לעשות דבר אלא שישקול מקודם במשקל שכלו אם ראוי או לא, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל, נמשך מזה שממציאים לפניו חטא שוגג מעשה בלי השכל, ע"כ צריך כפרה על חטא הקדום שעשה מעשיו בלי הוראת השכל שזה הביאו לידי חטא שבשגגה, ובסגנון זה הי' כל ענין חטא העגל וזה לאות שמה שאמרתם נעשה ונשמע עדיין לא הי' בלב שלם אלא נתכוונתם לתועלתכם, ולאנשים גדולים וצדיקים כהם גם זה נחשב עד חנם שלא נתנו בעד אהבת התורה כל תועלתם ולא זכרו כלל את השלמת נפשם וזה לימוד לכל איש הבא להטהר שלא יסתפק עצמו באם באה לו אהבת אלקית בזמנים המקדושים כל עוד שלא השליך ממנו באמת כל טנופא דהאי עלמא, ומקבל על עצמו בלב שלם אשר מהיום והלאה לא ישוב עוד לכסלה:
36
ל״זויש לומר דוהוא עד או ראה או ידע שהרמב"ן כתב דוהוא עד קאי אראה או אידע כי לא יתכן עדות אלא בשני אלה, ונראה דתיבת או אם כי בפשיטו מיותר ויותר יוצדק לומר שראה או ידע, מ"מ בא לרמז לשלשה זמנים שמתעורר בכל איש ישראל רגש ברב או במעט לאהבת הש"י, והם בג' סעודות בשבת, והוא עד הוא בסעודתא דליליא דקידוש הוא עדות על חידוש עולם, או ראה הוא במנחה דשבתא שאז באין לבחי' ראי' כמו שאנו אומרים בזמירות בני היכלא דכסיפין למחזי זיו וגו' דבי' מלכא בגליפין וגו' קריבו לי חזי חילי וגו', או ידע זה הוא סעודתא דיממא דעתיקא קדישא דשם אינו שייך ראי' אלא ידיעה לבד, ועל כל אלה קאי אם לא יגיד שצריכין להיות בבחי' עד, והיינו שישליך ממנו כל ענינים אשר לא לה' המה, וזהו עדות שאני אל, שהרי שליכין בעד אהבתו כל עניני עוה"ז וכסופיו, וכדכתיב אל תהי עד חנם כנ"ל, ולאנשים אנשי מעלה צריכין שלא להתכוין לשום תועלת עצמיי אפי' דקדושה אלא הכל צורך גבוה, וכמו שרמזנו לעיל בדברי ר"מ
37
ל״חשנת תרע"ג.
38
ל״טברש"י מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה, ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר למטה מן הבקר להוציא את הטריפה, יש לפרש עפ"י דברי הרח"ו כי בקרבנות מעלין נפשות המגולגלין בבע"ח אלו עכת"ד, ואותן שיש בהם פסולים אלו מורה שיש בהן נפשות מגולגלות שעדיין אינן עולין לריח ניחוח וצריכין עוד מירוק אחר מירוק, ונראה שבודאי הם השלשה עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, ובש"ס פ"ק דשבועות דג' עבירות הללו נקראין טומאה, והיינו דנוסף על העבירה שבידו הוא נעשה טמא ואינו ראוי לביאת מקדש של מעלה, וע"כ נוסף על המירוק שעל העבירה צריך מירוק וטהרה על הטומאה, וע"כ בהמה שנתגלגלה בה נפש שיש מעונות האלו נזדמן לבהמה זו פסולים להקרבה, והנה מיעוטים הנ"ל הם רובע ונרבע, זה לאות שנפש המגולגלת בה עברה על ג"ע, מוקצה ונעבד הוא לאות שעברה על ע"ז, נוגח שהמית או שנעשה טריפה הוא לאות שעברה הנפש על שפ"ד, וע"כ או שהחטא שדבוק בה מושך אותה עדיין לעבירות כמו אלה וזה רובע ונוגח, או שנעשה בה לעונש כמו אלה וזה נרבע וטריפה, וכבר אמרנו במק"א שזה טעם בהמה חי' ועוף הנסקלין אף שאינם בעלי בחירה ואין בהם לא זכות ולא חובה, הכוונה של העונשין הוא על נפש המגולגלת בה כדי לכלא פשע ולהתם חטאת, ובאמצעות קבלת העונשין תתמרק החטא, וכן יש שנתמרק בחטא ביסורי הגלגול לבד הכל לפי ערך דביקותו בהחטא ואינה צריכה לעונש ויסורי ההריגה, ובאשר צריכה שתפסול לקרבן מזדמן שתעשה אלו המעשים בפני עד אחד או בפני הבעלים בכדי שתפסל לקרבן ולא תהרג, ומ"מ אף שנעשה מנוקה מהעבירה ע"י עונש הגלגול בהבהמה מ"מ עדיין צריכה טהרה מטומאתה, והנה בש"ס (סנהדרין ל"ט.) עיקר טבילה באש, ורומז להנפשות שטובלות בנהר די נור או בגהינם רח"ל, והנה נפש ההוא אם תכנס לגהינם טרם שנתמרק עונה אז תכלה ח"ו בהאש, וכהא דאיתא בספר המגיד לב"י בענין שני עונשין אלו היינו גיהנם וגלגול, שנפש החוטאת שדבוק בה החטא מאד, אם היתה מתגלגלת כמו שהיא ועונה בה הי' החטא שדבוק בה מושך אותה לעבירות גדולות בכמו אלה בסוד עבירה גוררת עבירה, ואם הי' המירוק שלה בגיהנם לבד טרם שהגיעה לתכלית המירוק הי' אש הגיהנם אוכל אותה לגמרי, ע"כ העצה שלא תתמהמה בגיהנם עד גמר הכיבוס אלא מעט להחליש כח העבירות שבגלגול לא תמשוך עוד לעבירות עכ"ד, ויש לומר דנפש שיש בה עונות הנ"ל העצה שתגלגל מקודם בבע"ח למרק העון, שבהן אין חשש שתוסף להרשיע עוד יותר כי אין בבע"ח זכות וחובה ואח"כ יעלה לה הגהינם לטבילה להטהר מטומאתה, ומאחר שעדיין אינה טהורה לעלות לריח ניחוח, ע"כ נזדמן לה פסולים אלו לדחות מהקרבן עד תטהר מקודם:
39
מ׳במדרש ר' תנחום בר חנילאי פתח ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו הא אינו מדבר אלא בתחתונים עליונים ע"י שהן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה נאמר ברכו ה' כל צבאיו אבל תחתונים ע"י שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה לכך נאמר ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו:
40
מ״אויש להבין דהאינם עומדים בתפקודיו של הקב"ה מלאכיו קרית להו, בתמיה, דמלאכיו משמע ההולכים בשליחותו, ונראה דהנה בזוה"ק (ק"ח.) מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מני' טב לעלמא ואי לא קביל עלי' האי לא עביד מדי הכי נמי אצטריך לי' לבר נש לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלח בי' בכל מה דאצטריך ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא ייכול למפלח עכ"ל, ויש להבין איך יתאום המשל עם הנמשל, ששור המושך במחרישה אם לא קביל עלי' האי עול אין המחרישה נמשכת כלל, ומה דמיון זה למצוה שנעשית עכ"פ, אך יובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמה שמצוה עשיית בו"ד פועלת בעולמות העליונים הוא מחמת שהאדם הוא שליח הש"י ושליח של אדם כמותו היינו שהמעשה מתיחס להמשלח וא"כ הרי הקב"ה הוא העושה עכת"ד:
41
מ״בוהנה בש"ס קידושין דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ופירש"י דהוה כעושה מאליו, ואינו מובן דכל שליח דעלמא נמי הוא עושה בבחירתו, ולמה יהי' זה נחשב כעושה מאליו יותר מכל שליחות דעלמא, ואם בא לומר דכה"ג לא אתרבי שליחות, למה הוסיף לומר דהו"ל כעושה מאליו, דבודאי כל היכי דלא נעשה שליח מדינא הוא כעושה מאליו, ונראה דהנה חזקה שליח עושה שליחותו וא"כ העושה שליח שחזקתו שיעשה שליחותו הרי הוא כאלו המשלח פועל המעשה ברוח פיו, וכמו זורק חץ שהחץ הולך ופועל, אבל לדבר עבירה שחזקה שלא יעשה השליח שליחותו, ואף אם נתרצה לעשיתו מ"מ בכל רגע ורגע חזקתו שיחזור משליחותו, ומה שאיננו חוזר משליחותו הרי זה איננו מעשה המשלח כלל, וכמו אשו משום חציו שכתבו התוס' שצריך שיהי' קרוב לודאי שידלוק כעין חציו, וע"כ זה שעכ"פ איננו קרוב לודאי שעשה שליחותו ולא יחזור בו בכל רגע ורגע, א"א לחשבו שהמשלח ברוח פיו פעל המעשה, אלא הוא בבחירתו עושה מאליו:
42
מ״גובזה יובן משל הזוה"ק דכשאינו מקבל עליו עול מלכות שמים תחילה אלא שרצון עצמו בכך אפי' להשלמת נפשו ולא מחמת הציווי אלא שעושה בבחירתו מחמת שכך ראוי לעשות, שוב א"א ליחס המעשה להש"י אלא כעושה מאליו, וא"כ שוב א"א שתפעל המצוה בעולמות העליונים כלל, ומאחר שהמצות הם צורך גבוה היינו לתקן העולמות העליונים, ואם אינו מקבל עליו עול מלכות שמים תחילה היינו לעשות המצוה מחמת ציווי הש"י, א"כ אין עולמות העליונים נפעלים ונמשכין אחר מעשיו כלל, א"כ הוא דומה ממש להאי תורא וכו' שאין המחרישה נמשכת אחריו כלל אי לא קביל עלי' האי עול:
43
מ״דמעתה יובן אשר כל ישראל שנצטוו במצות לצורך גבוה נקראו מלאכים שהוא לשון שליח, היינו שהם שלוחי הש"י דאל"ה לא הי' עשייתו כלל לתועלת הנדרש, ויש לומר דהיינו שאנו מברכין על כל מצוה וצונו שהוא לקבל עליו מקודם עול מלכות שמים היינו לזכור שהוא עושה מחמת הציווי כנ"ל, כי האדם בעל שינוי ולא כל אדם זוכה לכך להיות עומד תמיד בבחינה אחת כמו מרע"ה שהי' תמיד מוכן בהשואה אחת כמו מלאך משרת, אבל האדם שהוא בעל שינוי צריך בכל פעם לפני כל מצוה לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ומהאי טעמא שהוא בעל שינוי צריך לקרות את שמע פעמים בכל יום ולא סגי לי' בפעם אחת, מפני שהוא בעל שינוי ושינוי העתים פועלים בו, ע"כ צריך לקבל עול מלכות שמים בבוקר ובערב, וכן נמי בכל שינוי מעשים, ע"כ צריך לברך וצונו ללבוש מלאכות, היינו להכניס עצמו תחת העול:
44
מ״הולפי האמור יש לפרש דברי המדרש התחתונים שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה אין הפי' שמבעטין במצות ח"ו, כי לא דברה תורה במתים, ועוד מהו הלשון שאינן יכולין לעמוד כאלו אין הדבר תלוי בבחירתם, הלא הבחירה הוא חפשית, אלא הפי' שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו היינו שהם בעלי שינוי ואינן יכולין לעמוד ולהתקיים תמיד בבחינה אחת, בתפקודיו היינו העול מלכות שמים וצריכין לקבל עליהם תמיד מחדש כנ"ל, וזה שאמר ברכו את ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו, דהנה ידוע שבברכת הש"י ממשיכין ברכה מלעילא לעילא, ולמען יהי' ביכולת בו"ד לפעול בעליונים צריך ללבוש מלאכות כנ"ל, היינו לקבל עול מלכות שמים כי נצטוינו לברך וגם בזה שייך לעשות מחמת הציווי ולא מחמת שכך ראוי לעשות אלא מחמת שאנו מחויבים, וזהו ולא כל מלאכיו היינו אף שכל ישראל נקראים מלאכים שהם שלוחי הש"י, מ"מ בשעה שאינן לובשים מלאכות אינן יכולין לפעול בברכתם למעלה, ואין הכוונה למעט אנשים אחרים ולחלק אנשים מן אנשים, אלא באיש זה עצמו בשעה שלובש מלאכות משעה שאינו לובש, ואם הי' כתיב כל מלאכיו הי' במשמע כל האנשים שנקרא מלאכיו בכלל אף בשעה שאינו לובש מלאכות, כי כל ישראל לעולם נקראים מלאכים, ע"כ כתיב מלאכיו שפירושו בשעה שלובש מלאכות, והוא שם הפועל, ולא שם התואר, כידוע בדקדוק:
45
מ״וולפי האמור יש לפרש סיום דברי המדרש גבורי כח עושי דברו אמר ר' יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצות ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקלי' ביירה כרמי' ביירה ויהיב ארנונא ושתיק יש לך גבור גדול מזה, רב הונא משום ר' אחא אמר בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, לשמוע בקול דברו א"ר תנחום בר חנילאי זה משה וכו' ויקרא אל משה, בא לפרש דהאי גבורי כח אדלעיל קאי שהם גבורי כח לעמוד ולהתקיים תחת העול בלתי שינוי זמן יותר ארוך, וזה שומרי שביעית כנ"ל שהיו לובשים מלאכות בצד מה כל השנה בלי שינוי, וזה שאמר בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, אף שזה לא התמיד שנה שלימה כשומרי שביעית אלא עד שבעה עשר בתמוז שאבדו נעשה, מ"מ באיכות זה יותר גדול שהיו עומדים הכין כמלאכים ממש תחת העול לעשות כל מה שנצטוו בלי הבדל דבר בשכלם למען יזכו וישמעו עוד דבר ציווי, ור' תנחום בר חנילאי אמר זה משה שהוא הי' תמיד בבחי' אחת בלתי שינוי כנ"ל כל ימיו, וע"כ זכה לזה שנקרא לכנום לפנים, כי זה שהי' בלתי בעל שינוי מורה על מהותו שהי' פנימי ביותר, כי כל שהוא יותר פנימי הוא יותר בלתי בעל שינוי, כי השכל שהוא פנימי איננו בעל שינוי כמו הגוף שהוא בחיצונית כמ"ש המהר"ל בכמה דוכתי, וע"כ נקרא נמי לכנוס לפנים:
46
מ״זוהנה בשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים, שהם לעומת נעשה ונשמע, ע"כ עכ"פ בשבת צריכין ישראל להיות בהתחזקות ביותר שלא להניח מדביקות וללבוש כל היום מלאכות, וכבר אמרנו במק"א שזה הטעם שמאור פניו של אדם אינו דומה בשבת לשל חול, דוגמא לדבר פינחס בשעה שהי' רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ואף דבשבת איננו זמן קבלת עול, כמ"ש בזוה"ק דפטור מעול מלכות שמים דהיינו תפילין, מ"מ צריך להיות לובש מלאכות באהבה ודביקות, ישמע חכם ויוסיף לקח:
47
מ״חבמדרש כל הכפרות הראה לו הקב"ה לאאע"ה חוץ מעשירית האיפה, רשב"י אומר אף עשירית האיפה הראה לו הקב"ה לא"א נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה אלה האמור כאן עשירית האיפה אף אלה האמור להלן עשירית האיפה וכו' ריב"ם בשם ר' זעירא אף הקב"ה ויתר לנו סליחה אחת משלו, וכבר פרשנו במק"א דכפרת עשירית האיפה זה מנחת חוטא, וזה דוחק, דאלה שנאמר במנחת חוטא אינו קאי על המנחה אלא על החטא, ובפשיטות דקאי על סתם מנחות דשיעורן עשירית האיפה ואלה קאי על המנחה, ויש לפרש מחלוקתם, דהנה כתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, ופרשו ע"ד רמז כי כל דבר אשר יבוא באש היצה"ר תקנתו באשא דאורייתא, ויש להוסיף בה דברים שלשון אש התורה איננה לימוד התורה בפשיטות ובקרירות רוח אלא בהתלהבות, ובכלל זה כל מצותי' של תורה הנעשה בהתלהבות ורשפי אש, ולזה מרמזים כל הקרבנות שהם מיני דמים על ענין זה שיהיו כל עשייותיו בחמימות והתלהבות, כי הרתיחות באדם בא מצד הדם שבו, וזהו שכל הכפרות הראה לו הקב"ה לא"א חוץ מעשירית האיפה שאין בה דבר המתיחס לחמימות והתלהבות, כי מדתו של א"א הי' בחמימות ובהתלהבות וחוזק גדול לא ישוב מפני כל, ואחד הי' אברהם והי' מכריז לגוים וקורא בשם ה' והוא נקרא איתן, והוא נקרא תוקפא דדרום בלשון המקובלים, וכתיב בי' והוא יושב פתח האוהל כחום היום ובזוה"ק ח"א (צ"ח.) כחום היום דהא אתנהיר ימינא דרגא דאברהם אתדבק בי', וע"כ כפרות שהם ממיני דמים הראה לו לאברהם מפני שהם ממדתו, אבל כפרות שמעשירית האיפה לא הראה לו, ומר סבר דאף עשירית האיפה הראה לו שהוא קרבן עני, כמו שאמרו ז"ל שבמנחה כתיב, נפש מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב את נפשו, וזה נמי מדתו של א"א עם כל חזקו והתלהבותו והגבהת לבו בדרכי ה' הי' בעיני עצמו שפל ועני נגד הש"י כמ"ש ואנכי עפר ואפר, וע"ז מורה עשירית האיפה, ומר סבר שכפרה זו ויתר הקב"ה משלו כדכתיב את דכא אשכון, ובמקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו, כי העילה מתדבקת בעלול ובאשר הוא עני ומדוכא בעיני עצמו הש"י ויתר גדולתו ובוחר לשכון בו, ומזה עצמו בא הכפרה שהוא סילוק החטא, כי אין החטא יכול לסבול אור השכינה:
48
מ״טבש"ס כריתות (י"א:) או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפי' אינו מכחיש תלמוד לומר או הודע אליו מ"מ, ומסקנת הסוגיא שם דבשותק אפי' עד אחד אמר לו אכלת חלב מביא קרבן, ומשום דשתיקה כהודאה דמיא, אבל באומר איני יודע פטור ואצ"ל היכא דמכחיש לי', ובשנים אמרו לו אכלת חלב אף שהוא אומר לא אכלתי מחייב ר' מאיר ורבנן פטרי משום דמתרצינן דבריו לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, נראה לפרש דהנה דעת הוא מבדיל בין דבר לדבר, כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה עוד מקרא בדעתו תהומות נבקעו, והיינו שיודע שנפרד מהקדושה, והוא דהנה אמרו ז"ל כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו לגהינם, פירש"י מלפפתו כורכתו, א"כ מובן עד כמה קשה לאדם לעשות תשובה שהרי העבירה עצמה, היא אסרתו כבעבותים כמ"ש הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה, היינו שהעבירה עצמה היא כעבותות העגלה וכורכתו כנ"ל, אך אם האדם יש לו דעת ומרגיש עד כמה מגיע הפגם והוא נפרד ממקור החיים והוא כאיש אובד עצות ועומד מלא בושה והכנעה מרחוק, זה עצמו מרחיק ומבדיל ממנו העבירה שעכ"פ לא תהי' דבקה בו, דכמו שהוא עומד מרחוק, כן נעשית העבירה מרוחקת ממנו, ואז אפשר לבוא לידי תשובה עזיבת החטא וחרטה באמת מעומקא דליבא, כי אין העבירה עוד דבוקה בו ומושכת לבו לאחור, אלא נפרדת ממנו, ואינו עוד קשור בידה, וע"כ מובן שהעיקר הוא מה שיודע ומרגיש בחטא, אבל לא כשיודיעוהו אחרים והוא אומר איני יודע, אף שאנו מאמינים לדברי העד כל עוד שאינו מכחיש לומר לא אכלתי, מ"מ מאמינים נמי אליו שהוא אינו יודע ואין לחייבו בקרבן, כי בעוד שהוא אינו מרגיש ואינו מאמין להעד ועדיין אינו יודע אין לו עוד תועלת בהקרבן, אבל כשאינו מכחיש אלא שותק שכהודאה דמיא היינו דאין הפירוש כהודאה דמיא שמודה לו שגם הוא יודע שכן הוא אלא שמהימן לו העד, שוב יכול לבוא לכלל דעת עד כמה נפרד כנ"ל שלעומתו העבירה נפרדת ממנו, אך כל זה הוא בעד אחד מעידו אכלת חלב, אבל כששנים מעידין בו מאחר שבדין תורה הוא שהשומע מפי הגדת עדים היא כאלו רואה המעשה בעיניו כמ"ש מהר"ל בספר דרך חיים, א"כ אין אנו מאמינים אותו שעדיין הוא מסופק ואינו יודע או מכחיש, אלא אנו תופסין ששקר אומר, וע"כ מחייב ר' מאיר ורבנן פטרי משום דמפרשין דבריו לא אכלתי שוגג אלא מזיד, וכל שיש לפרש דבריו כן, אין אנו תופסין אותו למשקר ואינו רוצה בכפרה, אבל בעד אחד שאין מדין התורה להחשב הגדתו כאלו רואה בעיניו, למה נחזיקו למשקר ואינו רוצה בכפרה, והכל מודים שמאמינים אותו שאכתי לא ידע ושוב אין כאן תועלת בהקרבן, אך כשאינו אומר איני יודע אלא שותק אנו תופסין שבודאי מאמין לדברי העד:
49
נ׳ויקרא וחודש שנת תרע"ד
50
נ״אהחודש הזה לכם ראש חדשים, וברש"י הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשירח מתחדש יהי' לכם ר"ח, ומהכתוב הזה יצא לכל מוני המצות שמצ"ע לקדש חדשים, ויש להתבונן למה נכתבה מצוה זו יחד עם מצות הפסח בלי שום הפרש פרשה ביניהם, שהרי אין מצוה זו תלוי' בה כלל, כי מצות קידוש חדשים היא גם בכל חדשי השנה ולאו בניסן דווקא, ומצות הפסח נמי אינה תלוי' במצות קידוש חדשים, שהרי אפי' אם לא הי' ניתן לישראל מצות קידוש חדשים והי' מתנהג עפ"י חשבון כמו מאדה"ר עד אז נמי הי' אפשר לצוות שיעשו פסח בי"ד לחודש הזה שעפ"י חשבון:
51
נ״בעוד יש להתבונן בלשון קידוש החודש מה הוא, כי אין ר"ח יום מקודש כלל והול"ל קביעת החודש שישראל עפ"י הראי' קובעין שיהי' ר"ח ביום למד או ביום ל"א כמו שאנו קובעים עתה עפ"י החשבון שנקרא קביעת החודש כמ"ש הרמב"ם, ומ"ש דקביעות שעפ"י הראי' נקרא קידוש, ובמדרש ובפסיקתא שהיו מברכין ברוך מקדש חדשים, מהו קדושתו, עוד יש להתבונן בדברי המדרש בשבח ישראל שנמסר להם קידוש חדשים, מה השבח לישראל בזה, ומה רבותא ותועלת לשראל יותר משאם הי' מתנהג סדר החדשים עפ"י חשבון כמו מאז קודם יציאתם ממצרים:
52
נ״גונראה דהנה בברכת הלבנה אנו אומרים שהם עתידין להתחדש כמותה, ובמדרש שלכך נאמר החודש הזה לכם שאתם בדוגמתה, ויש לפרש דהנה הלבנה אין לה אור מעצמה אלא שמקבלת מהחמה, והיא כדמיון מראה המלוטשת העומדת נגד החמה שניצוצות ניצוצין הימנה. וע"כ היא נבנית לעתים ונפרצת לעתים לפי מעמדה נוכח החמה, בדוגמא זו הם ישראל שאין להם מציאות בעולם הטבע מפאת המערכת וגרמיים השמימיים, אלא כל מציאתם הוא מהש"י למעלה מסדר הטבע, וע"כ אמרו ז"ל אין מזל לישראל, ומובן שכל ענינם תלוי לפי מצבם נוכח פני ה' ומסתכלין כלפי מעלה ומשימים בטחונם באביהן שבשמים כדמיון הלבנה לפי מצבה נוכח השמש, וכמו שבהלבנה שכיח ליקוים היינו שאחד הכוכבים או הארץ עצמה מפסיקים בינה לבין השמש ומסתירין ממנה אור המאיר כן נמי בישראל אם ח"ו הם חוטאים מושכין עליהם כחות חיצונים המטמטמים את הלבבות ומפסיקין בין ישראל לבין אביהן שבשמים, ואין מגיע אליהם אור פני מלך חיים, ואין מועיל מה שמסתכלין כלפי מעלה ושמו בטחונם בו, וכענין שאמרו ז"ל בש"ס יומא על שעת חורבן בית ראשון רשעים היו אלא שתלי בטחונם בהקב"ה, וכמאמר הכתוב כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, והוא כדמיון ליקוי הלבנה, ואז ח"ו ישראל הם בדיוטא התחתונה שפלים וירודים מכל האומות, כי האומות יש להם מציאות בעולם הטבע, ואפי' כשהגלגל שלהם למטה מ"מ יש להם מציאות בצד מה, אבל ישראל בהעדר מהם אור האלקי אין להם מציאות של כלום, וידועין דברי מהר"ל בספר הנצח בדברי הש"ס כתובות (ס"ו:) שאמר ר' יוחנן בן זכאי, כשראה ריבה אחת מלקטת שעורים מבין גלולי בהמתן של ערביים, אשריכם ישראל שבזמן שאתם עושין רצונו של מקום אין שום אומה ולשון שולטת בכם וכשאי אתם עושין רצונו של מקום הוא מוסר אתכם ביד בהמתן של אימה שפלה כזו, שמזה עצמו, שנמסרו ביד בהמתן של אומה שפלה כזו שנחשב כאלו ח"ו אינם במציאות כלל, נראה מעלת ישראל שכל מציאותם הוא מהש"י לבד, והנה הם כדוגמת הלבנה דלית לה מגרמה כלום, ואין לה אור אלא כפי מעמדה נוכח השמש, וכשאין בינו לבינה דבר המפסיק:
53
נ״דולפי"ז יובן הא דאומה"ע מונין לחמה וישראל ללבנה, כי כל אחד מונה לפי דוגמתו, אומה"ע שניתן להם מציאות נפרד בסדר הטבע הוא כדמיון החמה, וכמו שהגיד הרה"ק ר' יצחק זצללה"ה מווארקא במאמרם ז"ל קילל את הנחש מזונותיו עמו, ולכאורה מה קללה היא זה, והגיד שזהו מפני שעשהו נפרד וניתן לו מזונותיו בכל מקום שהוא הכל כדי שלא יבוא לשאת עיניו השמימה, כי צורת כל הנבראים שיחסר להם די צורכם כדי שישאו עיניהם לשמים, ונדחה הנחש מזה, וכדמיון זה הוא מציאת אומה"ע נפרד ונדחה מאת פני ה', אבל ישראל הם כדמיון הלבנה כנ"ל ע"כ מונין ללבנה:
54
נ״הויובן עוד דברי המדרש כשם שהלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל נוחלין עוה"ז ועוה"ב, כי באשר אין להם מגרמם כלום אלא מהש"י א"כ אין נ"מ בשינוי העולמות ושינוי הזמנים, כי אצל הש"י הכל שוה, וכל אימת שישראל מסתכלין כלפי מעלה ואין ביניהם דבר החוצץ אורם מבהיק, ומובן שלעוה"ב יושלם תנאים אלו ביותר, אבל אומה"ע שמציאותם מצד עצמם בסדר הטבע אין להם ענין אלא בעולם הטבע:
55
נ״ווהנה כשנבראו המאורות היו שניהם שוין שנאמר את שני המאורות הגדולים, ומחמת קטרוג הלבנה נתמעטה, ואין הפירוש שלולא החטא הי' לה אור מעצמה שלא מחמת השמש שזה לא יתכן שהרי כל סדר הבריאה ממעלה מעלה עד מטה הכל הוא בחינת משפיע ומקבל, והדברים ידועים למבינים שלא יתכן זולת זה, אלא הפירוש יש לומר שהי' מהלכתה בגלגל גבוה אשר לפי מהלכתה היתה תמיד נוכח השמש, וע"כ לא הי' לה שום מיעוט לעולם, וגם באשר הי' מהלכתה בגלגל גבוה, לא הי' לה ליקוים לעולם, כי סבת הליקוי הוא כשנכנס דבר מה ביניהם, וכאשר היתה מהלכת בגלגל גבוה לא הי' שום דבר גורם ליקוי, וזה ידוע להתוכנים שכל ליקוים נתהוים רק מפאת שפלות מהלכתה, וזהו הפי' שנתמעטה הלבנה היינו שמהלכתה בגלגל קטן יותר נמוך לארץ, וע"כ מסבבת את הגלגל בזמן מיעוט, שכל היקף הגלגל הוא מעט לעומת הקף הגלגל שהי' מהלכתה מקודם מיעוט הלבנה, וזה גורם הסרתה מאת נוכח פני השמש, וגורם הליקוים פעם תחשך אורה לגמרי ופעם תראה אורה כמבין עשישית הכל כפי עכירת דבר המסתיר את האור או אידים ואויר משחת ועכור כמובן, ולעתיד כאשר יהי' תיקון הכללי יתתקנו שני הקילקולים האלה, וזה שאנו אומרים בברכת הלבנה למלאות פגימת הלבנה ולא יהי' בה שום מיעוט, היינו שמעמדה יהי' תמיד נוכח פני החמה שבזה תלוי המיעוט, זה תיקון אחד, ואמר עוד ויהי' אור הלבנה כאור החמה היינו שלא יהי' שום דבר ביניהם המסתיר ומאפיל את האור לא מפאת הכוכבים כי תשיב לסבב בגלגל הגדול ולא משום דבר אחר כי בזה"ז אין אויר העולם פנוי מאידים ורוחות רעות ובדברי חכז"ל שכל האויר מלא מזיקין, וע"כ אפי' בזמן שאין ליקוי מפאת הכוכבים וגוף הארץ מ"מ אין אורה מבהיק כ"כ, וע"כ אף שאצלינו נראה ונחשב שהלבנה בטהרתה, הוא רק מחמת שלא ראינו מעולם באופן אחר, כי באמת איננה בטהרתה אלא כמבין עשישית, ולעתיד לבוא שיסורו כל המסכים והאויר יהי' נקי תהי' אור הלבנה כאור החמה זה תיקון השני, [ובמק"א אמרנו באופן אחר, ברוך ה' היודע].
56
נ״זוכן הוא ענין ישראל שהם בדוגמתה, בזה"ז יש שני מיני קילקולים, הא' מה שאין ישראל מסתכלין תמיד כלפי מעלה עומדין הכן, ולא מצינו זה אלא במשרע"ה שהי' עומד תמיד מוכן לנבואה ולא הי' צריך הכנה כמ"ש הרמב"ם, ויתר אנשי המעלה כרשב"י וחבריו שהיו תמיד דבוקים בהש"י ולא היו מפסיקין לק"ש ולתפלה ולאו כל עלמא רשב"י נינהו, אלא כדמיון הלבנה שפעמים עומדת נוכח פני השמש ולפעמים מן הצד, ועוד במדריגה פחותה מזה ובספר הישר לר"ת קוראם ימי אהבה וימי שנאה, היינו ימי אהבה לעבודת הש"י ולמצותיו וימי שנאה הוא ח"ו להיפוך, הרי זה קילקול אחד מכפי הראוי להיות, ולא עוד אלא אפי' בימי אהבה שמסתכלין כלפי מעלה נמצא ג"כ כמה וכמה מסכים ומבדילים שאי אפשר לקבל את אור האלקי בעצם טהרתו, כי באם הי' מגיע אלינו את האור בעצם טהרתו הי' צריך להיות ללבוש מלאכות, וכבמדרש בפינחס בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים, ועוד שם באשת מנוח כסבורה שהי' נביא ואינו אלא מלאך, הרי שהי' מראה הנביאים כמלאכים, משא"כ בכל המון אנשים, הרי שיש מסך המבדיל שאין מגיע האור אלא באמצעותם, וכמבין עשישיות, זה קילקול השני כדמיון הליקוים ועכירת האויר כנ"ל, ולעתיד ישתנה לטובה בשני ענינים אלו, היינו שבתמידות יסתכלו ישראל כלפי מעלה ונוכח ה' יהי' דרכם מקביל ללבנה בלתי פגומה ובלתי מיעוט, והשני שיסיר את כל המסכים והמסתירים וכמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וכתיב ולא יכנף עוד את מוריך והי' עיניך רואות את מוריך, ושני דברים אלו נזכרו בפסוק אחד קומי אורי כי בא אורך, היינו שאור הש"י יופיע עליהם תמיד היפוך ממה שהי' מקודם פעמים בלתי בא אליהם האור משום שהיו עומדים מן הצד ולא הי' נוכח ה' דרכם, ואמר עוד וכבודו עליך זרח היינו שיסתלק דבר המונע את האור, וכענין שאמר הכתוב כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ומכלל שקודם לכן הי' החושך וערפל מפסיק זריחת השם וכבודו על ישראל, ואז יסתלק החושך והערפל וימשוך על אומה"ע, ועליך יזרח כבוד ה', וכבודו עליך יראה, מקביל לשיהי' אור הלבנה כאור החמה, וכבמדרש דברים פ' א' אמר להם היום אתם ככוכבים אבל לעתיד לבוא לרב אתם עתידים להיות, דומים לרבכם, כיצד כתיב כאן כי ה' אלקיך אש אוכלה וכתיב בישראל לעתיד לבוא והי' אור ישראל וקדושו ללהבה:
57
נ״חוהנה כך היתה הכוונה ביציאת מצרים ומתן תורה והלוחות שיהי' תיקון הכללי וכמו שיהי' לעתיד לבוא, שיתתקן בשני התיקונים הנ"ל, אך בסיבת חטא העגל נתקלקל הענין ומאז והלאה נמשך מחטא אל חטא עד שגברו עונות וגלינו מארצינו עד אשר ירחם ה' עלינו ב"ב שיתתקן הכל, ובזה יש לפרש דברי המדרש חטא בכפלים שנאמר חטא חטאה ירושלים לקתה בכפלים שנאמר כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותי' ומתנחמת בכפלים שנאמר נחמו נחמו עמי וגו', והכל תמהו בשלמא חטאה בכפלים יש לומר כענין שאמר הכתוב כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברות אשר לא יכילו המים, אבל לקתה בכפלים לא יתכן, כי אלו ח"ו הי' מעניש אפי' כמסת החטא לא הי' העולם יכול להתקיים וכמו שבמדרש שאמר אאע"ה את אותי את החבל בתרין ראשין את בעית עלמא ובעית דינא אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש אין עולם אם לית אתה מוותר צבחר לית עלמא יכיל קאים הה"ד השופט כל הארץ לא יעשה משפט, וכן הוא מפורש בכתוב עזרא ט' י"ג כי חשכת למטה מעונינו, אך לפי דרכנו זה יש לפרש שהוא מקביל לעומת שתים רעות עשו עמי, הא' אותי עזבו מקור מים חיים היינו שלא הי' מסתכלין כלפי מעלה, ובזה גרמו שלעומתם גם הש"י הסיב פניו מהם והי' כדמיון מיעוט הלבנה מפאת שאינה עומדת נוכח השמש, הא חדא, ובמה שחצבו להם בורות נשברות המשיכו עליהם כחות חיצונים ונעשה מסך מבדיל כמ"ש כי אם עונותיכם היו מבדילים, וע"כ אפי' כשבאין לעשות תשובה ולהסתכל כלפי מעלה ולהיות נוכח ה' דרכם הוא כמבין עשישית עכורה, וכמו שרמזו ז"ל רבא ביומא דעיבא לא מצלי כדכתיב סכותה בענן לך מעבור תפלה, וכמו שמלמטה למעלה כן מלמעלה למטה, ובזה מדוקדק לשון הכתוב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותי' ולא אמר ככל אלא בכל חטאותי' ודו"ק, ומתנחמת בכפלים היינו כנ"ל בפסוק קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח שמרומזים שני התיקונים: ולפי האמור יובנו דברי המדרש וז"ל וכמו שהלבנה היא של אור כך ישראל נוחלין האור שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ואומר כי בא אורך וגו' ולכך נאמר החודש הזה לכם שאתם בדוגמתה עכ"ל, דהנה ידוע שבעת מיעוט הירח הוא שליטת כחות החיצונים, והיינו דמחמת חטא קטרוג הירח ניתן שליטה לכחות חיצונים, וכן בעת הליקוים, כמו שבגשמיות שהירח מתמעטת ואינה עומדת נוכח פני השמש או שיש בינה לבינו דבר המסתיר כנ"ל כן ניתן שליטה לכחות חיצונים להסב לב האדם מלהיות נוכח ה' דרכו, וכן להאפיל ולהסתיר כנ"ל, אך אמרו ז"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד, וע"כ במה שישראל מקדשין את החודש נפקע כל אלה מתחת שעבוד כח החיצונים, ולפי האמור יובנו דברי קודש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקידוש החודש משפט כתיב בי', היינו דכמו משפט שבא לברר למי שייך זה הדבר כן נמי בא לברר שמעתה והלאה אין עוד שליטת החיצונים, עכת"ד, ועדיין אינו מובן במה מתברר ע"י קידוש, אך לדברינו מובן שבקידוש עצמו שנפקע מידי שעבוד זה עצמו הוא הבירור, ואפשר עוד לומר שזהו ענין שתי מצות שבר"ח מצות קידוש החודש וקרבן ר"ח, שקידוש מוציא מידי שעבוד, וקרבן הוא עפ"י מה שאיתא בזוה"ק ששעיר ר"ח הוא דוגמת שעיר המשתלח דאתפרש מעמא קדישא, כן נמי בר"ח אחר הפקעת השעבוד בא השעיר שיתפרש לגמרי, והוא כדמיון יציאת מצרים, וקריעת ים סוף עפ"י מ"ש במקום אחר:
58
נ״טומעתה מיושב מה שדקדקנו בראש דברנו מהו ענין קידוש והול"ל קביעת החודש ולדברנו זה אתי שפיר, כי דוגמת מה שלעתיד יתתקנו לגמרי שני תיקונים הנ"ל, יש לנו בזה"ז עזר מעט לשעתו עכ"פ להוציא מידי שעבוד ע"י קידוש החודש, וזהו כוונת המדרש ישראל נוחלין את האור שנאמר אור זרוע לצדיק וגו' וכתיב קומי אורי שאמרנו שבפסוק זה מיעד לנו שני מיני התיקונים לעתיד, וע"ז נאמר החודש הזה לכם שאתם בדוגמתה שיהי' לכם בזה"ז עזר ע"י קידוש החודש:
59
ס׳ולפי האמור יובן מה שבאה מצוה זו יחד עם מצות הפסח בפרשה אחת ואמרו ז"ל זהו מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, דהנה כבר דקדקנו במה שכתוב עבדים היינו ופרעה במצרים היינו שהי' שעבוד כפול מצרים לבד ופרעה לבד, וכמ"ש רש"י בפ' יתרו אשר הציל את העם מיד מצרים ומיד פרעה מדינה קשה ומלך קשה, וכבר הסברנו מה הי' אלה, ולפי דרכנו הנ"ל נראה עוד לומר דהנה בזוה"ק ויגש דיש ענין פרעה בקדושה היינו התגלות אורות עליונים, ומובן לפי"ז שכח פרעה לעומתו בטומאה הוא התהוות כחות חיצונים המסתירים את אור ה' מהגיע לתחתונים, והוא כעין ליקוי הלבנה כנ"ל וכח מצרים ערות הארץ הוא המסיב את לב ישראל אחר חומריות ומו:ע מלהסתכל כלפי מעלה, והוא כעין מיעוט הירח, וע"כ להסיר את שתי כחות רעות אלה הי' עצת ה' שמסר לישראל קודם כל מצות קידוש החודש דהקדש מוציא מידי שעבוד, ובזה שישראל קדשו את החודש יצא בזה הירח וכל דוגמא דידה מתחת שעבוד כחות החיצונים, ובזה נחלש כח פרעה וכח מצרים, ובזה יש לפרש קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, רעיתי מלשון רֵעות הוא היפוך כח פרעה שהוא כעין הליקוים ומונעים את הריעות והתחברות, יפתי הוא היפוך כח מצרים ערות הארץ המסיב את לב ישראל מלהסתכל כלפי מעלה ולהתיפות מאור של מעלה, ויש לפרש נמי רעיתי היפוך כח מצרים המסירים את לב ישראל מלהיות נוכח ה' דרכם לאמור זה דודי וזה רעי, יפתי היפוך כח פרעה שהוא דמיון הליקוים המחשיכים ומעכירים את פני ישראל, וזה הי' אתחלתא דגאולה וע"כ איתא בהגדה יכול מר"ח שהי' סברא לומר שמעת קידוש החודש שהפקיע מידי שעבוד שהי' אתחלתא דגאולה מצוה לספר ביציאת מצרים:
60
ס״אויש לומר דהיינו נמי שתי מצות שנצטוו ישראל ביציאתם ממצרים פסח ומילה, עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמאחר דעבד מזונותיו משל רבו, וזה העושה פסח שמשלחן רבו קזכה מורה על עצמו שהוא עבד ה' עכת"ד, ויש לומר עוד הא דאתכא דרחמנא סמיכנא, זה הוא ענין הסתכלות כלפי מעלה וכענין והי' עיניך רואות את מוריך היפוך ענין ליקוי הירח וזה מסלק כח פרעה, ומילה שהוא חותם ברית שלא להיות נמשך אחר תאוות רעות כמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים ויתר מפרשים והוא סילוק חלק הנחש זה מסלק כח מצרים, וע"כ נאמר מצות קידוש החודש ומצות הפסח יחד ששניהם ענין אחד ותועלת אחד:
61
ס״בויש לומר שזהו ענין זכור ושמור בשבת דשמור הוא שבת דליליא דבהתחלת שבת כלהו ערקין ואתעברו מינה, וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין, וע"ז מיוסדים חרוזים של קבלת שבת מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, והיינו כח להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, והוא כמו הירח שנבנית לעתים ונפרצת לעתים, וכן התנערי מעפר וכו' וכן התעוררי התעוררי כי בא אורך שאמרנו לעיל שמקרא זה נאמר על סילוק מיעוט הירח, וזכור הוא שבת דיממא והוא עוד יותר שההתגלות אלקית יהי' באור בהיר הוא בשחקים, והוא סילוק כל המסכים ועשישיות כנ"ל, וסעודתא דעתיקא עבדינן שאין שם שום ענין מענינים אלו, וכמו שאנו אומרים בזמירות נהורא ישרי בה בקדושא רבה וכענין ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה:
62
ס״גבפסיקתא חודש, יוד, קומי לך זרזי גרמיך רעיתי בתו של אברהם שריע אותי בעולם יפתי בתו של יצחק שייפה את שמי בעולמי בשעה שהעקידו אביו ע"ג המזבח ולכי לך בתו של יעקב ששמע לאביו ולאמו שנאמר וישמע יעקב אל אביו וילך וגו' עכ"ל, ויש להבין מהו שמתיחס ולכי לך ליעקב ומה זכות הי' לו בזה, ונראה עפ"י מה דכתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, דמלאך נקרא עומד והאדם מהלך היינו שהוא הולך מדרגא לדרגא, והנה אברהם ויצחק הורישו לבניהם דבקות באביהן שבשמים, ויעקב הוסיף להורישם שיהי' בכחם להלך תמיד מדרגא לדרגא ולהתחיל תמיד מחדש, וזה הי' הענין ששמע אל אביו ואמו וילך, כי יעקב אבינו הי' בן ס"ג כשנתברך והי' בדרגין עליונים מאד, והי' בדעתו להתבודד עם ה' ולהיות כמלאך עומד ומשרת ושלא לעשות שום פעולה ולהשליך על ה' יהבו, והוא בודאי ישלח לו זיווגו וכל צרכיו, ובמדרש פ' תולדות בפסוק הן עשו אחי איש שעיר גבר שדין כמד"א ושעירים ירקדו שם ואנכי איש חלק כמד"א כי חלק ה' עמו, וכבר פרשנו בשם האמרי יושר שיעקב השיב לה כי באשר הוא חלק ה' עמו אין לו לעשות שום השתדלות, ואם ברצון ה' שיהי' לו הברכות בודאי יהי' בלי השתדלותו, כי ההשתדלות הוא ראוי לאיש כעשו, וזה גבר שדין עכ"ד, אך רבקה השיבה לו עלי קללתך בני, ובתרגום עלי אתאמר בנבואה, ע"כ קיבל על עצמו, וע"כ איתא במדרש וילך ויקח אנוס וכפוף ובוכה והוא כענין כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ובוכה אולי איננו זוכה להיות חלק ה' אחר שנצרך להשתדלות, וא"כ מובן שאחר קבלת הברכות שהי' בדרגין עלאין יתיר בודאי היתה כוונתו להיות מחלקי ה' ולהתבודד ושלא לעשות שום השתדלות, וכאשר יצטרך להזדווג בודאי יזמין לו הש"י, ואם לא הוא סימן שאיננו צריך, אך עצת יצחק ורבקה לא היתה כן אלא שיתחיל לגמרי מחדש ויהי' בבחי' הולך ללבן לקנות שלימות מחדש, ולא אמרו אליו זה בדרך נבואה רק בדרך עצה, ומ"מ כפף את דעתו ורצונו לדעתם, וזה שבמדרש שם כל דרך איש ישר בעיניו ושומע לעצה חכם זה יעקב וישמע יעקב וגו', היינו שקיבל דבריהם שכך צריך להיות וילך וזה הוריש לבניו, וזה עצמו הי' הענין בישראל כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ויש לומר עוד שאחר שהשיגו שלימות גדול בלילה זה כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה, והאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, והלילה כיום יאיר, חשבו ג"כ שאינם צריכין עוד אף להלוך ולעשות שום פעולה, אלא להשליך על ה' יהבם ואם הרצון מלפניו ית"ש כרגע יעמדו רגליהם בארץ ישראל, וכמו שבאמת הי' אז לשעתם כבתרגום יונתן שעשו את הפסח בירושלים, אך מאחר שנצטוו להלוך כפו את דעתם ורצונם ונעשו בבחי' מהלך, והתחילו מחדש לגמרי בחשק נמרץ כאלו לא טעמו טעה קדושה מימיהם והתחילו לספור הימים כעין ספירת העומר למ"ת כמו שאיתא בספרים, והוא מתאים לגמרי עם הליכת יעקב כנ"ל:
63
ס״דוזה לימוד לכל איש משכיל כאשר זוכה להארה אלקית בזמנים מקודשים אל יסתפק בזה, אלא ידע להזהר בנפשו להתחיל בכח זה מחדש להיות בבחינת מהלך בחשק נמרץ ובחביבות גדול:
64
ס״האדם כי יקריב מכם, יש ליתן טעם למה כתיב אדם ולא איש, דהנה במדרש פרשת בשלח ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אין אדם אלא יוסף שנאמר אוהל שכן באדם, ביאור הדברים כי האדם נברא אחרון למעשה בראשית באשר הוא כולל הכל ויש בו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית מעליונים ומתחתונים, וזהו ששמו אדם מלשון אדמה שכל מה שנמצא בעולם נמצא בו דמיון, וכלשון שאמרו ז"ל באסתר שכל אחד נדמה לו כאומתו, שבאמת נמצא בה דמיון מהכל, והבן הדברים, וגם יש רמז באותיותיו אות ד' הוא ארבע יסודות העולם, אות מ' הוא ד' עשיריות והוא ד' יסודות עליונים שכל אחד כלול מעשר, אות א' הוא רומז לכח המאחד את הכל והוא צלם אלקים, והנה יוסף באשר מיאן להתדבק לדבר שאינו ראוי לו זכה שנדבקו בו כל כחות קדושות וע"כ בכחו לחבר ולאחד את הכל, ומדתו צדיק יסוד עולם כי כל בשמים ובארץ ובתרגום דאחיד בשמיא ובארעא, ע"כ אמרו אין אדם אלא יוסף, ומייתי לה מאוהל שכן באדם התחברות עליונים ותחתונים, ומעתה יש לומר דכל שם אדם לדורות הוא כשהוא שומר הברית, הוא ראוי לחבר מה שראוי לחבר, וע"כ אתם קרוים אדם ולא אומה"ע כי כתיב ועמך כולם צדיקים, ולהיפוך כי כל הגוים ערלים היפוך מדת צדיק, דצדיק לא נקרא אלא דנטר האי ברית:
65
ס״ווהנה קרבן הוא כשמו לקרב את הכחות שראוים לקרב, וע"כ בראשית דיני קרבנות פריש האי שמא להורות מי הוא הראוי להקריב קרבן, ואף שגם הגוים מתנדבין קרבנות ונתרבו מאיש איש, מ"מ אין קרבנם ענין אחד עם קרבן ישראל:
66
ס״זולפי האמור יש ליתן טעם דערל אסור בפסח, ועיקר ענין פסח ומילה שניתן להם אז, כי קרבן פסח לקרב כל הכחות ואפי' כל האכילות לגבוה, ומצד זה עצמו היתה הגאולה שגם הם נתקרבו ונדבקו בהשכינה וכשעלתה ממצרים נתעלו עמה, אך אי אפשר הי' לקרב ולאחד את כל הכחות כי אם בכח שמירת הברית ברישא כנ"ל וע"כ צריכין למילה ברישא:
67
ס״חולפי האמור יובן טענת נושאי ארונו של יוסף אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' וגו', דמאחר שהם נושאי ארונו של יוסף שהוא שורש ויסוד כל הקרבנות אינו בדין שידחו הם מקרבן ה', וזה שהשיבם משה דין פסח שני אדרבה בזכות יוסף נתגלגל על ידיהם עוד קרבן והוא פסח שני לאחד ולקרב אפי' הרחוקים מפסח ראשון, וזה שבמדרש שבזכות יוסף הם עושין פסח קטן:
68
ס״טשנת תרע"ה.
69
ע׳אדם כי יקריב מכם וגו' ברש"י אדם למה נאמר מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל אף אתם לא תקריבו מן הגזל, ויש להבין דמכם משמע משלכם ולא מן הגזל כבש"ס ריש לולב הגזול כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידי' הוא עיי"ש, וא"כ אדם למה לי:
70
ע״אונראה דהנה יש להתבונן למה הזהיר כאן בפירוש על הגזל, כי בכל המצות הדין כך, ובחלה אמרי הרי שגזל סאה חיטין טחנה ולשה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ, ובמדרש על לולב הגזול אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו, ובודאי בכל המצות כן כבמשנה אבות עשה אדם מצוה אחת קונה לו סניגור אחד, ואם הוא גזול נעשה סניגורו קטיגורו, א"כ למה הזהיר כאן בפירוש, ובודאי אתא קרא לאשמעינן דיש בכאן תוספת גרעון מבכל המצות ולמה:
71
ע״בויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דשלמה המלך שאל מהש"י ליתן לו חכמה לעשות משפט, וכן כתיב כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, משמע שלעשות משפט צריכין חכמה יתירה מבכל התורה כולה, וכן אמרו ז"ל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, והענין כי להכיר ולברר בין היתר לאיסור, טהור לטמא כשר לפסול באשר שזה מצד הרע וזה מצד הטוב ומשתנים במהותם אין כ"כ רבותא, כמו להכיר בממון שהוא היתר לבד אלא אם שייך לזה או לזה, ומ"מ מבואר במדרש בנמלה אחת שהפילה חטה והיו הנמלים באין ומריחין בה ולא נטלוה מפני שהרגישו שאינה שייכת להם, ומוכח שממונו של איש שייך דווקא אליו ולא אל זולתו, וע"כ בהמת כהן אוכלת בתרומה ושביתת בהמתו, ובהמה וכלים כרגלי הבעלים, ע"כ במשפט לברר אם שייך לזה או לזה צריך ליתרון חכמה, עכ"ד הצריך לעניננו ודפח"ח:
72
ע״גולפי האמור יש ליתן טעם למה שייך משפט למלך, שלכאורה משפט שייך רק לסנהדרין ודיינים שע"כ נקראים אלקים מפני שעושין משפט אלקים בארץ כמ"ש הרמב"ן, ומה טובו למלך, והרי מפורש בכמה מקומות בכתוב שהמלך הי' שופט, וכתיב ירמי' כ"א בית דוד כה אמר ה' דיני לבוקר משפט וגו' ועוד שם כ"ב כה אמר ה' עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגו' ואם לא תשמעו את הדברים האלה בי נשבעתי נאום ה' כי לחרבה יהי' הבית הזה, הרי שהגלות הי' בשביל זה, ומדלא הזהיר לסנהדרין אלא למלך משמע שמשפט שייך ביחוד למלך שישגיח עכ"פ על המשפט יותר מעל כל המצות, שהרי לא הוכיחו ירמי' על יתר המצות אף שכתוב וכל ישראל עברו תורתיך, ונראה לומר דהנה מצינו, באאע"ה שלא רצה ליקח מרכוש סדום שהציל במלחמתו עם המלכים, ולא עוד אלא שנשבע שלא ליקח כמ"ש הרימותי ידי וגו' אף שע"פ הדין המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, יש לומר הטעם מפני שאאע"ה הי' מהותו לחבר את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, ובמדרש אחות זה אברהם שאיחה את כל באי עולם כזה שהוא מאחה את הקרע, וידוע שענין זה צריך שמירה יתירה מפני כחות החיצונים הלהוטין להתחבר ולהתהנות משפע קדושה ואפי' במקום שנתרוקן מהקדושה כטעם זוה"ק בטומאת מת, ואז יחשב ח"ו כמכניס טומאה למקדש, ולא עוד אלא שכל התחברות והתאחדות נתקלקל וכמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס סנהדרין אי לולב צריך אגד אם אגיד עמהם מין חמישי גרוע ועומד הוא, וכבר הזכרתי זה הרבה פעמים, וע"כ אאע"ה לרגלי מהותו שחבר כנ"ל עשה משמרת למשמרת ולא רצה שיתחבר אליו מרכוש סדום כלל, וכך יש לומר בענין מלך ישראל, מלך הוא המחבר את העם ונקרא מטעם זה בלשון עוצר כמ"ש זה יעצור בעמי שפירש"י שלא יתפזרו, וכנראה כי מלך ר"ת מוח לב כבד שהם משכן נפש רוח ונשמה, ובמה שהוא מאחד את נפשו רוחו ונשמתו להש"י בזה עצמו מביא ג"כ בלב ישראל להתאחד בכלל ובפרט שיהיו לאחדים בידו, כי המלך לבו לבב כל ישראל כמ"ש הרמב"ם וזה מביא התאחדות עליונים ותחתונים, ובמדרש משל לפלטין שנבנה על קביצת ספינות כל זמן שהספינות קשורים יחד הפלטין שעליהם מתקיים וכו', וידוע עוד שמלך ישראל הוא מרכבה למדת מלכות שהיא מאחדת ומקשרת עולם בעולם כידוע, והנה התחברות והתקשרות צריך שמירה לבל יתאחד ג"כ מה שאינו ראוי כנ"ל אך במה שהמלך עושה משפט ומברר השייך לזה או לזה ע"י דקות החכמה כנ"ל, שוב לעומתו נעשה ג"כ בירור מי הוא הראוי להתאחד ונדחה מה שאינו ראוי ליקח חלק באחדותו, לפי עומק המשפט, ע"כ נמסר משפט למלך כנ"ל:
73
ע״דובדוגמא זו יש ליתן טעם למה הזדמן נסיון אשת פוטיפר ליוסף, כי מדתו של יוסף היא לחבר את העולמות כידוע ממדת צדיק, ולמען שלא יתחבר ג"כ מה שאינו ראוי הזדמן לידו נסיון זה, ובמה שלא רצה להתחבר למה שאינו ראוי זכה שדבר שאינו ראוי אינו יכול להתחבר אליו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש מה שאמרו ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה תבוא ותאכל בכל הרואה, היינו כמו שלא רצה שיהי' לו חיבור והתקרבות למה שאינו ראוי זכה שכחות החיצונים מתרחקין מגבול קדושתו, ע"כ אוכלין קדשים בשילה בכל הרואה, וכענין שבת דכל שלטני רוגזא ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מינה, וכן הוא גם בפרטות כל איש ואיש לעומת שהוא שומר שבת לבל יצא מגבול קדושתו, זוכה שכחות חיצונים אינן יכולין להתקרב אליו:
74
ע״הויש לומר שענין שמירת הברית שעמד לו ליוסף הצדיק וענין משפט שעמד למלך לבל יתאחד מה שאינו ראוי באחדותם, בני בקתא חדא נינהו, עפי"מ שהגדנו במק"א שפגם הברית נקרא גזל שגוזל את רוחניות שבמוחו, ומובן ששמירת הברית כראוי ובזמן הראוי הוא כענין משפט לברר כנ"ל, ויש לומר עוד דתרוייהו כענין שתי האותות מילה ותפילין דתרוייהו צריכי אלא שלזה הא' ברישא ולזה הא ברישא והבן וכבר דברנו מזה במק"א, ואפשר לומר שזה שנמסר לאאע"ה לתקן חטא פגם ברית של אדה"ר כמ"ש מהר"ל מהאי טעמא הוא שזה שמירה למהותו לחבר את כל באי עולם כנ"ל, וכן מה שנצטוה על מצות מילה נמי מהאי טעמא הוא, ובזה יתבאר דברי הש"ס חולין (פט.) בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות חוט של תכלת ורצועה של תפילין:
75
ע״וולפי האמור יובנו דברי זוה"ק ח"א (צ"ג:) מאן דנטיר להאי את קיימא מלכו אתנטרת לי', דהיינו טעמא משום דתעודת המלך הוא לחבר העולמות, ובשמירת הברית נעשה מוכן לענין זה, וכן נמי מה דאיתא בזוה"ק שם (צ"ד.) בגין דהאי זאת לא נטר לי' דוד מלכא כדקא חזי מלכותא אתעדי מיני' כל ההוא זמנא, נמי מהאי טעמא הוא שמאחר שנסתלקה השמירה שוב אינו ראוי לחבר העולמות עד שנתתקן וחזר למלכותו:
76
ע״זוהנה בשמות רבה פרשה כ' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, אין אדם אלא יוסף שנאמר אוהל שיכן באדם וכתיב וימאס באוהל יוסף, וכבר אמרנו כי ידוע שאדם הוא המחבר את כל הבריאה עליונים ותחתונים באשר הוא כלול מהכל ובו חלק מהכל, וע"כ נברא באחרונה ושם אדם מורה על זה, היינו אות ד' מורה על ד' יסודות המחוברים בגופו, אות מ' מספרו ד' עשיריות מורה על ד' יסודות נפשו מן העליונים כבזוה"ק שהנפש נמי יש בה ד' יסודות עליונים, ובאשר הם מעליונים באו בעשיריות שכל יסוד כפול עשרה, אות א' מורה על צלם אלקים המאחד את כל אלה, ואך בצלם יתהלך איש, ובהסתלק הצלם מתפרדים היסודות ואז הולך האדם אל בית עולמו, וזה צורת האדם ותעודתו, ואלמלא חטא אדה"ר הי' הוא המחבר לגמרי את כל העולם עד שלא הי' עוד אפשרות להפרד והיו כל הברואים דבקים בהסיבה הראשונה, וזה הי' חיותם וקיומם לעולמי עד, ומחמת החטא נשתנה הענין והתחיל התיקון מאאע"ה, ואפשר מהאי טעמא נקרא אאע"ה נמי אדם כמ"ש האדם הגדול בענקים שדרשו בי' זה אברהם, אבל עוד לא נתתקן לגמרי עד שבא דוד המלך ע"ה ותיקן החיבור בשירותיו ותשבחותיו, ועוד לא נתקן לגמרי עד שיבוא משיח ב"ד בב"א, ונרמז בר"ת אדם אדם דוד משיח, וע"כ יוסף הצדיק שמדתו הי' לחבר נמי את האוהל להיות אחד בצד מה כנ"ל נקרא ג"כ אדם בהחלט, וזה שטענו נושאי ארונו של יוסף אנחנו טמאים לנפש אדם, היינו איש המחבר ע"כ אינו בדין שיגרום זה לנו פירוד היינו להפרד מקהל ישראל לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו:
77
ע״חוהנה כמו שהיתה כוונת הבריאה בכלל, כן הוא תעודת כל אדם בפרט לפי שורש נשמתו לחבר הכל להש"י, והיינו ע"י שהוא מאסף ומאחד ומחבר את עצמו מוח ולב וכבד [שהם משכן נפש רוח ונשמה] ר"ת מלך, להיות מלך ומושל על עצמו להטותם לרצון הש"י, כמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, בזה עצמו הוא מטה את כל העולם כולו או עכ"פ הדבקים בשורש נשמתו לרצון הש"י, וזה עצמו הוא ענין הקרבנות, קרבן הוא כשמו מלשון קירוב כבזוה"ק (ה' ע"א וע"ב), וכן בתפלה שהוא במקום הקרבן, וע"ז מורה לשון תפלה מלשון נפתולי אלקים נפתלתי בהיפך אתוון כמו שבא בספה"ק, וזה תעודת כל אדם איש איש לפי מצבו ובחינתו בלי יציאה מהכלל:
78
ע״טוהנה כמו שלהמחברים הכלליים כמו יוסף הצדיק ודוד המלך וכל מלכי ישראל שהיו צריכין שמירה לבל יתחבר מה שאינו ראוי באחדותם ע"י שמירת הברית ושמירת המשפט כנ"ל, כן נמי המדה בכל איש פרטי כל הקרב אל משכן ה' לחבר את האוהל להיות אחד הן בקרבנות והן בתפלה שבמקום קרבן, וע"כ גזל ממון או פגם הברית שהוא בכלל גזל, שכמו שמחבר מה שאינו ראוי, נתחבר ג"כ אליו מה שאינו ראוי ומקלקל את כל הענין, ולא עוד אלא שהוא ח"ו כמכניס טומאה למקדש, וע"כ פרט בראש סדר הקרבנות למעט גזל, נוסף על כל שאר המצות שפוסל בהן גזל שנעשה סניגורו קטיגורו כנ"ל, שבקרבנות מזיק עוד יותר, וע"כ הכפיל האזהרה בתיבת אדם להורות על ענינו וטעמו שהוא מחמת שהקרבן בא לחבר, וכן בתפלה איתא בשמות רבה סוף פרשה כ"ב כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל וכן איוב אומר על לא חמס בכפי ותפלתי זכה אמ"ר יהושע הכהן בר' נחמי' וכי יש תפלה עכורה אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל הוא קורא להקב"ה ואין עונה אותו וכו' ובפרישכם כפיכם וגו' איננו שומע מפני מה מפני שידיכם דמים מלאו וכו', וחד טעמא דגזל פוסל בקרבן ובתפלה שבמקום קרבן מחמת שמחבר אליו מה שאינו ראוי לו נדבק בו לעומתו דבר שאינו ראוי ומקלקל את החיבור שע"י הקרבן והתפלה כנ"ל:
79
פ׳ולפי האמור יש ליתן טעם למה אין הפסח נאכל אלא למנוייו, עפי"מ שכבר הגדנו הא דניתן להם פסח ומילה כדי להתעסק בהם שיהי' להם לזכות כדי שיגאלו ולא מצות אחרות, משום דאין בכל מצות התורה שיהי' חיוב כרת על ביטול מצ"ע אלא פסח ומילה, ובהרמב"ם בפירושו לאבות שמעונשן של עבירות נודע שכרן של מצות שעל עבירה שחייבין עלי' מיתה נדע שבקיום מצוה זו נתוסף לו חיים, עיי"ש, וע"כ פסח ומילה שחייבין על ביטולן כרת שהוא כריתה ממקור החיים הוא הש"י כענף הנכרת מהאילן, מובן אשר בקיומן נעשין מקושרים בהש"י היפוך הכרת, וזהו שנתבקש לענין הגאולה שמאחר שנעשו מקושרים בהש"י עלו ממצרים בעלות השכינה שהיתה עמהם במצרים, וזהו הפירוש ואנכי אעלך גם עלה, היינו עם עליית השכינה שנרמזת בתיבת עלה, והנה לעיל אמרנו שבכל קישור והתאחדות צריכין שמירה לבל יתאחד ג"כ דבר שאינו ראוי, מכ"ש במצרים שהיתה מלאה כחות חיצונים וכישוף, עד שאפי' תפלה קלה לא התפלל משרע"ה בתוך הכרך מפני שהיא מלאה גלולים, בודאי היו צריכין לשמירה יתירה, והנה החיבור שבא ע"י מצות מילה היא עצמה היתה שמירה מעולה, שכל ענינה של סילוק הערלה היא הרחקת כחות חיצונים כמבואר בזוה"ק ברעיא מהימנא (מ"ד.) דהא בההוא זמנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא האי ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמ' ברית קיימא קדישא וכו' ובההוא זמנא אתדחיא ההוא ערלה מכל עמא קדישא לעילא, אך להחיבור שע"י מצות הפסח צריך שמירה, והתיקון לזה הוא מה שאין הפסח בא אלא למנוייו, וזהו חלקו ששייך אליו היפוך לגמרי מגזל שמחבר לו מה שאינו שייך אליו, ע"כ זה גורם שלעומתו לא יתחבר מה שאינו ראוי באחדותם כנ"ל, ובאשר היו אז במצרים שמלאה גלולים ע"כ צריכין לשמירה יתירה מכל הקרבנות שהי' די מה שהוא שלו ואינו גזל, ובפסח נצרך לתוספת שמירה שיהי' למנוייו דווקא:
80
פ״אויש לומר דהיינו טעמא דלולב דאינו יוצא אף בשאול, כי ד' מינים שבלולב מורים על חיבור וקישור ישראל בהש"י, והד' מינים רומזים לד' אותיות הוי', כמו שאנו אומרים בהתפלה שקודם נטילת לולב אותיות שמך הגדול המיוחד תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, צריך שמירה כנ"ל ופסול ביום א' אפילו שאול, ובשאר הימים שהמצוה מה"ת רק במקדש פסול גזול כמו בקרבן:
81
פ״בענין מה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת עוף, יש לומר דהנה אמרו ז"ל שעולה באה על הרהור הלב, ויש לדקדק הלוא הרהור הוא במחשבה שהיא במוח, ולמה חכז"ל אמרו בכל מקום הרהור הלב, וגם בלישנא דקרא הכי הוא, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, הלוא דבר הוא, ונראה מזה דהנה מחשבות אדם כים נגרש השקט לא יוכל, וכל רגע ורגע בלי הפוגות כלבוש יחלופו, וזה איננו ביד האדם לעצור בעד המחשבה שלא יעלה על מחשבתו מה שאינו ראוי, וע"כ איננו שייך לומר שיש בזה חטא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא העיקר שלא יהא האדם משים המחשבה אל לבו להרהר בה, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש הדברים ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שהוא מלשון וישובו מתור הארץ, היינו שלא ירגל ויפשפש בהמחשבה אלא יסלקה תיכף ממחשבתו, עכ"ד, כי זה מביא שתמצא הדבר חן בעיניו, וכן הי' בחטא הראשון שהנחש פיתה את חוה ושמה הדברים אל לבה ומצאו הדברים חן בעיני', כמ"ש ותרא האשה כי טוב וגו' שהוא מלשון רואה אני את דברי אדמון, וע"כ יצדק מאד לכנות את ההרהור במחשבות הלב ולא במחשבות המוח, כי במחשבת המוח עדיין אין בו חטא אלא כאשר תבוא המחשבה אל הלב והתעורר הלב לרגלי המחשבה, אז צריך כפרה, וזהו שעולה באה על הרהור הלב ולא על מחשבת המוח:
82
פ״גונראה לומר שלזה בא הרמז שמבדילין בעולת העוף היינו שצריך שיהא הראש שבו עלה המחשבה נבדל מהגוף שבו הלב, וגם בעולת בהמה אף שאין חותך את המפרקת ואינו מבדיל, כבמשנה פ"ב דתמיד חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ומכלל שעדיין הי' תלוי בהבהמה, מ"מ אמרו ז"ל שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה, הרי שנחשב שהסיר את הראש בהשחיטה, משום שכבר חתך את שני הסימנים, שוב אינו נחשב חיבורו חיבור, וכן הדין בעוף שאחר שהבדיל בשני סימנים יצא, ובחטאת אינו מבדיל היינו שאינו חותך אלא סימן אחד ואם חתך שני הסימנים אף שעדיין העור קיים נקרא שהבדיל עיי"ש, וע"כ הא דמבדילין בעולת העוף הוא הרמז שצריך שהמחשבה רעה לא תחדור לתוך הלב, אבל חטאת העוף אינו מבדיל שחטאת בא על השוגגין שהיו בלי ידיעה שמשכנה במוח, ולזה צריך כפרה מחמת שמעשיו היו נפרדין ממחשבתו, כי כל מעשה האדם צריך להיות עפ"י הוראת השכל, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל ממציאין לו חטא בשוגג, וזהו הענין שכל שוגגין צריכין כפרה שאלמלי היו מעשיו תמיד עפ"י הוראת השכל לא הי' נזדמן לפניו חטא אשר יחטא בו, ע"כ אין מבדילין בחטאת העוף, ודווקא בחטאת בהמה דאין השחיטה כשירה בסימן אחד מוכרח להבדיל דאל"ה לא הי' מפיק חיותא, אבל עוף דמפיק חיותא בסימן אחד ונכשרה המליקה שוב אין מבדילין להורות שצריך שהלב יתנהג עפ"י הוראת השכל, ואף שבין המביאים חטאת העוף נמצא גם שבועת העדות שמביאין על הזדון כשגגה כבפ"ב דכריתות, מ"מ כולם המנוין כאן כתיב בהו ונעלם, ואפשר דהיינו טעמא דר"א בר"ש דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל משום דדייק לה משבועת העדות וקסבור דעל הכלל כולו יצא בכולם לאו מהאי טעמא היא, והציווי הוא רק להבדיל בעולה ומטעם הנ"ל:
83
פ״דשנת תרע"ו
84
פ״הבמדרש ר' תנחום בר חנילאי פתח ברכו ה' מלאכיו גבורי כח וגו' במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר והלוא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו הא אינו מדבר אלא בתחתונים, עליונים ע"י שהם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה נאמר ברכו ה' כל צבאיו אבל תחתונים שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה לכך נאמר ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו, ד"א נקראו הנביאים מלאכים וכו' וכי מלאך הי' והלוא משה הי' וכו' אלא מכאן שנקראו הנביאים מלאכים ודכותי' ויעל מלאך ה' מן הגלגל וכי מלאך הי' והלוא פינחס הי' וכו' א"ר יוחנן מבית אב שלהם נקראו הנביאים מלאכים הה"ד ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' וכו' גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר וכו' ויהב ארנונא ושתיק יש לך גבור גדול מזה, עושי דברו ר"ה בשם ר"א אמר בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר שהקדימו עשי' לשמיעה לשמוע בקול דברו א"ר תנחום בר חנילאי בנוהג שבעולם משאוי שקשה לאחד נוח לשנים וכו' או שמא משאוי שקשה לס' רבוא נוח לאחד וכל ישראל עומדים לפני הר סיני ואומרים אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' ומשה שומע קול הדיבור עצמו וחי' תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא אלא למשה, וכבר דקדקנו ודברנו בו ואעפי"כ אין בהמ"ד בלי חידוש:
85
פ״וונראה דהנה כתיב ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, והמגיד מדובנא פירש עפ"י משל לסוחר שבא מן הדרך וחבילתו אתו ואמר לסבל להוליך לו חבילתו לביתו, וכשבא לביתו תבע ממנו הסבל שכר גדול ואמר שמגיע לו שכר גדול באשר המשא הי' גדול וכבד וענה לו הסוחר א"כ נראה שנתחלף לך חבילתי במשא אחרת שהרי חבילתי היתה נקי' וקלה א"כ לא את חבילתי נשאת כלל כך אמר הש"י לישראל אם יגעת בי הרי נראה שלא אותי קראת כלל, ודפח"ח, ויש לי להוסיף בה דברים, כי בודאי אין להכחיש שקשה להיות עובד ה' בכל לב ונפש ומאד במחשבה דיבור ומעשה, ולא עוד אלא שיש לעומת כל אדם ואדם מניעות גדולות וכבידות מבית ומחוץ, וכחות חיצונים רודפים אחר האדם להממו ולאבדו, ואמרו ז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו, הרי שצריכין ללב אמיץ בגבורים, אך יובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכאורה יש לתמוה איך מעשה בו"ד קרוץ מחומר יפעול בעולמות העליונים, אך התירוץ הוא שהאדם הוא שליח מהש"י לקיים מצותיו, ושליח לעולם יש בו כח המשלח, ומעשה השליח מתיחס להמשלח, ע"כ המצות שהאדם עושה בשליחות הש"י נחשב שהקב"ה עצמו הוא העושה, וא"כ אין תימה מה שהמצות פועלין בעולמות העליונים, עכ"ד, וכבר הגדנו לפרש בזה דברי רש"י פ' נצבים בפסוק לא בשמים הוא שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, ואינו מובן שאין ביד האדם לעלות לשמים, אך לפי דברינו הנ"ל מובן דאם הי' הציווי לעלות לשמים היינו באמת יכולין לעלות באשר הי' לנו לזה כח הש"י שהוא כל יכול:
86
פ״זולפי"ז יש לומר דאדם המקבל עליו עול מלכות שמים שלימה וזוכר היטב תמיד שהוא שליח הש"י יש לו באמת כח וגבורה לעמוד נגד כל המניעות ולעשות שליחותו ואז נקל הוא לו לקיים הכל הן במעשה הן בדיבור והן במחשבה, ובזה יש לפרש הכתוב ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, דמאחר שיגעת בי ישראל הרי מוכח שלא עשית בשליחותי כלל אלא כעושה מאליו, ושוב אינו פועל בעליונים כנ"ל, וא"כ לא אותי קראת:
87
פ״חולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנ"ל הנצב פתח דברינו ברכו ה' מלאכיו, דהנה להמשיך ברכה מלעילא כידוע בסוד הברכות אין בכח בו"ד קרוץ מחומר אלא מחמת שליחות כנ"ל, א"כ כל עצמה של הברכה תלוי' במה שהם מלאכים דהיינו שלוחי הש"י, ומחמת שהם מלאכיו הם גבורי כח כנ"ל, וזה שאמר תחתונים שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה, היינו שזה הענין לראות א"ע שליח בטל למשלח באמת אינו דבר נקל כ"כ ולאו כל אדם זוכה שיהי' לו תמיד עינים פקוחות, ובלשין חכמי האמת נקרא מוחין דגדלות וע"כ אמר מלאכיו ולא כל מלאכיו, שאף שכל אדם הוא שליח מאתו ית"ש לעוה"ז לעשות שליחותו ושע"כ נקראו כל ישראל מלאכיו והכל חפצים ליראה את שמך, מ"מ אין כולם שוין ואין כל העתים שוות שיהי' במוחין דגדלות שיהיו ראויין להקרא גבורי כח ראויין להמשיך ברכה כנ"ל, וזהו נקרא שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה, שלשון תפקיד הוא ציווי ושליחות, כלשון הבא בדבריהם ז"ל ריש פסחים קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא, ולא דברה תורה במתים העוברים על המצות אלא אפילו המתכוונים להשלמת נפשם עדיין נקראים שאינן עומדין בתפקידיו של הקב"ה אלא השלמת נפשם נמי צריך להיות כעושה רצון מלך כי כך הוא רצונו ית"ש שנהי' מושלמים לפניו:
88
פ״טוהוסיף המדרש לומר ד"א נקראו הנביאים מלאכים ומייתי לה ממשרע"ה, שמשרע"ה כל עשיותיו לא היו אפי' להשלמת נפשו, כי כבר אשתלים בשמיטיא קדמאי כדאיתא בספר המגיד לב"י, ואפי' לא להוסיף מדריגות ואורות גדולים [שזה אין לו שיעור וגבול] כאמרם ז"ל לא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע שלא הי' לו במדבר עסקים ומשא ומתן ונחלת שדה וכרם, ובהכרח לומר דעסקיו היינו מדריגות נעלות וגבוהות, ואעפי"כ לא הי' פונה אליהם כלל אלא כל ענינו הי' להשלמת ישראל לרצונו ית"ש, וכן מייתי לה מפינחס שנשלמה נפשו במעשה זמרי בקנאתו לה' כדאיתא בדברי האריז"ל, ואחריהם נמשכין כל נביאי ישראל וכבמדרש מה האשה אינה מתביישת לתבוע צררי בית מבעלה כן הנביאים אינן בושים לתבוע מקב"ה צרכיהן של ישראל, והיינו כי מי שמבקש לצורך עצמו הוא בוש כעני בפתח, אבל מחמת שכל ענינם לצרכיהן של ישראל אין בהם בושה:
89
צ׳והוסיף לומר גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר שהמצוה הוא בהמשך זמן שבטבע השתנות הזמן מביא שינוי באדם וזה רואה חקלי ביירי' וכו' ושתיק, וזה נמשך רק מפאת שנמסר האדם בכל בחינותיו להיות שליח ה' כנ"ל, וע"כ יש לו אומץ הלב והוא גבור כח לסבול כנ"ל, וידוע למבינים שמצות השמטה היא קבלת עול מלכות שמים מדה השביעית שהיא כוללת הכל, ע"כ אין שינוי העתים והמשכת הזמן פועלים בו להשתנות מעמידתו בתפקידו של הקב"ה כנ"ל:
90
צ״אואמר עוד בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, דהנה בש"ס שבת (פ"ת) דאמר ההוא צדוקי לרבא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו [פירש"י קודם ששמעתם אותה היאך הוא קשה ואם תוכלו לעמוד בה קבלתם עליכם לקיימה], אך התירוץ הוא כנ"ל שמאחר שאנו עושין המצוות בתואר שלוחים, שוב אחת הוא לנו אם קל אם קשה כנ"ל, וע"כ ישראל שהקדימו נעשה לנשמע נעשו באמת גבורי כח:
91
צ״בואמר עוד שבמשה הכתוב מדבר משאוי שקשה לס' רבוא נוח לאחד, דהנה בישראל כתיב נפשי יצאה בדברו, כי הגוף והנפש שונים זה מזה והנפש שנדבקה בדיבור הש"י יצאה מנרתיקה, כי הנרתיק לא הי' באפשר שימשך עם הנפש אך משרע"ה שהי' כ"כ בטל לרצון הש"י בלתי נשאר לו שום בחי' עצמית והוא הנקרא שליח בהחלט כנ"ל קנה הגוף נמי מעלת הנפש ולבש מלאכות עד שהי' נמשך בשוה עם הנפש, והי' גבור כח מאד עד שלא הי' נפרד חיבור הגוף והנפש כלל, וזהו שמסיים שכן הי' באוהל מועד שמכולם לא קרא אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה, דהנה כתיב ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, ואף שעוד בסיני לא הי' הענן מניעה בפני משה, והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ומשה עלה וירד ולא נכוה מן האש הגדולה, וכאן לא הי' יכול משה לבוא אל אוהל מועד, אבל הוא הדבר שבאשר כל ענין משה הי' רק בשליחות ה' ולהר סיני הי' נקרא ועלה וירד בשליחת הש"י לא הי' הענן והאש שום מניעה בעדו, אך באוהל מועד טרם שנקרא שלא הי' שליח לזה, שוב לא הי' יכול לבוא עד שנקרא, אבל אחר שנקרא שוב הי' גבור כח כנ"ל כי הי' בתכלית הביטול מה שלא הי' בכח זולתו:
92
צ״גהיוצא לנו מכל מאמר הזה עצה נכונה לפני כל איש שאין אדם שלא יהי' לו מניעות שונות מבית ומחוץ, ובמדרש אין ברי' שאין הקב"ה מנסה אותה, ואך לעומת שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה ולזכור תמיד כי הוא שליח הש"י, בזה עצמו יחלוף כח הוא כח המשלח בהשליח ושום חומת ברזל לא יעמוד בפניו, וביותר מסוגל לזה שבת שהכתרים שניתנו לישראל באמרם נעשה ונשמע ונפרקו מהם זכה משה ונטלם, ואיתא בהאריז"ל שבשבת משה מחזירן לישראל, ואין הפירוש הכתרים עצמם שהרי הם היו חירות ממלאך המות וחירות ממלכיות, והרי נראה בחוש שבשבת נמי אין אנו בני חורין מאלו, ובודאי הפירוש שעי"כ נתעורר בישראל בצד מה בחי' נעשה ונשמע ללבוש מלאכות, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי, שזהו תפארת ישראל שהם מלאכי ה' והם עטרת תפארת ביד ה', ואפשר שלעומת השני כתרים זוכין ישראל לזכור ושמור, וזהו ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, וזהו פתורא חדתא ומנרתא טבתא דנהרא על רישין:
93
צ״דואפשר עוד לומר דכמו דהשני כתרים היו שניהם לסלק כחות החיצונים מלאך המות ושעבוד מלכיות כמו שאיתא בספה"ק, לעומתם הם השני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר כבש"ס שבת (קי"ט:), עון מקביל לשעבוד מלכיות, חטא מקביל למלאך המות, וכלשון אמרם ז"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלי עון, ושעבוד מלכיות הוא בכלל יסורין, ולהם אנו אומרים שלום עליכם וכו' ברכוני לשלום, והיינו שמברכים לאדם ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר, ועי"ז נעשה האדם ראוי למיכל סעודתא במלכא, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ובאשר אין ענינם אלא עבודת סילוק ע"כ אומרים להם צאתכם לשלום, שאין להם עוד מה להוסיף, כי תוספת טובה אין לה גבול וסוף, אבל סילוק הרע אחר שנסתלק אין עוד:
94
צ״הדעת הרמב"ן בפתיחתו לספר ויקרא שתכלית הכוונה הי' המשכן עצמו להשראת השכינה וצוהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העוונות לסילוק שכינה עכ"ל, ויש להבין דא"כ למה בנין המשכן שזהו התכלית אינו דוחה שבת, והקרבנות שהם צורך המשכן וגורם קיומו לבד דוחה שבת, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אתמהה, ועוד לעת"ל שלא יהיו עונות כמ"ש והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה ולא שייך כפרה א"כ שוב אין צורך בקרבנות, והרי מפורש בכתוב עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וביחזקאל מונה והולך הקרבנות שלעת"ל, ובאמת דברמב"ם ריש הלכות בית הבחירה מפורש להיפוך שהבית הוא צורך הקרבנות, אך בזוה"ק (ד':) וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור וידבר ה' אליו ואודע לי' דזמינון ישראל למיחב קמי' ולאתמשכנא האי אוהל מועד בחובייהו וכו' מאוהל מועד מעסקי אוהל מועד דזמינון לאתמשכנא בחובייהו דישראל ולא יתקיים בקיומי' אבל אסוותא להאי אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הרי לך קרבנין דאגין על כלא עכ"ל, הרי מפורש כדברי הרמב"ן, ובאמת דגם בזוה"ק עצמו בהרבה מקומות דמיירי בסוד הקרבן משמע דיש ענינים נעלים בקרבנות לבד הכפרה, ועוד בדף (ג':) אמר לי' [הש"י למשה] משה חנוכא דביתא במאי בסעודתא אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הה"ד באתי לגני אחותי כלה, משמע דלאו משום כפרה לבד קאתי, ועוד כמה מדרשי חכז"ל נוטין לכאן ולכאן:
95
צ״וונראה לפרש באופן שיהיו כל דברי חכמים קיימים ואלו ואלו דא"ח, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בהא דאמרו ז"ל ריש עירובין משכן אקרי מקדש ומקדש איקרי משכן, כי יש בו שני ענינים, היינו ענין אחד הוא השראת השכינה שבא הקב"ה לשכון כבוד בתחתונים, ועוד יש בו ענין התועדות ישראל ומתקבצים בבית אחד לעבוד לפני ה' אחד, מצד השראת השכינה שבו שהוא ממעלה למטה איקרי משכן על שם שהש"י שוכן בו, ומצד התועדות ישראל בבית אחד לעבוד לפני ה' אחד שהוא ממטה למעלה איקרי מקדש, היינו שהוא מקום שישראל מתקדשים ומזמנין עצמן בו למקום עכ"ד:
96
צ״זונראה לבאר דהנה בענין מה שהש"י שוכן בתחתונים הוא דוגמא לעילא שמלכות שמים מופיעה בעולמות שלמטה ללקט את חלקי הקדושה המפוזרים שמה כידוע למבינים, דוגמא זו הוא ענין השראת השכינה במשכן בכדי שכל חלקי הקדושה המפוזרים בעולם יתקבצו ויתמשכו אלי', אך כ"ז הוא כשישראל מתקדשין ונמשכין אחר הש"י לעומתם נמשכים אחר הש"י כל חלקי הקדושה שבעולם, וזהו מה שאמרו ז"ל ישראל מוסיפין כח בגבורה של מעלה, ואם ח"ו להיפוך כתיב צור ילדך תשי, וכענין שכתב האריז"ל בהא דאמרו ז"ל לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שהפירוש שילקטו את כל חלקי הקדושה המפוזרים שמה, והקשה א"כ אם לא חטאו ישראל ולא הגלנו מארצנו איך הי' תיקון לחלקי קדושה אלה, ותירץ שאז הי' כחם יפה למשוך אליהם מרחוק את כל חלקי הקדושה אף ממקומות הרחוקים, אך כשחטאו שוב אין כחם יפה וצריכין לחזור עלייהו למקומותם, כעין זה יש לומר דכשישראל מתקדשים ונמשכים אחר הש"י מוסיפין כח בגבורה של מעלה והשכינה ששורה במשכן ממשכת אחרי' כל חלקי הקדושה ממקומות הרחוקים, ואם ח"ו להיפוך מתישין כחו של מעלה כביכול ואין בהמשכן כח למשוך מרחוק, וישראל מוכרחים ללכת גולה להדר אבתרייהו, והמשכן מתמשכן בעונותם:
97
צ״חובזה יש לפרש הא דמשכן איקרי מקדש ומקדש משכן דתרווייהו קשורים ותלוים זה בזה דאי לא הא לא קיימו הא:
98
צ״טוהנה ידוע שיש שני סוגי קרבנות, סוג הראשון הם שבאין לכפר כחטאת ואשם ועולה על מחויבי עשה והרהור הלב וכדומה. וסוג השני שהם באים להפיק רצון לבד היינו להעלות חלקי הקדושה מדומם צומח חי, ובכלל זה התמידין שאיתא במדרש אחותי רעיתי מפרנסני בשני תמידין בכל יום והיינו העלאת חלקי הקדושה, ואף שהם נמי מכפרים כבמדרש לא לן אדם בירושלים ובידו עון תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערבים על עבירות של יום, מ"מ עיקרם לאו לכפרה קאתי אלא שממילא גורם כפרה, ובכלל סוג זה להעלות נמי נפשות המגולגלות כמ"ש הרח"ו כי נפש החוטאת והגיע עונשה להתגלגל בבע"ח מזמין הש"י שיקריבו בהמה זו לקרבן וע"י שחיטתה ושריפתה וכו' נתקנה ועולה לריח ניחוח לה למקום שנחצבה, עכ"ד:
99
ק׳ויש לומר ששני מיני קרבנות אלו מקבילים לשני שמות מקדש ומשכן, שלשם מקדש שיהיו ישראל מקודשים ומזומנים אליו ית"ש היפוך החטאים והעונות שהם המבדילים ומסך מבדיל כמ"ש כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלקיכם, לזה נתבקש הקרבנות שבאין לכפר ולרצות להסיר מסך המבדיל זה, ולשם משכן שענינו להמשיך אחריו כל חלקי הקדושה ונשמות ההולכים מדחי אל דחי, לזה נתבקש שאר קרבנות הציבור והיחיד שתעודתן לקרב הכחות ולהעלות את חלקי הקדושה:
100
ק״אולפי"ז מובן שכל דברי חכמים קיימים, דקרבנות הבאין לכפר הם לצורך המשכן כדי שלא יגרמו העונות ח"ו ומתישין כח גבורה של מעלה ואין המשכן יכול לפעול תעודתו, וזהו כדברי הרמב"ן והזוה"ק (ד':), ויבוא בדקדוק לשון הזוה"ק מאוהל מועד מעסקי אוהל מועד, והיינו דשם אוהל מועד הוא ע"ש התועדות ישראל ומתקדשין ומזומנים לאביהם שבשמים שזה מקביל לשם מקדש כנ"ל, לזה שפיר אמר שהקרבנות הם אסוותא לזה, אך גוף המשכן ותעודתו שהוא להמשיך אחר הש"י כל חלקי הקדושה ונשמות ההולכים מדחי אל דחי, כל עצמו של המשכן והשראת השכינה בו הוא צורך הקרבנות שתעודתם לקרב את הכחות ולהעלות את כל חלקי הקדושה, וכל המשכות של המשכן הוא רק ע"י הקרבנות אלו, והמשכן הוא בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות כלשון הרמב"ם ריש הלכות בית הבחירה, והשכינה ששוכנת בו מקבלתם כלשון הזוה"ק דף (ג':) כמ"ש באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי וגו', זהו כל קרבנות הציבור תמידין ומוספין וע"ז איתא במדרש רעיתי מפרנסני כנ"ל [לבד שעירי החטאות שבמוספין בר"ח ויו"ט הבאין לכפר ונחשבין תחת סוג הראשון] וכן כל קרבנות היחיד הבאין רק לרצות ולא לכפר, וכן יהיו כל קרבנות שלעת"ל, שאז לא יהי' צורך בקרבנות הבאין לכפר, וזה שאנו אומרים במוסף ר"ח מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון, היינו השעירים שהיו עד אז באין לחטאת לכפר אז נעשה ברצון, והפירוש בשביל רצון היינו לעורר רצון למעלה לקבל את כל חלקי הקדושה שנקבצו ובאו:
101
ק״בולפי האמור שוב לא קשה לדעת הרמב"ן למה אין בנין בהמ"ק דוחה שבת אחר שהקרבנות שהם רק לצורך קיום המשכן דוחים את השבת, ולהנ"ל אין כאן קושיא שהקרבנות שהם צורך המשכן היינו שבאין לכפר ליתנייהו בשבת כלל, וכל קרבנות שבת תמידין ומוספין ובזיכין אדרבה המשכן הוא לצורכם, וקרבנות שבת הם רק לרצון היינו לעורר בחי' הרצון למעלה לקבל את כל הנברר בששת ימי המעשה, שכל הנברר בששת ימי המעשה יש לו עלי' בשבת שהוא זמן עליית העולמות, אבל קרבן חטאת לכפר אין בו, ואפי' כשחל בו יו"ט או ר"ח דקרב בו שעיר החטאת של יו"ט, יש לומר דאז השעיר אינו באותה בחי' הבא כשחל בחול אלא כעין לעתיד כנ"ל ששעירי עזים נעשה ברצון וכנ"ל, מעתה מובן הטעם דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת:
102
ק״גואכתי פש גבן ליתן טעם למה אין בבהמ"ק דוחה יו"ט, דכשחל בחול הרי יש בו שעיר לכפר שהוא צורך המשכן כנ"ל, ובפשיטות יש לומר שאינו דומה דחיית יו"ט של בנין בהמ"ק לדחיית יו"ט של קרבן החטאת לומר דמאחר שהצורך וההכנה דוחה כ"ש התכלית כנ"ל, דאף בהדיוט כה"ג מותר, ואף דלכם ולא לגבוה, מ"מ זה שהוא צורך ומצות יו"ט אינו בגדר הדחי', ועוד יש לומר שכבר דחו התמידין ויתר המוספין:
103
ק״דבמדרש [בשמות של משרע"ה], חבר שחיבר את הבנים לאביהן שבשמים, ד"א חבר שהעביר את הפורענות מלבוא בעולם, יש לפרש דהאי דבר אחר הוא נוסף על פירוש הראשון, והיינו דבשביל שחיבר את הבנים לאביהם שבשמים בשביל זה עצמו העביר את הפורענות מלבוא בעולם, והוא עפמ"ש לא יגורך רע שבמקום שהאיר אור פני מלך חיים בורחין משם כל כחות הרעות, והוא טהרת השקה שנעשה חיבור לבור ומקוה מים שהם טהורים ואין הטומאה שולטת שם בהכרח פרחה טומאתן מהן, כן כחות החיצונים שמהם הפרעניות באה לעולם, כשישראל מחוברין לאביהן שבשמים בהכרח שכחות החיצונים בורחים משם:
104
ק״הובזה יש לפרש דברי הש"ס מגילה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן בשקליו חשב להכניס את ישראל תחת רשות כחות הטומאה שלו, וזהו מספר עשרת אלפים ככר כסף לקבל עשרה כתרין דמסאבותא, שהי' המן משתמש בכולן, וזהו ענין עשרת בני המן, וזה שהקדים שקליהם לשקליו שענין השקלים כבר הגדנו שהוא חיבור כל הכחות שהם עשרה במספר באביהן שבשמים בכלל ובפרט ולזה בא המספר עשר גרה, ועושין מכל השקלים כלל אחד שהוא אגודה אחת לעשות רצונו ית"ש בלב שלם, ובשביל זה עצמו כחות הטומאה של המן לא שלטו בהם כלל כאמור לא יגורך רע, וזה עצמו הוא מה שאמר המן אייתי מלא קומצי דידכו ודחה עשרה אלפי ככרי כספא דידי, כי הקומץ נקרא בלשון הכתוב אזכרתה, ובאמצעות הקומץ נעשה הכל מחובר לגבוה, וזהו לשון עומר שהוא לשון קיבוץ וקישור כמו עומרי תבואה, וזה עצמו שדחה את שקלי המן:
105
ק״ובזמירות מחל מלאכה בו סופי להכריח, על כן אכבס בו לבי כבורית, הלשון על כן צריך פירוש, ונראה לפרש עפי"ד הרמב"ם שמעונשן של עבירות אתה למד שכרן של מצות, וע"כ מחמת חילול שבת דהעונש הוא כרת מכלל דבשמירת שבת זוכין להדבק במקור מים חיים את ה', ובאשר אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ע"כ אכבס בו לבי כבורית:
106
ק״זבמדרש אין הקב"ה נגלה על נביאי אומה"ע אלא בלילה וכו' אבל נביאי ישראל ביום, פירוש דלילה הוא זמן שביתת הטבע וכל הנבראים יש בהם בחינת שינה, ובאשר אומה"ע טבעם רע שמקור מוצאם ממקום טומאה, ע"כ אי אפשר שיהי' נגלה על נביאיהם אלא בלילה בעת שביתת הטבע, אבל ישראל גם טבעם קודש ע"כ נגלה עליהם ביום שגם טבעם מוכן לנבואה:
107
ק״חויקרא ור"ח וחודש שנת תרע"ז
108
ק״טבפסיקתא פיסקא ד' שלח אורך ואמתך זה משה ואהרן שעל ידיהם שלח הקב"ה אורה לישראל ונגאלו ממצרים אימתי בחודש הזה לכם, ויש להבין כפל הלשון אורה לישראל ונגאלו ממצרים דהיינו הך, וגם הלשון שלח אורה צריך פירוש, ובביאור כדאמרינן בהגדה ומאפילה לאור גדול עכ"ד, אבל הלשון שלח אורה אינו מדוקדק ועוד מהו שמסיים אימתי בחודש הזה לכם, אינו מובן למה הוסיף תיבת "לכם" שאינה שייכת לזה כלל, והול"ל אימתי בחודש הזה:
109
ק״יונראה לפרש דהנה בהתחלת שעבוד מצרים נראה מדרשים חלוקים, במדרש ריש ויחי כיון שנפטר יעקב אבינו התחילה שעבוד מצרים על ישראל ורש"י הוסיף לאמור שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרות השעבוד שהתחילו לשעבדם, [ולפנינו יתבאר אי"ה מה טובה של הוספה זאת] ובמדרש שמות פרשה א' סימן ד' כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, ובסדר עולם פ"ג איתא שכ"ז שהי' לוי קיים לא נשתעבדו, וידוע שלוי האריך ימים מכל אחיו, ובמדרש שם סי' ח' כ"ז שהי' אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל, הרי שיש ד' חלוקות, מר סבר שהתחיל אחר פטירת יעק"א, ומ"ם אחר פטירת יוסף, ומ"ס אחר פטירת האחרון שבי"ב שבטים, ומ"ס אחר פטירת האחרון של ע' נפש שירדו למצרים:
110
קי״אונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימין ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, דהנה ידוע במקובלים שכל הנשמות היו תלוים באדה"ר ושבחטא אדה"ר נפגמו הנשמות וירדו למטה ובאו בגילגול דור אנוש והוסיפו לחטוא, וכן בדור המבול, ובדור הפלגה, ובאנשי סדום, ובכולם הוסיפו לחטוא עד שבאו בגלגול במצרים למרק חטאם ולכלא פשע ולהתם חטאת, עד שיצאו נקיים, והנה חטא דור אנוש הוא ע"ז, ודור המבול ג"ע, ודור הפלגה שפ"ד [והטעם שמתיחס שפ"ד לדור הפלגה כבר הגדנו שהאדם מורכב נפש מהעליונים וגוף מהתחתונים, ובע"ח שער אבי"ע שרביעית דם הוא ממוצע, ע"כ כל מין הריגה אפי' חנק שלא יצא דם מכונה שפ"ד, דהיינו סילוק הממוצע שגורם הפירוד, וע"כ דור הפלגה שהי' ענינם פירוד בין עליונים לתחתונים הוא שורש שפ"ד עד שבאו לשפ"ד בפועל זה שואל לבנה וזה הביא טיט ועמד עליו ופצע את מוחו, והי' עונשם פירוד והפצה מדה במדה] ואנשי סדום היו כוללים כל אלה, והוסיפו עליהם שנאת חנם ששקול כשלשתן, כבמדרש ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, רעים אלו לאלו, וחטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפ"ד, והי' מגיע הפגם לארבע אותיות הוי' ב"ה וב"ש, וידוע שה"א אחרונה כוללת ומקבלת מג' אותיות הראשונות, ומהם שורש ארבע מלכיות שהרביעית שקולה או יתירה משלשתן, שהם מתנגדין למלכות שמים, וכבר הארכנו בזה במק"א למדי, וע"כ נשמות שנשתאב בהם רעת ארבע דורות אלו ונתגלגלו במצרים להתמרק, הי' נמשך עליהם שעבוד מצרים לעומת ארבעה אלו, אבל כל עוד שיעק"א הי' קיים לא הי' אפשר לכחות הרעות להתפשט, וידוע שיעק"א ע"ה הוא הרוח חיים שבישראל, ובזוה"ק ח"א (קס"ח.) א"ר ייסא אנא שמענא כל מאן דמסתכל בחלמי' וחמא לי' ליעק"א מקסטר בקוספוי [פירשו בו מתקשט במלבושיו] חיין אתוספין לי' עכ"ל, ובודאי הטעם משום דיעק"א הוא הרוח חיים שבישראל, ובפשיטות שמדתו של יעקב הוא יושב אוהלים באהלה של תורה שהיא כולה חיים והיא אור השכל שבישראל, וכמ"ש נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, ובזוה"ק ח"ג (י"א:) אור דא מהימנותא דקב"ה אור אקרי, וע"כ כשנפטר יעק"א נסתלק מישראל אור השכל ורוח החיים, ולעומתו נמשכו על ישראל כחות חיצונים שהם להיפוך, וכענין טעם הזוה"ק בטומאת מת, וכמו טעם הזוה"ק בנגף הבא ע"י מנין, וע"כ כמו שיעק"א ע"ה הי' אור השכל וחיים ומהימנותא דקב"ה דאקרי אור, היו הכחות חיצונים שנמשכו עליהם להיפוך חושך ולא אור צלמות ולא סדרים, ומשך לע"ז שנקרא מת כמ"ש זבחי מתים, והוא שכל מעוקם היפוך שכל הישר, והי' לישראל לנסיון וצרוף שהיו צריכין חיזוק מאד לבלי המשך אחריהם, וזהו שבמדרש שכיון שנפטר יעק"א התחילה שעבוד מצרים על ישראל, שאין הפי' שעבוד הגשמי אלא שעבוד הנפשי שהיו צריכין ללחום בכל עוז נגד כחות ההם, וזהו שהוסיף רש"י לבאר "שנסתם עיניהם ולבם של ישראל" שהוא אור השכל והחיות, וזהו צרת השעבוד שהתחילו לשעבדם, והי' החושך מכסה ארץ היפוך אור השכל שהי' שופע כ"ז שיעק"א קיים, וע"ז נקרא חושך שמחשיך את העולם היפוך האור מהימנותא דקב"ה, כבמדרש במדבר בענין הדגלים, צפון משם החושך יוצא לעולם וכנגדו שבט דן למה שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם שנאמר את האחד נתן בדן, ועליו שבט אשר להאיר את החושך, וזהו שלעומת יעק"א ע"ה שהי' אור וחיות ישראל, בהתפטרותו נמשכו על ישראל כחות חיצונים מושכים לע"ז שהוא חושך ומות, וזה הי' מירוק לחטא דור אנוש:
111
קי״במת יוסף צדיק יסוד עולם שומר הברית נמשכה עליהם קליפה לג"ע, וישראל היו צריכין ללחום עמה בכח גדול, וזה הי' לנסיון וצרוף ומירוק לחטא דור המבול, מתו השבטים שהי' ענינם וצדקתם לחבר שמים וארץ עליונים והתחתונים, וע"כ נקראו מטות כמ"ש ראשי המטות מלשון הטי', והיינו שהיו מטים עליונים לתחתונים ותחתונים להעליונים, וכעין שכתיב והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, שעבודת כלנו השבטים היא עבודת הקישור, וזה שבמדרש שי"ב שבטים דוגמת י"ב מזלות ברקיע שעל ידם יורד השפע לעוה"ז, והוא היפוך ענין דור הפלגה לעשות פירוד בין הדבקים, שזהו ענין שפ"ד כנ"ל, ע"כ בעוד אחד מהשבטים קיים לא היתה קליפת שפיכת דמים שולטת, וכאשר מתו נמשכה על ישראל קליפה של שפ"ד והיתה מושכת לחטא שפ"ד ולחטא הידוע שהוא ענין שפ"ד ולהלבנת פנים של חבירו שהוא כאלו שופך דמים, ובמה שישראל לא היו נמשכים לחטאים אלו והי' להם מלחמה כבידה עם כחות חיצונים האלו, הי' זה להם לנסיון וצרוף ומירוק לחטא דור הפלגה:
112
קי״גוהנה עד כה לא הי' שעבוד של מצרים עליהם בפועל לשעבד את הגופים אלא הי' שעבוד הנפש בלבד, והוא מקביל לשלשה מלכיות הראשונות שהם נגדיים לשלשה אותיות הראשונות של שם הוי' ב"ה, אך שבעים נפש שהם מקבילים לשבעים שמות של ירושלים ושבעים שרים העליונים הסובבים את סא, והם יחדיו כנסת ישראל דלתתא ומרכבה לכנסת ישראל דלעילא דהיא ה"א האחרונה שבשם הוי' ב"ה, בעודם קיימין הי' ישראל מתאחדים כאיש אחד חברים, מתו השבעים הנפש נמשכה עליהם קליפה מושכת לפירוד הלבבות ושנאת חנם והוא פגם בכנסת ישראל ובחטא זה נכלל הכל, וכענין סדום כנ"ל, וזה הביא עליהם שעבוד הגוף בפועל, כמו שהגוף הוא כלי ונרתיק להנפש רוח ונשמה, ולעומת שבשלשה קליפות הראשונות שנמשכו עליהם שהיו נגדיים לשלשה אותיות הראשונות, והי' הדבר נוגע רק לנפש רוח ונשמה לבד שהם דוגמתם באדם, לא הי' שעבוד הגוף כלל, עתה שנמשכה עליהם קליפה רביעית זו שהיא נגד אות ה"א האחרונה שבשם, הי' חל השעבוד גם על הנרתיק שהוא הגוף שהיא דוגמתה באדם, ודבר זה ידוע למבינים:
113
קי״דקיצור הדברים בפטירת יעקאע"ה נמשכה על ישראל קליפה המחשכת את מאור העינים והשכל ומסלקת את החיות ומושכת לע"ז שהיא חושך ומות, מת יוסף נמשכה על ישראל קליפה המושכת לג"ע, מתו השבטים נמשכה על ישראל קליפה המושכת לשפ"ד, מתו השבעים נפש נמשכה על ישראל קליפה המושכת לפירוד לבבות ושנאת חנם ושעבוד הגוף בפועל, וזהו שאמרנו שכל דברי חכמים קיימין ומא"ח ומא"ח ולא פליגי:
114
קי״הולפי האמור יש לומר דגם גאולת ישראל לסלק שעבוד מצרים נחלק לארבעה, ולעומת שבא השעבוד כן ילך בארבעה עתים מתחלפין, וכאשר נסתכל בכתוב נמצא ארבעה זמנים שבהם נשלמה הגאולה, היינו ר"ח ניסן שנאמר להם הפרשה של החודש הזה לכם, ובעשור לחודש שלקחו הפסח וקשרו בכרעי המטה והיו המצריים רואים אלהיהם קשור ביד ישראל ולא היו רשאים לומר להם דבר, ובי"ד שהי' זמן שחיטת הפסח ושמלו באותו הלילה, ואכילת הפסח בלילה ההוא ראשו על כרעיו וקרבו על מצות ומרורים ואז נשלם החירות בפועל:
115
קי״וובאשר שעבוד הראשון הי' שנמשכה עליהם קליפה המחשכת מאור עינים והשכל ומסלקת את החיות ומושכת לע"ז, נסתלקה מהם בר"ח במאמר משכו וקחו לכם כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז, ומשה שכינה מדברת מתוך גרוגו בדיבורו אתעביד מעשה, וכמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, ע"כ בדיבורו בלבד האיר עיניהם ושכלם והחי' את נפשותם וחזר להם מה שאבדו בפטירת יעקאע"ה, ונסתלק מהם כח המושך לע"ז, שעבוד השני שהיתה נמשכת עליהם קליפה המושכת לג"ע, נסתלקה מהם בעשור לחודש שמסרו נפשם לקיים ציווי השי"ת, אף שחשבו שמצריים לא יניחום ויסקלם באבנים לא השגיחו על שום דבר, ולעומת שכח חיצוניי של ג"ע מושך למה שכל רמ"ח אבריו מרגישין, נעשו אז בהיפוך שכל בחינותם ורמ"ח אבריהם מסרו עבור קיום ציווי השי"ת, ונתקיים בהם והנה קמה אלומתי וגם נצבה בזכותו של יוסף, ומסירת הנפש זה סילק את כח חיצוני זה המושך לג"ע, וחזר להם מה שאבדו במיתת יוסף, שעבוד השלישי שהיתה נמשכת עליהם קליפה מושכת לשפ"ד שהיא סילוק החיבור וקישור עליונים ותחתונים, נסתלקה מהם בשחיטת הפסח בי"ד ובמילה שמלו באותו הלילה, ובדם פסח ודם מילה נאמר להם בדמיך חיי בדמיך חיי, היפוך שפיכת דמים שהוא פירוד, נעשו ישראל מקושרים ע"י דמים אלו, ודם הוא ממוצע וגורם הקישור כנ"ל, וזהו שבפסיקתא פיסקא ז' אחותי במצרים שנתאחו לי בשתי מצות בדם פסח ובדם מילה, וזהו כמו שאמרנו שבאמצעות דם זה נתאחו באביהן שבשמים, היפוך שפיכת דמים, וחזר להם מה שאבדו במיתת השבטים, וכשזה קם זה נופל, היינו שלעומת שישראל נעשו מקושרים באביהן שבשמים היפוך שפ"ד, נעשה שפיכת דמים במצרים כבמדרש, אתם שוחטים את הפסחים ואני שוחט את הבכורים, שעבוד הרביעי שנמשכה עליהם קליפה מושכת לפירוד לבבות ושנאת חנם וגרמה שעבוד הגוף בפועל, נסתלקה מהם בליל ט"ו באכילת הפסח למשפחות וראשו על כרעיו וקרבו ועל מצות ומרורים ובחבורה אחת, שכל אלה רומז על התאחדות כל חלקי ישראל כמו שבאו בספה"ק, וחזר להם מה שאבדו במיתת שבעים נפש, ונסתלק מהם שעבוד הגוף בפועל ויצאו לחירות כאמרם ז"ל הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה:
116
קי״זולפי האמור יתבארו דברי הפסיקתא הנצבים בפתח דברנו בפשיטות, שבמאמר החודש הזה לכם שלח הקב"ה אורה לישראל היפוך מזה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל בפטירתו של יעקב שהחושך כסה ארץ, ומחמת זה נגאלו ממצרים ונתקיים בישראל שלח אורך ואמתך המה ינחוני, וא"כ הא דאמר שלח אורה לישראל ונגאלו ממצרים לא חדא הוא בכפל לשון אלא תרי מילי נינהו בעתים מתחלפין, שלח אורה לישראל הוא במאמר החודש הזה לכם בר"ח, והגאולה בליל ט"ו, והאי אימתי אשליחת האורה קאי, דעל הגאולה אין שייכת השאלה אימתי, כי זיל קרי בי רב הוא שהגאולה היתה בליל ט"ו, אלא אשליחת אורה קאי, והדברים מדוקדקין ומאירין מאד:
117
קי״חויש לומר דהנה שבת הוא גאולה, יש בו נמי ארבעה חלקי גאולה הרוחניות בכל שבת, בהכנסת שבת הוא השליחת אורה ללב ישראל לסלק מהם חושך של טרדת ימי המעשה המחשיך מאור עינים והשכל, וזהו שאנו אומרים התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי וכו', והוא מקביל לחלק הגאולה ע"י המאמר החודש הזה לכם, תפילת שבת דליליא מקבלת לעומת העשור לחודש שהוא רגש כל הרמ"ח אבריו בקדושת שבת אחר שכולם מתעטרין בנשמתין חדתין, וזהו שאנו אומרים בתפלה זו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וכבר פרשנו מלשון התכללות שהוא דרגא דיוסף כנישו דכל נהורין דאחיד בשמיא וארעא, קדושה שעל הכוס של יין מקבילה לחלק הגאולה של עשיית קרבן פסח שהוא קישור העליונים ותחתונים, וזהו קוראת לשבת שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבקידוש קוראין את השבת מלמעלה כלשון הקורא את חבירו ממקום למקום, סעודתא דחקל תפוחין קדישין מקבילה לחלק הגאולה שע"י אכילת הפסח אתכא דרחמנא סמכינא, והבן כל זה שא"א לבאר הכל בכתב ישמע חכם ויבן מדעתו:
118
קי״טויש לומר עוד היות כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששבת יש בו שתי בחינות, מה שהוא אחר ימי המעשה כברייתא של עולם, וששת ימי המעשה הם הכנה לשבת, ויש נמי בחי' שבת שהוא קודם ימי המעשה דמני' שיתא יומין מתברכין עכת"ד, יש לומר נמי בהא דשבת הוא גאולה דכמו שהוא גאולה אחר ימי המעשה באופן דימי המעשה חשובין כמו הגלות ושבת גאולה, כן נמי קודם ימי המעשה דכמו קודם גלות מצרים היו שלשת האבות והשבטים שתקנו חטא אדה"ר כידוע, ושוב הי' בהם רוח חיים והחזיקו מעמד לבל יטמעו במצרים, בני ישראל נחתו בנ"י עלו, כן נמי השבת שקודם ימי המעשה הוא מעין האבות והשבטים שקודם גלות מצרים ונותן כח לישראל לבל יטמעו בגשמיות ימי המעשה ויהיו ראוין לגאולה של שבת הבאה, ומובן שכל זה הוא לפי מסת שמירת השבת הן קודם ימי המעשה והן אחריו, וזהו אם שמרו שתי שבתות מיד נגאלין אכי"ר ב"ב:
119
ק״כשנת תרע"ח
120
קכ״אבמדרש ויקרא אל משה רבי תנחום בר חנילאי פתח ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו הא אינו מדבר אלא בתחתונים, עליונים ע"י שהם יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה נאמר ברכו ה' כל צבאיו, אבל בתחתונים ע"י שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה לכך ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו [כבר נעתק בדברינו בשנים קדמוניות כל דברי המדרש ונלאיתי להעתיקם עוד הפעם כל האריכות אלא בקיצור] עוד שם גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן וזה דבר השמטה מה להלן בשומרי שביעית אף כאן בשומרי שביעית, עושי דברו ר"ה בשם ר"א בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר שהקדימו עשי' לשמיעה, לשמוע בקול דברו וכו' כל ישראל עומדים לפני הר סיני ואומרים אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' ומשה שומע קול הדיבור עצמו וחי' תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא אלא למשה לכך נאמר ויקרא אל משה:
121
קכ״בויש להבין מה ענין הפתיחה לכאן, ואם בשביל סיום דרוש הכתוב שמשה שמע הדיבור וחי' הי' לו לקבוע את הדרוש בספר שמות בפסוק ראשון דכתיב וידבר ה' אל משה ולמה המתין עד כאן, ועוד בגוף הדברים שמחמת שהתחתונים אינן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה לכך כתיב מלאכיו ולא כל מלאכיו, הלוא אותן שאינן עומדין בתפקודיו של הקב"ה בודאי אינן נקראים מלאכיו, ותדע שבסמוך דורש שהנביאים נקראים מלאכים ומ"מ עוברי עבירות לית מאן דאמר שנקראו מלאכים, וא"כ אכתי הול"ל כל מלאכיו לכלול כל הנקרא מלאכיו, וכבר דברנו בזה, אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
122
קכ״גונראה דהנה כתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בשם המגיד הקדוש מקאזניטץ דוודאי העלי' בהר ה' היא רבותא גדולה, אבל רבותא על רבותא הוא מי יקום במקום קדשו ולא יפול למטה, וע"ז אמר הכתוב נקי כפים וגו' עכ"ד, והנה ידוע שכל אדם הוא בבחי' רצוא ושוב פעם המוחין בהירים ופעם להיפוך, ונקרא בשם חכמי האמת מוחין דגדלות ומוחין דקטנות, לבד מרע"ה שהוא הי' תמיד במוחין דגדלות והי' תמיד מוכן לנבואה דלא הי' צריך לשום הכנה, וא"כ לכאורה ח"ו כל אלו אינם בכלל ומי יקום במקום קדשו, אתמהה, ונראה דבאשר היא מדה המהלכת בכל העולם ואפי' נביאים הקדושים זולת מרע"ה הי' להם זמנים במוחין דקטנות שהוא בבחי' נפילה, בודאי כך צריך להיות והוא לתועלת, והיינו דבעת שהאדם במוחין דגדלות הוא רחוק מאד מדברים הפחותים והנמוכים, ובאשר כוונת בריאת האדם היתה, להעלות את כל חלקי קדושה המפוזרים בדוצ"ח, ע"כ האדם הוא נברא באופן זה שיהי' לו זמני נפילה ומ"מ הוא מתאמץ להדבק בשם ה' ואז נקל לחלקי הקדושה לדבק בו באשר איננו אז כ"כ רחוק מהם, ובהעלותו לדרגין גבוהין במחין דגדלות אח"כ הם עולין עמו, ובאופן זה נעשו כל הבירורין מרפ"ח ניצוצות הידועים, וזהו תעודת אדם המעלה, וא"כ הירידה היא צורך עלי', והוא כידוע מענין מדת מלכות שמים שיורדת למטה מעולם לעולם הנמוך ממנה ללקט אורות כידוע לי"ח:
123
קכ״דאך לפי האמור יש להבין דא"כ איך יתכן במרע"ה שהי' חסר לו ענין זה, אחר שאמרנו שהנפילה נחשבת למעלה ויש בה תועלת והיא בדוגמא עליונה, אך י"ל עפ"י דאמרו ז"ל לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ופירש האריז"ל שהוא בירור חלקי הקדושה וכמו במצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגן היינו ניצוצות הקדושות, והקשה א"כ אם לא חטאו ישראל ולא הי' גלות כלל, איך הי' נעשו אלו הבירורין, ותירץ דבאם לא חטאו הי' כחם יפה שבעודם במקומם בא"י היו מושכין את חלקי הקדושה מרחוק מכל חלקי העולם, אבל מחמת החטא נחלש כחם למשוך מרחוק וצריכין לאהדורי בתרייהו בגלות ארץ העמים עכ"ד, וכעין זה י"ל במרע"ה שהי' כחו יפה למשוך אחריו כל ניצוצי קדושה אף בעודו במוחין דגדלות רחוק מהם, אבל זולתו אין בהם כח זה וצריכין לענין מוחין דקטנות ונפילה כדי לאהדורי בתרייהו, וכמו שמשפילין את אבן השואבת למקום שנתפזרו שם מחטין כדי שידבקו בו ושבהרימו יתרוממו המחטין עמו, ולפי"ז אף הנפילה עמידה היא, הא למה זה דומה לאיש המשפיל א"ע ומרכין את ראשו להגביה חפץ, שלא יתכן לומר עליו שאז הוא בטל מצורת אדם שצריך להיות זקיפת קומה וראשו למעלה, וכמו עומד לכתף שאיננה נקראת עמידה אלא הולך, כן נמי האי נפילה והשפלה עמידה היא, והיא בכלל ומי יקום במקום קדשו, שגם בשעת נפילה ומוחין דקטנות נחשבין עומדים במקום קדשו, אך אותם שבשעת נפילה ומוחין דקטנות רואין א"ע נפולים ונפרדים, אף שבכל זמן מתעוררים במוחין דגדלות וחוזרין אל המקום שהי' שם אוהלם בתחילה, הם נקראים רק עולים ולא עומדים במקום קדשו ועליהם אה"כ מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, שאין כל העולים יש להם קיום ונשארים עומדים שמה:
124
קכ״הוהנה זה שהאדם הוא שלוח מה' לעוה"ז הוא לברר כל חלקי הקדושה המפוזרים, ובשביל זה כל העושה שליחותו ומתאמץ בתורה ובמצוות שע"י הוא הבירור נקרא מלאך מלשון שליח, ואפי' אותם העולים לבד בהר ה' ואין בהם כח לעמוד שם בתמידות אלא בבחי' רצוא ושוב, ואפי' שבשעת נפילה רואין א"ע נופלים ולא עומדים, והם כענין העומד לפוש שלא נחשב עמידתו להילוך, כן אלו לא נחשב נפילתם לעמידה כנ"ל, מ"מ הם נקראים מלאכים שמ"מ מבררין את ניצוצי הקדושה ע"י תורתם ועבודתם:
125
קכ״ווהנה ענין ברכה היא המשכה אורות אלקית ממעלה ממקום גבוה לנמוך ממנו, והוא מלשון הש"ס הברכה בגפן או מלשון ויברך את הגמלים שפירושו הרביצם, והוא חיבור עליונים בתחתונים ממעלה למטה, וז"ש ברכו ה' מלאכיו, היינו העושים שליחת השי"ת שמחמת זה נקראו מלאכים ומבררים את כל חלקי הקדושה ומעלין אותן ממטה למעלה, הם ראויין להמשיך ג"כ אלקית ממעלה למטה מדה במדה, לעומת שמעלין ממטה למעלה ממשיכין ממעלה למטה, ומ"מ אמר ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו, אף שכל ישראל כולם מברכין מאה ברכות בכל יום, כאן מדבר הכתוב מהמשכת תמידיי שזה יהי' לעתיד אחר גמר הבירור שאותן המלאכים מברכים שכן יהי' ימהר יחיש מעשהו ויתקיים ונגלה כבוד ה' וגו' ולא יהי' לזה הפסק ח"ו לעולם, שלזה אינם ראויין אלא אלו שהם נקראים תמיד עומדים כנ"ל, אבל אלו שפעם עולים ופעם יורדין כשם שהם אינם עומדים בתמידות ומעלים ממטה למעלה, כן נמי המשכתם ממעלה למטה, א"א שתהי' אלא באופן זה שהוא עכשיו מאיר ומחשיך וחוזר ומאיר גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור אבל לא באופן הנדרש לעתיד, וז"ש המדרש התחתונים שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה היינו אף שפעם עולים מ"מ לא נשארו עומדים בתפקודם אלא נופלים וחוזרין ועולים וכו':
126
קכ״זולפי דרכינו זה יש לפרש יתר דברי המדרש גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר ולומדים גז"ש דבר דבר, והיינו כלפי שלמעלה אמר מלאכיו ולא כל מלאכיו והוציא מן הכלל אותם שאינן יכולים לעמוד בתפקידו של הקב"ה שפירשנו שעליהם כתיב ומי יקום במקום קדשו, אמר המדרש שמ"מ שומרי שביעית יען שזמן עמידתם בתפקידו של הקב"ה הוא יותר ארוך ומתמיד שנה תמימה, להם נמי יש מעלה יתירה, והיינו דהנה ידוע שבעוון שמטה ישראל גולים וכמ"ש בהדיא אז תרצה הארץ את שבתותי' וגו', וידוע כי בגלות נפרדו השמים מהארץ בסוד ודודי חמק עבר וכמ"ש השליך משמים ארץ תפארת ישראל, והוא היפוך הברכה הנ"ל, ואדרבה אמרו ז"ל מיום שחרב בהמ"ק אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וידועין עוד דברי הרמב"ם שמעונשן של עבירות אתה למד שכרן של מצוות, א"כ מאחר שבעוון שמטה ישראל גולין נלמד שבקיום מצות שמטה הוא להיפוך מגלות וגורם ישיבת ישראל על אדמתן וחיבור שמים וארץ וברכת ה' שורה בישראל, וכשם ששומרי שביעית עמידתן במצוה זמן יותר ארוך כן נמי המשכתן ברכת ה' היא לזמן יותר ארוך מיתר כתות ישראל המברכין את ה' כנ"ל, וזהו שלמד גז"ש דבר דבר כי ענין דיבור שבאדם הוא חותם צורת האדם הרכבת גוף ונפש כמ"ש מהר"ל בהא דכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו, וי"ל שכביכול דיבור השי"ת הוא חיבור עליונים ותחתונים והוא ענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, וזהו שלמידין דבר מדבר שבשניהם הענין הוא חיבור עליונים ותחתונים:
127
קכ״חולפי האמור יש לפרש הלשון עושי דברו, עפ"י פירוש זוה"ק ח"ג (צ"ח.) בפסוק הולך תמים ופועל צדק מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרנותא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא וכל חד פועל צדק איקרי עכ"ל, וע"ד זה יש לפרש עושי דברו מתקני דברו כי עשי' היא תיקון כמ"ש וימהר לעשות אותו שפירושו לתקנו, וכן לא עשה את שפמו לא תיקן, והיינו כי דבר ה' הוא חיבור עליונים בתחתונים וישראל מתקנים זה החיבור, וזהו דברי המדרש בשומרי שביעית הכתוב מדבר, שהם היפוך הגלות מתקנים את דברו, היינו דבר ה' שבהם שמים נעשו:
128
קכ״טועוד שם בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, כי ענין קדימת נעשה לנשמע מורה שגם הגוף נמשך מעצמו לרצון השי"ת אף טרם הוראת השכל, והנה זה שהאדם אינו עומד במצב אחד במוחין דגדלות נצמח מצד שהוא מורכב מגוף ונפש פעם מתעורר בו חלק זה ופעם זה ע"כ חליפות וצבא עמו, מובן ממילא אשר ישראל שהקדימו נעשה לנשמע והי' גם הגוף נמשך מעצמו לרצון השי"ת שוב לא הי' התחברות חלק הגוף גורם נפילה כלל:
129
ק״לעוד שם לשמוע בקול דברו וכו' ומשה שומע קול הדיבור עצמו וחי' וכו' יתבאר ג"כ לפי דרכינו הנ"ל, דהנה זה שישראל אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע עוד את קול ה' אלקינו ומתנו, היינו שינתק הרכבת גוף ונפש כמו שפירשו המפרשים ז"ל, אך משרע"ה שגופו ג"כ הי' במדריגת הנפש בקדושה שוב לא נחשב הרכבה אלא כדבר אחד לגמרי, ומטעם זה עצמו לא הי' צריך הכנה לנבואה ולא הי' בבחי' רצוא ושוב אלא עמד תמיד במוחין דגדלות והוא עלה בהר ה' וקם במקום קדשו בלי שום ירידה אפי' צורך עלי' כנ"ל, וכבמדרש ריש פ' שמיני שדורש נקי כפים ובר לבב וגו' כל הכתוב על מרע"ה וא"כ בו יצדק כל הכתוב ברכו ה' מלאכיו ביותר:
130
קל״אוי"ל שכל המאמר הוא פתיחה לענין הקרבנות הבאים לקשר את כל העולמות כידוע בזוה"ק, וכמו כן באדם עצמו שיה' לו עמידה בלתי נפילה וכנ"ל שאפי' הירידה לא תהי' נחשבת נפילה אלא כמו עומד לכתף כנ"ל, ונפילה עצמה חשובה קימה וכמ"ש מיכה ז' אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי, וכ"ז לישראל באמצעות משה שהי' עומד תמיד במוחין דגדלות בלתי שום ירידה כלל, ע"כ באמצעותו זכו ישראל שהירידה לא תהי' נחשבת ירידה, וזהו שבראשית דיני הקרבנות כתיב ויקרא אל משה קריאה לשון חיבה כברש"י ובא הכתוב כאן להורות שכל ענין הקרבנות לישראל באופן הנ"ל הוא בשביל משה, וזהו שאמר משה להם בשבילכם נדבר עמי, הכוונה כדי להעלות אתכם כנ"ל לבחי' מלאכיו בא אלי דיבור ענין הקרבנות:
131
קל״בונראה שזה עצמו הוא ענין שבת וששת ימי המעשה, שבששת ימי המעשה האדם בנפילה ובלתי מוחין דגדלות מחמת הטרדה והמלאכה, אך כשהאדם יודע ומכיר ומשתוקק לקראת השבת מתי יבוא ויזכה בו, שוב אין הירידה נחשבת נפילה, וזה סיוע גדולה ביד איש שיזכור בטוב כל הענין ואז נקל לו ביוחר הששת ימי המעשה לבל יפול בנופלים:
132
קל״גויקרא וזכור שנת תרע"ט.
133
קל״דבפסיקתא ב' כך פתח ר' תנחומא ב"א בשם ר' תנחום ב"ח זש"ה (איוב י״ג:י״ב) זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם, איוב אמר הפסוק הזה כנגד כל חביריו וכו' והיו מקשים כנגדו דברים קשים אמר להם איוב זכרוניכם משלי אפר מה אתם מתעים את הבריות שהם רואים אתכם וסבורים שאתם צדיקים כאברהם שמשל עצמו באפר שנאמר אנכי עפר ואפר ואין אתם אלא לגבי חומר גביכם (כדור הפלגה גי' הרז"מ) וכאותם שכתוב בהם והחמר הי' להם לחומר, ד"א מדבר כנגד ישראל שא"ל הקב"ה אני מצוה לכם שתהי' מזכירים שני זכרונות שנא' זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' תמחה את זכר עמלק [בילקוט הגי' תמחה את זכר עמלק כי מחה אמחה את זכר עמלק אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו באפר שנא' ואנכי עפר ואפר] אלא הוו יודעים שאם אין אתם עתידים להיות זוכרים אותם וקוראים בכל שנה שאני מחזיר אתכם לשעבודם של מצרים [ובתנחומא של גליות] לגבי חומר גביכם כענין שנאמר בחומר ובלבנים הוי זכור את אשר עשה לך עמלק עכ"ל, והוא כולו מוקשה מה ענין חביריו של איוב שהיו מתקשים כנגדו להיות דומים לאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר, ולהיפוך במה הם דומים לדור הפלגה, מה ענין דור הפלגה לענין חבירי איוב, וכן כנגד ישראל מה ענין שתי זכירות של עמלק להיות דומים לאברהם, ובאם לאו מחזירם לשעבוד מצרים או לגליות, וכי בשביל חיסור מ"ע אחת מתחייבין גליות אתמהה, ולא עוד דמשמע דאפי' זוכרים זכירה שבודאי יוצאין ידי מ"ע דאורייתא של זכירת עמלק אלא שלא כופלים אותה נמי, אתמהה:
134
קל״הונראה לפרש דהנה יצירת אדם היתה אחרונה לכל הנבראים, והטעם שכל הבריאה בהתרחקם מהשורש היו מתגשמים והולכים, ונברא אדה"ר להיות מעלה את כל הבריאה לשורשה כאמרם ז"ל לעבדה ולשמרה זה מ"ע ומצות ל"ת, וא"כ כל יצירת אדה"ר היתה צורך גבוה וכמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, וכך היו מעשיו וכאמרם ז"ל שאמר לכל בע"ח בואו נשתחוה נברכה וגו' השתחואה היא ביטול המציאות, היינו שיכירו וידעו כל הנבראים שאין להם מציאות עצמיי להיות חשובים נבראים אלא הכל צורך גבוה, כמו איש חיל השלוח ממלך בו"ד לעשות מלאכת המלך באמונה, שאחת הוא אי חום או קור ואינו נזכר צורכו של עצמו כלל אלא צורך המלך, ואף לא לקבלת שכר לא בעוה"ז ולא לעוה"ב כאמרם ז"ל עבוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וכענין שכתוב בצבא העליונים ששים ושמחים לעשות רצון קונם, אך מחמת החטא נפל ממעלתו ונשתנה טבעו להיות דורש ומבקש צורך עצמותו, ונצרך לעבודה יתירה עם כחות נפשו להכניעם לעשות מעשהו לרצון השי"ת בלבד תחת אשר קודם החטא לא הי' לו טורח ועבודה בזה אלא מטבעו הי' נמשך בעצמו לזה:
135
קל״ווהנה כל הצדיקים שבדורות ראשונים כמו אדה"ר שהי' חסיד גדול כבש"ס עירובין, והבאים אחריו עד אאע"ה היתה עבודתם לתקן עצמם מחטא זוהמת הנחש ליישר כל הדיעות וכל המעשים, ומ"מ עדיין לא הגיעו למעלה העליונה שהי' לאדה"ר קודם החטא שלא זכר מהשלמת עצמו כלל אלא הכל צורך גבוה, אבל אאע"ה נשלם ביותר שמסר כל כחות נפשו להשי"ת עד שלא זכר מענין טובת נפשו כלל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה', היינו אף שנאמר לו לך לך ופירש"י להנאתך וכו' וכך קיים כפי מה שנאמר לו שהלך להנאתו, אבל גם זה לא עשה לתשוקת טבעו אלא כאשר דיבר אליו ה', היינו למלאות רצון ה' שכך נצטוה, וכן היא מצות עונג שבת שלא יתכוון בהאכילה לצורך תשוקת טבעו אלא גם בזה לעשות רצון השי"ת עכ"ד, ובזה הבנתי ענין הנסיון של אאע"ה בענין לך לך שלכאורה בפשיטות אינו מובן מהו הרבותא, והרי אנו רואים שכמה בנ"א נוסעים למרחקים כדי להרויח ממון מה גם לזכות לשבע ברכות האמורות בענין שאין כל עולם כולו כדאי להם, אך לפי הדברים הנ"ל מובן עד כמה גדל הנסיון שאפי' שבע ברכות אלו שאף בפשיטות עולים עד תכלית רום המעלות מה גם בפנימית הדברים שלפי טבע אנושי הי' לו להתרגש ולכתף כל עצמותיו לזכות בהם, ומ"מ הי' כ"כ נמסר לעשות הכל צורך גבוה עד שלא זכר בהם כלל אלא הכל לצורך גבוה כאשר דיבר אליו ה':
136
קל״זוי"ל שזה עצמו הוא מה שאמר אנכי עפר ואפר, כי כל מיני צמחים מה גם בע"ח יש בהם כחות עליונים, כאמרם ז"ל שאין לך עשב למטה שאין המזל מכה אותו ואומר לו גדל, מה גם דברים שיש בהן חלקי הזן וחיי הנפש, אך אחר שנשרף ונעשה אפר נעדרו ממנו כל חלקיו הנכבדים ואינו נשאר אלא תכלית השפלות שהוא האפר, כך הי' אאע"ה בעיני עצמו שמסר כל כח החיות שבו להשי"ת עד שהוא בטל במציאות מעניני עצמו כלל אלא כמו אפר, ומרע"ה הי' עוד בטל במציאות עוד יותר עד שאמר ואנחנו מה שאפי' שפלות המציאות כאפר נמי לא הי' בעיני עצמו:
137
קל״חוהנה ידוע מחבירי איוב שהיתה אהבה ביניהם מאד מאד מאז כמו שבא בדבריהם ז"ל עוד יותר מאהבת אבות לבנים, ומ"מ כאשר הוצרכו להצדיק דינו של הקב"ה על איוב הסירו את כל אהבתם ממנו והרשיעו אותו בחטאים ועוונות ופשעים בגלגול זה [כי ענין גלגול הנשמות ושבידו חטאים מגלגול הקדום חידש להם אליהו כמו שביאר הרמב"ן ז"ל, ומכלל שהם הרשיעו אותו בגלגול זה] אף שלא ראו ולא שמעו ולא ידעו עליו שום שמץ דבר, מ"מ ההכרח להצדיק דינו של הקב"ה, נתהפכו לו מאוהב לאויב באכזריות חמה כמבואר בכתוב, ואם הי' כך באמת ובלב תמים הי' זה רבותא ביותר אשר לצורך גבוה הם בטלים ממהותם לגמרי, והי' זה כעין אברהם שהי' בטל ממהותו לגמרי לרצון השי"ת עד שהמשיל עצמו לאפר כנ"ל, וכמו שהביא את בנו יחידו יצחק שבא אליו אחר מאה שנים והי' חביב לו עד לאחת, מ"מ למלאות רצון השי"ת שכח את כל אהבתו לבנו ונתלבש באכזריות חמה לשוחטו בידיו ממש, אבל איוב חשד אותם שכ"ז איננו באמת בלב תמים אלא לרמות את הבריות ולעשות חונף כדי שיחזיקו אותם צדיקים כמו אברהם כדי שיבטחו בהם הבריות ויגיעו עי"ז לצורך ותועלת החומר שלהם בעוה"ז, וא"כ אתם היפוך מאברהם שאברהם ביטל את מהותו ועצמותו לצורך גבוה, ואתם עושים להיפוך שכל חכמתכם וידיעתכם בענין האלקי תגשימו אותי להחניף את הבריות ולהשיג צורך עצמותיכם ותועלת חומריכם, אלא למי אתם דומים לדור הפלגה שגם הם הי' להם ידיעה גדולה ונכבדה בשמות מלאכי מעלה וכמ"ש בזוה"ק וכן מפורש בכתוב ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ע"כ הי' כחם כ"כ גדול, וכמ"ש ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, וא"כ הרי היו לוקחים את חיות האלקי והגשימו אותו להשיג על ידו תאוות לבם החומרי, כן גם אתם ידיעתכם הנכבדה אינכם מפיקים לצורך גבוה אלא להשיג ע"י צורך עצמיכם:
138
קל״טקיצור הדברים אברהם אבינו ע"ה ביטל את כל מהותו לצורך גבוה וענין אלקי, ודור הפלגה, היו להיפוך שביטלו את ענין אלקי שהי' אצלם וידיעת שמות מלאכי מעלה שהי' בהם כדי להגיע ע"י תאוותם לצורך החומר שלהם, ואתם חבירי איוב אף שאתם מראין לבריות שהנכם בבחי' אברהם נהפוך הוא והנכם כדור הפלגה שכתוב בהם והחמר הי' להם לחומר, שתכלית ענינם הי' התגברות החומר:
139
ק״מועל דרך זה יש לפרש גם יתר דברי הפסיקתא שמדבר כנגד ישראל שיהיו מזכירים שני הזכרונות זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' תמחה את זכר עמלק, דהנה יש לדקדק בכתוב והי' בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה"א נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק, משמע שזמן מחיית עמלק הוא אחר שהניח ה' אותם מכל אויביהם מסביב, והרי אין לישראל אויב גדול מעמלק, וא"כ אימת בא זמן מחיית עמלק, שלעולם אויביהם מסביב עדיין קיים, ואין לומר דעל אויביהם שבארץ קאי שאחר שהניח להם מכל אויביהם שבארץ הגיע זמן מחיית עמלק, והאי בארץ אדלעיל קאי מכל אויביך מסביב בארץ, שהרי בש"ס סנהדרין (כ':) ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחילה או להכרית זרעו של עמלק תחילה, כשהוא אומר [דברים מ"ב] בהניח לכם מכל אויביכם מסביב וגו' והי' המקום אשר יבחר ה' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וגו' עכ"ל הש"ס, והנה מוכח דבכלל אויביכם מסביב הוא, הן עמלק הן שאר שבעה האומות, שהרי הביא הא דדוד שהי' מכל האומות על הא דלהכרית זרעו של עמלק קדום, ובאמת ברש"י בחומש שם פירש רק על כיבוש וחילוק ומנוחה מן הגוים בימי דוד, ועכ"פ אין להוציא מלשון זה עמלק שהוא היותר גדול מכל אויבי ישראל וכמ"ש בהמן איש צר ואויב המן הרע הזה, והאי בארץ איננו קאי על האויבים אלא שהמצוה חל רק בארץ כאמרם ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק וכו' וא"כ איך נוכל לומר דזמן מחיית עמלק הוא אחר הניח מכל אויביהם מסביב, הלוא עדיין אויב גדול הזה קיים:
140
קמ״אונראה דהנה ידוע שעמלק אף כי מעשיו הי' למטה, יותר ממה שעשה למטה חפץ לעשות למעלה, וכמ"ש אין השם שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ובפסיקתא כ"ז שזרעו של עמלק קיים כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, וכן הוא מאריך הפייטן יותר ממה שעשה לנו עשה לך, וע"כ נגזר עליו מחיי' עולמית ונשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מזרע עמלק מה שלא נגזר כן על שום אומה ולשון אפי' כנבוכדנצר וחביריו, שהרעו לנו באכזריות חימה ובקצף גדול מאד מאד היוצא מחק וגדר גבול אנושי, וע"כ לעומת מהותו שהי' עמלק רשע בכפלים למטה ולמעלה נגזר עליו עונש בכפלים וכמ"ש כי מחה אמחה ובמדרש מחה מלמעלה אמחה למטה:
141
קמ״בוהנה הכתוב מתחיל זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך וגו' שהזכיר מה שעשה לנו למטה ובזה נעורר בלבבינו איבה ומשטמה ושנאה על עמלק שעשה לנו, וכמו שפירש"י בהא דאשר קרך בדרך, זהו זכירה אחת מה שעשה לנו, ועוד עלינו לזכור זה שרצה לעשות למעלה שבשביל זה באה המצוה למחות את שמו, כי בשביל מה שעשה לנו לבדו לא הי' מגיע לו עונש יותר מאשר לשאר האויבים שהרעו לנו יותר ממנו כנ"ל, אבל המצוה עלינו להתעורר ולהתרגש כ"כ עליו בשביל מה שרצה לעשות למעלה יותר הרבה מאד מבשביל מה שעשה לנו למטה, הא למה זה דומה לאיש שבאו עליו לסטים וגזלו ממנו מאה מנה, ושבו ובאו לביתו וגזלו ממנו כל הונו שעלו אלפי אלפים מנה וכל כלי יקר וסגולת מלכים והעמידו ריקם, ובדרך נס עברו אנ"ח וניצל מהם שכשבא לספר מה שאירע לו עם הליסטים אינו כדאי לספר מן מאה מנה שבראשונה אלא את אשר גזלו ממנו כל הונו אלפי אלפים פעמים ככה, וזהו זכירה השני' שנצטוינו עלי', ומעתה מיושב שבעת זכירה השני' כמעט שנשכח את האיבה עבור מה שעשה לנו כי אינה תופסת מקום נגד מה שרצה לעשות למעלה, וזהו שאח"כ והי' בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב, היינו שכמעט יצא מלבבך מה שעשה לך, אלא יצוייר לפניך מה שרצה לעשות למעלה אז הגיע העת שתמחה את זכר עמלק מתחת השמים:
142
קמ״גקיצור הדברים ששתי זכירות לנו זכירה ראשונה מה שעשה לנו, וזכירה שני' מה שרצה לעשות למעלה, ומבלעדי זכירה ראשונה לא הי' זכירה השני' כ"כ רבותא כמו שהרבותא הוא אחר זכירה הראשונה שנתעורר בלבבינו השנאה על מה שעשה לנו, ואעפי"כ באה זכירה השני' ומשכחת את הראשונה עם שהיתה בעצם תקפה, זהו רבותא יותר:
143
קמ״דומעתה יתבארו דברי הפסיקתא שא"ל הקב"ה לישראל שיהיו מזכירים ב' הזכירות ואז אתם בניו של אברהם שכשהגיע לעשות מה לרצון השי"ת שכח את כל מהותו ותועלת עצמו כלל אלא יצא מצורך עצמו לצורך גבוה [ולגי' הילקוט שהשתי זכירות הם תמחה, כי מחה אמחה, נמי יש לפרש תמחה הוא בשביל מה שעשה לנו מגיע לו עונש מחיי' למטה, וכי מחה אמחה שנדרש במדרש כפל הלשון למעלה ולמטה בשביל מה שעשה למעלה ולמטה, הוא נמי רומז לשתי הזכירות באופן הנ"ל] אך כשאין אתם זוכרים שתי זכירות אלו אני מחזיר אתכם לשיעבוד מצרים או שעבוד גליות, היינו כי שיעבוד מצרים וכן שאר גליות איתא בספה"ק שהי' ללמד את בנ"י שיהי' ביכולתם לסבול עול תורה ומצוות עד שיערב וימתק להם, וכמו איש חיל העובד בצבא המלך שאיננו חושש לנפשו ואיננו זוכר בקור וחוס שעליו וכמ"ש למעלה במדתו של אאע"ה, דוגמא לזה כתיב בד"ה ב' י"ב ובראות ה' כי נכנעו הי' דבר ה' אל שמעי' לאמר נכנעו לא אשחיתם ונתתי להם כמעט לפליטה ולא תתך חמתי בירושלים ביד שישק כי יהיו לו לעבדים וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות, עד כאן, וזה שבפסיקתא שבאם לא תהיו זוכרין שני הזכרונות, היינו שלא יהי' העיקר אצלם צורך גבוה עדיין יהיו צריכין לשעבוד גליות שבמקום גלות מצרים להתיש את כח החומר ע"י העבודה בחומר ובלבנים עד שיתעורר רגש הנפש בהם לעשות מעשיהם צורך גבוה וכנ"ל:
144
קמ״הוזה דבר ידוע בדוק ומנוסה שבכל הזמן שבעוה"ר הלכו שונאי ישראל לאחור ולא לפנים וחשבו מחשבות על קיום נפשם וחומרם לבד בלי קדומה צורך גבוה היו אויבי ישראל מתגברים וגוזרים גזירות ובני פריצי עמינו רוצים להתגבר בחזקת היד וינאמו נאום ונכשלו, השי"ת ירחם על עמו בכלל ובפרט, ואף שלפי השקפת אנושי היא בחי' רחוקה מאיש הפשוט כמוני היום, מ"מ נראה כי זמן מחיית עמלק שבכל שנה מסייע לזה לאיש נלבב המדקדק במעשיו שעכ"פ רצונו להיטב אלא שהאבן גדולה על פי הבאר, מה גם שבת שכך הוא מהותו כמ"ש שבת לה' אלקיך, היינו שהיום מסייע שיהי' השביתה צורך גבוה וכמו שהביאנו לעיל מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במצות עונג שבת שהוא כעין מ"ש וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' עיי"ש, וע"כ י"ל נמי שהזכרת מחיית עמלק מתחלת בשבת קודם פורים ולא סגי לי' בהזכרה שבפורים, כי נצרכין למצות שבת שתסייע לזה:
145
קמ״וולפי דרכינו זה יש לפרש הכתוב של פרשת השבוע אדם כי יקריב מכם קרבן לה' שכבר דקדקו בתיבת מכם שלכאורה נראה דשלא כסדר נאמר, אך לפי דרכנו הוא כולל שהקרבת קרבן עולת נדבה אף שהיא מכפרת על חייבי עשה, מ"מ אמרו ז"ל עולה דורון היא, והיינו שלא תהי' הכוונה לצורכו להתכפר לו וכדומה אלא הקריבה לה' שלפי דברי הזוה"ק הוא צורך גבוה, וזהו יקריב מכם, היינו שיסלק ענין מכם דהיינו צורך עצמו אלא קרבן לה' צורך גבוה, ואינו דומה לקרבן חובה או חטאת שבאה על חטא שהיא לצרככם, אלא עולת נדבה תסלק ענין הצרככם אלא יקריב לה' צורך גבוה:
146
קמ״זוי"ל שזהו ענין אמרם ז"ל הקדים שקליהם לשקליו של המן, שהמן היתה כוונתו לסלק בחירת ישראל ולהביא את השבעים אומות תחתיהן, אבל תכלית כוונתו לא היתה לצורך גבוה אלא שעי"ז יהי' ביכולתו להתגבר על ישראל, ולזה הקדים שקלי ישראל שהכוונה רק צורך גבוה לפי דרכינו כנ"ל:
147
קמ״חבפסיקתא ג' אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו' אלא יהי' בכס בינה כשתכנסו לארץ לא תתעב אדומי למה כי אחיך הוא בין טוב ובין רע אחיך הוא, וכן לא תתעב מצרי וכו' אבל עמלק זכור את אשר עשה לך עמלק, ביאור הדברים שידוע בספה"ק שעמלק הוא דעת דקליפה ומבטל את דעת דקדושה המבדיל בין דבר לדבר כענין משה"כ בדעתו תהומות נבקעו, וזהו שבא עמלק קודם מ"ת שכוונתו היתה להפריע את הדעת של תורה מהתפשט בארץ, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שמבלי שנצחו את עמלק מקודם לא הי' אפשר להיות מ"ת, שקליפת עמלק היתה מטלת ספק ופגם אף במקום שנראה התגלות אלקית ובודאי הי' מוצא תירוץ על הקולות וברקים וקול השופר ועצם הדברות לתרץ את הכל כי אין קץ לשקרתו והטעאתו, אבל כשנצחו את עמלק אף שנשאר ממנו לדורות מ"מ הוא בגדר הגבול, ושוב הי' יכול להיות מ"ת עכ"ד, ונראה דכן הוא בענין ביאתן של ישראל לארץ וכמ"ש בס' צרור המור דה"ט שנכתב פ' זכור קודם כי תבוא אל הארץ להורות שעמלק הוא המתנגד לביאתן של ישראל לארץ עכ"ד, ואפשר לומר כי ענין ארץ ישראל הוא המבדיל בין חלקו של כל אחד ואחד ומשום כח הדעת שבה להבדיל בין דבר לדבר, וכמ"ש לדעת בארץ דרכך, וע"כ כשנכנסו ישראל לארץ הי' גמר הסתלקות כח עמלק דעת דקליפה, וע"כ עיקר מצות מחיית עמלק חל רק אחר שנכבשה הארץ, כמ"ש והי' בהניח וגו', כי עד אז עדיין הי' שורשו דעת דקליפה עודנה במציאות, וזה הי' המונע מלמחות את שמו כמו בימי יהושע שלא הרג את כולם עפ"י הדיבור, וע"כ נמי כשנכנסו ישראל לארץ ונסתלק דעת דקליפה והאיר את דעת דקדושה ע"כ אז חל עליהם להבחין בדעתם דעת דקדושה בין דבר לדבר לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי, אף שמצד סברא הפשוטה הי' נראה לתעבם מ"מ לפי דעת דקדושה אינו כן, ולהיפוך עמלק אף שכמה אומות עשו אתנו יותר רע ואכזריות יוצאין מגדר אנושי, מ"מ גרע עונש עמלק מהם עד שלפי דעת דקדושה זכור את אשר עשה לך עמלק:
148
קמ״טלבר נטלין ולא עאלין הני כלבי דחציפין, הנה ידוע דכלבין דחציפין הם בחי' עמלק היוצא מתערובת קליפת שור וחמור כמבואר בזוה"ק, וידוע ששבת הוא היפוך קליפת עמלק כמפורש בפדר"א וכבר דברנו בזה, ולמה אין אנו אומרים זה בכל סעודות שבת אלא בסעודה שלישית לבד, י"ל דהנה במ"ר דבבריאת העולם ואדה"ר קודם החטא עיקר שכינה בתחתונים היתה, ומחמת חטא אדה"ר נסתלקה השכינה וכמ"ש וישמעו את קול ה"א מתהלך בגן לרוח היום ובמדרש מקפץ ועולה, והאבות הקדושים היו מתקנין זה, אאע"ה במדת החסד שבו עורר שע"י מדת החסד תתקרב השכינה למטה אף שאינן כדאי והארץ עודנה היא בשפלות, יצחק אע"ה במדתו מדת הגבורה ובמה שהקריב א"ע לקרבן להשי"ת, וכענין מדת הלוים מדת הגבורה שהיו עבודתם בהתלהבות יתירה להדבק בשיר למעלה, עורר מדת התחתונים להתלהב למעלה לדבוק בשורשו באופן שאברהם קירב את השמים לארץ, ויצחק קירב את הארץ לשמים, יעקאע"ה הי' בו מדת שניהם יחד והוא הי' איש תם יושב אוהלים דבזוה"ק שחיבר עלמא עלאה ועלמא תתאה, וע"כ נשא שתי האחיות רחל ולאה המרמזים לשתי העולמות כבזוה"ק, וע"כ נקרא שמו ישראל אותיות ישר אל, דבתקה"ז ישר משמאלא קאל מימינא והי' כלול ומושלם מכל צד:
149
ק״נוהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שעמלק הוא היפוך יעקאע"ה שיעקב הוא ישר ועמלק הוא היפוך מזה מלשון מעוקל ועקלקלות, והיינו שאינו כמו שאר האומות שהם חומרים, אלא שהוא נמי שכל אלא שכל מעוקם שהוא גרוע מהכל עכ"ד, ולפי דרכינו הנ"ל יש להוסיף ולומר שלעומת יעקאע"ה שהי' מחבר שני העולמות יחד כמדת אברהם ממעלה למטה וכמדת יצחק ממטה למעלה, ההיפיך מזה הי' עמלק קוצץ בן קוצץ שהיא המפריד בכפלים והוא הסותם בפני אור העליון שלא יאיר למטה, ועוד הוא כאבן מונח על לב האדם שלא יקבל שום הארה הקדושה, ואם בהכרח יכנוס בו איזה הארה לא תקבלנו הלב בתוך תוכו אלא מקופיא ולא מקיבעא, וזהו כי יד על כס י"ק ואמרו ז"ל שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, הפירוש אין השם שלם כידוע ששם י"ק הוא מורה על עלמא דאתכסיא לבד, וזהו שאין השם שלם שעלמא דאתכסיא לא יאיר לעלמא דאתגליא, ואין הכסא שלם היא עלמא דאתגליא שלא יקבל הארה עליונה:
150
קנ״אוהנה שלש סעודות שבשבת לפי סדר האריז"ל סעודתא דליליא מתיחסת ליצחק ודיממא לאברהם ותליתאה ליעקב, ולפי דרכנו הנ"ל הדברים מובנים שסעודתא דליליא שאז זמן שישראל מתלהבים בשירות ותשבחות לקבל את השבת בשמחה ואז הוא זמן הדיבוק והעלי' ממטה למעלה מתיחסת ליצחק, וביממא דסעודתא דעתיקא עבדינן שלרגלי רוממות עתיקא אין התחתונים יכולין לעלות כ"כ שמה, אלא שבחסד ה' הוא מאיר אור הגדול הזה למטה אעפ"י שאינם כדאי והוא הדיבוק ממעלה למטה מתיחסת לאברהם, וסעודתא תליתאה שאז זמן הדיבוק משני הצדדים יחד ממעלה למטה וממטה למעלה זה מתייחס ליעקב כנ"ל:
151
קנ״בובזה יש לפרש מה דאז נקרא רעוא דרעוין, כי כל דיבוק גורם רעותא דליבא ביותר הן ממטה למעלה והן ממעלה למטה, וכמשל איש הרואה שחבירו מהדר ומשתוקק להדבק בו גורם גם בו אהבה לעומתו כי כמים פא"פ וגו', אבל בסעודתא תליתאה ששני הצדדים מהדרין יחד לדבוק זב"ז הוא גורם רעותא דברעותא:
152
קנ״גולפי האמור מובן אשר אז הוא זמן שהוא תכלית ההיפוך מכל ענין עמלק מה שלא הי' כן בכל השבת, ע"כ אז הזמן מסייע ביותר לכל איש ואיש נלבב להרחיק מנקודת לבבו את נקודת עמלק, ע"כ אנו אומרים דווקא אז לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין:
153
קנ״דונראה דהא דששת ימי המעשה מתברכין משבת שכבר הגדנו שהוא באמצעות סעודתא תליתאה, יש להוסיף ולומר עפ"י דרכינו הנ"ל דמה"ט הוא, דקדושתו של יעקב שהוא גורם תכלית הדיבוק והחיבור משני צדדים, גורם נמי דיבוק ששת ימי המעשה בשבת, דוגמת עלמא עלאה ועלמא תתאה, והטעם כי קדושתו של יעקב שהוא היפוך כח עמלק ראשית גוים הוא מסלק אשר שום כח זר בלתי אפשר להיות לו אחיזה בקדושה ההוא, וע"כ אף שקדושת שבת מאירה לזמן החול שאז זמן שליטת כחות החיצונים, מ"מ באשר מסתעף מקדושת יעקב שוב אין חשש, ומ"מ הוא רק לאיש שהוא זוכר בכל ששת ימי המעשה את יום השבת, ולעשות חשבון עם נפשו אם מעשיו הם לפי ערכו ומותאמים לקבלת קדושת שבת ומהדר בכל צדדיו להטיב מעשיו, ואף שאינו יכול לעשות לגמרי מ"מ מצד חלק החסד שבו מיני' שיתא יומין מתברכין:
154
קנ״הויקרא וחודש שנת תר"פ
155
קנ״והחודש הזה לכם ראש חדשים, וברש"י הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהי' לך ר"ח עכ"ל, וא"כ היא מ"ע וכן כתבו כל מוני המצוות, וכבר דקדקנו למה הקדים מצוה זו למצוות הפסח, דמשמע דמצוות הפסח תלוי' במצוה זו שישראל מקדשין החדשים, והרי אף מבלעדי מצוה זו אלא שהיו מחשבין עפ"י החשבון כמו שהי' מבריאת העולם עד כאן נמי הי' יכול להיות מצוות הפסח בי"ד בניסן שעפ"י החשבון, וכבר דברנו בזה:
156
קנ״זונראה עוד לומר בזה, דהנה בענין מילה שמעכבת בפסח הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י מאמר הכתוב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב שדרשו ז"ל על מצוות מילה, והפירוש כמוצא שלל רב שנעשה עשיר גדול בפעם אחת, ולא בהדרגה ריוח אחר ריוח, כן הוא השומר ברית מילה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת שם הוי' ב"ה, כך מצוות הפסח לשון דילוג שבא האור עליהם שלא בהדרגה שהיו משועבדים בחומר ובלבנים משוקעים במ"ט שערי טומאה ונגלה עליהם ממ"ה הקב"ה כמ"ש ובמורא גדול זו גילוי השכינה עכ"ד:
157
קנ״חויש לבאר ולהוסיף בה דברים, דהנה איתא בספה"ק שכלפי שאדה"ר קלקל את כל העולם בחטאו ניתן לישראל לתקן, ובעוד שהיו משועבדים ושקועים במצרים לא יכלו לעשות דבר ועם יציאתם התחיל התיקון, ואלמלא חטא העגל הי' נגמר אז התיקון, אבל בעוה"ר נתקלקל אז וגמר התיקון יהי' לעתיד, והנה בליקוטי התורה מהאריז"ל שחטא אדה"ר הי' שלא המתין בזיווגו עד שבת, ויש להבין הרי חטאו מבואר בכתוב ולמה לנו להוסיף על חטאתו, ועוד הרי לא נצטוה ע"ז, ואם הי' לו להבין מעצמו יש לשאול להיפוך למה עשה ככה הרי עדיין לא הי' לו יצה"ר והי' במדריגה גבוה מאד שמלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין ולא יתכן לומר שהי' נמשך לתאוה:
158
קנ״טונראה שבודאי כוון בזיווגו לדברים גבוהים ותיקונים גדולים כראוי לאיש המעלה כמוהו, אבל עדיין לא הי' ראוי לזה עד יום השבת שהי' בא לתוספת מעלה, והנה הוא לא המתין על תוספת המעלה כי בתשוקתו לדברים הגבוהים ולתיקונים הגדולים התאמץ למעלה מן הסדר, וכמו הדולג ומקפץ על מקום גבוה ממנו ואינו ממתין לעלות מדריגה אחר מדריגה על הסדר:
159
ק״סולפי האמור יתיישב איך הי' אפשר להנחש לבוא למקום אדם וחוה לג"ע מקום רום המעלה שהי' גילוי שכינה מצוי שם, והרי אף בסיני כתיב אם בהמה אם איש לא יחי', אך הוא הדבר שזה עצמו הי' מחמת עונש לאדה"ר מדה במדה כמו שהוא אחז במדת הדילוג והקפיצה למעלה ממדריגתו הי' עונשו נמי שניתן רשות להנחש וס"ם רכב ע"ג לדלוג ולקפוץ למעלה ממדריגתו עד בואו למחיצת אדה"ר וחוה לכנוס עמהם בדברים לפחות:
160
קס״אואולי יש רמז לדברים אלו במשנה הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, הכלב רומז לנחש, והגדי לאדה"ר, והיינו שסיבת הכלב נצמח בסיבת הגדי ששניהם קפצו מראש ושברו את הכלים, ומצאתי לרמ"ע במאמר חיקור דין ח"ג פ"ט שמחמת פחזותו של אדה"ר במצוה ראשונה שנצטוה בה והוא פרו ורבו כי הנה בתחילת תשמישו נזקק לאשתו בחול וביום ובשעת התגבר הדין [פירוש בשעת מנחה] ובפירסום והוליד ערלתו זה קין את פריו זה הבל ועל הדוגמא שלהם במשפטי ה' אמת תנן בנזקין הכלב והגדי שקפצו מראש הגג שנולדו קודם זמנם והרי הם נפלים ושברו את הכלים וכו' עכ"ל, והוא כדברינו, אלא שהוא פירש הכלב והגדי על קין והבל, ולפי דרכינו הנ"ל הוא ס"ם ואדה"ר, ומסתברא דהא והא איתא לפי המבואר בזוה"ק דקין ברא דנחש הוה, א"כ שפיר מרומז בתרווייהו דמחמת קפיצת נחש דמרומז במלת הכלב יצא קפיצת קין, ומחמת קפיצת אדה"ר דמרומז במלת והגדי יצא נמי קפיצת הבל, ויוצדק בשניהם לשון קפצו מראש הגג דמשמע ממעלה למטה דגם אדה"ר והנחש אף שקפצו ודלגו למעלה ממדריגתם, מ"מ הך עלי' נפילה למטה היתה באמת:
161
קס״בוהנה ישראל שניתן על שכמם לתקן חטא אדה"ר, ע"כ כמו אדה"ר שהי' ראשית הקלקול הדילוג והקפיצה כנ"ל, כן ישראל עליהם לתקן בראשונה ענין הדילוג והקפיצה, וידוע שמיתוק והתיקון צריך להיות בשורשו, והיינו להפוך את ענין הקלקול ולהשתמש במדה זו עצמה בקדושה, והנה בהרח"ו שבעת המילה באין ברך הנימול כל הנפש רוח ונשמה שלו כדי לזכות במצוה זו אלא שאחר המילה מסתלקין וחוזרין אח"כ לפי מסת הזכות וכלשון זוה"ק זכה יתיר יהבין לי' נפשא זכה יתיר יהבין לי' רוחא, הרי דנפש רוח ונשמה שבאו בעת המילה היו שלא בהדרגה אלא דרך דילוג וקפיצה:
162
קס״גונראה שה"ט שניתנה מצות מילה לאאע"ה, שענין זה שניתנה הארה גדולה שלא בהדרגה ואעפ"י שאיננו בר קיבול, הוא רק מפאת מדת החסד וע"כ לולא חסד אברהם לא הי' אפשר למצוה זו להנתן, דומה לזה הי' לישראל במצרים בליל היציאה שזכו אז לכל האורות הגדולות למעלה ממדריגתם והי' הלילה כיום יאיר, רמז לזה אף שעדיין היו בבחי' לילה ולא יכלו להתמהמה שלא יפלו בשער הנ' דטומאה, מ"מ הי' מאור להם כיום בהיר הוא בשחקים והאי יובלא אפיק להו לישראל ממצרים אלא שאח"כ נסתלק מהם וחזרו לישראל כפי מסת הזיכוך וחשבנא לדכיותא עד מ"ת, ומדה זו נוהגת לדורות כידוע בדברי המקובלים, וידוע שכמים פא"פ מתעורר בלב ישראל ענין הדילוג והקפיצה שכל איש ישראל אף שהנהו בשפל המצב מתעורר בו רוח חיים חדשים למעלה ממדריגתו להאחז במקור החיים לדבקה בו ית"ש, והנה הוא תיקון על חטא הדילוג והקפיצה של אדה"ר:
163
קס״דולפי האמור יש ליתן טעם בהא דאמרו ז"ל אכילת פסחים לא מעכבא ומ"מ גברא דחזי לאכילה בעינן, שלכאורה אינו מובן, ונראה כשני הפכים בנושא אחד, ולהנ"ל י"ל מאחר דכל ענין פסח הוא ענין דילוג וקפיצה בין ממעלה למטה ובין ממטה למעלה, א"כ אחר דחזי לאכילה והוזמן למיכל על פתורא דאביהן שוב נעשה כל תיקון הנדרש, אבל גוף האכילה אינו מעכב, וי"ל עוד דשני עניני תיקון נכללו בפסח תיקון הדילוג והקפיצה שזה הי' חטא הראשון של אדה"ר, ותיקון חטא של אכילת עץ הדטו"ר המסתעף מזה, תיקון חטא הדילוג והקפיצה מתתקן בהא דהוזמן למיכל יהוא בשעת זריקת הדם שמקרב נפש האדם לשורשו, ותיקון חטא של האכילה מתתקן באכילת פסח מצה מרור ואכילה מתתקנת באכילה, וידועין דעיקר פגם החטא נחשב בשורש החטא, וזה צריך תיקון ביותר, וחטא הנסתעף מחטא הראשון נחשב קצת כאונם שעבירה גוררת עבירה, וכבר דברנו בו במק"א באריכות, וע"כ עיקר העיכוב הוא בתיקון חטא הראשון, היינו זריקת הדם, שזהו ענין הדילוג להאחז בשורשו, ומאחר שזה מתוקן שוב אין האכילה הבאה לתקן חטא המסתעף מעכב:
164
קס״הולפי האמור יובן שענין מילה ופסח שניהם ענין דילוג וקפיצה, ובזה יש ליתן טעם למה בשתי מצוות אלו חייבין על זדונם כרת, משא"כ בכל מ"ע שבתורה, כי כלפי שמצוות אלו מסוגלים להדבק במקור החיים למעלה מהדרגה אלא בדרך דילוג וקפיצה, ע"כ בביטול מצוה זו מגיע העונש להיפוך להיות נכרת לגמרי ממקור החיים, והיא כענין אמרם ז"ל במדרש במי שלא שב בעת המצאו שדלתי התשובה פתוחים, ביש גדא הרי הדלתות היו פתוחים לפניך ולמה לא ברחת ע"כ עונשו כפול, כן נמי הוא בענין שתי מצות אלו שהדלת פתוחה לפני כל איש ואיש אפי' היותר שפל ושקוע בטיט היון, ומ"מ הזיד בהן ע"כ עונשו כפול, וכפי מדה במדה עונשו כרת, ויש לומר עוד בלשון אחר עפ"י דברי הש"ס ב"ק (מ"ח.) כיון דהו"ל למלויי' ולא מליי' כמאן דכרי' דמי, כן ה"נ כיון דהו"ל לדלג ולקפץ ולאחוז במקור החיים ולא עשה כן, כמאן דכרת עצמו דמי:
165
קס״וולפי האמור יובנו דברי קודש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הנ"ל בטעם מילה שמעכבת בפסח שזה ענין דילוג שבישראל שהפסח מורה עליו הבא לתקן חטא הראשון של אדה"ר, זה עצמו נמשך ממצוות מילה חסד לאברהם כנ"ל, וע"כ מילה מעכבת בפסח:
166
קס״זולפי דרכינו זה יש לפרש הקדמת מצוות קה"ח למצות הפסח, דהנה ישו להתבונן בענין ר"ח שמהותו נשתנה ממהות השבת שבא אחר שהוקדם לו ששת ימי המעשה, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, והיינו שהאור של שבת הוא זוכה לעומת הכנתו בששת ימי המעשה בהתיקונים והברורין כידוע, אבל ר"ח אינו בא אלא בתחילת החודש, מורה שאין אור ר"ח לעומת המעש"ט של כל החודש, אלא להיפוך שניתן אור ר"ח מקודם אף לבלתי מוכנים עדיין למען יתחזק ידם בעבודה בכל ימי חודש העתידין לבוא, ונראה שדורות הראשונים מאדה"ר ואילך עדיין לא זכו לענין זה שתקדים להם אורות להמעש"ט, ואף שקבעו החדשים לפי החשבון, לא הי' להם יום ראשון של החודש ליום הנכבד, וזה החסד ניתן רק לישראל שנצטוו במצוות קידוש חדשים ולא סגי להו בקביעות החודש עפ"י חשבון, והיינו שממשיכין קדושה בהחודש, וע"כ יום המשכת הקדושה הוא יום הנכבד שממנו מסתעפת קדושה לכל ימי החודש:
167
קס״חוהנה מצות קה"ח שהיא הקדמת האור קודם המעש"ט זה דומה לענין הפסח שהי' הקב"ה מאיר לישראל שלא בהדרגה אלא שהקדים להם האורות ומוחין דגדלות, וע"כ הוא הקדמה טובה למצות הפסח, שמאחר שנמסר להם מצות קה"ח מה שלא נמסר לראשונים, זה עצמו מורה לישראל שהיו מתקשים איך יתכן להם הגאולה כבפסיקתא בפסוק קול דודי הנה זה בא, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים אמרו לו רבינו משה האיך אנו נגאלין וארץ מצרים מלאה מע"ז שלנו וכו', ועוד שם האיך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים ומרע"ה השיבן שאין הקב"ה מביט במעשים שלהם אלא מדלג על ההרים, וע"ז מורה מצות קה"ח שיזכו אף שעדיין בלתי ראוים, מ"מ הקב"ה מקדים להם על סמך שיזכו להבא, וזה חודש אשר ישועות בו מקיפות שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה שהוא מלשון חנווני מקיף, שמקיפין על סמך דלהבא:
168
קס״טויקרא וזכור שנת תרפ"א.
169
ק״עיש להתבונן מה שאנו קורין פרשת זכור בשבת שלפני הפורים משום סמיכת מחיית עמלק, ואין אנו מספיקין במה שקורין בפורים עצמו פרשתו של עמלק, והתינח בשקלים וחודש דכשחל ר"ח באמצע השבוע מקדימין וקורין בשבת שלפני' משום דבר"ח דמותר במלאכה לא מכנפי כ"ע לבהכנ"ם, אבל בפורים דבלא"ה מכנפי לקרות המגילה למה לא יסתפקו בקריאת התורה אז פרשתו של עמלק, וכבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:
170
קע״אונראה דהנה בש"ס סנהדרין שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ויש להתבונן למה למנות עליהם מלך ברישא והדר למחות זרעו של עמלק, ולמה לא יספיק למחות זרעו של עמלק ע"י אחד השופטים כמו שארי המלחמות שהיו ע"י השופטים, ואין לומר משום דכתיב והי' בהניח וגו' שהרי אף אחר מלוכת שאול לא הי' להם עוד מנוחה מאויביהם, והרבה מהשבעה אומות עדיין לא כבשו, ובימי דוד נכבש היבוסי יושב ירושלים ותפסו ז"ל על דהמע"ה בזה שכיבש את סוריא באמרם סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות וכ"ש בימי שאול שעדיין עוד יותר מזה לא נכבש, א"כ למה נצטוה שאול על עמלק ולא אחד השופטים הקודמים:
171
קע״בונראה בהקדם מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאיתא בספרי חכמי האמת דעמלק הוא דעת דקליפה, דענין דעת הוא לידע עד כמה האדם רחוק מהענין אלקי וכענין מרע"ה שהי' בבחי' דעת ועמד לו מן הצד ולא נכנס למשכן עד שקרא לו, ודעת דקליפה הוא נמי באותו ענין אלא שעי"ז מקררו ומפילו ליאוש הנורא שזה גרע מהכל, אלא שצריך האדם לומר לנפשו הגם שהנני מרחוק מ"מ הרי אני בתוך כלל ישראל, וכלל ישראל לעולם נרצים, וע"כ עדיין בידי לזכות ולאור באור החיים עכ"ד:
172
קע״גובעניותן אמרנו להוסיף בה דברים עפ"מ שהגדנו בטעם שהי' לעמלק עונש קשה ומר יותר מכל המצירים לישראל ועשו אתם באכזריות חמה עוד יותר ממנו, והוא מפני שהי' לעמלק ניצוץ קדושה מאביו אליפז שקיבל מיצחק אביו והוא השתמש באותו כח לרע, והפך נהורא לחשוכא ומתקא למרירא, ע"כ הי' עונשו כ"כ קשה עד שאין מקבלים גרים מעמלק, כי לעומת שהוא הפך קדושה לחיצוניות ע"כ עונשו שא"א שיתהפך חיצוניות שלו לקדושה, ואין לו תקנה אלא למחות שמו, והנה זה הענין הי' נמי בעמלק במה שהפך את דעת דקדושה ועשה אותו דעת דקליפה, וע"כ להנצל מקליפת עמלק אין עצה אלא להיפוך לעשות מדעת דקליפה עצמה תועלת להקדושה, והיינו דהנה ידוע ששמחה ורגש הנפש והגבהת הלב לאיש העולה במעלה הוא לעומת שפלותו דמעיקרא, דכל דמעיקרא הי' יותר בשפלות כאשר יעלה לגדולה יהי' יותר שש ושמח ונפשו מרגשת יותר מאיש שכמוהו במעלה שלא הי' מקודם בשפלות כמוהו, כמו שאינו דומה איש עני שהרויח אלף אלפים ששמחתו יותר מאיש עשיר שהרויח אלף אלפים, וע"כ אדם שתקפתו דעת דקליפה עד שהביאתו לידי יאוש הנורא, אם ישים אל לבו שאעפ"כ עודנו בכלל ישראל, ואפי' כמו חלבנה בסמני קטירת, ומ"מ עודנה יעלה לריח ניחוח ובמחיצת הצדיקים אם אך יקבל עליו להיות בטל לכלל ישראל ולאחוז בדרכיהם ולעשות כמעשיהם, מזה עצמו תגדל אצלו השמחה עוד יותר וירגש נפשו ויגבה לבו בדרכי השם יותר מהאיש שלא הי' בשפלות כמוהו, וא"כ לעומת שקליפת עמלק עשתה מדעת דקדושה דעת דקליפה מקדושה חיצוניות, הוא עושה להיפוך שמדעת דקליפה עצמו עושה קדושה, שהרי זה הביאתו להגבהת הלב בדרכי ה' עוד יותר:
173
קע״דובאשר זה היפוך קליפת עמלק ע"כ בכח זה מתגברים על עמלק גם בגשמית בפועל וזוכין למחות את שמו:
174
קע״הומעתה יש לפרש הא דלמנות המלך קדים, דהנה הא דמעשה שטים שהי' לפני כניסתן של ישראל יש לתמוה היתכן שאז שהיו ישראל עדה שלימה מוכנים לכנוס לארץ יפלו בשפלות גדול כמוהו, ואף שהכל הי' ע"י כישוף שתוקפתם, מ"מ הלוא כתיב רגלי חסידיו ישמור, ונראה עפ"י מאמרם ז"ל בתנחומא פרשת שקלים זה יתנו בא וראה חיבתן של ישראל שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות וכו' ישיבה אחת שישבו בעצה אחת למכור את יוסף כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון וכו' ואף כאן מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שיתנו כופר נפשותיהם מעשה העגל וכו', דוגמא זו י"ל נמי במעשה שטים, דהנה ידוע דכיבוש הארץ הי' צריך להיות מצד הכלל והתאחדות ישראל וכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אשר עדיין לא זכו ישראל להיותם כאיש אחד בלב אחד אלא במ"ת, אבל שאר כל החניות הי' בתרעומת ובמחלוקות, ומהר"ל ז"ל בס' באר הגולה הגיד שפירוד לבבות שבישראל איננו נצמח מפאת החסרון אלא מפאת המעלה שהם בעלי דעת ואין דעתן של בנ"א שוין, כי החומר דרכו להכנע ולא השכל, לבד בהתרוממות המעלה כמו בשעת מ"ת שנתבטלו לרצון ה', וע"כ אז בכניסתן של ישראל לארץ שהי' נתבקש מהם התאחדות גמור להיות כאיש אחד, היתה מעלתן מעלת השכל מעכבן, אך באשר באו לחטא שטים הי' לבם נשבר בקרבם עד מאד, ואפי' אחר שנרצה עוונם כתיב בספר יהושע המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, הי' כל אחד מוצא א"ע נעדר המעלה אלא כל חיותם הוא בכח כלל ישראל שהקב"ה שוכן אתם אפי' בתוך טומאתם, זה עצמו נתן שמחה בלבם שאפי' עם שפלותם זכו למה שזכו ונתמלאו רצון ואהבה כללית זה לזה שכל אחד הי' רואה א"ע נושע מפאת זולתו, וזהו ענין ארץ ישראל, שארץ פירושו לשון רצון כאמרם ז"ל שרצתה לעשות רצון קונה, וארץ ישראל הוא רצון ישראל שהיו נרצים זה לזה, כבש"ס נדרים ונתן ה' לך לב רגז בבבל כתיב, ונתגלגל ענין זה בישראל כל ימי השופטים שהיו מתאחדים מפאת שפלותם בעיני עצמם, וכ"ז נמשך מחטא שטים, ומעתה מובן ענין חטא שטים שגם זה הי' לצורך ועבירתם הביא תועלת עצום:
175
קע״ווהנה מכח ענין זה נצטוו להעמיד להם מלך, כי ענין מלך הוא מרכבה למלכות שמים התפשטות גבול הקדושה בהגבהת הלב בדרכי ה' וידוע בדברי חכמי האמת ממדת המלכות שהיא השתוקקת עצום למעלה וכמפורש בס' תהלים מהותו של דהמע"ה צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהלים מלא מזה, וכענין שיר השירים אשר נאמר להקב"ה מאת עדתו ועמו כנס"י המתרפקת על דודה רשפי' רשפי אש שלהבתי', וענין זה התחיל במליכת שאול שהי' במקום דוד והי' שמחה גדולה בישראל וכמ"ש ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה' וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד וכפי שהגיד כ"ק אבי זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק ששמחה היא התפשטות קדושה עכ"ד, והנה אז נשלם לגמרי היפוך קליפת עמלק שהיא דעת דקליפה התקררות ויאוש הנורא, וישראל עשו מדעת דקליפה עוד תועלת עצום לענין כיבוש הארץ ועלו במעלותם לענין התמנות המלך עד לעומת ההתקררת והיאוש זכו להגבהת הלב בדרכי ה' ורגש הנפש עצום מאד רשפי' רשפי אש שלהבתי', ומאחר שזכו להפוך את ענין קליפת עמלק ברוחניות באה המצוה אז למחות את שמו בגשמית, ומעתה מובן מה שלא באה מצוה זו בימי אחד השופטים, שהרי אז עדיין לא הי' נגמר היפוך קליפת עמלק ברוחניות כנ"ל, הגם שהתחיל ענין התיקון בכניסתם לארץ שמדעת דקליפה נתאחדו ונעשו מוכנים לביאת הארץ, מ"מ לא יצא לפועל ענינם היפוך היאוש וההתקררות עד מינוי המלך כנ"ל:
176
קע״זוהנה דוגמא זו הוא בהכנסת שבת, שידוע מענין ע"ש דבש"ס עירובין בר בי רב דיתיב בתעניתא בע"ש, ואז הוא זמן תשובה והתמרמרות הנפש על פגם ברית, אך בתנאי שלא יהא זה מושך לעצבות ויאוש אלא להיפוך שהאדם ישכיל בדעתו שלעומת שפלותו מ"מ הוא עומד הכן להתכלל בקדושא דליליא דשבתא שהוא כנס"י ואיהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד, ושפלות זו עצמה של ע"ש מעוררת את האדם עוד יותר, וכענין בכניסתן של ישראל לארץ אחר החטא של שטים, ועולין במעלתם לזכות לשבת מלכתא ונעשו כל ישראל בני מלכים ועל פתורא דמלכא סמכינן להתענג על ה', והוא דוגמת מינוי המלך כנ"ל, ע"כ כמו מאז אחר שבאו ישראל לארץ ומינו עליהם מלך באה מצות מחיית עמלק בפועל, כן נמי קריאת הפרשה, שבמדרש אתם קוראים מלמטה ואני אמחה שמו ממעלה נאות בשבת:
177
קע״חואפשר עוד לומר דכל ענין קריאת המגילה בימי חול נמשך ע"י הפתיחה שבשבת שלפני' דהכל נגרר אחר הראשית, ומאחר שהראשית הי' בשבת שהוא דוגמת אחר ביאתן לארץ והתמנות המלך, נגררה אח"כ נמי קריאת המגילה:
178